והפעם אני אשמח לתגובה קשה לראות אנשים שנכנסים לראות יצירה שלכם ולא מגיבים. גם תגובה שלילית תהיה מבורכת.


"לא, החיים שלי היו דיי קלים כשחושבים על זה, אין לי סיבה להתלונן. גדלתי כבן יחיד ללא אבא, לא משהו מיוחד, באמת."
כן אה, לא משהו מיוחד. שיזדיין, הוא לא יוציא ממני מילה השרץ הקטן.
"זה בסדר אם אני ארשום כמה נקודות בשיחה שלנו נכון?"
"לך על זה, דוק."
ואם הייתי אומר לא? כאילו שבאמת אכפת לו, גם כן שמוק. 800 שקל לשעה, לפחות לרשום אתה יודע.
מאיפה אמא בכלל מצאה את הסיבה והכסף לשלוח אותי לשמוק הזה, שמוק רציני אני אומר לכם, לא נאנסתי כשהייתי ילד, סתם עוד נער שוליים, מה לי ולפסיכיאטרים אל תשאלו אותי.
יום יבוא ואני עוד אהרוג את האישה הזאת, באמת, הפעם היא הגזימה, איזה אישה שפויה שולחת את הבן שלה לפסיכיאטר? שתזדיין גם כן זאתי.
באמת שיבוא יום ואני אהרוג אותה.

"ואיך הציונים שלך?"
"שפויים"
"וקצת יותר פירוט?"
"אני נכשל באזרחות ומקבל מאיות בספרות, מרוצה?"
"אתה לא צריך לרצות אותי, אני כאן כדאי לעזור לך."
הצחיק אותי הבחור, אין מה להגיד. כאן כדאי לעזור לי.
"טוב תקשיב, עכשיו אמא תכנס לחדר ואני אעלה בפניכם את המסקנות שהסקתי."
אוי אלוהים, רק לראות את האישה הזאת יעשה לי רע. והינה, הינה היא נכנסת לחדר, אל תשאלו מה זה עושה לי לראות אותה.
"תקשיבי, יש לך בן נבון. אבל הוא סובל." אני? מי דיבר על סבל אידיוט. החייים שלי בסדר, רק בעיות שינה, זה הכל. אבל אני אשתוק, אם אני אפתח את הפה הוא לא יסגר.
"לבעיות שינה אני ארשום לו ואליום, לדכאון אני ארשום לו פרוזאק. הבעיות שינה אמורות לעבור כשהפרוזאק יתחיל להשפיע בעוד כמה שבועות. עד אז שיקח את הואליום."
שמוק. את הפרוזאק המזדיין שלך אני עומד לזרוק לאסלה ברגע שאני מגיע הביתה.
אבל אני ילד מנומס יחסית, אז בכל זאת אמרתי תודה ויצאתי משם בלי לעשות לו את השטויות הרגילות שלי.
אמא כמובן הודתה לו מקרב לב, דמעות כמעט יצאו לה מהעיניים מרוב תודות, אפשר לחשוב אני כל-כך נוראי שצריך להודות לבחור שמסמם אותי.

