 |
09-06-2013, 11:09
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
ראיון עם משה "מוקי" בצר. "בצר, קצין מעולה ויוצא סיירת צנחנים." (מתוך הספר "אהוד ברק: חייל מספר אחד" מאת בן כספית ואילן כפיר, הוצאת "קוראים", 1998, עמוד 78.) מתאר את חלקו במבצע:
מעורר מחלוקת: סגנו של יוני נתניהו משחזר את מבצע אנטבה\ מאת עדי לרנר ואליענה שפר
http://www.nrg.co.il/online/54/ART2/384/246.html
36 שנה אחרי מבצע אנטבה, חוזר מוקי בצר, סגנו של יוני נתניהו במבצע, לימים שקדמו לנחיתה באוגנדה ולתיאור חילוץ החטופים. הוא מספר את גרסתו מעוררת המחלוקת על מה שקרה ועל הטיסה חזרה הביתה בידיעה שיוני נהרג ובתחושה שבין אסון כבד להצלחה הפרידו כמה שניות של מזל
הוא היה אחד מגדולי הלוחמים של סיירת מטכ"ל, בכל הזמנים. הוא השתתף בכמה מהמבצעים היותר ידועים של היחידה. ב"אביב נעורים", הוא היה "בן זוגו" של אהוד ברק (שהתחפש לאישה ערבייה). גם במבצע "ארגז" (לחטיפת קצינים סורים לשם החזרת שבויים) הוא נטל חלק, והשתתף בפרק מוצלח נוסף בקורותיה של הסיירת - בפעולת כראמה, בה נפצע קשה כשכדור ריסק את עצם הלסת שלו. באמצע שנות השבעים הוא רשם עוד פרק מפואר בקריירה הצבאית שלו, כשמיוצאי הסיירת הוא הקים את היחידה המובחרת של חיל האוויר-"שלדג". למרות כל הקריירה הצבאית המפוארת, שמו של מוקי בצר עולה בעיקר בהקשר אחד – מבצע אנטבה, הלא הוא "מבצע יונתן". לפני 36 שנה (4.7.76), חילצו כוחות ישראלים את חטופי מטוס אייר פראנס שהוחזקו כבני ערובה בטרמינל נמל התעופה באנטבה שבאוגנדה. המבצע שהאדיר, עוד יותר, את שמו של צה"ל ובעיקר של סיירת מטכ"ל, הפך למיתוס עולמי. רבים ממשתתפיו, באותו זמן, לא הבינו את גודל המעמד והמיתוס שהלך ורקם עור וגידים. מיתוס, שלימים יהפוך לקרב של אגו בין כל הלוחמים והמפקדים שנטלו חלק במבצע. בין מקבלי הקרדיטים יעמדו לימים, מי שהיה במבצע קצין חי"ר וצנחנים ראשי – דן שומרון, ואהוד ברק, ששימש אז כעוזר ראש אמ"ן למבצעים מיוחדים. אלא שהעימות היצרי יותר התפתח עם השנים בין משפחתו של יוני נתניהו ז"ל, בעיקר אחיו ד"ר עידו נתניהו, לבין מוקי בצר, ששימש כסגנו של נתניהו במבצע עצמו. כמה שנים אחרי המבצע, בצר מחליט לשבור שתיקה ולמסור את גרסתו לגבי מה שהיה בימים שלפני המבצע, ובמבצע עצמו. הסיפור של בצר, שמקבל חיזוק מכמה מקורות, וביניהם התחקיר של צה"ל שנעשה אחרי המבצע ונחשף לפני שנה, גרם לכמה סדקים בדמותו של יוני נתניהו ז"ל. אלא שבצר, הלוחם שגדל כדור שלישי בנהלל, לא ויתר ולקח את חלקו בתהילה, גם על חשבון חלקו של יוני. גם היום, כשפגשנו אותו במשרדו במכינה הקדם צבאית שהקים במעגן מיכאל, "מנשרים קלו", הוא עומד על זכותו ההיסטורית במבצע, גם אם הוא מנסה בכל דרך להימנע מעימות חזיתי עם משפחת נתניהו. הוא מחכה כבר שמונה שנים עם ספר כתוב שיושב עמוק במגירה. ספר שעבר את אישור ועדת שרים והצנזורה, אלא שעד היום בצר לא מצא את הרצון להוציא אותו לאור, למרות חוזה חתום עם הוצאת "כתר". גם כעבור 36 שנה, הוא זוכר כל פרט ופרט מהמבצע, ומגלה איך אחד המבצעים הצבאיים שנלמדים במיטב האקדמיות הצבאיות בעולם, היה רחוק מרחק פסע מכישלון עקוב מדם. כישלון, כמו זה של החילוץ הכושל של בני הערובה במעלות, שבו הוא השתתף, ושהשאיר בו צלקת עמוקה וכואבת עד עצם היום הזה.
