קסטטרופה בגרוזני, דצמבר 1994, ינואר 1995

פרק מספר בעריכה, ייצא לאור תוך מספר חודשים ב"מערכות". הערות המסומנות במספר היו בתחילה הערות שוליים, והערות באותיות - הערות סיום. ההעתקה למערכת יצרה בלגן קטן. ההפניות הן חלקיות; בספר יש רשימת מקורות מלאה, אבל פה העתקתי רק את ההפניות אליהם.
(C) יגיל הנקין

זהירות - מכיל תמונות קשות.

למטה: מפת צ'צ'ניה

קטסטרופה בגרוזני: קרב "ערב השנה החדשה", 31 בדצמבר 1994 - 2 בינואר 1995

1. שלב א' - פלישה

31 בדצמבר היה יום סגרירי מאוד באזור גרוזני. הראות הייתה גרועה, והעננים הנמוכים הגבילו את יכולת הפעולה של מסוקי חיל האוויר הרוסי. מטוסיו, לעומת זאת, היו פעילים מאוד, וכמוהם הארטילריה הרוסית. למן השעה חמש לפנות בוקר החלה הרעשה מסיבית של גרוזני - חזקה יותר מכל אלה שקדמו לה. היא נועדה פורמלית לרכך יעדים לפני כניסת הכוחות הרוסיים פנימה, אך בעיקר נועדה להיות חלק מן הטקטיקה הרוסית של הפגנת כוח, בתקווה לגרום לצ'צ'נים לא להתנגד. במערב גרוזני, במחוז זאבודסקי, נפגע מכל נפט גדול והחל לפזר עשן שחור למרחק רב. עשן הדלקות החדשות הצטרף לעשן של מכלי דלק שנפגעו בתקיפה אווירית יום קודם לכן, ובמהרה כוסתה עיר הבירה הצ'צ'נית בשכבת עשן שחור. גם ללא העשן והעננים, לא יכלו הרוסים לראות או לדעת הרבה על המתרחש בגרוזני, בשל כשלי המודיעין וההימנעות מסיורים ותצפיות מקדימים. החריג היחיד היה הגנרל לב רוחלין, שפיקד על הכוח הצפוני=מזרחי, ששלח כוחות סיור וחשד לדבריו בהיערכות הצ'צ'נית. הפיקוד הבכיר התעלם מדיווחיו. שאר הכוחות לא ידעו עליהם, ולא עשו מאמץ לאסוף מודיעין משלהם. כרוזים הוטלו על גרוזני, וקראו ללוחמים הצ'צ'נים להוציא את המחסניות מנשקם, להניח אותו על כתפיהם, להתקדם לאט לקראת הכוחות הרוסיים ולהיכנע. סביר שאף לא לוחם אחד בכוחותיו של דודאייב נענה להצעה הרוסית, שהייתה בלתי ריאלית לחלוטין. אפשר כי בשל חשש מדיסאינפורמציה וסוכנים כפולים, הרוסים לא נעזרו כלל באנשי האופוזיציה הצ'צ'נית כדי לאסוף מודיעין.

במצב זה של חוסר מידע, חוסר תכנון וחוסר הכנה, החלו הרוסים לנוע לתוך גרוזני.

למטה: מפת תיירים של גרוזני. באחד הראיונות שעשיתי עם לוחמים בצבא הרוסי בוגרי גרוזני ציין אחד מהם כי זו המפה ששימשה את הגדוד שלו.

2. כניסת חטיבה 131

מצפון לגרוזני, מכיוון סובחוז רודינה והשדות לידו, החלה לנוע החטיבה הממוכנת העצמאית 131 מהרפובליקה של אדיגיאה לעבר גרוזני. זו מנתה בסביבות 1,200 איש, מקובצים מיחידות שונות ומשונות, בשלושה גדודים - שניים מהם גדודי חי"ר ממוכן ואחד גדוד שריון. מתוך החטיבה נכנס לגרוזני כוח שהיה שווה ערך לשני גדודים. בשל מחסור כבד בכוח=אדם, חלק ניכר מאנשי החטיבה לא היו שייכים לה במקור, אלא סופחו בלבד מיחידות שונות, ללא רישום מאורגן ומסודר; לפני הגיוס לצ'צ'ניה היו בחטיבה פחות מ=500 איש. רבים היו טירונים, כמעט ללא הכשרה. בסביבות 06:40 קיבלה החטיבה פקודה לנוע. היא חלפה על פני שדה=התעופה הצפוני של גרוזני והחלה לנוע אל מרכז העיר. קוליקוב טען לימים כי דובר בטעות ניווט פשוטה. לדבריו, פולקובניק איוון סאבין, מפקד החטיבה, "לא נתקל בכל התנגדות במהלך התנועה דרומה, אך החמיץ את הפניה [...] הוא דיווח על המצב, ונאמר לו להמשיך לתחנת הרכבת" של גרוזני, ולכבוש אותה.[ii] חיילים בחטיבה 131, כגון פלוני ויקטור קים, טענו כי מראש "נאמר להם לנוע למרכז העיר ולכבוש את תחנת הרכבת."[iii] לפי מקורות אחרים, כיוון שהחטיבה "לא הריחה התנגדות, דיווחה חזרה לפוליקובסקי," מפקד קבוצת צפון, "שהיא מוכנה לנוע ליעד הבא."[iv] לפי אותה טענה, מקום המפגש של קבוצות 'צפון' ו"מערב" היה ליד תחנת הרכבת, ומשם היו צריכות שתיהן לעלות על ארמון הנשיאות.

אם דובר בטעות ואם לפי התכנון, החטיבה נעה כמעט ללא הפרעה אל תחנת הרכבת, מלבד שתי תקריות אש קלות עם כוחות צ'צ'ניים קטנים. הרחובות היו נטושים, מלבד מספר קטן של צופים על המרפסות; הדבר, סימן מחשיד בדרך=כלל, לא נתפס כמדאיג על=ידי החיילים הרוסיים. אחד מהם הרגיש שליו דיו "ללכת לאורך הטור, לעיתים קופץ חזרה על הנגמ"ש שלו לנסוע כמה בלוקים."[v] בסביבות השעה אחת בצהרי 31 בדצמבר, הגיעה החטיבה לתחנת הרכבת. בהגיעה לשם, טוען קוליקוב, היא "נכשלה במשימות העיקריות של אבטחת האזור, כיתור התחנה, ומיקום אבטחה בנקודות אסטרטגיות גבוהות בבניינים רבי=קומות סמוכים. במקום כך, [אנשי] החטיבה הממוכנת 131 היו חסרי זהירות ביותר, והשאירו את ה=BMP שלהם והרבה מכלי הנשק בכיכר לפני התחנה, בעוד רוב האנשים מתרכזים בבניין."[vi] מבחינה עובדתית, קוליקוב צודק: חטיבה 131 לא אבטחה את עצמה כראוי. אנשיה, כך סופר, "עמדו בתור לקופה [כנראה כבדיחה], מארגנים את נסיעותיהם הביתה,"[vii] וכמעט לא הושארו שומרים בחוץ.

אולם, בדבריו של קוליקוב, המאשימים את מפקד החטיבה המנוח ואת אנשיו, יש קצת עיוות האמת. הרי התפיסה הרוסית המקורית תכננה "להכניע את המורדים בהפגנת כוח,"[viii] ולאנשי החטיבה נאמר במפורש כי אין הם עתידים לעסוק בפעילות לחימה מרובה. לויקטור קים, חייל בחטיבה, ולחבריו, ניתנו הוראות פתיחה באש מחמירות: להיכנס לעיר "ללא נשק, בלי יריות." כאשר נפתחה האש, אמרו להם תחילה "לפגוע באלה החמושים," מתוך מחשבה שמדובר רק ביורים אקראיים[ix] ניקולאי סרגייב, שהיה תותחן BMP בחטיבה, סיפר כי "אמרו לנו שלא נילחם בגרוזני. ב=31 בדצמבר פקדו עלינו לעלות לנגמ"שים, ונסענו. לא ידענו לאן אנחנו נוסעים, אבל למחרת בבוקר מצאנו את עצמנו ליד תחנת הרכבת בגרוזני."[x] פודפולקובניק קולובקוב מ=131 אמר כי "הפקודה היחידה [לחיילים] הייתה לנוע קדימה, בלי הסבר באשר למה הם צריכים לעשות, לאן הם צריכים להגיע ואת מי הם צריכים לתפוס."[xi] במצב כזה, אין פלא שאנשי החטיבה היו שאננים; התנגדות לא הייתה צפויה.

לאנשי החטיבה כמעט לא ניתנו מפות, הן בשל תכנון רשלני והן בשל מסורת סובייטית, לפיה מפות היוו חומר סודי ביותר הניתן רק לקצינים, רק בטרם קרב, ורק במשורה. הגנרל הרוסי גנאדי טרושב, שהשתתף בקרבות בצ'צ'ניה, אמר כי "למפקדים [...] לא היו מפות של גרוזני [...][דבר שגרם ל] סטייה מהנתיב, איבוד אוריינטציה." מעט המפות "היו מאוד לא מעודכנות ולא היה עליהן סימון של [רחובות] בתוך הרבעים,"[xii] והן היו לכל היותר בקנה-מידה של 1:100,000, שאינו שווה הרבה בניווט עירוני, ולכל המאוחר מ=1980. צילומי אוויר פשוט לא היו. יתרה מזו, חלק מהמפות שנמצאו ברשות הכוחות הרוסיים בכל משך הקרב על גרוזני היו מפות תיירים מהתקופה הסובייטית, בהן היו טעויות מכוונות מחשש לריגול. אלה היו כמעט חסרות תועלת. ואלרי קוקאייב, נהג BMP מהחטיבה הממוכנת 65, שסופח לחטיבה 131 לפני הקרב, סיפר לימים כי "המפקדים לא נתנו לנו מפות ולא תדריכים, רק אמרו לנו לנסוע אחרי הנגמ"ש שלפנינו"[xiii] - והוא נסע. רבים מאנשי החטיבה ידעו כי הם נכנסים לגרוזני רק כאשר ראו את בנייני המגורים רבי=הקומות מסביבם. אחרים לא ידעו זאת עד שלב מאוחר מאוד. חיילים רבים התכרבלו בנגמ"שיהם, מנסים להתחמק מהקור, ולא טרחו להוציא את ראשם לחורף הצ'צ'ני. היו כאלה שישנו בכליהם במשך רוב הנסיעה; כשהתעוררו, היו חסרי אוריינטציה לחלוטין.

המצב הטכני של חלק מהכלים והכשרת הצוותים, כפי שתוארו בפרק הקודם, היו גרועים מאוד. לכמה טנקים אף לא הייתה תחמושת למקלעיהם, וכך לא יכלו להגן על עצמם כלל נגד איומים סביבתיים.