אז חזרנו הביתה, אז החרא אותו חרא. האמא אותה אמא. אני אפילו לא יודע מה לעזאזל גורם לי לשנוא אותה כל-כך.
היא אחוזת דיבוק, אני אומר לכם, אפילו הם אומרים לי.
שטוף כלים, צא עם הכלב, שיעורי בית. לשטוף את הכלים, מטלת בית הגיונית לא?
הם אומרים לי שלא.
כל דבר שיוצא מהפה שלה נשמע כמו רשע טהור, איך 17 שנה חייתי איתה גם אלוהים לא יודע.
להרוג את האישה הזאת להרוג, אפילו הם אמרו לי שזה פתרון סביר לחלוטין.
כשאנחנו חושבים על זה, היא תמות, אני אחיה, מה הבעיה.
הינה, אפילו הם אומרים לי שאין בעיה.
אני שומע אותם כל יום, כל יום הם אומרים לי שזה הפתרון היחידי.
רוב הקולות שאני שומע מהם מסתכמות בהשפלות נגדי, לפחות הפעם הם מדברים בהיגיון.
טוב, מספיק עם המחשבות האלה, לא פלא שהיא שלחה אותי לפסיכיאטר.
את הפרוזאק זרקתי לאסלה, במקום זה הלכתי לחדר עישון, 3 פאל מאל בלי פילטר והראש שלי מסודר, לא צריך ת'פרוזאק שלך דוק. תודה, אבל לא.
אמא עצבנית כשאני הולך לחדר עישון, היא אומרת שאני מעשן יותר מידי. זה נכון כשחושבים על זה, אני מעשן חפיסה ביום מהסיגריות הכי חזקות שאני יכול למצוא.
אבל זין על זה, אני צעיר, אני בן על מוות.
החדר עישון שלנו הוא לא משהו מיוחד, תפטים של פרחים, חלון גדול, שולחן וכיסא אחד. אף פעם לא באים אורחים, אז לא באמת צריך יותר מכסא אחד.
אז התיישבתי על הכיסא, גם כן כיסא, אמא מצאה אותו ליד הפח זבל, מי עושה כאלה דברים? מי מרים דברים מהפח זבל והופך אותם לרהיטים?
בכל מקרה, התיישבתי על הכיסא, ושוב התחלתי איתם את השיחה על אמא.
הם שוב אמרו לי שלהרוג אותה זה הפתרון היחידי, אני לא יודע, אולי זה באמת הפתרון ההגיוני.
מה כבר יקרה אם אני אהרוג אותה בסופו של דבר? היא מתה, אני חיי. אני לא אסבול יותר, אני חושב שגם היא לא תסבול יותר. היא צריכה להיות יותר משוגעת ממני כדאי לרצות להמשיך ליחיות עם דיבוק בתוכה.
"אז אתה תשלח למשפחה אומנת, אולי הם יהיו שפויים, אולי לא, אבל משפחות אומנות אפשר להחליף, אמא אפשר רק להרוג."
הם הגיוניים כשהם רוצים הקולות האלה, אני אומר לכם...
אז רצח אה? כשחושבים על זה אני לא אשלח למשפחה אומנת, אני אשלח לכלא, לא?
"תתעורר, מי יאמין שהרגת את אמא שלך? תעשה את זה בצורה שקטה, שלא יחשדו. שיראה טבעי."
כבר סיימתי את הסיגריה השניה, כשאין פילטר בסיגריה הן ממשיכות להשרף עד הסוף, אני אוהב את זה. אני אוהב לראות את הסיגריות שסיימתי ממשיכות לדלוק להן.
החיים הן כמו סיגריה כשחושבים על זה, הן יוצאת מהחפיסה, שלמות חסרות פגם, ואז משהו מדליק אותן, משהו מעיר אותן, והן ממשיכות לדלוק. עד שאיזה שמוק כמוני זורק אותן למאפרה, הן ממשיכות לדלוק קצת, ובסוף לא נשאר מהן כלום.
אמא באמת סיגריה במובן הזה, ואני באמת שמוק שעומד לזרוק אותה למאפרה.
אני אולי משוגע, אבל לא משוגע מספיק כדאי לתת לה להמשיך לחיות. אבל איך לעזאזל אני עושה את זה?
כדור בראש זה מה שמגיע לה, אבל לא, זה ברור מידי.
"תפורר לה קצת ואליום במים, שתרדם כמו תינוקת. תשאיר את הגז דלוק, תשאיר סיגריה דולקת במאפרה. ותברח משם."
הם חכמים אלה, כשהם לא עסוקים בלשבור לי את הביצים יש להם כמה רעיונות טובים.
מתי אני אעשה את זה אני לא יודע, אבל זאת נשמעת כמו תוכנית טובה, אני חייב להם טובה, אם רק היה לי משהו גשמי להביא להם.
אבל זין על זה, על כמה עצות טובות לא מגיע להם להם כלום, הייתי חושב על זה לבד גם ככה בסופו של דבר.
"אתה באמת תהיה חתיכת אפס אם תוותר על ההזדמנות להפטר ממנה"
אוי, ושוב אני צריך לשמוע את השטויות שלהם. ושוב אני צריך לשמוע את אמא צועקת שאני מעשן יותר מידי, ושוב הראש מבלבל אותי, ושוב הראיה מטושטשת.
ועכשיו הטשטוש הפך לשחור, והשחור הפך לעלפון.