אשתי הייתה: אהוד ברק
מוקי בצר נולד בנהלל, דור שלישי למקימי הישוב. הוא נקרא על שם דודו משה, שנהרג באונייה בדרך מאלכסנדריה למלטה. משה היה בדרכו להילחם בנאצים, כשמטוס הטביע את האונייה. חצי מתוך 600 נוסעים טבעו, והדוד משה היה אחד מהם. סבו וסבתו שעלו ב-1905 מרוסיה, ייסדו את דגניה א'. ב-1921 הם עברו לייסד את נהלל, ושם נשארו בניהם ונכדיהם עד היום. בצר עצמו גדל על מיתוס יחידת 101 של מאיר הר ציון. "מאיר הר ציון היה המפקד הראשון של סיירת צנחנים, לכן כולנו רצינו להיות שם. בשפיץ של חוד החנית", מסביר בצר את הכמיהה לענוד כנפי צניחה. "אחי דודי היה שם קצין, ואני הלכתי אחריו". בצר עשה חיל והלך לקורס קצינים, בו פגש את יוני נתניהו ז"ל, ושם הם הפכו להיות חברים קרובים. הוא לחם במלחמת ששת הימים, ושמונה חודשים אחר כך השתתף בפעולת כראמה בירדן ללכידתו של יאסר עראפאת. שם חטף כדור בלסת, והוגדר כפצוע קשה. שנה לקח לבצר להשתקם, ובסיומה הוא התלבט אם להמשיך בצבא, או לפשוט מדים וללכת לעבוד במשק המשפחתי. חטיפת מטוס באלג'יר פתרה עבורו את הבעיה, כשלאחריה קיבל מכתב עליו נכתב: "סודי ביותר". " 'רוצים שתבוא לרחוב כזה וכזה בתל אביב', נכתב במכתב", משחזר בצר. "לא ידעתי מה זה. חשבתי אולי שב"כ, אולי מוסד, אבל בכל מקרה נורא שמחתי להגיע לשם. ואז אמרו שמקימים יחידה סודית לאבטחת מטוסים, יחידה לא צבאית. "מאוד שמחתי, כי זאת הייתה הזדמנות עבורי לטייל בעולם. שנה וחצי, מפברואר 69' ועד ספטמבר 70', נהניתי מכל רגע. אני כל הזמן חיפשתי מגע עם מחבלים. הם הגיעו, אבל לא למטוס שלי", צוחק בצר. "היו התקפות ברומא, בציריך ובעוד מקומות, אליי הם כנראה פחדו להגיע". ב-71' בצר רושם עוד פרק מרתק ושונה בחייו, כשהוא עובר לעבוד באוגנדה, שלימים יחזור אליה כאחד מגיבורי מבצע אנטבה. "באותם ימים, הכרתי את אירופה והבירות שלה, יותר משהכרתי את תל אביב. אבל אני דווקא התלהבתי מהנסיעה לניירובי וליוהנסבורג. טסנו שני מאבטחים לניירובי, היינו שם ארבעה ימים. השתגעתי מהנופים, מבעלי החיים ומהאנשים. באותו רגע, החלטתי שאני רוצה לנסוע לאפריקה לשנתיים". בצר, שהיה כבר נשוי, החליט לסדר לעצמו שליחות לאפריקה. בגיל 24, מצויד בחוצפה צברית, הוא התייצב במשרדו של אלוף ישראל בר און, שהיה אחראי על הצבתם של אנשי צבא באפריקה. בצר ביקש לאמן צנחנים, בטענה שזה מה שהוא יודע לעשות. כעבור זמן קצר, הוא התבשר שלמרות גילו הצעיר, הוחלט לשלוח אותו לאמן את חייליו של אידי אמין. אמין באותם ימים עמד בראש הפיכה צבאית, כשהפך מרמטכ"ל לנשיא אוגנדה. היחסים בין אוגנדה לישראל ב-71' היו הדוקים, יחסי שיתוף פעולה ברמה הצבאית והאזרחית. חברות כמו "סולל בונה" ו"מקורות" עמדו בראש פרויקטים במדינה האפריקאית. "נסעתי עם אשתי ועם הבן שלי, שאול", משחזר בצר. "גרנו בג'ינג'ה, 80 קילומטרים מעיר הבירה. הכל היה ירוק ויפה, שכונה כפרית קטנה, על שפת אגם ויקטוריה. הבסיס היה 10 דקות מהבית, ושם אימנתי את הצנחנים של אידי אמין".
יכול להיות שאת חלק מהחיילים שאימנת - פגשת לאחר מכן במבצע אנטבה.
"יכול להיות".
פגשת אז באידי אמין?
"לא, הוא לא ירד לרזולוציות האלה. היו ביקורי רמטכ"ל ומח"טים, אבל הוא היה מאוד מעורב. לפני שהגעתי שלח אמין את כל הסגל הבכיר של הצבא שלו לארץ, לאימונים לצניחות. שם באוגנדה כל מח"ט היה אלוהים, ושם ראיתי שכל מח"ט מסתובב עם המרצדס השחורה שלו". הידע הזה של בצר ישמש לימים לפעולת ההטעיה המפורסמת במבצע אנטבה. כעבור ארבעה חודשים מהגעתו של בצר לאוגנדה, נרשם השבר ביחסי אידי אמין וישראל. "היה עליו לחץ מצד הלובים, שהבטיחו לו כסף ונפט אם ינתק את היחסים עם ישראל. אז אמין האמין להם, למרות שבדיעבד הם לא עמדו בהבטחתם. וכך הוא הוציא צו גירוש לכל הישראלים".
נפרדתם בטוב, או שברחתם משם?
"צריך לזכור שהיו שם גם חברות אזרחיות ישראליות: מקורות, ורד, סולל בונה, גד זאבי שבא לבנות שם. אבל היציאה הייתה מסודרת. ראשי המשלחת שלחו לנו, לאנשי הצבא, כלי רכב, ונסענו לקמפלה, ומשם לאנטבה, לניירובי ולארץ על מטוסים של חיל האוויר. לקחו אותנו הביתה כמו פליטים, כמו שבני הערובה הרגישו מספר שנים לאחר מכן. 4 ימים לאחר מכן הוא גירש גם את הנוכחות האזרחית, ואוגנדה הפכה להיות נקייה מישראלים". עם חזרתו לארץ ביקש ממנו מפקד סיירת מטכ"ל, דאז, אהוד ברק, לחזור ליחידה. בצר ענה בחיוב והפך להיות מפל"ג (מפקד פלגה) ביחידה. "פיקדתי שם שנתיים, וביצעתי הרבה מבצעים כגון 'מבצע ארגז' (חטיפת 5 הגנרלים מדרום לבנון, על מנת לשחרר את 3 הטייסים השבויים בדמשק, א"ש וע"ל), או 'אביב נעורים' בתוך ביירות. לאחר שנגמרה מלחמת יום כיפור החלטתי להקים יחידה חדשה, על בסיס מילואי סיירת מטכ"ל – מדובר בשלד"ג, שהיום הפכה ליחידה מפוארת".
