|
22-01-2006, 21:58
|
|
|
חבר מתאריך: 10.09.03
הודעות: 1,285
|
|
אז באמת תשתוק !
איך מבזבזים 45 מיליארד שקל ב-365 ימים
הוא מנופח, בזבזני והפיקוח הפרלמנטרי עליו רופף במיוחד. תקציב הביטחון מעולם לא נראה כל כך תלוש מהמציאות
מאת ינאי כהן ושוקי שדה
34 מיליארד שקל - זהו תקציב הביטחון ל-2006, שאושר בממשלה וצפוי לקבל את אישור הכנסת. תוסיפו לזה 11 מיליארד שקל שמגיעים מהדוד סם ועוד כמה מיליארדים שמתחבאים במשרדי ממשלה אחרים, והגעתם כמעט ל-50 מיליארד שקל בשנה שנועדו לספק ביטחון לאזרחי ישראל. לאן הולך כל הכסף? האם בכלל צריך אותו? את זה יודעים רק קומץ אנשי צבא בכירים שעושים בתקציב ככל העולה על רוחם. הפרה הקדושה האחרונה, הצצה למסדרונות הרפת.
אחד הסיפורים המפורסמים המסתובבים במסדרונות משרד האוצר הוא על אריאל שרון כשר התשתיות בממשלת נתניהו הראשונה. שרון, כך מספרים הפקידים הוותיקים, חד לחבריו השרים חידה בזמן דיון ממשלה על קיצוץ גדול בתקציב משרדי הממשלה, שכמובן פגע גם במשרדו. "תתארו לעצמכם שאתם אומרים לי מחר לעמוד בכניסה לקריה בתל אביב עם דלי בצבע אדום ומברשת, וכל חייל עשירי שעובר אני שם לו פס על הגב והוא הולך הביתה. אתם יודעים מה היה קורה?" שאל שרון בדרמטיות. "מה היה קורה? כלום", השיב.
"הבעיה היא ששרון אמר את זה כשר שמגן על התקציב שלו", אמר השבוע בכיר באוצר, "אני לא רואה אותו אומר את זה כראש ממשלה".
זהו רק אחד מאין ספור הסיפורים הממחישים את הסיפור העצוב של תקציב הביטחון בישראל. מי שמכיר את הדברים מקרוב יודע שהתקציב מנופח מדי; ואולם למרות זאת, אף אחד לא מצליח לקצץ באופן רציני, דרמטי, בתקציב שכבר שנים נוגס אחוז גבוה מדי מהתל"ג הישראלי.
ועל מה הולך הכסף? למשל 640 מיליון דולר למסוק אפאצ'י לונג-בואו, שלדעת מומחים לא באמת צריך אותו. עוד 800 מיליון שקל בשנה על פרויקט המרכבה המגלומני, וזאת מבלי לחשב בכלל את השושו התקציבי של השב"כ, המוסד והוועדה לאנרגיה אטומית, שתקציבם המוערך על פי מקורות זרים בארבעה מיליארד שקל מגולם בסעיפי רזרווה מסתוריים בתקציב המדינה. ולא הבאנו בחשבון גם את הנתחים השמנים מתקציבי המשרד לביטחון פנים שמיועדים למטרות של לחימה בטרור, לא בדיוק המטרה שלשמה קיימת משטרת ישראל.
וכאשר מדובר בסכומים נכבדים, חושב לעצמו האזרח המודאג, בוודאי מתנהלים דיונים רחבי היקף, שקופים, עם מערכות בקרה ופיקוח משוכללות, כיאה למדינה דמוקרטית הנשלטת על ידי מערכת הגיונית של איזונים ובלמים.
אז זהו שלא. למשרד הביטחון, בניגוד לכל משרדי הממשלה האחרים, יש את הפריווילגיה לנהל מערכת כספית עצמאית מבלי שלאנשי משרד האוצר, אלה שהופקדו בשמנו לשמור על הקופה הציבורית, יהיה מושג מה בדיוק קורה שם. משרד רגיל, למשל משרד הבריאות, צריך אישור לכל העברה ופעולה תקציבית שהוא עושה, אך אנשי הביטחון יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, כל עוד מדובר בסכום של פחות מ-90 מיליון שקל. בסכום של יותר מ-90 מיליון, אגב, הם צריכים רק אישור בדיעבד מוועדה פרלמנטרית מיוחדת, הליך שבפועל מהווה חותמת גומי בלבד.
בנוסף נהנים אנשי הביטחון מחיסיון מוחלט על סעיפים תקציביים בפני הציבור. אם זה לא מספיק, הרי שברגעי ההכרעה הקריטיים בהם מוכרעים מאות מיליוני שקלים, לכאן או לכאן, ראש הממשלה הוא הפוסק הבלעדי, כמעט תמיד לטובת מערכת הביטחון, כשבתווך עומדים מעט מדי פקידי אוצר, מול סוללה של אנשי מודיעין, מפקדים ואנשי כלכלה העוטים מדי זית.
דווקא אורי אריאל, חבר מפלגת האיחוד הלאומי, שלפחות עד ההתנתקות לא היתה סיבה לחשוד בו שהוא מחזיק בדעות מיליטנטיות נגד מערכת הביטחון, סיפר השבוע סיפור מייצג: "היום התבקשנו לאשר העברת סכום של 600 מיליון למערכת הביטחון לטובת תקציבי פיתוח. כמו בכל בקשה כזאת אנחנו מקבלים שורה ארוכה של סעיפים ובסופו של דבר יש סעיף קטן של מה שאני קורא קופה קטנה, ובמערכת הביטחון קוראים לזה סעיף שונות. נחש מה היה הסכום שלו? 140 מיליון שקל. באותו בוקר הייתי בדיון על דו"ח דברת ואמרו שאין כסף, בוועדת הכספים יש דיונים של שעות על מיליון שקל שצריך להעביר במשרד הבריאות. בסוף לא הסכמנו לחתום אוטומטית, אבל במידה רבה צודק מי שאומר שאנחנו חותמת גומי. הישיבה על 600 מיליון ערכה שעה. במערכת הבריאות על שלושה מיליון שקל היינו יושבים כפול, שואלים שאלות ומתווכחים".
ויש כאלה במשכן שכבר איבדו את כל תקווה: "מה זה משנה שיש אפשרות לפיקוח, אם אחרי זה מערימים על חברי הכנסת, כפי שהוכיח דו"ח מבקרת המדינה. הרי מערכת הביטחון והצבא עושים תקציב לעצמם. יש מעט מאוד לעשות מול גונבי דעת", אמר השבוע ח"כ יוסי שריד. "ההנחה היא שבדרך כלל מדובר באנשים הגונים, שמקיימים דיונים מתוך אמון הדדי, מתוך שקיפות. מדובר במיליארדים שעברו למערכת הביטחון בלי שעין פרלמנטרית שזפה אותם. הבעיה היא לא בחוקים או בתקנות, הבעיה היא בתרבות, והתרבות היא תרבות שקר. אף אחד לא משלם על זה את המחיר". אף אחד, חוץ מהאזרח משלם המסים, כמובן.
אז לאן הולך הכסף? להלן שמונת סעיפי התקציב הבזבזניים ביותר בתקציב הביטחון.
מסוק צעצוע11
באפריל 2005 היה יום חג בבסיס חיל האוויר רמון. הנוכחים, ערבוב של בכירי מערכת הביטחון, שרים, חברי כנסת וקודקודים העונים לשם ד' וט' פרשו בפני קהל המוזמנים את מעלותיו של העולה החדש שלכבודו נערך האירוע. העולה היה מסוק הקרב הטוב בעולם וכנראה גם האחרון שייוצר אי פעם, האפאצ'י לונג-בואו, או בשמו הציוני ה"שרף". את האירוע העליז, שאפילו תג המחיר של המסוק לא הצליח להעיב עליו (24 מיליון ירוקים לחתיכה, 640 מיליון דולר לכל העסקה), כיסו מיטב הכתבים הצבאיים. לבני המזל שבהם היה הקרנבל ברמון רק תחנה סופית במסע יחסי ציבור אגרסיווי של חברת בואינג, יצרנית המסוק. בשיאו של המסע זכו הבכירים לבקר במפעלי החברה בארה"ב. מדוע בואינג צריכה לצאת במסע הסברה מפנק למסוק הקרב הטוב בעולם? תשובה חלקית לכך ניתן למצוא בסיפור הקרב על כרבלא.
ב-24 במארס 2003 תקפה טייסת של 30 מסוקי אפאצ'י לונג-בואו דיוויזיה ממשמר הרפובליקה העיראקי. תוצאות הקרב היו עגומות לאמריקאים. שניים מבין המסוקים התרסקו עם תחילת הפעולה, צוות אחד נפל בשבי, יתרת המסוקים חטפו פגיעות חמורות, שגרמו לכך שהמסוקים הוצאו מסד"כ הצבא האמריקאי עד סוף המלחמה. בכתבה בנושא ציטט אמנון ברזילי את איש חיל האוויר תא"ל (מיל') עוזי רוזן: "המלחמה בעיראק חיזקה את ההכרה שמסוקי הקרב הם אפיזודה חולפת בשדה הקרב. צריך להשקיע בהם במשורה בידיעה שהם לא ימשיכו כמערך עד 2020. הם יתחילו לדעוך הרבה לפני כן".
אך גם ללא הקרב על כרבלא מעוררת רכישת מסוקי האפאצ'י לונג-בואו סימני שאלה רבים. בארה"ב בוטל לאחרונה פרויקט מסוק הקרב העתידי "קומנאצ'י". ביטולו של הפרויקט - שהיה אמור להעניק מענה לארה"ב ובנות בריתה מול צבאות ברית ורשה שנכחדה יחד עם הגוש הסובייטי והמלחמה הקרה - הוא כנראה שירת הברבור של מסוק הקרב.
טנק לבן
הטראומה הלאומית של מלחמת יום הכיפורים אחראית ללא מעט מההרפתקאות שעליהן אנחנו משלמים עד היום. ההרפתקה הגדולה מכולן ומי שנהפכה בשנים האחרונות למושמצת מכולן היא הרפתקת טנק המרכבה. זה התחיל לאחר שהאלוף ישראל טל (טליק), אבי טנק המרכבה, ספר כ-6,200 טנקים שלקחו חלק בקרבות יום כיפור. כאשר הוא השווה זאת למספר הטנקים שלקחו חלק בששת הימים, מספר שהיה קטן בשליש, הוא הגיע למסקנה הבלתי נמנעת כי במלחמה שתפרוץ בשנות ה-90 יטלו חלק כ-20 אלף טנקים. על בסיס המחשבה הזאת, הניע טליק את גלגלי פרויקט המרכבה, שגלגולו הנוכחי "מרכבה 4" מכונה בחוגים מסוימים הטנק הטוב בעולם ובאותה נשימה גם "פיל לבן".
כיום, 33 שנה אחרי יום כיפור, אימפריה סובייטית מפורקת וחזית מזרחית (סוריה ועיראק) שכמעט אינה קיימת, קרב שריון בשריון של 20 אלף טנקים הוא אופציה רק במשחק מחשב. ההערכה האסטרטגית השתנתה, אבל התפישה נשארה אותו הדבר, והיא עולה למשלם המסים כ-800 מיליון שקל בשנה ב-15 השנים האחרונות.
אנשי צבא בכירים טוענים כי שלושת הדורות הראשונים של הטנק מספיקים בהחלט כדי לתת מענה לאיומים וכי מסיבות לוגיסטיות עדיף להתבסס על טנק תוצרת חוץ. אלא שבינתיים, נמשך הייצור של טנק המרכבה בקצב של 50 בשנה במחיר של חמישה מיליון לחתיכה. עובדה זו הופכת את ישראל למדינה היחידה בעולם המערבי שעוסקת עדיין בייצור טנק מערכה כבד.
סככה ששווה מיליונים
צה"ל מחזיק כיום בעתודות הקרקע היקרות בישראל, בין היתר בשדה דב ברמת אביב, מחנה סירקין בפתח תקוה, השלישות ברמת גן, בסיס גלילות ברמת השרון וכמובן הקריה. וכך, על קרקע צמודה למגדל המילניום היוקרתי במרכז תל אביב משתרעת סככת רכב של חיל חימוש.
השאלה הנשאלת היא מה צה"ל מחפש על הקרקעות היקרות במדינה? ולמה לעזאזל לוקח לו כל כך הרבה זמן להיפרד מהן?
שופינג במנהטן
"אין שערורייה גדולה יותר מעשרות השליחים במשלחות הרכש שיושבים בחו"ל על חשבון הקופה הציבורית", אמר השבוע בכיר לשעבר באוצר, שמכיר את הנושא מקרוב. בארה"ב, למשל, בעידן של טלפונים לחו"ל בזיל הזול, אי-מיילים, מסנג'ר, סקייפ, ועוד שלל המצאות טכנולוגיות שעושות את התקשורת הבינלאומית לדבר מובן מאליו, יושבים על חשבון משלם המסים כ-40 שליחים מישראל במשלחת הרכש במנהטן. במנהטן, ולא בניו ג'רסי או בוואשינגטון, על אף שתעשיית הנשק האמריקאית כמעט שאינה קיימת בתפוח הגדול. כל שליח כזה עולה כ-200 אלף דולר - שכר דירה יקר במיוחד, משכורות, הוצאות מחייה. ומה שליחנו היקרים עושים? רובם משתמשים בדיוק באותם אי-מיילים וטלפונים המוכרים לכולנו.
למשרד הביטחון ולצה"ל 28 משלחות ונציגויות ב-24 מדינות בעולם, שעלותן נאמדת ב-200 מיליון שקל. כמה מהמשלחות לא נסגרות בגלל לחץ של ועד העובדים, כפי שקרה לדוגמה באירופה, שם סוכלה הכוונה לאחד בין המשלחת של בון בגרמניה לפאריס בצרפת, שמאז ימי הזוהר של שנות ה-50 הפסיקה כמעט לחלוטין את סחר הנשק עם ישראל. נו טוב, צריך קצת ג'ובים למען ביטחון מדינת ישראל, לא?
מתכנת לכל חיל
אחד מגורמי הבזבוז הגדולים ביותר במערכת הביטחון בכלל ובצה"ל בפרט, הוא הכפילויות. במשרד הביטחון, למשל, יש גוף שנקרא אגף הנוער והנח"ל שאחראי בין היתר על חינוך ופעילויות קדם צבאיות. במקביל מחזיק צה"ל בחיל החינוך ובמפקדות נוספות שמטפלות בדיוק באותם נושאים. מפקדות מתורגמות מיד ללשכות, פקידות, כלי רכב, סגנים, בסיסים, הכשרות ועוד.
בין משרד הביטחון לצה"ל, וגם בתוך צה"ל עצמו, ישנן דוגמאות של מאות כפילויות יקרות שכאלה. אחת מהכפילויות המדאיגות ביותר, אם כי מהפחות מתוקשרות, היא בתי התוכנה. עד לפני כשנתיים וחצי החזיק צה"ל בשישה בתי תוכנה שונים. בתי התוכנה הללו העסיקו יותר מ-1,500 עובדים, מרביתם אנשי קבע או אזרחים עובדי צה"ל, שנהנו מתנאי שכר משופרים יחסית לתפקידם העורפי. זרוע היבשה החזיקה בשלושה מבין בתי התוכנה הללו באכ"א, באט"ל ובמה שהיה חיל הקשר. עם הקמת אגף התקשוב אוחדו שלושתם תחת קורת הגג של החיל בעל השם המשונה. אך גם כיום פועלים במקביל שלושה בתי תוכנה, וזאת במדינה שבה התשתית הטכנולוגית היא מהטובות בעולם.
נשארים במדים
אזרוח משימות, או בשמו העממי "אאוט-סורסינג", הוא אחד מהרצפטים השגורים ביותר בפיו של מי שנדרש לעסוק בדיאטה של תקציב הביטחון. בצה"ל גם אוהבים לנפנף במעבר של מערכים לוגיסטיים שלמים לידי חברות אזרחיות. התחומים בהם ניתן לאזרח משימות בצה"ל נפרשים על פני שורה ארוכה מאוד של נושאים וחילות.
משימות האזרוח המדוברות ביותר נוגעות למזון, הובלה ואחזקת ציוד חירום (ימ"חים). הוצאת המערכים האלה מהצבא בצורה מושכלת תחסוך לצה"ל מאות מיליוני שקלים עקב הקיצוץ במשרות, מפקדות ובסיסים שכיום צה"ל הוא הנושא בעלות אחזקתם.
אפילו דו"ח מבקר המדינה לא חוסך את שבטו מהקצב ומהדרך בה מתנהלת ההפרטה בצה"ל. לפי המבקר, צה"ל לא מקיים עבודת מטה מסודרת בנושא. בחיל האוויר, למשל, מצא המבקר כי מתוך 26 משימות אזרוח, אוזרחו בפועל רק שש משימות בסכום של 48 מיליון שקל, שהוא נמוך יחסית ליכולת.
בגיל 42, רגל על רגל
דמיינו את ר', המתגורר בווילה נאה באזור המרכז. ר' הוא רב סרן (מיל'), שהשתחרר לפני כמה שנים מחיל האוויר, בגיל 42. מאז שחרורו עסק בעבודות שונות במשק כמנהל, כשבמקביל הוא מקבל פנסיה תקציבית של לפחות 50% מהמשכורת האחרונה שלו. לצורך חישוב הפנסיה שלו נכללו גם הימים בהם שירת בצבא הסדיר וארבע שנות לימודים אותן עשה על חשבון הצבא. הדשא בחצר, אגב, ירוק מתמיד.
הפנסיה של אנשי צבא הקבע היא אולי הנושא הבעייתי ביותר בתקציב הביטחון. עד לפני כשנתיים, כל בוגר מערכת הביטחון היה זכאי לפנסיה תקציבית על חשבון המדינה, לכל ימי חייו. המצב השתפר במעט עם המעבר לפנסיה צוברת. כיום, כל חייל הנכנס למערכת הקבע משתתף, כמו האזרח הרגיל, במימון הפנסיה שלו. אלא שזה לא פותר לגמרי את הבעיה, שהיא זמן הפנסיה הארוך - אנשים היוצאים לפרישה בגיל מוקדם, ומקבלים קצבה במשך כ-40 שנה, לעומת אזרח הפורש בגיל 60 פלוס.
הבעיה התחילה בשנות ה-50 לאחר שמשה דיין, אז הרמטכ"ל, קבע מדיניות לפיה צה"ל יתמרץ אנשי קבע לצאת לגמלאות בגיל 40, כדי להצעיר את סגל הצבא. ואולם כיום, כ-70% ממקבלי הפנסיה שייכים למערך העורף ועוד כ-16% מוגדרים כ"תומכי לחימה". כלומר, רק 15% ממקבלי הפנסיה הם לוחמים קרביים, שעליהם חשב דיין כאשר גיבש את ההסדר. הקצב השנתי של תשלומי הפנסיה גדל ב-6%, וב-2010 צפוי תקציב הגמלאות להגיע לכ-5 מיליארד שקל, כ-15% מהתקציב השקלי של מערכת הביטחון.
הבשורה הטובה היא שבשנתיים האחרונות צה"ל התחיל לקצץ בעודפי כוח האדם המיותרים, ועבר מפנסיה תקציבית לפנסיה צוברת; בנוסף הדור הבא של נגדים בצה"ל יפרוש בגיל 57, תהליך שייקח כמה שנים טובות. אבל בינתיים, עד שתסתיים המלאכה, כולנו ממשיכים לשלם כספים על טעויות שלא תיקנו בזמן.
30 מיליון לנעלי נייקי
סעיף השכר בתקציב הביטחון הוא כאב ראש רציני עבור אנשי משרד האוצר. כשבעה מיליארד שקל בשנה מוציא צה"ל על משכורות לאנשי קבע, ועוד ארבעה מיליארד למשכורות של אזרחים עובדי צה"ל. כלומר, כמעט שליש מהתקציב הביטחון השנתי.
עלות משכורתו החודשית של רב נגד, לדוגמה, היא 18-15 אלף שקל. משכורתו של אלוף שווה לסכום של יותר מ-40 אלף שקל. גם אנשי משרד הביטחון אינם יוצאים מקופחים. שכרם גבוה ב-60% בממוצע משכרם של עובדי הממשלה. כרגע אין בכוונת האוצר לקצץ במשכורות של אנשי הצבא.
מלבד השכר עצמו נהנים אנשי מערכת הביטחון מהטבות מפליגות נוספות. צה"ל מוציא מדי שנה יותר מ-1,000 משרתי קבע ללימודים אקדמיים במימון מלא, מקצתם לקראת תום השירות. בתקופת הלימודים הם מקבלים שכר ותנאי שירות הדומים לאלו שקיבלו בשירות הפעיל. בנוסף, אנשי הקבע לא משלמים לביטוח לאומי עבור דמי אבטלה או קצבת נכות (הממומן על ידי משרד הביטחון) ומילואים. כך יוצא שאיש צבא קבע מפריש לביטוח לאומי 50% פחות מהאזרח הרגיל. אנשי הקבע גם לא משלמים מס בריאות כמו שאר האדם. עד לפני שנתיים שילמו המיוחסים 50% בלבד ממס הבריאות. אז ההסדר השתפר במקצת לטובת המדינה, אלא שאנשי הקבע עדיין מקבלים את סל הבריאות שמקבל האזרח מהשורה, אך אינם צריכים לשלם על התרופות.
הדבר המגוחך ביותר הוא נקודות הספורט, המאפשרות לאיש צבא קבע להוציא 800 שקל בשנה על מוצרי ספורט ופנאי. הנייקי של הרס"רים עולה למשלם המסים 30 מיליון שקל בשנה. העיקר שהחבר'ה שומרים על כושר.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasen/images/0.gif]
|
|