|
10-08-2008, 16:33
|
|
|
|
חבר מתאריך: 14.03.06
הודעות: 1,938
|
|
ציאניד והרעלות ציאניד
היי חבר'ה,
את הסיכום הזה כתבתי כ"העשרה" למד"א, בעיקר מתוךHolstege, Christopher P., Isom, Gary E., Kirk, Mark A. Cyanid and Hydrogen Sulfide Poisoning. The Clinical Basis of Medical Toxicology, Part C:1712-1718 , וגם קצת ממקורות אחרים (נעזרתי באינטרנט). מדובר בפרק של 10 עמ' שמתוכו הצלחתי לחלץ כ-2 עמ' שאני מבין פחות או יותר ברמה סבירה. אשמח לכל הערות שהן, תיקונים וכו'.
עמרי
הקדמה
משמש, אפרסק, דובדבן, שקדים – טעימים, ועם זאת רעילים ביותר, בכמויות גדולות מדי. שלושתם מכילים חומר הנקרא "ציאניד" (או למעשה, מימן ציאנידי – Hydrogen Cyanide), או HCN בשפה הכימית – כלומר תרכובת של מימן, פחמן וחנקן. הראשון לבודד אותו היה הכימאי השוודי קארל וילהלם סכיל (Carl Wilhelm Scheele), ב-1782. עפ"י התיעוד, הוא מת מתסמינים של הרעלת ציאניד ב-1786. הראשון שעשה שימוש בציאניד למטרות הרג, היה נפוליאון. לאחר מכן, נעשה בו שימוש בשדה הקרב של מלחמת העולם הראשונה, וכן הוא היה מרכיבי גז הציקלון B, ששימש להשמדה בתאי הגזים של מלחמת העולם השנייה. מרבית ההרעלות המדווחות של ציאניד, לאחר מכן, הן בעובדי מעבדה (כימאים וטכנאי מעבדה) המתעסקים עבודה צמודה עם מלחי ציאניד. הרעלה יכולה לקרות גם בשריפות בהן מעורבים חומרים כמו צמר, משי, גומי סינטטי ופלסטיק, מהן משתחרר ציאניד בזמן בעירה.
גם במאה האחרונה יש עדויות לשימוש לא מאוד "חיובי" בציאניד: 909 בני אדם מצאו את מותם בהתאבדות המונית בג'ונסטאון, גויאנה, על ידי שימוש בציאניד זרחני (Potassium Cyanide), ב-1978. ב-1982 נחשבת לשנה השחורה בתולדות השימוש בציאניד: בשנה זו תועדו 7 מקרים של התאבדות באמצעות ציאניד.
דרכי השפעה
המנה המינימאלית הדרושה כדי ליצור הרעלה תלויה בצורת הציאניד (גז או מלחי ציאניד), וכן בדרך ההחדרה, אולם ציאניד בכל אופן נחשב לרעל בעל אפקטיביות ורמת סכנה גבוהות. נטילה דרך הפה אצל מבוגר של 200 מ"ג ציאניד זרחני נחשבת כבר להרעלה, שאיפה של גז בריכוז 270 יחידות מימן ציאניד (g/mLμ היא קטלנית בצורה מידית וחשיפה הגבוהה מרמה של 110 יחידות נחשבת לקטלנית לאורך יותר מחצי שעה. חשיפה מקסימאלית לאורך יום שלם (8 שעות) תהיה עד 10 יח'.
בשל המבנה המולקולארי שלו, למימן הציאנידי יש נטייה להתחבר עם מתכות. משום שהמשקל המולקולארי שלו קטן (27 דלתונים, אם דווקא תהיתם), הוא עובר בקלות יחסית ממברנות המסננות עפ"י גודל. כך הוא חודר לתא. בתוך התא הוא מתחבר לציטוכרום אוקסידז (חלק מהמיטוכונדריה המכיל ברזל, החיוני לייצור האנרגיה בתא בנשימה אירובית – ייצור ATP). ע"י כך, למרות אספקת חמצן מספיקה לתא, הציאניד יוצר היפוקסיה תאית, וכן מוביל לחמצת (כי יוני המימן שהיו אמורים להתחבר אם החמצן בשרשרת היווצרות האנרגיה, נשארים מיותמים).
