מה לגבי אירוע השריפה של גולני בואדי א-סלוקי ב-94'?
השריפה נגרמה בשל ירי נותבים במהלך דו"צ, לא?

הירי בוצע לאחר זיהוי המחבלים ע"י המארב .
נכון שהירי שהצית את הקוצים היה ישראלי , אבל לא היה כאן בשום שלב ירי דו"צ , עקרונית הסיבה לאסון - שיקול דעת מוטעה של מפקד המארב בכל הקשור להתקפלות הכוח .

אתה בטוח?
נדמה לי שהטעות הייתה של הגדוד או הפלוגה ולא של המ"מ בשטח

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ראה את השריפה , ודיווח עליה , אבל לא פינה את הכח וזאת בשל שסבר שהסכנה רחוקה ואינה מסכנת את הכח שעסק בטיווח ומגע אש עם המחבלים .
רוחות חזקות קדמו את האש במהרה אל הכוח , וכשנתנה פקודת ההתקפלות , זה היה כבר מאוחר .
הכוח היה במצב נואש ובזמן ההחלצות נטש ציוד רב בשטח , כמובן שהעיקר 5 חיילים שנשרפו שם .. למרות זה , המפקד בשטח התנהג באומץ רב , וכפי המצופה ממנו. התחנן מהמסוקים שהגיעו שיאתרו את שאר הכח שנעלם בלהבות .
מסוק ינשוף יחד עם לוחמי 669 אסף את הציוד שהושאר בשטח.

בהתקלות חוסלו 2 מחבלים ע"י מסק"רי צפע , ושלושה ע"י הכוח.

האישור הותנה בכך שהמ"מ חושב שיש סכנה מיידית מהשריפה, בלי להתחשב בנתוני השריפה, בתוואי הוואדי.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

סמכויות הקיפול הואצלו למפקד בשטח , וכאן הוא טעה בכך שקיפל את הכוח בשלב מאוחר מדי .
באיזשהו שלב הבינו בחמ"ל האירוע , דרך המסק"רים שהיו בשטח , את גודל השריפה . החמ"ל הזניק חילוץ אווירי בנוסף לקרקעי .

אבל הבחור הוא לא כבאי, ואין שום סיבה שהוא ידע להעריך נכונה את רמת הסיכון משריפה. המ"מ ביקש את הקיפול, וזו נקודה חשובה לזכור - הוא זה שיזם את הנושא. התניית הקיפול ברמת הסיכון מהשריפה היא החטא במקרה זה, והדרגים הבכירים הם אלה שחטאו בכך.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ברור שהמפקד בשטח (לאחר ברור , מ"פ לא מ"מ) ידווח על שריפה - הוא זה שרואה אותה .
החמ"ל (כאן לא ברור לי איזה , הגדודי או החטמ"רי) מאציל לו את סמכות הפינוי בהתאם להתפתחויות בשטח .

שוב , הטעות של המפקד בשטח נבעה מאי הערכה נכונה של הסכנה המתפתחת במהירות עקב רוחות חזקות .
זה מה שכתבתי גם בהתחלה .. המפקד בשטח טעה בהערכת הסיכון .

התניית הקיפול הייתה נכונה !! בשטח היה מגע אש , וקיפול לא מדוייק ובעיתוי לא נכון היה מהווה סכנה לכוח בכך שהיה נחשף לירי מצד המחבלים .

ביקשו ממנו דבר אחד: הערכתו את הסיכון שהשריפה מציגה. על פי הערכת הסיכון יתקבל או שלא יתקבל אישור פינוי. טעותו של המ"מ היתה בכנותו - זה הכל. אלא שמראש לא היה צריך לבקש ממנו הערכה שהוא לא מסוגל לתת.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

במלחמת יוה"כ דיין האציל את סמכות הנפילה בשבי על מפקד מעוז המזח , הוא אמר לו : " לא נוכל להגיע אליך , תוכל להיכנע " רמז עדין לתעשה מה שנראה לך .., תסכים איתי שאז וכמו במקרה סאלוקי המילה האחרונה היא של המפקד בשטח... אז מי כאן קבע ?? המח"ט בחמ"ל הממוזג , או המפקד בשטח ?



יש למישהו את מסקנות התחקיר ?

אני חושב שלבקש ממישהו הערכה על משהו שלגביו אין לו שום ידיעה היא איוולת. אין קשר בין שתי הדוגמאות שנתת. אחת מהם מדברת על מצב צבאי, השניה לא. יתרה מזאת, הכוח בשטח לא היה היחיד שראה את העסק. המסק"ר ראה גם, ואף יותר.

וזה "רמז עדין לתעשה מה שנראה לך .." הכי מרגיז אותי. יופי, תעשה מה שנראה לך, ואם טעית נז*** אותך, כי אנחנו לא נתנו הוראה מפורשת. בוא נניח המ"מ סתום. מבקש מפורשות פינוי, מה אלה המשחקים האלה "נראה לך, לא נראה לך"?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אבל מה לעשות - זה קרה , קורה , ויקרה .

שורה תחתונה - לא נתנה למפקד המארב בואדי סלוקי פקודת התקפלות , אלא : "תראה איך העניינים מתפתחים , ולפיהם תפנה את עכוזך מהמקום " . תסכים שיש הבדל רב בין פקודה : " תתארגן במיידי לפינוי , סוף" לבין מה שהיה שם ?

מה לא מקרה צבאי ? התפתחות סיכון ברמה גבוהה בשטח לכוח הנמצא בו , או נפילה בשבי ?
מתנצל - אבל שניהם מקרים צבאיים גרידא(מפקד חייב להתחשב בכל התנאים הסובבים את הכוח , ולא רק מי ירה ובמי הוא פגע ..) , שניהם משפיעים ישירות על הכוח ועל משימותיו .
מפקד המזח יכל שלא להיכנע , הוא בחר להציל את חייליו ממוות בטוח שלא היה תורם כלום , וטוב שכך עשה.
תסכים שלמפקד צעיר (סגן אם אני לא טועה) ההחלטה על כניעה של מוצב שלם היא לא דבר שגרתי ?
במה שונים הלבטים מחוות דעת קריטית של מפקד מארב שהיא זו שתקבע על המשכיות המשימה ?

כתבתי בהודעות קודמות שהמסק"רים דיווחו , בין היתר , על גודל האסון וזה מה שגרם להזנקת חילוץ אווירי ...

הערכה של סיכון משריפה הוא משהו שגורם לא מקצועי לא יכול להעריך. אפילו כבאים מומחים ומומחי אש לא ששים להעריך התקדמות של שריפה. מצב בו אמרו לו להשאר ולהעריך עניינים היא מלכודת קלאסית. הבן אדם כבר ביקש להתקפל, למה להכניס לו בקטנה, כאילו הוא לחוץ? גם ככה זו אחריות כבדה....

