|
29-04-2012, 07:20
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
הקטעים הרלוונטים על השריפה מראיון עם ליוויוס שפורסם במעריב
בו בוערת אש\ מאת חן קוטס-בר
רס''ן אופיר ליוויוס ניצל בנס מהאש בסלוקי שהרגה חמישה מלוחמיו. גם לאחר שאיבד את רגלו מפיצוץ מטען במורג, הוא צועד קדימה עם יעד מוצהר: להיות מג"ד
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/991/785.html
"רס"ן אופיר ליוויוס אוהב להתחיל את הסיפור הזה מהסוף. ביום ראשון לפני כשבועיים, שמונה חודשים אחרי שאיבד את רגלו בפיצוץ מטען בחממות היישוב מורג, חזר לצבא. עד לפציעה היה ליוויוס סגן מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני. הוא לבש את המדים, הניח את הכומתה החומה בכותפת והחל שנת לימודים בפו"מ, המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. מבחינת ליוויוס מדובר בעוד צעד אחד קדימה בדרך לפיקוד על גדוד בגולני, על רגל אחת. 'היה לי ברור ברגע שנפצעתי שאשאר בצבא, שאת התוכניות שלי לא אשנה', הוא אומר. 'נכות היא עניין נפשי. אני לא נכה. אני קטוע רגל. ברור לי שזה עניין של זמן ואני אחזור לעשות את כל הדברים שעשיתי בעבר. לא מזמן שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף בקבוצת כדורסל נכים בחדרה. הם מאוד נחשבים. אמרתי, 'מה, זה אומר שאני צריך לעלות על כיסא גלגלים שוב?'. 'הודיתי להם על הפנייה, אבל אמרתי שאני חוזר לצבא, אז לא יתאפשר לי, בגלל הזמן. מעבר לזה אמרתי להם שאני, לכיסא גלגלים, לא אחזור. הרצון הכי גדול שלי הוא לחזור לנורמליזציה. זה אומר לחזור לצבא, אבל גם לא לשנות את החיים מעבר למה שחייבים. אני יודע שיש אנשים שלהם זה עולם ומלואו ואני אשמח לסייע, אבל לא אלך לבית הלוחם ולא לארגוני נכים. לא לאתגרים או לעמותות אחרות שקשורות לזה. 'אם אחליט לנסוע על אופניים אז אסע, ואם אחליט לרוץ אני ארוץ ואם אחליט לטייל אני אטייל. לבד. כמו קודם. בדיוק כמו שאין לי תו נכה על האוטו. בשלבים הראשונים חשבתי שזה נכון, כי באמת לא הצלחתי ללכת מרחקים ארוכים. עכשיו זה מיותר. מה ההבדל ביני לבינך כשאנחנו חונים, למה אני צריך תו נכה?.'
אתה מתאבל על אובדן הרגל?
'ביום השני אחרי שנפצעתי הגיעו אלי מחברה קדישא, ביקשו שאחתום על קבורת הרגל. יש דבר כזה. שאלתי אותם אם הם רוצים שאני גם אספיד, וחתמתי. האבל נגמר בזה. אני לא מצליח לחשוב על הדברים במובן של אובדן, החמצה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את המיטב עם מה שניתן לנו. אני לא שואל 'למה איבדתי רגל'. אני שואל רק 'איך נשארתי בחיים'. המטרה שלי כרגע היא לחזור לפקד על חיילים ולהיות מג"ד'.
