 |
29-10-2005, 20:58
|
 |
מנהל פורומי צבא ובטחון, מילואים והלוחות
|
|
חבר מתאריך: 07.04.02
הודעות: 23,839
|
|
|
|
ישנו מחחקר של פרופסור משה ארנס שמדבר בדיוק על התבלטות ההנצחה של לוחמי אי"ל מול העדר ההנצחה של האצ"י. המאמר פורסם בקובץ מחקרים ל"ג של יד ושם. אני אנסה להביא אותו כאן במלואו. בנתיים הנה התקציר כפי שהוא מופיע באתר יד ושם:
משה ארנס, "מרד גטו ורשה – הערכה מחדש"
מרד גטו ורשה שפרץ ב-19 באפריל 1943 הצטיין בלחימה עזה בעשרת הימים הראשונים, בין הלוחמים היהודים לחיילים הגרמנים שכוחות העזר האוקראינים סייעו להם. הלוחמים היהודים השתייכו לשתי קבוצות לוחמים נבדלות – הארגון היהודי הלוחם (אי"ל; ŻOB) והארגון הצבאי היהודי (אצ"י; ŻZW). המאמר בוחן לפרטיה את המאבק בעשרת הימים האלה ומדגיש את תפקידו המרכזי של הארגון הצבאי היהודי בהתקוממות, ארגון שבראשו עמדו רוויזיוניסטים וחברי תנועת בית"ר, בהנהגת פאוול פרנקל.
יחידות אי"ל בפיקודו של מרדכי אנילביץ' טמנו מארב פעמיים בהצלחה לצבא הגרמני עם כניסתו לגטו המרכזי ביום הראשון, הדפו את הצבא הגרמני בדרכו אל שטח בית המלאכה למברשות ביום השני, והטרידו אותו בשטח בתי המלאכה של טבנס-שולץ בימים הראשונים. גם יחידות אצ"י לחמו בגרמנים בשטחי שני בתי המלאכה האלה, אבל מאמציהם המרביים התרכזו בכיכר מוראנובסקי שבגטו המרכזי. הם הניפו שם את הדגל היהודי והדגל הפולני על אחד הבתים הגבוהים, ונאבקו בנחישות יותר משלושה ימים לסכל את ניסיונות הגרמנים להוריד את הדגלים. בימים התשיעי והעשירי של הקרב, התחדשה הלחימה בין אנשי אצ"י ובין הגרמנים מסביב לכיכר מוראנובסקי. מתברר שהלחימה הזאת הייתה הקשה ביותר במרד.
הנה מה שכתב על המחקר אמנון לורד בטורו ב"מקור ראשון":
מחקרו של משה ארנס מסמל את תחיית ההכרה בחשיבות המורדים הבית"רים בגטו ורשה. להיעדרותם מהזיכרון עד לאחרונה יש כמה הסברים
"ערב המרד, ב-18 באפריל 1943, היו מרדכי אנילביץ', מפקד אי"ל, וישראל קנאל, מפקד כוחות אצ"י בגטו המרכזי, במטה אי"ל ברחוב מילה 29", כותב משה ארנס במחקר חדש על מרד גטו ורשה. שמו של אנילביץ' הפך מוכָּר ונישא עד היום בפי כל. קנאל וחבריו מהארגון הצבאי היהודי, הארגון שמייסדיו היו יוצאי בית"ר, אפילו לא נשכחו: הם כמעט ולא נודעו. רק בהדרגה לאורך שנים ארוכות נודע סיפורם.
מחקרו של שר הביטחון לשעבר ארנס, המתפרסם ב'קובץ המחקרים' החדש של יד ושם (ל"ג), הוא ייחודי וחדשני. אפשר לקרוא לזה מחקר רביזיוניסטי תרתי-משמע. הוא רביזיוניסטי בראייה המקיפה, החדשה, האובייקטיבית של מרד גטו ורשה, והוא רביזיוניסטי בכך שהוא עושה צדק לארגון הצבאי היהודי ומשרטט בדייקנות את חלקו היחסי בקרבות המרד.
לטעמי, הטקסט הזה מעניק ממד נוסף לדמותו של ארנס כשר הביטחון האזרחי היחיד מאז לוי אשכול בשנות השישים. ארנס הוא שר הביטחון הטוב והמוחמץ של ישראל. הוא בא מחוץ למערכת, לא היה שפוט של התפיסות השגורות ושל הפוליטיקה הפנימית בצמרת צה"ל, ואפילו בתקופה הקצרה שכיהן כשר ביטחון בשלהי שלטון נתניהו הוא הטביע חותם של שינוי. ארנס גם איננו טיפוס של נרקיסיסט ואגו-מניאק. קשה לדמיין אדם במעמדו, שבמקום לכתוב על עצמו ועל מעלליו מקדיש מאמץ אינטלקטואלי וזמן למחקר היסטורי.
