אני מעוניין לפתוח פה דיון שהוא בעיני מאוד כואב ואני מתנצל מראש על כל מילה שכתובה פה.

הביקורת שיש לאחרונה על צה"ל: מהפנסיות וחוסר הנכונות להתייעל *באמת*, דרך תחקירים המעידים על רשלנות או עבירות פליליות של קצינים מן הדרג הבינוני ומעלה ועד לתפקודו השנוי במחלוקת של צה"ל במבצעים האחרונים - נותנים תחושה גוברת בציבור שצה"ל לא מצליח לספק את הסחורה.

לראייה, בתקופה האחרונה חווינו בליץ תקשורתי לא קטן כנגד הרמטכ"ל כוכבי מפי כלי תקשורת מיינסטרים בישראל - דבר שכמעט ואין לו תקדים בשנים האחרונות (בהתייחס לביקורת אישית שאינה קשורה לתפקוד במלחמה כלשהי).

אמנם כל שבוע ישנה איזו כתבת יח"צ בסגנון "כך ננצח את המלחמה הבאה" או "תחזיקו אותי כי ניתן תיכף מכה אנושה לחמאס" אבל ב'מאני טיים' זה מרגיש כמו חיפוי על תהליכים רעים שעוברים על המערכת.

בנוסף, כפי שאמר לי קצין בכיר לא מזמן, ואני מצטט: "את ההכי טובים כבר איבדנו, אנחנו כיום נלחמים על הבינוניים" - אמירה כאובה, ובין אם היא מוגזמת או שלאו, מעידה על תחושת ריקבון בקרב אנשי הקבע.

ואז אנחנו מגיעים למצב של ביצה ותרנגולת: אין תמריץ לטובים להישאר והצבא הופך לבינוני. צה"ל לא מצליח לספק את הסחורה במלחמות, וכתוצאה מכך האמון של הציבור בו יורד (ע"ע מחקר של ד"ר עידית שפרן גיטלמן שפורסם במכון הישראלי לדמוקרטיה).

בא לי לומר שאני סתם מגזים "וזה תמיד היה", או "אל תדאג, יהיה בסדר", אבל נדמה שמשהו מאוד רע עובר על המערכת הצבאית ויש תחושה של גסיסה שקטה - ספינת ענק אשר שוקעת לה באיטיות. השאלה היא האם אכן כך? ואם כן, האם עברנו את נקודת האל-חזור? האם בר-תיקון?

כך או כך, הייתי ממליץ למטכ"ל לקיים בדחיפות עבודת מטה שעיקרה כיצד לשקם את אמון הציבור.

אם אנחנו בתהליך שקיעה לדעתך, במה לדעתך תתבטא השקיעה הסופית? טנקים סורים ברחבת הכנסת?

זו שאלה מצוינת - איני יודע מה יהיה בסופו של התהליך הזה (לכאורה). יש עדיין גיוס חובה וחיילים מוכשרים נמצאים פה במרחבי החובה והמילואים אשר בעלי רגשי לאומיות ופטריוטיזם עזים. עליהם אני סומך במניעת תרחישי קיצון כפי תיארת.

אבל אנחנו לא נדע לפתח את האמל"ח הכי טוב, לא נהיה בעלי תעוזה לפעול במבצעים מתוחכמים, אולי זה אף יוביל למשבר גיוס חובה והפיכתו של צה"ל באופן מובהק לצבא קבע? איני יודע. זה דיון בפני עצמו.

אף מ"פ שדיברתי איתו היום לא רוצה להמשיך. רס"ן שהיה מסוכם לקחת גדוד בקרוב ביקש להשתחרר. אחר אמור לקחת גדוד בסיום תפקיד והוא גם ביקש להשתחרר. כולם מדברים על חוסר אמון במערכת ובמפקדים בכירים ובדרגי הבינים, ותסכול מצורת ההתנהלות של המערכות והפרטים במערכות
יש בהחלט בעיה קשה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

יתרה מזו, צה"ל מאבד בהדרגה את מעמדו כפרה קדושה בחברה הישראלית.

מוסד\שב"כ לעומת זאת יכולים להסתכל מהצד על צה"ל הגוסס ולחייך. שם, לכאורה, המצב טוב בהרבה. הם גם עדיין נהנים מאתוס הסודיות, הקונצנזוס הציבורי והתרומה לביטחון המדינה תוך כרסום מעמדו של צה"ל.