השורה התחתונה היא זו שמפריעה לי. זו היתה מחלה בפצ"ן ובלבנון בתקופה ההיא. התערבות בשיקולי מפקדים בשטח עד סיכון ממשי לכוחות, לא פעם ולא פעמיים. מה בדיוק היתה הבעיה לאשר לבחור שיעשה מה שהוא חושב לנכון?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

הכוח זיהה ונתן מכת אש , לא הסתער וסרק לאחור לאחר מכן .
בתקופה הזו , היתקלות הייתה מסתיימת לאחר הסתערות , וסריקה לאחור.

אגב: הרבה התקלויות בעת ההיא נגמרו בנסיגה מהירה של הכוח האורב, בגלל פיצמורו של הכוח ע"י החיזבאללה.

אבל תשמע סיפור מהתקופה ההיא:
יצאתי כחלק מכוח שיצא פעם ראשונה למארב בטן ארוך בלבנון. במהלך ביצוע תרגולות, ניגש אחד אנשי החפ"ק לחונך - הסמג"ד, ולחש לו משהו. הסמג"ד בא אלינו, המהם משהו על "רמה טובה, חיילים טובים, בהצלחה" והשאיר אותנו שם (לאחר שעה של תרגולות).
נחש מה היה האירוע החשוב שבגינו הוא עזב? שידור של ה- X files....

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אסור היה בתקופה זו להסתער !! מאיפה "הידע " שלך ? מפקד בגזרה בטוח לא היית.

עכשיו ,מצורת תגובתך,אפשר להבין מהו סוג האתר והתגובות.
מכוון שהייתי מחט בגזרה ! ואתה יכול לא להאמין ,כרצונך, כנראה שאני יודע קצת מהנהלים והפקודות. בהתקלויות יום -לא מסתערים ! אלא במצבי קיצון .כך היה נהוג ובצדק רב.

באתר שלנו לפעמים דיונים יכולים לסעור מעט, אל תקח זאת אישית. מעבר לכך, נדיר שמפקד ברמת מח"ט של אחד החטמ"רים באותה תקופה מצטרף אלינו, ולכן נודה לך אם תוכל לפרט קצת מעבר להכרזה "אסור היה בתקופה זו להסתער".

בנוסף, נשמח אם תציג את עצמך ואת נסיונך (את הכתבות הקיימות ברשת כבר קראתי) - לי אין כוונה לפגוע בפרטיותו של אדם.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

מהתגובות של "בצנ" לא קשה להבין מי הכותב ושהוא אכן מח"ט לשעבר של אחת הגזרות בלבנון.
גם אם הוא התבטא כאן מעט בבוטות כדאי מאד להאזין לו כיוון שיש לו המון מה לתרום מנסיונו העשיר ומהביקורת הרבה שיש לו, כולל ביקורת עצמית.

אישית, אני אשמח אם "בצנ" יכתוב גם בתחומים נוספים ולא רק על לבנון.
למשל, על יחידה מיוחדת שפיקד עליה בדרגת סא"ל...

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

ולכן לא אספר על היותי סא"ל..............
האויב קורא גם את הפורום הזה ומה שנראה לנו לא חשוב ,ישן,הם כבר יודעים - ממש לא כך

אכן כמו שכותב המגיב "יוסיפון" ..........................
כל השנים התלבטנו האם כן או לא להסתער . פעם .. ההסתערות באחרי שלב הירי ,כדי לחסל את השאריות היתה חלק מהתרגולת . למדנו משהו במהלך השנים ,בדרך כלל מחיר הלימוד היה דם חללינו..

בשנות ההתשה 60-70 אל מול מחבלים אחרים -זה היה שונה. ומאז למדנו .
נראה לי שפרוט טכניקות באינטרנט - לא מועיל ..............

יכול להיות שהוראה כזו היתה קיימת. אני יכול לומר לגבי, כחייל וכקצין בשלוש נקודות זמן שונות בשנים 97-99, שהוראה כזו לא הגיעה לרמה שלנו.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

כמה שאני זוכר את הפקודות והתרגולות, ההסתערות לא הייתה מתחייבת.

שיחזור אשכול מהפורום הישן:
כתבה מעיתון כל העיר, הועלתה ע"י FiReBall
1.

2.

3.

4.

5. (2 התמונות בעמוד באות בהשלמה, תקראו לאורך)

נספחים - תמונות.


זירת ההתרחשות:


