 |
15-12-2005, 23:30
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
|
הראש שלנו גדל - ראיון עם צ'יקו תמיר
מקור ראשון
הראש שלנו גדל
הלחימה מול הפלשתינים, סבור ראש מטה פיקוד מרכז תא"ל צ´יקו תמיר, עשתה לצה"ל רק טוב. המפקדים למדו לקחת יוזמה ולדחוף לפעילות, היחידות הלוחמות הפכו למשופשפות יותר, והתלות בתחקירים פחתה. אם רק היינו יודעים לעשות את כל זה כבר בלבנון, הכל היה נראה אחרת
ארז תדמור
לאורך כמעט עשרים שנה העסיקה הלחימה ברצועת הביטחון את הציבור הישראלי, ורבצה כעננה מעל סדר היום הציבורי והתקשורתי. מאז החלטת ממשלת ישראל על התפרסות בדרום לבנון בשנת 1985, ניהל צה"ל לחימה מול ארגון החיזבאללה, שבתחילה היה בלתי מוכר אך בהמשך הפך לאויב מתוחכם ומקיז דם. בחודש מאי 2000 מימש צה"ל את החלטתו של ראש הממשלה אהוד ברק, וסיים בן לילה מלחמת גרילה ארוכת שנים בנסיגה חפוזה אל מעבר לגבול הבינלאומי.
ארבעה חודשים בלבד לאחר אותה בריחה-נסיגה, וייתכן שבעקבות תרומתה המכרעת, פרצה הלחימה עם הפלשתינים במלוא עוזה והשתלטה על התודעה הציבורית. בניגוד למערכה ברצועת הביטחון, שהתנהלה הרחק מעיני הציבור, התאפיינה האינתיפאדה השנייה באינטנסיביות הבלתי פוסקת שלה ובהתנהלותה אל מול המצלמות ועיני הציבור. במצב הדברים הזה נדחק העיסוק בנושא הלבנוני ממרכז העניינים אל שולי התודעה. הטראומה שהותירו שנות שהותו של צה"ל בלבנון והלקחים מאותה מלחמה נאלצו להמתין בשל שטף האירועים, שכפה התמודדות עם בעיות ההווה ולא חיטוט בפצעי העבר, ולו הקרוב.
רק בחודש שעבר, חמש שנים וחצי לאחר אותה נסיגה, יצא לאור ספרו של תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר, 'מלחמה ללא אות', העוסק ב-15 שנות הלחימה ברצועת הביטחון מנקודת מבטו של קצין בשטח, שהתקדם בשרשרת הפיקוד במקביל להתפתחות הלחימה בלבנון. כשהחליטה ממשלת ישראל על הקמת הרצועה היה תמיר קצין צעיר, סגן מפקד פלוגה בגדוד 12 של גולני. בהמשך מילא שורה ארוכה של תפקידים בלחימה מול החיזבאללה ובעת הנסיגה שימש מפקד החטיבה המזרחית בדרום לבנון. כעת משרת תמיר כראש מטה פיקוד המרכז, לאחר שבשנים האחרונות היה ממפקדי השדה המובילים של צה"ל. במהלך האינתיפאדה הסתמן תמיר כאחד הקצינים הדוחפים לנטילת היוזמה במלחמה נגד הטרור, והיה מהתומכים בהשתלטות על מחנות הפליטים והקסבות, בתקופה שהדבר נחשב לצעד קיצוני שעלול לגבות קורבנות רבים.
