|
31-12-2004, 09:28
|
|
|
חבר מתאריך: 13.05.03
הודעות: 2,807
|
|
לעניין אריאל שרון, אני חייב לאמר ששמעתי מספר פעמים כבר
דיעות המבקרות את תיפקודו המיקצועי במהלך המלחמה מפי אישים
שעוסקים בניתוח ועיצוב תורת הלחימה בצה"ל, חלקם בעבר וחלקם
עדיין בהווה. נראה לי שאמיר אורן ורונן ברגמן מהווים צינור
להעברת הדיעות הללו שנחשבות דיעות לא לגיטימיות בהוויה הכללית.
כבודו של שרון במקומו מונח אבל אסור להתעלם מביקורות הבאות
מקצועיים.
במדינות רבות בעולם ובכלל זה בריטניה, לאחר סיום מלחמות נערכים
מחקרים אודות אותן מלחמות כחלק מהנסיון ליצור תשתית היסטוריוגרפית
עליה נבנה המחקר לאחר מכן. הדברים נעשים די בסמוך לסיום הארועים
כאשר מקבלי ההחלטות והמבצעים עדיין בחיים, אלו שנותרו, וזיכרונם
עדיין רענן. ברור שיש לדבר מגבלות של מחקרים מטעם, אבל עדיין
המצב עדיף על זה הקיים בישראל, בו למשל, עד הימים האלה לא נעשתה
עבודת מחקר כוללת ומסודרת של אגף המודיעין במטכ"ל אודות
מלחמת יום הכיפורים.
והנה דברים שפירסם אמיר אורן היום בהארץ:
פורסם מחקר יום הכיפורים - צה"ל התאים את תוכנו לגירסת האלוף שרון
מאת אמיר אורן
צה"ל הפיץ אתמול לעיתונות את הספר "תולדות מלחמת יום הכיפורים", בהוצאת מחלקת היסטוריה באגף המבצעים במטכ"ל. הספר נשען על מחקר סודי, שהושלם ב-1992 ושסיווגו הורד ב-1998 ל"שמור", כדי להגדיל את תפוצתו, אך שנגנז מחשש לתגובות מפקדים בכירים, קרוביהם ומקורביהם. אשתקד הורה הרמטכ"ל, רב-אלוף משה יעלון, להתקין את המחקר לדפוס ולפרסמו השנה.
בהקדמה לכרך שפורסם אתמול, ושאינו מסווג, כותב ראש מחלקת היסטוריה, אלוף-משנה במילואים ד"ר שאול שי, כי הוא "מיועד לספק לקורא סקירה כוללת, מ'מעוף הציפור'", ואולם דפדוף בספר והשוואתו למחקר הגנוז, מעלים כי רוחה של המהדורה החדשה מזכירה פחות את מעוף הציפור ויותר את גובה עיניו של זחל בחוות שקמים. הביקורת על מפקד אוגדה 143 באוקטובר 1973, שאיפיינה את מהדורת 1992, רוככה במהדורת 2004 והפכה לשיר-הלל לראש הממשלה. הצבא, המחזיק בידיו את מושכות המחקר ההיסטורי, עניין חמור כשלעצמו בדמוקרטיה, התמסר למי ששולט בו.
פרקים נרחבים משני הכרכים הסודיים (לשעבר) שערך סגן-אלוף במילואים ד"ר אלחנן אורן, שמסקנתם התמציתית היא שישראל נכשלה באי-מניעת המלחמה ויצאה ממנה בהישג צבאי "חלקי בלבד של מטרות המלחמה, כפי שהוגדרו לפניה", פורסמו בשנים האחרונות ובמיוחד לקראת יום-השנה ה-30 למלחמה ב-1973. רק אז, בעקבות דירבון תקשורתי, התעורר יעלון, ולאחר היסוס נוסף אישר לפרסם את המחקר. התוצאה היא אחת השערוריות הגדולות ביותר בתולדות המחקרים ההיסטוריים בצה"ל. בתוך ספרו של אורן, חסר-אונים בגילו המתקדם ובמצבו הבריאותי, ומתחת לחתימתו, הושתלו בידי שי ועוזריו משפטים המרעיפים הבנה ואהדה על שרון ונעקרו ממנו התייחסויות שליליות לשרון, עד כי נכון יותר היה להחתים על השיפוץ את שרון עצמו. שי מכנה את מעשיו, יחד עם סגן-אלוף במילואים שמעון גולן, "עידכון ועריכה מחדש". בזמן אחר, בשפה אחרת, נהגו לומר על מי שנהג כך כי "תירגם ושיפר" את המקור.