במצב כזה, לא מפתיע כלל שאנשי החטיבה לא היו ממש ערוכים לקרב - הם באו לעסוק בפעולת שיטור, ולא ידעו שצפויה להם לחימה. ולמראית עין, נראה היה כי באמת לא צפויה לחימה. לאחר התמקמות החטיבה היה פרק זמן בו לא הייתה כל תגובה צ'צ'נית - אזור תחנת הרכבת היה שקט לכאורה.

מסביב, החלו לוחמים צ'צ'נים זורמים לבניינים סביב אזור התחנה, תפסו עמדות והכינו את כלי נשקם. לרוסים, שלא הציבו כל משמר מסביב, לא היה כל מושג על המצפה להם. אי=שם בצהריים שמע קצין הקשר של סאבין מלמול בקשר, לאמור "ברוכים הבאים לגהינום."[xiv] סאבין לא היה בטוח אם מדובר באיום, או בבדיחה.

3. כניסת רג'ימנט 81

החלק השני של 'כוח התקיפה העיקרי', בפיקודו של הגנרל אנטולי קבאשנין, אף הוא קיבוץ של כוחות משונים למדיי, היה הרג'ימנט[1] הממוכן 81 מהעיר סמארה. הרג'ימנט לא היה כלל בכוח הראשוני שפלש לצ'צ'ניה; עד אמצע דצמבר הוא היה עסוק בעיקר במשימות פינוי שלג. אז הועבר למוזדוק, שם תוגבר בכוח=אדם ובציוד, ונשלח לגרוזני. בכל תחום מצבו של הרג'ימנט לא היה טוב בהרבה מזה של חטיבה 131. גם בו היו חיילים חסרי הכשרה מתאימה, גם בו היו אותן הבעיות בכלי הרכב המשוריינים, וגם לו חסר מודיעין.

קבאשנין היה כנראה באורח רשמי תחת פיקודו של פוליקובסקי, מפקד קבוצת 'צפון', אולם כיוון שהיה מקורב לגראצ'וב היה עצמאי למדיי. הוא ערך תרגילי תכנון עם מפקדי החטיבה והגדודים, אך לחיילים בדרג הנמוך לא הגיע כל מידע, והם היו שרויים בערפל גמור. גם המידע שניתן למפקדים הבכירים ברג'ימנט לא היה מן המשופרים - מפות לא מעודכנות, ואפס סיורים, בדומה למצב אצל חטיבה 131. פודפולקובניק מרג'ימנט 81 אמר כי "אם האידיוטים האלה ב=FSK היו נותנים לנו איזה מושג על סוג ההתנגדות בה ניתקל, ודאי שלא היינו נוהגים לתוך העיר ככה."[xv] חייל מן הרג'ימנט סיפר: "אמרו שלא תהיה לחימה, שהיו שם [בגרוזני] רק פושעים חמושים ושום אזרחים."[xvi] וקפיטן טען כי חלק מהחיילים "ידעו שהם נשלחים לגרוזני רק כאשר ראו את בנייני הקומות"[xvii] שבה.

תחילה, הרג'ימנט לא נתקל בהתנגדות מיוחדת, ונע למרכז העיר בטורי נגמ"שים, במהירות, ללא אבטחה כלל, וללא כוננות ללחימה. דלילות הכוחות הצ'צ'נים, ותנועתו של הרג'ימנט ברחוב פֶּרְווֹמָאיסְקוֹיֶה, הרחוב הראשי והרחב, גרמה שהגדוד הראשון שלו הצליח להגיע כמעט עד ארמון הנשיאות, ואש לא נפתחה עד שהרג'ימנט היה קרוב למדיי לכיכר שבחזית הארמון. אנטולי שַבָּאד, חבר פרלמנט רוסי, שהה אותו יום במרכז גרוזני במסגרת משלחת רוסית לא ממשלתית, כדי לנסות ולנהל משא=ומתן עם דודאייב (איש לא חשב שהרוסים יפלשו כה מוקדם). הוא ראה את הכוח הרוסי מגיע. "כשהטנקים התקדמו", אמר, "היה ודאי שהם אינם תוקפים. זו הייתה פעולה נוסח פראג [דיכוי 'האביב של פראג' ב-1968, בהפגנת כוח] [...] הם חשבו שהם יבואו ויחנו בעיר, ויצרו לחץ פוליטי כך שהממשלה [הצ'צ'נית] לא תוכל לשרוד."[xviii] בפועל, ככל שהתקרב הרג'ימנט למרכז העיר, החלו קבוצות קטנות של צ'צ'נים לסגור עליו, כנחיל צרעות.

4. שאר הכוחות

הרוסים תכננו לתקוף את גרוזני גם ממזרח וממערב, וגם הקורפוס ה=8 של וולגוגראד, בפיקודו של גנרל רוחלין, היה אמור לנוע אל תוך העיר מצפון. מעשית, למעט שתי החטיבות מכוחו של קבאשנין, כוחות רוסיים כמעט שלא נכנסו לעיר.

מפקדי הכוחות ממערב ומזרח דיווחו על התקדמות ראשונית בהתאם למתוכנן, אולם כמעט בלי קשר למציאות. קבוצת 'מזרח', בפיקודו של גנרל=מיור סטאסקוב, כמעט לא נכנסה לעיר. מפקד דיוויזיית הצנחנים 104, גנרל=מיור ואדים אורלוב, סירב להתקדם בטענו כי לא נעשו הכנות ראויות וכי מדובר בהתקפה פזיזה ומסוכנת, שהוא אינו מוכן לסכן את חייליו בה. כתוצאה מכך, רוב הדיוויזיה לא השתתפה כלל בהתקפה. שאר הקבוצה, כולל עשרה נגמ"שי צנחנים מדיוויזיה 104 שסופחו כנראה ליחידות אחרות, החלה לנוע לקראת גרוזני לפני הצהריים, אך טרם נכנסה אליה.

קבוצת 'מערב', בפיקודו של גנרל=מיור פטרוק, התעכבה גם היא מאוד; בזמן שנפתחה האש, כל הקבוצה הייתה רק בשולי העיר, ולא נכנסה עדיין פנימה. הפיקוד הרוסי הבכיר לא ידע דבר על כך - לפי הדיווחים, ההתקדמות הייתה כמתוכנן.

קבוצות ה[i]ספצנאז , הכוחות המיוחדים, שהיו אמורות לפעול בעורף הצ'צ'ני, אכן הונחתו; חייליהן הגיעו לנקודה הלא=נכונה, והיו עתידים להסתבך בהרים כמה ימים, לא ליטול כל חלק בקרב, ולסבול מהטרדות צ'צ'ניות מתמידות. לבסוף, רעבים, תשושים, וסובלים מפגעי קור, נכנעו לצ'צ'נים.[xix]

בינתיים, למראית עין, הכול בגרוזני היה שקט, למעט רעשי השריפה מההפגזות הרוסיות המקדימות. מתחת לפני השטח, רחשה פעילות צ'צ'נית.

5. הצ'צ'נים

הכוח הצ'צ'ני מנה, כאמור, ערב=רב של יחידות צבאיות: החל מיחידות סדירות, המשך במיליציות וכלה ביחידות מתנדבים שהגיעו לגרוזני ללא נשק וציוד כלל, והיו כפופות פורמלית בלבד למטה הכללי, ולמעשה עצמאיות לחלוטין. מסחאדוב ואנשיו השתדלו כמיטב יכולתם לארגנן ליחידות מסודרות פחות או יותר, או לפחות לשלוח אותן למקום שלא יפריעו בו. בעניין זה נדרשה עבודה קשה מאוד: התוכנית הצ'צ'נית התבססה על משיכת הרוסים אל תוך העיר, מקום שבו ינוטרל חלקית כוח האש העדיף שלהם. לצורך כך היה צריך למנוע מקבוצות המתנדבים לפתוח באש מוקדם מדיי, כאשר הן חשופות לכוח האש הרוסי העדיף, ועלולות להיפגע מרחוק ללא כל תועלת, ואולי אף לשבש את התוכנית למשיכת הרוסים פנימה. מטרה זו הושגה בהצלחה: הרוסים כמעט לא נתקלו בהתנגדות, ולא היו מוכנים לה. תצפיתנים צ'צ'נים דיווחו על ההתקדמות, וקבוצות ציידי טנקים נשלחו לקראת הרוסים, נעות בהסתר דרך רחובות צדדיים, וגושי בניינים. כמה קבוצות אולי אף ניצלו את צנרת הניקוז. המטה הכללי הצ'צ'ני עשה מאמץ כביר לתאם בין הקבוצות ולנייד כוחות למקומות המתאימים. במקביל, האזינו הצ'צ'נים לקשר הרוסי, אך זה היה תחילה מבולבל מכדי שיהא ניתן ללמוד ממנו הרבה. בקלטת שהופצה בין חיילים רוסים, שנטען כי היא מרשת הקשר של חטיבה 131, נשמע מישהו (כנראה מפקד אחד הגדודים של החטיבה) מדווח כי אין לו מושג היכן הוא נמצא ולאן הוא מתקדם, אבל "בינתיים הכול בסדר."

עד הצהריים, לא נפתחה אש רצינית בשום נקודה. מבחינת מסחאדוב ומטהו זו הייתה הצלחה. גם אם לא היו לצ'צ'נים די כוחות, "לכל הפחות החזקנו את העיר וסביבותיה תחת שליטה מתמדת,"[xx] אמר יאנדרבייב. השליטה בקשר ובתיאום אפשרה למטכ"ל הצ'צ'ני למנוע פתיחה מוקדמת מדיי של הקרב על=ידי הסדירים=למחצה הנלהבים מדיי לקרב, ושיבוש כללי של התוכנית הצ'צ'נית. כמו=כן, כפי שהתברר, השליטה אפשרה גמישות רבה בהפעלת הכוח. למסחאדוב אולי לא היה ממש צבא, אך היה לו מטה כללי נהדר. הדבר היה עתיד לפצות על כמה וכמה חולשות בארגון הכוחות הצ'צ'ני.