יהיו שיטענו כי ספר שנכתב בידי קצין בשירות פעיל איננו יכול לספק ביקורת אמיתית, וכל מטרתו היא לשרת את המערכת. כך אכן היה במספר מקרים בעבר, אולם ספרו של תמיר מעניק הזדמנות נדירה להתבוננות על המלחמה מזווית הראייה של מי שהיה ממוביליה, ובמקרים רבים הוא אינו נמנע ממתיחת ביקורת על הקיבעון הצבאי ועל הטעויות שלדעתו תרמו לכישלון הצה"לי בזירה. "הצבא התבגר, וכיום הוא מאוד מעודד ביקורת פנימית ופתוח ללימוד מטעויות, הרבה יותר מארגונים אחרים, ביטחוניים ואזרחיים", אומר תמיר בתשובה לשאלה כיצד הגיבו בצה"ל על ספר שמסביר 'מבפנים' את הסיבות לכישלון הלחימה בלבנון.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://upload.kipa.co.il/mfirst/mkd11112114.JPG]
העובדה שכאיש כוחות הביטחון מנוע תמיר מלהתייחס לסוגיות המדיניות והפוליטיות הכרוכות בשהות בדרום לבנון, אינה גורעת מהספר; ההתמקדות בהיבטים הצבאיים ובייחוד בנושא לוחמת גרילה, מאפשרת לקוראים שלא חוו את הלחימה בלבנון להבין טוב יותר מה עבר על החיילים והמפקדים בשטח, ומהם הקשיים שבפניהם עמדו במשך 15 שנות התבוססות בבוץ הלבנוני. "הדבר הכי משמעותי, ואני חושב שזה זיכרון שמלווה כל לוחם ומפקד שהשתתפו בלחימה הזו, הוא הרגשת השינוי מרגע שעברת את הגבול ונכנסת ללבנון. אתה נכנס מעולם אחד ויוצא בעולם אחר. זו אולי החוויה הכי זכורה לי והכי מאפיינת את הלחימה ברצועת הביטחון", אומר תמיר בתשובה לשאלה על המשא הרגשי שנשאר עמו מאותה תקופה.
אתה כותב שכשנלחמתם הרגשתם שאתם מנצחים, אבל לא הפנמתם שהמלחמה האמיתית מתנהלת בתודעה הציבורית, ולא בוואדיות של לבנון. אפשר היה לנצח את המלחמה הזו אם הייתם מבינים מוקדם יותר היכן מוכרעת המערכה?
"מי שהשתתף במלחמה לא חשב במונחים של ניצחון, אלא במונחים של השגת מטרה. המשימה היתה להגן על גבול הצפון, ולפי זה מדדנו את הפעולות שלנו. היה לנו שברור לא מדובר במלחמה שנדרשת בה הכרעה או הישג קרקעי, אלא ביטחון ליישובי הצפון. אין מקום לדבר על ניצחון או הפסד, כי מראש לא באנו להכריע אף אחד".
אין לנו פריבילגיה לטעות
תמיר (41), כיום תושב מטולה ואב לארבעה, התגייס לסיירת גולני בשנת 82'. לאחר שסיים קורס קצינים שירת כמפקד צוות בסיירת, ובהמשך מילא שורה של תפקידי פיקוד - סמ"פ, מפקד סיירת גולני, קצין האג"ם של החטיבה המזרחית ברצועת הביטחון, מפקד גדוד 12 של גולני ומפקד יחידת אגוז. כאמור, בעת הנסיגה מדרום לבנון שימש מפקד החטיבה המזרחית. לאחר מכן פיקד תמיר על חטיבת גולני, בין היתר במהלך מבצע חומת מגן, שם הוביל בהצלחה את החטיבה לכיבוש שכם.
^צ'יקו כמ"פ פלס"ר גולני, בודק את אפוד החובש במסדר לקראת יציאה למארב בלבנון
כקצין שהתקדם בצבא במקביל להתפתחות הלחימה ברצועת הביטחון, היה תמיר חלק מקבוצה קטנה של מפקדים שהובילו במשך שנים את הלחימה בגזרה. בספר הוא מקדיש פרק לחברו תא"ל ארז גרשטיין ז"ל, מפקד כוחות צה"ל בלבנון, שנהרג מפיצוץ מטען ב-28 בפברואר 1999. כשהוא מתאר את הסיבות שהניעו אותו לכתיבת הספר, מספר תמיר כי בדרכו חזרה מטקס לקריאת הדרך העולה למטולה על שמו של תא"ל גרשטיין, חשב לעצמו כי המלחמה בלבנון עלולה להישכח בעוד שנים ספורות. "חשבתי שאי הנוחות שחש הצבא כלפי תוצאות המלחמה והפצעים העמוקים שפערה בחברה הישראלית, האיצו את תהליך ההדחקה המהיר שכבר החל להתרחש", הוא כותב במבוא לספר.
