מאז התקרית המפורסמת (ויש הטוענים המפוברקת) במפרץ טונקין בקיץ 1964 ועד ראשית 1973 פעל הצי השביעי לאורך חופי דרום וצפון ויאטנם למטרות הרעשת מטרות חוף ועומק, סיוע לכוחות הקרקע של בנות הברית, עצירת פעילות ימית של הוייטקונג, הפצצות עומק (ממטוסי נושאות המטוסים), העברת אספקה ועוד. בפעילות ההרעשה הימית נטלו חלק מאות ספינות מכל סוג וגודל ובהן פריגטות, משחתות, סיירות קלות וכבדות, אוניות קרב (הניו ג'רזי שחזרה לשירות למשך כשנה), נחתות שהוסבו לפלטפורמות לשיגור רקטות (סיפור מעניין בפני עצמו, שנכתוב עליו מתישהו בנפרד) ולעתים אפילו ספינות אמפיביות וסיוע שעליהן היו מותקנים תותחי 5 אינטש. בין השנים 1966 ו 1968 למשל נקראה הפעילות OPERATION SEA DRAGON ובמהלכה נפגעו מאש נגדית של הקומניסטים כמעט 30 ספינות של הצי.

עורק האספקה העיקרי של הצפון היה כזכור נמל הייפונג, דרכו זרם ציוד צבאי רב מברה"מ. בין 1965 ו 1968 האמריקנים הפציצו את הנמל שוב ושוב עד שהנשיא ג'ונסון עצר את הפצצות הצפון באוקטובר אותה השנה עקב הבחירות בארה"ב שעמדו להתקיים שבוע לאחר מכן (בהן לא השתתף), התנגדות מבית וכצעד של רצון טוב לקידום המשא ומתן לסיום המלחמה. הצו של ג'ונסון היה תקף גם להרעשת חוף ועל כן SEA DRAGON פסק גם הוא (או יותר נכון מחציתו הצפונית). חלפו להן מספר שנים ובמרץ 1972 חג הפסחא פתחו הקומניסטים במתקפת פתע אדירה בשלש חזיתות בו-זמנית במטרה לחסל את הדרום ולסיים את המלחמה אחת ולתמיד. אלמלא סיוע מסיבי מצד ארה"ב (שכבר הייתה בשלבי התקפלות מתקדמים) ספק רב אם היה ניתן להדוף את הקומניסטים, במה שלימים הוגדר כ "מלחמת יוה"כ של דרום ויאטנם". מתקפת הפתע ובעיקר עוצמתה והיקפה (הצפון פלש לא רק מעבר ל DMZ אלא גם מתוך לאוס וקמבודיה) עוררו את זעמו של הנשיא ניקסון, שהאמין כמו רבים שהמו"מ בין הצדדים בפאריס היה על סף סיום. מעבר לתגבור הדרום, הורה הנשיא באפריל 1972 לחדש את ההפצצות על הצפון וחודש לאחר מכן גם להטיל סגר ימי מלא על נמלי הצפון ואף למקש אותם במטרה לחנוק את זרם אספקת הציוד הצבאי מברה"מ. הצעדים האגרסיביים הפתיעו רבים בארה"ב, שחששו שהאסקלציה הצבאית תביא לפגיעה בספינה סובייטית ולעימות ישיר עם ברה"מ. מטרת מהלכיו הנחושים של ניקסון הייתה כמובן להראות את נחישותה של ארה"ב להגן על בעלת בריתה, לאלץ את הצפון לחדול ממעשי האיבה, להסב לו אבדות כבדות ולהחזיר אותו לשולחן הדיונים.

כאמור אחד הכלים העיקריים לביצוע הוראות הנשיא היה הצי השביעי, בעת ההיא בפיקודו של סגן האדמירל הולוויי מפקד נועז ועתיר הצל"שים, שהחל את שירותו כקצין תותחנות במלחמת העולם השנייה אך הפך לטייס קרב אחריה (ולימים היה גם למפקד הצי האמריקני כולו). פרט מעניין נוסף הוא שאביו של הולוויי היה אף הוא אדמירל 4 כוכבים והשניים אף שרתו שנים ארוכות זה לצד זה (כמובן שלא בדרגות זהות). בסוף אוגוסט 1972 הוציא לפועל הצי השביעי מבצע התקפי משולב ובמסגרתו יפעלו ספינות ומטוסים (מסיפון נושאות המטוסים המשייטות במפרץ טונקין) כנגד מגוון מטרות צבאיות בנמל הייפונג ומבואותיו. כוח משימה ימי ובו סיירת כבדה (ה NEWPORT NEWS עם תותחי 8 ו 5 אינטש), סיירת קלה (ה PROVIDENCE עם תותחי 6 ו 5 אינטש) וצמד משחתות (ROWAN ו ROBISON עם תותחי 5 אינטש) יפליג בליל ה 28 לאוגוסט אל תוך לוע הארי (ועל כן שמו הלא רשמי של המבצע) וינטרל בהפגזה את האמ"ט הקומניסטי, שד"ת צבאי סמוך וסוללות חוף ויפתח בכך פרוזדור אווירי בטוח למטוסי הצי שיתקפו את מתקני הנמל עצמו ומטרות נוספות בסביבתו. טרם היציאה למבצע התמקם מפקד כוח המשימה ב ROBISON והאדמירל הולוויי עצמו הצטרף כמשקיף על סיפון ה NEWPORT NEWS. אגב ה ROWAN נבחרה מאחר ומשגר ה ASROC שלה הוסב לשיגור טילי שרייק נגד קרינה, רעיון שהתגלה כמוצלח חלקית אך השימוש בו ככל הנראה לא הורחב מעבר לכך.