גם התוכנית הצ'צ'נית לא התנהלה לגמרי לפי המתוכנן. רג'ימנט 81 התקדם עמוק מדיי, והגיע כמעט עד לארמון הנשיאות. הצ'צנים כנראה לא ציפו להתקפה באותו יום. משלחת רוסית שהתה בגרוזני, וכאילו אין מלחמה בעולם, הגיעו שוטרי משטרת הרכבת של גרוזני, שמומנה על=ידי הרוסים, לעבודתם כרגיל.[xxi] כמו=כן, הכניסה הרוסית המהירה הפתיעה תחילה את הצ'צ'נים. לדברי יאנדרבייב, הם לא האמינו שהרוסים יחזרו על טעויות 26 בנובמבר, וייכנסו בטורי שריון לא מאובטחים לעיר. "כשגראצ'וב הכריז שאם הוא ישלח כוחות, טנקים לא ייכנסו לעיר, הנחתי שלא תהיה התקפת טנקים [אלא רגלית] [...] אבל שוב, טנקים נכנסו לעיר במהירות רבה."[xxii]

מהירות הנסיעה של טורי השריון הייתה גדולה מספיק כדי לאפשר להם להגיע קרוב למרכז העיר בטרם יתעשתו הצ'צ'נים ויגיבו. נדרש לצ'צ'נים זמן כדי לאסוף את כוחותיהם הרגליים מהנקודות בהן היו ולתקוף את הטור הממונע. יאנדרבייב ציין כי "כוחות המסך הקדמי שלנו במבואות ובפרברים נמחצו, והם [הרוסים] חדרו. ברור שהעובדה שהצ'צ'נים עדיין קיוו שרוסיה לא תלך למלחמה כוללת, השפיעה."[xxiii] חסיין איסחאנוב טוען שהדבר נעשה במכוון: "הרשינו לרוסים לחדור," כדי ללכוד אותם במלכודת הרחק מכוחות רוסיים אחרים, מפני ש"היה קשה לתמרן טנקים ונגמ"שים בעיר, הראות [אותו יום] הייתה גרועה, והנהגים לא יכלו לראות לאן הם נוסעים."[xxiv]

כתוצאה מכך הגיבו הצ'צ'נים באיטיות יחסית, ולא לפני שהרוסים הצליחו להגיע למרכז העיר.

בצהריים נשמע רעש זחלים ראשון סמוך לארמון הנשיאות, ומישהו נכנס בריצה לבניין, ודיווח כי הרוסים נמצאים בסביבה. מבט מן החלונות הראה כמות גדולה של נגמ"שים וטנקים רוסיים מתקבצים בקיכר לנין, ובאחד הרחובות המוליכים מאזור תחנת הרכבת לארמון הנשיאות. "הייתי במפקדה שלי," אמר מסחאדוב, "מכותר בידי טנקים רוסיים. החלטתי שאנחנו חייבים להתחיל בקרב."[xxv] הרוסים חסמו למעשה את היציאות העיקריות מארמון הנשיאות, כיוון שנכנסו לכיכר ויכלו לשלוט עליה ועל פתח הארמון באש תותחים ומקלעים. בלא שידעו זאת, מסחאדוב היה נצור בבניין הפיקוד שלו, יחד עם המטה והמשמר. בבניינים סמוכים היו עוד לוחמים צ'צ'נים, אך לא די היה בהם.

למטה: ארמון הנשיאות בגרוזני לפני המלחמה.

הלוחמים בארמון תפסו עמדות קרב, ומסחאדוב הזעיק את כל היחידות הצ'צ'ניות בסמוך, להגיע אל מסביב לארמון הנשיאות. הוא לא דיווח על הכיתור, ככל הנראה כדי לא ליצור פאניקה בקרב יחידות מרוחקות יותר. "הם לא ידעו שאני מכותר, אבל ידעתי שכשהם יגיעו הם ייתקלו באויב." מבחינת הצ'צ'נים, ריכוז הכוחות הרוסיים, "ברווזים במטווח[...] ממוקמים כאילו הם במצעד,"[xxvi] כהגדרת מסחאדוב, היווה הזדמנות, ולא רק איום. עבור ציידי הטנקים, ריכוז זה ייצג אוסף גדול של מטרות, בתנאים כמעט אידיאליים לירי, ומבודדים. "הרוסים [...] לא צייתו לשום כללי מלחמה, בגלל שהמרחק בין היחידות המשוריינות שלהם היה שלושה עד חמישה קילומטרים, וזה משוגע לגמרי," אמר איליאס אחמדוב.[xxvii] בעורפם של הרוסים שהתקדמו למרכז, היו רק צ'צ'נים - לא תגבורות רוסיות.

בשלב זה, פתחו הצ'צ'נים באש.

למטה: מבט מארמון הנשיאות, לאחר הקרבות

6. שלב ב': היתקלות - הגנה הופכת להתקפה, התקפה הופכת להגנה

הקרב בגרוזני נפתח במספר מקומות כמעט בו=זמנית ובאותה שעה, בסביבות אחת וחצי-שתיים אחרי הצהריים - עדות לתיאום יעיל בין הצ'צ'נים.[2] מגיני ארמון הנשיאות וכוחות התגבורת שזרמו לאזור פתחו באש נ"ט ונשק קל על הרוסים. המטרות הראשונות, היו הטנקים והנגמ"שים שהתקרבו לכיכר בחזית ארמון הנשיאות, וסיכנו אותו ישירות. המגינים פגעו בהם באש מטולי RPG. כשניסו חיילים רוסיים לברוח מכליהם הבוערים, הם נקצרו באש מן הארמון וסביבותיו. הכיכר הייתה שטח השמדה ללא כל מחסה.

במקביל, הותקפו כלי הרכב הראשונים והאחרונים של הגדוד המוביל של רג'ימנט 81. כשאלה נפגעו, נותר כל הגדוד לכוד בתווך, ללא יכולת תמרון. שאר הכלים היוו מטרה נייחת פחות או יותר. גם אם הצליחו להסתובב ולברוח, נתקלו בלוחמים הצ'צ'נים, שהקיפו את הטור הרוסי. אף כיוון לא היה בטוח יותר מחברו.

כלי הרכב המובילים בטורים לא היו מסוגלים, בדרך=כלל, עקב זוויות הגבהה והנמכה מוגבלות, לפגוע בעמדות צ'צ'ניות במרתפים, או בקומות גבוהות. בהיעדר חיפוי רגלי רוסי יכלו הצ'צ'נים להשמיד את הכלים המובילים והמאספים בקלות, ולאחר מכן יעילות התגובה הרוסית כבר הייתה פחותה בהרבה.

קבוצות לוחמים צ'צ'ניות ריססו את הכלים באמצע הטור באש נשק קל, כדי למנוע מהחיילים הרוסים להוציא את ראשם ולהגיב, עד אשר יתפנו ציידי הטנקים להשמיד את כליהם. "[ה]פאניקה התפשטה במהירות," אמר חסיין איסחאנוב, "כאשר הרכב הראשון שותק. אלה בעקבותיו המשיכו לנוע, נוצרה ערימה, ואיש לא חשב לנסוע ברוורס. כל מה שהיינו צריכים לעשות הוא לירות באמצע."[xxviii] פה ושם התפתחה תחרות פנים=צ'צ'נית: "לפעמים," אמר יאנדרבייב, "כשהם [המפקדים הצ'צ'נים] היו שומעים זה את זה [בקשר], הם היו מתקשרים אחד לשני. אחד היה אומר 'השמדנו שניים!' והשני היה עונה, 'מה זה שניים? אני בעצמי אשמיד עכשיו שניים!' וככה הם המשיכו."[xxix]

רבים מהחיילים הרוסיים הבלתי מיומנים אף לא חשבו לצאת מכלי הרכב; אלה סיפקו אשליה של ביטחון. לפיכך, נזכר לוחם צ'צ'ני, "פשוט עמדנו על המרפסות והשלכנו רימונים על כלי הרכב."[xxx] כאשר נפגעו הכלים, נהרגו החיילים בתוכם. מי שניסו לצאת, נפגעו לרוב באש צ'צ'נית. מעטים הצליחו להימלט לבתים סמוכים, רבים מהם נתקלו בצ'צ'נים, ונהרגו שם. בשום הזדמנות לא הצליחו אנשי הטור להתארגן להגנה רגלית מסודרת: הם היו חסרי מיומנות, במרכזו של שטח נחות ומוכה אש, ונוסף על כך - חסר להם פיקוד.

למטה: לוחם צ'צ'ני ליד BTR רוסי בוער וגופות החיילים שבו.

המפקדים הרוסים והקשרים היוו מטרות מועדפות לצלפים הצ'צ'נים - פגיעה בהם, הגבילה מאוד את יכולת התגובה הרוסית, ותרמה להתפרקות השליטה. מפקד רג'ימנט 81, פולקובניק יָארוֹסְלָבצֶב, נפגע אנושות מיד בתחילת הקרב. רבים מהמפקדים נפגעו מאש צלפים, ועד מהרה נותר הרג'ימנט כמעט ללא פיקוד. הגדוד הראשון כותר תחילה, ובמהרה בא אחריו הגדוד השני. תוך זמן קצר הופיעו גם הבלתי=סדירים הצ'צ'נים, רצים לכיוון רעש הקרב. חלקם צצו ממרתפים ועמדות בהם התמקמו, ברגע ששמעו רעש ירי סמוך אליהם. חלקם, בעלי חימוש דל, החלו לזרוק בקבוקי תבערה על הטנקים מלמעלה. אחרים מיהרו לחטוף נשק מגופות של חיילים רוסים ולהצטרף לקרב.[3]

חלק מהכוח הרוסי ניסה לתמרן אך נתקל בנגמ"שי צנחנים מקבוצת 'מערב'. כוח חוד קטן זה, היחיד מקבוצתו שנכנס לעיר, הסתבך בטור של 81, ורק הוסיף למהומה - גם כליו החלו להיפגע במהרה. הכוחות הרוסיים השונים לא היו מתואמים ביניהם, ולא על אותה רשת קשר. הם לא היו מסוגלים לתקשר ביניהם, והתוצאות היו הרות אסון.

