 |
29-04-2006, 14:36
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 04.05.04
הודעות: 10,227
|
|
|
נקודת ציון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי אסאניה שמתחילה ב "יום הזיכרון - אתם מוזמנים להשתתף במרתון כתיבה !!!"
הקדמה:
נכתב כרגע, כמסמך וורד, לא עבר הגהה, לא נקרא שנית, אלא נפרק על המקלדת.
נכתב מבפנים, ממקום שאני לא אוהב לחזור אליו, אז אני מבקש להתייחס לזה בהתאם.
-----------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
לכל אחד יש נקודות ציון בחיים, שהיוו מפנה, או בסיס איתן לשינוי גישה. על אף שבדרך כלל החיים מתקדמים כקו בעל שיפוע מתון, חיובי או שלילי, לעיתים יש קפיצות חדות שמרמזות על טראומה כלשהי, או לחילופין אירוע משמח בשיעור מפתיע.
האירוע שהשפיע במידה הרבה ביותר על חיי ואופן ההסתכלות שלי על דברים קרה בצבא, אני אשתדל שלא לשתף בכל הפרטים, וגם לא בפרטים מזהים, אבל מי שמכיר את הסיפור בוודאי ידע במה מדובר.
כידוע לרוב מי שהיה בצבא, (ואני מקווה שזה השתנה מאז), צה"ל מאד מעריך שיתוף פעולה מצד חייליו, ומאד כועס כשמישהו מסרב (כמובן שאני מסוגל להבין למה, אך זה לא הנושא).
מעשה באדם שהיה חייל מצטיין, אהוב על כולם, אחד האנשים הסימפטיים שהכרתי, שיצא לקורס מפקדים. בתום הקורס הוא קיבל תפקיד במ"כ טירונים. הוא היה חייל מוערך כל כך עד שצה"ל רצה מאד שהוא יגיע לקורס קצינים, אך הוא סירב. בצה"ל לא אוהבים סירובים, אז במקום להחזיר את החייל לגדוד שממנו הוא יצא, הוא הועבר לגדוד אחר. סוג של עונש שהרבה חיילים מכירים.
בסופו של דבר, דברים נמשכו והתגלגלו, דברים השתנו, ואותו חייל, במקום לסיים קורס קצינים ולקבל ארון (כמו שצה"ל מאד רצה, ובצדק, אגב), הוא חזר בארון.
היינו בבסיס, שמענו על מקרה מסוים שבתחילה מאד שעשע אותנו, אנחנו ציניים. אח"כ התבררו זהויות, וזה חדל מלשעשע, אך העבודה נמשכה, והעסיקו אותנו די והותר כדי לא להתעסק בזה. עזרו לנו לשכוח ולהדחיק, לפחות באופן זמני.
הבנתי מה קרה רק כשיצאתי הביתה. גם אז בדיוק קנינו מחשב חדש, שטרח להעסיק אותי, ולעזור לי לשכוח, או להתעלם, אם להודות, אך באותו סוף שבוע נסענו למשפחה, ולא היה שם מחשב, לא היה עם מי לדבר ומה לעשות, והיה לי זמן לחשוב, זמן לעצמי, ולא ממש פנאי. רק אז הבנתי מה קרה, וזה נפל עליי כרעם ביום בהיר. הבנתי שהוא "היה והלך", שהוא לא יחזור, ובכלל, לא משנה מי אתה ומה אתה, לא משנה מיהם חבריך ומשפחתך, לא משנה כמה אוהבים או שונאים אותך, אתה יכול להעלם, להתאדות, לחדול, להאסף אל אבותיך, לשוב אל עפר.
לכל דבר יש סוף, גם לנו. לקחו לי עשרים שנים כדי להבין ולעכל את זה, אבל כשהבנתי זה קרה בבת אחת, לא כתהליך ארוך ומתמשך, אלא ברגע מאד מסוים שאפשר להניח עליו את האצבע ולומר "הנה, זה קרה בדיוק אז. זמן פלאנק מסוים מאד. לא לפניו ולא לאחריו, אלא בדיוק אז". זו הייתה נקודת ציון ונקודת מפנה.
שם הבנתי שאנשים יכולים ללכת ואין מה לעשות בנידון. לא משנה כמה אוהבים אותם, קשורים אליהם או מגוננים עליהם. אנשים יכולים ללכת וחוסר האונים בלכתם אופף הכל. את החיים, את המהות ואת הקיום. הכל הרגיש כמו חוסר אונים משווע.
אז נראה לי מוזר ומיותר להקשר לאנשים, כי הם יכולים ללכת, וזה לא תלוי בי, לא קשור אלי ואין לי שליטה על זה. לא הייתי משוכנע יותר שההנאה מהשיתוף שווה את הכאב שבפרידה. אני עדיין לא משוכנע בזה, אבל זה השתנה לא מעט.
מאותו רגע נשמרתי מלהקשר לאנשים, פחדתי שאנשים ילכו ממני, ובכלל. חששתי שאותה תחושה תחזור על עצמה, חששתי מהכאב שבפרידה, מהאובדן, של האדם ושל השפיות, כי את חוסר האונים שחשתי קשה לתאר במילים.
זה נמשך זמן רב, הנסיון שלא להקשר לאנשים, גם הצלחתי בזה לרוב. נחשבתי מאד מנוכר, אפילו אנטיסוציאלי לעיתים, מאד לא חברותי, אבל בסך הכל ניסיתי להגן על עצמי מפני פגיעה פוטנציאלית, גוננתי על עצמי מפני חזרת הכאב ההוא, החד, החזק, הצורם והצורב. כאב שהיה חרוט וצרוב בעור מטאפורי.
