12-12-2004, 00:10
|
|
|
חבר מתאריך: 26.11.04
הודעות: 2,109
|
|
מלחמת המפרץ השנייה - כמה נקודות למחשבה
חברה לא צריך לזלזל לא בקרבות עצמם – מהם היו גם היו – לא באבדות לשני הצדדים ולא בהישגי הצבא האמריקני, שהיו כבירים הן במישור האסט' והן במישור הטקטי-אופרטיבי.
הלקחים מהמלחמה הזו, שהייתה יישום קלאסי של תפיסת הבליצקריג הגרמנית, ילמדו עוד שנים.
זה שאחרי הניצחון נתנו לצבא הסדיר העיראקי להתפורר כך במקום להשתמש בו להשליט סדר במדינת ענק היה טעות קשה (מה שאפשר את הכאוס הנוכחי) אבל לא מקטין מההישג עצמו.
לזכות האמריקנים יאמר שהם לקחו ריזיקה לא פשוטה – הביאו פחות משליש צבא שהיה להם ב 1991 (למעשה, כמעט כל הצבא הסדיר שנשאר להם) ובעיקר נצלו את הכשל המוחלט במערכות קשר, מודיעין ושו"ב העיראקיות (כתוצאה מהשמדה, חסימה, שיבוש או נטרול באמצעים אחרים) והעדר כוח אווירי עוין כלשהו ולמעשה עקפו את עיקר הצבא העיראקי הסדיר במרוץ דו-ראשי אל בגדד.
במישור האסט', ניתן להגיד שהם בצעו סיכול ממוקד ברמת המדינה. הם הבינו שאין צורך או טעם בהשמדה של הצבא העיראקי הסדיר הענק על עשרות האוגדות שבו, פעולה שתארך חודשים ותהיה כרוכה באבדות לא מעטות, והאמינו שהפלת המשטר תביא כמעט מיידית להתפוררות הצבא - ואכן צדקו (כאמור, יותר מדי צדקו!). הם גם ידעו שגורם הזמן לא עומד עוד לצידם, מאחר ולא הצליחו לגייס קואליציה ידידותית כמו ב 1991. לכן חששו שהאו"ם יתערב ויעצור את המלחמה לפני השגת המטרה הנ"ל ואז יווצר מצב ביניים כמו ב 1991 שיאפשר לסדאם להשתקם.
לכן פתחו כמעט מידית בפלישה קרקעית מסיבית לצד המערכה האווירית הרגילה כמו באפגינסטאן, סרביה וכו'. עד נאסיריה התקדמו גייסות הנחתים והצבא יחדיו ואז התפצלו לשני צירים מקבילים – גיס הנחתים פנה צפונה והתקדם במסלול הקצר יותר בגזרה המזרחית לאורך נהר החידקל, גיס הצבא פנה מערבה והתקדם במסלול הארוך יותר בגזרה המערבית לאורך נהר הפרת – בסוף הצבא הקדים את הנחתים במרוץ ביום וחצי לזאת למרות שנתקל בהרבה יותר התנגדות בדרך בגלל הקושי של הנחתים לצלוח את נהר החידקל בנקודות חציה רבות.
לאמריקנים לא הייתה עוצמה מספקת או אפילו כוונה לכבוש ערים עיראקיות אלא רק לבודד אותן. וגם אם הייתה כוונה, היא בוודאי התפוגגה אחרי המכה שחטפו בתחילת המערכה בנאסיריה – שם חדר גדוד מארינס בטעות או שלא בטעות לפאתי עיר וחטף בראש (אחרי זה גם התברברה באותו מקום בדיוק פלוגת תחזוקה מילואים אמריקנית בדרכה צפונה וגם היא חטפה בראש).