חלומות של אדם עם פרוטזה
אופיר ליוויוס מסכם את חודשי השיקום באופן זהיר, מהוסס, צנוע. כמעט חרד. לא רוצה להיתפש כגיבור. מראש הראיון כמעט נכפה עליו. הוא ניאות בגלל חשיבותו האפשרית לאחרים במצבו. לכל אחד, ידגיש פעם אחר פעם בשיחות אל תוך הלילה, יש קצב ואופי שיקום משלו. התקדמות האחד לא מלמדת דבר על האחר. לו עצמו יש קטיעה בעייתית, מורכבת. מבחינת תיאור העובדות היבש, אין לו ברך. מכל קטועי צה"ל שחזרו לכשירות ולשירות, לאיש אין קטיעה דומה. ליוויוס יהיה נכה צה"ל הראשון שירוץ בלי ברך, ואם הכל ילך כמתוכנן, גם יסתער וישכב במארבים. 'הרגל קורמת עור וגידים', הוא נוהג לומר על רגלו החדשה, התותבת. 'לאט לאט אני מקבל את זה שהפרוטזה היא חלק ממני, שאלה החיים. אני לא מרגיש שלם, לא פיזית ולא נפשית, כשאני מוריד אותה. אני יכול להיות עם הפרוטזה. אני יוצא מהמקלחת ומיד שם אותה. בלי הפרוטזה אני מרגיש רע. קשה לי להירדם אם אין לי אותה, חסר לי משהו. שלוש שעות בלילה כשאני קורא ספר או מביט בטלוויזיה, בעצם בלי סיבה. אני יכול לתת לגדם לנוח, לתת לעור להתאוורר, אבל כמו שכולנו רוצים להיות אנשים שלמים כל הזמן אז גם לי יותר נוח ככה, וממש רק שנייה לפני שאני נשכב לישון או נכנס למקלחת אני מוריד את הפרוטזה. אני יוצא מהמקלחת ומיד שם אותה. בלי הפרוטזה אני מרגיש רע. קשה לי להירדם אם אין לי אותה, חסר לי משהו. ככל שעובר הזמן אפילו החלומות שלי מתחלפים. מחלומות של אדם בעל שתי רגליים לאדם שיש לו פרוטזה והוא עושה הכל. אני לא חולם על עצמי בלילה עם שתי רגליים. אני רץ בחלומות, אני מטפס על הרים, אבל עם פרוטזה. אין לי תודעה בכלל איך הייתי לפני הפציעה. אני גם לא זוכר. קשה לי מאוד לשחזר את האופן שבו הלכתי, רצתי, רקדתי, כשהיו לי שתי רגליים, לפני פחות משנה'.
אתה לא זוכר שהיו לך שתי רגליים?
'לא. אני זוכר שיש לי שתי רגליים עכשיו. אחת מהן לא שלי'.
ארבעים דקות של כאב
ליוויוס, בן שלושים, נשוי למלי ואב לנבו, נולד וגדל בראשון-לציון. יש לו אח מבוגר ממנו. את המסלול הצבאי התחיל בסיירת מטכ"ל. כעבור שנה עבר לחטיבת גולני ועשה קורס קצינים. היה מפקד מחלקה, מפקד פלוגת מסלול ופלוגה רובאית בגדוד 13. בהמשך היה ממ"ח (מפקד מחלקה) בבית הספר לקצינים ומונה למפקד החה"ן, פלוגת ההנדסה של גולני. נחשב קצין איכותי, מבטיח. אחרי שעשה תואר ראשון בלימודי ארץ-ישראל חזר לתפקיד סגן מפקד הגדוד. אז נפצע. זה קרה ב-12 בינואר השנה, בסביבות השעה תשע בבוקר. שלושה ג'יפים יצאו לסיור בצד הדרום-מזרחי של היישוב מורג בגוש-קטיף. בג'יפ הראשון נסעו גדעון רבלין ז"ל, תושב גני-טל, מוותיקי הגוש, שהיה אחראי לגדרות באזור, וליוויוס שנהג ברכב. בג'יפ השני נסע מפקד אחת הפלוגות בגדוד ואחריהם רבש"צ היישוב מורג. ההחלטה לצאת לסיור התקבלה למרות התרעות שהיו באותו היום, אבל אחרי שנעשתה פתיחת ציר ובוצעו מארבים בלילה. כשהשיירה עשתה דרכה חזרה דרך החממות עלה הג'יפ של ליוויוס על מטען. 