המחקר שלו כתוב בשפה יבשה, ואם יש בו משהו מפתיע, זהו הגילוי שניתן לתחקר את אירועי מרד גטו ורשה לפרטיהם ולמסור תמונה מלאה על הקרבות מההבט הצבאי שלהם. ארנס סרק, לפי מיטב הבנתי, את כל המקורות הקיימים על המרד, ומתברר שאלה רבים מאוד. הפרסום של יד ושם מסמן את סיומו של תהליך ארוך של התקבלות הנרטיב הבית"רי של מרד גטו ורשה. מזה שנים רבות היה ידוע כי חלקו של האצ"י במרד גטו ורשה היה דומיננטי מאוד. אבל המיתוס של הארגון היהודי הלוחם, האי"ל, בהנהגתו של מרדכי אנילביץ', היה כל כך גדול, שמחק למעשה מהתודעה את חלקו של הארגון היהודי המתחרה.
העובדה היא ששמות הגיבורים פאוול פרנקל, ליאון רודל, דוד אפלבאום, ישראל קנאל ואחרים נותרו בלתי ידועים יחסית. מחקר אחר שעדיין לא נעשה צריך להתרכז בשאלה מדוע סיפורם של אנילביץ', צביה לובטקין, מרק אדלמן, אנטק צוקרמן וחבריהם מהאי"ל הוא הסיפור שתפס והפך את מרד גטו ורשה למאורע כל כך מרכזי בזיכרון הקולקטיבי. גבורתם של אלה לא עלתה על זו של פרנקל ואפלבאום. התשובה במקרה הזה אינה פשוטה, אף שקל להגיד שאנשי האצ"י נפלו קורבן לאחד משכתובי ההיסטוריה המסיביים בתולדות ישראל. עובדה שכאשר רצו ממשיכי הרביזיוניזם ויוצאי הלח"י והאצ"ל להחדיר לתודעה הלאומית את גיבוריהם הם הצליחו בכך. הכוונה לעולי הגרדום, למיתוסים של מלחמת השחרור של אצ"ל ולח"י, ולמעמדו של ז'בוטינסקי. גם כאשר אלו היו שנויים במחלוקת, הם לא נשארו אלמונים.
אנשי השומר הצעיר והקיבוץ המאוחד ידעו לטפח את גיבוריהם מגטו ורשה, במידת מה גם מתוך מידה מסוימת של חישוב קר. אנילביץ' לחם ומת כאשר איש בהנהגת השומר הצעיר בארץ ישראל אינו יודע מיהו בכלל. כאשר נודע במשך השנה שלאחר מרד גטו ורשה, שמפקד האי"ל היה איש שלהם הם ידעו לטפח את סיפורו האישי, לשזור אותו בסיפור הגבורה, ולהנחיל אותו קודם כל לאנשי תנועתם. התצלום של אנילביץ' הפך לאיקון. הצייר יחזקאל קמחי צייר אותו, רפפורט פיסל את האנדרטה, חזן ויערי קראו קיבוץ על שמו. היום הוא מצטייר כג'יימס דין של הגטו.
דומה שאנשי השומר הצעיר בייחוד ביקשו לפצות את עצמם על היעדרותם הכמעט מוחלטת מהמאבק לשחרור לאומי בעשור שקדם ל-48'. כאשר לאנשי הימין בארץ היו גיבורים מכאן ועכשיו כמו יאיר, שלמה בן-יוסף, אליהו חכים ואליהו בית-צורי, לאנשי השומר הצעיר היו רק דמויות של גיבורים מיתולוגיים מיובאים מברית המועצות. אנילביץ' מילא בדמותו את החלל הריק.
נראה גם שהנהגת הימין לאורך העשורים הראשונים של המדינה לא התאמצה במיוחד לטפח את הזיכרון של גיבורים יוצאי בית"ר שלחמו בגטו ורשה. חלק מההסבר הוא פשוט; מעטים מאנשי אצ"י שרדו אחרי המלחמה, וכל מפקדיו נהרגו. זאת בהשוואה להנהגת האי"ל, שמתוכה שרדו אנטק צוקרמן, חברתו לחיים צביה לובטקין ומארק אדלמן. רבים מאלה ששרדו הגיעו לישראל והיו המנוע בטיפוח אגדת הגבורה. בהיותם נגועים בפוליטיזציה החולנית של תנועות השמאל בציונות הם דאגו להמעיט עד כדי מחיקה את חלקו של הארגון המתחרה.
סיבה סבירה נוספת לגריעת חלקם של אנשי אצ"י בסיפור המרד: אגדת הגבורה וגיבוריה, עם מרדכי אנילביץ' בראשם, נרקמה כבר בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השנייה, והשתלבה היטב עם מיתוס הגבורה של הקיבוצים יד-מרדכי ונגבה, שטופח היטב במלחמת העצמאות ולאחריה. בשנים הפורמטיביות האלה היתה הנהגת אצ"ל ולח"י במחתרת, עסקה במלחמה נגד הבריטים, ולא היתה פנויה לפעילות נוסח כתיבת ההיסטוריה של מרד גטו ורשה.