אידי אמין עם החוטפים
את יוני נתניהו בצר הכיר כאמור בקורס קצינים, אך במהרה דרכם שוב התפצלה, כפי שהוא נזכר: "למרות שלא היינו באותו קורס קצינים, הפכנו לחברים. הוא היה מ"מ בגדוד 890, ירד לארצות הברית כדי ללמוד בהרווארד, והחליט לחזור לארץ. הוא חזר לסיירת בתור מפקד צוות, ואחרי שנה וחצי הפך להיות סגן מפקד הסיירת. אני הפכתי להיות מפל"ג. היינו חברים טובים במשך ארבע שנים. אנחנו בני אותו גיל, אבל אנחנו שונים לחלוטין באופי, ולמרות זאת היינו חברים טובים".
במה הייתם שונים?
"יוני היה בחור יותר מופנם, סגור, אבל היה קצין מעולה. הוא גדל בארצות הברית, אני גדלתי בעמק, מושגים שונים של בית, של סגנון. לחמנו ביחד ביום כיפור, השתתפנו במבצעים, חלקם עלומים עד עצם היום הזה". ב- 1975 שוב דרכם של השניים נפרדת כשנתניהו ממונה להיות מפקד הסיירת, בזמן שבצר מקים את שלדג. ואז מגיע ה-27 ביוני 76' כשמטוס אייר פראנס שהיה בדרכו מנתב"ג לפאריס, עם תחנת ביניים באתונה, נחטף על כל 260 נוסעיו ואנשי הצוות, מתוכם 105 נוסעים ישראלים. בצר: "יש מושג ביחידה שנקרא מצביא תורן. יש מפקד תורן, ויש מצביא תורן. היו ארבעה אנשים כאלה, הבכירים בתוך היחידה – יוני, יפתח, גיורא זוסמן ואני. מדובר באדם שהוכשר ומיועד להפעיל כוח ייעודי לאירועים של פיגוע מיקוח. יש כוננות של 24 שעות ביחידה, עקב מקרי מעלות ובית שאן. הייתה הכשרה מיוחדת ללוחמים, ואם קורה משהו כמו סבוי, בית שאן, מעלות, קו 300 - צריך להגיע למקום כמה שיותר מהר, ולסכל את מזימת המחבלים".
איפה תפסה אותך החטיפה?
"אני הייתי מצביא תורן במקרה. כאמור, היו ארבעה שהוכשרו להיות מצביאים תורנים בסיירת, שתפקידם להפעיל כוח ייעודי לאירועים של פיגוע מיקוח. אני באותו יום הייתי התורן. ב-13:00 של אותו יום ראשון, אני מקבל ידיעה שנחטף מטוס. קיבלתי ידיעה שהמטוס נחטף באתונה, וחשבתי שתוך שעה וחצי הוא יכול להגיע לפה. דבר ראשון ישר רצים לשדה התעופה, אנחנו וכל כוחות המעטפת מסביב. הגענו לשדה והמתנו למטוס".
ומה עשה יוני באותו זמן?
"יוני לא ידע מזה, הוא היה בכלל בדרום במבצע אחר (באום - חשיבה, א.ש וע.ל). הקמנו בשדה התעופה מעין בסיס קטן שלנו, וערכנו תדרוך לקראת השתלטות על המטוס. עמדנו וחיכינו לאפשרות שהמטוס ינחת, כמו סבנה, אבל כעבור כמה שעות הודיעו לנו שהמטוס לא ינחת פה ושהוא בדרכו לבנגאזי בלוב. חשבנו שקדאפי ירצה לסייע לטרור ושם הוא יישאר. עדיין נשארנו בכוננות, ואז המטוס שוב המריא. היינו בטוחים שעכשיו הוא יגיע לארץ. ב-23:00 הייתה פקודה ותדריך לקראת הגעת המטוס, מי שהיו שם היה קותי אדם (ראש אג"ם אז) ויאנוש בן גל הסגן שלו. כעבור חצי שעה הגיע שר הביטחון שמעון פרס, והתחלנו להריץ את האפשרויות העומדות בפנינו".
ש: ומה היו האפשרויות?
"משא ומתן, או השתלטות מיידית על המטוס. בהמשך הלילה גילינו שהמטוס נחת באנטבה. אף אחד לא ידע על אוגנדה, לא ידעו איך להגיד בכלל את המילה הזאת, אבל אני הרי הייתי שם. הכרתי היטב את נמל התעופה שם, כי בכל חודש היינו מגיעים לשדה כדי לאסוף את הציוד הצבאי שהגיע אלינו. יצא לי להכיר את הבסיס לא ברמה של מודיעין, אבל הכרתי אותו. בזמן היחסים הטובים עם אידי אמין, המטוסים של חיל האוויר טסו לשם וחזרו בלי הפסקה. יוסי סלנט והחברים הטייסים שלו אימנו את הטייסים שלהם 4 שנים והכירו כל אבן במסלולי הטיסה שם. סולל בונה בנה את הטרמינל, ואפילו את המסלולים. בכל זאת, זו לא הייתה מדינה נעלמת עבורנו, אלא כזו שחיינו בה". בליל יום שני, אהוד ברק (אז עוזר ראש אמ"ן למבצעים מיוחדים) מתקשר אליי, ואומר לי שיש בדיקת היתכנות האם אפשר בכלל לבצע השתלטות על הטרמינל בו מוחזקים בני הערובה.
למה לא הזעקתם אז את יוני?
