|
11-10-2014, 12:46
|
|
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
ראיון ישן עם מפקד גדוד 51 של גולני, סא"ל אופק בוכריס
בתגובה להודעה מספר 47 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ראיון מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל תמיר ידעי"
http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/298/441.html
גיבור\ מאת יואב לימור
סא"ל אופק בוכריס צפוי להיות הצל"שניק הראשון של מבצע חומת מגן
ספר חדש, "נלסון: האיש והאגדה", מתאר פגישה שהתקיימה ב-1797 בין האדמירל האנגלי הנודע – שהפך מאוחר יותר לגיבור הלאומי של אנגליה ופסלו מתנוסס עד היום בכיכר טרפלגר – למלך ג'ורג' השלישי. נלסון בדיוק חזר מהקרב בסנט וינסנט, שבו איבד את ידו הימנית, והמלך ביקש לפגוש את הגיבור המהולל. כאשר נכנס נלסון לארמון, בחן אותו המלך, ואז אמר לו: "אני רואה שאיבדת את ידך, אבל דע לך שאנגליה תדרוש ממך חלקים נוספים בעתיד". סא"ל אופק בוכריס הוא לא הורישו נלסון, אבל ממיטת האשפוז שלו הוא מצהיר שהוא מתכוון לחזור לסיבוב נוסף. בוכריס הוא אחד הגיבורים של מבצע חומת מגן: קצין שעבר רצף מדהים של קרבות – מג'נין לטול-כרם, משם לרמאללה, חזרה לג'נין, משם לחברון ולשכם – שכל שבעה מחייליו, ונפצע קשה מאוד בעצמו. בקרב האחרון שלו (בינתיים), בקסבה בשכם, הוא חטף ארבעה כדורים ובנס נשאר בחיים, ועכשיו הוא נלחם לחזור לכושר: הרגליים עוד לא מתפקדות, אבל הוא לא מתלונן. "אין לי מה לקטר", הוא מצהיר. "מבחינתי, היושב במרומים עשה את שלו. אין תלונות". בוכריס, "בקיץ אני מתוכנן להיות בן 34" (מה אתה כזה סקפטי, הוא נשאל, והשי ב: "מילא הייתם אומרים לי את זה לפני חודש, אבל מה לא ברור עכשיו?"), צפוי להיות הצל"שניק הראשון של מבצע חומת מגן. כל מי שבא עימו במגע במהלך הקרבות, בעיקר במחנה הפליטים ג'נין, מרבה לדבר בשבחי מנהיגותו, אומץ לבו והמקצועיות שהפגין. בוכריס עצמו מצטנע: "אני לא מבין בצל"שים, ולא יודע מהי הנורמה ומהו החריג ממנה שאותו צריך לציין. בשבילי, מה שעשיתי זו הנורמה. צל"ש? זה כבר עניין לשיפוטם של אחרים". מי שמכיר את בוכריס יודע שלא מדובר כאן בהצטנעות לשם הראיון. בסך הכל מדובר בקצין מופנם, נוקשה, שכל עניין הפרסום זר ומוזר לו. כמג"ד פעיל הוא סירב בתוקף להתראיין, ועכשיו נעתר רק מסיבה אחת: "כדי לדבר על הגדוד ועל החיילים, בעיקר אלה שנהרגו. הם הגיבורים האמיתיים". הרבה זכרונות יש לו מהקרבות בחודשים האחרונים, אבל אחד שנצרב חזק-חזק בראש הוא זה של המבט בעיני הלוחמים שמביאים חבר