בהתייחסות נדירה לסוגיות מדיניות כתבת כי הגורם העיקרי לתוצאות הלחימה באזור הביטחון קשור בתנאים המדיניים-אסטרטגיים שבהם התנהלה המערכה, ובראשם ניהול מלחמת התשה ללא הכרעה. האם ניתן היה להכריע את החיזבאללה, במידה שצה"ל היה מקבל מספיק חופש פעולה?
"השאלה אם היינו מסוגלים לנצח במידה שהיינו נדרשים, היא שאלה היפותטית. הצבא מבצע מה שהדרג המדיני מורה לו לבצע, ובמקרה הזה גבולות הגזרה היו מאוד ברורים. הטענה שלי היא שמה שבאמת הכתיב את היכולת שלנו להשיג תוצאות במלחמה בלבנון הם התנאים וההחלטה הראשונית שמדובר באזור ביטחון ובלחימה מוגבלת. מצד שני, הצבא צריך לפעול הכי טוב במסגרת התנאים והכללים. הספר הזה עוסק בעיקר במה שקרה מרגע שהכתיבו לצבא את תנאי המלחמה, ובמה שהוא צריך ויכול היה לעשות בתוכם. זה לא נכון שאני, כאיש צבא, אשיב על השאלה האם התנאים היו נכונים או לא ביחס לאילוצים המדיניים".
ובכל זאת, בהנחה ששר הביטחון היה מבקש להציג בפניו תוכנית מבצעית להכרעת החיזבאללה או לפגיעה אנושה בארגון, צה"ל היה מסוגל לבצע זאת?
"שוב, זו שאלה היפותטית. אבל בניתוח מקצועי, אם רוצים להכריע גרילה צריך לשלוט על כל המרחב שהיא נמצאת בו ועל הכניסות למרחב הזה. הדוגמה הכי טובה היא יהודה ושומרון. ברגע שהצבא קיבל הנחיה להפסיק את פעולות הטרור ביו"ש וניתן לו חופש הפעולה לשלוט בכל השטח, הוא השיג את המטרה - באופן כולל ועד כמה שאפשר להכריע טרור. בעזה, שבה לא זו היתה מטרת הלחימה וההנחיות היו שונות, גם הלחימה היתה אחרת ולאורך העימות היא דווקא הלכה והעצימה, ולא פחתה. להשתלטות על כל השטח יש גם הרבה חסרונות, ובהרבה מקרים מהלך כזה עלול להיכשל, אבל בסופו של דבר השליטה בשטח היא תנאי".
בספר אתה מסביר כי צה"ל התקשה להתאים את עצמו ללחימה המשתנה ולסוג האיום שעומד מולו. לעומת זאת החיזבאללה, כארגון קטן, השתנה במהירות והציב בפני צה"ל אתגרים חדשים שעלו בקורבנות רבים. איזה שינויים צריך לדעתך צה"ל לערוך בתוכו כמענה לאיומים השונים העומדים בפני ישראל כיום?
"השינוי ממערך הבנוי להתנגשות קונבנציונלית, למה שאנחנו מכנים לחימה א-סימטרית, עובר על צבאות רבים בעולם ולא רק על צה"ל. צה"ל הוא היום אחד הצבאות המובילים בתחום הזה, אלא שלו אין פריבילגיה של 'זמן טעות', כי המציאות מכריחה אותנו להשתנות. אני חושב שלבנון היא שהעביר את צה"ל תהליך שינוי, מצבא שנבנה לאחר מלחמת יום הכיפורים להיות צבא כבד ולבלום פלישה של צבאות ערביים, לצבא שאמנם בנוי גם לזה אך יודע להתמודד גם גרילה וטרור. בשנים האחרונות הלחימה הזו הפכה להיות סוג העימות השכיח. השינוי שעברנו בלבנון היה לא קל, בחלקו כואב ובחלקו מאוחר מדי. לא עשינו את זה בסדנאות חשיבה כמו צבאות אחרים, אלא בעקבות התמודדות עם אויב. לכן כשטעינו, שילמנו מחיר יקר".
