לבנון חוויה מתקנת

בפעם הראשונה שלו בדרום-לבנון, הגיע לשם מתי פרידמן בשיירה צבאית. הפעם הגיע במונית של איברהים • בפעם הראשונה צפה בלבנונים דרך הכוונת הטלסקופית. הפעם ניגן אתם בגיטרה, ולחץ את ידם של אנשי חיזבאללה • בפברואר 1998 פרידמן היה חייל נח"ל, היום הוא עיתונאי • כשהוא וחבריו יצאו מלבנון, הם חלמו לחזור יום אחד כתיירים. שלוש שנים אחרי הנסיגה לקח את הדרכון הקנדי שלו, ויצא להגשים את החלום • יומן מסע
מתי פרידמן

אני נוסע לדרום-לבנון. אני יושב במונית שירות צפופה עם שוטר לבנוני בגיל העמידה הישן משמאלי וילדה קטנה היושבת בשמלה ורודה על ברכי אמה מימיני, ולועסת בשמחה את הריפוד הישן של המושב שלפניה. ברדיו מתנגנת מוזיקת ריקודים ערבית. אני היחיד שמודע לכך שאני לא אמור להיות כאן. אני נוסע לדרום-לבנון.
התאריך הוא פברואר 1998, ואני יושב במשאית משוריינת עם עוד עשרים חיילים ישראלים חמושים ולא רגועים. אנו חלק משיירת משאיות שמובלת על-ידי ג'יפי האמר זריזים. מישהו אומר לנו לשמור על הראשים למטה, אבל אנחנו לא יכולים להתאפק ומציצים דרך צד משאית הספארי אל הגבעות הירוקות של הארץ המוזרה שמצפון לגבול שלנו. אנו חוצים את הליטני. היעד שלנו הוא מקום שעד היום רק שמענו עליו, מוצב עם שם מוזר בקצה הרחוק של רצועת הביטחון, עשרה קילומטרים לתוך לבנון.

שמעתי לראשונה את השם המוזר בזמן נסיעה באוטובוס שנה קודם לכן. קריין החדשות ברדיו דיווח שחייל אחד נהרג וקצין נפצע קשה במוצב עמוק בלבנון. הוא מסר את שם הקצין הפצוע, זה היה שמו של חבר קרוב, סג"מ מרדכי עציון. הידיעה הכתה בי כמו מכת אגרוף בבטן, אבל כשהרמתי את ראשי, שאר הנוסעים כבר חזרו לקרוא בעיתונים שלהם.
שם המוצב היה 'דלעת'.

כמה חודשים מאוחר יותר התגייסתי לפלוגת ה'עורב' של חטיבת הנח"ל. האוטובוס שלקח אותי לצבא נסע דרומה, לנגב, אך זו הייתה אשליה אופטית: כל מה שעשיתי מאותו רגע ואילך כיוון אותי צפונה, לגבול ולתוך לבנון.
ההתחלה נראתה כלא יותר ממשחק מתיש: האויב היה עשוי קרטון, ומעולם לא ירה חזרה. רצנו וצעקנו "אש, אש". לפעמים העמדנו פנים שאנחנו פצועים, שרועים על הקרקע וצורחים, עד שפונינו על אלונקות. אני קיבלתי את תפקיד הקשר ונדרשתי ללמוד שפה חדשה ומשונה שלא נראתה הגיונית: מסוק הפך ל'דרדר', וחייל ל'גפרור'. אבל תוך כדי המשחק הזה כבר התחלתי לחוש שיש משהו אמיתי שמחכה לנו אי-שם בצפון. בוקר אחד, בזמן שניסינו ללא הצלחה לעמוד בשלשות, לקח אחד המ"כים את דני, החובש שלנו, הצדה. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתה הקלה בכללי המשמעת הנוקשים של הטירונות. ראיתי את דני בוכה. אחד מחבריו, אבי, נהרג מפגיעת פגז מרגמה בלבנון במוצב בשם 'דלעת'.
מדי פעם הועברו לנו שיעורי מורשת קרב, שבהם כולנו נרדמנו. אבל אחד השיעורים האלה החזיק את כולנו ערים לחלוטין. סמל רזה וקשוח מהפלחה"ן (פלוגת ההנדסה) בשם יעקב סיפר לנו בפנים חתומות את הסיפור הבא: שנה קודם לכן הוא וחבריו שכבו במארב בלבנון. הלילה עבר ללא אירועים, כמו תמיד. אף מחבל חיזבאללה לא חלף על פניהם.
קצת לפני הזריחה, כאשר החיילים צעדו בסדר תנועה חזרה לבסיס, הם הותקפו על-ידי המחבלים שהמתינו להם במארב משלהם. הכוח רוסס באש מקלעים, וחיילים התחילו ליפול. חמישה מהם נהרגו עד שחייל אחד הצליח לשים את הנקודה האדומה של כוונת הלילה על המחבל שהיה מאחורי המקלע, ולחץ על ההדק. הירי נפסק. יעקב היה אחד הבודדים שלא נפגעו. לא לקח זמן רב לכוח החילוץ להגיע ממוצב 'דלעת', כמה מאות מטרים משם.
(יעקב הרטום - כותב בפורום בשם Jake Artom, פירסם אשכול בשם: "בוגר דלעת" ובו תיאר את שעבר עליו באותו לילה ועוד -יוסי).

בסוף הטירונות סיפר לנו המ"מ שלנו הראל את סיפור המחלקה שלו, צוות דותן. הם התגייסו במחזור אוגוסט 1995, רצו על אותן גבעות בנגב כמונו, סיפרו אותן בדיחות. הראל עזב לקורס קצינים, ושלושה ימים מאוחר יותר שאר הצוות שלו הוטס במסוק ללבנון. באותו זמן עשה מסוק נוסף דרכו לצפון; האחד לבופור, והשני ל'דלעת'. הם התרסקו זה לתוך זה מעל שאר-ישוב. לא היו ניצולים. הראל היה היחיד ששרד מצוות דותן. אז הבנתי שחייל נקרא 'גפרור', כי גפרור מתלקח, ואז כבה לתמיד.