'הג'יפ כנראה עף באוויר וסטה שמאלה', הוא אומר. 'לא הצלחתי ללחוץ על הברקס. הסתכלתי, ראיתי שהרגל הימנית שלי נפגעה קשה. גדעון, שישב לידי, נהרג. פרקתי מהג'יפ להגיב ונעמדתי על רגל שמאל. גררתי. היה איזה גיד שהחזיק את כף רגל ימין וכשיצאתי מהג'יפ החזקתי חתיכת בשר שנפלה. המחבל, שכנראה הניח את המטען, התחיל לירות. החפ"ק סביבי השיב אש והמ"פ שהיה איתי ירה והרג אותו תוך שניות. ניסיתי להתקדם. הרצון לפרוץ קדימה כשאין לך רגל הוא טבעי. לא הצלחתי. נתקעתי בין הג'יפ לחממה, עם ציוד קרמי עלי. אם לא היתה החממה הייתי פשוט נופל. לא יכולתי לקחת את הנשק ולהסתער ובהחלט היו כמה שניות של חוסר אונים שלא ידעתי מה קורה, של איבוד שליטה'.
על מה חשבת?
'ברגעים כאלה אתה ממוקד בדברים אחרים. כמפקד, יש לך תחושת אחריות. יותר קל לך. אתה אחראי לחיי אנשים ואז אתה באופן טבעי ממעט את עצמך. לא כי אתה אמיץ, לא כי אתה גיבור, כי יש צורך למעט את עצמך לטובת אחרים'.
מחשבות על המשפחה?
'אני זוכר ששמחתי שיש את נבו. אמרתי, 'משהו נשאר'. אבל זה היה רק אחרי שכבר שכבתי והרופא הגיע והפסקתי לתת פקודות. אז הייתי מאושר שיש לי את נבו. הייתי מאושר שגם אם אני מת, אם אני לא שורד את זה, יש לי ילד, והוא מתוק ונחמד וידעתי גם שיש לי אישה שתנחיל את כל מה שרציתי, לא רק לילדים שלי, בכלל'. רס "ן ליוויוס הועבר במסוק לבית החולים סורוקה. הוא איבד דם רב. בדרך פגש את עמי שקד, ראש אגף הביטחון של גוש-קטיף, לחץ את ידו ואמר,'אני מתנצל. גדעון מת'. הוא סירב לקבל מורפיום ונשאר בהכרה מלאה עד שהגיע לבית החולים, כעבור ארבעים דקות.
להבות בוואדי
על פציעתו של ליוויוס נודע לי מיד לאחר האירוע במורג. "נפצע המ"פ מהסלוקי", אמרה ההודעה. שמו של ליוויוס נחרת בתודעה בגלל הקשר שלו לאסון השריפה בסלוקי. הפגזה ארטילרית של צה"ל הבעירה את החורש הלבנוני בפיצול הוואדיות חלת' צלאח סעד והבריך בדרום לבנון, והפכה למלכודת אש עבור לוחמי מחלקה 2 של הפלוגה הרובאית בגדוד 13 של גולני. זה היה ב-28 באוגוסט 97'. ליוויוס נכנס לתפקידו כמפקד הפלוגה הרובאית רק שבוע קודם. גם היום, הוא אומר, השריפה צרובה אצלו בזיכרון כאירוע שהשפיע על חייו אפילו יותר מאובדן הרגל. סיפורו רצוף שתיקות ארוכות. אסון הסלוקי החל כסיפור הצלחה. חמישה עשר לוחמים מהפלוגה הרובאית יצאו לפעילות מבצעית בדרום לבנון והתחלקו בין שלוש עמדות. ליוויוס היה מפקד שתי