"מישהו חשב באותו רגע שיהיה מבצע? רק בדקו היתכנות. יוני היה עסוק במבצע אחר, ואנחנו בסך הכל בדקנו אפשרות. מי חשב ביום שני - שלישי שיהיה מבצע". איסוף המודיעין לגבי נמל התעופה באנטבה החל באותן שעות. הטייס, יוסי סלנט, שהכיר היטב את נמל התעופה נקרא, ואיתו המהנדס הראשי של "סולל בונה", שבנתה את נמל התעופה. ידענו שהמטוס נחת באנטבה, לא ידענו מי הם החוטפים וכמה הם", משחזר בצר. "הבנו מדיווחי הטלוויזיה, שהם נמצאים בטרמינל הישן. אידי אמין היה מגיע בכל יום כדי לתת לצוותי הטלוויזיה הזרים שזרמו לשם את הנאומים שלו. כעבור יומיים, יצאה הדרישה של החוטפים לשחרר 52 מחבלים שכלואים בארץ, ולקבל עוד 5 מיליון דולר, ולא - ביום חמישי הם יתחילו להוציא להורג בני ערובה. בישראל ניסו אז כל דרך דיפלומטית אפשרית. נוצר קשר בין ראש המשלחת שגורשה בזמנו מאוגנדה- ברוך בר לב (בורקה) לאידי אמין. בורקה התקשר לאמין ואמר לו: 'אם תשחרר אותם – נשבח אותך, נמליץ עליך לפרס נובל לשלום'. אידי אמין אמר בתגובה: 'הם היו אצל קדאפי, הוא לא רצה לקבל אותם. הם טסו מעל אפריקה, ניסו לנחות בכל מיני מקומות, נגמר כמעט הדלק ובאו לפה. הם מבקשים משהו, ובינתיים אנחנו שומרים על בני הערובה. אני אעזור לכם במשא ומתן, יש 220 בני ערובה, 105 ישראלים, והשאר זרים. היה חשש שאמין משתף עם החוטפים פעולה, אבל לא הייתה אינדיקציה ואישור לכך ביום הראשון". אלא שאז בא האישור לכך שאמין עושה יד אחת עם החוטפים. פטרישיה היימן, ישראלית שהחזיקה בדרכון בריטי, הצליחה לרדת מהמטוס בלוב. היא פצעה את עצמה במפשעה, והצליחה לשכנע את החוטפים כי היא בהריון וחייה בסכנה. אחרי שהועברה לידי הלובים, היא גילתה להם שהיא למעשה אזרחית בריטית, דבר שהביא להעברתה לידי הבריטים. עם הגעתה ללונדון מיהרו אליה אנשי המוסד, במטרה לדלות ממנו מידע", מספר בצר. "היא סיפרה על ההשתלטות של המחבלים, ואמרה שיש שני גרמנים, שהבנו מיד שהם מ'באדר מיינהוף' ושני פלסטינים. היא תיארה את כלי הנשק שלהם, אקדחים, ואולי חומר נפץ בקופסאות. הבנו שיש 4 מחבלים, והם נמצאים עם כל ה-220, ויש הרבה חיילים אוגנדים ששומרים שם. בארץ הוקם צוות משא ומתן, במטרה לצמצם את הנזק. הרי בכל זאת זה 4000 קילומטר מהארץ, 7 שעות טיסה. היה ברור שצריך לבדוק בשני מישורים, במידה ולא תהיה היתכנות צבאית".
מארבע יוצאת מרצדס אחת
כל אותו זמן, הדרג הבכיר ביותר של סיירת מטכ"ל שמשתתף בתכנון הראשוני של המבצע, היה בצר עצמו. יוני נתניהו היה עסוק עדיין בסיני ותודרך קצרות בטלפון על ידי בצר: "הייתי אומר לו חם, קר, לגבי היתכנות המבצע". ביום רביעי לחטיפה, הטרוריסטים עושים עוד טעות פטאלית. הם שחררו את כל הנוסעים הזרים לפאריז והשאירו את הישראלים. הצעד הזה אפשר לישראל לאסוף עוד מידע מודיעיני חיוני לגבי מצב הכוחות בטרמינל באנטבה. "הוחלט להטיס לפאריס את עמירם לוין", משחזר בצר. "אני ואמנון בירן שלחנו את עמירם עם רשימה שלמה של שאלות ומידע שרצו לדלות מהחטופים, כמו כמה חיילים יש שם, איפה הם נמצאים, איזה אמצעים יש להם, מה שגרת היום והלילה, האם האוגנדים נכנסים פנימה או לא. בכל זאת מדובר במקום גבוה בן 4 קומות ששולט על כל השטח, ואם יש לוחמים אוגנדים או מחבלים - אנחנו בבעיה. עמירם טס לשם, ואז התברר שאכן המטוס נחת באנטבה עם 4 מחבלים, אבל למטה חיכו עוד 6, ומפקד הכוח לא היה אחד מהחוטפים, אלא דווקא אחד מאלה שחיכו להם למטה. הבנו שאידי אמין עבד עלינו, כי אם חיכו באנטבה מפקדי החטיפה - סימן שיש שם שיתוף פעולה ושהוא שותף לכל הסיפור. קיבלנו מודיעין מדויק. אחד מהאנשים ששוחררו היה קצין צרפתי-יהודי, שהבין מה רוצים ממנו בתשאול. הוא נתן לנו הרבה פרטים. הוא אמר: 'יש 10 מחבלים, אף חייל אוגנדי לא נכנס לאולם הגדול, אלא רק מחבלים. יש 120 אוגנדים מסביב, שחלקם יושבים ושומרים במשמרות בקומה השנייה, מגדל הפיקוח מאויש גם על ידי אוגנדים, וגם אולי על ידי מחבלים. ובלילה האור דולק כל הזמן. נותנים לנו אוכל כל הזמן. 4-6 שומרים באולם הגדול, ו-4-6 נמצאים ב-VIP באולם הסמוך, הקטן, ומתחלפים כל כמה שעות. זה מצב שגרה. והדבר הכי חשוב שהוא אמר לנו: 'הם לא חושבים על מבצע צבאי כנגדם'. במו"מ איתם, הם רצו שהמחבלים שישוחררו, יגיעו במטוס שינחת בטרמינל החדש באנטבה, לא איפה שנמצאים בני הערובה. אז שקלנו לקחת מטוס צבאי, לצבוע אותו בצבעי אייר פראנס, ולשים בו חצי מהנוסעים מחבלים אמיתיים, וחצי לוחמים שלנו שמחופשים למחבלים. האפשרות השנייה הייתה להצניח צנחנים באגם ויקטוריה, שנמצא קילומטר מהגדרות של שדה התעופה. אך הניסוי הזה לא יכל לצאת לפועל, בין היתר מכיוון שבאגם ויקטוריה יש קרוקודילים", צוחק בצר. האפשרות השלישית הייתה לקחת יאכטה גדולה, להביא אותה לאגם ויקטוריה ומשם להחדיר כוחות. אלא שדווקא האפשרות הרביעית היא זאת שהתקבלה- הנחתת ארבעה מטוסים. "לכל התכניות היה בסיס הגיוני ומבצעי", מסביר בצר. "אבל ברגע