צבא העם כבר לא קיים

רון לשם

את מי אנחנו שולחים למות למעננו? צבא ש-30 אחוז מהמתגייסים ליחידות השדה בו באים מתחת לקו העוני. צבא שחום, צבא של פריפריה. צבא כתום מדמם, טעון, בני המכינות הקדם צבאיות. הפצע נסתר, אבל נוכח שם כל הזמן, וחודר עמוק. צבא לא מכאן, דובר שפות אחרות, רוסי, אתיופי, בודד. ושרידי קיבוצים גם, שהולכים ומתמעטים. אלה הנופלים, אלה הנלחמים. המון צפון, המון דרום, ולא, תל-אביב לא שם.

כתמיד, מסוכן להכליל. יש חריגים הרי, אלפים שיוצאים מן הכלל, בטח בין המבוגרים יותר, חיילי המילואים, שאריות של ישראל הראשונה. גם בין גילאי 18 יש חריגים. אבל רבים ככל שיהיו, מרחפות מעליהם המציאות והסטטיסטיקה, והן חדות, צלולות ובוטות: צבא העם כבר לא קיים.

הניהול עמוס התקלות והכשלים של המלחמה הזו יזכה כנראה להיחקר בוועדות. המודיעין ששכב במגירה, ההכנות שלא נעשו, אפילו הציוד והאוכל שחסרו ללוחמים, ובטח הטיפול בעורף, במקלטים, במשק. כאלה הן מלחמות. אבל חשבון הנפש הפנימי, על הזהות, על התנערות האליטות, על בגידתן, על חוסר רגישותן, יישאר כנרה פתוח.

את מלחמת לבנון השנייה מוביל ראש ממשלה שאמר בכנות לידידו, דניאל אברמס, אל מול חומות העיר העתיקה, שלא היה מוכן להקריב למענן את חיי ילדיו. ועל כיבוש בינת ג'ביל, בסיבוב הרביעי, בתנועה קרקעית, בהקזת דם שלא פוסקת? ראש הממשלה אינו האזרח היחיד שחש כך בבטן, אבל הוא האזרח שמניע את הכוחות, ובורר את מאזן המחיר והקורבנות אל מול המטרות.

73 חללי אסון המסוקים, בפברואר 1997, האירו את הסתמיות הבלתי נתפסת מעל המלחמה הנשכחת שהתנהלה לאורך כל שנות ה-90 הרחק מעבר לגבול, בבוץ. מעטים יצאו בחסות התובנה הזו אל הצמתים, להפגין, לנסות לשנות. רבים אחרים, מבין מובילי הציבוריות, המשק, התרבות, בחרו בפתרון הנוח יותר: הם הוציאו, בהדרגה, את ילדיהם מהחזית. חלק מהילדים החזיק בתפקידים רגישים, קשים, חשובים מעין כמותם, במודיעין, ביחידות הטכנולוגיה ומחשוב. אבל חלק אחר, המתרחב ומתפשט והולך, השתמט. בשם האידיאולוגיה, הפסיכולוגיה, לפעמים בשם השאפתנות והקריירה, הם פשוט נשארו בבית. או בחו"ל. העניים נותרו בג'ונגל, לעשות את העבודה, וגם הדתיים, ונשכחו. זו הפכה למלחמה של שבט אחד, עם דגל כתום שחור לבן. אולי של שלושה-ארבעה שבטים, שמאוחדים סביב הכמיהה לכור ההיתוך, לכרטיס הכניסה לחברה, לליבה, לבועה. ושל עוד כמה פראיירים. אפילו בקיבוצים, סמל ההקרבה הקרבית, שסופגים מחיר כבד במלחמה הנוכחית, כבר ממש לא מובן מאליו להתגייס בגיל 18. אולי בתואנה פוליטית, אולי אופוטורניסטית, זה מתפשט בהדרגה. זו כבר לא היתה המלחמה של מנהלי המדינה, של האליטה. האליטה חותמת על צווי 8, וטסה לבקר את ילדיה באמריקה. היא מבקשת שלא נספור את המתים, כי זה הזמן להפגין חוסן, לא להתבכיין. גם לא להתבכיין על אמא שנותרה עם שני ילדיה הנכים, החולים בניוון שרירים, לבד במקלט בקריית שמונה. היא נשלחה לשם, עכשיו שתפגין חוסן. זה תפקידה במערך הציוני.

תל-אביב, כמו כל בירה תרבותית, מפיקה רעיונות שסופם להגיע אל הפריפריה. מה שיוצא ממנה חוצה במהרה את גבולות רמת השרון, ומגיע בסופו של עשור אל יישובי הספר, לכל מקום. זהו הטבע האנושי: לשרוד, לגונן על ילדיו. לא טבעו של האזור הגיאוגרפי הזה, כנראה, להעדיף לחיות, אבל טבענו שלנו, שלא יותיר לנו, אולי, את האפשרות לשרוד. אם זו מלחמת אין ברירה, היא חייבת להיות מלחמת הבנים של כולם, מלחמת האליטות, הפריפריה, ישראל הראשונה והחדשה. אם זו מלחמת ברירה, או שהתנהלותה כושלת, או שההיסוס בה גובה חיי אדם, או שחיי האדם נועדו לשרת מטרות דיפלומטיות, הסברתיות, היא נראית מהצד כמנווטת בחוסר רגישות, וקורבנותיה כסמל הפער והאטימות ההולכים ומעמיקים, וצצים בכל פינות חיינו כאן.