לויטננט אלכסנדר לָבַּזֶנְקוֹ, מפקד סוללת נ"מ שסופחה לחטיבה 131, דיווח למפקד הפלוגה שלו: "הדרך חסומה. מה לעשות?" וקיבל הוראה, לנוע עם כל הפלוגה, שכן לפי המפה "לפנים צריכה להיות פניה שמאלה," שתאפשר הימלטות.[xxxi] הפלוגה נמלטה שמאלה (מזרחה), חצתה את הסונז'ה, אך נתקלה בקבוצת ציידי טנקים צצ'נית נוספת. שוב הושמדו הטנק המוביל והטנק המאסף, וכלים אחרים נפגעו. "למרבה המזל,"[xxxii] סיפר לבזנקו, היה בסביבה מוסך גדול. הפלוגה התבצרה בתוכו, ללא יכולת תנועה, ונערכה ללילה. מספר כוחות קטנים אחרים הצליחו גם הם להיפרד מכליהם ולארגן הגנה היקפית; ברוב המקרים "לא הצליחו הצ'צ'נים להשמיד מוקדי הגנה אלה,"[xxxiii] או שלא ניסו כלל. כמה מן הקבוצות, כגון זו שדובר עליה, שרדו עד אשר הגיעו כוחות רוסיים אליהן. אולם, מאמצי הגנה מוצלחים היו מיעוט. רוב הקרבות התנהלו סביב הטורים המשוריינים, ורוב החיילים לא הצליחו להתחמק.
ליד תחנת הרכבת החל, כמעט במקביל, קרב גדול. הצ'צ'נים, לאחר התמקמותם בבתים, החלו לצלוף מלמעלה על חיילים חשופים, וזמן קצר לאחר מכן הצטרפו גם קבוצות ציידי הטנקים לתמונה, ופגעו בטנקים ונגמ"שים שהשיבו אש.[4] הצ'צ'נים עלו לשידור בתדר הרוסי, הודיעו לרוסים כי הם מוקפים, וקראו להם להיכנע - דרישה שנדחתה מיד. הצ'צ'נים סגרו על הרוסים מסביב ומעל. גנרל טרושב מציין כי "הם לא התקרבו" לתחנה, אלא ירו מרחוק.[xxxiv] בפועל, הדבר לא שינה כלל: לצ'צ'נים לא היה צורך להסתער על התחנה, כאשר הם ממוקמים במחסה בשטח שולט, והרוסים גלויים בשטח השמדה או נצורים בתחנה, שהפכה במהרה למשכנו של בית=חולים שדה הולך וגדל. כלי הרכב הרוסיים המשוריינים, שחנו בצפיפות יחסית, נפגעו בזה אחר זה, והטנקים לא יכלו לפגוע בצ'צ'נים שירו מקומות גבוהות וממרתפים, או להימלט מן המקום. ריכוז הנפגעים הגדל והולך בתחנה מנע אף הוא ניסיון הימלטות. בשעה הראשונה בלבד הושמדו 13 טנקים ונגמ"שים רוסיים,[xxxv] והמספר המשיך לגדול.

החיילים הרוסים בתוך התחנה היו במצב טוב יחסית - היה להם מחסה סביר, והם היו מוגנים במידת מה מהירי. אלה שנלכדו מחוץ לתחנה, בייחוד ברחובות שבינה לבין ארמון הנשיאות, מצאו עצמם במצב ביש, מנותקים מיחידותיהם, וללא מחסה. "אמרו לנו לתפוס עמדות הגנה, אבל זה היה חסר תכלית - הצ'צ'נים היו בכל עבר מסביבנו וירו. לא היה מקום לתפוס מחסה, כי הם היו בכל מקום."[xxxvi] כמה הצליחו להימלט לבתים סמוכים, ופתחו בהתגנבות אל תחנת הרכבת; קבוצה אחת כזו נטשה את הנגמ"ש הפגוע שלה בשעה שלוש אחרי הצהריים ב=31 בדצמבר, ואל תחנת הרכבת, מרחק כמה מאות מטרים, "הצליחה [להגיע] [...] בחמש בבוקר, אך לא הייתה במצב מתאים לסייע."[xxxvii] חיילים צעירים, שרמת האימון של חלקם הסתכמה בתרגול "ירי בשכיבה במטווח," כדברי אחד מהם,[xxxviii] נאלצו להילחם על חייהם. חלק ניכר מן החיילים שנכנסו לגרוזני שירתו בצבא פחות משישה חודשים.

הציוד הרוסי הקשה אף הוא על הלחימה היעילה. הדוקטרינה הרוסית דיברה על הפעלת חי"ר משוריין בסמוך לכלי רכבו, בדרך=כלל ברדיוס של עד 200 מטר. בהתאם לכך נבנה ציוד החי"ר הרוסי, ולכן הוא היה כבד יחסית - אפוד המגן הסטנדרטי שקל ללא מטען למעלה מ=13 ק"ג.[xxxix] כבר באפגניסטן התברר כי ציוד זה מסרבל מאוד כל ניסיון ללחימה רגלית ניידת. אולם, הלקחים לא הופקו כנדרש והציוד לא שופר. עתה, כמו באפגניסטן, ציוד זה הגביל את הרוסים בתמרון ותנועה רגלית, והקשה עליהם את הלחימה.

בניגוד לרוסים, פעלו הצ'צ'נים ביעילות קטלנית.

לפי הוראה מפורשת של מסחאדוב, הם כמעט ולא התקבצו בקבוצות גדולות. יוצא מכלל זה היה 'הגדוד האבחזי' של בסאייב, שאנשיו פעלו במסגרות קרביות של עד 200 איש בו=זמנית. אנשיו, "לוחמי קומנדו קשוחים באמת, תכליתיים לגמרי ולא חברותיים בכלל"[xl] (כהגדרתו של צלם המלחמה הצרפתי פטריק שַאוּוֶל, הצלם המערבי היחיד שהיה בעיר בתחילת המתקפה), הופיעו במוקדי לחימה ברגל, במכוניות ולעיתים אף בטנקים. הם עברו דרך עמדות צ'צ'ניות, נכנסו לקרב, ובסיומו הסתלקו לנקודה אחרת. נאמר כי בין הטקטיקות החביבות עליהם, הייתה הפעלת מכוניות כפלטפורמות נ"ט: הם היו מגיחים במהירות גבוהה מרחובות צדדיים, יורים RPG לעורפו של כלי הרכב האחרון, ונעלמים עוד בטרם יספיקו הרוסים להגיב. במקביל, הטור היה מותקף גם בחזיתו ומצדדיו. כך יכלו לוחמיו של בסאייב לשתק טור רוסי במהירות הבזק, ולהשאיר את מלאכת החיסול הסופית ללוחמים אחרים, בעודם נעים ליעד אחר. לעיתים הפעילו גם מכוניות כפלטפורמות מקלעים נגד אדם. אמנם מכוניות כאלו לא היו משוריינות, אולם כאשר חצתה מכונית כזו רחוב במהירות של עד 80 קמ"ש, לא היה סיפק בידי הרוסים להגיב עד שהמכונית נעלמה. לעת כזו, הנזק (ממשי או פסיכולוגי) כבר נעשה.[5]

חלק מן הלוחמים הצ'צ'נים השתמשו תחילה באפודי המגן הרוסיים, אך רובם היו רגלים קלי=מטען, שנהנו מיתרון של יכולת תגובה מהירה בלחימה העירונית.

הקבוצות הצ'צ'ניות הסדירות הורכבו, לרוב, מחוליות בנות שלושה או ארבעה איש - אחד מהם צלף, אחד נושא RPG, ואחד נושא תחמושת, ומחפה על האחרים בנק"ל מטווח קצר. לעיתים נוסף עליהם גם מקלען. מספר יחידות כאלה היוו מחלקה בת 25 איש, ושלוש מחלקות היוו פלוגה. לכל פלוגה הייתה מפקדה ואמצעי סיוע משלה, כולל חוליית מרגמות.[xli] הפלוגות היו מחולקות בדרך=כלל על פי שכונות ורובעים - אם כי כוחו של בסאייב וקבוצות אחרות שימשו גם כעתודה ניידת. במבנה ארגוני אחר, שתיאר איליאס אחמאדוב, "קבוצות ניידות" אורגנו לכוחות של 12-10 איש - "כל יחידה חמושה ב=RPG אחד, שני צלפים, והשאר עם נשק אוטומטי."[xlii] חוליות צ'צ'ניות סדירות=למחצה, עם הרבה פחות ציוד וארגון, פשוט רצו אל רעש הקרב.

לפעמים נורתה פצצת RPG לעבר טור רוסי, רק כדי לגרום לו להאט או לעצור, ולהשיב אש. או אז, מעמדות אחרות, היה נורה לעברו מטח. שיטה זו הייתה יעילה במיוחד כאשר לא עמדו לרשות הכוח הצ'צ'ני במקום מפעילי RPG מיומנים. האטת הטור או עצירתו סיפקה די זמן גם למפעילים פחות מיומנים להתקרב ולפגוע בטנקים.

אף כי מפקד צ'צ'ני טען מספר ימים לפני הקרב כי "פגיעה אחת מספיקה" כדי להשמיד את הטנק, "ארון המתים המתנייע,"[xliii] לא לקחו הצ'צ'נים סיכון מיותר. בבדיקה מאוחרת של שרידי הטנקים נמצא כי רובם נפגעו משלוש עד שש פצצות RPG - הראשונה נועדה לפרוץ חור בשריון הריאקטיבי של הטנק, אם היה כזה, והאחרות להשלים את השמדתו. גנרל קוליקוב סיפר כי "אישית ראיתי שאריות טנק ליד תחנת הרכבת. הוא הושמד, ספג עשרים-ומשהו פגיעות RPG ישירות."[xliv]

למטה: טנק רוסי שהושמד בקרב הראשון

אלתורים צ'צ'ניים (הוספת שתי לבנות חבלה קטנות, כל אחת בת 200-100 גרם, או דלק צמיג לראש הנפץ) הגדילו את יעילות ה=RPG, והובילו לתוצאות "מאוד מרשימות."[xlv] שינויים אלו אמנם פגעו בדיוק הירי, אולם בטווחי הירי הקצרים ברחובות לא שינה הדבר הרבה. חומר=הנפץ הפיץ רסיסים ופגע בחיילים ברדיוס רחב, ופגיעה מ=RPG מחוזק בדלק צמיג הייתה מסוגלת לעיתים להצית כלי רכב, בייחוד את הדלק הדליק במיוחד של מנועי טורבינת הגז בטנקי T-80 הרוסיים. בקבוקי תבערה, מלאים בדלק צמיג, השיגו אותה השפעה: החומר הבוער נדבק לשריון, הסתנן אל פתחי המנוע, ברווחים שבין התובה לצריח, ובין גוף הטנק למדפי הכניסה והיציאה של הצוות, וגרם להשמדת הטנק על יושביו. במקרים אחרים, עוצמת הפיצוץ של לבנות החבלה, או חומר בוער באזורים שלא הזיקו לטנק, הבהילו את יושביו עד כדי נטישתו, למרות שהיה תקין לחלוטין.

למטה: טנק צ'צני, ינואר 1995. לפי הנזקים והצביעה, כנראה טנק שלל.

נוסף ללחימה המאורגנת, שתואמה על=ידי המטכ"ל הצ'צ'ני, היו 'יוזמות פרטיות', של קבוצות שלא היו קשורות כמעט בפיקוד העליון. קבוצות לוחמים מאולתרות התארגנו להגנה על רחובות ובניינים, "כל רחוב הגן על עצמו. כולנו מכירים אחד את השני. כך אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים, גם אם זה רק הכנת בקבוקי תבערה. אנחנו לא יכולים לשבת בבית,"[xlvi] אמר צעיר צ'צ'ני.[6] אלה שחטפו כלי נשק מחיילים רוסיים מתים או מכלי רכב פגועים התקבצו לקבוצות, לעיתים קרובות בהנהגת ותיק הצבא הסובייטי, לעיתים בלא מפקד כלל. המטכ"ל הצ'צ'ני עשה מאמצים ניכרים, בהצלחה חלקית, להכפיף אליו את קבוצות המתנדבים, אולם בכל מהלך הקרב על גרוזני נותרו בעיר גם מתנדבים עצמאיים שעשו כחפצם.

