21-09-2006, 04:45
|
|
|
חבר מתאריך: 02.03.06
הודעות: 399
|
|
התשובה לכך פשוטה
אני חושב שאני יכול להעריך כמה אני מסוגל, והערכתי את עצמי בהתאם לגיבושון. זה הכל. הערכתי באותו רגע כי משהו בסדר קושי של הגיבושון אני יכול להמשיך עד לעוד מקסימום של כמה שעות בודדות, ולא יותר. עם כך על אחת כמה וכמה לא היה טעם מבחינתי לגשת לגיבוש עצמו, שהוא עוד שלושה ימים שלמים, בתנאים הרבה יותר קשים.
אתה יכול לקרוא לזה תבוסתנות, ואני אקרא לזה החלטה נבונה. לא פצעתי עצמי לשווא בפעילות שבמילא לא ראיתי סיכויים גבוהים להוציא ממנה משהו. לאחר מעשה נתחזקה החלטתי בעיני. ראיתי הרבה אנשים שלא היו בכושר משהו שניסו לדחוף את עצמם יותר מדי ופרשו במהלך הדרך, וחלק ניכר מהם פשוט דפקו לעצמם את הגוף. היו כאלה שהרגליים שלהם היו דפוקות איזה שבועיים אח"כ, ואני יכול להבטיח לך שלטווח הארוך יש לכך השלכות מאוד רציניות. כמו כן, בידיעה כי במילא בשל האלרגיה שהתפרצה לי לאבק לא תאפשר לי להיות חייל קרבי, בכלל אני חושב שמזל שלא שכנעתי את עצמי להמשיך לגיבוש.
היה אתה חכם לאחר מעשה. נורא קל לשבת ולומר שבנאדם מהצד השני של הרשת "סובל מתבוסתנות". אדם אחר היה יכול להיעלב או להתעצבן, אך אני רואה את זה בסה"כ כאמרה ריקה וחסרת ניסיון המבטאת את החברה הסובבת אותך. ישראלים בכלליות לא יודו שהם הפסידו, "שהם פראיירים". בהקשר של כל תעשיית האגדות העוברות בע"פ וההכנה לצה"ל של המלש"בים, כל הגישה הזו הופכת עוד יותר קיצונית. אפילו מפקדים עושים את השטויות האלה. צועקים על חיילים שהם "מוותרים לעצמם", ובסוף נקלעים למצב בו איזה מלש"ב מת להם בגיבוש, או שחיילים מקבלים מכות חום, וכדו'. השכל הישר צריך ללכת לפני "למי יש יותר כבוד", "הכל בראש" ו-"לא לוותר לעצמך". בנאדם שלא יודע את המגבלות של עצמו, סופו לפגוע בעצמו. רוב האנשים מתקשים לעשות את ההפרדה בין המחסום הפסיכולוגי למחסום הפיסי, אז כל החברה חסרי התואר בפסיכולוגיה של הספורט והמאמץ החליטו לעשות הכללה לפיה "הכל בראש" - המחסום הפסיכולוגי הוא היחיד. הגישה המטומטמת הזו מונחלת לדורות של מלש"בים, חיילים ולוחמים, ואחראית באופן ישיר למותם של אנשים במדינה הזו.
מה אתה חושב? מגיעים לגיבוש וזה כמו Dragonball Z? כמו איזה קטע מסדרת אנימה? תשבור את המחסום הפסיכולוגי, ואז פתאום תקיף אותך הילת אור דמיונית ותוכל לעשות הכל עם הגוף שלך ולצאת מזה בשלום? החיים לא עובדים ככה. מי שאוכל סרטים על "הכל בראש" ואין לו את הגוף ו\או הגנטיקה להתמודד עם הסרט שהוא מאכיל את עצמו ואת הגוף שלו ישלם את המחיר.
שמע לי חביבי, אני הייתי כשנה באימוני איגרוף מקצועני לפני הגיוס. איגרוף, אגב, הוא ספורט שעיקרו אנאירובי, וסוג הכושר הנדרש לו מאוד שונה מזה שהנדרש בצבא. בכל מקרה, אני יודע דבר או שניים על דחיפה של הגוף למקסימום. לא מעט פעמים יצא לי לעשות את זה באימונים, עם הבדל אחד קטן - המאמן שלי, בתור אדם אחראי, הפציר בכל המתאמנים להיות קשובים לגוף שלהם, ולא לדחוף אותו אל מעבר לקצה בצורה קיצונית. מדוע? כיוון שבכך אתה הורס יותר ממה שהגוף שלך יבנה אח"כ. כיוון שבכך אתה מעלה דרמטית את הסיכוי לפציעות מכל סוג שהוא. כי זה, בתכלס, ממש לא בריא. שלא ימכרו לאף מלש"ב סיפורי סבתא. הסרגל מאמצים של הצבא זה חארטה אחד גדול, וכל גיבוש פיסי פוגע בגוף ככל אימון אירובי אחר שנלקח לקיצוניות יתרה. תמיד יהיו אלה שיגידו ש"שברי מאמץ מתפתחים לאורך זמן" וש"גיבוש הוא מאמץ פיסי חד פעמי שלא באמת ידפוק אותך". בולשיט. אני הייתי שם, חוויתי דברים על בשרי ובעיני, ואני יודע מה באמת קורה. כמו שחבר שלי לחדר תמיד אומר: "התגייסת לחי"ר - שלם ת'מחיר". אין אפס.
לי יש כאבים ברגליים שהחלו מהריצה עם נעלי ספורט על האבנים בגיבושון. הכאבים שכחו עם הזמן, וחזרו עם השבוע שדאות לפני שלושה שבועות, וממשיכים עד עכשיו כשאני הולך. כרגע אני לא נפתר מהם. זה לא משהו שממש מפריע, אבל קיימים כאבים. יש לי שבוע הבא לפני הועדה רפואית עוד פגישה עם אורטופד, ונראה כבר מה יש לי שם בכפות רגליים. עכשיו תקלוט שהחארטה הזה לבדו הוא משהו שנגרר לי מתחילת השירות מ"כולה" שעתיים של גיבושון מסכן, שאין בנאדם שלא עובר. עכשיו תחשוב על ההשלכות ארוכות הטווח על הרגליים של חלק מהאנשים שעשו גיבוש שלם, או חלק ממנו, והגוף שלהם לא היה באמת בנוי לעמוד בזה. "הכל בראש", הם אמרו לעצמם. נראה מה הם יגידו לעצמם כשהם יצטרכו לצאת באמצע המסלול הקרבי בגלל בעיות ברגליים...
נערך לאחרונה ע"י The_Israeli בתאריך 21-09-2006 בשעה 05:00.
|