|
02-11-2008, 19:01
|
|
|
חבר מתאריך: 25.08.07
הודעות: 1,097
|
|
מגדיאל עם התנצלויות
אתחיל בהתנצלויות: ללבני, שהקריב את נעליו וכמעט את כף רגלו, ואני בכלל שכחתי מזה.... אבל למעו האמת, לבני, המילה מגדיאל לא הוזכרה באותה תגובה, אלא רק רמתיים-רמת השבים-הוד השרון. אף לא מילה על מגדיאל.
והתנצלות בפני אלוהי הידע: מגדיאל היתה פשוט חור שחור בתודעה שלי. כשבועז שאל על כפר תבור ועל מגדיאל, החיבור ביניהם כל כך בלבל אותי שמשום מה חיפשתי בנבכי קודקודי איזו מגדיאל גלילית, וכשלא מצאתי - החלטתי שאיש מאיתנו לא ביקר בה.
וכפי שלבני גילה כבר מזמן - הפורום הזה מלא במקריות מפתיעה, והבוקר מצאתי את עצמי מוזמן לפגישת עבודה במגדיאל. איזו הזדמנות נפלאה לכפר על כל עוונותי!
מסתבר, ואת זה סיפרו לי באותה פגישה, שממש לאחרונה התפרסם במקומון של הוד השרון מין משחק ניווטים מלא במידע היסטורי על הוד השרון, ובמיוחד על מגדיאל (למי שיש לו חורים, כמו שלי - מגדיאל היא אחת המושבות מהן נוצרה הוד השרון, בשנות השישים). את הכתבה הזו לא ראיתי, אך הדובר שסיפר עליה הבטיח לשלוח. אבל בינתיים כל המקומיים טוו לי מסלול הליכה, וכך עשיתי.
התחלתי בבית זקיף. ביתו של המנהיג ההיסטורי של מגדיאל, עליו סופר שנסע לקונגרס הציוני שהתקיים ב-1930, ובכה בפני באי הקונגרס על סכנה כלכלית שמאיימת על מגדיאל. אם לא תימצא תרומה - הם יסגרו את המושבה. בכה בכה, וחזר לארץ עם כמה אלפי שקים של מלט. אז הנה ביתו:
משם לבית הכנסת. בכל חומר היסטורי מצוין בפרוטרוט שביהכ"נ נבנה כמבצר, ושם התבצרו תושבי מגדיאל במלחמת השחרור. אם נחבר את שנת בנייתו, ואת הסיפור הקודם על אדון זקיף, הרי שהוא פשוט חזר למגדיאל עם המון מלט, ובנה את בית הכנסת. בכל מקרה, ביהכ"נ נחמד, די יפה אפילו - אבל למרות ההבטחות, אין לו בכלל חרכים. כשניסיתי לברר לאן הם הלכו - הסתבר שפשוט סתמו אותם, אבל בהחלט יש כוונות לפתוח אותם מחדש.
התחנה הבאה לקחה אותי לצריף הראשונים. אתר הומה פעילות של שימור ותיעוד הסטוריים. הם קיבלו את פני נהדר, עם הסברים ורצון טוב, ובמקביל ישבו וגבו עדות מפורטת מאחת הקשישות המקומיות. עבודה זהב. הצריף משמש גם קצת כמוזיאון לתולדות המושבה, אלא שהם לא ממש סלקטיבים: כל דבר ישן זה טוב, ו"דבר ישן" זה גם פטיפון מלפני 30 שנה, וגם מגל מלפני 300 שנה. הכל הולך. גיבוב של חפצים ישנים, מכל התקופות, שלא ממש נותן תחושה אותנטית, אבל בהחלט חמוד.
הנה התמונות:
אבל - בין כל השמונצעס היה הכרך השלם של ספר דובק - "משמר וספורט", ספר המדבקות האולטימטיבי שיצא לאור ב-1940, וכל מעשני דובק אספו בשקדנות מדבקות עם תמונות של חיילים או ספורטאים, והדביקו אותן בשקדנות בספר. שלם ומלא, ובמצב מצויין. הנה כמה תמונות נבחרות מתוך הספר, רובן - למרבית הפלא - עוסקות בביצורים (בהתחשב במי שהחליט מה לצלם, זו באמת הפתעה..). אבל שימו לב, למשל, לקסדה המעניינת של הגפיר -
משם, מצריף המייסדים, נסעתי לראות עמדות: בין רגלי מגדל המים היתה, בתקופת המאורעות, העמדה המרכזית. הם בנו קירות משקי חול, ושם התבצרו (לכאורה) כל הגברים, בעוד שאת הנשים הם פינו לכפר מל"ל. ולמה "לכאורה" - פשוט, כי מגדיאל כלל לא סבלה ממעשי עוינות בתקופת המאורעות. הכפר השכן (היום עוד שכונה של הוד השרון), בשם ביר עדאס, שמר על יחסי שכנות טובים, ומגדיאל עברה בנחת ובשקט את תקופת המאורעות. כנראה שההתבצרות והפינוי היו תוצר של היסטריה רגעית, ועד מהרה החיים שבו למסלולם הרגוע. הנה מגדל המים, שתחתיו הם "התבצרו":
אבל - בכל זאת יש שם עמדה אחת. בקצה הצפון מזרחי של הישוב, בשדה חרוש, באמצע השדה (היה ממש קשה להגיע אליה, ולדלג בין התלמים החרושים והלחים) - עמדה אותנטית, מתקופת המאורעות, ניבטת על קלקיליה ועל ביר עדאס. ולא סתם, אלא עמדה ייחודית: הכניסה אליה, הכניסה אחת והיחידה, היתה בזחילה, מבעד לפתח קטן בתחתית העמדה! עוד לא ראיתי כזו. הנה היא:
מגדיאל בידינו!
נערך לאחרונה ע"י ארדיכל בתאריך 02-11-2008 בשעה 19:05.
|
|