למטה: לוחם צ'צ'ני, כנראה מן הגדוד האבחזי.

אטגירייב, מפקד רג'ימנט הטנקים הצ'צ'ני, ראה בכך דווקא את אחת מנקודות החוזק של הצ'צ'נים: "המתנדבים לא תמיד מילאו אחר הוראות המפקדה, ויכלו ללכת לעמדות אחרות בלהט הרגע. לרוסים לא הייתה כל דרך לדעת איפה עתידים להיות הלוחמים הצ'צ'נים."[xlvii] גם אחמאדוב שיבח את ה"מתנדבים המדהימים" הצ'צ'נים, ואת העובדה ש"לא היה צריך להכריח אף אחד לעשות דבר."[xlviii] היו, כמסתבר, לפחות יתרונות קצרי=טווח בחוסר המשמעת של הבלתי=סדירים, אם כי בטווח הארוך היה הדבר עתיד להיות גם לרועץ לצ'צ'נים.

רוב הכוחות הרוסיים כמעט לא השתתפו בקרב. קבוצת 'מערב' החלה מאוחר בהתקדמות, והגיעה לפרברי גרוזני רק אחרי הצהריים. שם (למעט כוח סיור קטן של צנחנים, שהצליח זמן קצר קודם לכן להתקדם עם נגמ"שיו למרכז העיר ולהתערבב עם חטיבה 81) היא נתקלה בהתנגדות עזה.

הכוח מרג'ימנט 129, מקבוצת 'מזרח', נתקל בצ'צ'נים בסביבות אחת בצהריים, ואיבד מיד כמחצית מנגמ"שי הצנחנים שהתלוו אליו, וכמה כלים אחרים. תחת האש הצ'צ'נית פנה הכוח בטעות צפונה, הסתבך קצת, ובשעה ארבע אחרי הצהריים הגיע לאזור קולנוע רודינה, בצפון העיר. שם נתקל שוב באש צ'צ'נית עזה, ויצא אל שטח פתוח סמוך מחוץ לעיר. שם נערך להגנה, ולא זז עד למחרת בבוקר. כל הלילה הוא הוטרד באש צ'צ'נית, ולא הועיל דבר לקרב. כוח צנחנים אחר, מהגדוד המוטס 98, נתקל באש בהתקדמותו, הסתובב, ונערך באזור שפינה רג'ימנט 129.

עם חשכה החלו לזרום לגרוזני מכוניות צ'צ'ניות נושאות נשק, תחמושת ולוחמים. בנקודות החשובות, תוגברו הלוחמים הבלתי=סדירים בסדירים; בנקודות הקריטיות הגיעו כוחותיו של בסאייב ויצאו בהתאם לצורך, והצ'צ'נים נערכו ללילה, מול הרוסים המכותרים.

8. ליל השנה החדשה - מצור, סיורים וגישוש

בינואר, יורד החושך מוקדם בגרוזני. שעות ספורות מתחילת הקרבות כבר שררה חשכה. רק הדלקות והאש האירו את הלילה. אך לא הייתה הפוגה בקרבות. לקראת ערב הציבו הצ'צ'נים מצלמת טלוויזיה מחוברת לאמצעי ראיית=לילה בארמון הנשיאות. זו שידרה את הקרבות בכיכר בשידור חי, בטלוויזיה הצ'צ'נית שהוחזרה זמנית לפעולה לאחר שהופצצה ב=19 בדצמבר, ומסיבות השמורות עם הרוסים לא הותקפה שוב ביסודיות. על רקע תמונות הקרב, נאם יאנדרבייב: "הלילה ייגזר גורלה של צ'צ'ניה."[xlix] מובלאדי אודוגוב, שר ההסברה הצ'צ'ני, דיבר באותה רוח: "הגנו על הגבולות. קחו את נשקכם. בואו לגרוזני. היום נפתור את בעיית הכיבוש הרוסי, אחת ולתמיד."[l]

ההשפעה המורלית על הצ'צ'נים הייתה עצומה. מתנדבים רבים החלו לזרום לגרוזני, ברכב וברגל - רבים התרכזו באזור כיכר מינוטקה, בדרום העיר. לא מעטים מהם התגלו למפרע כ"חסרי תועלת בשבילנו, מטרד," כדברי חסיין איסחאנוב, כאלה ש"מסיבות שונות מעולם לא הגיעו לחזית,"[li] אולם אחרים הגיעו לארמון הנשיאות, ודיווחו על מספרם וחימושם. לדברי מסחאדוב, "רשמתי אותם ואמרתי להם: הנה הבית שלך, יש לך 40 איש, תגן עליו ואל תזוז משם."[lii] לפחות לצ'צ'נים, מסתבר, היו מפות טובות של העיר. מסחאדוב ואנשיו ישבו בחמ"ל שלהם, במצב רוח מרומם: כבר עתה היה ברור שזכו בהישג חשוב נגד הצבא הרוסי. כל מהלך הלילה בא שאמיל בסאייב והלך, מעדכן בתמונת המצב, ומוביל את אנשיו להתקפות על כוחות רוסיים. הכוחות הצ'צ'נים המאורגנים איתרו כוחות רוסיים המנסים לחמוק מהמצור, ותקפו אותם. במהלך הלילה הובאו שבויים רוסיים, חלקם פצועים, לשבי ולבית=החולים שדה שבארמון. דודאייב, כהרגלו, איים בהוצאתם להורג, אך לא עשה דבר. במרתף, העניק יאנדרבייב, "תוכי המחמד שלו עדיין אצלו,"[liii] ראיונות לעיתונאים.

למטה: תגבורות צ'צ'ניות בדרך לארמון הנשיאות, תחילת ינואר 1995

ברוסיה לא היה כל מושג על המתרחש בגרוזני. עיתונאים רוסים דיווחו על "התקפת פצצות וטילים," ועל "לחימה עזה בפרברי גרוזני [...] בייחוד באזור הכפר פטרופבלובסק, קילומטר וחצי מהבירה הצ'צ'נית," וציטטו את נאומו (המוכן מראש, יש להניח) של דודאייב לרגל השנה החדשה: "למרות עוצמתו המרובה של הצבא הרוסי [...] אנשי צ'צ'ניה זכו כבר בניצחון מוסרי."[liv] כלי תקשורת אחרים, דיווחו על התקדמות רוסית, שלא הייתה ולא נבראה. בלילה, נאם ילצין בטלוויזיה הרוסית, לרגל השנה החדשה. נאומו כוון במיוחד לחיילים: "ברכותי לשנה החדשה לכל החיילים [...] השומרים על ביטחון ארצנו. כשאתם מבצעים את משימותיכם, כשאתם מסכנים את חייכם אפילו בערב השנה החדשה, זיכרו כי אתם משרתים את רוסיה ושאתם מגינים על רוסיה."[lv]

סביר להניח, כי לו היה מי מהחיילים הרוסים בגרוזני שומע אותו, לא היה הנאום מרומם את רוחו במיוחד. בגרוזני, ביצוע "משימותיכם" הפך לקרב הישרדות.

באזור תחנת הרכבת התגוננה חטיבה 131 כמיטב יכולתה, והשתמשה בבניין התחנה כבסיס להגנה, הן בשל חוזקם היחסי של קירותיו והן בשל מספר הנפגעים הגדול שרוכז בו. הלילה הביא ירידה מסוימת בדיוק הירי של הכוחות הצ'צ'ניים, שרובם לא היו מצוידים באמצעי ראיית=לילה, אולם הכלים הבוערים סיפקו די אור כדי לאפשר ירי לסביבותיהם, והצ'צ'נים נהנו משליטה מוחלטת על האזור. טנקים ונגמ"שים רוסים עדיין השיבו אש, אך המשיכו להיפגע. אמצעי ראיית=הלילה של הטנקים הרוסיים הקנו להם יתרון תיאורטי, אולם לא נראה שזה נוצל הרבה. מפקד חטיבה 131, סאבין, שיווע בקשר לסיוע, אך הרוסים לא הצליחו להביא כוחות לעזרתו, וגם אש סיוע לא נורתה. סאבין הזעיק לעזרה את הגדוד הנוסף של חטיבתו, שהיה במבואותיה הצפוניים של גרוזני. זה התארגן לתזוזה, אך לא סיים את ההתארגנות לפני אור ראשון. ובינתיים נוספו נפגעים נוספים. מגדוד מורחב אחד של החטיבה היו עתידים להיוותר למחרת רק 105 איש, מתוכם 45 פצועים - 30 אחוזים מכוחו המקורי.[lvi]

כמה חיילים רוסים שברחו מכליהם, ניסו להסתנן לכיוון הקווים הרוסיים, או לפחות לכיוון הכוחות הרוסיים. קבוצה של 15 מהם עצרה בחצות הלילה "ל=15 דקות, כאשר המפקד שלהם חילק להם לגימה של וודקה," לרגל השנה החדשה. לאחר ההפוגה, המשיכה הקבוצה להסתנן לאורך בתים וחצרות, לכיוון תחנת הרכבת.[lvii]

לא רק בורחים רוסים הסתובבו בעיר באותו לילה. גם מספר מאמצי חילוץ או התקדמות נערכו, אם כי לא בהצלחה יתרה.

היו מאמצים כאלה שלא הגיעו לכדי ביצוע, בשל סרבנות המפקדים. חטיבה 503 קיבלה פקודה להתקדם לחילוצה של חטיבה 81, אך מפקדה סירב. הוא טען שהחטיבה כבר ביצעה את משימתה לאותו יום, והיא נעדרת הכנה מתאימה למשימת החילוץ הלילית. לכן, לטענת המפקד, אין שום טעם לסכן את כוחו בתוך העיר, בלילה.

אחרים דווקא התקדמו. אולג בלוצקי, עיתונאי רוסי וקצין צנחנים לשעבר, יצא עם קבוצה של שלושה נגמ"שים, שניסתה להגיע אל חטיבה 81, אך הדרך הייתה חסומה בשלדי טנקים שרופים. וזו הייתה הצרה הקטנה: "למפקד הרכב שלי לא הייתה מפה של העיר ושום מושג לאן הוא נוסע. הוא אפילו לא היה מסוגל ליצור קשר רדיו עם שני הנגמ"שים האחרים, והודה שהוא פשוט הושלך יחד עם חיילים וכלי רכב מיחידות אחרות ונאמר לו להתקדם לתוך העיר."[lviii] למותר לציין, שכוח הסיור=חילוץ הקטן לא השיג כל תוצאות; למזלו, הצליח לצאת מגרוזני שלם.

גם כוח רוסי מקבוצת 'מערב', מאחד הרג'ימנטים של דיוויזיה 19, הצליח בלילה להתקדם בעיר, והגיע למרחק כמה מאות מטרים מארמון הנשיאות; אולם הוא נתקל באש צ'צ'נית כבדה ליד השוק של גרוזני, ולא הצליח להתקדם.