תוסיפו גם את מעמדו העולה של המגזר הפרטי. לא רק ההייטק שמפתה את אנשי הקבע שלנו, אלא גם גופים שיודעים לתת שירות ביטחוני באיכות שלא נופלת מזו של הצבא (ואף טובה ממנה). למשל, מכוני מחקר פרטיים שלהם יתרון יחסי על פני, נניח, חטיבת המחקר, או - וזה קצת יותר מוכר - חברות טכנולוגיות שמפתחות מוצרים ביטחוניים איכותיים מאלו שפרי פיתוח הצבא. אפילו חברות לוויין שנותנות שירות טוב יותר מיחידת החוזי הצה"לי.
כלומר, התחרות של המגזר הפרטי כמעט "הרגה" את הצבא באופן מקיף - איכותית ומשכורתית.

עבודת מטה שעיקרה כיצד לשקם את אמון הציבור...זה עקום. עבודת מטה כיצד לשקם הצבא, ואז יגיע אמון הציבור...זה ישר

בדיוק ככה ב-2006 הצבא ניסה לייצר תמונת ניצחון במקום לייצר ניצחון. זה חלק מהבעיה.

הנושא הוא הדגשים, עיקר וטפל, הרגשת ביטחון מול ביטחון, מצג מול מציאות.....ההדגשים השונים אצל בני אדם משקפים אישיות, צורת חשיבה, גישה.....סוחרים לדוגמה שמים דגש על מצגת, פחות חשוב להם איכות המוצר. משרד התיירות שלנו משקיע המון בלספר לתיירים כמה טוב פה, ופחות עושה לטובת ההיצע שלו לתייר.....ומי שלא הבין עד פה, אני טוען כי אנחנו מתמקדים פחות מדי באיכות העשייה, יותר מדי מתעסקים במצגת...בטפיחות על הכתף...

למה ההתנצלות...? צריך להתנצל על ביקורת....? האם זה בכדי לרכך את הביקורתיות בכדי שהמנהלים פה יאפשרו אותה...? הקושי לבקר כחלק ממציאות של חתירה לשיפור- זה דבר מדאיג

צה"ל הוא גוף עייף עם איים קטנים של מצוינות והרבה בינוניות. חלק מהבעיות טבעיות לחלוטין, צבא שנלחם בלא הצלחה יתרה בארגונים כמו חמאס וחיזבאללה ומבצע פעולות שיטור בשטחים זה לא מקום שאנשים מצוינים שרוצים להשפיע יראו בתור מקום עבודה אטרקטיבי. עדיף ללכת להיי-טק.
בנוסף, היום כמעט כל ההורים של החיילים שירתו בצה"ל ומכירים את הבעיות שלו וכמה לא ניתן לסמוך עליו, וגם הציפיות מצה"ל גבוהות יותר מבעבר.
הדבר החיובי הוא שבגלל חולשת האויבים שלנו והסכמי השלום עם חלק ממדינות ערב, מדינת ישראל תמשיך להתקיים גם על צה"ל בינוני.
לגבי איראן - אני חושב שיש כאן כישלון מדיני/צבאי וזה כולל גם את המוסד. איראן היום היא מדינת סף גרעינית וכל הפעילויות המוצלחות שנעשו היו הצלחות מקומיות אבל עדיין הגענו להפסד אסטרטגי.

כמה דברים שאפשר לעשות בשביל לשפר:
1. מהפכה בניהול כוח אדם ותנאי השכר - העלאת שכר וביטול פנסיה מוקדמת ללא לוחמים.
2. העלאת שכר הסדיר כדי שצה"ל יפסיק לבזבז את המשאב ומעבר לצבא חצי מקצועי. כיום ההכשרות של חלק ניכר מתפקידי הלחימה פשוט לא כלכליות בשירות של 3 שנים.
לדוגמא, טנקים מודרניים (עם מערכת הגנה אקטיבית) אין כנראה בכמויות של אלפים. אין היגיון להכשיר צוות טנק בעלות גבוהה ולשחרר אותו אחרי 3 שנים.
3. הפסקת מבצעי נדלן בעזה. בשומר החומות כנראה שוגרו אלפי חימושים מדוייקים בעלות של מיליארדים. התוצאה המבצעית של המבצע היא עלובה (100 לוחמי חמאס הרוגים). המבצעים האלו מספקים עלות/תועלת נמוכה מאוד לישראל מכל הבחינות.
4. החזרת דובר צה"ל להיות דובר צה"ל ולא ענף יחסי ציבור לקצינים בכירים. לצערנו היום כבר ניתן להאמין לדובר צה"ל באופן אוטומטי.
5. לבטל אין חטיבת המחקר באמ"ן. אחרי 70 שנה של כשלונות צריך להבין שאין להם יכולות להבין את מנהיגי ועמי הצד השני. לפרשן טוב לענייני ערבים או פרסים יש תחזיות יותר טובות.