שלהם, שנהרג, לתחנת איסוף הפצועים הגדודית ואחר כך חוזרים לאותו מקום כדי להמשיך להילחם. "זה משהו מדהים", הוא אומר. "זו העוצמה של גולני, התמצית של רוח הלוחמים שחוזרים להילחם למרות שהסכנה כל כך ברורה ומוחשית. החבר'ה האלה עשו ציונות בלי מילים. גם אלה שנותרו בחיים הקריבו עצמם בשביל העם והמדינה". מכיסאות הבר של בתי הקפה בתל-אביב עלול בוכריס להיראות מטורף, משיחי משהו. אבל כל מי שבקיא בפרטי הקרבות שניהל בחודשים האחרונים גדוד 51 מבין שהוא יודע על מה הוא מדבר. בג'נין, תחת אש תופת והמון נפגעים, הוא שאל את עצמו לא פעם "מה אני עושה בתוך הדרעק הזה". אחר כך הוא חשב לעצמו שאם זה מציק לו, אז בוודאי גם הלוחמים שלו מוטרדים. הפתרון שלו היה פשוט: "בכל יום, לפעמים פעמיים או שלוש ביום, הייתי לוקח את מכשיר הקשר ואומר להם שאנחנו הצודקים, שאנחנו כאן כדי לשמור על האזרחים שלנו מפני המחבלים ושנהיה כאן עד שננצח, למרות המחיר הכבד". הוא מאמין בכל מילה. זה אופיו, חריג גם בנוף מג"די החי"ר. בכל פעם שאחד מחייליו נהרג בלחימה, היה בוכריס ממהר להגיע בעצמו, גם תחת אש, אל התאג"ד. "הייתי מרים את השמיכה, מזהה את החייל, קורא בשמו – ומכסה. זו היתה חובתי, כמפקד, להיפרד בפעם האחרונה מחייל שלי שנהרג". אחר כך היה חוזר להילחם, בראש הכוח. במחנה הפליטים ג'נין הוא נלחם מהרגע הראשון, ואפילו פעם אחת לא עלה בדעתו לבקש שיחליפו אותו; כששאלו אותו למה לא עצר להמתין לכוחות אחרים, שיסייעו לו, והמשיך להתקדם לבד, ענה: "אני לא מכיר מושג כזה".
נלחם להילחם
הוא התגייס לפני 14 שנה לגולני, לפלוגת החבלה, יצא לקורס קצינים, קיבל צוות, והמשיך להתקדם – עד שמונה לסגן מפקד היחידה. אחר כך יצא לחופשה, וכשחזר מונה כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד 12. בהמשך פיקד על החה"ן, היה סמג"ד, למד לתואר ראשון (מדע המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית), כיהן כקצין האג"ם של חטיבת גולני, ולפני קצת יותר משנה מונה כמג"ד 51. בוכריס קיבל את הגדוד אחרי קו ארוך בנצרים, לקראת אימון ברמת הגולן. השילוב של התפוגגות המתח שלאחר הפעילות המבצעית עם דרכו הנוקשה גרם למתחים קשים בגדוד ולריבוי תלונות על המג"ד החדש. "אם היו עושים לי מדד פופולריות לפני עשרה חודשים, בטוח שלא הייתי עובר את אחוז החסימה", הוא צוחק. תרמו לכך החלטותיו לצמצם את הפערים בין ותיקים לצעירים, להחזיר את הסמכויות למפקדים הזוטרים, ובהמשך – לבטל פלוגת מסלול ולהקים תחתיה פלוגה רובאית נוספת. התמרמרות החיילים הגיעה לשיא, אבל מפקדיו נתנו לו גב גם כששפט