שהבנו שיש שם הרבה חיילים אוגנדים – צריך כוח גדול, שיכול להגיע רק ב-4 מטוסים. אמרנו שאם המטוס ינחת בחצות, ארבעה מטוסים יעוררו חשד. החלטנו שמטוס אחד ינחת ראשון, ו-7 דקות אחר כך ינחתו המטוסים השני, השלישי והרביעי. למה 7 דקות? מכיוון שכשאנחנו נוחתים – אנחנו פורקים את המרצדס ושני הלנדרוברים, מדליקים את האורות, ונוסעים באותו נתיב בו היו נוסעים האח"מים. מגיעים לשם תוך 3-4 דקות נסיעה. חשבנו שברגע שמתחיל הקרב – הוא הרי ייגמר תוך 2 דקות. ברגע שאתה יורה והפתעת אותם – כל השאר יכולים כבר לנחות, כי כבר אין צורך לשמור על השקט. יתרון ההפתעה היה הקו המנחה, כי הרי הייתה לנו הטראומה של מעלות. שם יתרון ההפתעה נשמט, והתוצאה הייתה 22 הרוגים ו-60 פצועים. זה עניין של שבריר שנייה, ואם לא תפתיע אותם – הסיכוי שנצליח הוא בספק. הרי אם ייהרגו שם 20 ו-30 בני ערובה – עדיף כבר היה לעשות חילופים. חיל האוויר הבטיח שלא יגלו את המטוסים בנתיב האווירי. בתכנון היה שלא נתגלה בנחיתה, וגם לא ביציאה מהמטוס הראשון. אז ידענו, שאם הכל יתנהל כמתוכנן, בפריצה כבר נכריע אותם. אחרי הכל הם היו בטוחים בעצמם, כי המשא ומתן שהתנהל נתן להם את התחושה שהכל כשגרה". אגב, את רעיון המרצדס השחורה, טוען בצר, כי הוא הציע, לאחר שהסביר כי לכל מח"ט באוגנדה יש מרצדס שחורה, והופעתה של מכונית כזאת בטרמינל לא תעורר את חשדם של החיילים האוגנדים.
ואז קראתי ליוני להגיע
"ביום חמישי, כשהתכנית כבר לבשה צורה, הוזעק מפקד חי"ר וצנחנים דאז, דן שומרון. הוא היה מעורב, אבל לא היה בצוות, מכיוון שהיה באותו זמן תרגיל עוצבתי בסיני. שומרון ביקש שאפרוס בפניו את התכנית, הוא שמע וקלט הכל מיד. "הלכנו משם לקותי, והוא שאל אם נוכל להציג את התכנית בדקה. שומרון ענה בחיוב, וקותי ביקש שניגש ישר ללשכת שר הביטחון ונציג בפניו את התכנית". בצר באותו רגע מבקש שלא להיכנס ללשכתו של פרס. "נזכרתי שהבטחתי ליוני להודיע לו שהעסק מתחמם", הוא מסביר. גם הנושא הזה הפך למחלוקת בין בצר למשפחת נתניהו, במהלך השנים. בעוד בצר טוען כי נתניהו הגיע למרכז רק באותו יום חמישי, בספרו של נתניהו האח נטען כי יוני היה במרכז והיה שותף למהלכי התכנון, עוד קודם. לפי בצר, הוא מיהר באותו יום חמישי אחר הצהריים להתקשר ליוני, וארגן לו מטוס משדה דב שיביא אותו למרכז. "שומרון הציג בצורה טובה את התכנית, כשאני מחוץ לחדר של פרס, ואז הוא יצא אליי ומסר שיש אישור למבצע וכי בשמונה בערב נתכנס כולנו ב'בית הצנחן' ברמת גן. יוני אז טס למרכז והגיע לשם". לשם הוזעקו גם מח"ט גולני, אורי שגיא, מח"ט צנחנים, מתן וילנאי וכל אנשי הקשר והרפואה. "אני לחצתי ואמרתי לשומרון שחייבת להיות שם בפריצה רק היחידה שלנו, לא לערבב כוחות. דבר ראשון כדי שלא יהיה ירי דו צדדי, מכיוון שאנחנו לא מכירים את התרגולות של כל חטיבה, ודבר שני כדי שיהיו הרבה חיילים של הסיירת שישתתפו. חשבתי שהוא ישאל אותי אם יש לנו מספיק מפקדים, אז הזעקתי את שאול מופז, שהיה אז סגן כמה חודשים. מופז מונה להיות מפקד האבטחה השני של המטוסים. כשיוני הגיע, לחצנו ידיים בהתרגשות. בדרך אמרתי לו במהירות מה קורה. ישבנו שעה במשרד שלו, ואז יוני נתן פקודה לצוות כוחות והמשכנו לשבת עם המטה לסגור את כל הפרטים הקטנים. ב-9 בבוקר נתנו את הפקודה לכוחות, ואז יוני אמר לי: 'אתה הסגן שלי במבצע'. כל אותו יום שישי עשינו תרגילים רבים לקראת המבצע. היה חשוב שהמטוס הראשון שנוחת מזדהה כמטוס בריטי, כי ידענו שיש מטוס בריטי שאמור להגיע לאנטבה באותן שעות. ידענו שאם יש חשד כלשהו, על פי כל כללי הבטיחות והחירום בשדות התעופה בעולם - יש כפתור שמכבה את אורות המסלול, ואז זה מסר ברור שגילו אותנו. לכן תכננו להביא בתוך המטוס צנחנים, שיקפצו לפני הנחיתה, יצמידו פנס ויעזרו למטוסים האחרים לנחות. בתכנון היה שלאחר הנחיתה ניסע במרצדס ובלנדרוברים, נעבור בתוך החיילים והזכות לפתיחה באש תהיה רק של הכוח שלי. כי אם נפתח קודם - נאבד את יתרון ההפתעה. היו 5 חוליות, כאשר כל פתח בטרמינל שייך לחוליה אחרת. הרעיון הוא להגיע במהירות שיא לפתחים, וכל קצין נכנס לפתח שלו. הראשון שרואה מחבל - הורג אותו. היו 2 חוליות לטרמינל המרכזי, ועוד 2 לאולם ה-VIP ואחת רזרבית. כוח נוסף, של יפתח- סגן מפקד היחידה, מטרתו הייתה לפגוע באוגנדים שנמצאים בקומה השנייה. וכמובן היה הסיפור עם מגדל הפיקוח, שידענו שזה המקום הכי מסוכן שיכול להיות, ולכן הוקצה כוח מסוים עם מקל"רים שמטרתו לפגוע במגדל. בנוסף, היו בשדה התעופה 11 מיגים של חיל האוויר האוגנדי, שנאמר לנו לחסל אותם כעונש לאידי אמין, אבל רק כשנקבל פקודה שהכל בסדר. לגבי המטוסים שלנו, ידענו שלא יהיה מספיק דלק לטיסה חזרה. אז היה איזשהו סיפור של חוליית טרוריסטים שנתפסה בקניה. ברק נשלח לשם, כאילו לדון בנושא הזה, כשלמעשה בזמן המבצע הוא היה אמור לומר לקנייתים מה קורה ולבקש מהם לתת למטוסינו לתדלק, וכך היה".