התעוררתי לצעקות של אמא, לפחות הם הפסיקו לדבר. הם הדבר האחרון שאני צריך עכשיו.
היום, היום אני אעשה את זה.
היום.
כן, אני אצא עם הכלב. כן, אני אשטוף את הכלים.
כן יא חתיכת כלבה מטורפת אני אעשה כל מה שתבקשי ממני, כי זה היום האחרון, לעזאזל, היום האחרון...
הואליום מפורר, אני אפילו יודע מה אני אלבש כשאני אצא מהבית.
"ואם ישאלו למה לא היית בבית בזמן הפיצוץ?"
אל תדאגו, לא בעייתי להמציא משהו.
"י'חתיכת אפס, תחשוב על הכל מראש."
אז יצאתי לי לקנות סיגריות מזדיינות אם שואלים, אני אפילו אזרוק את כל הסיגריות שיהיו עלי ואקח 20 שקל שלא יהיה אפילו חשד קטן.
על זה הם לא מגיבים הבני זונות הקטנים, כשאני עושה משהו נכון הם פתאום נעלמים ומשאירים אותי לבד.
אני כבר יכול לראות את השמש יורדת, הלילה זה באמת קורה. אני נפתר מכל צרה שיש לי. זה נגמר, אני חופשי.
"לא כלכך מהר טמבל, בסוף אתה תדפוק את זה."
אוי, שיסתמו כבר, אני אסדר את הכל. לא צריך אותם בשביל זה.
והינה הלילה הגיע.
והינה אמא מבקשת ממני כוס מים.
אני לבוש בחלוק השחור שלי, האחד שמגיע לי עד הברכיים.
תמיד אהבתי את המעיל הזה, אני נראה בו כמו בחור בריטי, מהזמנים הטובים האלה. כאילו אני יוצא עכשיו לפאב השכונתי לשבת עם החברים שלי לראות משחק כדורגל. מאנצ'סטר נגד צ'לסי. הסרט הזה התנגן לי בראש כמה פעמים, פרט אחר פרט דימיינתי איך אני נכנס לפאב הזה, ריח של בירה בכל מקום, המבטא המצחיק הזה של הבריטים נשמע מימין ומשמאל. אבל אף פעם לא הייתי ולא אהיה באנגליה. חבל.
שמתי בכוס מים כמות שתרדים פיל, אם זה לא יפיל אותה אני לא יודע מה כן.
20 דקות עברו, והיא רדומה מול הטלוויזיה. גאוני, מושלם. אני חופשי.
"אתה עדיין לא חופשי, היא עדיין פה, אתה עדיין פה."
בזה הם צודקים, אבל אני מריח את החופש, אני מרגיש כמו חייל לפני שחרור, הריח של הסוף כבר פה.
אחרי שוידיתי שאמא לא הספיקה למות מהכמות של הואליום שדחפתי לה הלכתי לחדר עישון, עוד סיגריה ועוד סיגריה ועוד סיגריה והמאפרה כבר מוצפת.
"קדימה, זה עכשיו או לעולם לא."
פה הטעות שלכם, זה עכשיו, וזה לעולם.
הזזתי את השולחן הכיסא והמאפרה שיהיו קרובים יותר למטבח, שיהיו יותר קרובים לגז. אני לא רוצה פה אף לא סיבוך קטן.
הדלקתי את הסיגריה האחרונה שאני אדליק בחדר הזה, לקחתי שאיפה והשארתי את הסיגריה דולקת.
הפעלתי את זרם הגז.
ויצאתי עם המעיל, עם המעיל השחור שלי, יצאתי לפאב הבריטי המזדיין.

את האמת כבר זמן מה רציתי להגיב ליצירה שלך, אבל לא מצאתי את המילים הנוכונות להביע את דעתי.

הסיפור מעצם קיומו ומעצם כך שהדמות הראשית היא פסיכופטית: זה מקשה על הקורא להזדהות איתה בחלק מסויים, ואפילו הרעיון הגורר מאחורי הסיפור לא ממש נקלט המסר שהדמות רוצה להביע.

מעבר לכך בסיפור יש כול מיני חזרות אוכות ונמשכות במפשטים, ובמיוחד לקריאת פסקת הסוף: שהיא צריכה להיות הפאנץ' הקל להבנה (ולא מסורבל שיעיק על הקורא המנוסה).

בכללי הסיפור בוני טוב מבחינת דליוג בין זמנים, מטאפורות חסרות לי פה ושם, והדיאלוג בהתחלה עם הדוקטור אף על פי שהוא מנסה לצאת כשחצן וזלזלן (הדמות) הוא קצת לוה בכך בגלל הניסוח.

בקטע שכתבת לקראת הסוף דחקת את מסור ההשכל לש הסיפור בלי לזרוק אור עליו (מה שאמור להיות הפאונטה) אבל ניסית לנסח את אחרת (וזה היה נחמד).
מה שיצא לך זה, שהדמות בעצם אומרת לנו שהיינה מוסר ההשכל והינה מה שעשיתי בו.
יפה וטוב אבל עוד פעם חוט הקשר קצת דק.

מה שאני ממליץ לך זה חזרה על הקטע, ונסיון לפענח אותו בעצמך (כקורא) ולראות איפה איבדת את הקריאה) ולמצוא לזה שיפור(ולא בהכרח שינוי דרסטי)

------------------------------------------------------
אגב ברוך הבא לפורום.
בנוגע לתגובות, שלא תבין אותנו לא נכון, אבל הרבה מהצפיות הן של אנשים לא רשומים \אנשים שמפחדים להגיב \ לא יודעים להגיב תגובות בונות, לכן (לא אומר לך) אל תצפה לתגובות רבות, אבל תהיה סבלני ,

בכללי כתיבה יפה, יש כשירון אך צריך טיפוח.
שיהיה לך ערב נעים,
אמיל.

אני דווקא לא מסכים עמך כל כך.. מאוד אהבתי את צורת העברת הטקסט, הזכיר לי מחזה, כשאנו יכולים לשמוע בקהל את רחשי ליבו של הגיבור.

לא בהכרח צריכים להבין מה היה לפני, ומה יהיה אחרי, טוב גם להפעיל את הדמיון של הצופים (במחזה), כאילו הם נכנסו במערכה השנייה. לי רצו כמה תסריטים בראש.

הערה קטנה לבסוף, לכותב- הגהה. עבור קצת על הטקסט, יש מעט טעויות שצרמו לי. אם את "החדר עישון" ניתן לקבל כי כך מדבר הגיבור, אז "תפטים" זה צורם.

בהצלחה.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."