למעשה הקרבות האמיתיים פרצו כאשר האמריקנים הגיעו אל טבעת ההגנה החיצונית של בגדד, מקום פריסתן של אוגדות המשמר הרפובליקני – בין היתר בפריצת הטבעת החיצונית בקו נג'ף-דיוואניה, צליחת נהר הפרת בהינדיה ובפריצת הטבעת הפנימית בקו קרבלה-הילה וכן בקרבות בפאתי בגדד עצמה (בתוך העיר ההתנגדות כבר התפוררה בגלל קריסת הממשל).
הקרבות היו בעיקר בין כוחות החוד האמריקניים, בדרך כלל בעוצמה של גדוד מוגבר עד חטיבה מוקטנת, ובין כוחות מגן עיראקיים בעוצמות דומות. לא היה צורך בפריסה ובקרבות חטיבתיים / אוגדתיים מלאים מאחר והמטרה לא הייתה להשמיד את הצבא העיראקי אלא רק לנפנף אותו מעמדות החסימה על הדרך אל בגדד. במקרים בהם העיראקים חסמו את הכביש, נתנו להם בראש. כאשר הם התרחקו מהכביש, פשוט התעלמו מהם והותירו את מלאכת הבידוד לדרג השני.
בין התגליות הלא נעימות הייתה העובדה כי מספר לא מבוטל של טנקי אברמס נפגע ו/או הושמד במהלך הלחימה - עד אותו רגע האמריקנים הנאיבים האמינו כי דגמי ה A2 וה A1HA כמעט חסינים לאמצעי הנ"ט העיראקיים והשתמשו בהם ביהירות לא אופיינית, כמעט כמו בפילים של חניבעל. במקרים כאלו חטפו בראש. כמו כן העובדה שפריסת הכוחות האמריקנים לרוחב החזית הייתה דלילה מאוד אפשרה לעיראקים להעביר בקלות צפונה שבויים אמריקנים וציוד שלל שנתפסו עשרות ומאות קילומטרים מאחורי קווי החזית וכן לארוב לדרגי האספקה בזמנם החופשי. דבר זה הוצא כמובן מכל פרופורציה על ידי אמצעי התקשורת העולמיים וגרם לדמורליזציה מיותרת בעורף האמריקני.
המלחמה התארכה מעבר לתכנון המקורי בעיקר בגלל תנאי מזג אויר קשים, כשלים במערך הלוגיסטי (כולל באבטחתו), כשלים במערך ההנדסה הקרבי (חציית נהרות) והסירוב של התורכים להתיר לדיביזיה הרביעית לפלוש דרך כורדיסטאן. מצד שני חוסר הבהירות בחזית הצפונית דווקא ריתק לשם שליש מהצבא העיראקי ועשה את החיים קלים יותר לכוחות בחזית הדרום. בסוף של דבר התברר שהיה שם יותר מזל משכל.
הבריטים כמעט ולא נטלו חלק בלחימה ההתקפית והסתפקו בבידוד הפינה הדרום-מזרחית של המדינה (כיבוש נמל אום קסר, השתלטות על חצי האי פאו, וכיתור הכוחות העיראקיים הסדירים שנלכדו במרחב בצרה). בדרך זו הם אבטחו את העורף הלוגיסטי וקווי האספקה של גייסות הנחתים וגם הרתיעו כנגד ניסיון התערבות אפשרי של האירנים במרחב השיעי בדרום עירק. כיבוש העיר בצרה עצמה התרחש רק בשלב מאוחר יותר, שכבר היה ברור שהצבא הסדיר שם התפורר וההתנגדות תהיה זעומה. דווקא ב 1991 הובילה האוגדה הבריטית את כוחות בעלות הברית ורשמה הישגים יפים אבל אז הייתה ממשלת שמרנים ולא לייבור כמו היום.
מיותר לציין ש "מנחוס עירק" הבריטי המפורסם חזר על עצמו גם הפעם. ב 1991 רוב אבדותיהם היו בתקריות כחול על כחול ובתאונות וכך גם הפעם.
|