חיילים לתקופות ארוכות בכלא. בוכריס האמין ש"ההיגיון ינצח", ומה שלא יעשה ההיגיון, תעשה הלחימה. בנובמבר, אחרי חצי שנה כמג"ד, יצא הגדוד לאימון נוסף, בתום פעילות מבצעית בהר דב. "הרחתי שהמצב ביהודה ושומרון נפיץ, ושלא ממש נזכה להתאמן", הוא מספר. "לכן הלכנו על אימון מזורז: הכנסתי את כולם לאוהלי סיירים ועשינו את האימונים הבסיסיים – שטח פתוח, שטח בנוי ושבוע לחימה. פתחנו לחיילים את הצורה; כל פלוגה עשתה שישה תרגילים, ביום, בלילה, בגשם. החיילים הלכו בשבוע הזה איזה 60-70 קילומטר". כמו שציפה, אחרי שלושה שבועות האימון נקטע. אחרי הפיגוע באוטובוס במחנה 80, שבו נהרגו שלושה אזרחים, הוקפץ הגדוד והוטל עליו לכתר את ג'נין. חמישה שבועות הם היו בצפון השומרון, ואז עברו לפעילות באזור אבני-חפץ. באותה תקופה, ראשית 2002, התחילו השטחים לבעור וצה"ל העלה את מינון פעולותיו בשטחי איי. אחת הפעולות הראשונות שביצע גדוד 51, ביחד עם יחידת דובדבן, היה לכידת מבוקשים בכפר ציידא. הפעולה היתה מוצלחת ביותר, אבל סופה היה טרגי: מפקד דובדבן, סא"ל אייל וייס, נהרג בהתמוטטות גדר בטון על ראשו. בוכריס עמד אז מצדה השני של הגדר. הוא זוכר באופן גרפי את הריסת הבית על ידי הדחפור, ואז את התקרה שעפה, פוגעת בגדר האבן, את הבלוקים שנופלים כמו דומינו, ואת חלקה העליון של הגדר, רצועת בטון, שנופל לווייס על הראש. כאשר הרימו הלוחמים את הבטון, בוכריס היה זה שמשך את וייס החוצה. "קראנו לו, 'אייל, אייל', אבל הוא לא ענה", הוא משחזר. "הבאנו את הדוקטור שלי, שהיה 20 מטר משם. הוא בדק אותו ואמר שאייל הלך, שנשברה לו המפרקת. זה היה הלם מוחלט". אחרי ציידא הגדוד חזר לאבני-חפץ. כעבור זמן קצר הוא הוקפץ למבצע החטיבתי של גולני במחנה הפליטים ג'נין. זו היתה הפעם הראשונה (מתוך שלוש) שגדוד 51 הגיע למחנה הפליטים הזה; המבצע הוכתר אז בהצלחה, בפרמטרים של אותה תקופה: הגדוד הרג קרוב ל-20 מחבלים, הגיע למרכז המחנה – ועזב. הזיכרון העיקרי של בוכריס מהמבצע הזה היא פציעתו הקשה של סרן רועי גרינוולד, מפקד הפלוגה הרובאית, שמאושפז עכשיו בחדר על ידו בשיקום בתל השומר. במקומו הוא הביא לפלוגה את רב סרן אביהוא יעקב, קצין מצטיין מהשייטת, שנהרג בחודש שעבר באותה הפעולה בשכם שבה בוכריס נפצע קשה. כמה ימים אחרי שיצאו מג'נין חזרו לשם לוחמי גולני, למבצע קצרצר שבוכריס מתאר אותו כ"שקט ורגוע". משם הם עברו לטול-כרם, למבצע נוסף של גולני. חלקו של בוכריס במבצע הזה היה בהתחלה שולי; הוא פתח את הדרך לכוחות שנכנסו למחנה הפליטים, אבל נותר בחוץ כדי לפקח על הנעשה בעיר. רק