כשסיימנו את האימון, לקחה אותנו שיירה ללבנון. כשהמשאית עצרה, תפסתי את מכשיר הקשר ואת התרמיל, קפצתי ונחתי בתוך שלולית בוץ. סביבי ראיתי את שאר חבריי נוחתים בבוץ עם הציוד שלהם. מישהו תפס בזרועי וסובב אותי, וראיתי את המ"פ באפוד מלא ועם מבט חסר סבלנות. הוא הצביע על גיבוב הבטון וגדר התיל חמישים מטר מאתנו בראש הגבעה, ושאג, "רוץ!" קיבלנו קודם לכן תדריך על החשיבות שבהגעה מהירה ככל האפשר לבונקרים של המוצב למקרה של נפילת פגזי מרגמה, ולא חיכיתי שהמ"פ יחזור על הפקודה. רצתי כמעט בלי להרגיש במשקל של הקשר והתרמיל.
בדרך למעלה ראיתי שני נקפדונים, משוריינים הנראים כמו קיפודים ענקיים, ואת טנקי המרכבה. ראיתי את סוללות העפר שהקיפו את הרחבה המרכזית. הבחנתי ברשתות הסוואה מלוכלכות ובלוקים מבטון עם חריצי רסיסים צבועים בירוק דהוי. גם ראיתי שלט שנראה חדש, ולכן קצת לא במקומו, ובו היה כתוב: "ברוכים הבאים למחנה 'דלעת'".
בוקר אחד, שבוע אחרי שהגעתי ל'דלעת', שמרתי באחת העמדות הפונה לכיוון נבטייה, העיירה העוינת ממערב למוצב, והשקפתי אל הגבעות הירוקות ואל השמיים החורפיים האפורים. אמרו לנו להתכונן להפגזות בלתי פוסקות, אבל עד אז לא קרה שום דבר. ואז שמעתי מעין לחישה חדה מתעצמת מעל לראשי. כעבור שבריר שנייה הגיעה הלחישה אליי, ופיצוץ אדיר הרעיד את המוצב.
הריח החמצמץ של אבק שרפה הכה בנחיריי, ומיד כרעתי מתחת לחרך הירי של העמדה. לחישה נוספת חלפה מעליי, וגלי ההדף הרעידו את המוצב בשנית. הרגשתי כאילו המוח מטולטל באלימות בתוך הגולגולת שלי. שמעתי בקשר את שלושת השומרים האחרים מדווחים לחמ"ל שהם בחיים. בקול האדיש ביותר שהצלחתי לגייס, דיווחתי שגם אני בסדר, ואז התכופפתי נמוך יותר והתפללתי שזה כבר ייגמר. באותם רגעים הרהרתי בכך שעכשיו, כשאני חייל, מותי יגרום לעצב, אך לא לזעזוע. כבר לא הייתי אזרח תמים. אמנם לא הרגשתי פחות חף מפשע, אבל איכשהו, חיי היו שווים פחות. נהפכתי למטרה לגיטימית. "יציאה, יציאה", הודיעה מערכת הכריזה של המוצב. התכופפתי עוד יותר נמוך וספרתי את שתי השניות שבין תחילת הלחישה והפגיעה של פגז המרגמה. עד אז לא ידעתי שפגזי המרגמות לוחשים; תמיד חשבתי שהם שורקים. ספרתי שבע נפילות בתוך שתי דקות, ואז השתררה דממה.
'דלעת' היה שונה מהמוצבים שעמדו על הגדר שבגבול ישראל. שם עמדו החיילים עם הפנים ללבנון ועם הגב לישראל. הם יכלו להגיע לבסיס בעזרת אוטובוס או מכונית, ובמקרה שקיבלו 'אפטר' בערב, היו יכולים לרדת לראות סרט בנהריה או לאכול פלאפל בקריית-שמונה. לעומתם, אנו היינו מוקפים בלבנון ללא מפלט. בלילות התרפקה עלינו החשכה הלבנונית מכל עבר, חשכה מאיימת ומיוחדת במינה, מהולה במין ערפל דביק, אשר מאז לא חוויתי כמותו שוב.
היינו לבד בלבנון, ובעודנו עומדים ומאזינים לערפל מחכים לזהות איזו תנועה, טפטף לו המקום דרך העיניים והאוזניים לתוכנו, עד שנספג בעצמות. זה הבידוד שיצר את הקשר המיוחד שלנו ל'דלעת', את הנופך האישי שבהתייחסותנו למקום. רק עמוק בבונקרים של המוצב התאפשר לנו לשכוח לרגע מלבנון. מוצב 'דלעת' היה כמו בועת בטון ישראלית, מוקף בכלי נשק החוצצים בינה לבין החוץ המבהיל.
בתוך הביצורים הדהדה עברית, וילדים מתל-אביב, מירושלים ומכפר-סבא שגדלו בתחושה שהם חיים אי-שם בין ארה"ב ליוון, יכלו שוב לשכוח היכן הם נמצאים. היו לנו טלוויזיה ומכשיר וידאו, ואני צפיתי בתכניות אמריקניות ובסרטים ואכלתי במבה. אבל כאשר הגיע תורי לשמור, הייתי חובש את הקסדה, עולה על אפוד, מכניס מחסנית לנשק ומטפס החוצה דרך מדרגות הבטון אל העמדה. הייתי מגיח מהבונקר אל צלילי המואזין מנבטייה. רוב הזמן היה שקט, אבל לפעמים הוא הופר.
ערב שבת אחד בסביבות חצות, חודשיים אחרי שהגענו למוצב, קיבל החמ"ל התרעה מעמדת תצפית שבצדו השני של הליטני. אמצעי התצפית התרמיים של העמדה קלטו שלוש דמויות בגודל אדם נעות בצד הרחוק של הגבעה הקרויה 'הבמה', כמה מאות מטרים לדרום. רצנו אל אחד הנקפדונים שנחו מחוץ לשער, ומאחורינו רצו אנשי צוות הטנק. שתי מפלצות הפלדה שאגו, ירקו עשן והתחילו לנוע, כאשר הטנק בחזית והנקפדון מאחוריו. חמישה מחבריי הצטופפו בבטנו של הרכב המשוריין, וארבעה מאתנו, כולל הראל ואני, עמדנו עם חצי גוף חשוף ואיישנו את המקלעים. היו שלושה מחבלים בצדה השני של הגבעה, ואנו שעטנו היישר לקראתם.
השחלתי אצבע לשמורת ההדק של המקלע והכרחתי את עצמי להישאר רגוע. הטנק טיפס במעלה 'הבמה', הגיע לפסגה ואז נעלם. הרכב שלנו, רוטן תחת מעמסת השריון, התקדם לאט יותר, והגענו לפסגה כמה שניות יותר מאוחר. מצדה השני של 'הבמה' ישנו ואדי חשוך, שלא ניתן לראותו מהמוצב. זה היה המקום שבו נתקלו לוחמי הפלחה"ן, ובו נהרגו חמישה מהם. הפעלתי את משקפת ראיית הלילה שלי, והחשכה נצבעה בגוונים של אור ירוק. יכולתי לזהות את השיחים ואת העצים משני צדי השביל. לא הרחק על השביל מלפנינו עמד הטנק, והקנה שלו נע ימינה ושמאלה.
התחלנו לנוע למטה אל הוואדי, וכאשר התבוננתי לאחור, כבר לא יכולתי לזהות את הצל המוכר של 'דלעת'. מלפניי ראשו של הראל נע מצד לצד. מאחוריי עמד פנחס, כשגבו נוגע בשלי, ואייש את המקלע. תישאר רגוע.
הבזק אדום ולוהט הכה בעוצמה בפניי, ופיצוץ מחריש אוזניים הביא את רכבנו לעצירה חורקת ואלימה. נפלתי אחורנית אל גבו של פנחס, ואז למטה אל בטנו של הרכב, ולכמה שניות הכול היה שחור. פקחתי שוב את עיניי, ושמעתי את הראל צועק משהו לתוך הקשר. התפתלתי כדי לתפוס חזרה את הנשק. ידעתי שהמחבלים המסתתרים בשיחים סביב עומדים לפתוח עלינו באש. שקט.
הראל, בקול נמוך, קרא לכל אחד מאתנו בשמו, לוודא שכולנו בחיים. אחרי שכולם ענו, שמעתי את אנחת הרווחה שלו. אבל הסכנה עדיין לא חלפה. הפיצוץ קרע את אחד הזחלים של הנקפדון והצית את המנוע. אני הייתי הקרוב ביותר לאש וטיפסתי החוצה עם מטף הכיבוי. כשניסיתי להשתמש בו גיליתי שהידית שבורה. "מהר, מתי", אמר לי הראל בעודי כפוף על ראש הרכב. תהיתי איך זה ירגיש לחטוף כדור.
שלפתי ג'ריקן מארגז הזיווד ורוקנתי אותו לתוך המנוע, שהחל ללחוש ולהעלות אדים והפסיק לבעור. קפצתי חזרה פנימה. הייתי בחיים, אבל הרכב המשוריין שלנו מת, והיינו עדיין תקועים על שביל צר בצד האפל של 'הבמה'. דקה מאוחר יותר שמעתי מעלינו את הלחישה המוכרת. התכופפתי בתוך המשוריין, בזמן שעוצמת הלחישה גברה, ופגז מרגמה התפוצץ כמה מאות מטרים מדרום לנו. לחישה נוספת הסתיימה בפיצוץ, שהיה הפעם קרוב יותר. הרגמים שלהם ידעו שאנחנו תקועים על השביל ורגמו אותו לכל אורכו. לא היה לנו לאן ללכת, אז ישבנו מכָוצים יחד לאור הנורה הירוקה של הקשר, וסיפרנו בדיחות.
יוני העיר על הרמה המחורבנת של מפעילי המרגמה, בדיוק לפני שהתרסק פגז נוסף סמוך לנו והרעיד את 'הבמה'. עוצמת הפיצוץ קטעה את הצחוק העצבני. הפגז הבא פגע צפונית ורחוק מאתנו. שתיים או שלוש פגיעות טלטלו את 'דלעת' לפני שהמרגמות נדמו, והשקט המתוח שב ללילה הלבנוני.
צחוק היה יותר מתרופה טובה, הוא היה משכך כאבים, וכולנו היינו מכורים. צחקנו כשהפגיזו אותנו. צחקנו כשהיינו מדוכאים, וצחקנו כשהתגעגענו הביתה. צחקנו כי היינו ילדים שנזרקו למקום משוגע ומבהיל שלא הבנו. צחקנו על הכול: על החיזבאללה ועל חיילים מתים. צחקנו כי כל זה לא היה מצחיק, וגם, במובן מסוים, כי זה היה. אבל רוב הזמן צחקנו כי לא היה שום דבר אחר שיכולנו לעשות. זה מצחיק: שלוש הדמויות שקלטה התצפית לא היו מחבלים, הם היו חזירי בר. וגם זה מצחיק:
בבוקר שלמחרת ירדו כמה מאתנו לרחבת השיירות, לנקודה בה נשאר הנקפדון הפגוע, על מנת לאסוף את הציוד שנשאר בו. זחלתי מתחת לבטנו של המשוריין וגיליתי חור בגודל של כדורסל פעור בשריון שמתחת למנוע. כאשר התרוממתי, מכוסה באבק, ראיתי שהפינה בה עמדתי בנקפדון הייתה מחוררת. היו שלושה מטענים. הראשון היה מוקש שהופעל על-ידי הזחל של הנקפדון. המוקש הפעיל את פגז המרגמה שהתפוצץ מתחת למנוע, ואת המטען נגד-אדם, כלימגור, שריסס את צדו של המשוריין והחטיא אותי במטר. "אל תדאג, מתי, הם ידפקו אותך בפעם הבאה", אמר מישהו, וכולנו צחקנו. מטר אחד הפריד בין מצחיק ולא מצחיק בכלל.