ההיערכות מול הטרור והגרילה גוררת בהכרח פגיעה בהכנות ללחימה מול צבאות כבדים. עד כמה צה"ל מצליח לשמור על מוכנותו לאופציה הזו, בעת שהוא עסוק בלחימה א-סימטרית?
"הרבה תחומים שהתפתחו בלחימה נגד גרילה, יהיו שימושיים גם בלחימה מול צבאות סדירים. דבר בנוסף לכך ישנה סוגיית הניסיון של היחידות: אם פועלים נכון, הניסיון הקרבי בלחימה שאינה קונבנציונלית יחזק את היחידות גם ללחימה מול כוח סדיר. הגדודים היום הם חד-משמעית הרבה יותר חזקים מכפי שהיו כאשר נכנסו לעימות מול הפלשתינים לפני חמש שנים. כמובן הדברים מורכבים וישנן גם נקודות שמחלישות את הצבא, כמו סוגיות של התעצמות, וכאן מדובר בלקיחת סיכונים ושמירה על איזונים".
פיקוד זה לא ניהול
תמיר מייחס חלק מהכישלון בלבנון לעובדה שנהלים שגובשו 'מלמעלה' דיכאו את היוזמה של המפקדים בשטח, וגרמו לקיבעון שלא מאפשר לנהל לחימת גרילה. "פיקוד צבאי זו משימה מורכבת ועדינה", הוא מסביר. יש נטייה להשוות אותה לניהול, אבל למרות כמה קווי דמיון, זה לא אותו דבר. לב המערכת הצבאית בנוי על כך שמפקד יחידה או מפקד מבצע יהיה בטוח במה שהוא עושה ויוכל לקבל החלטות בזמן אמת, מבלי לחשוש מה ואיך יגידו לו, אבל במסגרת הנחיות ברורות. צריך לנוע על ציר שבו אומרים למפקד מה רוצים שהוא יעשה, אבל משאירים לו את האפשרות לנצל הזדמנויות.
"מה שקרה לנו בלבנון, וקראתי ספר שמתאר תהליך דומה שעברו הרוסים באפגניסטן, הוא שבגלל מרווח הזמן הארוך בין האירועים ניתן היה לעשות פיקוח ובקרה הדוקים על כל משימה, מה שאי אפשר לעשות במלחמה שמתנהלת באופן רציף. עם הזמן, כאשר מתגלות טעויות שזוכות לביקורת ציבורית רבה, הדבר מעמיד את המפקדים בשטח בלחץ, ובתגובה הם מפעילים יותר ויותר ביקורת. כשאתה מטיל פיקוח על האנשים למטה ופחות סומך על שיקול הדעת שלהם, התוצאה היא שהחיילים והמפקדים בשטח עושים רק את מה שציפית מהם לעשות. כך מאבד לפעמים המפקד את הדבר הכי חשוב - היכולת לנצל הזדמנויות, לחוש את השטח, לשנות טקטיקות ולפעול מהר.
"בלבנון חל אצלנו התהליך הזה, ובתקופות מסוימות זה הגיע למצב מאוד קשה. לגבי המצב היום, כבר הרבה זמן שאני לא שומע את המושג 'ראש קטן'. בשנים האחרונות, ובייחוד ביו"ש, אנחנו נמצאים בלחימה רחבה שמי שמנהל אותה הם המפקדים הזוטרים, מפקדי הכיתות והמחלקות, ואין לנו מישהו אחר לסמוך עליו כי הם כולם עובדים במקביל. בלבנון יכולנו לשים מ"פ או מג"ד במקום מפקד מחלקה, וביו"ש פשוט אי אפשר לעשות זאת בגלל היקף הפעילות".