בהגנה הצ'צ'נית, מסתבר, עדיין היו חורים: ריכוז המאמץ סביב הכוחות הרוסיים שפרצו ביום, השאיר מקום לכמה כוחות רוסיים להתקדם בלילה.

כוחות צ'צ'נים סבבו בעיר כמעט בחופשיות, מחפשים קרב. אטגירייב אמר כי במהלך הקרב על גרוזני "ירינו, השמדנו, הלכנו הביתה לישון, וחזרנו להתחיל שוב פעולות צבאיות."[lix] אלכסנדר לבזנקו וחייליו, הנצורים במוסך גדול, נתקלו בכוח כזה בדיוק: לאחר קרב יריות, נסוגו הצ'צ'נים, "והקרב הפסיק לכמה שעות. אבל רק זמנית."[lx]

והבוקר האיר על גרוזני.

9. 1 בינואר 1995 - ההתקפה נזנחת, הדגש עובר לחילוץ

בוקר ה=1 בינואר הביא איתו קדחת פעילות חדשה. בצפון=מזרח גרוזני הסתובב אנה ואנה רג'ימנט 129, שבילה את כל הלילה בלחימה עקרה עם הצ'צ'נים. באותו הבוקר הותקף הרג'ימנט על=ידי מטוסים רוסיים, ואיבד חמישה נגמ"שים. זמן מה לאחר ההפצצה, שוב נתקל הרג'ימנט באש צ'צ'נית כבדה, ולבסוף נמלט לכיוון שדה התעופה חאנקאלה. בבריחה החפוזה הושארו מאחור המתים והפצועים. בצהרי 1 בינואר הגיע הרג'ימנט לחאנקלה; הוא איבד 150 איש,[lxi] והשיג בתמורה אפס תוצאות.

הבוקר סימן גם את שינוי הדגש אצל הפיקוד הרוסי. מעתה הושם הדגש על מאמצים לחלץ את הכוחות הרוסיים הנצורים, והמחשבות על כיבוש העיר נזנחו.

כוח מחטיבה 503 נכנס לעיר סוף סוף (בעיקר כדי לנסות לחלץ נפגעים) בעקבות הגדוד הראשון מהחטיבה, שסופח לחטיבה 81. גדוד זה שלמזלו היה מרוחק, יחסית, ממרכז העיר, סבל אבדות פחותות, והכיתור הצ'צ'ני עליו היה פחות מהודק. הכוח המחלץ זוהה בטעות כצ'צ'ני על=ידי הכוח שאותו בא לחלץ, והחל קרב עז בין הכוחות הרוסיים. "הדבר הראשון שירינו עליו בגרוזני היה כוחותינו,"[lxii] ציין לימים ולדימיר פוטבקין, אחד החיילים. מתוך 500 אנשי הגדוד הראשון של חטיבה 503 פונו עוד באותו היום 120 פצועים והרוגים,[lxiii] חלקם הגדול מירי רוסי. מסתבר שמפקד החטיבה העריך נכונה את (חוסר) יכולתם של כוחותיו.

גנרל זְדוֹרְלְקוֹב, נציג המטכ"ל הרוסי במפקדת קבוצת 'צפון', נקט יוזמה עצמאית. כששמע על פציעתו של מח"ט 81, ארגן במהירות כוח קטן וניסה להגיע אל הגדוד הקדמי, במטרה לקחת את הפיקוד על הכוחות הנצורים ולארגנם להיחלצות. גם הוא נבלם בידי הצ'צ'נים, ולא הצליח להגיע למטרתו.

לוחמים צ'צ'נים לפני ארמון הנשיאות, 2 בינואר 1995. שימו לב לגיוון - מסדירים עם ציוד תקני והסוואת שלג ועד בלתי-סדירים.

אל מרכז העיר כבר לא הייתה גישה, ועמידתם של שרידי חטיבה 81 הלכה ונחלשה. חלק מאנשי החטיבה, בפיקוד פולקובניק סְטַנְקֶבִיץ', קצין ההדרכה החטיבתי[7], חברו לקבוצה של צנחנים (מכוח הסיור של קבוצות 'מערב'; אותם צנחנים שחדרו לגרוזני והתערבבו קודם לכן בטעות עם חטיבה 81) והצליחו לבסוף לפלס להם דרך תוך כדי לחימה אל הקוים הרוסיים. רבים יותר לא הצליחו. חלקם התבצרו בכיסי התנגדות. כך אירע לאלכסנדר לבזנקו ופלוגתו, שנותרו נצורים במוסך שלהם. "המיליציות היו בכל מקום, אפילו בבתים שנשרפו בלילה," אמר לזבנקו,[lxiv] והצ'צ'נים דייקו ביריותיהם. נגמ"שים שלא נפגעו קודם לכן החלו להתפוצץ, מפזרים רסיסים לכל עבר. גם במוסך, מספר הנפגעים גדל - אך לפחות היה מחסה סביר. בקשת העזרה "אחרת ימחקו את כולנו כאן," נענתה בשלילה. ללזבנקו ואנשיו דווח שאין מי שיכול לתגבר אותם. נאמר להם "להחזיק מעמד,"[lxv] ותו לא. הכוח של לבזנקו, ונצורים אחרים, היו ברי מזל: הם בינתיים נשארו בחיים.

הגדוד השלישי של חטיבה 131, רכוב על כ=40 טנקים ונגמ"שים, סיים את התארגנותו ויצא לכיוון תחנת הרכבת. הנצורים בתחנה הזהירו אותו שלא להתקרב לארמון הנשיאות או לשדרות אוֹרְז'וֹנִיקִידְזֶה, המובילות מן התחנה לארמון, כדי להימנע מכניסה למוקדי הקרב של אתמול. הגדוד אכן נע רוב הדרך ברחובות צדדיים יותר, אולם לא התחמק מגורל קודמיו. הטורים הרוסיים עדיין נעו רכובים בלבד וללא אבטחה רגלית, ולצ'צ'נים היה קל לפגוע בהם. בסביבות השעה 11 הגיע הגדוד למרחק כמה בלוקים מצפון לתחנה, במקום שבו שדרות מָאיַאקוֹבְסְקִי הרחבות מגיעות לפסי הרכבת. שם נתקל באש צ'צ'נית, וכלי הרכב המוביל הושמד. פולקובניק אנדרייב, מפקד הטור, פקד לפנות חזרה, ולנוע דרך רחוב העבודה (רַאבּוֹצַ'איָה), רחוב גדול המקביל לתחנה. לאחר מספר דקות שוב נפתחה אש על הטור, בצומת סמוך לתחנת הרכבת. הצ'צ'נים כיתרו את התחנה, והחזיקו את הרוסים שבה במעין בועה - מי שבפנים לא יכול היה לצאת, מי שבחוץ לא יכול היה להיכנס. הטור פנה שוב, ונע הרחק מן התחנה, אל תוך העיר. הוא לא הרחיק לכת: אותן טקטיקות שהופעלו ביום הקודם מול חטיבה 81, הופעלו נגדו כעת, ובאותן תוצאות. כוחות צ'צ'נים הקיפו את הטור, ופתחו בירי צלפים ופצצות RPG. טנק המפקד הושמד, והטור נותר ללא פיקוד ושליטה. טנקים ניסו לתמרן, הרסו קירות וניסו להסתתר בחצרות. רק שני טנקים, מתוך 40 כלי הרכב המשוריינים, הצליחו להימלט. נגמ"ש אחד, הגיע עד לנהר הסונז'ה, בניסיונות ההימלטות שלו, ונפל פנימה. כל אנשי צוותו למעט שניים נהרגו. הצלם פטריק שאוול, שהיה עד למתרחש, סיפר לעיתונאית קארלוטה גאל: "הצ'צ'נים היו פוגעים בטנק הראשון, והרוסים בטנק היו בורחים לבניינים הקרובים. שם היה משחק מחבואים מטורף, כאשר חיילים רוסיים מתחבאים בדירות, במקלטים ואפילו בשירותים, והצ'צ'נים צדים אותם עם חרבות, סכינים ואקדחים. טנקים רבים התחבאו בחצרות ומאחורי קירות. הצ'צ'נים אמרו שהם מחכים ללילה. הם נתנו להמון טנקים להיכנס, אז חסמו את הרחובות, הם רצו לתפוס אותם."[lxvi] ב"משחק המחבואים המטורף," סבלו הרוסים מנחיתות ברורה. חיילים שלא הכירו את השטח, חלקם טירונים, בקבוצות קטנות או לבדם, ניצבו מול צ'צ'נים מיומנים ולעיתים קרובות חסרי רחמים. סיכויי ההישרדות של הרוסים חסרי הישע היו תלויים בעיקר בצ'צ'נים מולם ניצבו. בין הכוחות המאורגנים יותר היו שבויים רוסיים מראה שכיח, אך היו צ'צ'נים לא מעטים שטבחו בנמלטים. בבית=החולים שדה שבארמון הנשיאות הצטברו עשרות שבויים, חלקם פצועים, שטופלו בידי הצוות הרפואי יחד עם הפצועים הצ'צ'נים. אך היו מקומות בגרוזני בהם בוצעו מעשי לינץ'. לעיתים הצילו קבוצות לוחמים צ'צ'ניים חיילים רוסים מידי צ'צ'נים אחרים. לדוגמה, חייל רוסי אחד, טוראי סרגייב מחטיבה 131, נלקח בשבי על=ידי קבוצת לוחמים בפיקוד סרגיי אַלִיֵב. "לקחנו אותו בשבי ב=1 בינואר," אמר אליב. " הצלתי אותו מכנופיה שרצתה לעשות בו לינץ'. איננו נלחמים בילדים האלה [הטירונים הרוסים]."[lxvii] היו אחרים שחשבו שהם בהחלט "נלחמים בילדים האלה" ועל כך העידו גוויות מושחתות רבות של חיילים רוסים ברחובות גרוזני. פטריק שאוול ראה גופות משוסעות שראשן "נחתך בצורה נקייה ומוקם בנפרד על המדרכה,"[lxviii] והוסיף "זה היה לא=יאמן. מימי לא ראיתי דבר דומה לזה."[lxix] הצ'צ'נים, לפי מקורות מקומיים,[lxx] איבדו בקרב 40 לוחמים. הרוסים, איבדו כמות גדולה פי כמה.