במהלך התעסוקה הזו וגם בבאה אחריה, שבה חזרתי ללבנון כסמל של צוות הסמלים, לא היה לנו הרבה מה לעשות עם הזמן חוץ מלשוחח בינינו – בבונקרים, בעמדות השמירה, בנגמ"שים, בהמתנה לשיירות. דיברנו בעיקר על הבית ועל התכניות באזרחות. אחת הבדיחות האהובות עלינו הייתה על כך שנשוב יום אחד ללבנון כתיירים. נשוט באבובים על הליטני, ונצא לטרקים לאורך רכס עלי טאהר. היינו מנהלים דיונים על מה נזמין במסעדה שעל גדת הליטני, זו שהיינו רואים מהשיירה, על איך נשב שם למשך שעות בבגדים אזרחיים ונסתכל על המים; איך נחזור ל'דלעת' ונארגן מסיבה לכל היחידה. נטייל בבופור ונשתה קפה בנבטייה. לא לקחנו את כל זה ברצינות, ידענו שלא נוכל לשוב. אבל בכל זאת דיברנו על זה ואמרנו יום" אחד". ואני חשבתי, אולי.

השתחררתי באביב 2000. הפניתי את גבי לגבול, והשארתי את 'דלעת' ואת ההגנה על יישובי הצפון לאחרים. מיד לאחר שחרורי נהרג חייל מפגיעת טיל ב'דלעת'. זמן קצר לאחר מכן פוצצו חיילים מהיחידה שלי את המוצב ועזבו, וצה"ל יצא מלבנון. הנוכחות הישראלית בלבנון, שנמשכה כמעט שני עשורים, הסתיימה בתוך כמה שעות. במשך 18 שנים נהרגו שם חיילים ישראלים על מנת להגן על הגבול, ואז תוך כמה שעות הסכימו כולם שהנסיגה היא רעיון מבריק. השלטים עם המנטרה "המשימה: הגנה על יישובי הצפון" נותרו בהריסות המוצבים שהצבא השאיר מאחוריו.
ישראל ניסתה להשאיר מאחוריה את ההתנסות בלבנון, וכך גם אני. הפסקתי בהדרגה להידרך מרעשים פתאומיים. התרגלתי להסתובב בלי נשק ולהיות אחראי רק לעצמי ולא לפלוגה או למדינה.
אבל את לבנון לא היה קל לשכוח. גם חודשים מאוחר יותר עדיין פלשו תמונות משהותי שם למחשבות ולחלומות שלי. המשקע שלבנון הותירה בי היה פחות של פחד ויותר של תחושה עמומה של מוזרות. זכרתי את השיחים המאיימים, את השובל האדום של טילי הסאגר, את תמונות הדוגמניות הגרמניות המכוערות שקישטו מוצב צד"ל, את ההבזקים הבוהקים של הרימונים שיריתי על בית נטוש בכפר ריק, שאוכלס רק ברוחות רפאים לבנוניות. זכרתי את הצחוק והחשכה וריח אבק השרפה. יותר מכול זכרתי את התחושה שהמצב הרבה יותר מורכב ממה שמסבירים לי.
ב'דלעת' התחלתי לחוש שאין לי מושג היכן אני חי, שאני מוקף על-ידי כוחות שאיני מבין. לא יכולתי להבין את קריאת המואזין, ולא ידעתי מה ההבדל בין שיעים, סונים ודרוזים. אהבתי את הכתב המסולסל של הערבית, אך לא יכולתי אפילו להבדיל בין האותיות. נעשיתי מודע לכך שאיני יודע למה הייתי ב'דלעת' בכלל.