אחרי יממה, כשהתברר שהעיר טול-כרם רגועה ועיקר הבעיות הוא במחנה הפליטים, הוחלט לצרפו ללחימה שם; בעוד שני כוחות אחרים מהחטיבה נאבקים להתקדם מצדי המחנה, הגיח בוכריס ממרכזו, וסייע בכך להכנעת המחבלים. הרבה נכתב על כניעת המחבלים בטול-כרם, גרסתו של בוכריס מאפשרת הצצה לאיך זה קרה באמת: המג"דים, הוא אומר, התווכחו בינם לבין עצמם איך גומרים את העסק וגורמים למחבלים לצאת החוצה. בוכריס אומר ש"עשה הצגות" וזרק רימוני הלם כדי להפחיד את הפלסטינים. "זה עבד", הוא מספר. "פתאום באה אלי בחורה פלסטינית בשם סוזן ואמרה לי שיש כמה חבר'ה שרוצים להיכנע. אמרתי לה להביא אותם בלי חולצות, כדי שנהיה בטוחים שאין עליהם מטעני נפץ, עם נשקים מעל הראש. חשבתי שיביאו איזה שניים-שלושה פלסטינים, ופתאום – פחד אלוהים. באים אלינו איזה 30 חמושים, ואני רק עם חמישה חיילים מהחפ"ק שלי, וכל זה קורה בצמוד לבית ממולכד שהיו בו מלא מטענים". לאחר שהושלמה משימת טול-כרם, יצאה גולני לרמאללה, למבצע "בקרוב אצלך". הפעם נשאר גדוד 51 מחוץ לתוכניות, על מנת שימשיך בפעילות הביטחון השוטף באזור טול-כרם. בוכריס לא אהב את ההחלטה והחליט להיאבק; הוא הלך למח"ט גולני, למפקד אוגדת יו"ש, לקצין האג"ם של פיקוד המרכז. הם לא השתכנעו. בניסיון אחרון לשנות את מה שנתפש בעיניו כרוע הגזרה, החליט ללכת לרמטכ"ל; הוא נסע לאשקלון, שם ביקר הרמטכ"ל את לוחמי חטיבת גולני שהיו בנופש קצרצר בין מבצעים, ניגש אל מופז ואמר לו: "אני אופק בוכריס, מג"ד 51". בוכריס לא הצליח לשכנע את הרמטכ"ל. תמונת סטילס משיחתם אז, בצירוף הקדשה אישית של מופז, מוצבת עכשיו מעל מיטתו בתל השומר. אבל לחוסר ההצלחה הזה היה בכל זאת צד חיובי: בדיעבד יודע בוכריס שזה היה הרגע שבו לוחמי הגדוד עברו לצד שלו. גם אלה שקודם התמרמרו נגדו, הבינו עכשיו שיש להם מג"ד שנלחם בשביל שהם יילחמו. מאותו הרגע, הפופולריות שלו נסקה, עד השיא שנרשם לפני שבועיים, כאשר בוכריס הגיע – על מיטת אשפוז, עם אינפוזיות ועם זונדות – לערב הגדודי שנערך בגבעת-אולגה. החיילים, שלא ידעו כי מפקדם הפצוע קשה יגיע לאירוע, קיבלו אותו בתשואות רמות. בוכריס דיבר מהכתב על ערכים ועל המחיר ששולם בעבורם, ואחר כך הוסיף כמה דברים בעל פה; הוא הודה לאש תו, נעמה, ואמר ש"אם הייתי יכול, הייתי מחבק כל אחד מכם". בוכריס אומר שהוא בא לערב הגדודי רק כדי להגיד את המשפט הזה: "חיילים הם לא חברים שלי, אבל הם בהחלט חברי לנשק. כמוהם לא יצאתי הביתה, הייתי איתם בקרב, והייתי צריך להגיד להם תודה, וגם להיפרד, כי היה לי ברור שלא אחזור לפקד על הגדוד".
