סיפור שכתבתי, מקווה שתגיבו
50 מיליון שקל
50 מיליון שקל... 50 מיליון שקל... חמש ועוד שבעה אפסים. הוא לא יכול לדמיין כזה מספר...
50 מיליון שקל...
והם כולם שלו.
הוא היה המום. היה לו את הכרטיס הזוכה...
הוא התעורר בבוקר, כמו תמיד, לבש את הסמרטוטים שלו והלך לעבודה. ככה כל בוקר במשך 10 שנים. בדרך לעבודה, הוא ראה את אותם המראות: בתים ישנים, חלקם שרופים, חלקם בקושי עומדים, אך בתוכם עדיין חיים אנשים.
הרחובות מטונפים, אנשים מסתובבים בכל מקום, ישנים, רבים על קופסאות שימורים, גוססים, מחפשים אוכל, יום רגיל בחייו.
אלו הם אנשים שהממשלה לא מכירה בהם. אנשים שלפי הסטטיסטיקה מכילים כ30 אחוז מהאוכלוסיה. אנשים שכל התקוות, והרפורמות הכלכליות לא עזרו להם.
ולמרבה האירוניה, אנשים שיכולים לראות את מגדלי הנצוור, שהם שיא הטכנולוגיה. טכנולוגיה שלא הגיעה אליהם משום מה. הם לא ידעו מהם המגדלים ומה קורה שם, חלקם דמיינו ואמונות טפלות רבות הומצאו אודותיהם.
הוא המשיך ללכת בשביל שהלך בו פעמים רבות, אלפי פעמים בחייו. צועד מעל עוד בן-אדם גוסס. עובר את הכביש, שאף פעם לא השתמשו בו, נזהר לא ליפול כאשר הוא עבר ליד בור מי השפכים שאף אחד לא דאג לסגור מאז שפתחו אותו. הוא המשיך עד שהגיע למפעל.
מפעל גדול, במצב גרוע. אבל אף אחד פה לא דאג לשלום העובדים, הם דואגים לאבטחת המפעל נגד גניבות.
המשטרה באזור מושחתת, הם כולם משוחדים ע"י בעלי המפעלים במגדלי הנצוור, כדי שהם ידאגו רק שלא יגנבו את הסחורות.
והיו רבים כאלה, חלקם ניסו לעבור עם העובדים וחלקם הסתערו על השומרים אבל אחרי שהיו מגלים אותם, גורלם היה למות בבור הבידוד.
הוא נכנס בשערי המפעל.
המפעל היה שחור ומפוחם כמו תנור נפט גדול. המפעל ייצר פלטות ברזל, ברזל מעובד בצורה קבועה בכדי שיהיה קל לעבד אותו למשהו אחר.
הוא עצמו עבד בלרוקן מיכל עם ברזל גולמי לתוך הכבשן במעלה המפעל. לא בקומה השלישית, אלה על משטח מברזל גבוה מעל כולם, לשם הוא עלה בעזרת סולם מברזל. חלוד, ארוך, עקום, ועם כמה מוטות חסרים פה ושם. הוא היה ארוך מדי, באורך 3 קומות.
הוא תמיד תהה, מתי הסולם הזה יקרוס. תחתיו או תחת מי שעובד פה במשמרת לילה.
אחרי המשמרת שלו, כ8 שעות של ריקון מיכלים מתכונתם אל הכבשן, הוא שמע את הצלצול, וירד לו בסולם, אחריו מיד עלה זה שהיה במשמרת הלילה.
הוא יצא מהמפעל, בדרך קיבל את כספו מקופת התשלומים, הוא בזבז בערך 15 דקות בתור לקופה.
אחרי העבודה, היה הולך למועדון ההימורים, שם היה מבזבז את רוב הכסף שצבר על כרטיסי לוטו עם חבריו.
כמו תמיד, אולם ההימורים היה מלא באנשים. חלקם הסתכלו על המסכים וחיכו לתשדירי הלוטו, חלקם שתו משקה חריף ומשכר בבר, חלקם היו עסוקים בלישון ולאכול והוא עצמו עמד בתור לקניית כרטיסי לוטו.
הוא הסתכל על הכרטיס שלו, 779435275 היה מספרו. הוא עצמו לא ידע שסיכויי הזכייה הם מאוד נמוכים, אבל כמו פעם אחר פעם, הוא חשב שיש לו את הכרטיס הזוכה.
הוא וחברו נדחסו אל תוך ההמון שבהה במסך שהיה חבוי תחת 5 שכבות של זכוכית קשיחה ביותר, מה שגרם לתמונה להיראות מקושקת מעט. המסך הזה תמיד הפעיל אותו, ובכלל רעיון הטלויזיה נראה בעיניו משהו מכושף. הוא וחברו בהו במסך בפליאה במשך שעה ואז החל שידור תוכנית הלוטו.
הנה החלה ההגרלה... לאט לאט החלו הספרות להופיע על המסך. בהתחלה 7 אחר כך עוד 7 מלווה בצעקות צהלה ואכזבה כאחד, גם מחברו. אחר כך הופיעה הספרה 9 אחריה 4 , 3 , 5 , ו2. ברגע זה התמלא רוב האולם בצעקות בוז ואכזבה. עוד ועוד אנשים עזבו את ההמון. מסביבו נשארו רק חמישה אנשים, כולם מחכים בהתרגשות לספרה הבאה. וכן היא הגיעה, היא הייתה 7, כמו בכרטיס שלו. משמאלו הוא הבחין באדם נוסף, תשוש, חיוור ומצומק שהחזיק את כרטיסו ברעד.
עכשיו הוא חיכה שתגיע ספרה נוספת, לתקוותו, 5 . "וכעת נראה את הספרה האחרונה צופינו היקרים. הנה זה בא... החזיקו אצבעות..." הוא יכל לגעת בנצחון הקרוב, הוא כבר החל לדמיין שהוא עשיר, למרות שלא ידע איך ההרגשה. " והספרה היא... 6!" . אכזבה עמוקה חילחלה לגופו ולנפשו. הוא הרגיש מר. הוא הרגיש שהעולם אינו צודק.
אך לפתע שמע קול צרוד וצוהל משמאלו, זה היה אותו אדם צנום. שמחה זו נקטעה במהרה על ידי ההמון הזועם שבא לקחת את כרטיסו של אדם חלש זה. הוא לא היסס לרגע. הוא רץ במהירות, הוא זרק את הכרטיס העלוב שלו ותלש את הכרטיס הזוכה מידיו של האדם התשוש. הוא נמלט עם הכרטיס לשירותים, סגר את התא, התיישב על האסלה השבורה ובהה בכרטיס, בו בעת שהתעלם מההמון שעמד לפרוץ את הדלת. הוא רק הסתכל על הכרטיס.
50 מיליון שקל... 50 מיליון שקל... חמש ועוד שבעה אפסים. הוא לא יכול לדמיין כזה מספר...
50 מיליון שקל...
והם כולם שלו.
הוא היה המום. היה לו את הכרטיס הזוכה...
הדלת נפרצה, אגרוף פגש את פניו וכרטיסו נחטף.
~כל הזכויות שמורות~
ראשי
צ'אט
24-01-2006, 16:23
מצב כלאיים