בסתיו שאחרי השחרור מצה"ל עברתי מבית הוריי בנהריה לירושלים והתחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית ערבית, איסלאם והיסטוריה של המזרח התיכון. בהתחלה עדיין לא הכרתי בכך שאפילו עמוק לתוך האזרחות עדיין ניסיתי להבין מה קרה לי, לנו, בלבנון.
היו מספר מקרים בשבועות הראשונים של הלימודים, שפרצופים מוכרים עצרו אותי במסדרונות האוניברסיטה ואמרו "אתה מ'דלעת', נכון?" זה היה מישהו מצוותי הטנקים או אחד מחובשי המוצב או קצין הקשר – עכשיו עם שיער ארוך ובגדים אזרחיים. היינו מדברים על איך כל העולם ההוא נעלם עם הפיצוץ של המוצב. לא היו לנו נושאי שיחה נוספים, אבל היה בינינו קשר מיוחד, כי היינו מ'דלעת'.
ואז התחילה האינתיפאדה. בחדשות הערב ראיתי את דגלי החיזבאללה מתחילים להופיע בהפגנות פלסטיניות. צפיתי בטלוויזיה הפלסטינית וראיתי תעמולה המראה הפגנות בעזה צד בצד עם תמונות של משוריינים של צה"ל נסוגים מלבנון. הפלסטינים הסתכלו צפונה ואמרו לעצמם: גם אנחנו רוצים לעשות את זה ככה. גם הם חלמו על לבנון.
כאשר התברר אופי האינתיפאדה, תפסה לבנון שוב את הכותרות. "כמו בלבנון", הצהיר 'ידיעות אחרונות' כשהפלסטינים ארבו לאוטובוס בשטחים בסגנון לבנוני, הפעילו מטען צד, ואז פתחו באש אוטומטית על הנוסעים הנמלטים.
בגדה המערבית ובעזה התחילו חיילים לנוע בשיירות בדיוק כפי שאנו נהגנו בלבנון. השימוש במטעני צד ובירי מרגמות נעשה נפוץ, וכולם דיברו על לבנוניזציה של השטחים. אני הייתי מוטרד יותר מהלבנוניזציה של החיים שלי. אותו עקצוץ מטריד של הפחד, שבעבר חוויתי רק צפונית לגבול, החל ללוות אותי בכל פעם שישבתי בבית-קפה או עליתי על אוטובוס. כשראיתי בחור צעיר עם חזות ערבית נושא תיק או לובש מעיל רחב, נדרכתי כאילו שמעתי לחישה של פגז מרגמה מעליי. הגבול נעלם.
באוניברסיטה נעשה יותר ויותר קשה עבורי ללמוד על העולם האיסלאמי כפי שרציתי, בנפרד מהשנאה של הסכסוך. הישראלים פחדו, ובצדק, אבל אני לא רציתי לפחד. קל מדיי ליפול לפחד ולשנאה מפני הלא-נודע. לא רציתי לחיות בתוך מבצר, מציץ החוצה בבורות אל המזרח התיכון. הכרתי את המבצר הזה היטב, ולא הייתה לי כל כוונה לחזור אליו.
בערך באותו זמן התחיל להתחוור לי שאולי לחזור זה בדיוק מה שאני צריך לעשות. המפגש הראשון והמאיים שלי עם העולם הערבי היה בלבנון. בלבנון התמודדתי לראשונה עם המורכבות המבלבלת של השכונה שלנו, ובלבנון למדתי שעל מנת לשרוד עליי להסתכל על המזרח התיכון דרך כוונת של רובה. לבנון היה המקום המפחיד והזר ביותר שחוויתי. חשבתי שאם אוכל לבקר בלבנון כתייר, לראות אותה כמקום נורמלי, לא יהיה מקום שייראה לי זר. אם אסתכל ללבנון בעיניים, אוכל גם להסתכל על המזרח התיכון בלי דעות קדומות. אם אוכל לחזור למוצב 'דלעת' או למה שנשאר ממנו בלי לפחד, אוכל לבקר בכל מקום בלי פחד.
החלום לשוב ל'דלעת' היה חלק ממני מאז שהייתי חייל, אבל זה היה רק חלום. הוא התחיל לקרום עור וגידים כאשר חברה מקנדה הגיעה לביקור בירושלים, אחרי שחצתה מטורקיה לסוריה, ללבנון, לירדן, לישראל, חולפת בקלילות על-פני הגבולות, שהיוו עבורי חומות נפשיות בלתי עבירות. הצקתי לה באין-ספור שאלות על לבנון, והיא השתדלה להשיב עליהן כמיטב יכולתה, אבל לא הצליחה להבין למה אני עושה מזה כזה עניין. "זה מקום נחמד", היא אמרה לי.
מקום נחמד? לבנון? היה לי דרכון קנדי במגירת שולחן הכתיבה, בלי אף חותמת ישראלית. כל מה שהייתי צריך לעשות הוא לקחת נשימה עמוקה ולנסוע.