ימי קרב
בערב פסח בוכריס היה בבית. כאדם דתי, הוא לא הדליק טלוויזיה. באמצע ליל הסדר נכנס גיסו, אחיה של אשתו, והודיע שהיה פיגוע בנתניה, שיש המון הרוגים. "אמרתי לנעמה: 'חכי ותראי, אני לא גומר את החג בבית', והיא ענתה: 'אתה עם הנבואות הרעות שלך'". בשתיים בלילה צלצל הטלפון. הוא ישן חזק, ועבר המון זמן עד שהתעורר. מאותו רגע, זה היה כמו בסרט; הוא התלבש ועף לרמאללה, ובדרך הספיק לארגן את ההקפצה של הלוחמים, שהיו בבית ("מזל, כך היה הרבה יותר קל לארגן את ההסעות שלהם"). בדיעבד הוא חושב ש"יש אנשים שזו היתה הפעם האחרונה שהם היו בבית". למשל רומן שליאפשטיין ז"ל, שנהרג בקרב על המוקטעה ברמאללה, שלושה מטרים מדלת הכניסה ללשכתו של יאסר ערפאת, ביומו הראשון של מבצע חומת מגן. בוכריס אומר שברמאללה הוא ראה "בפעם הראשונה בחיים שלי" את הקשר שבין הרמה המיקרו טקטית לרמה האסטרטגית, או בלשונו – "כמה שהכל כל כך רגיש, עם מיליון איסורים, וההקפדה שכל החיילים יודעים מה שהם עושים ולא סוטים מילימטר מההנחיות". וכל זה "בלילה מטורף של ברד וערפל, תחת אש". שם, ברמאללה, הרגיש בוכריס את הקריטיות של המשימה שהוטלה עליו: "סוף-סוף הבנתי באמת למה אומרים תמיד שחשוב שיהיו מפקדים בכירים בשטח". זכרונות המוקטעה של בוכריס הם בעיקרם קנאה. לפלסטינים, הוא מספר, יש הכל חדש: נשקים, שכפ"צים קרמיים, מחשבים, כספות, מיטות, ארונות, מקלחות. "עד אז ראיתי מחנות פליטים, ופתאום – בום, הלם. אפילו אצלנו אין כאלה תנאים לקצינים". מהצד השני, הוא נחרד מעוצמת הטרור; לא רק הכמות המפחידה של נשקים ושל תחמושת, אלא גם המידע שנתפס בכספות ובמחשבי הפלסטינים. מי שנכנס למחשבים היה הקשר שלו, גדליה מליק ז"ל, שנהרג אחר כך במחנה הפליטים בג'נין. "גאון מחשבים", מתאר אותו בוכריס. "הייתי אומר לו 'גדליה, יש מחשב, טפל בנושא', והוא היה עושה את היתר". אחרי שלושה ימים הם עזבו את רמאללה. חטיבת גולני כבר היתה בדרכה לשכם, להצטרף לצנחנים למבצע כיבוש הקסבה, ובצה"ל התנהל ויכוח: האם גדוד 51 ילך עם כל החטיבה או שיעבור להילחם במחנה הפליטים ג'נין. בוכריס רצה להיות עם גולני, אבל נשלח לבסוף לג'נין. בין לבין הוא יצא ללוויה של שליאפשטיין, שהיה ההרוג הראשון שלו כמג"ד. לפני טקס הקבורה, הוא ביקש מהלוחמים "להתנהג כמו גברים, בלי כל ההסמרטטות הזו, שנשפכים על קברים. זה נראה לי מחליש. מי שלא יכול, שילך אחורה והחברים יעזרו לו. עוד לפני שידעתי מה יהיה בג'נין, אמרתי להם שחובה עלינו לזכור את המתים, אבל לא לעשות פולחן של המוות, אלא לזכור ולהמשיך הלאה". ביום שלישי בלילה הוא כבר היה במחנה הפליטים ג'נין, בקרב הקשה ביותר של מבצע חומת מגן. לבוכריס יש "בטן מלאה" על הקרב, משלב התוכניות המקדימות ועד הביצוע