"העלאת שכר וביטול פנסיה מוקדמת ללא לוחמים."
תגדיר לא לוחמים
- אנשי 8200?
- מתכנתים?
- נגדים שמחזיקים את מערך התחזוקה של הטייסות ?

הצבא הלוחם לא יוכל לתפקד מעבר לכמה שעות ללא מעורבות ה"לא לוחמים"

הבעיה היא, שאנשי קבע צעירים בגילאי ~30 בתחומים שציינת מחפשים אתגר, עניין ושכר-
והצבא מנסה לפתות אותם בפנסיה נדיבה, כולל פנסיית גישור, בעת שהוא מגביל אותם מבחינת אתגר ועיניין.
מי שמשרת במקצוע מבוקש לא אמור להתעניין בפנסיית גישור. זה פטנט שהיה צריך להיות מוגבל ללוחמים ובעלי תפקידים לא מבוקשים באזרחות.

הצבא לוקח אנשים טובים מאוד לתפקידים שגרתיים (כי הוא יכול), ואז בוכה כשהם משתחררים.
אולי עם עבודת מטה טובה, אפשר לאתר תפקידים ש-"עוצבו בידי גאונים כך שדפ"רים יוכלו לתפעל אותם", כמו שאמרו על צבא ארה"ב וכפי שכל ארגון גדול עובד, ואז להסתפק ברמה נמוכה יותר.
נאמר, קצין אג"ם של חטמ"ר צריך להבין את הגיזרה שלו ולהיות איכותי- אבל הלוגיסטיקה והחימוש די דומים בעשרות מקומות. ואם ארגון מתאים, לא צריך להיות איכותי במיוחד כדי לתפעל אותם.

אני מכיר את זה ממילואים, אבל היום בסדיר דומני שהמיונים מביאים לכך שכח אדם משובח מבחינת השכלה ויכולות (ולא בעייתי מבחינות אחרות* כן מגיע למקומות הולמים. ואם אתה מתכוון בקבע, יש לך דוגמאות?

לפני כמה שנים הייתי מהנדס חומרה וראיינתי הרבה עתודאים בוגרי יחידות טכנולוגיות. הרושם היה של אנשים איכותיים שעסקו בעבודה לא מאתגרת ולא ממש מיקצועית מבחינת רמה ויכולת דרושים. שנה בשוק הפרטי נותנת יותר ניסיון וידע מכל השירות הסדיר והקבע.

הפנסיה הנדיבה (תקציבית) היא למי שנכנסו לקבע עד 31.12.03, ז"א במקסימום ילידי 1982 שהם לפחות בדרגות אל"מ או נגד בכיר ובני 39 ומעלה.
ופנסיית הגישור די קרסה, בקישור הסבר על פנסיות צה"ל
https://www.army.co.il/%D7%A4%D7%A8...9E%D7%95%D7%9C/

ז"א לאנשי הקבע עד גיל 38 יש פנסיה צוברת והם מסתכלים בקנאה איך הרמטכ"ל ושרהב"ט ניהלו קרב של וועדי עובדים על הדובדבן של הקצפת שהם לעולם לא ייהנו ממנו, אולי גם לא מהקצפת.
והנה כך הרמטכ"ל ושרהב"ט תקעו אצבע בעין של הקצונה והנגדות הזוטרה בצה"ל שניטחנים ע"ח החיים האישיים ובלי תנאים ראויים ותגמול הולם, לכן מתנדנדים בין ללכת ולהשאר.
זה נכון גם לסדיר.

ועוד מילה על הרמטכ"ל שמאד קשורה לאשכול - בתחילת הקדנציה קיבלנו לוחם עז שדיבר על ניצחון ואפילו ניצחון בזק, הקים מסגרות מיוחדות ומורכבות (רפאים, שילוח) ודאג לצה"ל מתחמש ומתאמן.
הרגשנו שסוף סוף התפוגג הצל הארור של קודמו העלוב.
והנה עכשיו באמצע הקדנציה הוא נראה עייף ושוקע בבינוניות, דואג לחברים, תומך באי עשייה ובפוליטיזציה (לצמצם את הירי וכו'..)
אם לכוכבי לא מתאימים ההגבלות של הדרג המדיני שיהפוך להם את השולחן על הראש, בינתיים צה"ל מתנהל כמו פיל בחנות חרסינה ולא רק הדרג המדיני אשם אלא גם הדרג הצבאי הבכיר.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Fang ז"א לאנשי הקבע עד גיל 38 יש פנסיה צוברת והם מסתכלים בקנאה איך הרמטכ"ל ושרהב"ט ניהלו קרב של וועדי עובדים על הדובדבן של הקצפת שהם לעולם לא ייהנו ממנו, אולי גם לא מהקצפת. והנה כך הרמטכ"ל ושרהב"ט תקעו אצבע בעין של הקצונה והנגדות הזוטרה בצה"ל שניטחנים ע"ח החיים האישיים ובלי תנאים ראויים ותגמול הולם, לכן מתנדנדים בין ללכת ולהשאר. זה נכון גם לסדיר.

