|
15-08-2006, 23:31
|
|
|
|
חבר מתאריך: 26.01.05
הודעות: 13,768
|
|
ראש אלר"ם בראיון ל YNET - "המחסור בציוד נבע ממחסור בתקציב"
ראש חיל הלוגיסטיקה בצה"ל, האלוף אבי מזרחי, משיב לטענות על מחסור חמור בציוד ובמזון ואומר כי הוא נבע ממחסור בתקציב. "אם היה עוד כסף הייתי צובר יותר מנות קרב", הסביר. לדבריו, המחסור לא הפריע לפעילות בשטח
חנן גרינברג
מקור
בצה"ל מתמודדים בימים אלו עם טענות קשות שמעלים חיילים שחזרו מהחזית, ובעיקר של חיילי מילואים על מחסור בציוד, מחסור במזון ומחסור במים, שהפכו את הלחימה בלבנון לקשה עוד יותר. בשיחה עם ynet מגיב הערב (ג') ראש אגף הלוגיסטיקה בצה"ל, אלוף אבי מזרחי, לתלונות ואמר "חוסר בתקציב הוא זה שהוביל למחסור בציוד. היו יחידות שלא הגענו אליהן, אבל זה בגלל קשיי הלחימה".
למרות הטענות הרבות, מתעקש האלוף מזרחי וטוען כי בשטח, לא היו תקלות רבות והמקרים המוצגים בתקשורת הם מקרים בודדים וחריגים. "התמודדנו עם הצורך להאכיל כמה עשרות אלפי חיילים מעבר להיקפים שבשגרה, וזה עבד טוב, למרות שבתקשורת תמיד מופיעים כמה סיפורים חריגים ובודדים", אמר, "אני לא חושב שאני צריך לעשות שינוים מפליגים בתחום, אבל אם יהיה עוד כסף, בוודאי אצבור עוד מנות קרב".
ומה באשר לטענות על ציוד צבאי לקוי שנמסר למילואימניקים? האלוף מזרחי טוען שרוב הציוד היה כשיר ותקין, ונמסר ליחידות הלוחמות לפי סדר עדיפויות ואילוצים תקציביים. "באשר לציוד המדובר, שזה נשק, קסדות, נעליים, סוללות, תחמושת, חגורות, מדים וכל דבר אחר - חטיבות החי"ר שפעלו בשטח לבנון קיבלו ציוד שווה ערך לחיילים הסדירים, אם כי בהיקף מעט נמוך יותר. חיילי חטיבות מרחביות ששמרו במוצבים וביישובים קיבלו ציוד פחות טוב, בגלל פונקציה של יכולת תקציבית ושל צורך צבאי", הסביר האלוף.
לדבריו, את השכפ"צים הכבדים והפחות נוחים קיבלו, למשל, חיילי תותחנים שהיו בשטח ישראלי ולא היו צריכים לנוע בשטח לבנון. את ציוד המיגון הקל יותר קיבלו חבריהם שלחמו בלבנון. "שניהם מספקים אותה הגנה, אבל יש סדר עדיפיות. אם היה לי כסף הייתי נותן לכולם שכפ"צים קלים, והייתי נותן לכולם רובי אמ-16 קצרים, אבל כרגע יש סדר עדיפויות לפי היחידות".
האלוף מזרחי ממשיך ועומד מול כל הטוענים נגדו, ואומר שמערך הלוגיסטיקה של צה"ל לא היווה בשום שלב במלחמה גורם מעכב לביצוע משימה מבצעית. "האחריות שלנו היא להביא את כל הציוד עד לפיקוד, ומשם זה כבר עובר למפקדים. צריך לזכור שמלחמה זה לא תוכנית כבקשתך, ויש דברים לא מתוכננים שמתרחשים, וגם איתם התמודדנו. אם, לצורך העניין, לא הצלחנו לפתוח ציר קרקעי דרכו יכולנו להעביר אספקה לכוחות, חיפשנו דרך אחרת. נניח הצנחה, אספקה דרך מסוקים, הובלנו פירות יבשים, מים ומזון. לחילופין, הכנסנו גם תחמושת דרך כלים כבדים".
האם היו יחידות בפנים שצה"ל לא הצליח להגיע אליהן? "היו. זה נבע מקשיי הלחימה, ולא ששכחנו אותם. אלו בעיות לחימה, לא בעיות שאין את המוצרים האלה. זה יכול לקרות גם במלחמה הבאה".
אם לקחנו מים מחנויות - נפצה את הבעלים
במרכז אחד הסיפורים החמורים יותר של מחסור בציוד שדווחו במלחמה הזאת, עמד המקרה של חיילי מילואים שנאלצו לגנוב מים מחנויות לבנוניות כדי להרוות את צימאונם. במקרה הזה, המפקד הלוגיסטי של צה"ל לא רואה בעיה מוסרית, ומבטיח לפצות את בעל החנות: "אם הייתי מג"ד שיחידתו נמצאת במלחמה ויש לה בעיית מים, והמפקד בשטח מבין שהבעיה יכולה לעלות בסיכון חיי חייליו או סיכון מימוש המשימה המבצעית, מתר לו לקחת מים ממקומות בהם הוא נמצא.
"שמעתי שחיילים לקחו מים כי היו על סף התייבשות וזה לגיטימי, זאת לא ביזה. ביזה זה לקחת שעונים בשביל השלל. זה גם מופיע באמנה הבינלאומית. ובתנאי אחרי המלחמה אני יודע לפצות את אותו מקום ממנו נלקחו המים. אני מכיר את המג"ד שהיה שם, והוא אדם ערכי ביותר. ואם החליט שהוא לוקח מים מחנות, אני מניח שהוא היה במצוקה אמיתית".
האלוף ממשיך ומסביר כי אם בעל החנות ידרוש מצה"ל פיצוי, ואכן יתברר כי מדובר בחיילים שלקחו את המים, תעביר ישראל את הכספים המתאימים לבעל העסק. הוא הוסיף ואמר כי אם יתגלו מקרי ביזה בקרב החיילים, הם יטופלו בהתאם.
ולאחר הפסקת האש, מסכמים בחיל הלוגיסטיקה את הציוד שנצרך במלחמה במספרים: החיילים אכלו 2.5 טון של נקניקים, 900 אלף חמגשיות (מנות חמות) ו-700 אלף מנות קרב. הם השתמשו באלף מנופים, נסעו ב-6,000 אוטובוסים, השתמשו בעשרת אלפים ערכות היגיינה אישית וצרכו 70 מיליון ליטר של דלק סילוני
_____________________________________
ציטוט:
"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.
|
|
|