טסתי לטורונטו, העיר בה נולדתי וגדלתי. קניתי מדריך טיולים ללבנון. המתנתי עד שהנימוס הקנדי הקריר החליף בי את גסות-הרוח הישראלית החמימה. הפסקתי לדבר עברית, והתרגלתי שוב לעגל ולמשוך את המילים בלי להדגיש את העיצורים כמו ישראלי. מטורונטו טסתי ללונדון, ושם קניתי את הכרטיס לביירות. ציפיתי שברגע שסוכנת הנסיעות תעיף בי מבט אחד, היא תצחק ותאמר שזה בלתי אפשרי. אבל היא רק הקלידה נתונים למחשב, חייכה ואיחלה לי נסיעה נעימה.
כאשר המטוס הגיח ממעטה העננים הכבד שמעל לים התיכון, היה כבר אחרי חצות, ויכולתי לראות את קו החוף מתחתיי המנוקד באלפי אורות. ביירות. אחרי שנחתנו, גבר עם מדים חומים ושפם שלח מבט קצר לדרכון שלי, הרים את ראשו, חייך ואמר, "ברוך הבא ללבנון".
כבר שלושה שבועות אני תייר בלבנון. בהתחלה הייתי משוכנע שכולם סביבי יודעים מי אני ומהיכן אני מגיע, אבל כעבור כמה ימים התגברתי על הפחד.
בבתי-הקפה של ביירות אני יושב ומתבונן סביבי, נדהם מכמה העיר הזו דומה לתל-אביב ומהדמיון הרב בין הישראלים ללבנונים. כאן, כמו בארץ, אנשים מסתובבים עם טלפון סלולרי, לבושים באותם מותגים; חיים עם רגל אחת במזרח התיכון והשנייה במערב. ביירות היא עיר מקוטבת ומרתקת, שבה רגע אחד אתה מוקף נערות בלבוש מינימלי, ורגע שני, מעברו של הכביש, אתה בטהרן. כל האנשים שאני פוגש בשיטוטיי ידידותיים ולהוטים לעזור.
במהלך אחד הטיולים הרגליים בהר הלבנון (אשר דומה לגליל, אך יפה יותר) אני פוגש קבוצה של סטודנטים לבנונים צעירים. אנו יושבים יחד שעות ארוכות על גדה של נהר, מדברים על פוליטיקה ומנגנים שירים ערביים ושירי קאנטרי. אני מבקר בטירות ובמסגדים, רואה את ההריסות הרומיות בבעל - בק, ומגלה שהפלאפל הלבנוני יותר טעים משלנו. ואז אני מרגיש שאיני יכול לדחות יותר את הצעד הבא, ואני עולה על מונית שירות היוצאת מביירות לכיוון דרום-לבנון. זו תחושה מוזרה, מכיוון שמעולם לא חשבתי על דרום-לבנון כחלק מלבנון. עבורנו המקום תמיד היה אזור הדמדומים השוכן צפונית לגבול שלנו – דרום של שומקום.
אני יורד מהמונית בצור וצועד אל רחוב אבו-דיב עמוס החנויות והמסעדות שבמרכז העיר. בחורים צעירים על קטנועים טסים במעלה הרחוב ובמורדו, וגברים מבוגרים יושבים קבוצות-קבוצות סביב נרגילות מעשנות ולוגמים תה בבתי-הקפה הפתוחים אל הרחוב. אני מריח את הים התיכון הרובץ מעבר לבניינים. בחוף אני רואה חבורה צעירה משחקת כדורעף ושתי אמהות הולכות לאורך החוף עם ילדותיהן הקטנות. האנשים כאן עירוניים אך לא קוסמופוליטיים כמו בביירות: הבגדים אינם שיא האופנה, נשים מעטות צובעות את שערן, ואני רואה פחות משקפי-שמש יקרים וטלפונים סלולריים זעירים. אין כאן מסעדות יוקרה, אבל יש המון דוכני פלאפל וכמה מקומות צנועים המוכרים דגים.
זוהי עיר קטנה בפריפריה, או במילים אחרות, זו נהריה. אלמלא קיומו של הגבול הבלתי עביר בין המדינות, הייתי יכול להגיע תוך 25 דקות לבית הוריי.
ביום שלמחרת אני מוצא נהג מונית בשם איברהים, ואנו יוצאים יחדיו לחקור את דרום-לבנון. אנו חוצים עיירות מאובקות המכוסות בדגלי חיזבאללה צהובים, בתמונות מחויכות של חסן נסראללה ובפוסטרים זועפים של האיאתולה חומייני. בבינת אל-ג'ביל אנו עוצרים לתדלק, והבחור בתחנה, המום בעליל לראות תייר באזור, מברך אותי לשלום בהפגנתיות. הוא שואל אותי באנגלית מה דעתי על לבנון, ואני משיב שאני אוהב אותה מאוד. הוא מחייך בתגובה ולוחץ את ידי. מצדו השני של הרחוב מתנופף דגל החיזבאללה, ולצדו דגם של סוללה בת עשרים קטיושות המכָונות לעבר משפחתי.
מכאן אנו ממשיכים לכפר כאנה. ב-1996, במהלך מבצע 'ענבי זעם', הפגיז צה"ל כאן את מחנה האו"ם, שאליו ברחו המקומיים שביקשו מסתור מהלחימה שהשתוללה באזור. הצבא טען מאוחר יותר שליד המחנה הייתה ממוקמת עמדת חיזבאללה, וכי לא היה מודע לכך שהיו פליטים במקום. הסבר זה אינו משנה, כמובן, ל-106 האנשים שנהרגו, כאשר הארטילריה של צה"ל נחתה מן השמיים וכתשה את המבנים ואת יושביהם לאבק.
איברהים חונה לצד מחנה האו"ם, אשר עומד נטוש והרוס. רבים מבין הקורבנות קבורים כאן לאורך הגדר החיצונית בקברי אחים המכוסים בשיש. על קברים אחדים ישנן תמונות דהויות מלוות בכיתוב: פנים, שם ותאריך לידה. בחור צעיר שמחייך באחת התמונות, נולד באותה שנה כמוני, 1977. על שלט קטן בצד כתוב בערבית, באנגלית ובצרפתית: "השואה החדשה: 18 באפריל 1996".
אני פונה וצועד דרך גידולי עשבים לתוך המחנה הנטוש, שעדיין ניכרים בו סימני הפגיעה: רסיסי זכוכית זרוקים סביב, אדמה מפויחת, קירות מחוררים מרסיסים, חלקי מתכת מקומטים ובטון מרוסק. באחד מחדריו הנטושים של המבנה אני פוגש לפתע בשלושה ילדים קטנים משחקים בין ההריסות. לוקח להם רגע להתגבר על ההפתעה בראיית מבוגר בלב האימפריה הקטנה שלהם, ומיד מתחילים לקפץ סביבי ולדפוק פוזות למצלמה. כשאני חוזר למונית אני רואה את איברהים יושב ומעשן סיגריה. "ישראל", הוא אומר ומדגים עבורי התפוצצות בעזרת ידיו ובלוויית האפקט הקולי המתבקש, למקרה שלא הבנתי מה פשר המקום בו אנו עומדים. אני מנענע בראשי, "זה נורא". וזה אכן נורא.
בערב אנו שבים לצור, ואני יורד אל החוף הרחב, שהוא אחד היפים שראיתי. אני נכנס למים ושוחה למרחק של כמה עשרות מטרים מהחוף ומתבונן משם אל השמש השוקעת. "אתה לבנוני?" שואל קול ידידותי מאחוריי, ואני מסתובב לגלות ראש מבצבץ מן המים. "לא", אני אומר, "אני קנדי". הראש מציג עצמו כעבדאללה, בחור כבן עשרים מהעיירה הנוואיי שליד כפר כאנה.
עבדאללה מספר לי באנגלית רהוטה שהוא סטודנט למנהל-עסקים בביירות, ושואל אותי מה דעתי על העיר. אני עונה שהופתעתי לגלות שהעיר כה מערבית, או לפחות חלקים ממנה. "אנחנו רק מייבאים את מה שרע במערב", הוא אומר. "דברים שטחיים, כמו סגנון הלבוש של הנשים. אנחנו צריכים לייבא את צורת המחשבה של האנשים, טכנולוגיה". אני מספר לו שרבים מבין הצעירים הלבנונים שפגשתי אמרו לי שהם רוצים לעזוב את המדינה. הוא משתתק לכמה שניות ואז אומר, "בטח, גם אני עוזב. אבא שלי בסיירה-לאון, ודודי בבלגיה. ככה עושים כסף בלבנון. עוזבים".
עבדאללה מסביר לי באריכות על המשכורות הנמוכות המוצעות לבוגרי האוניברסיטאות, ועל המיסוי הגבוה על דלק. כאשר הוא מדבר על הדרך בה הממשלה הפלתה לרעה את הדרום, אני מבחין בכעס עמוק. "הממשלה לא עושה כלום", הוא אומר, "הם רק מדברים. כל הכסף שנועד לבנייה מחדש הלך לביירות, והדרום לא קיבל כלום".
כאשר אני מתעורר ביום שלמחרת השאלות מציפות אותי. האם אוכל להגיע חזרה ל'דלעת'? איך תייר קנדי יסביר את ידיעתו על קיום המוצב, ומדוע שירצה לבקר שם? האם הביקור שווה את הסיכון? הביקור הזה הוא הדבר שחיכיתי לו, ואשר דחיתי עד עכשיו. היום אני חוזר ללבנון שאני מכיר.
אנו נוסעים מזרחה ופוגשים בגדר. מהעבר השני אני רואה את דרך הפטרול הצה"לית, ואחריה את אצבע הגליל הפרושה למטה עם קריית-שמונה המסתופפת בשיפולי ההר. אנו ממשיכים לאורך הגדר צפונה ומגיעים עד מהרה לעיירה קטנה השוכנת לאורך הגבול. אני מבקש מאיברהים לעצור, ותכף עם יציאתי מהמונית אני מבין היכן אני נמצא. דרך ארוכה וישרה, מעוטרת בדגלי חיזבאללה, נמתחת דרומה לכיוון ישראל. "הגדר הטובה", כך קראנו לה. כאן יכלו הכפריים הלבנונים לחצות אל תוך ישראל. בימים אלה הגדר לא נראית כל-כך טוב. בצד השני של הגדר, מרחק מטרים או שנות אור, עומדת עמדת בטון ישראלית מכוסה ברשתות הסוואה.
לפתע מתעורר בי הפחד, שמא אחד החיילים שבמשמרת יזהה אותי ויקרא בשמי. אני מושך את כובע הבייסבול שלראשי נמוך יותר, כך שיכסה כמה שיותר את פניי. ליד הגדר מתנוסס שלט צבעוני וגדול עם פניו של צעיר מזוקן בעל עיניים חלולות, שהיד בשם עבדאללה עטווי. על השלט מפורטת בערבית ובאנגלית מורשת הקרב של התקפה על הכוחות הישראליים ב-1988. ברובריקה בתחתית השלט, שכותרתה "הערות ישראל", מצוטט הרמטכ"ל דן שומרון כאומר: "זו מכה קשה וכואבת לישראל, ואנו שילמנו מחיר כואב ויקר".
אני מצלם את השלט, ואז, מזווית עיני, רואה גבר יוצא מהבית המכוסה בפוסטרים של החיזבאללה ומתחיל לצעוד במהירות לעברי. הזקן שלו קצר ומטופח, והופעתו בבגדים אזרחיים מוקפדת: מכנסיים שחורים וחולצה כהה, ארוכת שרוולים. הוא נראה באמצע שנות השלושים של חייו. אני מנמיך את המצלמה, פונה אליו ועוטה את חיוך התייר התמים המוצלח ביותר שביכולתי לגייס באותו רגע. הסמכותיות שהוא מקרין אומרת לי שהוא האחראי למקום הזה. בעבר ביליתי חודשים ארוכים בחיפוש אחר לוחמי החיזבאללה, ממתין לזיהוי של כל סימן, כל תנועה, כל צל. ראיתי והרגשתי את מטחי הטילים והמרגמות שלהם. מערכת היחסים שנרקמה בינינו הייתה אינטימית ביותר: הם ניסו להרוג אותי, ואני ניסיתי להרוג אותם. אבל מעולם לא ראיתי אחד מהם מקרוב. ועכשיו אני עומד לראשונה לפגוש פנים אל פנים חבר בחיזבאללה, כאשר אני חמוש רק במצלמה ובמחברת.
למרות לחיצת היד המנומסת מבטו של הגבר חשדני. הוא שואל אותי בערבית אם אני עיתונאי, אבל אני בוחר להעמיד פני תם ופונה אל איברהים עם מבט חסר אונים. איברהים מסביר לו שאני תייר קנדי. "אהלן וסהלן", אומר לי האיש. הוא מסביר לי בשפת סימנים שאסור לצלם, ואני מיד מבהיר שאין שום בעיה, שום בעיה. שוב לחיצת ידיים, אבל הוא לא זז ממקומו. אני חוזר אל המונית, ואיברהים מסתובב אליי, מצביע לאחור לכיוון האיש שעומד ליד השלט ומתבונן בנו מתרחקים, ואומר, "מוקאוומה", ההתנגדות. אני מהנהן, אבל איברהים לא משתכנע שאני מבין. "חיזבאללה", הוא מסביר. אני מקפיד הפעם להפגין יותר התפעלות.