היבט אישי שלי על הארוע:
ביום השריפה הייתי במוצב דלעת.
זה היה יום חמישי ובאותו יום הייתה מסיבת הבר מצווה של אחי אמורה להתקיים באולם ביבנה. אחי עלה לתורה בשבת וכבר חודשים לפני כן ביקשתי מהמ"פ שלי לצאת לאותה שבת ולמסיבה.
חשוב לציין שבאותה תקופה היו מעט מאד שיירות לדלעת בגלל האיום הגדול של תקיפה על השיירה בירי, טילים או מטענים. הייתה בערך שיירה אחת בשבוע וגם היא התבטלה לפעמים בגלל התרעות.
בשבוע שלפני כן, ביום שישי, היינו אמורים לצאת כל הצוות ליציאת קו שלנו, בשיירה שהייתה מתוכננת לאותו יום. ביום רביעי באותו שבוע עלתה שיירה למוצב וביקשתי מהמ"פ לצאת באותה שיירה כי לפי מה שקרה בד"כ סביר מאד להניח שהשיירה ביום שישי תתבטל, המ"פ אמר שאם ביום שיש לא תהיה שיירה אז בטח תהיה בשבת או ביום ראשון - הבהרתי לו שאם השיירה בשבת אז אני לא רוצה לנסוע בה כי זה מבחינתי חילול שבת ואם היא ביום ראשון אז זה מאוחר מידי עבורי.
כמובן שהשיירה של יום שישי התבטלה, היו התראות כמעט ודאיות שיש חוליה בשטח שמחכה לירות על השיירה. גם בשבת לא הייתה שיירה. אני השלמתי עם זה שאני כבר לא מגיע לבר מצוה. בטלפון לארץ העברתי למשפחה בקודים שקבענו בינינו מראש שאני לא מגיע. בלילה במארב, (מוצ"ש) הודיעו לנו בקשר המוצפן שאין שיירה בבוקר ושיש התראות חזקות מאד למחבלים בגיזרה.
בחמש בבוקר המג"ד עלה בקשר המוצפן וביקש לדבר איתי. הוא אמר שהוא עולה לבופור בשיירה קטנה והוא יבוא לאסוף אותי.
היה לי מאד קשה להאמין והייתי בטוח שאני לא מגיע לבר מצווה.
תוך כדי הכוננות עם שחר בערך ב8:30 המג"ד הופיע ברחבת הרק"ם של המוצב עם האמר ממוגן (שאז היה מאד נדיר בצה"ל) הוריד נהג טנק צעיר מהג'יפ והעלה אותי ויצאנו לצומת וולנסיה לחכות לשיירה שתרד מהבופור.
בג'יפ מכשירי הקשר היו בהאזנה על רשתות הקשר המרחביות ועל רשת ניהול האש הגיזרתית.
בערך ב10:30 הקשר התחיל לרעוש, במקביל התחילה הפגזה לתוך הסלוקי שמבחינתנו הייתה הפגזה ממערב לנו כלומר על הבופור. השיירה ירדה במהירות מהבופור ובדרך ירו עליה טילים.
בגלל הטילים כל שאר הרכבים של השיירה עלו בחזרה לבופור ואנחנו נשארנו תקועים, ג'יפ לבד בלבנון.
לפי הרעש בקשר כל הגיזרה הייתה בלחימה. התצפית של כל מוצב זיהתה משהו והיה בלאגן שלם.
המג"ד החליט שנוסעים במהירות לארץ, בדרך עיכבו אותנו או"מניקים (נראה לי שליד החרדלה), אבל לא התייחסנו אליהם יותר מידי והמשכנו לנסוע תוך כדי שאנחנו עוצרים מידי פעם ומוודאים עם התצפיות שרואות אותנו ואת הדרך שהדרך פנויה.
הגענו לארץ ב15:30 בערך (!).
עשן סמיך כיסה את השמיים ובחמ"ל הגדוד התחילו להצטבר שמועות על מה שהולך באיזור טייבה (היו לנו שני טנקים בטייבה).
לא אישרו לי לעזוב את הגדוד וחיכיתי לאישור.
בנתיים התקלחתי עם מה שהיה (אחרי שלושה שבועות בלי מקלחת) : סבון כלים צה"ל והתנגבתי בשמיכת סקביאס.
עליתי על א' וחיכיתי.
הסרס"פ שלנו בא ואמר לי אל תחכה, יש בלאגן שלם, בוא ניסע לשדה תעופה קריית שמונה אולי תספיק לטיסה של 17:00. לוויתי ממנו כסף לטיסה והגענו בחמישה לחמש לשדה.
ל'מזלי' המטוס לא המריא, המרחב האוירי נסגר בשל העשן הסמיך וגיחות החילוץ של המטוסים.
העלו את כל הנוסעים על אוטובוס ונסענו לשדה"ת מחניים ליד ראש פינה משם טסנו לתל אביב, בסוף הגעתי למסיבה בערך בשעה 21:00 והייתי בהלם מזה שסביבי אנשים חוגגים ושרים.
הצלם רדף אחרי עם המצלמה ואני כל-כך התביישתי. רציתי להיות עם החברים שלי בלבנון. החיילים שנהרגו היו מוכרים לי כי שנה וכמה חודשים לפני כן היינו איתם באותה גיזרה. הסמ"פ של הפלוגה היה חבר שלי (ועדיין) .
הרגשתי שאין לי מה לחפש בארץ וכל מה שרציתי היה לחזור ללבנון אבל רק להספיק לישון קודם כמה שעות.

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

אירוע השריפה היה ב 97' ולא ב 94'...

ציטוט:

"מה הוא הסביר לך?" שאלתי. "שני דברים עיקריים", השיב אבי: "הראשון, שכל פרט ופרט במציאות, כל שערה בזקן שלי, קשורים זה בזה ודבר אינו מקרי; והשני, שיש טוב ורע בעולם, ויש לבחור בטוב ולדחות את הרע". מונחי הטוב והרע שאליהם התוודע בחלום, היה ברור, שונים מאוד מאלה שבהם הורגל. הוא לא שכח את החלום הזה, וכששאלתי אותו עליו זמן מה אחר כך, הוא זכר אותו בבירור.

הייתי באותו הגדוד בדרך לסלוקי. באחת העצירות כתוצאה מהפגזה על רכס מעלינו החלה שריפה ונזכרתי במקרה הזה. היו כמה רגעים מלחיצים.

השריפה החלה לאחר שינשוף (אחד מתוך שישה) שאסף פצועים מהתאג"ד שהוקם למרגלות ענדוריה הסתובב במקום על מנת לטוס עם כיוון הנחל וירה נורים על שטח התאג"ד (ייתכן וננעלו עליו, או שהטייס חש מאויים כתוצאה מתוואי השטח הדומה לאמבטיה). כתוצה מכך החלה שריפה על הגדה המזרחית היורדת מהכפר.

אאל"ט היה זה ינשוף שחזר ממשימת הטסה והוסט אלינו, היה ללא כל ציוד וללא רופא עליו.

כשהחלה השריפה דילגנו כחצי קילומטר עם הפצועים שנותרו (עשרים במספר) צפונה תוך מחשבה בלתי פוסקת שלא ליצור "אסון הסלוקי מספר 2"

עמרי

כי אין לנו על מי לסמוך - אלא על אבינו שבשמים.

בו בוערת אש\ מאת חן קוטס-בר

רס''ן אופיר ליוויוס ניצל בנס מהאש בסלוקי שהרגה חמישה מלוחמיו. גם לאחר שאיבד את רגלו מפיצוץ מטען במורג, הוא צועד קדימה עם יעד מוצהר: להיות מג"ד
http://www.nrg.co.il/online/1/ART/991/785.html