חשבו שהמבצע הזוי
ב-3 ליולי המבצע יוצא לדרך. "יצאנו מבח"א 27, טסנו ל'אופירה', זאת הייתה אחת הטיסות הקשות שטסנו. היו כיסי אוויר, הרבה מהלוחמים הקיאו, ואחד אף פרש. בינתיים חיכינו כדי לעלות להרקולסים, חיכינו שעה וחצי לאישור ממשלת ישראל. הגיע האישור, ואז עלינו למטוסים. יוני ואני ישבנו במרצדס השחורה. הוא סיפר לי מה היה אצלו בסיני, אני סיפרתי לו מה היה בשבוע האחרון, עד שהקברניט ביקש מאיתנו לרדת מהמרצדס, כי זה הוסיף משקל למטוס. החיילים כבר נרדמו, וגם אני ויוני הלכנו לנמנם. 20 דקות לפני הנחיתה היה צלצול, הערנו את כולם ובדקנו שכולם מאורגנים ומוכנים".
אתה מתאר את הנסיעה בנונשלנטיות. לא היה חשש מסוים מצד החיילים, מצידך? בכל זאת מדובר בטיסה למדינה לא ידידותית, למבצע במרחק 4000 קילומטרים מהארץ. אם נקלעת לצרה - אין עזרה בהישג יד.
"היו דיבורים בין הלוחמים. חלקם חשב שהמבצע הזה הוא קצת הזוי. הם לא העזו לומר לי בפנים, אבל שמעתי אותם".
ומה אתה חשבת על זה?
"הייתי בטוח שזה יצליח. ההבדל ביני לבין האחרים הוא שאני מכיר את אנטבה, והייתי שם. זה אחרת מאשר להגיע בפעם הראשונה למקום. ידעתי שההפתעה תהיה מושלמת". הכוח מנה 64 לוחמים, 15 לוחמים היו בכוח הפריצה עליו היה ממונה בצר. יוני היה צריך להיות עם החפ"ק שלו.
23.01 – הנחיתה. "סיימנו את 7 שעות הטיסה, נחתנו כמתוכנן, פתחנו את הדלת האחורית, הורדנו את המרצדס והלנדרוברים והתחלנו לנסוע קילומטר וחצי לכיוון הטרמינל הישן. היינו 9 אנשים במרצדס: עמיצור מנהלל הנהג, ולידו עוד חייל. בדלת הימנית גיורא זוסמן, מאחורי הנהג ישבתי אני, בינינו עוד חייל ואז יוני בדלת הימנית, ומאחורה עוד 3 חיילים. היינו מצוידים במשתיקי קול, למקרה שיהיה מחסום פתע - לא נוכל להתווכח איתם, ופשוט נחסל אותם. נסענו, ראינו את הטרמינל. כשהתקרבנו הרחבה אמנם הייתה מוארת, אבל לא ראינו כמה חיילים יש. היו שם שני חיילים אוגנדים. הם ראו את השיירה מתקרבת אליהם, מאטה. אמרתי לכולם לדרוך את הנשק, לעבור לירי בודדת, מכיוון שלא ידענו מי נמצא מאחוריהם. ואז אוגנדי אחד עזב את השני, וכשכמעט חלפנו על פניו, עוד שניות אנחנו פורצים והצלחנו - האוגנדי מרים את הנשק וצועק לנו: 'advance'. זה נוהל שעברתי כל הזמן באוגנדה. כל קצין שהגיע לאוגנדה היה מקבל יחד עם הדירה 2 חיילים ששומרים עליו, ומתחלפים כל כמה ימים. ובכל פעם שהייתי מגיע לביתי שם - הם היו מרימים את הנשק, מכוונים לרכב וצועקים 'advance'. הייתי אומר להם 'קפטן בצר', הם היו מחייכים, זזים הצידה מבוישים ונותנים לי לעבור. ואז אותו חייל צועק לנו 'advance'. עכשיו לפי התרגול אם יורים בנו - אז שני הלנדרוברים צריכים לפגוע במי שפוגע בנו, אבל המרצדס צריכה להמשיך לנסוע קדימה. זו לא הייתה המשימה שלנו, מכיוון שאסור שיתרון ההפתעה יישמט. ואז יוני נתן פקודה ואמר לעמיצור: 'שבור ימינה ונחסל אותו', עם משתיקי קול כמובן. אמרתי לו: 'יוני עזוב, זו תרגולת'. ממש סטינו מהנתיב, ויוני היסס רגע, ושוב אמר: 'חסל אותו'. זה היה מטווח של 8 מטר, תוך כדי נסיעה, יורים בו ופגעו בנקודה חשובה בגוף. התוצאה הייתה שאו שהוא נפגע, או שהוא נפל לאחור, אנחנו לא יודעים עד היום. אבל פתאום הוא התרומם - הוא הבין שיש כוח עוין מולו. באותה שנייה לוחם בלנדרובר מצד ימין שלנו, אלכס דוידי, פותח עליו באש בלי משתיק קול, ויורה בו. תחשבו מה עובר עלינו. יתרון ההפתעה מבחינתנו הלך. בשבילי כל המקרה של מעלות שב ועלה. חשבתי שעכשיו יטבחו בבני הערובה. יוני צעק לכולם 'עצור'. אני זינקתי מהרכב והתחלתי לרוץ לכיוון הפתח, כי חששתי שיירו עלינו. עשיתי מעין סטייה כזאת ואוגנדי ממגדל הפיקוח פתח עלינו באש. העברתי את הקלצ'ניקוב לאוטומט, וזהו, יריתי עליו בחזרה, והוא נפל. כולם רצו אחריי, במקום שכולם ירוצו לפתחים שלהם - כולם אחריי במשולש. אני יודע שהכל מתרחש לא נכון ברגעים אלו. ובנוסף לכל, גילינו שהפתח שסומן לי היה בכלל סתום ושהמודיעין סימן אותו בטעות. ואז שתי חוליות נכנסו לפתח השני ביחד". אותו איבוד של אפקט ההפתעה והשניות הראשונות של הפריצה, יהפכו במהלך השנים לסלע מחלוקת קשה בין בצר למשפחת נתניהו. כשבצר נשאל על ידינו, מדוע לפי ספרו של ד"ר עידו נתניהו, הפריצה שלו גרמה ל"פקק" שהביא לכך שיוני נאלץ לאגף אותו ולפרוץ ושם נפגע, הוא עונה בכעס ומיד מבקש מאיתנו למחוק את הדברים שהפנה לד"ר נתניהו. בצר עצמו התבטא לפני שנים בראיון שערך עם עפר שלח ואמר: "אני בטוח שאם לא היה ירי והיינו ממשיכים לפי התכנית, היינו מגיעים לטרמינל בהפתעה מוחלטת, ואף בן ערובה לא היה נפגע". הביקורת היותר ממרומזת על ההחלטה באותו רגע של יוני נתניהו לפתוח באש על החייל האוגנדי, קוממה על בצר במהלך השנים את משפחתו של יוני נתניהו.
יוני נפגע! יוני נפגע!
כשבצר ממשיך ומספר על מבצע הפריצה, מתבהרת יותר ויותר תמונה של מבצע שהיה רחוק פסע מלהיות מבצע כושל בעל תוצאות טרגיות כבדות. "רצנו לעבר הטרמינל", ממשיך בצר ומשחזר. "אמיר נכנס ראשון, ראה מחבל והרג אותו. אמנון פתח באש אל הגרמני והגרמנייה שהיו בפתח. יחד עם ירי שלי, אנחנו פוגעים בהם והורגים אותם. חייל עם מגאפון קורא בקול: 'לשכב, לא לקום, צה"ל הגיע', וחוזר על זה כל הזמן, לפי התרגולת שעשינו בארץ. היה ירי מסיבי מאחור, מכיוון שכולם ראו עוד ועוד חיילים אוגנדים, והיו צרחות וצעקות מסביב. הבנו ש-3 מחבלים הרוגים, אבל יש עוד אחד או עוד 3. פתאום אחד המחבלים קם מתוך הקהל, ממרחק של 15 מטר. איך שהוא מרים את הנשק אלינו אני יורה בו, ועמוס גורן יורה בו. כל אחד כדור, והוא נופל, נהרג. אחד מבני הערובה קם בזהירות, עקיבא שמו, מתקרב אליי ואומר לי: 'פה חיסלתם את כולם, השאר נמצאים ב-VIP'. ואז גיורא זוסמן, שהיה מפקד החוליות שהתמקדו ב-VIP, אומר לי בשקט במוטורולה: 'המשימה בוצעה', שזה מבחינתי אומר שהוא חיסל את כולם. ואז אני עולה מול יוני בקשר ואומר לו: 'יוני, כאן מוקי, המשימה בוצעה'. אין תשובה מיוני. "קראתי עוד פעם, ואני לא מבין למה הוא לא עונה. ואז תמיר פרדו, שהיום הוא ראש המוסד ואז היה קצין קשר צעיר שלנו, צועק לי: 'מוקי, יוני נפגע, יוני נפגע'. יצאתי החוצה וראיתי את יוני שוכב על האספלט עם כדור בחזה ודוד חסין הרופא מטפל בו. אני רואה שהכדור נכנס בחלק העליון, יצא דרך חוט השדרה, עבר את כל האיברים הפנימיים, ושהוא חטף עוד כדור במרפק. הבנתי שהוא פצוע מאוד קשה, ואז הודעתי לכל הכוחות: 'כאן מוקי, יוני נפגע, אני לוקח את הפיקוד, נא לאשר'. בינתיים כבר הגיע המטוס של מופז, ויוני היה אחראי כל הכוחות. החיילים במגדל הפיקוח לא הפסיקו לירות, והבנו שיוני חטף כדור ממגדל הפיקוח. לידו עמדו כל אנשי החפ"ק- אליק רון, דוד חסין ותמיר פרדו, והכדור פגע רק בו. נתתי פקודה להמשיך לירות למגדל פיקוח. דן שומרון מגיע ומורה למטוס להתקרב ולקחת את בני הערובה והפצועים. היו שלושה פצועים ושלושה הרוגים מבני הערובה. כשעמדנו להוציא את בני הערובה, חטפנו עוד מטר ירי ממגדל הפיקוח. החזרנו אותם שוב לאולם, ושוב באנו לצאת ושוב חטפנו. אז נתתי פקודה למופז לפתוח באש בעוצמה הגדולה ביותר לעבר המגדל עם אר.פי. ג'י. ומה לא. "המטוס חיכה, ובסוף הצלחנו להעביר אותם למטוס, שהמריא. בהמשך, כוח האבטחה והכוח שיועד לחסל את המיגים של האוגנדים פתח באש, והמיגים התפוצצו כמו נייר. לא ידענו שמטוס נדלק כל כך מהר ומדליק את השני. ממגדל הפיקוח המשיכו בירי לאורך כל אותו הזמן. גם אחרי שיצאנו משם, הם הרביצו צרורות כמו להראות שהם לא ויתרו. עלינו על המטוס האחרון, ואמרו לנו שאנחנו טסים לניירובי, שם יטפלו בפצועים. יוני הועלה ראשון על המטוס. אהוד ברק היה שם, ניגש אליי וחיבק אותי. שאלתי אותו מה מצבו של יוני, הוא אמר לי שהוא פצוע קשה, אבל שהוא יהיה בסדר. שאלתי אותו אם הוא ראה אותו, והוא ענה בשלילה. אמרתי לו שראיתי שמדובר בפציעה קשה, ושיבדוק שוב. אני כבר ראיתי פציעות קשות בחיי והבנתי שמדובר בפציעה קשה מאוד. ברק הלך, וכשחזר אמר לי שיוני מת. בדיעבד, הבנו שאת הפציעה שלו לא היה ניתן לרפא, מכיוון שהיא פגעה במקום אסטרטגי".