השייטת האמריקנית הפליגה ב 25 קשר אל תוך המפרץ WITH ALL GUNS BLAZING. חיש מהר החלו סוללות החוף של הקומניסטים להשיב אש, שעליה האמריקנים הגיבו באש נ"ס משלהם. הכוח התפצל לשני צמדים (סיירת ומשחתת ליווי בכל אחד), שהחלו להעסיק מטרות שונות במרחב ובתום שעה וחצי סיים את משימותיו, אחרי ירי של כ 700 פגזים מכל הקטרים ו 2 טילי שרייק ששוגרו מה ROWAN כנגד מכ"ם צפון ויאטנמי. בעוד האמריקנים מתארגנים לנסיגה התגלו במכ"ם מספר כלי שיט, החשודים כסט"רים או סטי"לים, נעים במהירות אל עבר ה NEWPORT NEWS, דבר שהפתיע את מפקדי הכוח הימי על רקע העדר התראה מודיעינית מוקדמת על המצאות כלים אלו בגזרה הספציפית הנ"ל. כעת החל השלב השני במבצע – הקרב הימי. האמריקנים מצאו את עצמם במצב לא פשוט. תנועת הספינות הגדולות הייתה מוגבלת מלכתחילה בגלל שדה המוקשים שהוצב מספר חודשים לפני כן (במטרה לעצור את תנועת הספינות הסובייטיות אל הנמל), עומק המים וכן הסלעים האיים קטנים המרובים במפרץ (שאף הפריעו למכ"מי הגילוי והבק"ש לזהות ולהינעל על המטרות בהתאמה). מעבר לכך ה NEWPORT NEWS התקשתה לטווח את הספינות הקטנות והזריזות והחושך וגלי ההדף מפגיעת הפגזים במים הקשו על תיקון הירי.



לאור הסכנה הגדולה לכוח האמריקני נכנס לפעולה האדמירל הולוויי (שעד לאותו רגע תפקד כמשקיף בלבד ועל פי המסורת הימית לא התערב במלאכתם של מפקדי המשנה שלו). הולוויי רב התושייה נטל לידיו מכשיר קשר, הזדהה בתדר הגארד באות הקריאה שלו (BLACKBEARD) וביקש את עזרת מטוסי הצי שבשמי המפרץ. חיש מהר נענה מבנה של קורסיירים מטייסת VA-93 מנומ"ט מידווי לקריאת המפקד ונכנס לפעולה. המטוסים בצעו הנרה כדי להקל על תותחני הצי ולאחר מכן הצטרפו לחגיגה ותקפו במצררים את הסט"רים הצפון ויאטנמים. בסה"כ טובעו בקרב שניים או שלשה סט"רים מדגם P-6, חלקם באש התותחים ואחרים בהפצצת המטוסים. לאחר מכן השלים הכוח האמריקני את נסיגתו בהצלחה. מבצע LION'S DEN היה קרב התותחים הימי האחרון של הצי האמריקני. הקרב הימי הבא בו היה מעורב הצי האמריקני התרחש במפרץ סידרה רק מקץ 14 שנים.

גם בחודש שלאחר מכן המשיכה ה NEWPORT NEWS (ויתר הספינות) במשימת הרעשת חופים והתמידה בכך עד ל 1 לאוקטובר 1972, אז למרבה הצער התפוצץ פגז ה 8 אינטש באחד הקנים של צריח מספר 2 וקטל 20 מלחים מצוות הצריח. מקץ 3 שבועות שבה הסיירת לפעילות (עם 2 צריחים פעילים בלבד) והמשיכה עד תום המלחמה בינואר 1973. צירוף מקרים עצוב, מקץ 17 שנים התרחשה על סיפון אוניית הקרב האיווה תאונת צריח דומה למדי, באותו המיקום בדיוק (קנה 2, צריח 2) ועם תוצאות קשות. הפיצוץ בקנה ה 16 אינטש קטל כמעט 50 מלחים מצוות הצריח ונחשב לתאונת האימונים הקשה ביותר בתולדות הצי האמריקני שלא בזמן מלחמה. התמונה הראשונה היא מ NEWPORT NEWS, השנייה היא מה IOWA. לגבי האדמירל הולוויי עצמו, כאמור בתוך פחות משנתיים הוא קפץ בשתי דרגות והפך למפקד הצי האמריקני, תפקיד אותו מילא עד פרישתו בשנת 1978. הולוויי הוא לא רק מפקד ימי דגול אלא גם ידיד של ישראל, שביקר בארץ לפחות פעמיים (אחת מהן כאזרח בשליחות רשמית) וכמפקד הצי האמריקני אף תמך במכירת טילי ההרפון וציוד מתקדם נוסף לחיל הים.




מקורות:
Aircraft Carriers at War: A Personal Retrospective of Korea, Vietnam,
the Soviet Confrontation
ספרו האוטוביוגרפי של הולוויי, הסוקר את שירותו הארוך על נושאות מטוסים כאוויראי וכמפקד וכן את כהונתו כסגן מפקד חיל הים ולאחר מכן כמפקד חיל הים האמריקני.

http://www.navalhistory.org/2011/08...%E2%80%99s-den/
http://www.uss-newport-news.com/hist/lion's.htm
http://www.nightfallparanormal.com/newportnews.html
ועוד כמה תמונות מהאינטרנט

כתבה נהדרת!

תודה

תודה על ההשקעה

נהניתי לקרוא!