"רס"ן אופיר ליוויוס אוהב להתחיל את הסיפור הזה מהסוף. ביום ראשון לפני כשבועיים, שמונה חודשים אחרי שאיבד את רגלו בפיצוץ מטען בחממות היישוב מורג, חזר לצבא. עד לפציעה היה ליוויוס סגן מפקד גדוד 13 בחטיבת גולני. הוא לבש את המדים, הניח את הכומתה החומה בכותפת והחל שנת לימודים בפו"מ, המכללה לפיקוד ומטה של צה"ל. מבחינת ליוויוס מדובר בעוד צעד אחד קדימה בדרך לפיקוד על גדוד בגולני, על רגל אחת. 'היה לי ברור ברגע שנפצעתי שאשאר בצבא, שאת התוכניות שלי לא אשנה', הוא אומר. 'נכות היא עניין נפשי. אני לא נכה. אני קטוע רגל. ברור לי שזה עניין של זמן ואני אחזור לעשות את כל הדברים שעשיתי בעבר. לא מזמן שאלו אותי אם אני רוצה להשתתף בקבוצת כדורסל נכים בחדרה. הם מאוד נחשבים. אמרתי, 'מה, זה אומר שאני צריך לעלות על כיסא גלגלים שוב?'. 'הודיתי להם על הפנייה, אבל אמרתי שאני חוזר לצבא, אז לא יתאפשר לי, בגלל הזמן. מעבר לזה אמרתי להם שאני, לכיסא גלגלים, לא אחזור. הרצון הכי גדול שלי הוא לחזור לנורמליזציה. זה אומר לחזור לצבא, אבל גם לא לשנות את החיים מעבר למה שחייבים. אני יודע שיש אנשים שלהם זה עולם ומלואו ואני אשמח לסייע, אבל לא אלך לבית הלוחם ולא לארגוני נכים. לא לאתגרים או לעמותות אחרות שקשורות לזה. 'אם אחליט לנסוע על אופניים אז אסע, ואם אחליט לרוץ אני ארוץ ואם אחליט לטייל אני אטייל. לבד. כמו קודם. בדיוק כמו שאין לי תו נכה על האוטו. בשלבים הראשונים חשבתי שזה נכון, כי באמת לא הצלחתי ללכת מרחקים ארוכים. עכשיו זה מיותר. מה ההבדל ביני לבינך כשאנחנו חונים, למה אני צריך תו נכה?.'
אתה מתאבל על אובדן הרגל?
'ביום השני אחרי שנפצעתי הגיעו אלי מחברה קדישא, ביקשו שאחתום על קבורת הרגל. יש דבר כזה. שאלתי אותם אם הם רוצים שאני גם אספיד, וחתמתי. האבל נגמר בזה. אני לא מצליח לחשוב על הדברים במובן של אובדן, החמצה. אני חושב שאנחנו צריכים לעשות את המיטב עם מה שניתן לנו. אני לא שואל 'למה איבדתי רגל'. אני שואל רק 'איך נשארתי בחיים'. המטרה שלי כרגע היא לחזור לפקד על חיילים ולהיות מג"ד'.

חלומות של אדם עם פרוטזה

אופיר ליוויוס מסכם את חודשי השיקום באופן זהיר, מהוסס, צנוע. כמעט חרד. לא רוצה להיתפש כגיבור. מראש הראיון כמעט נכפה עליו. הוא ניאות בגלל חשיבותו האפשרית לאחרים במצבו. לכל אחד, ידגיש פעם אחר פעם בשיחות אל תוך הלילה, יש קצב ואופי שיקום משלו. התקדמות האחד לא מלמדת דבר על האחר. לו עצמו יש קטיעה בעייתית, מורכבת. מבחינת תיאור העובדות היבש, אין לו ברך. מכל קטועי צה"ל שחזרו לכשירות ולשירות, לאיש אין קטיעה דומה. ליוויוס יהיה נכה צה"ל הראשון שירוץ בלי ברך, ואם הכל ילך כמתוכנן, גם יסתער וישכב במארבים. 'הרגל קורמת עור וגידים', הוא נוהג לומר על רגלו החדשה, התותבת. 'לאט לאט אני מקבל את זה שהפרוטזה היא חלק ממני, שאלה החיים. אני לא מרגיש שלם, לא פיזית ולא נפשית, כשאני מוריד אותה. אני יכול להיות עם הפרוטזה. אני יוצא מהמקלחת ומיד שם אותה. בלי הפרוטזה אני מרגיש רע. קשה לי להירדם אם אין לי אותה, חסר לי משהו. שלוש שעות בלילה כשאני קורא ספר או מביט בטלוויזיה, בעצם בלי סיבה. אני יכול לתת לגדם לנוח, לתת לעור להתאוורר, אבל כמו שכולנו רוצים להיות אנשים שלמים כל הזמן אז גם לי יותר נוח ככה, וממש רק שנייה לפני שאני נשכב לישון או נכנס למקלחת אני מוריד את הפרוטזה. אני יוצא מהמקלחת ומיד שם אותה. בלי הפרוטזה אני מרגיש רע. קשה לי להירדם אם אין לי אותה, חסר לי משהו. ככל שעובר הזמן אפילו החלומות שלי מתחלפים. מחלומות של אדם בעל שתי רגליים לאדם שיש לו פרוטזה והוא עושה הכל. אני לא חולם על עצמי בלילה עם שתי רגליים. אני רץ בחלומות, אני מטפס על הרים, אבל עם פרוטזה. אין לי תודעה בכלל איך הייתי לפני הפציעה. אני גם לא זוכר. קשה לי מאוד לשחזר את האופן שבו הלכתי, רצתי, רקדתי, כשהיו לי שתי רגליים, לפני פחות משנה'.
אתה לא זוכר שהיו לך שתי רגליים?
'לא. אני זוכר שיש לי שתי רגליים עכשיו. אחת מהן לא שלי'.

ארבעים דקות של כאב

ליוויוס, בן שלושים, נשוי למלי ואב לנבו, נולד וגדל בראשון-לציון. יש לו אח מבוגר ממנו. את המסלול הצבאי התחיל בסיירת מטכ"ל. כעבור שנה עבר לחטיבת גולני ועשה קורס קצינים. היה מפקד מחלקה, מפקד פלוגת מסלול ופלוגה רובאית בגדוד 13. בהמשך היה ממ"ח (מפקד מחלקה) בבית הספר לקצינים ומונה למפקד החה"ן, פלוגת ההנדסה של גולני. נחשב קצין איכותי, מבטיח. אחרי שעשה תואר ראשון בלימודי ארץ-ישראל חזר לתפקיד סגן מפקד הגדוד. אז נפצע. זה קרה ב-12 בינואר השנה, בסביבות השעה תשע בבוקר. שלושה ג'יפים יצאו לסיור בצד הדרום-מזרחי של היישוב מורג בגוש-קטיף. בג'יפ הראשון נסעו גדעון רבלין ז"ל, תושב גני-טל, מוותיקי הגוש, שהיה אחראי לגדרות באזור, וליוויוס שנהג ברכב. בג'יפ השני נסע מפקד אחת הפלוגות בגדוד ואחריהם רבש"צ היישוב מורג. ההחלטה לצאת לסיור התקבלה למרות התרעות שהיו באותו היום, אבל אחרי שנעשתה פתיחת ציר ובוצעו מארבים בלילה. כשהשיירה עשתה דרכה חזרה דרך החממות עלה הג'יפ של ליוויוס על מטען. 'הג'יפ כנראה עף באוויר וסטה שמאלה', הוא אומר. 'לא הצלחתי ללחוץ על הברקס. הסתכלתי, ראיתי שהרגל הימנית שלי נפגעה קשה. גדעון, שישב לידי, נהרג. פרקתי מהג'יפ להגיב ונעמדתי על רגל שמאל. גררתי. היה איזה גיד שהחזיק את כף רגל ימין וכשיצאתי מהג'יפ החזקתי חתיכת בשר שנפלה. המחבל, שכנראה הניח את המטען, התחיל לירות. החפ"ק סביבי השיב אש והמ"פ שהיה איתי ירה והרג אותו תוך שניות. ניסיתי להתקדם. הרצון לפרוץ קדימה כשאין לך רגל הוא טבעי. לא הצלחתי. נתקעתי בין הג'יפ לחממה, עם ציוד קרמי עלי. אם לא היתה החממה הייתי פשוט נופל. לא יכולתי לקחת את הנשק ולהסתער ובהחלט היו כמה שניות של חוסר אונים שלא ידעתי מה קורה, של איבוד שליטה'.
על מה חשבת?
'ברגעים כאלה אתה ממוקד בדברים אחרים. כמפקד, יש לך תחושת אחריות. יותר קל לך. אתה אחראי לחיי אנשים ואז אתה באופן טבעי ממעט את עצמך. לא כי אתה אמיץ, לא כי אתה גיבור, כי יש צורך למעט את עצמך לטובת אחרים'.
מחשבות על המשפחה?
'אני זוכר ששמחתי שיש את נבו. אמרתי, 'משהו נשאר'. אבל זה היה רק אחרי שכבר שכבתי והרופא הגיע והפסקתי לתת פקודות. אז הייתי מאושר שיש לי את נבו. הייתי מאושר שגם אם אני מת, אם אני לא שורד את זה, יש לי ילד, והוא מתוק ונחמד וידעתי גם שיש לי אישה שתנחיל את כל מה שרציתי, לא רק לילדים שלי, בכלל'. רס "ן ליוויוס הועבר במסוק לבית החולים סורוקה. הוא איבד דם רב. בדרך פגש את עמי שקד, ראש אגף הביטחון של גוש-קטיף, לחץ את ידו ואמר,'אני מתנצל. גדעון מת'. הוא סירב לקבל מורפיום ונשאר בהכרה מלאה עד שהגיע לבית החולים, כעבור ארבעים דקות.

