החלטתי לקחת ניסיון ולנסות לכתוב סיפור בהיקף גדול קצת יותר ממה שאני בדרך כלל מייצר. אז "אגודת הפיקניק" יהיה הסיפור הראשון בהיקף נרחב שאכתוב. אינני מבטיח פרקים במועדים קבועים אך אני מקווה לפחות פרק בשבוע אם לא יותר. אגב,oshritallica, כולי תקווה שיישמתי את ההצעות שלך במלואן. תהנו ^^

אנשים קטנים עושים
מעשים מלוכלכים
תחת מעטה החשכה.

אנשים גדולים עושים
מעשים מתועבים
אל מול עין השמש הפקוחה.

"הכתבים האסורים מספרים לנו," מתחיל גבר עטוף שחור ומסכה לספר מעל בימת עץ," שבשנותיו האחרונות של המלך שלמה שר האוצר שלו, שאת שמו אין להזכיר, התמסר לתאוות הממון." הגבר מפסיק לכמה רגעים בשביל לראות אם כול הנוכחים באולם הגדול מקשיבים לו והם אכן היו ממוקדים בו." כל היום היה מבלה בין אוצרות המקדש הרבים, ממרק את הזהב, מצחצח את מגני הכסף ואף נכתב שהיה מקיים יחסים בינות לאוצרות הקדושים עם נשים צבועות זהב." שוב הפסקה, הפעם בשביל למתוח את קהל שומעיו שלמרות שידע את הסיפור בעל פה התענג על משמע קולו." מעשיו היו כה נתעבים ונוראים עד שאף המלך הזקן, שאיבד מזמן את הקשר לחוכמה האלוהית, היה ער להתנהגותו ובלחשים האחרונים שזכר קילל לנצח את השר וניקר את עיניו, אותן עיניים שכה אהבו את מראה הזהב". הגבר יורד בנינוחות מבימת העץ ומתקרב למרכז האולם, כל עיני האנשים סביבו העטופים בדים זהובים נשואות אליו.
"הו, הראה לנו את אושרך רודף ממון מקולל" זועקת אישה צבועת זהב מהמקום אליו מתקדם הגבר. היא כורעת על ברכיה, עירומה כולה וצבע עורה כצבע הזהב. "בוא וחלוק איתנו הנאה משוקצת כדי שגם אנו נהנה מהוננו" היא ממשיכה לצעוק בקול מהופנט, מנותק מן המציאות. "הו שר דגול, אנו ממשיכי דרכך קוראים לך, בוא אלינו!" צועקת בפעם האחרונה.
"בשם הכסף, הרצון לו והעוצמה" משיב בקול מדוד הגבר מאחוריה, ידיו אוחזות שני מטבעות זהב ופגיון.
"אמן" אומרים בקול אחד הקהל מסביב.
לובש השחורים מוציא את הפגיון ובמהירות דוקר את עיני האישה ומחליפן במטבעות. היא אינה מגיבה למעשה הדקירה וכשזה מסתיים היא מתרוממת, אור השמש מתנצנץ מעיניה החדשות, ומתיזה מדמה על הקהל הסובב אותה. כל אדם שזוכה לנתז זז צעד אחורה וכך סוחר עבדים בריטי מחליף את מקומו של תעשיין צרפתי, נסיך אוסטרי זוטר נותן את מקומו לשגריר הרוסי.
כשהחלק הזה בטקס נגמר הנדקרת כבר אינה יכולה לשאת את עצמה ולובש השחורים נושא אותה על ידיו אל מחוץ לאולם אל עבר היום הבוהק.
"שמש, אדון כל העושר, הנה באה כלתך החדשה" היא אומרת, כמעט בלחישה. היא מובלת לאורך חצר מלאת פרחים אל עבר מזבח שיש שסביבו כבר התאספו העשירים המשוחים. בעדינות מניחה הכוהן ומוציא שוב את הפגיון ספוג הדם.
"את הענקת לנו מאושרו של פטרוננו, עכשיו אנו נעניק לך את האושר עם אדון כל העושר" הוא מודיע כמי הקורא סעיף בחוזה.
"אמן" משיבים שנית הקהל ובתנועת סכין משופד ליבה. גופה נע בעוד כמה תנועות לא רצוניות אך כשזה נפסק מתחיל הכוהן במלאכה האמיתית- חתיכות חתיכות מוסרות ממנה ומושמות בארנקי עור עליהם מוטבע איש המגשש באפלה ועיניו זהב. כל עשיר לוקח לו ארנק עם חתיכה ומתרחק כשפניו אל המזבח במעין מחוות כבוד אחרונה.
סביר להניח הם יטמנו את הארנק במקום בטוח, חלקם מחזיק כבר באוסף מביקורים קודמים, ויחזרו שמחים ומאושרים למשפחותיהם ולמעמדם הבכיר. הטקס אולי יעיק על כמה מן החדשים אך הוותיקים כבר אינם נותנים לזה יותר תשומת לב מפינקניק ביער.
כן... פיקניק הוא אכן דימויי מתאים. כי הרי, לפני כל פיקניק ראוי לשמו יש לבחור את המזון ומה יותר ערב לחך מבשר אריסטוקרט מושחת?

אני משאירה פה את התגובה שלי עד לפרסום הפרק הבא- רק רציתי שתדע שאני מחכה לו בקוצר רוח

כמו שהגבתי לך בעבר הכתיבה שלך מהפנטת, הדימוי של המחזה והמעבר שהצופים הופכים לחלק מהמחזה שהופך למציאות שמתגלגל לרעיון שהוא בחיי יום יום שלנו פשוט מדהים, יכולת הכתיבה שלך משולמת.

וכמו שCHATULIM כתבה , אני מחכה בכליון עיניים להמשך !