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

באותה תקופה קבר סיפה ברה"מ למדינות רבות סטי"לים כדוגמת אוסות וקומארים. האם היו כאלה לצפון ויטנאם? האם שיחקו תפקיד בקרבות הימיים? ואם כן איך התמודד איתם חה"י האמריקאי?

תהייתך הנכונה לגבי כניסת טילי הסטיקס לזירה הויאטנמית עוררה בי עניין ועל כן נברתי בארכיוני חיל הים וה CIA הזמינים באינטרנט אחר חומרים רלוונטיים שפורסמו בשנים ההם ולהלן מסקנותיי ובסופם תשובה שלילית. ככלל ברה"מ נהגה לצייד את אותן בעלות בריתה הנמצאות בעימות מתמיד עם המערב (לדוגמא קובה, צפון ויאטנם ומצרים) במיטב הנשק והציוד, לעתים אפילו לפני מועד כניסתו לשימוש בקרב צבאות ברית ורשה ו/או במקביל לכניסתו לשימוש בצבא הסובייטי עצמו. אספקת הנשק לוותה לרוב בהגעת יועצים סובייטים שעסקו בהכשרת כ"א מקומי ולעתים אף בתפעול הנשק בתקופת הביניים.








על פי הדוקומנטציה ניתן לחלק את תהליך אספקת הנשק הסובייטי והסיני לצפון ויאטנם ל 3 פרקי זמן שונים:
א. מפרוץ המלחמה ב 1965 ועד לתום ההפצצות על צפון ויאטנם באוקטובר 1968 – חשש קינן בקרב גורמי המודיעין האמריקניים מהגעת סטי"לים וטילי חוף-ים שעלולים לסכן את נושאות המטוסים במפרץ טונקין. מאידך מידע מודיעיני על כך שהכלים לא סופקו (ראו בהמשך).
ב. מאוקטובר 1968 ועד סוף המלחמה הרשמי בינואר 1973. כזכור בשלהי 1971 נעשה שימוש מוצלח נוסף בטילי סטיקס על ידי ההודים במהלך מלחמת הבזק שלהם עם פקיסטן.
ג. מסוף המלחמה ועד כיבוש הדרום בידי הצפון באביב 1975 – תקופה פחות רלוונטית לאשכול זה.

אספקת הנשק מברה"מ לצפון ויאטנם בוצעה ב 3 דרכים עיקריות
א. בדרך היבשה, באמצעות רכבות שעברו מסיביר דרך מונגוליה וסין ומשם אל ויאטנם. פעילות זו הופסקה ברובה בסוף 1968 עקב מאבקים פוליטיים בין ברה"מ וסין.
ב. בדרך האוויר, באמצעות מטוסי תובלה כבדים, שטסו מעל מרכז אסיה וסין. פעילות זו הופסקה אף היא בסביבות יוני 1967 עקב מאבקים פוליטיים בין ברה"מ וסין.
ג. בדרך הים, באמצעות ספינות תובלה, שהפליגו מנמלי המזרח הרחוק ונמלי הים השחור, בתחילה דרך נמלי ביניים בסין ואח"כ ישירות מברה"מ להייפונג.



אספקת הנשק בדרך היבשה והאוויר הוסדרה בהסכם בין ברה"מ לסין כבר במרץ 1965 קרי ממש בראשיתה של מלחמת ויאטנם אולם בפועל שמשה את הסינים ככלי שרת במאבקים האידיאולוגיים והפוליטיים המתמשכים בין שתי המעצמות הקומניסטיות. לעתים הם אפשרו את משלוחי הנשק ללא הפרעה, לעתים עכבו אותם בתואנות שונות (למשל כאשר החלו דיבורים על מו"מ להפסקת אש, דבר שאליו התנגדו הסינים נחרצות), לעתים החרימו פריטים שונים מתוך המשלוח ולעתים אפילו בזזו משלוחים שלמים (למשל בשיאה של "מהפכת התרבות" ב 1967-1968, כאשר קבוצות שונות בסין אגרו נשק והמדינה למעשה הייתה על סף מלחמת אזרחים). מאבקים אלו בין המעצמות הקומניסטיות החלו למעשה כבר אחרי מותו של סטאלין והחריפו לאורך העשור הבא עד שהגיעו להתנגחות ישירה ומילולית של המנהיגים ופיצוץ היחסים ב 1962-1963 סביב מגוון נושאים ובהם מלחמת סין-הודו (ברה"מ ספקה נשק להודים), התקפלות הסובייטים בפני המערב במשבר קובה ופרישת אלבניה מברית ורשה. הסינים ראו בגישת הדו-הקיום שנקט חרושצ'וב בגידה באידיאולוגיה הקומניסטית ההדוקה, הדוגלת לשיטתם במלחמה בלתי מתפשרת במערב האימפריאליסטי והרקוב.

