יוסי שריד: כולם ידעו מה יקרה בכפר דרום, חוץ מהתקשורת
יום שישי, 19 באוגוסט 2005, 12:49 מאת: יוסי שריד, הארץ
החיילים בוכים כי חם להם ונמאס להם (צילום: רויטרס)
התקשורת בהלם. איבדה את שפיותה. מדווחת על "הלב שנקרע" ועל עוד "אירוע קשה" - למרות שהכל היה תרחיש ידוע מראש והעיתונאים לבד בהיסטריה שלהם
אז אין עוד ספק שהתקשורת הישראלית, ברובה המכריע, ירדה מהפסים, פשוט יצאה מדעתה. יש, כמובן, יוצאים מהכלל, ששמרו בשבוע האחרון על מידה של שפיות, אבל רוב המסקרים, שיצאו מהמערכת בשליחות גבורה לשטח, לגוש קטיף, שמש אוגוסט היכתה בראשם, ושיבשה לחלוטין את שיקול דעתם.
מבוקר ועד ערב ועד לילה ובוקר דיווחה התקשורת בקול רוטט על עוד "אירוע קשה", על עוד אירוע "קורע לב"; לבד מן הרדידות-הלשונית, כאילו לא בראה השפה העברית ביטויים נוספים ל"קשה" ו"קורע לב", נחשפה כאן גם מידה עצומה של רדידות רגשית.
מעולם לא דיווחה התקשורת באותה עוצמה של הזדהות והשתתפות בצער לא על משפחות שכולות, לא על אלפי משפחות בישראל שאין קורת גג לראשן כי נזרקו מביתן לרחוב, לא על ילדים עניים שעולים רעבים על יצועם בלילה, לא על זקנים בחרפת תשישותם, שלא להזכיר את מאות אלפי הפלסטינים שטוב מותם מחייהם, ולחיים האומללים האלה אנחנו אחראים כבר 40 שנה.
ההתמוגגות מן החיבוקים בין השוטרים והחיילים לבין המתנחלים והחוליגנים אף היא עלתה על גדותיה וכיסתה את הארץ. המצלמות והמיקרופונים התמקדו בחיילים ובשוטרים ובעיקר בחיילות ובשוטרות, כדי ללכוד את הדמעה שנקווית בזווית העין: גם לגברים מתלחלחות העיניים, גם לובשי מדים בוכים בלילה וביום, בסתר ובגלוי, וכמה רחומים וחנונים בנינו ובנותינו, וישראל אף על פי שקיבל פקודה ומצעדו מרעים בשלשות -ישראל הוא.
כמעט איש מן העיתונאים אפילו לא העלה את הסברה שהחיילים והחיילות בוכים פשוט כי חם להם, הם יגעים ומיוזעים, כבר חודש הם לא ישנים, נמאס להם, ומעל לכל - מחרפים ומגדפים ומנאצים אותם, מעליבים ומשפילים אותם, עכשיו גם מכים אותם, משליכים עליהם חפצים מכל הבא ליד, שופכים עליהם חומצה, מסכנים את חייהם והם לא רשאים להגיב, הם מתאפקים ומבליגים יותר משראוי להתאפק, אז מה נותר להם לעשות - רק לבכות.
מסע החנופה וההתרפסות של התקשורת החל כבר לפני חודשים ארוכים, כאשר ראשי מועצת יש"ע ורבניה דיברו כל הזמן בלשון דו-משמעית, הביאו ביודעין את צאן מרעיתם שכבשים אין בו אל סף האלימות והבריונות, ובאותה נשימה נשבעו לשמור על הכללים ולא לשבור את הכלים. בפה מלא הם קראו "לנצח את צה"ל", לסכל את תוכנית ההתנתקות תוך הפרת חוק, לסרב פקודה ובחצי פה הם התחייבו להתנהגות טובה - בלי אלימות, לא תורם יד על חיילינו שאותם כל כך אוהבים.
מנהיגי יש"ע הבינו היטב, שהם עולים ומעלים על דרך שכל באיה לא ישובו הביתה בלי בריונות, רק העמידו פנים והתחסדו. התקשורת, לעומתם, לא הבינה, לא רצתה להבין, קשרה להם כתרים של מתינות וריסון עצמי, ואף שרים וחברי כנסת ומפקדי צבא ומשטרה בכירים ליטפו את גור אריה יהודה, אולי מרוב ליטופים הוא יגדל להיות חתול מחמד.
כל מה שקרה אתמול בכפר דרום, בכפר הים ובנווה דקלים, היה תרחיש ידוע מראש, שרק נס יכול היה למנוע, ונסים לא קרו כאן - לא למפונים שסמכו עליו עד לרגע האחרון, גם לא למפנים. הוא לא התרחש, הנס הזה, אפילו כאשר העתיקו המתנחלים ומחזקיהם במזיד את זירת ההתמודדות אל בתיהכנסת דווקא, תוך "חילול הקודש".
התקשורת הישראלית לא שמה לב, משום מה, שהיא נמצאת לגמרי לבדה בהיסטריה שלה. מפעלות יש"ע היו ונשארו בע"מ, ואל העם לא פילסו נתיב. לפעמים היה נדמה שהנפשות הפועלות והמתבטאות כבר מוכרות לנו כולן אחת לאחת. תנועת ההתנגדות לא הצליחה לרתום למאבקה ולו אישיות חילונית ידועה אחת, לא כל שכן ציבורים שלמים שאינם משתייכים לצבאות השם.
בכל מהלך ההתפנות, הארץ שתקה, שקטה, חלקה באדישות קיץ לאה וחלקה במיאוס קר. על התגובה הציבורית הרווחת אמנם דווח פה ושם, אבל רק כקוריוז משעשע, וכך לבשה ההתנגדות מוכת הירח אופי של תופעה מובנת, ואילו הסלידה הרחבה ממנה הוצגה כהתנהגות תמהונית.
כבר אמש השתנה הטון, כי גם העיתונאים חלושי הדעת ראו סוף סוף במו עיניהם את הגולם, החצוף והמסוכן, שגם הם במו ידיהם יצרו אותו. פרשת ההתפנות מרצועת עזה תצמיח לפחות טובה ציבורית אחת: סוף סוף התנפצה האגדה ההיסטורית על "התקשורת השמאלנית". היא לא שמאלנית, היא לא ימנית, התקשורת, והיא אפילו לא אופורטוניסטית. היא סתם שטחית ומבולבלת.
|