השאלה היא בקשר לסא"ל עמנואל מורנו, אשר תמונותו הייתה אסורה לפרסום עקב צנזורה וסיבות בטחוניות. וכיום כ16 שהב אחרי נפלתו, הצנזורה טוענת כי אין חשש לחשוף את תמונותו. מנגד המשפחה מתנגדת.
האם מורנו "שווה" יותר מחלל רגיל שנפל בקרב ותמונותו מתפרסת בדרכי התקשורת? האם משפחה יכולה למנוע את הפרסום מסיבות אישיות?
ואותו הדבר לגבי סא"ל מ' (מחמוד חיר אלאדין) שנפל בפעילות בעזה ב2018. האם המשפחה השכולה יכלה להמשיך לדרוש לצנזר את פרטיו?
האם הקצינים האלה שונים מחיילים רגילים? או שעקב כך שנפלו בעת פעילות מיוחדת או מסווגת יש להם "זכויות יתר" מכיוון שהתרגלו לחיות מאחורי הצללים

חיה ותן לחיות

שאלה מסובכת .
לפי החוק היבש, לפי מייטב ידעתי היא לא יכולה למנוע , היא יכולה להפנות את צומת לב הגורמים המתאימים לסכנות לגבי פירסום התמונה. בסופו של דבר אם הצנזורה תתיר המשפחה רק יכולה לבקש מהעיתונות לא לפרסם. בנוסף כמובן שתמונות שצולמו על ידי המשפחה יכולות להיות מוגנות בזכויות יוצרים. לרוב מכבדים את הבקשה כמו למשל בקשה של משפחה לא לצלם הלוויה. זה עדיין לא יכול למנוע ממשהוא שיש לו תמונה שהוא צילם או קיבל אישור לפרסם מודעה בעיתון עם התמונה וכיתוב כמו "מצדיע לך גיבור ישראל" או משהוא דומה לכך. השאלה סבוכה כי זה כנראה כבר הפך משאלה בטחונית לשאלה פוליטית וחבל שכך, לאדם כמו עמנואל מורנו מגיע הרבה יותר.

טכנית זה לא אפשרי - יש מקרים כמו עזה 2018 שהאויב יודע די מהר במי מדובר, והתמונה והפרטים רצים חופשי ברשת. בעוד בישראל יש צנזורה עצמית מתוך אידיאולוגיה וכבוד לכוחותינו ולשכול, ומתוך תפישה שאם להסתיר לא יועיל, בטח לא יזיק.
משפחה יכולה לבקש יפה, אבל מי יאכוף את זה אם הפרטים מפורסמים ומועברים ברשת בין מליוני אנשים? לאויב בוודאי לא אכפת.

אגב שיקולי הצנזורה ודוברות הם לא תמיד בטחוניים, לפעמים הם כדי למנוע ביקורת ומבוכה לאומית של המדינה או מבוכה אישית של מקבל החלטות מסויים, אבל "כבוד המת" או כבוד המשפחה הם לא שיקול סביר לאכוף צווי איסור פרסום ופגיעה בחופש המידע.

"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת"

"צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון" - עזר וייצמן (על זרוע היבשה)

המקרה של מורנו הוא, כמובן, חריג ביותר - הן מבחינת הנסיבות של הארוע והיסטוריית השירות של מורנו והן מבחינת הפרסום שעצם הנפילה והסתרת התמונה זכו לו. אבל משתקפת כאן שאלה גדולה יותר של פרסום שמות חיילים ונסיבות מוות. מדי שנה ביום הזכרון מספר החללים עולה בכמה עשרות - אני חושב שמשהו כמו 50-80 בערך, ללא נופלים בפעילות מבצעית. אין פרסום מסודר של שמות החללים וגם לא של נסיבות המוות. במקרים של התאבדויות זה מובן - הן מבחינת הפגיעה הפוטנציאלית במשפחות (שזה, אולי, המקרה הנפוץ יותר של משפחה שלא רוצה ששם ותמונה יפורסמו) והן מחשש (לא מוצדק, להבנתי) לעידוד התאבדויות נוספות. אבל במקרים אחרים אין לזה הצדקה. וגם אם נניח שלא מפרסמים שמות של חיילים שנפלו במהלך שירותם ולא התאבדו כדי שלא יתגלה מתוך הפרסום מי התאבד, עדיין מן הראוי היה שצה"ל יפרסם מדי שנה לפחות עדכון סטטיסטי על נסיבות המוות: כך וכך מתאבדים, כך וכך נהרגו בתאונות, כך וכך מתו ממחלות, כך וכך הם נכי צה"ל שנפטרו ומוכרים כחללי צה"ל (כל נכה מעל דרגת נכות מסויימת מוכר אוטומטית כחלל צה"ל כשהוא נפטר, גם אם ניהל חיים רגילים חמישים שנה אחרי הפציעה).