במהלך 1968, לאור התרופפות השלטון המרכזי בסין במהפכת התרבות, החלו עימותים והתגרויות באזורי הספר הנידחים לאורך גבול בין המדינות במזרח הרחוק. בתחילת 1969 כבר הפכו העימותים במפגש נהרות האמור והאוסורי למלחמה זוטא של ממש שנמשכה כחצי שנה וקטלה מאות חיילים משני הצדדים בקרבות טנקים, הפגזות ארטילריה ופשיטות חי"ר. מפגש שרי החוץ בהלוויית הו צ'י מין (מנהיגה הקומניסטי הנוקשה של צפון ויאטנם) בספטמבר אותה השנה שם אמנם קץ לאסקלציה הצבאית אך היחסים הדיפלומטים המלאים בין המעצמות חזרו למסלולם רק מקץ 20 שנה, בעקבות התרופפות האידיאולוגיות הנוקשות וסוף המלחמה הקרה. הפיצוץ (תרתי משמע) בין סין וברה"מ בשנת 1968 סתם סופית את הגולל על אספקת הנשק היבשתית והאווירית והפך את התובלה הימית לציר האספקה העיקרי של הסובייטים לצפון ויאטנם (וככזה גם פגיע לסגר הימי שהוכרז בסופו של דבר באפריל 1972 ואכן המהלך האמריקני היה אפקטיבי וטרם משמעותית לקיצור המלחמה). במקביל סין עצמה הפכה בהדרגה לספקית נשק של הצפון, במטרה לנתק את התלות המוחלטת של שכנתה מדרום בסובייטים ולזכות בכך באתנן פוליטי (זאת עד פרוץ "מלחמת העונשין" בין המדינות בשנת 1979, בעקבות פלישת ויאטנם לקמבודיה ומיגור שלטון הקמר רוג' הרצחני).

כללית הסובייטים סיפקו נשק וציוד הגנתיים מתקדמים לצפון ויאטנם ובזאת כמויות גדולות של מיירטים (קצרי טווח), טילי ותותחי נ"מ ומתקני מכ"מ, במטרה לאזן את יתרונה הכמותי והאיכותי העצום של האמריקנים ובעלי בריתם ולהקיז את דמם. כמו כן ספקו להם משאיות, נשק ארטילרי ונשק קל בכמויות עצומות (בשיאה של המלחמה היה צבא הצפון לאחד מחמשת הצבאות הגדולים בעולם מבחינה מספרית). הסינים לעומת זאת ספקו להם כמויות גדולות של רק"ם מתקדם יחסית לזמנו, כפי שהיה ניתן לראות בפלישות הקרקעיות באפריל 1972 ושוב במרץ 1975. רמת המיכון הגבוהה בדרג המסתער והמסייע (לצד מפקדים אגרסיביים ומנוסים, תכנון קפדני וביצוע נחוש) אפשרה לקומניסטים לשטוף, לעקוף ולמוטט את מערכי ההגנה של הדרום בפרק זמן קצר בהרבה ממה שצפו האמריקנים.

בה בעת סרבו הסובייטים להעביר לצפון ויאטנם נשק התקפי מובהק דוגמת טק"ק סקאד B, רק"ק כבד פרוג, מפציצי סוחוי 7 (מעבר למפציצי אליושין 28 מיושנים וקצרי טווח שכבר היו בידי הצפון), ספינות טילים מדגם קומאר או אוסה עם טילי ים ים סטיקס ואפילו טילי חוף-ים מדגם סמלט, שהם לכאורה נשק הגנתי קלאסי. בהקשר של הסטי"לים הדבר עורר את חמתם של הויאטנמים מאחר וברה"מ סיפקה במקביל כלים דומים לתריסר מדינות ברחבי העולם, ובהן בעלות ברית סוג ב', שבוודאי לא נמצאו בקו העימות הישיר עם המערב. ואכן ברשימות המצאי שבנה ה CIA מופיעים אמנם סט"רים מסוגים שונים אולם לא סטי"לים. כנ"ל לגבי טילי חוף-ים. החשש הסובייטי היה שהויאטנמים, שהיו מתכננים צבאיים אגרסיבים ומקוריים, יפעילו את הסטי"לים כדי לפגוע בנושאות המטוסים האמריקניות המשייטות במפרץ טונקין והדבר יביא לאסקלציה צבאית חמורה ואולי אף לעימות ישיר בין המעצמות. עימות שכזה לא תאם את אג'נדת ההתפשטות הסובייטית בעת ההיא (בעיקר בעידן ברז'נייב) מאחר ותשומת הלב של ברה"מ הייתה נתונה גם למוקדים רבים ברחבי העולם ובהם המזרח התיכון, התמיכה בקומניזם במלחמות הרבות באפריקה (משתחררת מחבלי הקולוניאליזם), המזרח רחוק (שלטון סוקארנו באינדונזיה) ודרום אמריקה ואפילו לסכסוכים הפנימיים בעולם הקומניסטי (כמו הפלישה לצ'כוסלובקיה והסכסוך עם סין). חלק מהדו"חות טוענים שגישה זו עלולה להשתנות במידה וארה"ב תיזום אסקלציה צבאית חריפה, לדוגמא פלישה לצפון או מיקוש נמליו. הסבר נוסף פחות יותר היה חשש סובייטי שהנשק המתקדם "יפול" דווקא בידי הסינים ועלול עוד להיות מופנה כלפי ברה"מ ביום מן הימים.



חיזוק לכך ניתן למצוא בדו"חות המודיעין, שם מסופר על מפל"ג סט"רים צפון ויאטנמי שנפל בשבי האמריקני אחרי שספינתו טובעה במהלך קרב ימי במפרץ טונקין בקיץ 1966 (שלישית סט"רים ניסו לתקוף צמד משחתות אמריקניות במרחק 50 ימים מהחוף הויאטנמי אך טובעו מהאוויר). בחקירותיו סיפר הקצין הקומניסטי על כך שהסובייטים הבטיחו סטי"לים לצפון ויאטנם אחרי התקרית הימית הראשונה במפרץ טונקין בקיץ 1964 אולם לאחר מכן מסמסו רשמית את העניין בגלל המתיחות בינם ובין הסינים (שהיו כאמור תווך האספקה העיקרי). המקור גרס שבניגוד לגרסא הרשמית הזו למעשה הסובייטים חששו מאסקלציה צבאית בינם ובין ארה"ב. סגירת התווך הקרקעי בעקבות הסכסוך בין ברה"מ לסין סתמה למעשה את הגולל על אפשרות אספקת סטי"לים לצפון ויאטנם מאחר והאפשרות האחרת הייתה הובלת הסט"ילים עצמם על גבי ספינות תובלה סובייטיות, מעשה אובדני תחת עינו הפקוחה של הצי השביעי השולט ללא מיצרין במפרץ טונקין (זאת בניגוד לטילים אותם קל יותר להחביא).