ציאניד הוא גם רעלן נוירולוגי. הוא פוגע במרכזים במוח שבהם חילוף החומרים הוא מהיר, וכן יכול לגרום נזק למע' העצבים המרכזית, על ידי מס' דרכים, בהן גרימה לבעיה בניצול החמצן ושחרור מוגבר של נוירוטרנסמיטרים מסוגים שונים. ע"י הדמיה של המוח בנפגעי ציאניד, התגלה נזק לאזורים הרגישים ביותר לחמצן: המוח הקטן והאזורים האחראים על תנועה עדינה.
זמן הופעת הסימפטומים של הרעלת ציאניד בשאיפה או הזרקה נמדד בשניות. בהרעלה ע"י מלחי ציאניד הזמן משתנה, בין מספר דקות ל-24 שעות. הסימפטומים הם סימנים של בעיה במע' העצבים המרכזית, וכוללים כאב ראש, חרדה, בלבול, תשישות, שינוי במצב הרוח ועד לתרדמת (קומה). סימנים מאוחרים הם טכיפניאה, ובסופו של דבר ברדיפניאה עד לדום נשימה. ההשפעה על מע' הלב מסובכת, אך מחקרים בבע"ח הראו כי הרעלת ציאניד לרוב גורמת להאטה בקצב הלב וכן הקטנה של נפח הפעימה.
ההשפעות של הרעלת ציאניד לטווח רחוק כוללות חסכים נוירולוגיים כגון גמגום או בעיות בדיבור, חוסר התמצאות במרחב (אלו הנפוצים ביותר, אך חסכים נוירולוגים שונים נוספים עלולים להופיע). תסמינים אלה לרוב מתפתחים לאורך שבועות עד חודשים, אך עלולים להופיע גם בטווח של ימים. באופן כללי, התסמינים דומים להשפעות של מחלת פרקינסון.
מתי נחשוד להרעלת ציאניד, וכיצד נטפל??
גורמים מחשידים להרעלת ציאניד יהיו התמוטטות פתאומית אצל אנשים בעלי סבירות גבוהה לחשיפה לציאניד (עובדי מעבדה למיניהם, כאמור), קורבנות שריפה שנכנסו לתרדמת או חמצת בלתי מוסברות, וכן מבצעי ניסיונות התאבדות שלא ברור כיצד ניסו להתאבד, ונמצאים בתרדמת או חמצת בלתי מוסברות.
הטיפול המקובל בארה"ב יכלול באופן ברור שמירה על דרכי אוויר פתוחות, הנשמה (חמצן בריכוז 100%), מתן עירוי קריסטלואידי, וכן סודיום ביקרבונט (NaHCO3 - לטיפול בחמצת). ברמת בית חולים קיים קיט מיוחד לטיפול בהרעלות ציאניד, הכולל סודיום ניטרט (NaNO2), וכן סודיום תיוסולפאט (NaS2O3).
בשל הנדירות היחסית של הרעלת ציאניד, לרוב הצוות הרפואי נוטה שלא לחשוד להרעלה זו. משום כך, אחד הצעדים המשמעותיים והחשובים בטיפול הוא הזיהוי של ההרעלה. לשם זיהוי זה, בדיקות המעבדה המומלצות הן גזים בדם, ריכוזי אלקטרוליטים וגלוקוז, חומציות בדם, ולבסוף בדיקה של המצאות ציאניד בדם.
בנוגע לצוותי רפואת החירום (כן, אתם, מתנדבים באמבולנס), יש לנקוט זהירות מרבית בכניסה לזירה החשודה כמזוהמת בציאניד (כלומר אזורי מעבדה המכילה ציאניד, עם אדם בריא שהתמוטט). החשיפה אפשרית בדרכים מגוונות, ומשום כך משתנה גם הטיפול: אנשים שנחשפו לרעל בשאיפה יש להרחיק ממקום ההרעלה, טיהור נוסף אינו נחוץ. אמצעי ההגנה למטפל כוללים חלוק, כפפות ומסיכה. בחולים שנחשפו לרעל דרך העור יש להסיר את הבגדים ולשטוף את העור באמצעות מים.