להבות בוואדי

על פציעתו של ליוויוס נודע לי מיד לאחר האירוע במורג. "נפצע המ"פ מהסלוקי", אמרה ההודעה. שמו של ליוויוס נחרת בתודעה בגלל הקשר שלו לאסון השריפה בסלוקי. הפגזה ארטילרית של צה"ל הבעירה את החורש הלבנוני בפיצול הוואדיות חלת' צלאח סעד והבריך בדרום לבנון, והפכה למלכודת אש עבור לוחמי מחלקה 2 של הפלוגה הרובאית בגדוד 13 של גולני. זה היה ב-28 באוגוסט 97'. ליוויוס נכנס לתפקידו כמפקד הפלוגה הרובאית רק שבוע קודם. גם היום, הוא אומר, השריפה צרובה אצלו בזיכרון כאירוע שהשפיע על חייו אפילו יותר מאובדן הרגל. סיפורו רצוף שתיקות ארוכות. אסון הסלוקי החל כסיפור הצלחה. חמישה עשר לוחמים מהפלוגה הרובאית יצאו לפעילות מבצעית בדרום לבנון והתחלקו בין שלוש עמדות. ליוויוס היה מפקד שתי העמדות בסבך, מפקד המחלקה היה אמון על העמדה השלישית. בשלב מסוים זיהה האחרון שלושה מחבלים. מכאן ואילך מובאים פרטי הקרב בתמצית. אחד המחבלים עוזב את חבריו ושלושה מחבלים נוספים מגיעים. הלוחמים מצליחים לנטרל שני מחבלים. שלושה אחרים מסתתרים בסבך. מתפתח קרב יריות. במקביל, החטיבה והאוגדה מפעילים ארטילריה על פיצול הוואדיות, למנוע בריחה. האש, שכוללת זרחן, מדליקה את הוואדי. הכוח ממשיך לנהל את הקרב מול המחבלים כשהאש רחוקה ממנו כקילומטר והתקדמותה איטית. בסך הכל מצליח הכוח לחסל חמישה מחבלים. מפקד הגדוד נותן הוראה לטבחים להכין ארוחת מלכים לכוחות שישובו מהשטח. 'בנקודה הזאת אני קובע שמחלצים בצורה סדורה', משחזר ליוויוס. 'האש היתה מאתיים חמישים מטר מאיתנו. משך שעה וחצי היא התקדמה שבע מאות חמישים מטר. עשיתי חשבון שיש לי עוד חצי שעה לחלץ בלי שניפגע. לא היה פחד. לא מהאש. המיקוד היה במחבלים. האדרנלין רץ. היתה אופוריה. הראשון שצעק לי 'אופיר, תסתכל החוצה', זה הקשר שלי, אושרי שוורץ ז"ל. הסתכלתי אחורה, האש מאה מטר ממני. נתתי פקודה לכל אחד מהכוחות להגיע עצמאית לקנטרה ופקודה שמלבד המפקדים כולם זורקים ציוד. דקה וחצי אחרי זה שמעתי את חן הסמל קורא בקשר: 'אנחנו נשרפים'. מטאורולוגים הסבירו אחר כך שממש באותן דקות נכנסה ארובת רוח אדירה לתוך הוואדי ולקחה את האש, שעד אז עשתה את העבודה בצורה מאוד איטית, עד אלינו בארבע-חמש דקות. דקה אחרי הקריאה בקשר גם אנחנו נשרפנו. אני משער שהתעלפנו. אולי התגלגלנו אחורה. התעוררנו כבר לתוך אזור חרוך. האש חצתה אותנו. שלושת הלוחמים שהיו איתי נפצעו. אושרי נעלם. התחלתי לכבות את הפצועים שהיו דלוקים עם הידיים, עם גופייה שהיתה לי. הורדתי להם את הציוד, הם לא הספיקו לזרוק אותו והתחלתי להעביר את הרימונים בריצה, שישים-שבעים מטר משם. אחר כך רצתי לחפש בוואדי את אושרי'. ליוויוס לא מצא את אושרי. מסוק חיל האוויר איתר את גופתו רק מאוחר יותר. במהלך דקות ארוכות של בערה, בלבול ונסיונות להיחלץ מן האש, מצאו את מותם עוד שלושה לוחמים של הפלוגה הרובאית: אורן זריף ז"ל, רועי שוקרון ז"ל וידג שמעון ז"ל. לוחם נוסף, שומטו קסהון, נפצע באורח אנוש ומת כעבור חמישה ימים מפצעיו. עוד חמישה לוחמים נפצעו. ליוויוס נפגע קלות בפניו מכוויות. הוא מיהר להגיע לפלוגה, לספר לחייליו על אודות חבריהם. רק בלילה, בפקודת מפקד חטיבת גולני אז, ארז גרשטיין ז"ל, התפנה לבית החולים לטפל בעצמו. 'אני שלם עם ההחלטות שעשיתי באירוע, אבל זה משהו שמלווה אותי', הוא אומר. 'אני לא יודע אם להגדיר את זה 'אשמה'. אולי 'אחריות'. אחריות שיש בצדה הרהור'.