אז במקום לקרוא לזה "פנסיה תקציבית",
דאגו לחלק את זה ל"צוברת" (מושקע בבורסה ויכול להגיע אפילו ליותר) עם "גישור" ובדרך הוסיפו כ"כ הרבה תוספות - שמקבלים אותו דבר ואפילו יותר.

ואחרי ששר הביטחון והאוצר חתמו על אישור התוספות שהרמטכ"לים חילקו בלי אישור,
בעצם כל התועלת התקציבית מהמהלך - נשדדה.

ואז אין תקציב לתוספות לקבע ראשוני (אפילו יצטרכו לקצץ),
ואיכות המשרתים תמשיך להידרדר.

רק הערה - בעיני לא ראוי לכתוב על אייזנקוט משפטים כמו "הצל הארור של קודמו העלוב". לגיטימי לגמרי לחשוב שהוא לא היה רמטכ"ל טוב, אבל בכל זאת האיש תרם כמה דברים לבטחון ישראל לאורך שנותיו הרבות בצה"ל ואין שום סיבה להתיחס אליו במלים שמתאימות לאויבי ישראל. קל וחומר כשהמגיב הוא מנהל בפורום, שראוי שיתן דוגמה לשיח רציני ומכבד.

אחד הסימנים לירידת היוקרה של צה"ל היא הכניסה של נשים לתפקידים רבים יותר ויותר. כמו במקצוע ההוראה, כניסה של נשים למקצוע בדרך כלל מסמנת ירידה ביוקרה הכללית שלו. זה עצוב אבל זה משיש.

על כל פנים, יש סיבות שונות אפשריות לירידה ביוקרה של צה"ל, ורק חלקן קשור לירידה ממשית בכוחו:
1. מאז מלחמת יום כיפור לצה"ל יש מעט הצלחות חד משמעיות, לא מעט כישלונות של ממש, והרבה הישגים חלקיים שמעוררים תחושת חמיצות. חלק מזה נובע מירידה יחסית ביכולת של צה"ל אבל חלק מזה נובע מאילוצים בינלאומיים שלא היו בעבר ומיאלוצים פנימיים-מבחינה זו יש לומר שהרגישות לאבידות גדלה למימדים לא הגיוניים וחסרי פורפורציה מה שגם פוגע ביכולת להציג תוצאות כהישג וגם מרתיע את הדרגים הקובעים בכל הרמות מלצאת בפעולות צבאיות שיביאו הישג.
2. שחיקת אתוס צבא העם: לאורך הזמן יותר ויותר מבני החברה הישראלית (באחוזים ובמספרים מוחלטים) אינם משרתים בצבא בסדיר, שלא לדבר על מילואים ויש לגיטימציה ציבורית גוברת לכך. בתנאים אלו נוצר ניכור.
3. ירידה ביוקרת השירות הצבאי בכלל, והקרבי בפרט, כמקור לגאווה ולמוביליות חברתית. כיום, רק שירות ביחידות מיחשוב ומודיעין מסויימות (ועדיין בתחום הטייס ובמידה מסויימת יחידות מובחרות מסוימות) מעורר רושם ביציאה לאזרחות בקרב רוב הציבור. על רקע זה, אוכלוסיות משכילות ואייכותיות שבעבר נתנו כח אדם מעולה ליחידות הקרביות ולדרגי הפיקוד עושות זאת כיום הרבה פחות.

מה שבטוח הוא שהבעיה איננה חוסר תגמול כספי מספיק למשרתים בסדיר, ובוודאי לא למשרתים בקבע. להיפך, ככל שהתגמול החומרי גובר כך התפיסה העצמית (והחברתית) של המשרתים היא של מי שמשרתים תמורת שכר (ולא למטרה נעלה) ולכן שביעות הרצון מגובה התגמול יורדת. למה שאקריב את החירות שלי למשך כמעט שלוש שנים, שלא לדבר על בריאותי ואולי חיי, תמורת 8,000 ש"ח בחודש?

גרמת לי להפוך מצופה וקורא למגיב

הכל מתחיל בתרבות של אי אמירת אמת - או שקר במילים פחות מכובסות
מלמעלע עד למטה הצבא משקר כמו שהוא נושם וזז.
הקשר בין רמת מקצועיות וכושר נדרשות למה שהלוחמים מציגים בפועל - שקר
נתוני גיוס - שקר
רמת ההשפעה של חיל האוויר על היכולת להכניע מערכה - שקר
רמת צבא היבשה - שקר
כשהמערכת לא מסוגלת להסתכל לאמת בפנים היא לא מסוגלת לתקן ולהשתפר.
בתור מי שהיה מפקד צוות והוביל לעיתים מסגרות גדולות מצוות גם באימונים ומבצעי - הצבא פשוט לא רגיל לומר אמת ולהתמודד איתה.
ואין קשר לא לתנאים ולא למשכורות, התנאים טובים מאוד וכך גם המשכורות - לא מכיר איש קבע אחד רעב ושלא יוצא לחופשה. בתור סמנכ"ל בהייטק אני נעדר מהבית יותר מחבר אל"מ וזמין לעבודה לא פחות ממנו וכשהייתי על מדים במילואים גם בסכנת חיים יותר גבוהה משלו...

הדוגמא של ישראל טל על המהפך בחיל השריון מחיל גרוע ולא מקצועי לאגרוף הברזל של המדינה היא הנר שלאורו צריך הצבא לעשות תיקון

ברוך הבא אל הפורום, נשמח לשמוע עוד ממך

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

לא הרגשתי שיש פה מקום להעביר את הדעה שלי, עד שפתחת אשכול וראיתי שהוא קיבל תגובות רציניות, לכן אכתוב. אבל קודם כל, תודה לך על הביקורת.

קצת לפני: כל מה שאכתוב מדבר על יחידה מסווגת (עד לאחרונה) עם מבנה מסווג, אך כל מה שאגיד הוא בגדר הבלתי מסווג, ואין חשש לבעיית ב"מ.

שירתתי ביחידה מסוימת, שבאמת מהווה איזשהו אי של מקצועיות וקידמה בתוך חיל ירוק, דבר שראיתי עד אז רק בחיל האוויר. הרגיש טוב, בהתחלה. הייתי גם הנדסאי אז נאמר לי שאפיק הפיתוח שלי משמעותי.
מהר מאוד, הבנתי עד כמה המקום עצמו רקוב. אהבתי אותו ואת האנשים, אבל ההרגשה הייתה בסופו של דבר של משיכה מתוך הענייניות ולתוך הבירוקרטיה, אינטרסים אישיים, וקומבינות אינסופיות.

אתחיל מההתחלה.
הגעתי מיד למדור מסוים בו עסקתי בכללי בתחום ה-RF. מדור של כ-30 אנשים, נגיד. המדור באופן טבעי איכלס כל מיני מהנדסים, מעט הנדסאים, וכמות מכובדת של חיילים פשוטים שעברו קורסים למיניהם.
כשרק הגעתי, היה קצת עומס. קיבלתי משימה, ועשיתי אותה על הצד הטוב. המשימה עצמה הייתה קשורה יותר לפעילות הכללית של המדור אבל לא כל כך למקצוע שלי.
חשבתי, אולי המשימה הבאה תהיה קצת יותר מלמדת. אגב, כשאני אומר משימה אני מדבר על עבודה של שבועות עד חודשים.
המשימה הבאה הגיעה, והפעם העבודה הייתה עוד יותר מביישת ולא הבנתי כיצד אני אמור להתקדם כך.
עברה לה שנה, וקרו 2 דברים מדהימים במדור - המדור התרחב בעשרות אחוזים, וכמות המשימות צנחה לכמעט אפס, לא פר אדם, אלא למדור בכלל.
רוב אנשי המדור היו מחוסרי עבודה. כמוני, הרבה הנדסאים וחיילים פשוטים התלוננו על אבטלה.
בעודי מנסה לתת להם מוטיבציה, הבנתי שאני מדבר איתם לא נכון כי לא נשארה בהם בכלל טיפה של מוטיבציה.
שום אתגר לא ניתן להם למרות שעם קצת התייעלות מצד ההנהלה היינו מוצאים הרבה משימות מאתגרות שהיו מקדמות הרבה מאוד אנשים ותהליכים.
אלה שכן הייתה להם מוטיבציה, ההנהלה פשוט הורידה אותם ואמרה שלא יקבלו משימות, או שאם יקבלו משהו, זה להזיז גנרטורים וארגזים.
הם התחננו לתרום ולעזור ורק קיבלו כל הזמן "לא".
אנשים שיודעים אלקטרוניקה ותקשורת, מתפעלים צב"דים, יודעים לתכנת, יודעים לעבוד עם ולפתח חומרה, פשוט באים לשתות קפה כי צריך לדווח שנכחו, ואז הולכים הביתה.
בנסיבות כאלה ואחרות שכבר לא יכלתי להיות במדור יותר מכמה דקות ביום, דיברתי עם מישהו מהנהלת המדור. הוא היה ראש צוות שעד לא מזמן היה מהנדס מן השורה במדור.
שאלתי אותו בנוגע לאבטלה והוא לא ידע על מה אני מדבר.

מסתבר שהוא לא נפנף אותי, אלא באמת לא ידע שיש עוד אנשים במדור שהם לא מהנדסים. בשבילו ובשביל שאר ההנהלה, העיקר שלמנהדסים יש עבודה, ושאר האנשים שילכו לעזאזל.

הם עד כדי כך זורקים, שאנשים נתקעו למעלה מחצי שנה בהכשרה הבסיסית שלהם, כולל בנות עם שירות קצר, שאני עברתי תוך בערך שבועיים.
מצד אחד, בגלל בולשיט מסוים, צריך שההנהלה תאשר שההכשרה הסתיימה אבל אין להם קשב לזה, ומצד שני אין משימות עד סיום ההכשרה.
הייתה לנו אפילו חיילת אחת שהשתחררה ממש חודשים ספורים אחרי שסיימה את ההכשרה שבאמת אמורה לקחת אולי רק שבוע שבועיים.

אולי הם מאוד אוהבים מהנדסים, גם זה לא כל כך. היה לנו מהנדס אחד יוצא דופן הן באישיות והן בידע שלו. בעל מספר תארים, ובדיוק התניע עבודה על פרויקט טכנולוגי מהפכני בתוך המדור, שהיה מקפיץ יכולת מסוימת מדרגה.
תקן הקבע שלו בוטל בהתראה הקצרה ביותר שניתן, חוקית, לתת, בזמן שאחרים שהתחבבו על ההנהלה נשארו למרות תרומה כמעט אפסית מבחירה.

בסופו של דבר השתחררתי עם ידע בתוכנה, תקשורת RF, ואינטגרציה, אבל 80% מזה היה לימוד עצמי ולא עבודה בצבא.

המדור הזה, שמתאפיין בחוסר מקצועיות, חוסר ארגון משווע, דרמות, ויותר מדי פרוטקציות, עדיין נחשב לבין הטובים איכשהו, אולי רק תודעתית, ביחידה.

היחידה עצמה מתאפיינת בבלגן אחד נוראי שהיה מתוקן בקלות ע"י הפרטה של חלק מהמדורים / יכולות.
וזה ה best of the best של היבשה. פשוט בושה וחרפה.

חבר כתב למעלה: "....הדבר החיובי הוא שבגלל חולשת האויבים שלנו והסכמי השלום ...."

הסתכלו מסביב: ראו את התחמשות הצבא המצרי מעבר לכל פרופורציה, והקמת תשתיות צבאיות בסיני,
זה לא בדיוק "חולשת האוייבים.." (שכחתי, מצרים לא אויב, יש לנו הסכם שלום עימה...)

הסתכלו מסביב:
ראו את הזעם בעיניים של לוחמי החמאס והחיזבאללה, אילו כבר לא בדיוק "אויבים חלשים", פעם דיברו כאן לימדו אותנו עד כמה אנחנו איכותיים מול הערבים...

היסתכלו מסביב:
ראו את קריאות הקרב של ארדואן וההסכמים שלו עם לוב, בעניין שליטה באגן המזרחי של הים התיכון
נ- זה לא בדיוק "חולשת אוייבים" נכון, יש מי שלא רואה התורכים אויב, וממשיכים לנהור לשם...

למרות כל מיני חולמים בארץ ( מחר יפרוץ שלום עולמי) - נראה שה"ציונות" של החברים מעבר לגדר- חזקה מאוד.

אז אולי החיזבאללה והחמאס הם חלשים מבחינה צבאית גלובלית- אבל כך או כך, הם מחזיקים אותנו, את הצבא הכי טוב בעולם- בכוננות ספיגה. לעיתים קרובות, אנשים המחזיקים עצמם חכמים טוענים שהאיפוק שלנו "שלא לדרדר את המצב" - זה ביטוי לכח. ולכן, צה"ל לא טורח להשמיד את שדרות הפיקוד ואת כוח הלוחמים שלהם. (*)

היכן "האש בעיניים"- אצל קדר הצעירים הישראלים שיכולים וצריכים להתגייס, ומוצאים מיליון סיבות בעולם להשתמט, היכן החוסן הלאומי של העורף שלנו?

את התשובה אתם יודעים לבד. וזה למעשה המוטו של החבר שפתח את הנושא הזה לדיון. זאת גם דעתו של האלוף(מיל) בריק, וסא"ל (מיל) דקל.

כך שאני מציע להוריד את המילים "הדבר החיובי הוא שבגלל חולשת האויבים שלנו והסכמי השלום" מהנחת העבודה שלנו/של ישראל.

האויבים שלנו כלל לא חלשים, והסכמי השלום- מטרתם כלכלית בלבד, ועומדים על כרעי תרנגולת.

מכאן- אפשר להמשיך לפתח את הדיון.

(*)- אמת, אני בסך הכל אדמירל מקלדת, איש פשוט מהרחוב, שלא מבין באסטרגיה ומדינאות- לצורך כך יש מדינאים נבחרים בממשלה.

שני הסנט שלי,

התגייסתי לחיר ב2005, השתחררתי ב2008 ומאז משרת במילואים.
לאורך השנים והניסיון כמילואימניק ההרגשה שלי היא שיש דברים שהתרעמו עליהם אי שם בשנת 2009 ונשארו כמו שהם עד היום.
במילואים האחרונים הגעתי לתמוך בחיול והחתמות על ציוד.
רמת ציוד האימונים, איכותו ותקינותו מביישים את צה"ל של 2021.
הרמה עד כדי כך מביישת כך שלא ניתן להתאמן עם הציוד והלוחמים נאלצים לקנות על חשבונם ציוד מתאים.
מדים קרועים, ווסטים לא שמישים, תיקי לואו לא שמישים, קסדות לא שמישות או תקינות וכו..
לא שהעובדה הזאת חדשה לי, לא שאני לא נתקל בה כל פעם מחדש, אבל זה פשוט עדיין קיים.
האם זה צריך לשקף את הגישה של צה"ל כלפי לוחמי המילואים שלו?
האם זה משקף איזה תהליך של לקיחה בחשבון של צבא המילואים בתהליכי השיפור שהצבא עובר?
למה זה קורה בעצם ואיך חייל מילואים אמור להרגיש אם את המינימום הנדרש על מנת לסיים אימון בצורה טובה ובסיסית הצבא לא יכול לספק לו?
יכול להיות שאני מסתכל באופן צר, אבל מהמקום הקטן שאני נמצא בו בתור בורג בתוך כל המערכת הזאת, אי אפשר להתעלם ממציאות שלא משתנה לאורך שנים וממשיכה באותו אופן.
מבחנית זה מצביע על כך שלא נעשו שום תהליכים על מנת לפתור את הבעיה המוכרת הזאת, ואם לא התבצעו התהליכים המינימליים הנדרשים האלה אז בעיני זה משליך על הצבא כולו.
כמובן שיש סדרי עדיפויות ויש מי שיהנה מתקציבים ועדכונים שונים, אבל לא מצאם תקציב שיכול לתקן את הבעיה הזאת? לא איזה שינוי אירגוני? באמת שיחסית לא מדובר בהרבה כסף עבור ציוד אימונים בסיסי..

" ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם "

אם אתה רוצה שינוי, תהיה השינוי.
במצב שתיארת, לא נראה לי שאתה וחבריך במילואים נקטתם בשיטה הכי יעילה. להפך, אולי היא יצרה עוד בעיה, ואסביר. אבל קודם, חשוב להזכיר שלא שירתתי ביחידה קרבית לכן אולי אני אטעה פה ושם, אבל אני מאמין שהרעיון שלי ישאר תקף.

לדעתי השיטה המועדפת היא שיטת הדווקא.
אין קסדות? תתאמנו בלי.
מדים קרועים? אפשר בתחתונים. לפחות אני נהניתי ככה בחרמון.
אין ווסטים? תלכו בלי.
נשק עם יותר מדי בלאי? אל תיקח, זה מסוכן.

אחר כך תצלם את החיילים רצים חלק בתחתונים וחלק עם מטאטא במקום רובה, תעלה לפייסבוק, ותעורר שיח ציבורי.

בשיטתך לדעתי כל מי שמעל המילואימניק הפשוט יחשוב שאין ממש דחיפות להחליף ולשפר ציוד, אם החיילים כבר דואגים לעצמם.