בטיול זה החל להשתנות. פגשתי אנשים זרים והתחברתי אליהם, חוויתי חוויות חדשות, הכרתי מקומות חדשים וראיתי נופים ומראות שיכולתי רק לחלום עליהם בעבר. הבנתי שמהות הקיום, לפחות עבורי, גדולה מפרט זה או אחר, על אף שכל אחד הוא עולם ומלואו.
הטיול היווה תקופה חדשה של שגשוג, בעיקר חברתי. הוא לווה בשהייה לא קצרה בארה"ב, שגם היא הייתה פוריה וטובה, אבל אחר כך שבתי לארץ, ושוב שקעתי בתוך עצמי, בלי יותר מדי חברים, בלי תקשורת עם אנשים, בלי אינטרקציה עם הסביבה. חלק מזה משום שפשוט לא רציתי להיות פה, אבל חלק אחר משום שזה הזכיר לי את הסלידה שחשתי כלפי האנשים הרעים שיכולים לקחת את רגליהם לפתע וללכת, להעלם, מבלי להגיד מילה, מבלי להפרד.
בתקופה הזו היה רק אדם אחד שדיברתי איתו על בסיס קבוע, ויש לו חלק מאד משמעותי בחיים שלי, גם ממנו נפרדתי לא נפרדתי, פרידה לא ממש הייתה שם, ולא בגללי אם להודות, אבל גם זה לא קשור כרגע.
עכשיו דברים השתנו, הם מתנהלים יותר טוב, כיוון שיש לי סביבה חמה ותומכת. זה לא אומר שאני לגמרי מרוצה מהמצב הקיים, אך אני יכול לשכנע את עצמי שאני מאושר בחלקי.
"לזכותו" של צה"ל אני זוקף את האירוע הכי משמעותי בחיים שלי. על זה שהוא הכיר לי את האיש ש"היה והלך", על זה שבאשמתו הוא הלך, ועל זה שהוא לא באמת חזר אלינו.
אני יודע מה אני חוויתי ועד כמה אני כאבתי, ואני מנסה לתאר לעצמי את כאבן של המשפחות השכולות, את האובדן, את הצורך בפרידה שלא תהיה ולא תתקיים, את הזכרונות מבן המשפחה שיחיו לנצח, ומנגד, את חוסר האונים.
כל כתבה בעיתון על חייל שנהרג מחזירה אותו לאותו סוף שבוע בו עיכלתי את עובדת החיים הפשוטה, לפיה אנשים הולכים לבלי שוב, ולא מרצונם. לעיתים זה גם מעלה דמעה על לחיי.
יום הזכרון הוא יום קשה, כשמו כן הוא, "זכרון", הוא מזכיר לי נשכחות, דברים שניסיתי להדחיק, ולרוב הצלחתי. הוא מעלה באוב דברים שהייתי מעדיף לשכוח או להתעלם מהם, אך מנגד הוא גם מעמת אותי עם הפחדים והחששות, עם הקשיים והתלאות.
היום הזה מזכיר לי חוויה מעצבת. כזו שתרמה (לטוב ולרע) לעיצוב דמותי ואישיותי, כזו שקבעה מי אני ואיך אני נוהג. חוויה שביגרה אותי בהרף עין.
יום הזכרון מזכיר לי שאני לא היחיד, שרובנו חווינו זאת על בשרנו, כל אחד בדרכו, בקנה מידה שונה, אבל החוויה דומה.
לכל אחד יש נקודות ציון בחייו, גם לי יש כמה משמעותיות שאני יכול לשים עליהן את האצבע, אך זו היא החשובה מכולן, היא קרתה בזמן השירות הצבאי, ומדי שנה (על אף שזה יכול לקרות מדי יום ביומו) יש מה שיזכיר אותה.
אני מאחל לכולם רק טוב. אני חושב שהאיחול "לחיות חיים שלמים" הוא איחול נהדר. אני חושב שמימוש עצמי הוא דבר שכל אחד צריך לשאוף אליו, כי אין עוד הרבה מלבדו. לדעתי האושר הוא מוחלט, לא משנה כיצד הוא נגרם או התממש. אדם מאושר בחלקו הוא עדיין מאושר. הוא אישר את דרך חייו ואת אופן התנהלותו, הוא אישר לסביבה והיא אישרה לו שהוא בסדר.
אני יודע שאני מציג נקודת מבט מאד אישית, שלאו דווקא תתקשר לחלק מהאנשים ליום הזכרון כפי שהם תופסים אותו, ואני מניח שיש פה מן המגלומניה לקחת את יום הזכרון ולראות אותו מהפרספקטיבה שלי, כי הרי תמיד נוהגים להלל ולשבח את האנשים שמתו בחירוף נפש כדי להגן על המדינה הזו, ובלעדיהם היא לא הייתה מתקיימת ומגיעה לתפארתה, ואילו אני מציג עמדה שונה, אישית, מכונסת בעצמה, אבל היי, זה העולם שלי. מותר לי...
כל חוויה מעצבת, גם אובדן. נאמר ש"הכל לטובה" (כל עוד זה בדיעבד, לא במבט לעתיד), ואני יודע שקשה לעיתים לתפוס זאת כך, מנסיון, כי אותו כאב לא עובר מהר, וזכרונות נשארים תמיד, גם אם מצליחים להדחיק אותם באופן מוחלט.
כל חוויה כזו מכניסה לפרופורציות. נכון, היא גם הורסת משפחות, מפלגת קבוצות וקורעת קרעים מהוויה של יחידה שלמה ומושלמת, אבל גם יש בה כדי לתרום ולהפיק לקחים.
אני חושב שחשוב לזכור מניין באנו, גם אם לא תמיד ידוע לנו לאן אנחנו הולכים.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
שבת שלום לכולם.
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
