"כישלון והצלחה בהתרעה" ספר חדש על מלחמת יום הכיפורים
מתוך מוסף ספרים
עדכון אחרון - 09:25 27/12/06 [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] הספר שוועדת וינוגרד מוכרחה לקרוא [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] מאת אפרים הלוי [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] 33 שנים אחרי מלחמת יום כיפור, מפרסם אריה שלו, ראש חטיבת המחקר באמ"ן בזמן המלחמה, ספר המנתח את יחסי הדרג המדיני והצבאי לפני המלחמה ובמהלכה. ראש המוסד לשעבר על השר ששקע בקריאת עיתונים בזמן הערכות המודיעין, על האלוף שאמר ש"ישראל כה חזקה עד שבעיית הביטחון חדלה להיות בעייתה המרכזית" ועל הידיעה שסאדאת מכין חמ"ל, ושהפצתה עוכבה במשך שלושה חודשים [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] כישלון והצלחה בהתרעה
אריה שלו. הוצאת משרד הביטחון, 318 עמ', 85 שקלים
33 שנים אחרי מלחמת יום כיפור מפרסם אריה שלו, מי שהיה ראש חטיבת המחקר באמ"ן במלחמה, את ספרו "כישלון והצלחה בהתרעה"; שבע שנים כיהן שלו בתפקידו עד שוועדת אגרנט, שחקרה את
המלחמה עד שלב הבלימה, החליטה כי [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif] עליו לסיימו. קודם לכן מילא תפקידים רבים במערך המודיעין במטה ובשטח. הוא נחשב, בדין, לאחד הבולטים והמצטיינים בחבורה.
בסוף הספר מתפרסם מכתב ששלח אליו ראש אמ"ן, אהרן יריב, כשסיים את שירותו בצה"ל כשנה לפני המלחמה, ובו אמר: "בכל התקופה (...) היתה עבודת המחקר, בראשותך, גורם מרכזי ומכריע בשירות שאמ"ן נתן לפיקוד העליון של צה"ל ולקברניטי המדינה. איני מעלה על דעתי כיצד הייתי עומד במה שנדרש ממני אילולא העבודה שנעשתה על ידך וחבר עוזריך. אתם הייתם באמת 'טרסט המוחות' שלי". מדובר, איפוא, בספר מקור על האירועים, שנכתב בידי לא פחות מ"ראש טרסט המוחות" של המודיעין באותה עת.
שלו אינו מתקומם על ההחלטה להעבירו מתפקידו. אדרבא, הוא הקדים והגיש את התפטרותו הרבה לפני פרסום דו"ח הביניים של הוועדה, אלא שנענה לבקשה להמתין עד להחלטתה; את מסקנתה האישית של הוועדה בקשר אליו הוא מקבל ומצדיק. הוא מודה בפה מלא שהוא, אישית, ומחלקתו טעו, אלא שלדעתו טעתה ועדת אגרנט בהגדרת מהות הטעות ושורת טעויות נוספות לה, ולכן הוא סבור שרבות ממסקנותיה היו שגויות ונעדרות בסיס מקצועי.
ספרו של שלו נועד לשמש יותר מכל ספר לימוד לקציני מודיעין, וחלקים ממנו אכן כתובים כדפי הדרכה בקורס לקציני מודיעין. חלקים אחרים מתמודדים עם סוגיות קשות של חלוקת האחריות והסמכויות בין המודיעין למבצעים, בין גורמי ההערכה לגורמי האיסוף, בין הצבא לבין הדרג המדיני, בין הצבא והדרג המדיני לבין ועדת חקירה ממלכתית. הכשלים של אז משמשים כחקר-מקרה לכל מי שמבקש ללמוד מניסיון העבר.
*
המחבר מונה חמש טעויות של המודיעין ערב מלחמת יוה"כ: "הערכה מוטעית בדבר אישיותו של סאדאת; החמצת השינוי שחל בהערכת ההנהגה המצרית, שלפיו יש לצבא המצרי יכולת ושיטת פעולה ליזום התקפה ולהשתלט על שטח מוגבל ממזרח לתעלת סואץ; היעדר הערכה על ההשלכות האסטרטגיות של אספקת טילי קרקע-קרקע לטווח בינוני מדגם סקאד מבריה"מ למצרים; כשל בהערכת המשמעות ההתרעתית שבקידום מערך טילי הקרקע-אוויר בידי הסורים; ולבסוף - ההערכה הנגזרת מכל אלה - שיש סבירות נמוכה לכך שהנשיא סאדאת יחליט לצאת למלחמה" (עמ' 166).
המחבר מדגיש, ובצדק, שהיו למודיעין מקורות איסוף מעולים באותה תקופה, כולל מקורות צמרת איכותיים, ולכן לא עלה כלל על הדעת שאפשר שסאדאת שינה את גישתו הבסיסית בלי שרמז כלשהו יגיע לישראל דרך מי מהמקורות. שלו נזקק בדין להרחבת היריעה בסקרו את האירוע בכללותו. הוא קובע כי בעוד שהמודיעין אחראי על הערכת היריב, הרי הערכת יחסי הכוחות שבין ישראל לבין כל אחת מאויבותיה היא מעניינו של הפן המבצעי בצה"ל.
