30-05-2006, 00:39
|
|
|
חבר מתאריך: 02.03.06
הודעות: 399
|
|
תודה רבה
אני בהחלט מתכוון להביא דין וחשבון ארוך לגבי תוצאות האימונים שלי עוד כמה חודשים. אחזור לספר איך הלך לי בגיבוש, ואיך האימונים השפיעו על המשך השירות בין אם בגדודים או בסיירת. לא אשכח גם בתור לוחם בסיירת (איזה חלום רטוב) לחזור לפה ולספר כמה שאוכל למלש"בים, כי כידוע זה מאוד מתבקש ואהוב ואני גם תמיד נהנה לשמוע ולקרוא מסיפוריהם של לוחמים אחרים.
אפשר שגם אני מנסה לנצח משהו. אולי זה בעיקר את עצמי אפילו. כשהייתי ביום סיירות, פרשתי אחרי הבר-אור. הוא דווקא הלך לי מצוין. אחריו היינו באוהלים יותר משעה כי הטמפרטורה היתה 4 מעלות וירד גשם (בחיי שאני לא ממציא, אני חושב שזה היה היום הכי קר בשנה). בכל מקרה, כשקמנו והתחלנו לרוץ קלטתי שבגלל שכמו מפגר כל השעה ומשהו האלה ישבתי עם חברה והרצתי דאחקות, הרגליים שלי נתפסו לגמרי. עכשיו, הסיטואציה היתה כזו - הרגשתי באותו רגע, פיסית ונפשית, שאני כלל לא מסוגל לרוץ ספרינטים. עשיתי את העליות והירידות בכמעט הליכה מהירה. המפקד ראה את הקטע ושאל לדבר ואמרתי לו מה אני מרגיש, והוא שלח אותי לרופא להשתחרר רפואי. אף אחד מהרופאים לא רצה לשחרר אותי רפואי על "רגליים תפוסות". כולם הגיבו בלגלוג וזלזול, לא רצו אפילו לבדוק אותי, ושלחו אותי לחזור לרוץ. ניסיתי גם לחזור לרוץ אבל לשווא. בסוף פרשתי בגלל זה. אמרתי שחבל לבזבז יום שלם שאני רק אלך כשכולם רצים... בדרך החוצה פגשתי איזה מטכ"ליסט. טיפוס קטן כזה, בחיים לא הייתי חושב שהוא מישהו ממטכ"ל. סינג'רו אותם משום מה לשמור עלינו. מוזר. הוא דיבר לליבי ועודד אותי, ושיכנע אותי להמשיך להיאבק ולנסות להגיע ליחידה מובחרת.
אחרי כל זה היתה לי תקופה שהייתי שבוז איזה חודש. שהרגשתי שאני פשוט לא מתאים להיות לוחם חי"ר, וזה יצא לי מהראש. היתה לי ממש טראומה קטנה מכל העסק. בתקופה זו גיליתי את הפורום, והתעניינתי פה המון בנושא חיל השריון. כל הזמן הזה אבא שלי ירד עליי על זה שפרשתי. אני טיפוס שהרבה פעמים מתעצל כי נוח (למרות שהרבה פעמים גם קורע ת'תחת על פרויקטים ודברים שחשובים לי, כמו כשעבדתי בתור מדריך מחשבים בקייטנות 3 שנים ובאמת עבדתי שם מאוד מאוד קשה 8 שעות ביום ולא ארחיב כי זה לא הנושא). אבא שלי שיכנע את עצמו שלא רק שהייתי יכול להמשיך עם הרגליים, אלא גם שכל הקטע עם הרגליים זה תגובה של הגוף לשוק הפסיכולוגי שלכאורה חטפתי מהגיבוש. זה, מיותר לציין, עוד יותר השביז אותי.
עבר ככה חודש, ואז התחלתי לחשוב על הכל מחדש ולעודד את עצמי. החלטתי שאני לא באמת כזה לוזר, שאני יכול להילחם. רבאק, שרדתי עד אז 5 חודשים באימוני איגרוף כשאף אחד מהמתאמנים החובבנים לא מחזיק כ"כ הרבה זמן, ושרדתי גם דברים יותר גרועים. אז נשבעתי, שאני הולך לעשות הכל, אבל הכל, כדי להגיע לפלס"ר גולני. מאותו יום התחלתי להתאמן רציני, עד היום הזה. אפשר שכל הקטע הפסיכולוגי חילחל לתוכי. כל מה שאבא שלי הכניס לי לראש, כל ההשפלה של המבט הבזוי בעיניים של החובשים ביום סיירות שעשו לי פרצוף כאילו אני איזה חתיכת ילד מושתן שלא שווה יריקה וכמעט צחקו לי בפנים. שאולי בעצם לא הייתי מספיק מוכן, ולמרות שהייתי בכושר סביר הייתי יכול להתגבר על העניין עם הרגליים ולהמשיך... אלה בהחלט דברים שהשפיעו עליי עמוקות. בכמה שבועות האחרונים יצא לי לחלום לפחות שש פעמים על הגיבוש. בכל פעם היה יותר מגעיל ויותר קשה, והתייחסו אליי יותר חרא, וסירבתי לפרוש. לפני שאני הולך לישון, אני חושב מעט על חברה שלי, ואז כל השאר מוקדש לזה. אם אני לא נרדם בלילה, כל המחשבות הן על הגיבוש. "אני לא פורש, אני לא פורש...". ככה זה גם באימונים.
זהו. אני בחיים לא הולך לתת למה שקרה לי ביום סיירות לחזור. אם הם ירצו אותי בחוץ, שיוציאו אותי בכוח על אלונקה. אני רוצה לדעת שגם אם אני לא עבור, או שיכריחו אותי לפרוש, זה קרה אחרי שבאמת עשיתי את המקסימום שלי שיכולתי.
נערך לאחרונה ע"י The_Israeli בתאריך 30-05-2006 בשעה 00:42.
|