יתכן ששי, ומעליו יעלון, לא העריכו שהקוראים ישוו את שתי הגירסאות וימצאו את ההבדלים. אם כך, טעו - החנופה לשרון מנקרת עיניים. לפני תריסר שנים קבעו ההיסטוריונים של צה"ל כי שרון היה פזיז והימרה את פי מפקדיו עד כי שקלו להדיחו. ההיסטוריונים החדשים, של עידן שרון בשלטון, מתארים שרון אחר, שניצח במלחמה לבדו. "אלוף שרון הגיע לדיון מה"חצר" בנגמ"שו, במצח חבוש אחרי פציעה מרסיס", מתמוגגת מחלקת היסטוריה בגירסה הטריה. "לדבריו, לא התקבל ברוח טובה. כאשר רב-אלוף בר-לב העיר שיש פער בין הציפיות ובין המצב, חרה לו עד כדי-כך, שאך בקושי התאפק מלהכותו בפניו".
במהדורת 1992 נכתב כי "ליקויי שליטה ובלבולי ביצוע פקדו לא רק את אוגדה 162 בפיקוד אברהם (ברן) אדן, שנכנסה לקרב בשלוש גזרות חטיבתיות נפרדות, אלא גם את אוגדה 143, כשנעה בהיסע על ציר עיקרי יחיד". במהדורת 2004 נמחק קטע זה כליל. במקום אחר במהדורת 92', נאמר כי בבוקר 10 באוקטובר קבע אלוף פיקוד הדרום, שמואל גונן, משימה הגנתית לאוגדת שרון, אבל שרון הציב לעצמו גם שתי מטרות התקפיות מיידיות; המילה "התקפיות" מודגשת. במהדורת 04' נעלמה המילה ונשאר רק האיפיון "מיידיות".
בשתי המהדורות נקבע ששר הביטחון, משה דיין, והרמטכ"ל, דוד אלעזר, היו תמימי דעים בביקורתם על מהלכי אוגדת שרון באותו יום, אך בעוד שב-92' נכתב כי "אלוף שרון פעל בניגוד למגמות המטכ"ל ולפקודות גונן", שונה הנוסח במהדורה החדשה. כמו באנציקלופדיה הסובייטית, נזהרים עכשיו בכבודו של השליט. הפעם נכתב כי "מהדיווחים שקיבלו ממפקדת פיקוד הדרום הצטייר כאילו האלוף שרון פעל בניגוד למגמות המטכ"ל ולפקודות גונן".
ב-92' דיין ואלעזר "שללו את עצם ההגיון של כוונתו לפתוח בצליחה באותו זמן". אתמול הם עדיין שללו את הכוונה, אלא שהפעם נכתב כי "עליה למדו מדיווחיו של גונן".
כאילו אין די בכך, מובאת באותה נשימה גם תגובת שרון - היחיד, כמדומה, שקיבל זכות יתר כזו. "מול טענות אלה טוען שרון, כי כל הצעדים שעשה ב-9 באוקטובר מתאימים ללחימה בהגנה, לפי תורת הלחימה של צה"ל ולפי ההגיון המבצעי; כי מהלכיו באותו יום התאימו לכוונות ולהוראות שקיבל וכי עובדה היא שהממונים עליו, אלוף הפיקוד וסגן הרמטכ"ל, העריכו שיש מקום לשקול צליחה והמליצו לרמטכ"ל לאשר זאת, והרמטכ"ל - שקיבל תמונה לא נכונה של הנעשה בשטח - שלל זאת". בכל מקרה אחר, כלפי כל אדם אחר - דיין, אלעזר, פלד, גולדה מאיר, חיים בר-לב, מפקדים, לוחמים - ההיסטוריון הוא הפוסק האחרון. כאן הוא כפוף לפוסק האחרון באמת, שרון. גם כאשר מתואר דיון שמסכם הרמטכ"ל, נמצא לאחר עשרות שנים, "בדיעבד" כדברי צה"ל, מקום להערת שרון שאלעזר "שקל והחליט על בסיס תמונת מצב שגויה לחלוטין". ומאוחר יותר, "האלוף שרון, לעומת זאת, סבור גם ממרחק של שנים כי משמעות (ההחלטה שאוגדה 143 תחזיק בראש הגשר ואוגדה 162 תחצה כולה) היתה גרימת עיכוב ושיבוש מיותרים". אם יש מישהו אחר, מטוראי עד רב-אלוף, מאזרח עד שר, החושב משהו ממרחק של שנים, יהיה עליו לחפש במה אחרת, במחקר אחר, של צבא אחר.
כאשר לא נוח לספר לציבור האזרחי כי "גונן ראה להדגיש לשרון שכיבוש "אמיר" (החווה הסינית) נשאר משימתו שלו" וכי אדן "העריך את פתיחת הצירים כמשימת סיוע לאוגדה 143", סוגיה שבמוקד המחלוקת על האחריות לכשלון בחווה הסינית, אין בעייה - המשפט נמחק, גם הוא, ולא רק הוא, עד שמתעורר הרושם שלהקת "טיפקס" גוייסה למילואים במחלקת היסטוריה.