מצב זה שיקף את גישתם עוד בתקופת המלחמה עצמה בפולין, כפי שכותב משה ארנס במאמר קודם על הנושא, שפירסם בכתב העת ללימודי ג'נוסייד ושואה בארצות הברית: "אצ"ל ושליחיו בפולין ראו בתנועת בית"ר בעיקר מאגר לגיוס לוחמים. לאחר הכיבוש הגרמני והסובייטי של פולין הם ניסו להביא מספר מקסימלי של מגויסי אצ"ל פוטנציאליים לווילנה, כשלב ראשון בדרך לארץ ישראל. תנועת בית"ר עצמה היתה מבחינתם בעלת חשיבות משנית. שלא כמו מנהיגי השומר הצעיר ודרור הם לא דאגו לתנועה שהשאירו מאחור. עיניהם היו נשואות לארץ ישראל ולמאבק המחתרת שציפה להם שם".
גבורת הנשארים מאחור עשויה היתה להאפיל על סיפור הגבורה האישי והקולקטיבי של מנהיגי אצ"ל, שהפכו למנהיגי האופוזיציה הימנית במדינת ישראל. היא גם עלולה היתה להציב סימן שאלה על השיקול הלאומי, שהניע אותם מנהיגים לעזוב את פולין בתחילת המלחמה ולחתור לארץ ישראל.
11/10/2005
עוד קצת מידע מעניין שמצאתי באתר יד ושם:
טבעת הקשר בין ה"ארגון הצבאי היהודי" (ז.ז.וו.) בגטו ורשה, לבין המחתרת הפולנית שסייעה לו מחוץ לחומות הגטו
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_exhibitions/histmuseum/from_our_collection/ring3_small.jpg]
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www1.yadvashem.org/heb_site/heb_exhibitions/histmuseum/from_our_collection/ring2_small.jpg]
צעדים ראשונים להקמת ארגון מחתרת בוורשה החלו עוד לפני הקמת הגטו.
מתוך שורות תנועת הנוער בית"ר, צמח ארגון מחתרתי, שנודע לימים בשם הארגון הצבאי היהודי.
ארגון המחתרת היה מצוייד היטב בנשק ובאנשים בעלי נסיון צבאי ובמשך הזמן הצטרפו אליו גם יחידים וקבוצות שלא היו קשורים לבית"ר. הוא התפתח ופעל באופן עצמאי, כמעט ללא מגע עם הארגון היהודי הלוחם בגטו ורשה, שאיגד בתוכו את מרבית חברי תנועות הנוער הציוניות. למרות נסיונות הידברות, לא הצליחו שני הארגונים להתאחד או לשתף פעולה ופעלו בנפרד, גם כאשר החל המרד בגטו.
לז.ז.וו. היו קשרים רציפים עם קבוצת המחתרת הפולנית הצבא הארצי (ארמיה קריובה) – Armia Krajowa כשהקשר בין שתי קבוצות המחתרת, התקיים באמצעות מקשרים שנבחרו על פי חזותם הארית ושליטתם בשפה הפולנית. הם העבירו נשק לתוך הגטו, הוציאו יהודים לצד הארי והעבירו ידיעות מצד לצד.
כסימן היכר בין שני הצדדים השתמשו הקשרים בסיסמאות שהוחלפו מדי שבוע, ונקבעו בתאום עם הידידים הפולנים. אמצעי קשר נוסף וייחודי, שהשתמשו בו, בעיקר כאשר נערכו פגישות עם מפקדים בדרג גבוה, היו שתי טבעות זהב זהות בתוכן הוטבעה אבן אדומה, ונחרטו עליהן סמלים יהודיים מובהקים.
המקשרים לא הסתפקו בהצגת הטבעות זה לזה, אלא נדרשו גם להסביר את משמעות הסמלים.
הטבעת, שהיתה ברשות הארגון הצבאי היהודי אבדה. תאומתה, הטבעת שהיתה ברשות המחתרת הפולנית נשמרה בידי הנריק איוואנסקי, שהיה אחד ממפקדי המחתרת הפולנית.
בשנת 1960, חיה לזר – לשעבר פרטיזנית ביערות וילנה –איתרה את איוונאנסקי בפולין, כאשר אספה מידע על הארגון הצבאי היהודי. הוא סיפר לה על קיומה של הטבעת ברשותו אך סרב להפרד ממנה, ורק לפני מותו ביקש מחיה וחיים לזר להעביר את הטבעת לישראל ולהציגה.
הנריק איוואנסקי הוכר כחסיד אומות העולם.
_____________________________________
אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!
© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