'זה שם, כל הזמן'

אתה משחזר לפעמים את מה שהיה שם?
'כמעט כל הזמן. המראות שאנשים ראו בשריפה בסלוקי במקרה הטוב גרמו להם לא לאכול חודש בשר, ובמקרה הרע עשו להם קשיים, אולי לכל החיים. אנשים נחרכו עד העצם. ראיתי פגיעות בחיים שלי. ראיתי את עצמי. זה לא אותו דבר. שם היתה ממש חריכה של הבשר. אנשים נהיו בצבע של האדמה והיה קשה לזהות אותם. כוחות החילוץ היו צריכים לעבור פעם אחרי פעם, למצוא את הגופות. אני לא כל כך משחזר את האירוע כמו שאני משחזר את האנשים, הפנים, התחושות שחלק השאירו לי, תחושות שאת חלקן הקנו לי המשפחות. מערכת היחסים שהתפתחה ביני לבין המשפחות עם השנים היא כזאת שהם חלק בלתי נפרד ממני. אין אופיר ליוויוס בלי משפחת זריף, או משפחת שוקרון, המשפחות האחרות. כשנפצעתי, הם היו איתי מהרגע הראשון בסורוקה כמו שהם ליוו אותי בחתונה שלי, כמו שאורי זריף, לא אחד הסבים, החזיק את נבו כסנדק. אז זה משהו שמלווה אותי'.
בכל זאת, מתי זה עולה?
'זה שם, כל הזמן. בעוצמות משתנות. יש ימים שהם נוסעים איתי באוטו ויש ימים שבלילה, לפני השינה, אני חושב על זה. בכל מקרה זה משהו שרק דחף אותי להשתדל לעשות את הדברים טוב יותר,רק הגדיל את תחושת האחריות שלי לחיילים. לפחות בהבנה שלי זה לא עשה לי משהו טראומטי. אני המשכתי לאכול בשר'.
ואש?
'ריח האש מדי פעם מעלה בי זיכרונות. אני עובר ליד אזור שנשרף או גזם ששורפים בשדות, אז זה משהו שהוא קצת מרתיע. מצד שני, יש בו גם משיכה'.
יש שלב שבו מתערבבים הפציעה ברגל ואירוע השריפה?
'הם לא מתערבבים לי, אבל אני כן אומר, 'זה פיספס אותי אז וזה הגיע עכשיו'.' בסורוקה נותח פעמיים. רגלו נקטעה. 'כשהתעוררתי מהניתוח היה לי ברור שאיבדתי את הרגל', הוא אומר. 'רק לא ידעתי אם יש לי או אין לי ברך. בניתוח השני, יומיים אחרי שנפצעתי, הבהיר לי הרופא שאין ברך. קיבלתי את זה. היה לי ברור שזה רע, אבל רק אחר כך הבנתי כמה זה משמעותי, כשהתחלתי ללכת עם פרוטזה. אז גם הגיעה ההכרה שאין לזה תקדים, לפחות ברמה הצבאית. אמרתי, 'זה רק עושה את העניין יותר מעניין, מוסיף פלפל'.'
מה מרגיש אדם אחרי שאומרים לו שאיבד רגל?
'זה לא נעים, לא משהו שהייתי חוזר עליו וגם לא משהו שאני שמח עליו, אבל קודם כל אני שמח שאני חי. זאת שמחה שבמידה מסוימת מעפילה על הכל מהרגע הראשון. אני לא כואב על האובדן. בצבא אנחנו כל הזמן עסוקים בהבחנה 'לי זה לא יקרה'. אבל זה קרה לאלה מימיני ולאלה משמאלי ואני ראיתי והסתכלתי והצדקתי את זה חברתית ולאומית. אז פתאום כשאומרים לי שלי אין רגל, אני אכאב את זה? אחרי שאני אומר לחיילים שלי שטוב למות בעד ארצנו, אם כי אנחנו מעדיפים לחיות? זה לא מוסרי'." ("מעריב", 04.10.2005)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

סרטו של עמרי אסנהיים, מתוך עובדה לערב יום הזכרון

עמרי אסנהיים חוזר לאסון הסלוקי
כתב עובדה ששירת ביחידת 669 חוזר למראות הקשים, ללוחמים שניצלו ולהורים השכולים. הסרט המלא
עמרי אסנהיים | עובדה | פורסם 24/04/12 23:51

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

בסרט מראיינים את תומר אליהו , עמרי אסנהיים, רונן שיין ובן סטלקר.
לזכרם של :
אורן זריף ,יידג שמעון,אושרי שוורץ, שומט קסהון ורועי שוקרון.

אני רואה שעברו כבר כמה שנים אבל אולי אחדד כמה דברים.
הכח, שהיה מחולק לשלושה, כח מ"פ, מ"מ וסמל זיהה 5 מחבלים בסביבות 9 בבוקר,
זריף הצלף הוריד שניים, שלושת המחבלים הנותרים קפצו לתוך שיח גדול.
הכח של המ"פ ליוויוס התחיל לבצע לתוך השיח, מהר מאד הדיווחים הגיעו למעלה בשרשרת
הפיקוד ומישהו החליט שיש צורך להפעיל סיוע ארטילרי.
סוללה ממוצב שרייפה (מי שמכיר) הפילה כמה פגזי זרחן באזור שבו שהו המחבלים, בעקבות הירי
הזה פרצה שריפה.
האש ירדה מהצד המערבי של הסלוקי ועלתה לצד במזרחי שלה לכיוון הכח של ליוויוס והסמל חן, אגב
לכח קראו 'שירלי', על שם חברתו של הסמל.
מסק"רים שהוקפצו גם כן לאירוע ביצעו אש לתוך לתוך השיחים.
ליוויוס העביר דיווח למג"ד על מגע וירי כמו כן על האש שפרצה מהצד השני של הסלוקי ושזה לא מסכן את
הכח, כרגע. המג"ד העביר הוראה שאין מצב להתקפל כל עוד יש מחבלים חיים בשטח והשאיר לליוויוס
את שיקול הדעת בנוגע לאש, אם הכח יהיה בסכנה, להתקפל.
היו שמועות על דברים שהמג"ד אמר כביכול על "חוצפה" שהכח מבקש להתקפל וכו וכו..
לא, המג"ד אמר שאם תהיה בעיה אז הכח יתקפל ויעלה לכיוון ציר 'חוצבה' שהיה יחסית קרוב
והוביל למוצב צד"ל שישב ממש מעל צומת הוואדיות סלוקי-חלת צלח סעד.
ההחלטה על קיפול היתה מאוחרת מדי מאחר וליוויוס לא צפה שהאש תגיע אליהם כ"כ מהר, אבל ממש מהר, הרוחות שעברו בוואדי רק ליבו את האש ודחפו אותה יותר מהר במעלה הצד המזרחי של הסלוקי,
לקשר של ליוויוס, אושרי שוורץ, הלך הקשר, והיתה בעית תקשורת בינו לבין דותן שהיה יותר מרוחק קצת ויותר גבוה.
אותו קשר, נקרא לזה במילים מצונזרות, משהו קטן, מוגבר ומוצפן, נאסף רק יום למחרת בסריקה אחר אותו מצפין ועוד שאריות ציוד ואמל"ח שנזרק מעל החיילים שפשוט עלו באש.
הווסט של ליוויוס עלה גם באש, כמובן עם כוננות מלאה ורימונים, הוא הספיק לתלוש אותו מעליו ולזרוק אותו שנייה לפני שהתפוצץ, ליוויוס עצמו נכווה בידיים וקצת בפנים, ונשרפו לו הגבות...
מוות מיותר, זו דעתי.
אפשר היה לגמור את זה אחרת ואכן לחגוג מכה טובה על מחבלי אמ"ל החובבנים שטיילו להם באותו בוקר בירידה לסלוקי.