העמדות בסבך, מפקד המחלקה היה אמון על העמדה השלישית. בשלב מסוים זיהה האחרון שלושה מחבלים. מכאן ואילך מובאים פרטי הקרב בתמצית. אחד המחבלים עוזב את חבריו ושלושה מחבלים נוספים מגיעים. הלוחמים מצליחים לנטרל שני מחבלים. שלושה אחרים מסתתרים בסבך. מתפתח קרב יריות. במקביל, החטיבה והאוגדה מפעילים ארטילריה על פיצול הוואדיות, למנוע בריחה. האש, שכוללת זרחן, מדליקה את הוואדי. הכוח ממשיך לנהל את הקרב מול המחבלים כשהאש רחוקה ממנו כקילומטר והתקדמותה איטית. בסך הכל מצליח הכוח לחסל חמישה מחבלים. מפקד הגדוד נותן הוראה לטבחים להכין ארוחת מלכים לכוחות שישובו מהשטח. 'בנקודה הזאת אני קובע שמחלצים בצורה סדורה', משחזר ליוויוס. 'האש היתה מאתיים חמישים מטר מאיתנו. משך שעה וחצי היא התקדמה שבע מאות חמישים מטר. עשיתי חשבון שיש לי עוד חצי שעה לחלץ בלי שניפגע. לא היה פחד. לא מהאש. המיקוד היה במחבלים. האדרנלין רץ. היתה אופוריה. הראשון שצעק לי 'אופיר, תסתכל החוצה', זה הקשר שלי, אושרי שוורץ ז"ל. הסתכלתי אחורה, האש מאה מטר ממני. נתתי פקודה לכל אחד מהכוחות להגיע עצמאית לקנטרה ופקודה שמלבד המפקדים כולם זורקים ציוד. דקה וחצי אחרי זה שמעתי את חן הסמל קורא בקשר: 'אנחנו נשרפים'. מטאורולוגים הסבירו אחר כך שממש באותן דקות נכנסה ארובת רוח אדירה לתוך הוואדי ולקחה את האש, שעד אז עשתה את העבודה בצורה מאוד איטית, עד אלינו בארבע-חמש דקות. דקה אחרי הקריאה בקשר גם אנחנו נשרפנו. אני משער שהתעלפנו. אולי התגלגלנו אחורה. התעוררנו כבר לתוך אזור חרוך. האש חצתה אותנו. שלושת הלוחמים שהיו איתי נפצעו. אושרי נעלם. התחלתי לכבות את הפצועים שהיו דלוקים עם הידיים, עם גופייה שהיתה לי. הורדתי להם את הציוד, הם לא הספיקו לזרוק אותו והתחלתי להעביר את הרימונים בריצה, שישים-שבעים מטר משם. אחר כך רצתי לחפש בוואדי את אושרי'. ליוויוס לא מצא את אושרי. מסוק חיל האוויר איתר את גופתו רק מאוחר יותר. במהלך דקות ארוכות של בערה, בלבול ונסיונות להיחלץ מן האש, מצאו את מותם עוד שלושה לוחמים של הפלוגה הרובאית: אורן זריף ז"ל, רועי שוקרון ז"ל וידג שמעון ז"ל. לוחם נוסף, שומטו קסהון, נפצע באורח אנוש ומת כעבור חמישה ימים מפצעיו. עוד חמישה לוחמים נפצעו. ליוויוס נפגע קלות בפניו מכוויות. הוא מיהר להגיע לפלוגה, לספר לחייליו על אודות חבריהם. רק בלילה, בפקודת מפקד חטיבת גולני אז, ארז גרשטיין ז"ל, התפנה לבית החולים לטפל בעצמו. 'אני שלם עם ההחלטות שעשיתי באירוע, אבל זה משהו שמלווה אותי', הוא אומר. 'אני לא יודע אם להגדיר את זה 'אשמה'. אולי 'אחריות'. אחריות שיש בצדה הרהור'.
'זה שם, כל הזמן'
אתה משחזר לפעמים את מה שהיה שם?