באופן לא מפתיע, ככל שהטיפול התרופתי ניתן בשלב מוקדם יותר, הוא אפקטיבי יותר. התיוסולפאט משפיע ע"י תרומה של אטומי גופרית, שנחוצים על מנת להפוך את הציאניד לתיו ציאניד, שאינו מזיק לגוף. השפעת הניטרט ברורה פחות, אולם ככל הנראה קשורה ביכולת שלו ליצר מתהמוגלובין, אשר הזיקה הכימית שלו למולקולת הציאניד גבוהה יותר מהיכולת של הציאניד להיקשר לציטוכרום אוקסידז. על ידי כך, ציטוכרום אוקסידז חוזר לתפקד, והיכולת ליצור ATP חוזרת.
באירופה הטיפול המקובל בהרעלות ציאניד שונה מארה"ב, וכולל דימתילאמינופנול (Dimethylaminophenol) במקום סודיום ניטרט, שמוביל לריכוז בדם הגבוה ביותר של מתהמוגלובין לאחר 5 דקות בלבד, בניגוד ל-30 דקות בשימוש בסודיום ניטרט.
סיפור מקרה לדוגמא
פרופסור לכימיה בן 45, בריא בד"כ, נמצא מחוסר הכרה על רצפת המעבדה. עובדי המעבדה ביצעו בו החייאה בסיסית עד להגעת צוות רפואי. הצוות הרפואי ביצע אינטובציה, ומדד סימנים חיוניים: ל"ד 88 ממ"כ סיסטולי, דופק 110. טיפול ב-0.8 מ"ג נלוקסן (נרקן, בעגה המקובלת במחוזותינו) לא הועיל, וכן 25 גרם דקסטרוז. לאחר עירוי של ליטר סליין (סודיום כלוריד), לה"ד עלה ל-100 ממ"כ סיסטולי. לאחר ההגעה לחדר המיון, נמצא בקבוק של סודיום ציאניד, בצירוף מכתב התאבדות.
עם ההגעה לחדר המיון, הועבר החולה לחדר חיטוי, שם נשטף במים תוך כדי החייאה. סבב בדיקות שנערך בביה"ח מצא ל"ד 90 ממ"כ סיסטולי, דופק 74, טמפ' גוף 37.1oC, ריווי חמצן בדם 99%. בדיקת גלוקוז הראתה ערך של 276mg% (כאמור, ניתן דקסטרוז). בדיקת גזים בדם (ABG) הראתה ערך pH 7.01, PCO2 21mm Hg, PO2 575mm Hg. המטופל קיבל 100 mEq סודיום ביקרבונט, וכן טיפול בקיט נגד הרעלות ציאניד – שכלל 300 מ"ג סודיום ניטרט ו-12.5 גרם סודיום תיוסולפאט, דרך הוריד.
א.ק.ג שנערך למטופל הראה סטיות לא ברורות במקטע ST. צילום CT שנערך לא הראה ממצאים חריגים. בדיקת גזים בדם נוספת שנערכה לאחר חצי שעה הראתה שיפור בעקבות מתן הטיפול – pH עלה ל-7.17, ומתהמוגלובין של 6.5%. מנה נוספת של סודיום ניטרט פתרה את בעיית החמצת המטבולית, בטווח של 12 שעות. לאחר 5 חוד', המטופל התלונן על בעיות בזיכרון, וגמגום.
_____________________________________
בברכה, עמרי (בלי ו' )
אם לא יודעים, לא כותבים. בשביל זה יש חברים.
Equipment: Nikon D50, Nikkor Dx 18-55mm, Nikon SB600, Nikkor 50 mm f/1.8, Tamron 18-250mm Canon PowerShot A95, Tiffen Filter Set, Minolta Dynax i7000, Minolta 28-85 mm, Σ 70-210 mm, and a few more glasses...
|
|