עד מהרה אנו מגיעים לצומת קטן ומקושט בדגלים של תנועת 'אמל', בלוקים של בטון צבועים בסמל החיזבאללה ושלט עם תמונותיהם של נסראללה ואנשי דת אחרים. בצומת ישנה פנייה ימינה לישראל. אני מכיר את המקום. השלט אמנם חדש, ודגלי 'אמל' החליפו את דגלי לבנון, אבל אין ספק שזה שער ש-93, השער אל הגזרה של החטיבה שלנו ברצועת הביטחון. עד עכשיו כל מה שפגשתי בלבנון היה חדש לי, אבל עתה חציתי את הגבול המתוח בזיכרוני, הקו האדום הפרטי שלי.
שער ש-93 מסמן את תחילת המאבק הצפוי לי בשארית היום: עליי להיזהר שלא אחשוף שכל זה מוכר לי. אני חייב להתנהג כמו תייר תמים ולעטות חיוכים חצי-מופתעים אל מול המקומות שהופכים לי את הקרביים וצורבים בעיניי.
אנו מגיעים לאל-חיאם, עיירה שוקקת חיים עם רחובות צרים מרוצפי אבן המלאים במכוניות המתמרנות במהירות תוך הפגנת השילוב הלבנוני המוזר של חוצפה ואדיבות, אשר כולל הרבה צפירות זועמות לצד נפנופי ידיים ידידותיים. אנו מתקדמים באיטיות עד לכלא הנמצא בשוליי העיירה. בתקופת רצועת הביטחון הוחזקו כאן עצורי חיזבאללה, ואל-חיאם זכה לפרסום בשל הפרות של זכויות אדם. את הכלא ניהל בפועל צד"ל, אבל כמו צד"ל עצמו, הוא התקיים תחת הסמכות של ישראל. המוזאון מבקש להציג את ההתעללות הנוראה, שסבלו האסירים מצד הישראלים.
אתרי הכלא מסומנים בשלטים מועילים בערבית ובאנגלית: צינוק, חדר העינויים, חדר מפקד המענים. ישנם חדרים צרים וארוכים עם מיטות קומתיים וכן חצר פתוחה המרושתת בגדר תיל, שמחלקת את השמיים למלבנים קטנים וסימטריים. איברהים רוצה להיות בטוח שאני אכן קולט את משמעות המקום ומצביע על החדרים השונים תוך נענוע ראש נמרץ.
מתחת לשלט שעליו כתוב, "נא לשמור על הניקיון", מישהו שרבט " ISRAEL FUCK ." על הקירות האחרים מתנוססות כתובות גרפיטי טיפוסיות ("ראניה מחלוף, ביירות"), וגם כתובות מסוג שונה: "היהודים הם הסרטן של החברה", או "היהודים הם איידס". ברחבה המרכזית של הכלא יש ציור קיר של יונה לבנה המתעופפת דרך סורגים שבורים של חלון תא כלא. בציור אחר – קלצ'ניקוב פורץ דרך דגל ישראל, ומתחתיו כתובת בערבית: "ישראל תגיע לכיליון".
קבוצת תיירים מבחריין מופיעה, והמדריך מוביל אותם לאחד החדרים הממוקמים מיד אחרי השער. הם נראים כבני מעמד הביניים המבוסס: גברים בעלי כרס, כובעי בייסבול ומצלמות וידאו; ילדים בסנדלים ובחולצות צבעוניות קצרות; הנשים עטויות היג'אב, ורובם נראים כאילו היו מעדיפים לבקר בכל מקום פרט לבית-הכלא המאובק הזה בדרום-לבנון.
אני עוקב אחריהם לתוך החדר, אשר מתגלה כבית-קולנוע קטן, ומתיישב על הכיסא הקרוב לדלת. הסרט מציג שחזורים מבוימים וגרפיים של החיים בכלא: סוהרים מצליפים ובועטים באסירים השרועים על הקרקע עם הפנים כלפי מטה, והרגליים מורמות על כיסא, או ישובים מכוסי עיניים כשידיהם כפותות מאחורי גבם.
אחד הילדים הקטנים מתחיל לצרוח, ואמו מנסה ללא הועיל להרגיעו. ילדה קטנה כבת עשר היושבת לידי, בוהה במסך כמהופנטת. אני תוהה מה היו עושים האנשים האלה, אילו ידעו מי יושב אתם בקולנוע.
הסרט מסתיים בקטע דוקומנטרי, שצולם בזמן שחרור הכלא ב-24 במאי 2000, ומראה המונים צוהלים פורצים אל הכלא תוך קריאות "אללה אכבר". אנו צופים בנערים מרסקים את החלונות של ג'יפי צד"ל שנותרו במתחם לצלילי המוזיקה הסוחפת המתנגנת ברקע, ורואים גברים מזוקנים וחיוורים מתאחדים מחדש עם משפחותיהם, בוכים ונצמדים אלה לאלה.
כאשר נדלקים שוב האורות, הקבוצה מבחריין מסתדרת ופונה לסיור בכלא. אני מוצא את דרכי לחנות המזכרות – מובן שיש חנות מזכרות – וקונה דגל של החיזבאללה ומספר שרשראות צוואר עם תמונות של נסראללה עבור חבריי מהצבא.

