|
02-11-2021, 11:45
|
|
|
חבר מתאריך: 28.09.04
הודעות: 5,708
|
|
תגובתו של יפתח ספקטור לישראל בהרב ב- 'הארץ'.
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי yaari שמתחילה ב "מבצע "דוגמן 5ב" - תקיפת מערך הטק"א בסוריה במלחמת יוה"כ (7/10/1973)"
כפי שהועלה בקבוצת הפייסבוק "מלחמת יום כיפור - זכרונות, צלקות, כאבים וכל השאר".
חיל האוויר אכן לא תיפקד כראוי במלחמת יום כיפור-
----
טייסי הצי האמריקאים לא תחקרו את קרבותיהם בווייטנאם. הנורמה ששררה אצלם היתה זו שאיפיינה את הקאובוי במערבונים: "אל תסביר ואל תתנצל". למזלו של חיל האוויר הישראלי, התפתחה בו תרבות שונה: טייסיו ומפקדיו אמנם לא התעסקו בהתנצלויות, אך כן חיפשו הסברים — הם השקיעו מאמץ גדול בתחקור כל פרט בקרבותיהם, כדי להבין מה בדיוק קרה ומדוע. תרבות התחקור היא סיבה עיקרית לכך שהישגי החיל בקרבות אוויר היו טובים ביותר מפי ארבעה מאלה של הצי האמריקאי בווייטנאם.
צריך להבין, שתרבות תחקור — עם נכונות להודות בשגיאות ובכישלונות — היא מרכיב מרכזי ביעילות של כל ארגון, והיא קריטית במיוחד בצבאות. היא אינה באה בקלות: לכל ארגון ולכל אדם — וחיל האוויר בכללם — יש נטייה להתגונן, להדחיק כישלונות, לתרץ תירוצים ולהמציא בדיות. ההבדל הוא ביכולת להתגבר על נטיות אלו ולבקש את האמת. משום כך הטריד אותי מאמרו של תא"ל במיל' ישראל בהרב, "מה רוצים מחיל האוויר" ("הארץ", 29.10).
במאמרו תוקף בהרב את ספרו של פרופ' אורי בר־יוסף, "מלחמה משלו" (גילוי נאות: פרופ' בר־יוסף משמש כיועצי בעבודת הדוקטורט שלי). בספר זה מוצגים ליקויים בתפעול חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, שהבולטים שבהם היו אנדרלמוסיה עם פרוץ המלחמה, הימנעות ממושכת מלחימה בסוללות הטילים בחזית והתמקדות בתקיפת שדות תעופה בעומק, החמצת היכולת למנוע את הסיוע העיראקי לסורים והשקעת מאמצים לא מתואמים עם הלחימה היבשתית (מכאן שם הספר). טענתו של בהרב — המתאר את בר־יוסף כ"שרלטן" ו"חסר ידע" — היא שחיל האוויר היה מוכן היטב, אבל פעילותו שובשה בפתיחה על ידי הדרג המדיני, ובהמשך הוא לא יכול היה להשתתף ביעילות בלחימה, מכיוון שכוחות היבשה "היו מבולבלים, וברוב המקרים לא נתנו מטרות קונקרטיות ברורות".
מלחמת יום כיפור: אחד הניצחונות הגדולים של חיל האוויר.
כפי שבהרב אומר, "כשהאמת היא חלקית, מסולפת ומנותקת, קשה יותר להבחין (בשקר)". זה בדיוק המצב במאמרו. אכן, הדרגים המדיניים, משיקוליהם הלגיטימיים, לא אישרו תקיפה מקדימה. זכותם! אך מדוע חיל האוויר — שידע "שבוע קודם" שצפויה מלחמה — לא נתן פקודת "אש חופשית" לסוללות ההוק הסדירות (סוללות המילואים אף לא גויסו)? ומה מנע ממנו להעלות פטרולי הגנה בשטחנו? האנדרלמוסיה בפתיחה — עם ההזנקה של "כל המטוסים להגנה" — היתה חיל־אווירית בלעדית.
