"הפסנתרן"




מנגן על הפסנתר במשך כל הלילה
קורא תווים שכתבת,
שותה מבקבוק ירוק עד אור הבוקר
חצי יין לבן שהשארת.

קר בביתי, מהתקרה נוטף גשם חוצפן
אני מכוסה בחולצה שלא ארזת,
מנגן כשפניי מאופרים בשחור ולבן
מאותו איפור שפעם את פנייך איפרת.

אולי תחליפי את הירח
ותציצי דרך חלוני
עליי,
אני עצוב בגללך
שיכור בגללך.

אולי תפתחי את מנעול הדלת
ותגיחי מאחורי גבי
מעל כתפיי,
אני צריך
חיבוק מידך
להירגע מקולך.

יושב בעירום מלא על כסא ישן
רק אני והפסנתר כנף,
נופלת כוס זכוכית ואחריה הבקבוק קופץ
דגל לבן של כניעה מונף.

מוזר בביתי
על המיטה ישנה כרית אחת,
מביט על צד שמאל
הצד הקרוב לקיר שכל כך אהבת.

אולי מתוך ספר התווים
אקרא אותך
בעיניי,
מנגן על יופייך
שיכור בגללך.

אולי לפחות תתקשרי
ותפריעי
למנגינה,
רוצה לענות לקולך
לשמוע נשימתך.

מכבה את האור ומדליק פתיל של נר
הנר שאת ריחו הרחת,
מנגן בחושך את נובמב-ריין
השיר שתמיד שרת.

מיותר ביתי כשאת לא שוכנת בו
מטאטא את שערך שנשר,
מלקק את הרצפה
מוודא שכלום ממך לא נשאר.

אולי תפסיקי להיות המנגינה
ותשובי להיות אישה
תשובי אליי,
אני-
עלוב בגללך
זוכר את גופך.

מנגן את פסקול הסרט-
הפסנתרן,
לפעמים את שופן,
אני משתגע-
מאבד את הצפון
אחרי שנשבר בנפשי המצפן.

מנגן על הפסנתר במשך כל הלילה
נזכר שעל הקלידים פעם שכבת,
מנשק את עצמי כמו משוגע
לא נרטבה לשוני מאז שעזבת.

אולי החלפת אותי בכנר או במנצח
והשארת לי רק השראה
ולא אותך,
שונא אותך
כואב בגללך
והכול בדמעות,
עלייך
דרכך
לך.

אולי כשיעלה האור
תשובי,
תחבקי את הפסנתרן השיכור
תסגרי את החלון
ונלך לישון,
את בצד הלבן של המיטה
אני בשחור.

אולי כשתשובי
בעוד שנה,
עד אז-
לפסנתר יהיו זוג כנפיים
נוכל שוב לשבת יחד,
על הכסא הישן
ולנגן-
בארבע ידיים.