ההערכה המקובלת בקרב כל חלקי הצבא, עד לרמטכ"ל ולשר הביטחון, היתה שהכוח הסדיר מסוגל לבלום כל מתקפה של צבאות מצרים וסוריה. תפיסה ביטחונית זו נשענה על גב רחב של ביטחון עצמי, שמבטאיו היו טובי המפקדים באותה תקופה. שלו מביא את דבריו של אלוף פיקוד דרום עד לקיץ 1973, אריאל שרון, בראיון לעיתון "מעריב": "יש לנו אחד הצבאות האדירים בעולם! (...) היום אני לא מאמין שיש איזה שהוא יעד צבאי או אזרחי בקשת שבין בגדאד וחרטום עם כל השטח של לוב שצה"ל אינו יכול לכבוש במלחמה הבאה - קו הנסיגה של מצרים יהיה קהיר (...) ישראל כה חזקה, שבעיית הביטחון חדלה להיות בעייתה המרכזית" (עמ' 57). כידוע, משום כך לא גויסו כוחות המילואים, ולא בשל היעדר התרעה למלחמה.
שלו כיהן בתפקיד המפתח של ראש חטיבת המחקר כשש שנים, עד שהשתתף לראשונה בהתייעצות בפורום ממשלתי כלשהו (עמ' 147), וגם אז הוא הוזמן רק מפני שראש אמ"ן חלה באותו יום. עד אז, רק ראש אמ"ן הופיע בישיבות של הממשלה או של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. היה זה ב-3 באוקטובר 1973, שלושה ימים לפני פרוץ המלחמה. באותו דיון קבע הרמטכ"ל, דוד אלעזר, כי "ישנה אפשרות טכנית לתקוף את ישראל בתוך התרעה קצרה ביותר, במצרים וגם בסוריה (...) אני חייב לומר שהפעם זה קצת יותר סביר מאשר בשנים עברו, בגלל מערך הטילים נגד מטוסים". על מידת הרצינות שבה התייחסו להערכת המצב שנמסרה בישיבה יעידו הדברים הבאים: "כמה דקות לאחר שהמחבר פתח בדבריו כבר באו לידי ביטוי סימנים שונים שנעשו לעברו לקצר בדבריו מצד משתתפי הישיבה. בהמשך נמסרו לשר הביטחון שני עיתוני הערב, והשר שקע בקריאתם".
*
ממגוון הנושאים ששלו מעלה ומנתח, חשוב ואקטואלי במיוחד הוא זה הנוגע לממשקים שבין הצבא לדרג המדיני. תפיסתו של המחבר, שהיא התפיסה המקובלת בצה"ל, היתה כי כאשר הצבא מציג הערכת מצב או הצעה לפעולה לדרג המדיני, הוא נדרש לשכנע את הקברניט בנכונות הערכותיו ובהיגיון הפעולה המוצעת על ידיו. ברגע שהממשלה מאמצת את ההערכה ואת ההצעות, או ברגע שראש הממשלה מאמץ דרך חלופית, האחריות להחלטה ולהערכה נופלת על כתפי ראש הממשלה. זו נהפכת להיות הערכה שלו והחלטה שלו.
בסוגיה מרכזית זו אין טוב מלצטט את דברי יצחק רבין, שנבחר לראשות הממשלה בעקבות פרסום דו"ח ועדת אגרנט והסערה הציבורית שהביאה להתפטרות ממשלתה של גולדה מאיר: "ראיתי בדו"ח ניסיון חמור ופסול לקבוע נורמות חדשות, בלתי מקובלות, במערכת היחסים בין הדרג המדיני והצבאי (...) הטלת האשמה הבלעדית על הדרג הצבאי וזיכוי הדרג המדיני מכל אשמה (...) מערערת באופן חמור את סמכותה של הממשלה כלפי הדרג הצבאי (...) כאשר המלחמה מסתיימת בהצלחה - גם הממשלה וגם הצבא מתחלקים באחריות להישג. כאשר מדובר בכישלון או במחדל - הצבא נשאר יתום. לעתיד יגיד לעצמו כל רמטכ"ל 'אני מניח את כל החומר המצוי ברשותי על שולחן הממשלה בצירוף המלצתי. עד כה היה ברור מעבר לכל ספק, כי מרגע שהדרג המדיני סמך ידיו על המלצתי והורה לי לפעול על פיה - הדרג המדיני נושא יחד עמי באחריות' (...) כראש ממשלה לא עלה כלל בדעתי לאמץ את התפיסה, המונחת ביסוד מסקנותיה של ועדת אגרנט, בדבר החלוקה המעוותת של אחריות בין הממשלה האזרחית והמטה הכללי של צה"ל" (עמ' 14).