בניסיונו לגונן על תפקוד חיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, תא"ל במיל' בהרב מפנה עורף לתרבות בקשת האמת של החיל
ובאשר להשתתפות החיל בבלימה: לפי בהרב, חיל האוויר "לא היה ערוך למשימה כזאת, שהרי הוא כלל לא יועד לה". בהרב, כנראה, לא יודע שמוטי הוד, מפקד חיל האוויר עד מאי 1973, הבהיר — חמישה חודשים לפני המלחמה — את חשיבות המשימה. הוא גם אינו מכיר כנראה את פקודת "שריטה", שנועדה בדיוק למתאר זה. "שריטה" היתה מערכת של תקיפות אוויריות בתנאי אמ"ט (כלומר, בטרם הושמדו סוללות טילי האויב) על מטרות קרקע באזורי הגבול.
היו שיטות לבצע משימה כזאת. חמשת אזורי הצליחה היו ידועים למודיעין, וריכוזי האויב בהם היו מטרות מושלמות למטוסי החיל. ואולם, "שריטה" נותרה מילה ריקה מסיבות שאינני יודע. אפילו הנ"צ של אזורי הצליחה לא נרשמו בפקודה, ובשעת הצורך לא נמצאו. ובעת החצייה עצמה, "שריטה" נשכחה (והאנדרלמוסיה של הזנקת "כל המטוסים לאוויר" פירקה את החימוש ממטוסי הפנטום). בקצרה, חיל האוויר לא היה ערוך למשימה — אף שהיו לו את מרב הנתונים הנדרשים. העובדה שמטה הצבא לא ביקש להפעיל אפשרות זו, אינה מורידה את האחריות מחיל האוויר וממפקדיו.
באשר לחוסר ההתאמה למטרות צה"ל במלחמה — שמזכיר בר־יוסף בספרו הראוי מאוד — אציין רק, שהדגש ששם בהרב על הפלת מטוסי האויב היא בדיוק הדוגמה לחוסר ההתאמה הזאת, משום שמאז יוני 1967 ועד לגמר מלחמת יום הכיפורים היה איום מטוסי האויב על כוחותינו בחזית שולי, ועל המדינה הם לא איימו כלל. הפלת מטוסי הקרב שהתמחינו בה במלחמת ההתשה — ואשר ברוב המקרים דמתה יותר לציד ארנבות מאשר ללחימה באריות — שימשה בעיקר לצורכי מוראל ויוקרה לאומית. ההישג המשמעותי שהשיג חיל האוויר בתחום זה במלחמת יום הכיפורים היה דווקא נגד המסוקים, כששבר התקפה מוסקת גדולה בסיני עם פרוץ המלחמה.
אתייחס כאן רק לעוד שני עניינים במאמרו של בהרב: האחד הוא מקור "הידע וההבנה בהפעלת הכוח האווירי". כמדומני שבעניין זה עדיף הידע הנובע מעיון אינטלקטואלי מעמיק בחומר. ה"גיק" המפענח את תצלומי האוויר — אם להשתמש במטאפורה של בהרב — יודע הרבה יותר על המצב מאשר הטייס. העניין השני הוא "גיוס המשפחות השכולות", שבעיני הוא פופוליסטי ומכוער.
אני מקווה שחיל האוויר לא ישנה את תרבותו, ובמקום להצטדק ולהטיח האשמות באחרים, כפי שעושה בהרב, ימשיך להביט במראה, להודות בשגיאות ובכישלונות ולהפיק מהם מסקנות לעתיד.
----
תא"ל במיל' ספקטור היה מפקד טייסת פנטום בחיל האוויר במלחמת יום הכיפורים, ובין השאר כיהן בהמשך כראש מחלקת מבצעים בחיל.
|
|