אסור להכליל, אבל חשוב להאיר. רשימת הנופלים הארוכה, שחצתה את קו ה-100 השבוע, תציב בפנינו ראי, ובזרקור חד תסנוור אותנו עם מה שהיינו אמורים לראות מזמן. מה נעשה בבוקר שאחרי?

מי שיעיז רק לא להעסיק אדם על רקע זה צפוי לחטוף את נחת זרועם של מלאכי הצבא "הנאור", מבית המדרש העליון שבירושלים.

יש יותר מדי "בוריס", "אדוגתו", "אלחנן" ו"ג'פרי" בצבא שלנו. חו"ח האנשים האלה עוד יצביעו בבחירות הבאות ו"יגנבו לנו את המדינה".

הלו! עיתונאי! המדינה היא לא רק בין גדרה לחדרה! יש עוד אנשים שיש להם זכויות ואל תבלבל לנו ת'מוח על זה שמטריד אותך ש-30 אחוז הם משכבות חלשות - אנחנו יודעים מה באמת מטריד אותך:

יותר ויותר אנשים בטלוויזיה שאומרים "אנחנו נשב במקלט כמה שצריך שצה"ל יעשה את עבודתו" לא ניראים כמו כאלה שיצביעו מר"צ (והרי תמיד אמרנו שהם ה"ש"ג" ולא הלוחמים).

יותר ויותר אמהות נחושות לשני לוחמים בלבנון, הן לא בדיוק הפרצופים שתראו מפגינות ברחוב קפלן...

יש אנשים שלא גדלו בישיבות האידיאולוגיה של שלום עכשיו, והם עדיין לוחמים אמיצים שלפני חציית הגדר אומרים ברצינות תהומית שהם יוצאים לסכן עצמם עבור המדינה.

מסקנה: "גנבו לכם את המדינה" - השחורים והדוסים לקחו לכם אותה... כל שנותר הוא לייסד מדינת ותיקן שמאלניסטית בין שנקין לרחוב מזא"ה או לעזוב את הארץ.

יאללה בי

.

הלשם הזה, דפוק !

מהיכן אתה שואב הנתונים על התל אביבים ???
מה האמצעה הזו של ה"בועה"
יש לכם מין נטיה להמציא המצעות ןלדבוק בהן, עד שתהפוכנה לעוהבדה ?
ככה עושים "בלתי מנוצחים" את הפרסים מלבנון.
ככה כל התל אביבים בבועה, נהנים מהחיים ולא חולקים במאמץ.
חצוף עם עט ביד, שמבלבל את השכל.
יש רבים מאד מהמרכז ביחידות השדה ורבים וטובים (ממך) לוחמים כעת בלבנון.
מהיכן הסטטיסטיקות השקריות האילו?
האם אתה עובד בשירות הדוד נסראללה ?
גם אתה עובד על הלוחמה הפסיכולוגית ?
תיכף גם אתה תקרא לתושבי חיפה ויפו הערבים לזוז כי הדוד צריך לירות ללא אבחנה.
מה אתה עושה בדיוק?מנסה להקצין? מנסה לבנות עוד מתיחויות סוציו אקונומיות ?
מי אתה בכלל ???
עיתונאי קטן ועלוב נפש !!!
+++++++++++++++++++++++++++++++++++++=
באשר לניהול המערכה, אני חייב להודות שאין לנו מנהיגות.
העסק מנוהל גועל נפש.
הצבא התחבט בהתחלה וטעה מאד אבל משהתעשט, עומד לו הבוס ומכשיל כל יוזמה.
אבל זו דמוקרטיה וטוב שיש לנו כזו...
מכל מקום, נראה לי שחזבאללה יציל את המצב בסוף.
אבא אבן עליו השלום כתב פעם כי המזל הגדול של היהודים הוא שהערבים מצליחים לקלקל לעצמם כל פעם, רגע לפני שהגויים מצילים אותם.
כעת, תנו לצבא להציג ולבצע את אשר יאושר.
רק אשרו כבר ובלי ריקודים תימניים !!!
כן גם התל אביבים נלחמים למען תושבי הצפון, למען המדינה הזו.
היא של כולנו, אדון לשם ואם אין זה מוצא חן בעיניך, תתחפף מכאן!!
ממני,
תל אביבי, שמתנדב, לוחם, ועושה את מה שאנחנו צריכים לעשות
ולא עוסק בליילל.

כי הרי "חשוב שתשמע גם דעה אחרת "
הם אפילו לא מאמינים בזה




השם לצידנו והשם ישמור עלינו ועל כל עמו ישראל
רק תבקשו ואימרו
אמן