מעניין שגם הסינים עצמם, שקיבלו סטי"לי קומאר וטילי טרמיט מוקדמים מהרוסים כבר ב 1959 (בעקבות סדרת התקריות האלימות באיי קומוי בשנה שלפני כן והחשש שהתעורר בעקבות זאת ממלחמה עם ארה"ב וסין הלאומנית דאז) ואף החלו לייצר העתקים מקומיים מוצלחים שלהם מאמצע שנות ה-60 והילך, לא מהרו לייצא אותם לצפון ויאטנם למרות שהייתה ברשותם אפשרות לוגיסטית לעשות כן בקלות יחסית בזכות גבול ימי ויבשתי משותף. הסברה היא שהמספרים שברשותם היו עדיין קטנים יחסית והם נדרשו לכל הסד"כ לטובת הגנת תעלת פורמוזה והאי הינאן הסמוכים לאזורי הפעילות של הצי השביעי. עם זאת, בדו"חות המודיעין נכתב שמדובר בהחלטה שעלולה להשתנות בכל רגע, למשל לאור אסקלציה צבאית חמורה או רצונם של הסינים להחליף את ברה"מ כספק הנשק המשמעותי של צפון ויאטנם ולמעשה כפטרונה של המדינה, ושצריך לראות באפשרות זו כריאלית, הן באספקט של סטי"לים והן של טילי חוף-ים.



בכל מקרה, האמריקנים (חיל האוויר, חיל הים וה CIA כאחד) השקיעו משאבי ביון אדירים בניסיון לאתר כלי נשק מפירי איזון שכאלו במשך שנים ארוכות אך בדרך כלל העלו בגדול חרס בידם. בקיץ 1967 זוהו מספר ארגזים גדולים החשודים כמכילים טילי סטיקס או סמלט על סיפון אוניית תובלה סובייטית שעגנה בנמל הייפונג. מספר חודשים לאחר מכן בשלהי 1967 זוהו לאורך החוף הויאטנמי שני אתרים החשודים כמתקני שיגור לטילי חוף ים. צירוף הידיעות הדאיג את האמריקנים והם מיהרו להפציץ ולהשמיד את המטרות מהאוויר אולם מעבר לכך לא התקבלה שום אינדקציה או אישור שאכן מדובר באתרים חיים או שבוצעה כלל העברת טילים שכאלו.

למעשה לאורך המלחמה כולה הייתה רק אינדקציה בודדת לשימוש בטילי טרמיט וזה סיפור המעשה. כאמור בתחילת אפריל 1972 חודשו ההפצצות האמריקניות על צפון ויאטנם והוטל עליה סגר ימי מלא. במקביל חודשו גם ההרעשות הימיות על חופי המדינה הקומניסטית ומדי שבוע נשלחו ספינות הצי השביעי להפגיז יעדים שונים במטרה לבלום את מתקפת הפתע של הקומניסטים, לפגוע בתשתיות חיוניות ולהסב להם אבדות כבדות ככל אפשר. ב 19 לאפריל התחולל יום קרב אופייני במפרץ דונג-הוי שבצפון ויאנטם. שייטת ימית אמריקנית ובה ספינת הדגל של הצי השביעי הסיירת הקלה OKALHOMA CITY (תותחי 6 ו 5 אינטש), שתי משחתות ליווי מיושנות, ה HIGBEE וה LLOYD THOMAS (תותחי 5 אינטש) וסיירת הטילים ה STERETT (גם כן תותח 5 אינטש) הפליגה צפונה בצהרי היום במטרה "לגהץ" בפגזים את אזור המפרץ (שמצפון ל DMZ ראו מפה), כאשר מצפון לה פעלה שייטת נוספת במשימה דומה. הקומניסטים מצדם השיבו מלחמה שערה, בירי נגד של תותחי חוף, בשיגור רביעיית סט"רים ובגולת הכותרת שיגור צמד מטוסי מיג-17 חמושים בפצצות, בפעם הראשונה בתולדות המלחמה.