קבוצת 'מערב' עשתה ניסיון משלה להגיע לתחנת הרכבת, ולחלץ את חטיבה 131; שני גדודי צנחנים, האחד מדיוויזיה 76 והאחר מדיוויזיה 106, נשלחו למשימה. הם התקרבו, אך אל התחנה לא הגיעו: בסביבות 6 בערב הגיעו לתחנת המשאות של גרוזני, כקילומטר מתחנת הרכבת ומשרידי חטיבה 131, ושם נבלמו וניהלו קרב עז עם הצ'צ'נים. הם לא נלכדו, אך לא הצליחו לחלץ. לקראת הלילה נסוגו רובם. כוח קטן בלבד הסתנן לכיוון תחנת הרכבת. בדו"ח של גנרל פוטאפוב נאמר כי הנסיגה הייתה לאחר דיווחו של עוזר מפקד הסיור של חטיבה 131, שהכוחות הנצורים כבר החלו בנסיגה. גנרל קבאשנין, מפקד הפעולה לכיבוש גרוזני, אמר לאחר מכן כי "היחידות להן באו הצנחנים לסייע כבר נטשו את אזור תחנת הרכבת."[lxxi] הוא טעה. פולקובניק סאבין ושרידים מהחטיבה היו עדיין נצורים בבניין התחנה. שאר היחידות לא "נטשו" אלא התפוררו; כמעט כל הקצינים נהרגו, רבים מהם מירי צלפים צ'צ'נים.

10. אין חילוץ, יש נסיגה - סופה של חטיבה 131

ב=1 בינואר 1995, בסביבות השעה שלוש אחרי=הצהריים, סאבין וכוחותיו קיבלו אישור לסגת. אולם, ריבוי הפצועים לא אפשר נסיגה איתם, וסאבין לא היה מוכן להשאיר את הפצועים מאחור.

לקראת ערב קיבל סאבין סוף-סוף סיוע ארטילרי קרוב, אלא שזה הגיע מאוחר מדיי. הצ'צ'נים היו סמוכים לבניין התחנה והחלו פוגעים בו; ירי 'אש=סכנה' שהוזמן על=ידי הנצורים לא הועיל. סאבין זעק בייאוש לעזרה: "הם יורים מכל הכיוונים. איפה העזרה? כל הגדוד פצוע ושוכב בתחנה. תחשבו איך לחלץ את הפצועים! לא נשארו לנו שום כלי רכב, האם אתם מבינים? תעבדו על חילוץ הפצועים. כולנו גוועים, אנחנו צריכים עזרה, האם אתם מבינים?"[lxxii] אך עזרה לא הייתה עתידה להגיע.

באופן מוזר, נדמה שבמוסקבה טרם היו מודעים למתרחש. ב=1 בינואר בריאיון לרדיו מַאיָאק הרוסי, טען גראצ'וב עצמו כי הכוחות הרוסיים למעשה השלימו את משימתם, כי "תוך חמישה-שישה ימים תטוהר העיר לחלוטין מקבוצות הבנדיטים,"[lxxiii] וכי מרכז העיר כולו נשלט על=ידי הכוחות הרוסיים. כלי תקשורת אחרים דיווחו על התקדמות, וסוכנות טא"ס עסקה בדיווח, שלא היה ולא נברא, על שימוש צ'צ'ני כביכול בנשק כימי. כמסתבר, גראצ'וב והצמרת הרוסית, היו מנותקים לחלוטין מהמתרחש בשטח. מחוץ לגרוזני, לא ניתן היה לראות ולשמוע דבר מהמתרחש: גרוזני הייתה תחת מזג אוויר גרוע, אובך מהשרפות, ערפל ואבק. המסוקים הרוסיים לא יכלו לטוס נמוך מספיק כדי לראות משהו, ומן הקשר לא היה ניתן להבין דבר - וגם לא נראה שהפיקוד העליון טרח לנסות. גנרל באביצ'ב הזועם אמר מאוחר יותר למשלחת של ה=OSCE: "מפקדינו במוסקבה אכזבו אותנו. הם שלחו אותנו פנימה, ואז נטשו אותנו."[lxxiv]

אם הדבר היה נכון לגבי באביצ'ב ואנשיו, על אחת כמה וכמה שהיה נכון לגבי אנשי חטיבה 131. בלילה, לאחר שהובהר כי כל עזרה לא תגיע, החליט פולקובניק סאבין לנסות ולהיחלץ בכוחות עצמו. תחילה, הוא ניסה להוציא את הפצועים קשה. הנגמ"ש התקין היחיד שנותר הועמס בכ=40 פצועים, חלקם שוכבים בתוכו וחלקם יושבים עליו או נצמדים מלמעלה. הנגמ"ש נמלט מאזור התחנה בנסיעה מהירה, וטעה בדרכו. כשעמד הקצין ברכב על הטעות ועל מיקומו, הסתובב הנגמ"ש וחזר, בניסיון למצוא דרך מילוט, "וגם כמעט הצלחנו,"[lxxv] אמר אחד מיושביו. למעשה היה הנגמ"ש באותו זמן סמוך מאוד לעמדות הקדמיות של הצנחנים הרוסים מקבוצת 'מערב', אלא שלא ידע על כך, והיו לחייליו כל הסיבות להניח שהם מתקדמים אל תוך מלתעות הצ'צ'נים. זמן קצר לאחר מכן הושמד הנגמ"ש על=ידי לוחמים צ'צ'נים. רק 13 פצועים שרדו בחיים ונלקחו בשבי.

זמן מה לאחר מכן ניסה פולקובניק סאבין לנטוש את התחנה עם חייליו הנותרים. הם יצאו ברגל, בחסות הלילה, ובאחד הרחובות הצדדיים מצאו כמה נגמ"שים נטושים ועלו עליהם. גם גורלם לא שפר: בדרך אל מחוץ לעיר נתקלו שרידי החטיבה במארב צ'צ'ני, ורובם נהרגו. גופתו של פולקובניק סאבין נמצאה רק כשלושה שבועות לאחר מכן, ולידו "גופתו הקפואה של חובש."[lxxvi] לטענת גנרל רוחלין, גופתו של סאבין עברה התעללות קשה, ו"קורקפה."[lxxvii] 74 מחיילי החטיבה נשבו בידי הצ'צ'נים.[lxxviii] כ=160 חיילים מכל החטיבה, חלקם פצועים, הצליחו להסתנן אל קווי הרוסים, בפיקוד ראש מטה של אחד הגדודים. קבוצה אחרת, מבודדת, בפיקוד פודפולקובניק יורי קְלֶפְּצוֹב, המשיכה להילחם למשך כשלושה ימים, עד שנפצע ונשבה. "קלפצוב הפך להיות אחד מהשעירים לעזאזל של הפעולה, ולאחר שחרורו נאמר לו כי יעמוד למשפט צבאי."[lxxix]

11. ספירת נפגעים ואפילוג

תוך פחות מ=60 שעות הושמדו כמעט לחלוטין שתי חטיבות רוסיות, ונפגעו קשה מספר כוחות אחרים. מספר ההרוגים, כמו מספר חיילי חטיבה 131 לפני הקרב, לא ידוע עד היום. לפי הערכות של שורדי חטיבה 131, נהרגו כ=1,000 חיילים ואף למעלה מזה. לעומת זאת, בשלט הזיכרון לחללי החטיבה בעיר מאיקופ רשומים רק 110 שמות.[lxxx] לפי מקור אחר,[lxxxi] מניין הרוגי החטיבה היה כ=800 איש. רג'ימנט 81 איבד כמחצית מ=1,114 חייליו; והחטיבות 503 ו=45 איבדו עוד כמה מאות חיילים.[lxxxii] קוליקוב ולמביק טוענים כי "יותר מ=1,500 חיילים אבדו"[lxxxiii] בקרב ערב השנה החדשה. הערכה זו, החריגה בין המפקדים הרוסים,[8] די תואמת את ההערכות העצמאיות. מותר להניח שהמתאם בין ההערכה רוסית ממקור רשמי להערכה העצמאית, מעיד כנראה על אמינות.

פטריק שאוול, שנלקח בידי הצ'צ'נים לסיור לאורך שרידי הטור של חטיבה 81 וגרורותיה, העריך את מספר הגופות שראה בכ=800. "כל עשרה מטרים היו קבוצות של ארבעה או חמישה כלי רכב שרופים לגמרי [...] אפילו מצאנו רוסים מתים בקומות שלישיות של בניינים [...]." חלק מאותו הטור, למשל, כלל "20 טנקים כבדים ונושאי=גייסות [כנראה BMP], עשרה נגמ"שים [כנראה BTR] ומשאיות, שרופים לגמרי, הגופות עדיין בפנים [...] הכול היה מושמד לגמרי."[lxxxiv] שאוול ראה רק טור אחד. הוא לא ספר את ההרוגים בתחנת הרכבת, וגם לא בנקודות היתקלות אחרות. את אשר ראו בתחנת הרכבת וברחבה שלפניה תיארו בנפרד יאנדרבייב וחבר הפרלמנט הרוסי שבאד, אך כמעט באותן מילים, כקבר גדול.[lxxxv]

גראצ'וב טען מאוחר יותר כי הרוסים איבדו 534 הרוגים בהתקפה הראשונית,[lxxxvi] וכי חלק ניכר מהנעדרים מצאו את דרכם מחוץ לעיר. טענה זו מתנגשת כמעט עם הערכה כלשהי,[9] וסביר להניח שמספר ההרוגים הרוסיים, בהתאם לעדויות השונות, הוא בין 2,000-1,500.

מתוך כ=350 טנקים ונגמ"שים שהשתתפו בהתקפה, אבדו כ=200. 25 נלקחו שלל בידי הצ'צ'נים.[lxxxvii] חטיבה 131 לבדה איבדה 20 מתוך 26 טנקים, 102 מתוך 120 נגמ"שים, וכל ששת תותחי הנ"מ המתנייעים.[lxxxviii] אחד מגדודי הטנקים שנכנסו לגרוזני איבד 17 מתוך 20 טנקים בתוך עשר שעות של לחימה.[lxxxix] לדברי סרגיי יושנקוב, יושב=ראש מועצת ההגנה של הדומה הרוסית, אחד הרג'ימנטים של דיוויזיה 90,[10] רק "בלילה בין 31 לדצמבר ל=1 בינואר [...] איבד 372 איש בקרב אחד."[xc]

מספר ההרוגים הצ'צ'נים אינו ידוע בוודאות, עקב היעדר רישום מאורגן, אך אין ספק שהוא נמוך בהרבה.

במקומות שונים בגרוזני עדיין המשיכו להתחולל קרבות, ובמשך מספר ימים עדיין טפטפו חיילים רוסים בודדים חזרה אל הקווים הרוסים. אחרים, נצורים בכיסי התנגדות קטנים, הוסיפו להילחם; חלקם הצליחו להחזיק מעמד עד שהכוחות הרוסיים הגיעו אליהם מספר ימים מאוחר יותר.

אקורד סיום עגמומי לקרב זה התחולל כשבוע לאחר תחילתו, כאשר נגמ"ש ועליו מספר אנשים מחטיבה 81 מצא את דרכו אל מחוץ לגרוזני, לאחר ימים של בריחה, הסתתרות וחיפוש דרך. הנגמ"ש ואנשיו היו השרידים היחידים מ=225 אנשי יחידתם ו=15 נגמ"שיהם.