אל עמודי טלפון שבצדי הדרך שבה אנו נוסעים, מוצמדות תמונות של פני שהידים, שנהרגו בלחימה נגד הישראלים. ישנם גם שלטים אחרים הפזורים ברחבי דרום-לבנון ומתארים בערבית ובאנגלית את הקרבות עטורי התהילה, שלחמו כוחות ההתנגדות האיסלאמית. אחד השלטים האלה תופס את עיניי, ואני מבקש מאיברהים לעצור כדי שאוכל להסתכל בו מקרוב. השלט כולל תמונה של גבר צעיר ונאה עם זקנקן מדובלל ותמונות של חיילים ישראלים פצועים מפונים על אלונקות. כותרת השלט אומרת, "המארב של השהיד בילאל אחראס עומד בפני היוהרה הציונית". אני קורא את המשפט הראשון וקופא, כשאני מבין על מה אני מסתכל. אני לוקח נשימה עמוקה ומתחיל שוב: "בשחר ה-10 ביוני 1996 ספגה היוהרה הציונית מכה כואבת ליד העמדה האסטרטגית 'דאבשה', שאותה כיוון הכיבוש להיות אחד הסמלים של אותה יוהרה. כוח של ההתנגדות האיסלאמית חדר את חומת הביטחון הציונית והתמקם במארב זריז כנגד פטרול ציוני, שמנה 15 לוחמים רגלים. כאשר נכנס הפטרול לטווח האש בסמוך לנקודת המארב, פתחו לוחמי ההתנגדות באש תופת של טילי כתף ומקלעים והרגו או פצעו את 15 לוחמי האויב. ההיתקלות מטווח קצר הפכה לקרב פנים אל פנים של לוחם ההתנגדות 'בילאל אחראס', אשר במהלך המבצע הפך לשהיד, בזמן שהתקדם לעבר פטרול האויב תוך שהוא מפיל בהם חללים ופצועים".
'דאבשה' היא 'דלעת', ואחד מ"לוחמי האויב" היה יעקב, המ"כ מהפלחה"ן, אשר סיפר לנו – כטירונים, קרועי עיניים – את סיפור ההיתקלות שבה נהרגו חמישה חיילים, וכמעט כל השאר נפצעו. שמו של האדם שהרג את חבריו של יעקב היה בילאל אחראס, והנה הוא כאן, מחייך אליי מעל גבי שלט-חוצות בדרום-לבנון.