סוגיה נלווית לכך, שנדונה בספר, היא מידת חובתה של ממשלה ושל העומד בראשה לאמץ את ממצאיה של ועדת חקירה ממלכתית. כאשר ועדת אגרנט הניחה את דו"ח הביניים שלה על שולחן ממשלתה של מאיר, תהה שר שזה עתה צורף לממשלה אם אפשר להחזיר אותו ולומר לה: "לא קיבלנו תשובה על השאלה הנוגעת לגורמים האזרחיים, השלימו את עבודתכם" (עמ' 14). שר המשפטים השיב לשר העבודה הטרי, יצחק רבין, כי הוועדה סוברנית ואין איש יכול להורות לה כיצד לנהוג. יש להעיר כי קביעה זו של שר המשפטים דאז מעולם לא נבחנה בערכאות ואין לדעתי ודאות שבג"ץ היה מאמץ עמדה זו.
שלו עוסק בפירוט בשאלה על חובת הממשלה וראשה ליישם את מסקנות ועדת החקירה; הוא מייחד לנושא פרק שלם ומשמעותי תחת הכותרת "לקחים ארגוניים". הוא מזכיר את ההמלצה למנות יועץ למודיעין לראש הממשלה ומצטט את התנגדותם לרעיון של ראשי אמ"ן, האלופים שלמה גזית ויהושע שגיא, ושל ראש המוסד, נחום אדמוני. רבין דחה את יישום ההמלצה כשהתמנה לראש ממשלה, ולבסוף מינה לתפקיד זה את האלוף במילואים רחבעם זאבי, נוסף לתפקידו כיועץ ראש הממשלה לענייני טרור. ראש הממשלה מנחם בגין מינה לתפקיד את האלוף במילואים יהושפט הרכבי, והוא פרש כעבור זמן לא רב כשנוכח לדעת כי משרתו היתה ריקה מתוכן.
ההמלצה השנייה של הוועדה היתה כי יש ליצור פלורליזם בתחום הערכת המודיעין; לצורך כך הציעה הוועדה כי יוקמו גופי הערכה הן במוסד והן במשרד החוץ. ההמלצה הנוגעת למוסד חושפת פגם בסיסי בעבודת ועדת החקירה, שכן זו המליצה שהמוסד יעסוק בהערכת מודיעין של הידיעות שהשיג ממקורותיו בלבד (עמ' 255). מה תועלת או ערך יש למלאכת הערכה הנשענת על מידע חלקי המצוי במערכת המודיעין? ניסוח זה שימש עילה לדורות של ראשי אמ"ן למנוע תפוצת חלקים חשובים מתנובת האיסוף של המודיעין הצבאי למוסד, וכך הפכה המלצת הוועדה לתקלה בפני עצמה. שלו, כרבים מחבריו, מביע את הסתייגותו מפני ביזור האחריות להערכת המודיעין, והקורא יוצא נשכר במיוחד מקריאת תובנותיו בנושא זה.
ניסוחיו של המחבר חסכניים ונעדרי רגשנות - למעט אותם קטעים שבהם הוא בא חשבון עם אחדים מחבריו, שטענו כי התריעו על הסכנה והוא לא שעה לדבריהם. בספר נשמע הד חזק לוויכוחים המרים שהתנהלו בתוך אמ"ן באותם ימים, אך המחבר מפגין מידה רבה של איפוק כלפי יריביו במקום שבו הם שפכו את דמו ברבים. בין הסוגיות הנכבדות האחרות ששלו מעלה מצויות שאלת אמינותם של מקורות צמרת והסכנות הגלומות בהשתעבדות חוקרים למידע המופק מהם; הקושי בניבוי החלטות מנהיגים, אופיים ושינויים בהתנהגותם, וכן הקושי להבין ולפענח שיחות קברניטים, דוגמת שיחתם של המלך חוסיין וראש הממשלה מאיר ימים אחדים לפני המלחמה.
בפרק הסיכום מספר שלו כי הידיעה בעלת המשמעות ההתרעתית החשובה ביותר, שהושגה יומיים לפני פרוץ המלחמה (עמ' 277), היתה בדבר ההכנה הדחופה של חדר המלחמה של סאדאת. ידיעה זו הופצה לראש אמ"ן ולמחקר שלושה חודשים לאחר תחילת המלחמה! חמש המלים האחרונות מודגשות גם בספר, והן היחידות שמובלטות כך. המחבר מפטיר שאילו הידיעה הופצה בזמנה, היתה מכריעה את הכף בכיוון של התרעה למלחמה. זה המקום היחיד בספר שבו סתם המחבר ולא פירש: של מי הידיעה? למה לא הופצה? מה עלה בגורלו של מי שכשל בצורה כה מחפירה?
עיתוי הופעתו של הספר מופלא מבחינת משמעותו לתקופה שבה אנו נמצאים; הוא בגדר קריאת חובה לדרג המדיני וגם לכל ועדת חקירה, לבל תיכשל במקומות שבהם כשלה ועדת החקירה למלחמת יום כיפור.
ספרו של ראש המוסד לשעבר אפרים הלוי, "אדם בצל", ראה אור בהוצאת מטר
http://www.haaretz.co.il/hasite/spages/805309.html
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/0.gif]
נערך לאחרונה ע"י offerd בתאריך 28-12-2006 בשעה 15:40.
|