[1] בהגדרה הרוסית, חטיבה (בריגדה) הוא מונח המציין חטיבה עצמאית, שאינה שייכת לאוגדה. הרג'ימנט (Polk) הוא בדרך=כלל חטיבה השייכת לאוגדה.

[2] לימים טענו מפקדים צ'צ'נים רבים כי בהצלחה הצ'צ'נית היה בעיקר עניין של רוח לחימה ופחות תיאום צבאי, אולי כדי להאדיר את לחימת המעטים נגד רבים. אך העובדה שעד לשעה מסוימת לא היה קרב, ומעבר לאותה שעה פתחו הצ'צ'נים באש בכמה מוקדים בו=זמנית, מעידה כי דובר כאן בפעולה יזומה ומתואמת. דומה שמהלך האירועים, כמות הנשק שהפעילו הצ'צ'נים במהלך הקרב (בממוצע, חמש-שש פצצות RPG להשמדת כלי רכב, באומדן זהיר למעלה מ=1,200 פצצות), והעדויות על ארגון הצ'צ'נים ביחידות בנות 25 איש, מטות את הכף כנגד הטענה שההגנה התפתחה מעצמה; ניכרת כאן יד מתכננת. כיוון שכך, הגם שקיימות סתירות בעדויות הצ'צ'ניות, נראה לקבל יותר את העדויות על הארגון.

[3] עקב המחסור בנשק, הפך ציד כלי נשק למוטיב קבוע בכל הקרב על גרוזני. כך סיפר לוחם צ'צ'ני אחד, כי (כנראה במהלך ינואר 1995) כמה בלתי=סדירים "רצו תחת כדורים להשיג את [כלי הנשק] האוטומטיים וכלי נשק אחרים" של חיילים רוסים הרוגים, "[ו]אפילו את הבגדים שלהם." אחר סיפר: "העיר הופצצה, היו גופות בכל מקום. אבל אנשים התעניינו יותר בנשק מאשר בגופות. הם היו זוחלים תחת אש להשיג נשק... בכל פעם שרצתי להשיג נשק מאדם מת, היה מישהו לפניי. אמרו שנשק אוטומטי עולה יותר מפרה." צ'צ'נים לא היססו לתפוס נשק של חייל רוסי מת או גוסס מתחת לאפן של יחידות צ'צ'ניות אחרות. צ'צ'ני שגנב את נשקו של צלף רוסי מת בטרם תצליח היחידה הצ'צ'נית שפגעה בו להיכנס לבניין, הצדיק את מעשיו: "זה מגיע להם על ההתמזמזות. זה החוק בזמן מלחמה" (Tishkov, "Chechnya", 96-98). מירוץ החימוש הנ"ל גרר לעיתים קרובות אבדות כבדות בקרב המתנדבים הצ'צ'נים.

[4] ייתכן שהסיבה לסדר פעולות זה הייתה כדי לחשוף את הכלים המאוישים, שהיוו איום גדול יותר. חלק מאנשי הצוות של הטנקים והנגמ"שים הרוסיים ירדו מכליהם ונכנסו לתחנת הרכבת, וחלק מהכלים לא היו מאוישים

[5] חסיין איסחאנוב אמר כי טקטיקה זו שימשה יותר בהתקפה של 26 בנובמבר, שם "אנשים בז'יגולי [מכונית רוסית] עם מטולי=רימונים ומוחה [RPG-18] רדפו אחרי טנקים רוסיים. זה הפך ספורט ציד. כמובן שהפלישה של 11 בדצמבר הייתה עניין רציני יותר." (Interview with Hussein Iskhanov, June 1999) קרלוטה גאל דיווחה מגרוזני כי הטקטיקה שימשה בהתקפות בינואר (Moscow Times, January 10, 1995).

[6] התיאור האידילי הזה הוא מוגזם, בהתחשב בכך שרוב תושביה של גרוזני היו רוסים=אתניים, ורק מיעוט קטן מתושבי גרוזני השתתפו בקרבות. אך אין ספק שהדבר נעשה. לדוגמה, בתצלום מאותה תקופה, שצילם פול לואו (Lowe) מסוכנות מגנום, נראים צעירים צ'צ'נים עם בקבוקי תבערה בלבד, אורבים לטור טנקים רוסי.

[7] מילולית: סגן המפקד לענייני חינוך.

[8] זאת אולי בגלל שלקוליקוב, כמי שהתנגד לניהול המתקפה, אין אינטרס לצמצם במספר הנפגעים, שכן אין לו אשמה שהוא צריך להתנקות ממנה. אולי אף להיפך...

[9] חלק מהפער מצוי, יש להניח, בשיטות הספירה: בצבא הרוסי הייתה הגדרה נפרדת לכאלה שנפלו בקרב, כאלה שנעדרו, וכאלה שמתו מפצעיהם אחר=כך; לפי שיטות מסוימות, לא היו סופרים את הקטגוריות האחרונות כנפגעי הקרב. ע' גם דיון בנושא מספר הנפגעים הרוסי אצל Thomas, "the 31 December", n.19.

[10] לכאורה נראה כי מדובר ברג'ימנט 81, אולם נשאלת השאלה כיצד בדיוק יודעים מי אבד לו במהלך לילה אחד בקרב שנמשך הרבה יותר מכך.

Knezys and Sedlickas, 101

[ii]Kulikov, "The First Battle", 45

[iii]Gall and De Waal,"Chechnya", 2, הניסוח שלהם.

[iv]Thomas, "the 31 December"

[v]Gall and De Waal, Ibid.

[vi]Kulikov, Ibid.

[vii]Thomas, "the 31 December"

[viii]Antal, 34

[ix]Gall and De Waal, "Chechnya",13

[x]Zarakovich, Yuri, "Just Look What they have Done to Us", Time Magazine, January 16, 1995

[xi]Quoted in Orr, "The New Year's"

[xii]Kulikov and Lembik, 84, Troshev, Ch. "Operatzya byez nazvanya"

[xiii]Lieven, "The World", 42

[xiv]Thomas, "the 31 Decmeber"

[xv]Lieven, "Chechnya", 110

[xvi]Smith, "Allah's Mountains", 159

[xvii]Novichkov et. Al., 68

[xviii]Gall and De Waal, "Chechnya", 14

[xix]Gall and De Waal, "Chechnya", 1-4, Knezys and Sedlickas, 96-99,Kulikov and Lembik, 78-79, Lieven, "Chechnya",108-110, 112-113, Novichkov et. Al., 68-70, Oliker, 16,

[xx]interview With Zelimkhan Yanderbiev, Pt.1

[xxi] ע' Gall and De Waal, "Chechnya", 6

[xxii]Ibid.

[xxiii]interview With Zelimkhan Yanderbiev, Pt.1

[xxiv]Interview with Husein Iskhanov, June 1999

[xxv]Interview with Aslan Maskhadov, June 1999

[xxvi]Ibid.

[xxvii]Interview With Ilias Akhmadov from "Immortal Fortress"

[xxviii]Interview with Husein Iskhanov, June 1999

[xxix]Interview with Zelimkhan Yanderbieyv, Pt. 1

[xxx]Lieven, "The World", 42

[xxxi]Litovkin

[xxxii]Ibid.

[xxxiii]Kulikov and Lembik, 85

[xxxiv]Troshev, Ch. "Operatzya byez nazvanya"

[xxxv]Knezys and Sedlickas, 99

[xxxvi]Lieven, "Chechnya", 110

[xxxvii]Gall and De Waal, "Chechnya", 5

[xxxviii]Ibid., 9

[xxxix]Staar, 70

[xl]Gaal and De Waal,"Chechnya",, 206

[xli]Dilegge (Ed.), "General-Major",13-16

[xlii]Interview with Ilias Akhmadov, from "immortal Fortress"

[xliii]Gall and De Waal "Chechnya", 3

[xliv]Kulikov, "The First Battle",45

[xlv]Knezys and Sedlickas, 108

[xlvi]Smith, "Allah's Mountains", 157

[xlvii]Interview with Turpal-Ali Atgireyev, June 1999

[xlviii]Interview with Ilias Akhmadov, From "Immortal Fortress"

[xlix]Smith, "Allah's Mountains", 158

[l]Gall and De Waal, "Chechnya", 7

[li]interview with Husein Iskhanov, June 1999

[lii]Interview With Aslan Makhadov, June 1999

[liii]Gall and De Waal, "Chechnya", 6

[liv]INTERFAX, December 31, 1994

[lv]Gall and De Waal, "Chechnya", 7, RFE/RL Daily Report, January 2, 1995

[lvi]Novichkov et. Al., 68

[lvii]Gall and De Waal., 5-6

[lviii]Blotski

[lix]Interview with Tourpal-Ali Atgiriev, June 1999

[lx]Litovkin

[lxi]Knezys and Sedlickas, 102

[lxii]Gall and De Waal, "Chechnya", 207

[lxiii]Ibid., 16

[lxiv]Litovkin

[lxv]Ibid.

[lxvi]Gall and De Waal, "Chechnya", 9

[lxvii]Zarakovich, “Just look".

[lxviii]Gall and De Waal, "Chechnya", 12. הניסוח שלהם.

[lxix]Quoted Ibid.

[lxx] כך לדברי Knezys and Sedlickas, 100

[lxxi]Antal, Ibid.

[lxxii]Gall and De Waal, 10

[lxxiii]Thomas, "Chechenya III", 52

[lxxiv]Gall and De Waal, "Chechnya", 14

[lxxv]Ibid., 11

[lxxvi]Knezys and Sedlickas, 101

[lxxvii][i]Komsomolskaya Pravda, February 7, 1995, Quoted in Kulikov and Lembik, 96

[lxxviii] Knezys and Sedlicks, Ibid.

[lxxix] Seely, "Russo-Chechen", 247

[lxxx] Gall and De Waal, "Chechnya" 15

[lxxxi] Thomas, “Deadly Classroom" .

[lxxxii] Gall And de Waal, Ibid.

[lxxxiii] Kulikov and Lembik, 88

[lxxxiv] Gall and De Waal, "Chechnya", 12

[lxxxv] Gall and De Waal, "Chechnya", 12; Interview with Zelimkhan Yanderbieyv, Pt.1

[lxxxvi] Knezys and Sedlickas, 103

[lxxxvii] Knezys and Sedlickas, Ibid.

[lxxxviii] Litovkin , Thomas, “Chechenya III”, Ibid. , Van Dyke, 701.

[lxxxix] Blotski

[xc] ITAR-TASS (Russian), February 22, 1995

התמונה למטה: לוחמים צ'צ'ניים בגרוזני, סביבות פברואר 1995.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.18 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה