פרש - טבח רפיח, 1956 - מה קרה באמת?

לפני כשבועיים פרסמה עמירה הס ב'הארץ' את הכתבה 'הקו השחור הדק', אודות ספר קומיקס המעלה טענות על מעשי טבח ישראליים לאחר מבצע סיני.

http://www.haaretz.com/hasite/spages/1147523.html

בתגובה כתבתי את המאמר הבא, ושלחתי ל'הארץ'. לא קיבלתי מהם כל תגובה לחיוב או לשלילה, אז אני מפרסם אותו פה.

הקו השחור המקווקו\ יגיל הנקין

בכתבתה "הקו השחור הדק" (מוסף הארץ, 5 בפברואר 2010) כתבה עמירה הס על הרג הפלסטינים ברפיח\חאן יונס, לאחר מבצע סיני ב-1956. ייאמר תחילה כי אין מדובר בסיפור שלא נודע עד כה, אלא בכזה שלא הוקדשה לו תשומת לב. מסמך האו"ם המצוטט בכתבה זמין לכל דורש באינטרנט, וגם הקבצים בארכיון צה"ל לא צונזרו. אלא שאפילו כאשר הקטלוג ממוחשב, לא תמיד קל לאתר את המסמכים המקוריים. אותם מסמכים מסייעים לשפוך אור על שקרה – לפחות במקרה של רפיח. מסמכי חאן-יונס עדיין מחכים לחוקר השקדן שיעיין בתיקים בתשומת-לב.

עובדות מסויימות אינן נתונות לוויכוח: היו מקרי הרג בלתי מוצדקים, ושיאם ברפיח ב-12 בנובמבר 1956. הויכוח נסוב סביב מספרם, הכח המבצע והנסיבות המדוייקות. הכח המבצע איננו נתון גם הוא במחלוקת: מהנתונים שבארכיון צה"ל עולה כי מדובר בגדוד חי"ר 44, מחטיבת חי"ר 12 (חטיבת הנגב) בפיקוד אל"מ דוד אלעזר (לימים רמטכ"ל) – חטיבת מילואים, ולא אנשי 'גולני' כפי ששוער בכתבה. קרוב לודאי שהנתונים בארכיון צה"ל לא ישכנעו את הפלסטינים, אולם דומה שהם יכולים לשפוך אור על אשר התרחש שם, וכן להסביר מהיכן הגיעו הנתונים שדיין סיפק בישיבת ועדת החוץ והבטחון מן ה-23 בנובמבר, המהווה את הבסיס לגרסה הישראלית כפי שפורסמה לאחר מכן.

בדו"ח ה"קצין המברר" על התקרית – כפי הנראה מדובר באותו דו"ח שהוזכר בכתבה אך לא אותר – סיפר מפקד החטיבה דוד אלעזר את גרסתו לאירוע:

"המשימה הוטלה על גדוד 44 שהוא עד אז ביצע מספר רב של סריקות באופן משביע רצון. ביום 12.11.56 ביקרתי במקום וקיבלתי דיווח.... נמסר לי שהייתה התנגדות פסיבית... כן היו מספר רב של מנסים להימלט וביניהם אף בבגדי נשים. המג"ד הודיעני שהיחידה השתמשה באש כלפי המנסים להימלט והמסרווים [!] להישמע להוראות וכתוצאה מזה נהרגו כ-30 אזרחים. כמו כן נמסר לי שחיילי היחידה פרצו ל-3 חנויות ושדדו סיגריות ושעונים. לאור האינפורמציה הזו אישרתי את פעולת המגד אך לאור מספר ההרוגים הוריתי להפסיק כל שימוש באש בהמשך הסריקה וכן הוריתי לערוך חיפוש מדוקדק אצל החיילים בתום הסריקה ולהעביר את השלל למושל הצבאי. דווח לי שהוראותי בוצעו".

הביזה מוזכרת בפרוטרוט שכן היתהה נושא כאוב באותה תקופה. כיבוש הרצועה לווה בביזה רחבת היקף על ידי חיילי צה"ל ואזרחים, בני הקיבוצים הסמוכים. הדבר הגיע עד כדי כך, מציינת אייל כפכפי בספרה "מלחמת ברירה", שאלוף פיקוד הדרום אסף שמחוני איים על מזכירי הקיבוצים כי אם לא יוחזר כל הציוד לרצועה, יטיל עליהם עוצר ויבצע סריקות. חייל צה"ל אחד נורה תוך כדי ביזה, המקרה היחיד המוכר לי בו פתחו חיילים באש על חיילים בוזזים. גם תושבי הרצועה לא טמנו ידיהם בצלחת, בזזו מחסני מזון ובתי אריזה, ובתוך שבוע מכיבושה של הרצועה הצליחו להשחית כתשעת-אלפים דונם מתוך שבעה-עשר אלף דונמים של יער ברצועה – רובם נכרתו לצרכי הסקה.

מכל מקום, אותו חשש מביזה מילא תפקיד משמעותי גם בטרגדיה של רפיח. סא"ל חיים גאון מן הממשל הצבאי תיאר כי "לאחר וברפיח קרו גם הפגנות [בדו"חות מתועדות שתי הפגנות בנובמבר 1956] וגם מקרי שוד הקדמנו את מועד הסריקה של החלק הדרומי של אזור עזה.ההתפרצויות קרו ב-10.11.56 בשעות שלאחר הצהריים.... למחרת [ב]בוקר היו שוב הפגנות ובפיזור הקהל היו מספר אבידות ביניהם. באותו יום נתבקשה חטיבה 12 לערוך סריקה באיזור רפיח.... בשעות הלילה כיתרו כוחות של גדוד 44 את העיירה רפיח. לאור הבוקר נכנסה מכונית רמקול לעיר כדי להודיע על עוצר בית כללי ועל ריכוז הגברים מגיל 18עד 45 בשלוש מכלאות".

לפי דו"ח סודי על שלטון צה"ל ברצועה שערך אל"מ (לימים אלוף) מתי פלד, תחילה קיבלה אוכלוסיית הרצועה את השלטון הישראלי כ"עובדה", ורק במחצית דצמבר השתכנעו שישראל באמת מתכוונת לסגת מעזה.ואז חלה עליה בחבלות ופעילות אנטי ישראלית. השלטון המצרי היה שנוא על התושבים, צויין כי "רבו מבקשי המשרות תחת השלטון החדש", ואף פורטו שמות של משפחות שאהדו את ישראל כתוצאה מהרווח שהפיקו מכך ("משפחות שווא, בסיסו, נוני והעדה הנוצרית ובה משפחת שחייבר וטרזי.") עם זאת, היה חשש (שלפי הדיווחים אכן התאמת) כי בשטח מסתתרים חיילים מצריים נמלטים, חלקם חמושים, ו'פידאינים' – מסתננים – לשעבר. כמו-כן, כפי שהס מצטטת את דיין, הדבר היה זמן קצר לאחר הצהרת הנסיגה של בן-גוריון מ'מלכות ישראל השלישית', ואפשר שהדבר השפיע על שיתוף הפעולה המקומי עם החיילים, בפרט כאשר אזורי רפיח וגבול רצועת עזה נחשבו פחות ממושמעים ופחות נשלטים משאר הרצועה. אפשר להניח שלאור כך היו החיילים מתוחים יותר מאשר בסריקות הרגילות.

באזור אכן היה נשק רב; בסריקות הראשונות נתפסו רק בזוקה (משגר רקטה נגד טנקים) מתוצרת צ'כיה וכמות מסויימת של תחמושת, אולם למחרת הסגירו התושבים, מחשש סריקה נוספת, כמות משמעותית של נשק.

המשימה הוטלה על גדוד 44 – שלדברי דדו "עד אז ביצע מספר רב של סריקות באופן משביע רצון". אחד ממפקדי הפלוגות העיד כי נתנה הוראה מפורשת כי יש לירות במי שבורח, למעט מנשים וילדים; לדברי סא"ל חיים גאון, המושל הצבאי של הרצועה, המדיניות הרשמית הייתה כי יש " לפזר קהל [עויין] על ידי ירי באויר .... לירות בשודדים על מנת לפגוע... יש להימנע מלפגוע בנשים וילדים. במקרה של התקפה על הכוחות אפשר להשתמש בנשק להגנה עצמית."

לטענת מפקד הגדוד (סא"ל דן כהן, כנראה), כפר רפיח התגלה כעויין יותר משציפו החיילים, והאוכלוסיה סירבה לצאת. דדו, מפקד החטיבה, מציין כי נורו יריות שמקורן לא זוהה, ונפצע סמל ישראלי – דיווח זהה לזה שדיווח לתקשורת סא"ל חיים גאון, המושל הצבאי של הרצועה, כפי שהוא מצוטט בכתבתה של הס. בדומה לכך דיווח מפקד גדוד 44 כי " תוך כדי הוצאת האנשים מהבתים בכח למכלאות נפצע אחד הסמלים שלנו והמתח היה גבוה ". יריות אלו היו, כמסתבר, בודדות – הן המקרה היחיד של הפעלת נשק כלפי הכוחות הישראליים שתועד. האוכלוסיה נקטה בעיקר בהתנגדות פסיבית, וסירבה לצאת אל המכלאות. לפיכך, טען המג"ד, "היה הכרח... להוציא את האנשים".

מכאן ואילך הוצאו האנשים בכח ובברוטליות, ונראה שבפרק זמן זה נהרגו רוב האזרחים בתקרית. לדברי מפקד הגדוד, בזמן הוצאת התושבים מהבתים "ניסה חלק לברוח ועל-ידי הריגת מספר ערבים נפסק תהליך הבריחה". מפקד החטיבה דדו טען כי בסריקות נמצאו כמאתיים חיילים מצרים ופידאינים – מספר המצוטט על ידי דיין. גם טיעונו של דיין כי הפתיחה באש כנגד מפירי עוצר הייתה מוצדקת והייתה הדרך היחידה להשתלט על הנעשה, איננו אלא שיקוף של דברים שאמרו מפקדי הכוחות בשטח. מג"ד 44 טען כי "אילולא היו פותחים באש לא היו יכולים לבצע את הסריקה", ומפקד החטיבה טען כי "אני משוכנע שלולא היה השימוש באש לא היינו מצליחים להתגבר על כל התושבים בסריקה ולא היינו יכולים להוציא מתוכם את החיילים המתחבאים, כמו כן הנשק הנשאר למחרת היה נשאר ברשות התושבים". דדו עצמו ציין כי נעשה שימוש בנשק גם כלפי "המסרווים [כך!] להישמע להוראות", ואפשר שיש כאן רמז להוצאות להורג ולא רק לפיזור הפגנה באמצעות אש.

חלק מההרוגים היו חיילים מצריים לשעבר, וחלקם אזרחים; אין לדעת מה הייתה החלוקה בין הקבוצות. ודאי הוא שנהרגו אזרחים, ולא מעטים. חוליית הקבורה דיווחה על אשה ושני ילדים בקרב ההרוגים. אם דייקה, הרי שהחיילים פעלו בעיקר בהתאם לפקודותיהם ולא ירו בנשים וילדים, ששיעורם בין הנפגעים היה קטן. נתון זה גם מלמד כי הירי כנגד מפירי העוצר היה מדיניות, ולא השתוללות גרידא.

במקביל לסריקות האלימות ולירי התנהלה ביזה, בידי חיילי צה"ל ותושבים כאחד. אחת המטרות של הסריקה הייתה, לדברי המג"ד, מציאת "מחסני קמח" שהמצרים הותירו ברפיח "לצורך מחתרת". ככל שאפשר לפקפק בכך שהמצרים (שרחשו חוסר-אמון מופלג לאוכלוסיה המקומית, וניסו לשלוט בה בחוזקה, גם אם איפשרו ואף עודדו פעולות הסתננות בתקופות מסויימות)אכן עשו זאת, אפשרות זו ודאי נשמעה אז הגיונית. חיפוש מחסני הקמח הללו כלל כניסה לחנויות – מפקד גדוד אחר, 966, ראה לא פחות משלושים חנויות פרוצות, רובן ברחוב הראשי לפי הדיווחים, בעקבות צה"ל באו נשים מקומיות ובזזו חנויות, ובערב, לאחר הסריקות, הצטרפו אליהם גם גברים. כמה מחיילי צה"ל החלו בביזה מאורגנת ורחבת היקף. סגן שמאי זאב מהממשל האזרחי ראה "זחל [זחל"מ, רכב משוריין חצי-זחלי] ואוטו משא עומדים ליד מחסן הסיגריות בשטח הצבאי בתוך רפיח כשחיילים מגדוד 44 מעמיסים קרטונים עם סיגריות עליהם, ירדתי וציוויתי עליהם להחזיר את כל הקרטונים.... שאלתי את בעל המחסן מה הוציאו לו עוד הוא מסר כי אוטו מלא קרטוני סיגריות כבר יצא". מפקד חטיבה 12 טען כי נבזזו שלוש חנויות; מפקד גדוד 44 טען כי רק אחת נבזזה. לאור תיאורו של זאב, מסתבר כי כמה חיילים ישראלים ניצלו את ההזדמנות כדי לעשות עושר גדול לעצמם; לאחר מעשה נפתחה חקירה והם אולצו להחזיר את שלקחו.

עדות נוספת להיקף הביזה נמצאת בכך שלדברי מפקד הגדוד עצמו " לפני גמר המבצע נערך חיפוש אישי אצל כל החיילים שהשתתפו בסריקה והציוד שנשדד מהחנות הוחזר בחלקו למושל ובחלקו למצ"ח".

הסריקות, מלוות בירי ובביזה, נמשכו מספר שעות, ואז הגיעו לסביבה גורמי הממשל הצבאי. סגן זאב המוזכר לעיל ראה כמה גופות ברחוב, ומיד ביקש לבודד את אזור הפעולה, למנוע מאונר"א להגיע לאזור (שניים מאנשיו נכחו באזור בעת תחילת הפעולה, ודיווחו לאחר מכן כי ראו כחמישה עשר גופות בסמוך לאחת המכלאות), ודיווח למפקדיו על המתרחש. אלה הגיעו גם הם, אך נתקלו בחוסר שיתוף פעולה מצד המפקדים בשטח. בסביבות השעה 13:30 בצהריים הגיע המושל הצבאי לאזור. לדבריו, זאב סיפר לו על " אבידות כבדות מבין האוכלוסיה בזמן ביצוע הסריקה כמו כן על שוד ביזה של חיילי גדוד 44". המושל הצבאי קרא אליו את מפקד הגדוד ונזף בו על " הריגה מיותרת של התושבים והוא הפנה אותי למח"ט 12" (זאב, שהיה פחות דיפלומט, תיאר זאת ביתר ישירות: " אפשר לומר שהוא סירב למסור לו דו"ח".) מכל מקום, התערבותם של אנשי הממשל הצבאי סימנה את קץ ההרג והביזה, אם כי לא ברור האם הייתה הסיבה הישירה להפסקת ההרג, או שממילא הסריקות כבר בוצעו עד שהגיעו לשטח. חלקם בהפסקת הביזה איננו ניתן לערעור.

תוצאות הסריקה נחשבו בעיני צה"ל למוצלחות, למעט נושא ההרג והביזה; גם ועדת החקירה הסכימה כי נתפסו כמאתיים אנשי צבא ופידאיון מצריים, חלקם מחופשים לנשים.

מספר ההרוגים, כפי שהס מציינת, נתון במחלוקת. הדו"ח של אונר"א טען כי מדובר ב-111, וגורמים ישראליים סיפקו מגוון שלם של מספרים, החל משלושים נפגעים (פצועים והרוגים) ועד אמירתו של בן-גוריון כי מדובר ב-48 הרוגים.

אולם ישנו דיווח אחד הראוי כנראה ליתר אמון מהאחרים – והוא זה של סמל מיכאל קליינמן. הסיבה לכך היא, שקליינמן פיקד על החוליה שהייתה אחראית לקבורת ההרוגים באירועי רפיח. הוא דיווח כי עד הערב פינו אנשיו וערבים וקברו מחוץ לעיר כארבעים הרוגים (ביניהם, התברר, אשה ושני ילדים). קרוב לודאי שדיווחו של קליינמן, שנכח באירועים אך לא היה מעורב בהם, ושעליו הוטלה משימת איסוף ההרוגים וקבורתם בפועל, מהימן יותר מכל מי שקיבל דיווח מדיווח – אין לדעת כמה שלבים עבר הדיווח עד שהגיע לבן-גוריון – או לזכרונות לאחר עשרות שנים. אלה האחרונים בצורה טבעית סובלים מהתקהות הזכרון ומנטייה האנושית להשלים פרטים ופערים. לפיכך, נראה שבמידה רבה של וודאות אפשר לסכם את מספר ההרוגים בארועי רפיח בכארבעים, לא 111.