בפועל, אבל בשלב הנוכחי הוא נזהר מלהרחיב את הדיבור; לא מחשש (חוץ מהעניין המשפחתי, כי שני גיסיו, אחיה של אשתו נעמה, הם לוחמים בחטיבת המילואים שנלחמה לצדו), אלא פשוט משום ש"אני רוצה קודם להגיע לכל המפקדים, שישמעו ממני מה באמת היה שם, ולא שהם יקראו את זה בעיתון. על קצה המזלג אני יכול לומר שבג'נין היו בעיות מקצועיות וערכיות קשות, שצריך להתעסק איתן". בוכריס הגיע לג'נין עם מפקדת הגדוד פלוס שתי פלוגות. "מההתחלה זה הלך קשה", הוא מספר. "חיכו לנו מלכודים ומטענים, והבנתי שזה יהיה קרב אחר. כינסתי את המ"פים ואמרתי להם שיעשו הכל הכי בטוח וזהיר שאפשר, כי זה לא מחנה הפליטים ג'נין שהכרנו מהמבצעים הקודמים". שעתיים מתחילת הלחימה היה לגדוד פצוע ר אשון ובערב עוד פצוע. למחרת נהרגו לו שני חיילים, גדי עזרא ונסים בן-דוד, קצין מבסיס האימונים של פיקוד המרכז, שבוכריס הסכים לצרפו למבצע. "הם נכנסו לשטח מחורבן וניסו למצוא דרך לצאת מבית שהיה תחת ירי צלפים. נסים נפגע ראשון, ותוך כדי שהרימו אותו על אלונקה, כדי לפנותו, נהרג גדי מכדור בצוואר". באירוע נפצע גם חובש, ואלירז, הסמ"פ, נפצע מרסיס ברגל. פינויים של הנפגעים התנהל תחת אש, ובוכריס זוכר את גבורתו של אביהוא יעקב, "שהוריד את האפוד ולקח אחד-על-אחד את גדי, ששקל יותר ממאה קילו, ורץ איתו את המדרון עד שהוא הוציא אותו משם". בוכריס אומר שהאירוע הזה היה ה"ברוכים הבאים" האמיתי למחנה הפליטים ג'נין. מאותו יום הוא זוכר את הרמקולים הפלסטיניים משדרים לחיילי צה"ל "ברוכים הבאים לגיהנום, למחנה הפליטים של השאהידים. כדאי לכם לברוח מכאן אם אתם רוצים להישאר בחיים". לאחר שהסתיים הפינוי, הם התיישבו לנוח במדרון, ופתאום ראו שהסמג"ד, רס"ן יניב עשור, יושב על מטען. אז קלט בוכריס שיש לו בעיה: "הבנתי שאני יכול לסמוך רק על עצמי ועל החיילים שלי, וביקשתי שישלחו לי את הפלוגה המסייעת, שהיתה בתעסוקה מבצעית בצפון והובאה אלינו במסוקים". עם הפלוגה הנוספת הוא הרגיש יותר בטוח, וגם הצליח להתקדם יפה. על אף שבאותו יום נהרג מרום פישר ז"ל, בקרב הפיקוד הבכיר, בחפ"ק האחורי, היתה תחושה רגעית שהמחנה עומד בפני כניעה. אז הוחלט גם לקרוא בכריזה לפלסטינים להסגיר את עצמם; בדיעבד סבור בוכריס שזו היתה טעות "כי אנחנו רצינו שהם ייכנעו יותר ממה שהם עצמם רצו להיכנע". למרות זאת, השבת היתה שקטה למדי. ביום ראשון התקדם הגדוד למרכז המחנה, שם התנהלו הקרבות האינטנסיביים באמת, מבית לבית, "אנחנו בבית אחד, הם בבית הסמוך, והכל מטווחים מאוד קצרים". איכשהו הם הצליחו לעבור את היום בלי נפגעים, אבל בשני בבוקר נקלע הכוח של אביהוא למארב מתוכנן, שבו נהרגו מתניה ראבינסאן ושמואל וייס, ולוחם נוסף נפצע. בוכריס מגלה כאן לראשונה כי