הייתי שם, הכרתי, ראיתי, שמעתי, הרחתי ויותר מכל חוויתי משהו שאני לא אשכח לעולם.
אורן, אושרי, רועי, שומט, יידג,
יהא זיכריכם ברוך.

בגיליון יום העצמאות של ידיעות אחרונות, יש כתבה על אופיר לוויוס, לרגל מינויו לתפקיד מח"ט הבקעה.

תקציר הכתבה:

http://article.yedioth.co.il/defaul...?articleid=8148

"הדואג לימים זורע חיטה, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

עקוב אחרינו! Facebook

הייתי בתל שריפא כשזה קרה. אם אני זוכר נכון, לנו אמרו שאין סיכוי שזה נדלק מירי שלנו. ירינו נפיצים. לא זכור לי ירי של עשן לבן. אבל זה היה לפני כמעט 17 שנים.

"החלטנו לנסות לנחות, למרות הקירבה של הרוטור לדפנות הסלע של הואדי"
בחילופי אש בין חיילי גולני למחבלים בוואדי סלוקי, התלקחה שריפה בתוך הוואדי. חיילי הכוח נלכדו בלהבות. שני מסוקי קוברה היו הראשונים להגיע לאיזור השריפה, ומשם ניהלו את פעולות החילוץ והפינוי. בכל פעם שטייסי הקוברה איתרו פצוע על הקרקע, נכנס לשטח מסוק אנפה וחילץ אותו. יסעור שהוזנק למקום כדי להחזיר את שאר הכוח, נכנס ללבנון באור יום, לראשונה מזה תקופה ארוכה. "חמישה חיילים נהרגו שם", אומר סרן עמית, קברניט האנפה, "וכל פעולות החילוץ המהירות והיעילות שעשינו שם, וכל הסיכונים שלקחנו על עצמנו, לא הצילו אף אחד מהם. זה כל-כך מתסכל"
ליעד ברקת וחגי לוי