אנו ממשיכים לבופור. כאשר אני יורד משרידי המבצר, אני נתקל במבקרים לבנונים שזה עתה הגיעו, שני אבות הנושאים תינוקות בידיהם ושלוש בנות מתבגרות. הם נראים מאושרים לפגוש תייר, במיוחד אחד מקנדה ("טוב, טוב!" אומר אחד האבות) ומציפים אותי בברכות ובשאלות.
אחת הצעירות שהשקיעה בלבושה לקראת ביקורה במבצר המאובק – מכנסי ג'ינס הדוקים, חולצה חושפת כתפיים ושיער ואיפור עשויים בקפידה – משתלטת על מלאכת התחקור. "באת כל הדרך מקנדה כדי לראות את זה?" היא שואלת בפליאה, ומחווה בידה לכיוון המבצר, או אולי לכיוון המדינה כולה. אני משיב לה שלבנון בהחלט שווה את המאמץ, ומוסיף שמזג-האוויר נהדר והאנשים ידידותיים.
בסוף השיחה הקצרה כולנו מחליפים רצף מהיר של "אהלן וסהלן" ונפרדים. אני מתבונן בתשומת לב בבת-שיחי המתרחקת, בעוד היא מנסה לתמרן בזהירות במעלה התלול למבצר בנעלי העקב ותיק-יד האחוז בחוזקה. נשאר לי רק עוד דבר אחד ברשימה.
אנו שוב על דרך השיירות ל'דלעת', ושוב אני מזהה כל סיבוב, כל עץ שיכול לשמש מסתור למחבל, כל סלע שיכול להיות מטען. לבי דופק מהר יותר, ככל שאנו מטפסים גבוה יותר. ואני מחפש, כמעט בייאוש, אחר תירוץ, שיאפשר לנו לעלות ל'דלעת' בלי לעורר את חשדו של איברהים.
אני מזהה את הצומת המוכר עם הפנייה ימינה אל דרך תלולה החצובה ברכס, שסע עמוק המטפס מעלה בזווית של 45 מעלות אל אחת הפסגות.
אני רואה צוות של חיילים ישראלים צעירים שוכבים בהגנה היקפית בצומת ומאבטחים את הדרך, וקשר עצבני הכורע לצד קצין המדבר אל תוך המכשיר. אבל איברהים לא יכול לראות את החיילים.
אני שותק, ותוך כמה שניות אנו כבר אחרי הצומת, ורוחי נופלת למראה הפנייה ל'דלעת' הנעלמת מאחורינו.
בדיוק ברגע שהצומת נעלם לחלוטין מן המראה האחורית, אני אומר לאיברהים לעצור. אני נוגע במצלמה, אומר שאני רוצה לצלם כמה תמונות מראש הגבעה ומצביע אחורה לכיוון הצומת. בטח יש שם תצפית טובה, אני אומר.
איברהים לא מרוצה מכך שאני רוצה לחרוג מהמסלול שעליו הסכמנו בבוקר, אך איני מצליח להבחין אם הוא חושב שבקשתי מוזרה. אנו עדיין עומדים באמצע הדרך, ואני שולח יד אל הארנק, המתרוקן בקצב מדאיג, ושולף עשרים דולר. "בשביל הדלק", אני אומר לו, שם את הכסף בידו וסוגר את אצבעותיו סביב השטר. "אתה חבר שלי", אומר איברהים עם יד על הלב. "כסף זה שום דבר". הוא נוסע ברוורס את כל הדרך לצומת. משם מתחילה המונית את הטיפוס התלול.
סצנות משהותי כאן הקפואות בזיכרוני, שבות אליי.
אנו מגיעים לעיקול, שנשא את שם הקוד 'עיט', שבו אחד החיילים שלי כמעט הרג אותי, כשפלט צרור במהלך טעינת מאג. הכדורים החטיאו אותי ופגעו באדמה מטר ממני. אני מתאמץ לשמור את רגשותיי חבויים היטב ומתבונן סביבי, כאילו מעולם לא ראיתי את הדרך הזו בעבר. אני אפילו מצליח להיראות מופתע, כשנגלה לעיניי ריכוז הבטון בראש הגבעה.
"רדאר ישראלי", מיידע אותי איברהים, אבל אני בקושי שומע אותו. 'דלעת' עדיין כאן. חזרתי. אנו עוצרים ברחבת השיירות. אני יכול לשמוע את המ"פ שואג עליי לטוס למעלה למוצב, לפני שיורדת עלינו ארטילריה. אני רואה לפניי חייל צעיר עם מכשיר קשר ותרמיל קופץ מתוך המשאית ומתחיל לרוץ. אבל עכשיו הכול שקט ונטוש. הנוף של הליטני לכיוון מרג' עיון עדיין מרהיב, ועתה אני יכול לעמוד תחת השמש ללא קסדה ולנשום. היום לא ייפלו כאן פגזים.
איברהים נשאר עם המונית, ואני מתחיל בטיפוס של חמישים המטרים שעד הכניסה למוצב. כתובות גרפיטי בעברית עם שמות בחורים ישראלים עדיין כאן, ונראות כאן היום משונות כמו אותות של חייזרים. איני מסוגל לדמיין ישראלים כאן. אני מגלה סמל מכונף של יחידת מודיעין-שדה מצויר על הבטון והמילים "שמואלי: ירוק לנצח" מרוססות לידו. על בלוק בטון סמוך כתוב "אריה, אנחנו רוצים הזמנות לחתונה".
כאשר אני מגיע לכניסה למוצב, אני מגלה מכונית שחורה חונה מתחת לאחת מעמדות השמירה. אינני רואה אף אחד. אני קורא, "הלו", אך המוצב דומם. אני פוסע סהרורי דרך השער. סוללות העפר סביב המוצב עדיין עומדות, וככלל 'דלעת' שמר על צורתו החיצונית. אולם בפנים נותרה רק ערמה ממוטטת של משטחי בטון ומוטות ברזל מכופפים, שאריות הגג שפוצצו החיילים בלילה שבו עזבו. ההריסות ממלאות את כל החלל שבתוך המוצב וחוסמות את הכניסה לבונקרים. על הסוללה הרחוקה ביותר מהכניסה למוצב מתנוסס דגל צהוב. ריח מוכר מכה בי, שילוב של אפר, חום ובטון מהביל, ואני נזכר שהריח הזה שייך למקום. אני מתיישב על משטח בטון ומתבונן סביבי בניסיון לארגן את מחשבותיי.
אני זוכר את 'דלעת' חי 24 שעות ביממה, הומה בחיילים, את הרחש של מקלטי הקשר, קרקוש הטנקים. המוצב הזה אף פעם לא ישן, ועד היום לא ראיתי אותו שליו. זה היה פעם מוצב מסוכן בלב אזור לחימה, רוחש פעילות, חבוט מפגזים, יורק אש, סמל, מטרה, משהו ששווה להילחם ולמות עבורו. וזה עדיין אותו המקום, מרוט ועייף, אך בכל זאת אותו המקום. הגבעה לא זזה ממקומה. אני אותו החייל שחי כאן וששמר על המוצב וששכב במארבים ושכיווץ את עצמו בעיניים עצומות, כשנפלו הפגזים. אותו מקום, אותו אדם. אך הזמן שינה הכול, והיום 'דלעת' חסר כל חשיבות.
אני מדלג מעבר לבטון המרוסק ומטפס לראש הסוללה. התעלה שבראש קירות האדמה האדירים של 'דלעת' לא נפגעה, והיא מלאה בשקי חול, רבים מהם מילאתי בעצמי. אני עומד מעל התעלה, וזו הפעם הראשונה שאני נמצא כך חשוף בראש המוצב בשעות היום. ולמרות שאני יודע שהסכנה כבר חלפה, אני מרגיש לא נוח. אני משתיק את הקול שאומר לי לזנק לתעלה ולהוריד את הראש.
הנוף כה מוכר, שאני מרגיש כאילו הרגע ירדתי מהשמירה. כמה מאות מטרים צפונה אני רואה את הנקודה, שבה נפגע הטנק של מרדכי.
אני הולך לאורך התעלה, עד שאני יכול לראות את הנוף לדרום: גבעה פחוסה המכוסה בשיחי פרא ושביל עפר החותך אותה לאורכה מכיוון המוצב. זו 'הבמה', הנקודה שבה המטען כמעט הוריד לי את הראש, ושבה כרעתי בלילה וצפיתי בטילים העפים לכיוון נבטייה.
מיד אחרי 'הבמה' נמצא הוואדי, שבו המחבלים הפתיעו את יעקב וחבריו, ובו מתו חמישה מהם. בהיעדרם של החיילים שתחזקו את 'דלעת', התחיל הטבע את השתלטותו הבלתי נמנעת. עמדות המקלעים והשמירה מוקפות בעשבים. אני מגיע לעמדת השמירה החביבה עליי, שממנה הרחק בדרום אפשר לראות את הבתים הלבנים של מטולה, מראה שתמיד גרם לי גם לשמחה וגם לגעגועים עזים הביתה.
אני ממשיך לאורך התעלה לחלקו המערבי של המוצב, שם מתנופף חרישית דגל החיזבאללה ברוח הערה. אני משער שעתה, כשהדגל הצהוב מתנוסס כאן בקביעות, ואין עוד ישראלים להילחם בהם, איבדו הלבנונים עניין במקום. הדגל כה דהוי, עד שאיני מצליח לזהות את הסמל הירוק של 'מפלגת האל'. סתם סחבה עשויה בד צהוב. מכאן אני רואה את הבתים של נבטייה, ביניהם אלה שאני מכיר בשמם: הווילות, בית 669, דיר מר אנטוניו, ובית הכוסיות. רוב הווילות, שבפעם האחרונה שראיתי אותן היו פגועות קשה ונטושות, נראות עתה משופצות ומאוכלסות. גם בשולי העיר ניכרת הבנייה באותן שכונות, שבהן עקב המוצב אחר כל תנועה, שבהן רוב הבתים היו נטושים בגלל מיקומם האומלל אל מול 'דלעת'. עתה נראית נבטייה חיה ותוססת.
אני ממשיך לאורך דופן התעלה. העיניים שלי דומעות בגלל הרוח. פתאום אני קולט תנועה כמה מטרים לפניי, מעבר לתעלה. אני קופא במקומי. מקור התנועה הוא עורף של אישה בעלת שיער שחור וחלק. לא יכול להיות. לא ייתכן שיש אישה ב'דלעת'. ראשה מתנענע, ואני שומע קול גברי מלחשש לצדה. היא מרכינה את ראשה מתחת לתעלה ומחוץ לטווח ראייתי, והלחשושים פוסקים. עכשיו אני מבין את פשר המכונית החונה בכניסה למוצב. הזוג הזה בחר להתבודד במקום יפהפה ונטוש הרחק מעל לעיירות שבעמק, במוצב הנשכח שבו איש לא יטריד אותם. אני משער שהם לא ציפו לביקור מאחד מדיירי העבר של הגבעה.
אחרי שהפתעתי הרגעית חולפת, אני ממשיך לעמוד שם כמה שניות ומחייך. 'דלעת' הפכה לנקודת מזמוזים. אני לא יכול לדמיין גורל מושלם יותר לגבעה המצולקת הזו. הזוג לא הבחין בי, ואני משתדל לרדת מערמת הפסולת וההריסות בשקט בדרכי אל הכניסה למוצב. שם אני נעמד לרגע ומתבונן סביב ונושם את הדממה. אני בטוח שהשניים לא רוצים שיטרידו אותם בפינה השקטה שמצאו להם, שעונים על תעלת בטון במוצב נטוש. המקום הזה לא שלי עוד.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

נהנתי לקרוא!


תודה

מתי הגשים חלום שנמצא אולי בתוך כל אחד מבוגרי לבנון. הלוואי שיכולתי לחזור לשם כתייר.