המושל הצבאי של עזה תיאר את פגישותיו עם אנשי אונר"א, והן מדבריו, הן מהדו"ח והן מהדו"ח של אונר"א עולה כי המספר מבוסס על עדויות שמיעה ולא על ספירת הגופות עצמן – דבר שקליינמן עצמו היה היחיד שעשה, כפי הנראה.

סיכומו של עניין, מדו"ח החקירה ומהעדויות שניתנו באותו זמן עולה כי לא מדובר בטבח מתוכנן ובדם קר.
הטרגדיה הייתה צירוף של נוהגי מלחמה מקובלים אותה עת (ירי בבורחים, או אפילו פיזור הפגנות באמצעות אש חיה, היה נפוץ מאוד ברחבי העולם גם שנים לאחר מכן, כפי שעשו הבריטים בבלאדי סאנדיי), פירוש מרחיב של נהלי פתיחה באש, אצבע קלה על ההדק, וראיית החיילים את הגברים באוכלוסיה כאילו כל אחד הוא חייל או פידאין פוטנציאלי. ייתכן שבכמה מקרים הוציאו חיילים ישראליים להורג אזרחים ככלי לאלץ את השאר להישמע לחיילים. בארכיון צה"ל אין עדויות על אלימות שהפעילו החיילים, כגון תיאורי האלות המובאים אצל הס, אולם סביר מאוד שאכן הופעלה אלימות שכזו. לאור הוראות המתירות ירי בברחנים וסרבנים, ספק אם דווקא מהכאת כלואים נמנעו.

ניתן לשער, לפי שברי העדויות, כי מה שארע כלל נסיון לכנס את האוכלוסיה אל המכלאות, וכשזה כשל – ירו חיילים במספר אנשים כדי להפחיד את השאר, וירו באנשים שניסו לברוח. מי שירה ופגע בסמל הישראלי, יהא אשר יהא, רק חיזק את האמונה של החיילים כי לפניהם שטח עויין ומסוכן, כמו גם לכידתם של חיילים מצרים לשעבר מחופשים לנשים. צירוף הסיבות כנראה סילק את המעצורים והוביל למקרי הרצח וההרג.

עדותם של אנשי אונר"א על הגופות ליד המכלאות עשויה ללמד כי חשודים כפידאיון הוצאו להורג לפני מיון. הדיווח על אשה הרוגה ושני ילדים, מתוך כארבעים, מעלה כי הירי לא היה אקראי, ולא בוצע ללא מטרה. נשים וילדים, שלא נחשדו כחיילים ומסתננים, נפגעו הרבה פחות – אם כי העובדה שהם נהרגו יכולה ללמד או על אצבע קלה על ההדק או על מקרה רצח מקומי.

טבח מאורגן לא היה. בסופו של דבר, נורא ככל שהיה המקרה, שבלא ספק כלל פשעי מלחמה, הוא לא ייצג כוונה של הישראלים לטבוח בתושבי עזה, אלא פעולה צבאית שיצאה משליטה. לא דובר, כמו בטבח כפר קאסם, בהריגת אזרחים בשל עוצר שמעולם לא שמעו עליו, אלא בנסיון אלים וברוטלי לכפות עוצר ולבצע סריקות, שלווה גם כנראה בכמה הוצאות להורג.

אין אפשרות ישירה להסיק מרפיח לחאן-יונס, אולם לפחות לגבי רפיח, אפשר לומר בוודאות כי היה הרג, כי היה נרחב, כי הקפו היה הרבה פחות מאשר הדו"ח של אונר"א או הגרסאות הפלסטיניות, כי לא דובר ברצח חסר אבחנה, כי הגרסאות הישראליות כנראה קרובות למציאות, וכי אולי המספר של 111 איננו תעמולה, אולם הוא בוודאי גוזמה. לא כל גוזמה היא תעמולה; ערפל הקרב והזכרון האנושי מבטיחים כי מקרים רבים יישארו מעורפלים, ומה שהתרחש לא בדיוק ייוודע. אולם העדויות הנחשפות פה מסייעות להבין מה קרה אותו יום, כיצד קרה ומדוע קרה.

יגיל הנקין הוא היסטוריון צבאי, עמית לשעבר במכון אדלסון ללימודים אסטרטגיים במרכז שלם ומרצה במכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. הכתוב לעיל אינו מייצג את דעת צה"ל או כל דעה למעט זו של מחברו.

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.06 שניות עם 10 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה