|
08-01-2006, 08:25
|
|
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
שתי כתבות שהתפרסמו בעבר במעריב ונעלמו עם נפילת האתר הישן שלהם:
חיים לוינסון, חרדי בעברו שהתגייס לצה"ל. יש לי רק קטעים מתוך הכתבה.
נא לקרוא בזהירות הראויה. חיים הוא בחור ציני וקצת מריר. עד היום לא שמעתי אותו מרוצה ממשהו.
תסכלו עליהם ותיראו אותו.
אשכול בפורום הישן
"אני עוד יצאתי פראייר. היו כאלה שבנוסף על הפטורים הנזכרים לעיל, היו פטורים מנעליים צבאיות, מעמידה בשמש, מישיבה מזרחית ונזקקו, בחתימת רופא, לשבע שעות שינה רצופות. מעטים היו באמת חולים. הרוב מתחזים. לקראת סוף הטירונות, נותרו רק כעשרה חיילים בלי פטורים בכל המחלקה. צדיקים בסדום. מדיניות הסגל בטירונות היא כיבוי שריפות ויתר תשומת לב למופרעים. הפרות משמעות חמורות הן עניין שבשגרה. הפלוגה שלי היתה מורכבת מחיילים בעלי קב"א נמוך ומוטיבציה מותאמת. 181 חיילים מנתה הפלוגה, 60 משפטים נערכו לחייליה."
"שבועיים וחצי מחיי וכספו של הצבא בוזבזו למעשה לריק. שום דבר, אבל ממש שום דבר ממה שלמדתי בקורס, לא יישמתי בשירותי הקצר. עיקר העשייה שלנו בקורס היה שמירה בבה"ד 6 ותורנויות מטבח. לפעמים נדמה שקורס הטבחים נועד לספק כוח אדם זול לשמירת הבסיס. חברי לקורס שהבינו היכן הם נמצאים, החלו בהפרות משמעת. חניך אחד נשפט ל- 28 יום בכלא. איש מהמפקדים לא יכול היה להסביר על מה בדיוק."
"נלקחתי היישר למטבח ומיד הבנתי מדוע עבודת הטבח נחשבת כאחת הירודות בצה"ל. הכישורים הנדרשים הם מתחת לאפס. זוהי עבודה פיזית קשה ומפרכת, נטולת כל סוג של סיפוק. עבודה טכנית חסרת כל אתגר שכלי. סדר יומו של הטבח קבוע, שגרה סיזיפית שנמשכת שלוש שנים."
"ימים שלמים העברתי בחיתוך עגבניות לריבועים, קילוף תפוחי אדמה, העמסת כרוב למכונת החיתוך ופתיחת אלפי קופסאות שימורים. לטבחים אין אינטרס לסיים את העבודה בזריזות. הנגדים המסתובבים במחלקות יודעים לזהות צוות שסיים את עבודתו ומתבטל. פעם אחת, אני ועמיתי, רב"ט א', סיימנו את ארוחת הערב כבר בשעה אחת בצהריים. הנגד התורן מיהר להטיל עלינו להכין ליום המחרת תפוח אדמה אמריקני. במילים אחרות, לחתוך ביד רבע טון תפוחי אדמה ולקלף במקלפת. כשסיימנו את זה, היינו צריכים לנקות את הרמפה. כך מדי יום, הוטלו עלינו עבודות שונות ומשונות. שלא ננוח, חלילה."
"מלאכת הבישול עצמה מוטלת על הנגדים, טבחי הסדיר אמורים לעזור להם, או במילים אחרות, לנקות אחריהם. הנגד מבשל את ארוחת הצהריים, כשבאותו הזמן טבחי הסדיר מסייעים לו בהבאת סירים, בסחיבת שקי אורז וכדומה. כשהגעתי למטבח של הבסיס עדיין הייתי מלא התלהבות מהתפקיד. קורס הטבחים מעניק אשליה שאכן מדובר בבישול ממש ולא בעבודת ניקיון."
"איש הביקורת מחיל התחזוקה לא הסתפק בביקורת תברואה, אלא גם בדק את טיב וטעם המזון. סלט הקולרבי לא מצא חן בעיניו, והוא ביקש שנוסיף גזר חתוך דק המכונה "שערות". המשימה הוטלה עלי. גזר מקולף לא היה בנמצא, כך שנטלתי שק גזר והכנסתי אותו לתוך ה"דיטו", מכונה לחיתוך ירקות הנמצאת בכל מטבח צה"לי. תוך כדי הפעלה, החל הסכין של הדיטו להתפרק, והגזר יצא מלווה בתוספת של חתיכות ברזל זעירות שניתן היה להבחין בהן גם בעין בלתי מזוינת. "תסתכל, הסלט יוצא עם ברזל", התרעתי בפני הנגד. הנגד טעם ותגובתו גרמה לי להבין היכן אני נמצא: "תשים הרבה תבלינים ותערבב. אף אחד לא ישים לב"."
"פעם אחת חובש התברואה של הבסיס, סמל ח', נכנס למחלקת הקונדיטוריה על מנת לבצע ביקורת תברואה. הוא ביקש מנגד הקונדיטוריה, רס"ב ב', לטעום מהעוגה. האחרון סירב. ח' ביצע את הביקורת ומצא כי ב' השתמש בקמח שפג תוקפו. סמל ח' לא דיווח על ממצא התברואה החמור, וחיילי הבסיס אכלו עוגות מקמח שפג תוקפו."
"הבזבוז המשווע של המזון הנהוג בבסיס היה מקומם במיוחד. בעידן שבו עניים מחטטים בפחי האשפה כדי לחפש אוכל ורבים מתלוננים שאין להם מה לאכול והם נאלצים לסעוד ברשת של בתי תמחוי, משליכים בצה"ל כמויות מזון עצומות, שהיו יכולות לפרנס שכונות עוני שלמות, לפח. אם זו לא שערורייה המצדיקה הקמת ועדת חקירה, אז מה כן? מדוע איש בצה"ל לא חשב שבמקום להשליך את המזון לפח אפשר לתרום אותו לעניים או למשפחות של חיילים שאין להם מה לאכול? יהיו הרבה פיות רעבים שישמחו לקבל את עודפי המזון של צה"ל. ואם זה מה שקורה רק בבסיס אחד, קצת מצמרר לחשוב כמה עודפי מזון נזרקים בצה"ל כולו. באחד המקרים שאותם ראיתי בעיני נזרק לפח דוד שלם של חמין, דוד המכיל 300 ליטר ואמור להאכיל אלף איש! פעם אחרת נזרקו 15 מגשים של דגים, שכללו 600 מנות דג. מזון רב הושלך גם בגלל רשלנות האחראי על האספקה, סגן מ'. ביום אחד נזרקו 30 ארגזי לחם ופעם אחרת הושלכו לפח כ- 600 קופסאות קוטג' וגבינה לבנה רק משום שלמחרת היתה אמורה להגיע אספקה חדשה ולא היה מקום במקררים. אני למשל, התבקשתי לזרוק לפח 40 ארגזים של עגבניות טובות למאכל כי לא היה מקום במקרר לאספקה חדשה. כמו כן זרקתי לפח ארגזי סלק, צנון ובצל ישר ממשאית האספקה, סלטים שלהכנתם נדרשה עמל רב. אבל במטבח של הבסיס שלי גרסו: עמוק בתוך הפח, פחות כאב ראש. גם על כשרות לא הקפידו בבסיס. היו אמנם משגיחי כשרות וגם הרב היה בא לנדנד, אבל בעיקר בשעות הלילה. בשעות היום, איש הישר בעיניו יעשה. במחבת החלבית בישלנו בשרי בשעות הלילה המאוחרות, ומוקדם בבוקר, כשאיש לא הבחין, היינו שמים גם גבינה צהובה בחביתה. בשבת היינו מטילים על התורנים עבודות הנוגדות את ההלכה כדי לחסוך זמן במוצאי שבת. בהזדמנויות אחרות, היינו מעבירים את הסלט של ארוחת הצהריים מכלים בשריים לכלים חלביים, כדי לחסוך עבודה לקראת הערב, לעתים לא רק כיוזמה פרטית, אלא בהוראת נגד. רס"ר המטבח בבסיס הוא נ', בן 27, מקרה טיפוסי של עבד כי ימלוך. איש ריב ומדון שהתייחס אלינו כאל עבדיו הנרצעים. עיקר כישוריו היו בתחום החנופה לממונים עליו. בכל תקופת שירותי במטבח לא ראיתי אותו אפילו פעם אחת נכנס למחלקה לטעום משהו, לבדוק אם הכל בסדר, לדאוג לציוד או לקחת סכינים להשחזה. לעומת זאת, כל מגש תפוחים ופטל שהיה יוצא לכיוון לשכת המפקד, נ' היה טועם ממנו ומביא אותו למפקד, כאילו הוא המלצר האישי שלו ולא רס"ר מטבח של כו- לם. ארוחות חגיגיות היו אהובות על נ' במיוחד. הוא היה עובר על כל מפית ומפית, מלקק סירים, טועם, מפלפל וממליח. ביום של ארוחה כזו, חיי הטבחים היו גיהנום. עבדנו משש בבוקר עד השעות הקטנות של הלילה. כשהארוחות החגיגיות נגמרו והקצינים חזרו ללשכותיהם, נ' היה נעלם אף הוא. כמו בכל מפקדה צה"לית, המקורבים לרס"ר המטבח צ'ופרו היטב. לנ' יש שני חברים, אזרחים עובדי צה"ל, העובדים בבסיס כנהגי משאיות, "טיוליות". אחד מהם היה טיפוס מוזר שבעבר שירת כנגד בצה"ל ונהג לזמן טבחים למשאית שלו כדי לצפות יחד איתו בסרטים כחולים. סוג של תחביב. שני חבריו של נ' זכו ליחס מועדף. הם נהגו לשבת במשרד ולנהל שיחות טלפון עם כל העולם כאוות נפשם, דבר שהיה אסור על הטבחים. היתה להם גישה לכל המקררים והם ניצלו זכות זו היטב, כאשר נטלו עימם שקיות מלאות נקניקים, שניצלים וגושי גבינה צהובה שמספיקים לפלוגה לוחמת. ביום בואה של משאית האספקה, היו השניים מאושרים ככלה ביום חופתה."
----------------------------------------------
קובי אריאלי מתאר את הטירונות שלב ב' שביצע (שימו לב זו טירונות שלב שלאחריה שירות סדיר סמלי, אבל שנים במילואים. אנשי המילואים הללו מגיעים לפעמים אל מוצבים קדמיים).
קובי עוז
אל תגידו בביירות, אל תספרו בחוצות דמשק: בגיל 31, עם מוטיבציה של דוב נמלים וכושר גופני של ראש ישיבה, גויס האברך בדימוס קובי אריאלי ל-30 ימי טירונות בצבא ההגנה לישראל. פנקס שירות קובי אריאלי
שלוש פעמים במהלך כתיבת שורות אלה אני בודק אינסטינקטיבית את החולצה, לוודא שהכפתורים סגורים. כשהצלם מיכה קירשנר מורה לי להביט לתוך העדשה, אני עונה לו, בצעקה, "כן, הצלם!". כבר כמה ימים שאני מתעורר כל בוקר ברבע לחמש, מסתכל הצדה, מוודא שזו מרת אריאלי ולא טוראי נתן ביטאו, וממשיך לישון.
אם אני אדם אחר היום? לא בטוח. בגדול מדובר באותו דרעק, רק קצת יותר מחונך וקצת יותר ציוני. בימים אלה סיימתי מסלול טירונות בבט"ר חביב בדרום הארץ. כתלמיד ישיבה לשעבר לא שירתתי שירות חובה בגיל 18 ובשנות לימודי שלאחר מכן. עם הפסקת לימודי וכניסתי לשוק העבודה (ששינה את פניו לחלוטין מהרגע שנכנסתי אליו), הצהרתי בפני שלטונות הצבא כי תורתי חדלה מהיות אומנותי וכי הריני כשיר לשירות צבאי. כיוון שהצהרה זו באה כשהייתי נשוי ואב לשניים, נכללתי במאגר טירוני "שלב ב'", מסגרת צבאית של שירות המותאם למבטלי מעמד "תורתו אומנותו", לעולים חדשים ולקטגוריות נוספות. כמוני נוהגים עשרות רבות של חרדים מדי שנה. אינני יודע לנקוב במספרים מדויקים, אולם ערב הגיוס היה לי ממי לשאול רצועה רחבה לנשק. בלי בעיות.
בשנת 96' התגייס תי לראשונה לטירונות. היא נערכה בדיוק באותו בסיס בו שירתתי עתה, ושני הדברים היחידים שאני זוכר ממנה הם האלונקה עליה נישאתי, עם 41 מעלות חום, להצביע עבור ביבי נתניהו בקלפי הצבאית ואת הפנים של החופ"ל שאמר שיש לי צהבת ושנוסעים למתקן אשפוז. אחרי יומיים באיכילוב, עם חיילות ר"מ 2 שמביאות לי פרחים בבוקר ודורשות בשלום החייל החולה, הוברר לי שהפסדתי את מחזור הטירונות וכי אצטרך לעבור אותה שוב. מאז נדחה העניין בשל שורת בעיות וכך מצאתי את עצמי רק לפני שבועות אחדים לבוש ירוק מכף רגל ועד ראש, מפלי זיעה שוצפים בעוז אל תוך רשתיות עיני, עורפי העבה בוער בשיזוף של מוקה, ואני מתאמץ להכניס את כל הידע, הזיכרונות, התחושות והרגשות שקניתי בימי חלדי אל המשפט הממצה, בן האלמוות, הנשגב והעמוק שאומר כך: "לקבלת הסמל, מחלקה 2 תימתח להקשב. שתיים-שלוש! (הקשב!) שתיים-שלוש! (הקשב!)".
הנה אני עם גורודיש בן 31 שנה, עם מוטיבציה של דוב נמלים וכושר גופני של ראש ישיבה, יצאתי לחוות את החוויה הישראלית החזקה מכולן. לא היה קל. 30 ימי טירונותי המאוחרת לא היו רק חוויה מכוננת. גם לא סתם טראומה. קודם כל, אני רובאי 02, שזה אומר שאני יכול לשבת בבית כנסת חביב בבורו פארק או קראון הייטס בניו יורק אחרי התפילה ולתאר בצבעים הכי עזים בעולם איך דפקנו אותם במיתלה, ואיך גורודיש שלח אותי לרוץ לאריק באמצע הקרבות ולהודיע לו שדדו מתעקש שהוא ייערך לצליחה רק מחר בערב (אריק לא ציית לי, והסוף ידוע). פתאום מתברר שיש משהו במשפט ששמעתי כל כך הרבה בחודש האחרון, ש"כאן אנחנו מכשירים אתכם להיות חיילים בצה"ל", רוצה לומר, החל מהיום אני חייל בצה"ל. אני חייל. בצה"ל.
מעבר לזה, אוצר הזיכרונות שלי הועשר בחבילת פריטים שעולה בהרבה על סכום חלקיה. זה לא רק שפתאום יש לי שפה משותפת עם התאורן באולפן (שעוד עשה בבה"ד 12 כשהיתה משמעת מים), ועם בן דוד שלי, ילד בן 19 (שעוד עושה היום אי שם ומתעניין כמה פגעתי בירי לילה). יש משהו קסום, מחשמל, בידיעה שיש ריח מסוים, צליל מסוים, תחושה מסוימת, שגורמים לך ולעוד מיליון אנשים את אותן רגשות בדיוק. מגע שמיכת סקביאס צבאית הוא לא תחושה שאפשר לתאר במילים. אבל בשנייה זו ממש, כל מי שקורא את השורה הזאת ויש לו פנקס חוגר, מרגיש גירוד ברגל. מצד שני, החיים מספקים לכל אחד מאיתנו הרבה רגעים יפים. המאושרים שבהם אינם מגרדים את קצה קצה של תחושת האושר האינסופי ברגע שמודיעים לך על יציאה לשבת.
מישהו שם למעלה ישב וכתב תסריט למסלול חווייתי שעוטף אותך בקסם הטוטאלי שלו עד אפס מקום. אין לאן לברוח. אתה עבד לסדר היום, אתה עבד למשמעת. מדהים באיזו קלות ומהירות מצליחה המערכת לשכנע אותך שהיא יותר חזקה ממך. זה אגב הרבה יותר קל כשאתה בן 31, מאחר שהבגרות היחסית הזו גורמת לך להבין עוד לפני הכל שהיא אכן יותר חזקה ממך.
הנה אני בגימלים אני מלא חוויות עד אפס מקום. שירתתי בפלוגה של עתודאים צעירים. המבוגר שבהם היה צעיר ממני בעשר שנים. זה יפה, כי המפקד שלנו היה צעיר ממני בתריסר. הלם הבקו"ם היה בעוצמות שלא ידעתי על קיומן. בחיים לא תיארתי בדמיוני איזה אימפקט נפשי משתק יהיה לעובדה שלפני כל ארוחה אני אצטרך לעמוד 20 דקות בשמש קופחת ולדגם שלשות. אני מאוד מקווה שאאריך ימים, אבל בכל מקרה, מתי שזה לא יקרה, אני יודע מה יהיה הדבר האחרון שיעבור לי בראש. זאת תהיה התמונה של הפעם הראשונה שפניתי לסמל, בקול רועד, בשאלה הכי בסיסית: "הקשב הסמל, אני יכול לגרד?" (התשובה היתה: "לא עכשיו").
בתחילת השבוע השני נפלה עלי תורנות מטבח. אני הוצבתי בעמדת שטיפת המגשים. הבסיס היה בתפוסה מלאה. מבלי לנקוב במספרים שיכולים להרנין את לילותיו של בשאר אסד, כדאי רק לציין שהקופירייטר של "פיירי" פראייר אם הוא לא צילם את הפרסומת לנוזל הניקוי אצלנו בבסיס באותו יום.
בשלב מסוים, בגבור עלי התמוטטות עצבי, התחלתי לשיר. רוח לירית גדולה נפלה עלי מתוך בועות הסבון הירוק ואני פיזמתי בקול גדול את השורות הראשונות מתוך "סאלח שבתי": "מה אני עושה פה לא יודע / מה זה פה בכלל אני שואל".
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/106/110.jpg]
^קובי אריאלי
אחראי המשמרת, הר אדם משורג שרירים וקעקועים, היה טיפוס נחמד מאוד שסבל מגמגום חמור. רק שמע את השיר, מיד הגיע. בריצה. "מה אתה עושה פה?", הוא התחיל, "א... אתה עושה...".
"אני עושה כלים", ניסיתי לעזור לו. לא, לא, הוא נפנף עם היד. "אתה עושה מממה שכולם עשו!". וואללה צודק.
יום אחד קפחה השמש על ראשינו בחדווה כזו שאפילו אהוד החב"דניק, מי שעתיד להתגלות בטקס ההשבעה כמצטיין המחלקתי, ביקש רשות להוריד מעליו את האפוד (כמעט שכחתי לספר שהוא היה כף-כף). כעבור 20 דקות של עמידה רצופה, אחרי שכבר הספקתי להעלות מבט מתחנן לכל בדל מפקד בסביבה, הגיע פתאום איתות עצבני מצד שמאל של הבטן, איתות שהוכיח כי לא נטש הרועה את צאן מרעיתו. ראה הקב"ה בצערו של בנו האהוב שנלקח לעבודת הצבא ונכמרו רחמיו עליו. האבן! אבן קטנה שתל הבורא בכליותי והיא נוהגת להציק לי מדי חודשים ספורים בגבור החום והיובש. תכלית דבר, באותם רגעים זוועתיים, התחילה האבן האהובה, סלע קיומי, לפעול את פעולתה. לא זכור לי מעולם כאב מתוק כזה. והוא הלך והתגבר, הלך והחמיר. כעבור חצי שעה, כשכבר הייתי מקופל מכאבים, ה חזקתי בידי הרועדות את המסמך הצבאי הרגיש ביותר עד לרגע זה. "החייל", נכתב בו, "אינו כשיר לשום פעילות. מומלץ על שני ימי ג'".
בערב ההוא, כשחנוך ושלהבת וידידיה ואלקנה ודוד ואסתי התקשרו לעודד ולברר מה קורה, כבר הייתי עמוק בבית, בשירות הוד מלכותה. אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה.
הנה אני עם הרובה מה אני יודע היום שלא ידעתי לפני חודשיים?
הרבה מאוד. בתחום המיומנויות - אני יודע לירות ברובה, אני יודע לקבוע באמצעות לחיצה פשוטה כמה כדורים יש במחסנית, אני יודע להפעיל מכשיר קשר, לחסום עורק, לתפוס מחסה מרימון יד, להסוות את עצמי בשטח, להצביע בזווית כזאת שזה גם נקרא שהצבעתי והתנדבתי וגם אין סיכוי שייתנו לי את המטלה, לנקות שירותים, להצדיע, להדליק סיגריה ברוח, לסובב כובע בעזרת האוזניים בלי שהסמ"פ ירגיש, כדי שהסמל "צה"ל" יהיה בצד שמאל ואני לא אחטוף עונש, לשטוף כלים, לעשות כפיפות בטן, לקום מהמיטה ולהתארגן תוך עשר דקות, למלא פס, לקבל מפקד, לקבל סמל, לקבל קצין, לקבל שפשפת.
בתחום האינפורמציה - אני יודע שאין לי שום צורך ביותר משש שעות שינה בלילה, אני יודע איפה מייצרים כל נשק, אני יודע בן כמה המפקד שלי (19), בן כמה המ"מ (20), אני יודע שגבעה קטנה בחול לא נגרמה מנפל של פגז אלא מחניך אומלל שקיבל משימה לנקות בדלי סיגריות וקבר אותם, אני יודע לדקלם את מסלול הפז"מ הנדרש לכל דרגה בצה"ל (כחרדי, את זה אני יודע עוד מהילדות, מהתקופה בה היינו מתחפשים לחיילים), אני יודע לפתוח ראשי תיבו ת, אני יודע לסגור ראשי תיבות, למדתי אוצר מילים שיכול למלא שני כרכים של "הזירה הלשונית" (חכה חכה, רוביק, הכנתי לך מחברת עבה אבל עוד לא "הגדרתי" לעצמי מתי אני מעביר לך אותה), אני יודע כמה עולים אטמי אוזניים, אני מבין אמהרית בסיסית ויודע להגיד ברוסית "תן לי מרלבורו אחת ואני אתן לך שתי צ'סטרפילד".
בתחום הפסיכולוגי אני יודע שאני לא אפקיר נשק בחיים. אפילו לא אקדח צעצוע. למדתי שאני לא מבין הכל. מדי שעה, בערך, היו לי בראש 700 הצעות ייעול למכללת פו"מ. היו רגעים רבים מדי בהם החלפתי את המציאות הצבאית עם מסדרונות ערוץ 10 והחלטתי שאני חייב להיפגש עם המב"ס ולתרום לו מנסיוני. בסוף כל יום המגדלים הללו התרסקו ברעש גדול ואני הבנתי שאת כל מה שהמ"פ הקשוח שלי עושה - אני הייתי עושה פחות טוב. למדתי לזהות פרזיטים לפי ההליכה, סימנתי לעצמי בפנקס קטן כמה חולירות קטנות, שכדאי לעקוב אחריהם ולראות לאן הם יגיעו בחיים, ורק מההערצה המטורפת לאורי המ"מ אני לא מצליח להשתחרר.
כבר שבוע מאז הנהגתי בבית שלנו שעת ט"ש (טרום שינה). בכלל, בחודש האחרון היא עושה כל מה שאני מבקש, בלי לשאול שאלות. שעה לפני השנה א ני מוריד גרביים, לאט-לאט, נותן לרגל לנשום, הולך להתקלח, ואחר כך יוצא איתה, עם פחית שתייה ביד, לפינת עישון שהקציתי בחצר ביתי. פעמיים אני בודק אם הנשק עלי, שלוש פעמים כמה זמן עוד נשאר ואז פשוט יושב. כיוון שהיא לידי, אין צורך לדבר איתה בטלפון ואנחנו סתם יושבים ומתמכרים לשקט. ואז אני אומר לה: שששש.. את שומעת את המוזיקה? והיא מסתכלת עלי בעיניים מבוהלות ואומרת לעצמה שאבא שלה המנוח לחם בששת הימים ושמר ביום כיפור, ולא חזר עם שריטה נפשית כמו הפדלאה המפונקת הזאת שהיא קיבלה. לך תסביר לה שבמדינה קטנה כמו שלנו, בסיסי טירונות ממוקמים בהרבה מקרים חצי קילומטר מחופים שמארחים הופעות רוק, ושלילה אחד, בסוף שעת ט"ש, כשהייתי לבד-לבד בפינת העישון, שמעתי פתאום את פוליקר שר עם 2,000 איש "ערב טוב ייאוש ולילה טוב תקווה", ובגלל ששום מפקד לא הגיע, משכתי את השעת ט"ש 20 דקות נוספות מעל המותר, ושמעתי את כל השיר, מההתחלה ועד הסוף וזה היה השיר הכי יפה בעולם. וכשביקשתי ממנה פתאום לצעוק: "כיבוי אורות, לילה טוב מחלקה 2", היא אמרה לי שמחר אנחנו הולכים לפסיכולוג, והלכה לישון.
הנה אני בשקם למה חשוב כל כך לפרסם את חוויות הטירונות של חרדי עגלגל בעיתון? סתם, כי זה משעשע לראות אותי רץ מיוזע, עומד רבע שעה בפינת ההמתנה וצועק: "הקשב המפקד", "הקשב המפקד", כדי לבקש רשות ללכת לשקם?
לא בדיוק. זה חשוב בגלל שהייתם צריכים לראות את הקלסתרים של טובי חברי הכופרים כשהודעתי להם שאני בשירות צבאי. קשת התגובות היתה מגוונת, אבל בסופו של דבר קבועה. החל בפטריוט המתנשא וכלה בקומבינטור הנכלולי. הפטריוט, ואני מתכוון לפטריוט מסוים, החל מיד בקשירת כתרים ושירת שירי תהילה. "כל הכבוד", הוא אמר. "אתה לא יודע מה זה ייתן לך. אתה תרגיש משוחרר מהיום. כאילו אבן ירדה לך מהלב. הלוואי שכולם היו עושים את זה. כבר מזמן רציתי להגיד לך שיש לי בעיה עם השירות שלך. כל הכבוד". כיוון שאני מצוי עתה בעיצומה של אובססיה המכונה בספרות המקצועית "סינדרום השואל כל אחד מה עשית בצבא", דאגתי לברר פרטים על אודות שירות המילואים שלו. ניחשתם נכון. שתי הרצאות בשנה בבסיס קרוב לבית. הווה אומר, לי יש בעיה עם השירות שלו, השחצן.
מהעבר השני ניצב הקומבינטור שפתח עלי זוג עיני רמאי עגלגלות: "צבא?! מה, לא יכולת לצאת מזה? ! מה, אתה דפוק?! אתה דוס, מה אתה עושה צבא?!". לעזאזל שילך. בתווך, בין שניהם, היו מגיבים מכל מיני סוגים. הצד השווה בכולם הוא הרמת הגבה המשתוממת, המעריצה או המופתעת, למראה החיזיון האפוקליפטי. אחד אפילו אמר, "יפה שהתנדבת".
וזה מוכיח עד כמה מעט יודע האזרח הישראלי ההגון על מה שקורה סביבו. איש מכל אלה שפגשתי בחודש האחרון לא הבין שגיוסי לצה"ל היה הליך רגיל לגמרי, מחויב על פי חוק, שלא היתה לי כל אפשרות להתחמק ממנו, בדיוק כמו תשלום דוח תנועה או ארנונה. כל אזרח ישראלי, חרדי, פיליפיני, צועני או פציפיסט, חייב בשירות צבאי מהרגע שאינו דוחה אותו על פי חוק. מה עושים כולם? לא תאמינו. פשוט מתגייסים. חרדי שלא לומד תורה ולא חותם מדי שנה על דיחוי "תורתו אומנותו" חייב להתגייס. הוא לא מתאדה. השם שלו יהיה צרוב לנצח במחשב שחור בבקו"ם והדרך היחידה שלו להתחמק מגיוס היא להצטרף לסרבני המצפון. כן כן. בסיס הטירונים שלי שמע רוסית ואמהרית ויידיש בשנים האחרונות לא פחות מעברית. הכל יש לנו בצבא. אוכל גלאט כשר, וזמני תפילה בשפע ושיעור תורה יומי. לא התנדבתי, יקרים שלי, ולא מסרתי את נפשי. עשיתי רק מה שהייתי חייב, וגם את זה בקושי. תאמינו לי.
הנה אני במוקטעה לפני שנה וחצי, כשמבצע "חומת מגן" החל, פרסמתי ב"אפעס" את הטור הבא:
"מדברים שהמלחמה הסתיימה. כל החיילים חוזרים הביתה ואין יותר צווי שמונה. בבית מחכים הורים, אישה וילדים שיקבלו את הגיבור בפרחים ובמתנות. לאלה שחזרו מהמלחמה הזאת אין טראומות או הלם קרב. רק הרבה זיפים ועייפות והרגשה דפוקה ושפשפת. כל הכבוד לצה"ל.
"זו לי המלחמה הראשונה כאדם בוגר. על צו שמונה שמעתי רק מסיפורים. האבא, שיהיה בריא, איך לומר זאת בעדינות, עסק יותר בחקר כתבי יד מתקופת הגאונים ופחות בשינוע תחמושת כבדה. היו כמה בני דודים מזוינים מכף רגלם עד קודקודם, אבל בלי צו שמונה. אין. במהלך התקופה שהחלה בבר המצווה שלי והסתיימה השנה לא היה גיוס בכמות כזו. את זה כולם יודעים. פשוט לא היה.
"מה שכן היה, זו איזושהי קביעה ברורה שינקתי עם חלב אמי וגדלתי איתה לאורך כל השנים, והיא שחרדים לא עושים צבא. זה היה ועודנו כל כך ברור וכל כך בסיסי, עד שגם כשאני עמדתי בשערי הכאילו בקו"ם של שלב ב' הבנתי שאני לא בדיוק 'עושה צבא', אלא בעיקר ממלא איזו חובה פרוצדורלית בדומה לתשלום דוח מע"מ.
"עד שהגיע מבצע 'חומת מגן' וסוף-סוף, דקה לפני גיל 30, עמדתי מול מלחמה אמיתית. מגייסים, אחים שלי. אנשים נותנים נשיקה ונעלמים באבק הדרכים לאור עיניו הבורקות של אפי איתם. כאזרח ציפיתי כמו כולם לחדשות טובות. שיחזרו כולם הביתה בשלום, שיחסלו את אמ-אמו של ערפאת, שיעשו שקט בבתי הקפה. כחרדי - חיכיתי במתח לבושה שעומדת לבוא. הנה, יש מלחמה, כולם בג'נין ואני ובני מיני עם הנשים והילדים במקלט. בימי חלדי הקצרים יצא לי לשמוע מספיק תיאורים ממספיק בוגרי 'תורתם אומנותם' על החוויה הזאת. הנה זה בא גם אלי. סוף-סוף אוכל למצות את חוויית הזרות עד סופה המר. אחיכם ייצאו למלחמה ואתם תשבו פה, תספרו את ההרוגים ותגידו: 'אוי אוי אוי. פשוט זוועה'.
"ואז טלפן בנימין. בנימין עובד איתי ביחד. חרדי עם זקן ענק וחמישה ילדים בבית (אם אני לא טועה היא שוב בהריון). הוא מבקש שאחליף אותו בעיתון כי הוא יוצא לטול כרם.
"טול כרם? כן, צו שמונה.
"באותו יום בערב שמעתי שגם דודי הלך וגם חיים. שי כבר שבועיים שם, אבנר יצא בליל הסדר, ואת דני חיפשו בבית של ההורים. עקיבא צלצל ליחידה שלו מחוץ לארץ. 'חיפשתם אותי, לבוא?', הוא שאל. 'עזוב', אמרו לו, 'לא צריך'. בשבת הראשונה למבצע הלכנו כולם לתת צ'פחה לחיים יצחק, שכמעט נהרג בקלקיליה. הוא נרדם באמצע האוכל ואמא שלו בכתה, כמו אמא בחולון, או בקיבוץ.
"שזה אומר, כל הסיפור הזה, שהרבה חברים שלי גויסו למילואים בצו שמונה. הרבה חברים חרדים. המלחמה הזו הזניקה מהבית הרבה-הרבה חובשי כיפות שחורות. חוץ מחיילי הסדיר, בנח"ל החרדי ובמסגרות אחרות, גויסו הפעם כל חרדי שלב ב' ממחזורי השנים האחרונות שמשובצים בפיקוד המרכז. כל חרדי יחידת המורים החיילים שמשובצים בפיקוד המרכז וכל המילואימניקים החרדים שכבר שנים עושים מילואים בשקט ולא עושים מזה עסק. כמות גדולה של חרדים עושה צבא. כמות גדולה מאוד.
"כן, כן. אני יודע שמדובר בתופעת שוליים ושהמסה העיקרית של החרדים, בחורי הישיבות, לא עושה צבא ושזו הבעיה שלכם איתנו. אני לא הולך להתעסק בזה עכשיו, באמת שלא.
"רק שכבר הגיע הזמן, לכבודם של החרדים שנקרעו 28 יום במבצע הזה, להגיד בקול רם וצלול, שיש ויכוח רעיוני חריף בנוגע לגיוסם של תלמידי ישיבות ואברכי כוללים. בשולי הוויכוח הרעיוני הזה, אני מסכים, יש גם טרמפיסטים. הם לא מעניינים אותי כרגע.
"אבל להגיד שהחרדים לא עושים צבא? ועוד לעשות מזה קמפיין והון פוליטי? ככה יפה, כשבנימין ישב חודש בתוך טול כרם?
"אז בפעם הבאה שאני רואה בעיתון מילה אחת - אחת! - על זה שחרדים לא הולכים לצבא, אני פשוט מצלם את זה ושולח לבנימין. שיידע מה כותבים עליו, ושלא ילך יותר לצבא".
זה מה שכתבתי אז. היום, כשגם אני כבר יודע להעביר חוטר ולתפעל מעצורים של מ-16 אני הרבה יותר מפויס. אני חושב שבכל מקרה אני אמליץ לבנימין להמשיך וללכת לצבא (גם בגלל שאף אחד לא בדיוק שואל לדעתו ולדעתי בעניין), כי העסק הזה הוא הרבה יותר גדול ומורכב ומסובך מכפי שהוא נראה בעיתון.
ורק על השאלה הבסיסית ביותר, זו שאני גדל עליה כבר שנות דור, אין לי עדיין תשובה: זה באמת נכון שלשבת וללמוד תורה כל היום זה יותר קשה מלעשות טירונות?
לא יודע. את זה עוד לא ניסיתי.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
נערך לאחרונה ע"י יוסיפון בתאריך 08-01-2006 בשעה 08:28.
|
|