חיש מהר התפתח קרב ימי אינטנסיבי, שבו שני הצדדים רשמו הצלחות מבצעיות מעניינות. האמריקנים מצדם הצליחו לפגוע במטרות החוף (נעשה שימוש תקדימי במסוק של ה STERETT לטובת תצפית ותיקון האש הארטילרית), לטבע חלק מהסט"רים הקומניסטים באש תותחים וה STERETT אף הפילה את אחד ממטוסי המיג-17 במטח טילי טרייר, הפלה מלחמתית ראשונה של מטוס אויב בטיל נ"מ עבור הצי האמריקני (כמו לרוב סיירות הטילים, לSTERETT שני מכ"מי הנחייה המאפשרים לה להעסיק שתי מטרות במקביל או לשגר שני טילים לעבר אותה המטרה). הויאטנמים מצדם הצליחו לפגוע קל מאד בOKALHOMA CITY (לא שזה מנע מהסיירת האמריקנית לשגר כמעט 4K פגזי 6 אינטש לעבר מטרות חוף וים במהלך חודש אפריל 1972 לבדו) וגולת הכותרת אחד מטייסי המיג-17 הנועזים חמק בגובה נמוך והצליח לשתול פצצת 100 ק"ג בסיפון האחורי של ה HIGBEE וגרם לצריח ה 5 אינטש האחורי שלה נזק כבד. הייתה זו הפעם הראשונה והאחרונה בה נפגעה ספינה אמריקנית בהתקפה אווירית מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד לפגיעת האקסוסט העירקי ב STARK במפרץ הפרסי ב 1987. הצריח אמנם נפגע קשות אבל למרבה המזל היה ריק מאדם מאחר ודקות קודם לכן נתקע פגז חי באחד הקנים והצוות בן תריסר הנפשות התפנה עד לפתרון הבעיה.





לאחר הפגיעה ב HIGBEE, לאור עוצמת ותעוזת ההתנגדות הויאטנמית ולאור השלמת משימותיו, החליט המפקד האמריקני לסיים את הפעולה ולנוע בחזרה לעומק הים, כאשר ה STERETT ממסכת אותה מאיומים מהחוף או מספינות המשייטות לאורכו. בעת נסיגת השייטת האמריקנית ממפרץ דונג-הוי כלפי צפון מזרח, קרי לעבר תוככי מפרץ טונקין, זוהו כלי שיט ויאטנמים נוספים החשודים כסטי"לים ואף זוהה שיגור החשוד כטיל טרמיט מאחד מהם. ה STERETT הגיבה במהירות ושיגרה מטח נוסף של טילי טרייר אל עבר המטרה החדשה. אולם השיגורים בוצעו על בסיס נעילת מכ"ם בלבד ומעבר לטווח ראיה ועל כן לא היה לפגיעה אישור ויזואלי ו "ההפלה" לא התקבלה כלשונה. תחקירני הצי האמריקני דחו את טענת צוות הספינה על כך ששוגר לעברם טיל ים-ים בטענה שמטוסי המיג-17 שהשתתפו בתקיפה היו מדגם P המתקדם יחסית ובעל מכ"ם Scan Odd, שלו מאפיינים דומים למכ"ם הביות של הטרמיט. כמו כן פרופיל הטיסה ומימדי המטרה היו דומים ועל כן הסיקו שצוות הספינה בסה"כ טעה בזיהוי המטרה. העדר אינדקציה איסופית, מחקרית או מבצעית נוספת מחזק את ההערכה שככל הנראה לא היו ברשות הויאטנמים טילים כאלו עד לתום המלחמה. אגב חודשיים קודם לכן רשמה ה STERETT הישג מבצעי חסר תקדים נוסף, עת הנחה בקר המכ"ם שלה צמד מטוסי קורנס מכנף 432 של חהא"א להפלת מטוס מיג-21 צפון ויאטנמי מעל לאוס. היה זה היירוט הראשון שבוצע על ידי חהא"א בהכוונת בקר ימי והיירוט הלילי הראשון שבוצע על ידי חהא"א בכלל במהלך מלחמת ויאטנם.

דו"חות מודיעין
http://www.foia.cia.gov/CPE/ESAU/esau-38.pdf
http://www.foia.cia.gov/docs/DOC_00..._0000381439.pdf
http://www.foia.cia.gov/docs/DOC_00..._0000415086.pdf
http://www.foia.cia.gov/docs/DOC_00..._0000496347.pdf
http://www.foia.cia.gov/docs/DOC_00..._0000892347.pdf
http://www.foia.cia.gov/docs/DOC_00..._0000886761.pdf
http://www.foia.cia.gov/docs/DOC_00..._0001166481.pdf
http://www.foia.cia.gov/docs/DOC_00..._0001166497.pdf

מקורות אינטרנטיים לתמונות ובכלל

http://en.wikipedia.org/wiki/USS_Higbee_(DD-806)
http://www.qmcsrice.com/okycity/vietnam/vietnam.html
http://cdrsalamander.blogspot.com/2...-friday_13.html
http://www.navweaps.com/index_tech/tech-025.htm
http://sterett.net/Public/31shiphistory/1972.pdf
http://www.eaglespeak.us/2005/03/us...battle-off.html
http://en.wikipedia.org/wiki/Battle_of_Dong_Hoi

מעשיר מאוד, בהחלט תודה רבה על ההשקעה

אחלה כתבה תודה.

ברשותך שאלה:

האם הפגז התפוצף בבית הבליעה של תותח ה406 מ"מ או שהפגז התפוצץ במקום אחר בצריח?

"לוודא שלא נפסיד זה דבר התלוי בנו, אך ההזדמנות לנצח ניתנת על ידי האויב".
סן טסו

http://usnavymuseum.org/Ex9_LionsDen.asp

כולל מפה נוספת, סמלי כל היחידות האמריקניות שנטלו חלק בקרב וראיון מרתק של 20 דקות עם אדמירל הולווי עצמו

http://www.navyhistory.org/2012/03/...tion-lions-den/

לא ברור, אם רוב אספקת הנשק הגיע לצפון דרך נמל בודד מדוע הצי האמריקאי האדיר לא הצליח להטיל עליו מצור ולהשבית אותו.
אם לא ניתן היה עצור כלים סובייטים, היו יכולים להשבית את מתקני הנמל.