צה"ל כל-כך רוצה ביקרו של שרון, עד שהוא מגן עליו גם מפני מילותיו-הוא. במהדורת 92' מצוטט שרון בעניין הנסיונות לפתוח את ציר "טרטור", בואכה התעלה, ב-16 באוקטובר. שרון חש שמיצה את מאמץ כוחותיו ואמר, "נעשה כאן מאמץ עליון ... אם לא הצלחנו ... זה לא כי לא רצינו ולא ניסינו...פשוט לא יכולנו...עם כל הכוחות שהכנסנו." הודאה בכשלון? מפי שרון? לא אצל צה"ל. הפסקה צונזרה במהדורת 2004, יחד עם אמירות קשות רבות של מפקדיו, המופיעות במהדורת 92' בעמודי המקורות שבסוף שני הכרכים (והחסרים כליל בספר החדש).
התפירה הגסה של שבחי שרון בהיסטוריה הרשמית שמפרסם צה"ל מלמדת שכאמינות התחקירים אמינות המחקרים. יוזמת הפרסום מבורכת, אבל הפוכה על ראשה: ראוי לפרסם את המחקר הקודם, במהדורת 2004, ולגנוז את החדש, המביך.
בהוראת הדרג המדיני נערך חיל האוויר להפעיל "אמצעים מיוחדים"
במלחמת יום הכיפורים נערך חיל-האוויר, לפי הנחיית הדרג המדיני, להפעיל אמצעים מיוחדים - המונח המקובל לנשק שאינו מקובל - אך "חיל האוויר לא קיבל כל הוראה, פקודה או כוונה - של אותו הדרג המדיני - לגבי השימוש שהוא רוצה לעשות ביכולת זו ולאיזו תכלית".
משפט זה הוא חומר-נפץ, בעוצמה שבכוחה לעורר תגובת שרשרת, והוא נכלל בספר שראה אור בימים אלה, אך לא בזה של מחלקת היסטוריה. על המלים שלעיל חתום לא צה"ל הרשמי, אלא מי שהיה מפקד חיל-האוויר באוקטובר 1973, האלוף בנימין פלד, בתגובה על דבריו של אחד מיורשיו, אלוף אביהו בן-נון, בחיבור פנימי ("ספר תולדות תקיפת מטרות אסטרטגיות בסוריה במלחמת יום-הכיפורים"). בספר, המכנס את כתביו של פלד, שנפטר לפני כשנתיים ("ימים של חשבון", הוצאת מודן), מופיעים רמזים עבים בעניינים סודיים ביותר שבהם עסק פלד, תחת הכינוי "המערך המבצעי" או "אמצעים מיוחדים", וגם פולמוס חריף עם המחקר הגנוז של מחלקת היסטוריה.
פלד התמרמר על שגירסתו לאירועים שונים בעת המלחמה, ובשיאם דיווחו לרמטכ"ל דוד אלעזר על מצבו הקשה של חיל-האוויר ב-12 באוקטובר, התקבלה במחלקת היסטוריה ובמחקר המסכם ביחס ספקני. מסתבר שבספטמבר 1999, כשנודע לו מהעיתונות תוכנו של המחקר הגנוז, פנה פלד לרמטכ"ל דאז שאול מופז, ודרש ממנו לעכב את הפצת המחקר עד שיקרא אותו. פנה ונענה; הספר הוקפא עוד חמש שנים, בשארית תקופת מופז ובשנתיים הראשונות של משה יעלון, שהלכו בכך בעקבות אהוד ברק ואמנון ליפקין-שחק ולא מפני שפלד תבע "לפסול אותו כביטוי ההיסטורי הרשמי של צה"ל". פלד, עם כל הכבוד, לא היה פוליטיקאי, לא שר, לא מועמד לראשות הממשלה. האלוף בדימוס שהפחיד את המטות הכלליים היה אדם אחר, מסוכסך עוד יותר מפלד עם קביעות מחלקת היסטוריה בדבר תיפקודו ואישיותו - אריאל שרון. ההמתנה לא הועילה לפלד. המהדורה החדשה אינה מכניסה שינוי מהותי בהקשר האווירי במחקרו של אלחנן אורן. בעינה עומדת הצגת דיווחו של פלד על מצבו החמור של חיל-האוויר כמשפיע עיקרי על הודעת ראש-הממשלה מאיר לממשל האמריקאי ב-12 באוקטובר, כי היא נכונה להפסקת-אש בתנאים נוחים למצרים וקשים לישראל, נכונות שנדחתה בידי אנואר סאדאת.
אמיר אורן
http://www.haaretz.co.il/hasite/pag...SubContrassID=0
|
|