באותו שלב דיווחו לו מהחפ"ק על כך שיישלחו מטוסי קרב להפציץ את המחנה בפצצות ברזל, אולם מאוחר יותר התוכנית בוטלה; במקום זאת, הוחלט לשנות את אופי הלחימה: להיכנס תחילה עם דחפורים, ואז להגיע ב"אכזריות" של גולני, ולטהר את הבית בירי לפני שנכנסים אליו. בשלישי בבוקר, כשנהרגו 13 חיילי המילואים ממארב מט ענים, נקלע בוכריס לבית ממולכד, עם עשרות מטענים ועם מצבור אמצעי לחימה במרתף. "אז הבנתי שהגענו ללב הבעיה", הוא אומר. באותו ערב הגיעו לבקר אותו מפקד האוגדה, תא"ל אבי מזרחי, וסמח"ט גולני (שהיה קודמו כמג"ד 51), סא"ל אבי פלד. בוכריס בדיוק הסביר להם על הלחימה, כאשר לפתע נשמע ירי מתוך המבנה, ואז שני פיצוצים. בוכריס רץ החוצה לחדר הסמוך, וראה את גדליה מליק מוטל הרוג על הרצפה, לאחר שכדור פגע באחד הרימונים באפוד שלו, שהתפוצץ. כל מי שהיה באזור נפצע מהרסיסים, כולל בוכריס, ש"רק נשרט". ביחד עם פלד הוא הסתער על מקור הירי, ששותק בתוך שניות. מהאירוע הזה נשאר לבוכריס עוד זיכרון אחד מוזר. הוא שונא ריח של סיגריות, אבל כששאלו אותו מפקדיו מה להביא לו לג'נין, הוא ענה להם: "סיגריות". כשתהו מזרחי ופלד אם בוכריס התחיל לעשן, הוא ענה להם: "זה לא בשבילי, אלא לחיילים". את הסיגריות הוא נתן למליק, כדי שיחלק לחבר'ה. מליק שם את הסיגריות באפוד, אבל כשהתפוצץ הרימון, הלכו גם הסיגריות.
בשלולית של דם
עברו עוד יומיים, וג'נין הוכנעה. את גדוד 51 החליף גדוד 12, אבל בוכריס סירב להתפנות עד שיהיה ברור שלא נשארו כיסי התנגדות נוספים במחנה. "אמרתי שאני לא משאיר עבודה בלתי גמורה", הוא מספר. אחרי חופשת מנוחה קצרצרה השתלב הגדוד במבצע בחברון, ובעוד כמה פעולות קטנות לפני שנשלח לתפוס בשכם את בכיר החמאס, עלי חדירי, מבכירי המהנדסים של הארגון ומי שהיה אחראי להכנת המטען שהתפוצץ בליל הסדר במלון פרק בנתניה. נוהל הקרב למבצע היה קצרצר, פועל יוצא של המוכנות ושל הניסיון הרב שצבר הגדוד בפעולות הקודמות. בוכריס הלך בראש הכוח, ביחד עם אביהוא יעקב; כשנשאל מאוחר יותר ממתי המג"ד הולך ראשון, ענה כי חשש שפעולה חפוזה של אחד החיילים תגרום להפעלת המטענים בבית, ולפגיעה בכוח. לאחר שנכשלו בנסיונות לפתוח את דלת הכניסה לבית, הורה בוכריס לפוצץ אותה באמצעות לבנת חבלה; ההצלחה היתה חלקית, ומקצת מדלת העץ נותרה על כנה. בעוד יעקב כורע על הרצפה כדי לחפות עליו, התכונן בוכריס לבעוט בדלת כדי להפילה. לפתע נורה צרור מדויק מתוך הבית; יעקב נהרג במקום, לאחר שכדור פגע בראשו. בוכריס ספג ארבעה קליעים: אחד בכל ירך, אח ד בבטן ואחד בכף יד שמאל. הוא נפל אחורה, והורה לכוח לחלצו מהמקום, ובמקביל להזעיק מסוק פינוי. החיילים היססו, והוא צעק להם לגרור אותו במורד המדרגות, עד הג'יפ, ומשם בנסיעה