מפנה אותך למחקר מעניין שפורסם ב 1997 על ידי חוקר במסגרת המכון למחקר וניתוח צבאי, יחידת סמך של ה DOD הפועלת מארלינגטון.

The 1972 Mining of Haiphong Harbor: A Case Study in Naval Mining and Diplomacy
http://www.dtic.mil/cgi-bin/GetTRDoc?AD=ADA355037

נסיונות למקש מהאוויר את נתיבי הים המובילים לנמלי הצפון (ואף נהרות ונתיבי שיט פנימיים) נעשו כבר במהלך מבצע ROLLING THUNDER בשנים 1965-1968. לא צריך להתרגש מהמספרים העצומים צריך לזכור שויאנטם כולה שזורה באינספור נתיבי מים וכן שלמוקשים יש תפוגה וכל שדה צריך לרענן מדי כמה חודשים אחרת יאבד מהאפקטביות

Naval mines were used extensively in the Vietnam War. There was no inhibition in using them other than where to use them. Over 330,000 mines were dropped during the war, of which only 3 percent ended up in the waters around the Haiphong harbors. As early as 1966, President Johnson authorized the mining of rivers and waterways in the southern portion of North Vietnam in order to interdict supplies flowing south. Naval mines were also dropped along selected land routes, where they buried themselves in the soil near roads in order to interdict trucks and armor moving south.

כפי שכתבתי לעיל באפריל 1972 בעקבות מתקפת הפסחא של הצפון, בעצת יוצעיו הורה ניקסון הזועם על מיקוש מסיבי וממוקד של נמלי הצפון, סגר ימי דה-פקטו (גם אם לא פורמלי ונוקשה, כדי לא להכניס את העולם לסחרחרת גרעינית נוספת, עשור בדיוק אחרי המצור הימי על קובה) וכמובן הפצצות מסיביות. בעקבות זאת אכן נפגע קשות עורק האספקה הימי וכ 30 ספינות סוחר קומניסטיות (סובייטיות, סיניות וממדינות ברית ורשה) רותקו לנמל הייפונג למשך כמעט שנה, עת נוקו סופית כל נתיבי השיט ממוקשים במסגרת מבצע END SWEEP שבא אחרי חתימת הסכם השלום בראשית 1973. הפגיעה בעורק האספקה תרמה הן לקיצור מתקפת הפסחא ובסופו של דבר לקיצור המלחמה כולה (כמובן שהיו גורמים נוספים)

The mining of the harbors around Haiphong, North Vietnam, during May 1972, is widely believed to have contributed significantly to forcing Hanoi to the negotiating tables and extracting a reasonable cessation of war agreement with the United States and the Republic of South Vietnam. About 80 percent of the supplies to North Vietnam came in via the sea ports in the Haiphong harbors. All oil came into Hanoi through the harbors.It was argued that such a blockade, if successful, would force Hanoi to slow down its recent offensive and conserve supplies until reliable new overland routes with China could be established.

Mining alone was considered insufficient because of alternative supply routes. To ensure that the overland routes would also be difficult to use, additional bombing would also be conducted around Hanoi and Haiphong, concentrating on the rail and road links to China. This would be conducted by a steady stream offighter-bombers for precision bombing, augmented by B-52s. What is interesting is that most of these same conditions applied to all earlier stages of the Vietnam War, yet it was only during the 11th hour that mining of Haiphong was selected. Many mines had been dropped during the entire war, approximately 330,000.(over 11,000 were eventually laid in Haiphong harbors) But the mining of the strategic harbors had until May 1972 been considered too risky and disproportionate. One can only speculate about what might have happened if mining on this scale had been executed earlier in the conflict, as had been argued by Admiral Moorer

הערה האירונית על אדמירל מורר היא מכיוון שהמלצה קודמת זהה שלו למקש את נמלי הצפון נדחתה כאשר היה עדיין "רק" מפקד חיל הים האמריקני אולם כעת שכבר היה ליו"ר המטות המשולבים היא דווקא התקבלה...

The first mines were laid by tactical air from the naval aircraft carrier USS Coral Sea. Immediately, all shipping stopped at Haiphong, even though the mines were not armed until 3 days later. In accordance with international law, a warning to mariners was made, with sufficient lead-time for shipping to clear the area before the minefield became active. No ships entered Haiphong and those there at the beginning of the mining did not leave and were trapped, so dangerous the mine field was perceived to be. Trucks and trains moved along the overland routes that were under attack, but no ships challenged the mine field. The psychological impact of the minefield was clear, even if disproportionate to the actual threat. A major sea supply route to North Vietnam had been severed

מקור נוסף תמציתי יותר אך אשר דווקא מרחיב על פעילות שליית המוקשים בתום המלחמה ועל כן מעניין בפני עצמו
U.S. Mining and Mine Clearance in North Vietnam
http://www.history.navy.mil/wars/vi...minenorviet.htm

מעניין ומעשיר מאד.

תודה רבה!

"אין זו סבלנות לשאת את שאתה יכול לשאת בסבלנות. סבלנות היא לשאת את שאינך יכול לשאת."

