|
31-10-2016, 15:33
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
גרינגולד גיבור. האם הוא גיבור כמו אסא קדמוני? למי אכפת.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי יוסיפון שמתחילה ב "כוח צביקה וקרבות הבלימה באזור נפח: תצ"א,כתבות ותמונות (יש האומרים שכל זה בדיה)"
לטעמי מדובר בגיבור אמיתי. תמיד אפשר אחר כך לטעון שהיו מי שקופחו, ושהיה יותר מאשר רצון להעלות על נס את גכורתו של מי בעת הענקת העיטור. שני הדברים הם רעות חולות שמלוות את מוסד העיטורים בכל הצבאות ודי לקרוא בהקשר זה פרשיות בצבא האמריקני והרוסי במלחמת העולם השנייה. בצה"ל גם לא חסרות דוגמאות ובהם סיפורם של גדודי הצנחנים 202 ו-50, כוח הצנחנים ״שמוליק״ וחטיבה 14 כולה בחזית הדרום.
לא תמיד זה אומר שהדברים לא התרחשו ולא תמיד זה אומר שהמעוטרים אינם גיבורים. בנוגע לסיפור הנ״ל היה צריך להיות אדם אמיץ מאוד בכדי ללחום בשתי החזיתות ב-73׳. גרינגולד גיבור. האם הוא גיבור כמו אסא קדמוני? למי אכפת.
אני מצרף את הביקורת שכתבתי שבעתו על הספר "כוח צביקה":
"בפועל הייתי מין יחידת קומנדו הפועלת מעבר לקווי האויב, בקרבות מגע מטווחים קצרים – הולמת, משפרת עמדות, הולמת שוב, נסוגה על מנת להתקדם ולפגוע באויב, וחוזר חלילה" (עמודים 53-54).
"כוח צביקה" (הוצאת מודן, 2011) מאת צביקה גרינגולד ועמי דור-און מספר את סיפור לחימתו של צביקה גרינגולד בקרבת הבלימה במלחמת יום הכיפורים. גרינגולד, יליד קיבוץ לוחמי הגטאות, נשר מקורס טיס לחיל השריון ושירת בחטיבה 188 מטוראי ועד למפקד פלוגה בדרגת סגן. המלחמה פרצה בעת שעמד להשתחרר והיה למעשה, ללא תפקיד מוגדר. לאחר ש"בדממה הגדולה של יום הכיפורים שמענו לפתע קולות של מטוסי קרב חולפים מעלינו לכיוון רמת הגולן" (עמוד 28). מיהר למפקדת החטיבה וקבל הוראה מהסמח"ט דוד ישראלי לארגן כוח מאולתר של 3 טנקים ולחבור לכוחות החטיבה המנסים במאמץ נואש לבלום את הסורים. תיאוריו את הלך רוחם של צוותי הטנקים שקושש מן היקב ומן הגורן מטלטלים. מטריד לחשוב כמה אינטנסיביים ועצימים היו קרבות היום הראשון ברמה.
"אני רוצה את החבר'ה של צביקה מהר. אפילו עם כלי אחד או שנים, כל מה שיש להכניס פנימה מהר" (עמוד 74), הורה המח"ט איציק בן-שֹהם וגרינגולד מיהר עם כוח בן שני טנקים לחזית. עד מהרה הוא נותר טנק יחידי (הטנק השני התגלה כתקול). למרות זאת לא ויתר גרינגולד וחתר למגע וללחימה בסורים. "לא היה ספק שאני נמצא בעיצומה של הלחימה הפרטית של הטנק שלי, ושאיני צריך להמתין לפקודה מפורשת כדי להתחיל לירות. הטווח ביני לבין חזית הטנקים הסוריים היה רק 2,500-1,000 מטרים, ופתחתי בניהול קרב, תרגולת שהייתי אמון עליה היטב בזכות הניסיון שרכשתי בימי הקרב הרבים בעבר. איתרתי קבוצת מטרות, זיהיתי אותה בוודאות, כיוונתי היטב, ממצב את צלב הכוונת בדיוק אל ליבו של הטנק הסורי ונתתי פקודת אש. עקבתי אחרי הפגז במעופו, מתמקד באור הנותב הבוער באחוריו, ועקבתי, כמובן, גם אחרי הפגיעה. הוריתי מיד לנהג לנוע מעמדת הירי לאחור ולמצוא עמדת ירי חדשה" (עמוד 88).
במקביל הקפיד שלא לדווח בקשר על מספר הטנקים שאתו (למעשה חלק ניכר מן הזמן מנה כוח צביקה רק את הטנק הבודד שלו) על מנת שלא לחשוף את פגיעותו בפני מומחי הקשר של צבא סוריה המאזינים לרשתות הקשר הצה"ליות. "אני רוצה שתבטיח לי דבר אחד – שאף טנק סורי לא יעבור אותך לכוון נפח. כוחות מילואים בדרך אליך" (עמוד 110), הורה אל"ם איציק בן-שֹהם לגרינגולד בקשר והוא עשה ככל יכולתו לעמוד בכך. לאחר שנפגע טנק אחד עובר גרינגולד לטנק אחר ובהמשך לעוד טנק. 24 שעות רצופות של לחימה, ללא אוכל או שתייה, פצוע מכוויות. לא מוותר. נלחם.
גרינגולד מגולל בספר גם את המשך הקרבות, את מלחמת ההתשה במובלעת הסורית ואת ההתמודדות עם המתח, והעומס הרגשי עד כדי פוסט טראומה שיצרה מלחמת יום הכיפורים אצלו ואצל לוחמים נוספים. עוד שוזר צביקה בספר את סיפורם של מקימי קיבוץ לוחמי הגטאות בו גדל, ובהם הוריו, אשר ניצלו מן השואה וטוען כי מורשתם היא היא שחייבה אותו לגלות נחישות ודבקות כה רבה במשימה נוכח אויב במספרים עדיפים כל כך.
בנאום שנשא בעת סיור בפולין, סמוך לחורבות הבונקר של מורדי גטו ורשה ברחוב מילא מספר 18, אמר גרינגולד כי מעולם לא ענד את עיטור הגבורה שהוענק לו. "האות הזה – העשוי מתכת בצורת מגן דוד, ועליו החרב ועלה הזית המשולב בה – תלוי על רצועת בד צהובה. עכשיו, כאן, מול הריסות הבונקר הזה, אני מרגיש שהיה עלי להביא עימי את העיטור הזה ולענוד אותו בגאווה, כדי רוחות הגיבורים המתים האלה יראו אותי ויבחינו ב'טלאי הצהוב' מדגם ישראל הלוחמת על חייה, ויהיו גאים בי, הצאצא שלהם, החי על פי מורשתם" (עמוד 203).
והקורא אוחז בו ולא מרפה, ואינו יכול שלא להשתאות נוכח אומץ הלב שהפגינו לוחמי צה"ל נוכח תנאי פתיחה קשים ונחיתות מספרית מובהקת. הקריאה גם גרמה לי להרהר בסרט "זעם" (בו מפקד בראד פיט על טנק בודד בקרב על גרמניה במלחמת העולם השנייה) ולהבין לעומק עד כמה היה קשה המצב ועד כמה באמת היו אלה הפרטים שהצילו את המצב כשהמדינה היתה נתונה בליקוי מאורות אסטרטגי. הקריאה בספר מרתקת ומלמדת.
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|