החוצה. בוכריס זוכר את הנסיעה כחוויה טראומטית, כשהוא שוכב מאחור בג'יפ שדלתותיו פתוחות, ובכל סיבוב אחת הדלתות נטרקת ופוגעת ברגליו הפצועות. כעבור כמה דקות הג'יפ נעצר באופן פתאומי. "שאלתי איפה אנחנו, והם השיבו לי שאין להם מושג, שהתברברנו", הוא מספר. "פתאום הגיע הסמג"ד שלי, עם תאג"ד; הרופא שם לי חוסמי עורקים רוסיים, שלחצו נורא. שאלתי אותו אם אחיה, והוא אמר שכן. אמרתי להם שיטוסו למבוא-חורון, כי לשם יגיע המסוק. התחלנו לנסוע, ופתאום שוב נעצרנו. התברר שעוד פעם התברברנו. בשלב הזה שאלתי שוב את הדוקטור אם אחיה, והוא אמר: 'אני לא כל כך בטוח'. בתוך כל זה שאני שוחה בתוך דם הבנתי שאני חייב להישאר בערנות, ולקחת את העניינים לידיים. ביקשתי שיעלו את המסוק לאוויר ויבקשו ממנו לכוון אותנו, אבל אמרו לי שזה בלתי אפשרי כי יש ערפל. אמרתי לנהג שיתאר לי את מה שהוא רואה, ולפי התיאור הבנתי שאנחנו נמצאים בצומת קוצ'ין עליון. צ'יקו (מח"ט גולני, אל"מ משה תמיר – י. ל) שלח כוח, שהוביל אותנו למנחת. במסוק כבר קיבלתי מנת דם ראשונה ומשם כבר הגעתי לחדר מיון".
ממשיך בצה"ל
בוכריס נמצא עכשיו בשיאו של מרוץ השיקום. בשבת האחרונה הוא יצא הביתה לראשונה מאז נפצע. "היציאות כאן יותר טובות מבגולני", הוא צוחק, אבל מבהיר שהשבתות קצרות: משפחתו מתגוררת בקרוואן, עד שתשלים את בניית ביתה החדש במצפה בצפון. במהלך החופשות הוא לן אצל חברים, ובאמצע השבוע הוא בתל השומר, עושה פיזיותרפיה. לרופאיו אמר: "תגידו לי כמה זמן ייקח עד שאלך, אני אוכיח לכם איך עושים את זה בשליש זמן פחות". בבית החולים הוא חגג יום נישואים וגם יום הולדת שבע לבכורו, יובל (לזוג עוד שני ילדים, יפתח בן חמש, ותמר בת שנתיים וחצי). מהמיטה הוא הרים אותו, ביד אחת, והבן צהל ש"אבא שלי גיבור". הוא לא מרחם על עצמו ומתכנן לחזור לפעילות מלאה בקרוב; בינתיים זה עוד נראה רחוק: הכדור שפגע ברגל שמאל ריסק את עצם הירך ונשאר בתוכה, והכדור שפגע ברגל ימין ריסק את העצם אך יצא החוצה. כשיצא מהניתוח, הדבר הראשון שאמר לנעמה היה "הלכו לי הרגליים, מה?", והיא השיבה: "לא". מאז בוכריס אופטימי; הוא מקווה שבתוך שבועיים יוכל להתחיל לדרוך על רגל ימין, ובתוך כחודשיים על רגל שמאל. ומה בהמשך? בוכריס השלים עם כך שכבר לא יחזו ר לתפקידי שדה והוא מעוניין לצאת בקיץ ללימודי תואר שני ואחר כך להמשיך להתקדם בצה"ל. "זה מה שאני יודע לעשות", הוא צוחק. מגדוד 51 הוא נפרד, כאמור ובשבוע שעבר כבר מונה לו מג"ד חדש, סא"ל יובל. בוכריס לא ממורמר: "היה לי הרבה זמן לחשוב על זה, והבנתי שזה נגמר. מה שלא יהיה, משהו ממני נשאר שם, והרבה מאוד משם נשאר אצלי"
("מעריב", 31.05.2002)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|