שלום לכולם,
אני אמנם יחסית חדש פה, אך אני כותב כבר זמן מה. זה קטע שכתבתי אחרי תקופה ארוכה של יובש. אשמח לשמוע את דעתכם המלומדת

השוקד בעין הסערה

ישנו אדם,
אשר חולם את עתידו האידיאי,
אשר חושב עליו יומם וליל,
בדממה,
בעלטה.


ישנה רוח הסערה,
אשר את יציבות החלום מערערת,
מפאת חוזקה, קרירותה,
נצחיותה.


וישנו הגשם,
גשם זלעפות,
אשר ממטיר את החלום לפרקים,
סוחף עמו את הפרטים הקטנים,
אשר העלו על פניו חיוכים כה גדולים.
הגשם מעמעם את התמונה,
ולמתבונן בה לא נותר אלא לתהות.


ולבסוף הברקים,
אשר מכים מידי פעם ופעם,
מנתצים את החלום כליל לכדי רסיסים,
מותירים שובל של זיכרונות יתומים.


ישנו איש,
אשר שוקד לו על חלומו,
מלקט רסיסים לכדי ערימה,
מחברם בחבלי נחישות והתמדה.
אותו האיש שוקד לו יומם וליל,
יומם וליל שוקד לו,
בנבכי המציאות,
בעין הסערה.

קראתי את השיר שלך בעוד סופה משתוללת בחוץ, עם רוחות חזקות וברד וכל השאר, והצלחתי להכנס לעומק השיר, עד כמה שקורא חיצוני יכול לעשות זאת.
אין לי הערות מבניות או משהו, רק לומר שאהבתי.