ש: הוא הספיק עוד לתקשר לפני מותו?
"ממש לא, הוא איבד את ההכרה מיד".
בודד בלי יוני
מה הרגשת באותו רגע כשאיבדת את מפקדך וחברך היקר?
"יוני ואני חזרנו מהרבה מבצעים, והיינו מדברים בחזרה ומנתחים בחזרה מה היה. פתאום הרגשתי שאני לבד. הייתי בקוקפיט, מתן וילנאי היה לידי, סיפרתי לו מה היה. הרגשתי הרבה בדידות. מצד אחד אין עם מי לדבר, מצד שני איבדתי חבר טוב שגם הכרתי היטב. היינו חברים טובים, ותמיד נותרה השאלה: 'איך זה קרה שדווקא הוא?'".
לפי איך שאתה מתאר את זה – ההצלחה הייתה בגדר נס.
"לגמרי נכון, זה היה כחוט השערה מכישלון גמור. אני הכרתי את יוני טוב. הוא היה לוחם ומפקד מעולה, ואני מבין מה קרה. למרות שלא דיברתי איתו, כי הוא נהרג - ברור שהוא הבין שהירי המוקדם טרף את כל הקלפים, וגרם לאיבוד יתרון ההפתעה. הוא הבין שהיה צריך להזדרז ולמהר. עובדה שהקבוצה רצה לא על פי התכנון. למה הכדור פגע רק בו? זה רק אלוהים יודע".
מתי ידעתם על העובדה שדורה בלוך לא נמצאת בין החטופים?
"הבן שלה ניגש אליי ואמר לי שפינו אותה לבית החולים בקמפלה, ואז אמרתי לו שנחזור לארץ ונסדיר את זה. בהמשך התברר שאידי אמין נתן הוראה לרצוח אותה, ורק אחרי שנים החזירו את הגופה שלה".
ומה קרה אחרי החזרה לארץ?
"חזרנו לשגרה, למחרת היה לי אימון גדוד ראשון של שלדג בסיני".
לא הייתה נפילת מתח?
"החיים ממשיכים. היינו נאיביים, ולא ידענו איזה כוח היסטורי יש למבצע הזה. עד היום אנשים רוצים לשמוע, להתחבר למבצע הזה. כמו שאחרי ששת הימים היו סיפורים - זה גם מבצע שהיה בו משהו מתוחכם, ממזרי, שהטובים מנצחים את הרעים".
מה דעתך על הסרט בכיכובו של יהורם גאון?
"אברהם ארנן, המפקד הראשון של סיירת מטכ"ל שבזמנו השתחרר, היה היועץ של הסרט. הוא ידע מהתחקירים מה היה, אבל התפטר ברגע שראה שהבמאי מנחם גולן עושה מה שהוא רוצה. העובדות שם לא נכונות, אבל מכיוון שבכל יום העצמאות מקרינים את הסרט הזה מחדש, אנשים חושבים שכך היה באמת. סרטים שורדים יותר מספרים".
מלחימה לחזון
"החיים שלי מתחלקים ל-3 חלקים כמו בצבא: הייתי 22 שנה בצבא, שירתתי ביחידות מיוחדות כגון סיירת מטכ"ל ושלדג, ובתפקידי האחרון הייתי אחראי על כל היחידות המיוחדות. השתחררתי בדרגת אל"מ, והיום הביאו את האלוף שי אביטל לצורך כך. אחרי שהשתחררתי המטרה הייתה להקים ישובים ושכונות בגליל. הראשון שהייתה לי הזכות להקים היה תמרת (שם הוא חי היום), והקמתי עוד שתי שכונות בקדמת ישי וניהלתי פרויקט בקרית מוצקין - נווה גנים. אחר כך נאבקתי והקמתי יישוב קהילתי באזור צומת כברי שנקרא נווה זיו. הפרויקט האחרון היה הרחבת הקיבוץ אילון, וכך צברתי כמעט 19 שנה של ניהול פרויקטים וייזומם. יום אחד, לפני 10 שנים, נתקלתי במכינות הקדם צבאיות, ונדלקתי. אמרתי שאיך שאני גומר את הפרויקט באילון - אני מקים אחת משלי. המקום שאיתרתי היה בית ספר שדה ליד קיבוץ מעגן מיכאל. הם שמחו על הרעיון".
מה מהות המכינה?
"זה פרויקט לאומי שקיים הרבה שנים, שהחלו המכינות הדתיות, ויש כיום 40 מכינות כאלה. אצלנו זה מרכז לטיפוח מנהיגות צעירה. לאו דווקא לצבא, אבל בעיקר לאחרי הצבא. הרעיון המרכזי לקחת אנשים איכותיים, בנים ובנות, עם פוטנציאל של מנהיגות. מתוך 650 קיבלנו 50 מועמדים, חצי בנות וחצי בנים. לשמחתי אנחנו מכינה מבוקשת".
מה לומדים שם?
"בעיקר לומדים את אהבת הארץ, כולל סיורים רבים בסביבה. לומדים ציונות, לומדים יהדות במתכונת אחרת. ועל מלחמות ישראל".
(מתוך "מעריב" מקומון "זמן חיפה", 08/07/2012)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 09-06-2013 בשעה 11:20.
|
|
ראשי
צ'אט
מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים 
בשנת 1976 פיקד על הפלוגה סרן 
מצב כלאיים