^אגוז באימון
מרכיב חשוב נוסף, אומר תמיר, הוא נושא הגיבוי. "צריך לדעת מתי מגבים ומתי לא, וההבחנה הזו היא קשה. לציבור יש קושי בתחום הזה, כי שופטים רק לפי התוצאה הסופית. היכולת לספוג טעויות מאנשי צבא היא לא מובנת מאליה, אבל אין דרך אחרת, גם אם טעות כזו עולה בהכרח בחיי אדם".
אתה היית מהדוחפים להקמת 'אגוז', כיחידה המיועדת למשימה הספציפית של התמודדות עם החיזבאללה, ואף פיקדת עליה. לאור ההצלחה, האם לא היה צורך להקים את אגוז מוקדם יותר, ולהרחיב אותה לסדר גודל של חטיבה?
"ההתאמה של היחידות ללחימה בלבנון, כמו ההתאמה ללחימה ביו"ש היום, היא חלק מתהליך לימוד שהצבא עבר. אני לא חושב שהיה צריך להקים עוד 'אגוז', והיום אנחנו לא מקימים יחידות חדשות ללחימה מול הטרור הפלשתיני, אלא לוקחים את הקיימות ומתאימים אותן לאתגרים הנוכחיים. היה צריך להתאים את היחידות בצורה טובה יותר ללחימה בלבנון, לשנות את האימונים וההכשרות, להאריך את ההכנה ללחימת גרילה. בסופו של דבר זה נעשה, אבל באיחור. לקח לנו זמן להבין שכדי להילחם בגרילה צריך לשנות לא רק את הציוד והפקודות, אלא גם את האימון של האנשים ואת התפיסה שלהם. אגוז באמת הותאמה ללבנון לחלוטין, והתוצאות שהיא הביאה לא היו צריכות להפתיע אף אחד".
סוסים, לא פרים
בספר 'בומרנג' של עפר שלח ורביב דרוקר מתואר תמיר כקצין שדחף לפעילות אינטנסיבית נגד הטרור בערי יהודה ושומרון. כשנכנס לתפקיד בפיקוד המרכז בראשית 2002, כך נכתב, הוא נדהם מחוסר היוזמה לפעילות מול הטרור המשתולל. "בלבנון הדחיפה לפעילות לא היתה שלי, אלא הובלה על ידי הרמטכ"ל ואלוף הפיקוד", הוא אומר בהתייחסו לחוסר הנכונות מצד מפקדים בצה"ל ליטול יוזמה, והסתפקותם במתן מענה לפעולות האויב. "אני מאמין שהתפקיד של קציני השדה זה תמיד לנסות לפעול, לדרוש לפעול, להציג אפשרויות לפעולה - והתפקיד של הדרגים שמעליהם הוא לבלום אותם, ולא להאיץ בהם. לא אני המצאתי את האמירה שעדיף לעצור סוסים דוהרים מלדרבן פרים עצלים. המצב שבו צריך לדרבן קצינים לפעול מעיד על בעיה. ברוב המכריע של המקרים המפקדים בצה"ל אכן דוחפים לפעולה ונותנים פתרונות, למרות שחשוב לזכור שלא תמיד זה הצעד הנכון, ולעתים יש לפעול דווקא במתינות".
לאור הניסיון המר עם אנשי האו"ם בדרום לבנון, עד כמה כוחות בינלאומיים באזור שלנו יכולים לעשות את התפקיד שלשמו נשלחו?
"כוחות כאלה הם בעייתיים בכל העולם. לשמור על ניטרליות ולבצע את המשימה זה דבר מורכב מאוד. אחת הסכנות היא שכוח כזה ייקח צד באירוע, וזה מה שקרה במידה מסוימת לגדוד הנורווגי בלבנון. קשה להגיד שהכוח שהציב שם האו"ם היה אפקטיבי ושהוא באמת מנע פגיעה או טרור".
האם כוח בינלאומי למעשה ישמש רק לכבילת ידיו של צה"ל, כגוף היררכי שעומד בהתחייבויותיו, מול צד שיכול תמיד לטעון כי המתרחש בשטח אינו בשליטתו?
"במקרה של לבנון זה נכון, אבל זה תלוי מאוד בתנאים של האזור. אני לא מנסה לעשות את החשבון ההיסטורי של מדינת ישראל עם כוחות כאלה. בלבנון היה מדובר בכוח מוגבל שבאמת הפריע לנו לפעול ולא עזר לנו נגד חיזבאללה, וזה גם לא היה תפקידו".
אתה טוען שבעקבות ההבנות שהושגו לאחר מבצעי 'דין וחשבון' ו'ענבי זעם', החיזבאללה שמר על יכולתו לפעול ולירות מתוך הכפרים, בעוד ידי צה"ל נכבלו בשל האיסור שקיבל על עצמו לירות לתוך שטח אזרחי. האם יש טעם בהסכמים עם ארגונים כאלה?
"חוכמה שלאחר מעשה היא תמיד הדבר הכי טוב, אבל באמת בדיעבד התברר שההסכמים לא סייעו לנו להגביל את פעילות החיזבאללה, בעוד אנחנו, כמדינה ריבונית, הקפדנו לכבד את מה שחתמנו עליו. לכן נוצר כאן מצב לא סימטרי. לא הייתי מקיש מכאן לכל מקום, וזה לא התחום שאני עוסק בו".
אתה לא חושב שההגעה להסכם עם החיזבאללה העניקה לו לגיטימציה?
"עצם זה שמדינה מתחייבת לשמור על הבנות עם אויב שאינו צבא רשמי, אומר שהיא מכירה בצד השני כגורם לגיטימי, גם אם היא לא אומרת את זה. לדעתי נוצרה כאן בעיה, אבל היא על הגבול האפור שבו איש צבא יכול לעסוק. אני לא בא לשפוט את הדבר, אלא להביא את נקודת המבט של צבא שצריך לבצע את המדיניות הזו".
איך השפיע חוסר המוכנות של החברה הישראלית לספוג אבידות על כושר הפעולה של צה"ל?
"בצה"ל הרגישות לנפגעים היא הגבוהה ביותר בעולם. אין עוד צבא שקיימת בו כזו התחשבות. אני חושב שצריך לא להוסיף למפקדי השדה את הלחץ הזה באופן ישיר, כשהם ממילא מתמודדים עם החלטות קשות. במלחמה מטבע הדברים יש צעדים הכוללים סיכונים, אך הם נחוצים כדי למנוע איומים גדולים יותר. בלחימה אנחנו נוהגים להורות שלא עוצרים לטפל בפצועים עד שלא פותרים את האיום. לאזרח זו אמירה שיכולה להישמע נוראית, אבל אנחנו מבינים שאם לא תטפל באיום יהיו לך יותר נפגעים.
"אי אפשר להגן על מוצב בלי להוציא מארבים, וכשאתה מוציא פעילות אתה ממילא לוקח סיכון. בלחימה אין תעודות ביטוח. אבל הלחץ הציבורי העצום שהיה על המפקדים בלבנון ביחס לנפגעים השפיע מאוד על שיקול הדעת. לפעמים בגללו לא פעלנו במקומות שהיינו צריכים לפעול, למרות שבחשיבה נכונה היינו מבינים שלטווח הארוך חוסר הפעולה עלול להוביל ליותר נפגעים".
בציבור יש הרגשה שהמוטיבציה בקרב הדור הצעיר והנכונות לתרום למדינה ולעם, פחותה לעומת מה שהיה בעבר. מה העמדה שלך בנושא?
"אני חושב שיש בישראל קצת הלקאה עצמית. אין הרבה מדינות בעולם שהצעירים שלהן מוכנים להשקיע למענן שלהם כמו שהדור הצעיר שלנו מוכן.
"הפריבילגיה שלנו, כאנשי צבא ביחידות הלוחמות, היא להיות במגע בלתי אמצעי עם אנשים צעירים, דבר שאנשים בגילי במקומות אחרים לא מגיעים אליו. קרוב לעשרים שנה פיקדתי על חיילים צעירים, ואני חושב שיכולתי לראות את הדברים מקרוב, לראות את האנשים כמו שהם, בלי הג'ל בשיער והעגילים בגבות, בתנאים לא קלים ומול חוויות לא קלות - ולגלות מי באמת נמצא איתך. אני חושב שיש לנו הרבה במה להתגאות. הצעירים שלנו מוכנים לתת ולהשקיע למען החברה שהם חיים בה. ראיתי הרבה אנשים שמוכנים להקריב ולהתמודד עם קשיים שלא היו חייבים לקחת על עצמם".
__________________________________________________ ____
מלחמה ללא מטרה
יהודה וגמן
'מלחמה ללא אות', שנכתב בידי אחד מהקצינים היותר-מוכשרים שקמו לצה"ל בשנים האחרונות, הוא ספר חשוב ביותר. משה (צ'יקו) תמיר, שעשה את מרבית שירותו בחטיבת גולני עד לתפקיד המח"ט, מגלה כישרון כתיבה וכושר ניתוח מעמיק כאשר הוא דן בבעיות המגוונות, בהצלחות ובכישלונות של הלחימה באזור הביטחון בלבנון. בשפה בהירה וקולחת מוצגת בספר התפתחות הלחימה, שראשיתה בפעולות מול הארגונים הפלשתיניים וסופה במערכה כנגד לוחמי החיזבאללה המיומנים, שבעזרת שימוש יעיל בתקשורת הצליחו להביא לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון ולמצב שבו ישראל, לראשונה בתולדותיה, מפנה שטח שכבשה ללא כל תמורה מדינית.
תיאורי הלחימה, שתמיר היה מעורב בה אישית במשך שנים רבות, כתובים בלשון קרה ועניינית, ומנותחים בסכין מקצועית ללא כחל ושרק. בהיעדר מטרה ברורה היתה התוצאה הסופית והבלתי נמנעת של השהייה בלבנון התממשות חוזרת של החטא הקדמון בכל דברי ימי המלחמות - אי ריכוז המאמץ במגמה להכריע את האויב. שנים ארוכות מדי נתפסה על ידי צה"ל הלחימה בזירה הלבנונית כלא יותר מביטחון שוטף. עד שהתעשת הצבא (בתקופת כהונתם של הרמטכ"ל אמנון שחק ואלוף פיקוד הצפון עמירם לוין) והבין שיש לרכז מאמץ ומשאבים כנגד מה שהוגדר מחדש כ"לוחמת גרילה", היה הנזק התדמיתי והציבורי רב מכדי שההצלחות, שהחלו להגיע, יפצו עליו.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.birds.org.il/items/2390/G4IMG21.gif]
ארז גרשטיין, הי"ד
"צהל נדרש להגן על גבול הצפון בלי שניתן לו חופש הפעולה להכריע את האויב. היחידות המבצעיות נאלצו לשאת על גבן את עול המלחמה ללא הסיוע המערכתי הנדרש. (...) תקופה ארוכה, ארוכה מדי, חלפה עד שהשכלנו להבין את האיום ונערכנו מולו במלוא העוצמה", כותב המחבר באחת האבחנות היותר-חדות של המצב שאליו נקלע צה"ל בלבנון. תמיר מעיד כי בשום שלב של הלחימה לא נידונה האפשרות לבצע מהלך של הכרעה קרקעית בדרום לבנון, ומבצעי 'דין וחשבון' ו'ענבי זעם' רק השיגו תוצאה הפוכה מזו המתוכננת, כשחיזקו את החיזבאללה. הספר עוסק גם בהשפעת התקשורת על הלחימה ועל רוח הלוחמים. מכיוון שצה"ל סגר את עצמו כלפי חוץ, הוא לא זכה לביקורת עניינית ומקצועית על דרכי פעולתו. "צבא במדינה דמוקרטית אינו פועל בחלל ריק - הוא זקוק לביקורת ולחיזוקים כחלק ממנגנון של הכוונה ואיזונים", קובע תמיר.
הלחץ הציבורי בסוגיית ההחזקה של אזור הביטחון נתן את אותותיו גם בתחום הקשה מכל - הנפגעים. מלחמה שהציבור איננו מוכן לספוג בה אבידות מכיוון שהצורך בה אינו מחוור לו, היא מלחמה אבודה מראש, וזה בדיוק מה שקרה לצה"ל בתקופה האחרונה לשהייתו בלבנון. "חוסר נחישות והתמוססות של ערכים נקלטים היטב על ידי האויב (...) המנצל חולשה זאת עד תום", כותב תמיר. בין השאר ניצל חיזבאללה את התקשורת הישראלית, שהתגייסה כולה למסע כנגד החזקת רצועת הביטחון, ובסיועה הנלהב הועברו לאזרחי ישראל מדי ערב צילומי ההתקפות שביצע הארגון על חיילי צה"ל.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/gallery/305/235.jpg]
האלוף עמירם לוין ורוה"מ אהוד ברק בסיור על גבול לבנון
הערכה עמוקה שזורה בין דפי הספר כלפי אלוף עמירם לוין, וזאת עקב העזתו המבצעית אך בעיקר בזכות המהפך שחולל בפיקוד הצפון בכל מה שקשור לתפיסת הפיקוד והשליטה על היחידות המבצעות את הלחימה. עד בואו של לוין לפיקוד בשנת 1995 שרר בו משטר ריכוזי, כאשר לפי תמיר "כמעט כל פעולה דרשה אישור אישי של האלוף". מ-95' והלאה התרחש מהפך גם בכל מה שקשור לאיסוף המודיעין, מה שאיפשר ליחידות צה"ל, ובייחוד ל'אגוז' שהוקמה באותה התקופה, להכות בחיזבאללה בבסיסי היציאה שלו. אך כל זה נעשה ללא הועיל, הן משום האיחור באבחנה ובהתעשתות, והן בשל היעדרה של מטרה מערכתית ואסטרטגית ברורה. אסון המסוקים ואסון השייטת, שאירעו באותן שנים, האיצו את תחושת ההפסד בקרב הציבור.
בניגוד לפרגון והאהדה שמפגין תמיר כלפי מפקדיו השונים והרבים, ובמיוחד כלפי ארז גרשטיין, הרי שבפרק המציג את פרשת הנסיגה מרצועת הביטחון מופיעה ביקורת גלויה כנגד בני גנץ, אז מפקד כוחות צה"ל בלבנון, על הדרך שבה ניהל את המבצע. הנסיגה ההיסטרית, תוך הפקרת משפחות צד"ל, היתה אחד מהביזיונות הקשים שצה"ל חווה מימיו, אם לא הקשה בהם.
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.idf.il/hebrew/organization/signals/atar/images/prince/gentz1.jpg]
תא"ל בני גנץ, מפקד היק"ל (יחידת הקישור ללבנון)
הספר מסתיים בשאלת הניגוד בין הלחימה המוצלחת ביו"ש, שהביאה להכרעת הטרור בג'נין, בשכם ובטול-כרם, לעומת חוסר הצלחתן של אותן יחידות להכריע את האויב בלבנון. מה השתנה, שואל תמיר, ומשיב: בעיקר התמיכה הציבורית הרחבה שצה"ל זכה לה, בתוספת ההנחיה הצבאית-מדינית, שכל כך היו חסרות בלחימה בלבנון.
יהודה וגמן הוא אל"מ במיל'
8/12/2005
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|
ראשי
צ'אט
?!)
A friend in need 
- is a friend indeed 
מצב כלאיים