הנה כמה פרטים על סיפור פחות מוכר. בסוף שנות ה-60 הוריש צבא היבשה האמריקני כ 40 מסק"ר קוברה מדגם G לחיל הנחתים, שהפעיל את מקצתם לסיוע קרוב לכוחות היבשה שלו הפרוסים בחלקה הצפוני של הרפובליקה של ויאטנם, בסמוך לגבולות עם הצפון הקומניסטי ולאוס (כזכור הצבתם של כוחות הנחתים באזור המסוכן ביותר הייתה הסיבה שבגינה נדרשה דווקא דיוויזיה 9 של צבא היבשה לפעול במתאר הפנים-ימי יחד עם ה BROWN WATER FLEET של הצי ולא הנחתים המיומנים בכך). חלפו מספר שנים ובתחילת 1972 כבר הוסגו כל יחידות היבשה הגדולות כולל אלו של הנחתים, למעט מדריכים, יועצים וכו'. זמן קצר לאחר מכן פתח הצפון במתקפת הפסחא המפורסמת, עליה כבר כתבתי באשכול זה ומקומות אחרים. בעקבות זאת הוטל סגר ימי מלא על הצפון, בין היתר באמצעות מיקוש נמל הייפונג, פטרולים אגרסיביים של ספינות הצי לאורך חופי הצפון והרעשת חופים. מטרת הסגר הימי הייתה כפולה - הן מניעת אספקה חדשה לצפון והן סגירת ערוץ האספקה הימי מהצפון לכוחותיו שפלשו לדרום. אדמירל מקיין מפקד חיל הים בפסיפיק (ואביו של מקיין ג'וניור טייס הצי, לימים מועמד לנשיאות ארה"ב, שבאותה העת עדיין נמק בהנוי הילטון אחרי שמטוס הסקייהוק שלו הופל 5 שנים קודם לכן) רצה להדק את הסגר ככל האפשר ולטובת זאת ביקש לשלוח מיידית את אחת מטייסות הסי-קוברה של חיל הנחתים שתגהץ את חופי הצפון מסיפונה של אחת מספינות הסער האמפיביות שעמדו לראשות הצי השביעי במפרץ טונקין.

וכך היה - תחת שם הקוד MARHUK - MARINE HUNTER KILLER פרסה ביוני 1972 טייסת מסק"ר HMA-369 ובה 120 נחתים (טייסים וצוות תומך) ו 7 מסק"רים מדגם קוברה J הדו-מנועי החדשים לגמרי מבסיס האם שלה באוקינוואה לסיפון ה USS DENVER, נחתת גדולה בעלת משטח נחיתה נרחב שהתמקמה בסמוך לאי HON LA לא רחוק מנמל הייפונג, שער הכניסה הימי הראשי לצפון ויאטנם. הטייסת, שרק הוקמה חודשיים קודם לכן, הייתה חלק מחטיבה אווירית 36 שהיא בעצמה הייתה חלק מכנף אווירית 1 של חיל הנחתים. באוגוסט 1972 דילגה הטייסת מהדנבר ל USS CLEVELEND וממנה למחליפתה ה USS DUBUQUE, כל השלש אחיות ממשפחת האוסטין/קליבלנד. המסוקים חומשו ברקטות מסוגים שונים (כולל זוני 5 אינטש!) ופטרלו לאורך חופי הצפון ולעתים אף בתוככי המדינה. מלבד משימת הפטרול הם השתתפו בחיט"ן וכן בהכוונת הרעשה ימית של ספינות הצי השביעי ואיתור מטרות עבור מפציצי הצי. המשימה הסתיימה עם חתימת הסכם השלום בינואר 1973, אחרי 1000 גיחות, 125 סירות אויב שטובעו וללא אבדות. 15 שנים לאחר מכן פעלו שוב מסוקים אמריקנים בנסיבות דומות במפרץ הפרסי ועל כן ראו באשכול המתאים. אגב באותה העת (1987) הוסבה טייסת 369 לדגם הוויסקי המתקדם ואיתו נלחמה במלחמת המפרץ הראשונה והשנייה וכן עשתה TDY גם בעירק וגם באפגניסטן, ובשני המקומות אף ספגה מסוק מופל.

Operation MARHUK: The Combat Debut of the Marine's AH-1J SeaCobra
http://aviationtrivia.blogspot.co.i...t-debut-of.html




ה USS DUBUQUE ועליה המסק"רים של טייסת 369

רדו לעמוד 18

https://www.mcu.usmc.mil/historydiv...36%20No%202.pdf




לטובת הכוונת הרעשת החופים

מידע נוסף כאן



אגב הוויסקונסין, הספינה הרביעית והאחרונה מדגם ניו ג'רזי, הופעלה מחדש רק באוקטובר 1988, חצי שנה לפני האסון סיפון אחותה האיווה באפריל 1989... למרות השתתפות מוצלחת במלחמת המפרץ הראשונה הרי שתום המלחמה הקרה והצמצום המסיבי של צי השטח האמריקני קטע את הקריירה של 4 הספינות המחודשות והויסקונסין הושבתה בתום 3 שנות פעילות בדיוק, בספטמבר 1991, החזר גרוע למדי על השקעה עצומה בשיפוץ הספינה, התקנת מערכות ואמל"ח מתקדמים והכשרת צוות בן כ 1500 איש.

הגם שהחמיצו את מלחמת העולם השנייה ב 3 שנים תמימות, הספינות המרשימות הללו היו הסיירות הכבדות ביותר ששירתו אי פעם בצי האמריקני (דוחק מלא של 21.5 אלף טון = פי 2.5 מסיירת אג'יס מדגם טיקונדרוגה!) ונחשבו למוצלחות ביותר. אחרי שירות רצוף בין יותר מרבע מאה הושבתו הספינות ב 1975 ואוחסנו למשך 20 השנים הבאות בנמל הרפאים המזרחי של הצי בפילדלפיה. ה SALEM חמקה מגריטה ומהווה היום מוזיאון צף בעיר "מולדתה" קווינסי אשר במדינת מסצ'וסטס.