האש כבתה מזמן, הפצועים כבר שוחררו מבית-החולים, ורק אדמה חרוכה מזכירה את השריפה הגדולה בוואדי סלוקי שברצועת הביטחון. גם עכשיו, חודשיים אחרי השריפה שגרמה למותם של חמישה לוחמי גולני, זוכרים רס"ן דור, סרן עמית וסגן עדי את המראות. שלושתם קברניטי הקוברה, האנפה והיסעור שחילצו את הלוחמים משטח השריפה.
שני מסוקי הקוברה ביצעו באירוע משימה לא שיגרתית. המסוקים, שהגיעו לאיזור עוד לפני פרוץ השריפה, ניהלו את פינוי החיילים מהאיזור, ואת פעילות מסוקי החילוץ. מלבדם, איש לא ידע מה מתרחש בשטח. בשל הצורך הדחוף לחלץ את החיילים, הוזנק לאיזור גם מסוק יסעור, שנכנס לראשונה מזה שנים לעומק רצועת הביטחון, באור יום, לתוך שדה-קרב.
יום חמישי, ה-28 לאוגוסט. חיילי חטיבת גולני, שנמצאים במארב באיזור ואדי סלוקי שבדרום לבנון, נתקלים במחבלים. שני מסוקי קוברה מוזנקים כדי לסייע להם.
"בבוקר קיבלנו הודעה שמארב זיהה תנועה של מחבלים, והוזנקנו לאיזור", מספר רס"ן דור, סמ"ט א' בטייסת קוברה, ומוביל המבנה. "בהכוונת חיילי המארב, ביצענו ירי לתוך שיח גדול, במקום בו נצפתה תנועה חשודה. בדיעבד, התברר שמהירי שלנו נהרגו שני מחבלים". חיילי גולני חיסלו שני מחבלים נוספים, והמארב הוגדר כמוצלח. ואז התהפך הגלגל. הירי הארטילרי שנועד לסייע לחיילי הכוח, הצית שריפה בוואדי. הלהבות החלו להתקדם לעבר חיילי גולני.
"התקרבנו לאיזור וראינו שכולו מכוסה בעשן כבד", מספר רס"ן דור. "די מהר הבנו, שהכוח נמצא במנוסה מהאש. כשהתקרבנו, שמענו את קריאות המצוקה שלהם".
דור הודיע בקשר שיש צורך דחוף במסוקי חילוץ. בינתיים, החלו מסוקי הקוברה לארגן את פינוי החיילים. "האוויר היה מלא בעשן, והיה קשה לראות מה קורה על הקרקע. במשך דקות ניסינו פשוט לבנות את תמונת המצב, לראות איפה נמצאים החיילים, אבל חוץ מעשן לא ראינו דבר.
"כבר מהרגע הראשון היינו בקשר עם מפקד הפלוגה. הוא אמר לנו שיש איתו שלושה חיילים פצועים, שהוא מסתדר, ושנעזוב אותו. ידענו שהאש עברה דרכם, ושהוא לא יכול להיות בסדר, אבל הוא התעקש שנעזוב אותו. פשוט היה לו חשוב שנמצא כמה שיותר חיילים שלו, שהוא לא ידע איפה הם נמצאים.
"מסוק הקוברה השני נשאר למעלה, כדי לנהל את הקשר עם העורף. אנחנו ירדנו לגובה נמוך מאוד, והתחלנו להסתובב בתוך הנחל ולחפש את חיילי הכוח ממש בגובה הקרקע. בתוך העשן גילינו שני חיילים אבודים ואמרנו להם בקשר לרוץ לכיוון דרום-מזרח ולעלות על הגבעה, כי לשם האש לא הגיעה. תוך כדי מנוסה הם אמרו לנו ששלושה חברים שלהם עדיין נמצאים בתוך הוואדי. חזרנו לחפש אותם".
מסוק הקוברה השני ניהל את הקשר עם מסוק החילוץ הראשון, מסוק האנפה, והיפנה אותו למסוק הקוברה שבקרבת הקרקע, לקבלת הוראות נוספות.
"בדרך כלל, כשנכנס ללבנון מסוק חילוץ, הכוח הקרקעי מכין את הפצוע, מקבע אותו, ומוסר תמונת מצב לגבי מה שקורה", אומר רס"ן דור. "המסוק צריך רק להיכנס ולקחת את הפצוע. הפעם, אף אחד לא חיכה למסוק. אנחנו היינו היחידים באיזור שהיו יכולים לכוון את האנפה לפצוע, אבל לא יכולנו לעשות יותר מזה. הפינוי היה בתנאים מאוד קשים. כל הזמן דאגנו להסתכל מסביב ולראות שאין ירי של מחבלים באיזור".
"לא היה לנו קשר עם הכוחות, ורק הקוברות כיוונו אותנו", אומר סרן עמית, קברניט האנפה. "כשהגענו לאיזור, האש עברה כבר מזרחה, אבל העצים עדיין בערו. הכל היה שחור. שאלתי את טייס הקוברה: 'הם מחכים לי? הם הכינו את הפצועים?' היה ברור לי, שיש שם חיילים שצריכים פינוי, אבל לא ידעתי איפה הם".
האנפה והקוברה ריחפו בתחתית הוואדי, וניסו לאתר את שאר החיילים. ברגע שהטייסים זיהו פצוע, פינה אותו מסוק האנפה. "היה מאוד קשה לראות בתוך כל העשן השחור הזה, אבל לבסוף זיהינו שני חיילים שוכבים על האדמה", מספר סרן עמית. "מצאתי איזור נקי מעצים, והצמדתי את המגלשיים של המסוק לדופן בחצי ריחוף, כשהרוטור קרוב מאוד לדופן ההר. לא היה אף אחד שיכין את הפצועים לפינוי, והמכונאי המוטס, יחד עם לוחמי 669, פשוט קפצו מהמסוק, תפסו פצוע או גופה בידיים, והעלו אותם למסוק. חילצנו שני הרוגים ופצוע קשה אחד, והרופא אמר שחייבים לטוס מהר לבית-החולים בצפת. בסופו של דבר, חילצנו חמישה חיילים בתוך עשר דקות בלבד".
בזמן שהאנפה יצאה משטח האש, הוזנק לאיזור גם מסוק יסעור. "המסק"רים כיוונו אותנו לקבוצה של חמישה חיילים שהיו על הקרקע", מספר סגן עדי, קברניט היסעור. "כבר לא היו להבות ואש, אבל היה הרבה עשן שהיקשה על החיפוש. היה קשה להבחין מהאוויר בחיילים ששכבו על הקרקע. הכל היה חרוך.
"בגלל מבנה השטח, לא יכולנו לנחות ליד קבוצת החיילים שאיתרנו. הורדנו את לוחמי 669 עם כבל, והם העלו את אחד הפצועים למסוק. מצאנו מישטח נחיתה מיגבלתי, במרחק 200 מטר משם. החלטנו לנסות לנחות, למרות קירבת הרוטור לדפנות הסלע של המצוק. אנשי 669 סחבו שני פצועים וחייל, שכבר לא היה בחיים. שני חיילים, שהיו בסדר, הגיעו למסוק בכוחות עצמם. כל האירוע נמשך בערך 20 דקות".
אחרי היסעור הגיע לאיזור גם מסוק בלק-הוק, שפינה שני הרוגים וציוד אישי שנותר בשטח. היסעור המשיך לבצע תובלות פצועים בתוך שטח ישראל, בין בתי-החולים בצפון, ולהעביר את גופות ארבעת החללים למרכז הארץ. מאוחר יותר מת מפצעיו חייל נוסף, שנפצע אנושות בשריפה.
צוות היסעור שב לבסיסו רק בתשע בערב. זאת היתה ההזנקה הראשונה של סגן עדי מאז שהגיע לטייסת היסעורים. רק לפני שלושה חודשים הוסמך כקברניט לחילוץ. "לא ראיתי ירי לכיוון המסוק", אומר עדי, "אבל בדיעבד התברר שהמחבלים ירו עלינו מהקרקע. אחרי אירוע כזה, אתה חוזר לטייסת, אבל האדרנלין לא נרגע למשך יומיים".
"ברור שיש סיפוק מכך שעשינו עבודה טובה", אומר סרן עמית, קברניט האנפה. "מצד שני, צריך לזכור שקרה שם אסון כבד. חמישה חיילים נהרגו, וכל פעולות החילוץ המהירות והיעילות שעשינו שם, וכל הסיכונים שלקחנו על עצמנו, לא הצילו אף אחד מהם. זה כל-כך מתסכל".

http://www.iaf.org.il/454-18573-he/IAF.aspx

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אושרי שוורץ ז"ל


ידג שמעון ז"ל ואורן זריף ז"ל


שומטו קסהון ז"ל

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אני שם לב שרק לאחד החיילים יש גלילון, האם יש סיבה מיוחדת לכך?

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

נראה כמו תמונה לפני/אחרי פעילות, יכול להיות שהוא מיחידה חבירה כמו תצפיתנים יחמ"מ וכו'. ככל שזכור לי, באותה תקופה כלל החטיבה כבר הוסבה ל-M16.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

אוקיי\ הגיוני, תודה סרפד..

מחמלי, אחיי גיבורי התהילה ,כל הרפאים , משל"ג עד 2000

סליחה שאני מקפיץ אבל האם מפה התחיל האמונה התפלה שלא מצלמים תמונות של המחלקה לפני יציאה לפעילות?

אל"מ אופיר ליוויוס איבד רגל ברצועת עזה, אבל המראות והקולות שמלווים אותו תמיד הם מנחל סלוקי בלבנון, שם איבד חמישה לוחמים. אחרי 20 שנה הוא משחזר את רגעי האימה, וגם את טעויות הפיקוד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=1

https://www.makorrishon.co.il/magazine/161119/

הרמטכ"ל הודיע היום כי אל"מ אופיר ליוויוס ימונה לקצין חינוך ראשי הבא ויעלה לדרגת תא"ל. ליוויס איבד רגל בפיצוץ מטען ברצועת עזה, אבל המראות והקולות שמלווים אותו תמיד הם מנחל הסלוקי בלבנון, שם איבד חמישה מלוחמיו. הוא היה אז מ"פ טרי שהוביל חיילים לקרב הראשון שלהם, ומה שהחל כחיסול של שתי חוליות חזבאללה הפך למלכודת אש קטלנית.