'כמעט כל הזמן. המראות שאנשים ראו בשריפה בסלוקי במקרה הטוב גרמו להם לא לאכול חודש בשר, ובמקרה הרע עשו להם קשיים, אולי לכל החיים. אנשים נחרכו עד העצם. ראיתי פגיעות בחיים שלי. ראיתי את עצמי. זה לא אותו דבר. שם היתה ממש חריכה של הבשר. אנשים נהיו בצבע של האדמה והיה קשה לזהות אותם. כוחות החילוץ היו צריכים לעבור פעם אחרי פעם, למצוא את הגופות. אני לא כל כך משחזר את האירוע כמו שאני משחזר את האנשים, הפנים, התחושות שחלק השאירו לי, תחושות שאת חלקן הקנו לי המשפחות. מערכת היחסים שהתפתחה ביני לבין המשפחות עם השנים היא כזאת שהם חלק בלתי נפרד ממני. אין אופיר ליוויוס בלי משפחת זריף, או משפחת שוקרון, המשפחות האחרות. כשנפצעתי, הם היו איתי מהרגע הראשון בסורוקה כמו שהם ליוו אותי בחתונה שלי, כמו שאורי זריף, לא אחד הסבים, החזיק את נבו כסנדק. אז זה משהו שמלווה אותי'.
בכל זאת, מתי זה עולה?
'זה שם, כל הזמן. בעוצמות משתנות. יש ימים שהם נוסעים איתי באוטו ויש ימים שבלילה, לפני השינה, אני חושב על זה. בכל מקרה זה משהו שרק דחף אותי להשתדל לעשות את הדברים טוב יותר,רק הגדיל את תחושת האחריות שלי לחיילים. לפחות בהבנה שלי זה לא עשה לי משהו טראומטי. אני המשכתי לאכול בשר'.
ואש?
'ריח האש מדי פעם מעלה בי זיכרונות. אני עובר ליד אזור שנשרף או גזם ששורפים בשדות, אז זה משהו שהוא קצת מרתיע. מצד שני, יש בו גם משיכה'.
יש שלב שבו מתערבבים הפציעה ברגל ואירוע השריפה?
'הם לא מתערבבים לי, אבל אני כן אומר, 'זה פיספס אותי אז וזה הגיע עכשיו'.' בסורוקה נותח פעמיים. רגלו נקטעה. 'כשהתעוררתי מהניתוח היה לי ברור שאיבדתי את הרגל', הוא אומר. 'רק לא ידעתי אם יש לי או אין לי ברך. בניתוח השני, יומיים אחרי שנפצעתי, הבהיר לי הרופא שאין ברך. קיבלתי את זה. היה לי ברור שזה רע, אבל רק אחר כך הבנתי כמה זה משמעותי, כשהתחלתי ללכת עם פרוטזה. אז גם הגיעה ההכרה שאין לזה תקדים, לפחות ברמה הצבאית. אמרתי, 'זה רק עושה את העניין יותר מעניין, מוסיף פלפל'.'
מה מרגיש אדם אחרי שאומרים לו שאיבד רגל?
'זה לא נעים, לא משהו שהייתי חוזר עליו וגם לא משהו שאני שמח עליו, אבל קודם כל אני שמח שאני חי. זאת שמחה שבמידה מסוימת מעפילה על הכל מהרגע הראשון. אני לא כואב על האובדן. בצבא אנחנו כל הזמן עסוקים בהבחנה 'לי זה לא יקרה'. אבל זה קרה לאלה מימיני ולאלה משמאלי ואני ראיתי והסתכלתי והצדקתי את זה חברתית ולאומית. אז פתאום כשאומרים לי שלי אין רגל, אני אכאב את זה? אחרי שאני אומר לחיילים שלי שטוב למות בעד ארצנו, אם כי אנחנו מעדיפים לחיות? זה לא מוסרי'." ("מעריב", 04.10.2005)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|