01-09-2005, 16:52
|
|
|
|
חבר מתאריך: 17.05.03
הודעות: 4,101
|
|
אני מניח שיש מקום להסבר כלשהו...
אני מרגיש שיש מקום להסבר כלשהו לפרשתי מהפורום (ואני לא יודע אם לצמיתות או שזה זמני).
אני פשוט מרגיש... עייף. עייפות רגשית.
עייף מדיי מכדי ללכת למכון כושר.
עייף מדיי לענות להודעות.
עייף מדיי מכדי להתנדב איפה שהוא...
פעם, הייתי במכון כושר 3 שנים (הפסקתי בגלל הצבא). המשכתי אחריי הצבא למשך חודש... אבל... שוב, אני מרגיש עייפות.
פעם, הייתי עונה באריכות. הייתי מחפש לענות על כמה שיותר הודעות. מקסימום הודעות במינימום זמן. לתרום מהידע, מהניסיון. לתמוך. אני לא יודע לאן זה נעלם. אני מרגיש כאילו מישהו... כיבה את האור הפנימי שבי ומבפנים... וובכן, אין חושך. אבל... דמדומים.
פעם, הייתי מתנדב בהרבה מסגרות. יד לבנים, מש"צים, מכבי צעיר, פרוייקט יח"ד ועוד. לא במסגרת מחוייבות אישית. בנוסף, נתתי כל כך מעצמי בצבא - שזה הופיל אותי למיטת בית חולים, כי העמסתי את כל הבעיות של כל העולם ואחותו עליי (הייתי מקשיב לבעיות של חיילים שלי ורץ לפתור אותם - על חשבון שעות השינה שלי). אני כבר לא מתנדב בשום מקום...
אני לא יודע. אהבתי את מי שהייתי. הייתי פעיל. דינמי. הייתי בין הבנים ההכי ספורטיביים בשכבה (הייתי גם משחק כדורסל וקבעתי את שיא התיכון בקפיצה לרוחק מהמקום). היה לי זכרון של פיל.
הכל התנדף. לא יודע לאן.
אני פשוט עוצר לרגע ומסתכל על מי שהייתי ומי הייתי רוצה להיות. ומה שאני עכשיו - זה לא זה.
אני מרגיש כמו פדלעה. ממש ככה. בעקבות זה... הבטחון העצמי גם צנח.
מבזק חדשות: המקום הנמוך ביותר בעולם הוא לא קרקעית ים המלח.
לא. המקום הנמוך ביותר בעולם הוא המיקום של הבטחון העצמי שלי כרגע. שזה יותר נמוך.
איך אדם שלא אוהב את עצמו יכול לעזור לכם?! (אוליי "לא אוהב את עצמו" זה חזק מדיי, אבל זה ההכי קרוב לתיאור המצב שהצלחתי להגיע...) אוליי... לא מרוצה מעצמו - יותר יתאים.
נערך לאחרונה ע"י חרוב בתאריך 01-09-2005 בשעה 16:57.
|