אנשים מבינים לרוב רק כשיש לחץ והעניין נהיה דחוף. לפחות לי השיטה הזאת עבדה כמה פעמים. להכניס אנשים לשוק.

תהיה פגיעה בטווח הקצר במוכנות למלחמה, אבל זה כבר באחריות המדינה לתחזק.

וכעניין שבשגרה הכותבים מעלים הסיבות, ומעלים דוגמאות: פנסיות מופקרות / חוסר תגמול של מי שצריך. הצבא מאבד את כוח האדם הטוב. ציוד לא תקין. חוסר תעוזה. תרבות אי אמירת אמת...... הכל יותר תוצאות קצה הנוצרות ע"י בני האדם המעורבים...חוץ מ'תרבות השקר', אמירה המתייחסת למצב הגורם האנושי שהוא המשפיע הגדול על כל מה שקורה כאן. כשמצביעים על משהו לא תקין, ואפילו אם עשינו מבצע, ותיקנו , לא שינינו המציאות, אנחנו נשארנו עם אותם בני אדם המייצרים כשלים. כשבני האדם ידבקו באמת, כשהאמת תהיה ערך אמיתי, אנחנו נבין טוב יותר את עצמנו, את המציאות...ואז הכל ישתדרג מעצמו לכיוון הנכון..........במקום להמשיך בכיוון שאני נמצא בו, אזכיר את סיפור בריק, כמה שיכול לעזור להבהיר את מצבנו. כתגובה לביקורתו הגדולה של בריק על הצבא, יצאו נגדו קצינים בכירים מהסיבות הבאות :זה לא תפקידו. הוא שרוט יום כיפור. אלף קצינים אומרים אחרת....והעם מהנהן בהסכמה......והינה לנו דוגמה מצוינת איך אנחנו ו'טובי אנשינו' לא מסוגלים לנהל דיון ענייני, מתעסקים באומר הדעה ולא בדעה. גם פה רק אתמול חבטו באיש , בלי להתמודד עם טענותיו. בעייתנו כי איננו מבינים הבעיות, הבנת הבעיה היא עיקר הדרך לפתרון, איננו ניגשים נכון לפתרון הבעיות.

צה"ל, כמו כל גוף עצום בגודלו, ובבוודאי גוף שמכתיבים לו דברים (בראש ובראשונה בנושא כ"א, ואין כוונתי לפנסיות - זה לטעמי שולי בתמונה הגדולה - אלא למגוייסים), מתפקד בצורה שיש בה אלמנטים מעולים (מעטים) ויש בה אלמנטים בעייתיים (רבים). זה, לכשעצמו, לא חדש כלל ועיקר, ועל הרבה מהנאמר פה בסוג של אכזבה או פליאה או הנחה שיש חדש תחת השמש אני קצת מתפלא. מצחיק גם שמדברים על תכתיבים מרה"מ כאילו יש להם השפעה מיידית ברמה העמוקה - חברים, רה"מ (כל אחד שיחשוב מה שבא לו) כולה חודשיים בתפקיד בערך. השפעתו מינורית עדיין, והשאלה אם צה"ל יצא למערכה ברגע זה בעזה או עדיין לא, גם היא דורשת נשימה עמוקה (לדעתי כמובן).
מה אני מנסה להגיד? לפני 30 שנה, כשאני הייתי בסדיר, אני זוכר אמירות בדיוק מהסוג הזה. כשדיברתי עם אבי, בוגר כמעט כל מלחמה אפשרית עד שנות ה-90, הוא חייך, ואמר - אצלכם זה עוד טוב. בזמני..... בקיצור - צה"ל לא ספינה טובעת, בכל מקרה לא יותר או פחות מהמדינה (האם המדינה טובעת זו שאלה אחרת גם אם קשורה). יש בצה"ל חלקים שתמיד היו "טבועים" או שקועים, ויש חלקים ששטו ושטים בביטחה.
אמון הציבור קשור בטבורו לתקשורת מתלהמת וסנסציונית, לזה שבשני העשורים האחרונים במיוחד כל שטות שלפני כן נותרה סמויה - היום גלויה (וכאמור - תמיד עם כותרת של סנסציה). לפעמים סנסציה "חיובית" - כתבות תדמית למיניהן; לרוב שלילית. רואים את זה בכל דבר כמעט. בפוליטיקה, בחינוך, בכלכלה, וכן - גם בצבא. מידה ומתינות בהתבטאויות - אין.
שורה תחתונה - כמו תמיד, יש המון מה לשפר, וזה לא אומר שזהו, צה"ל מת או גוסס. הוא חי בדיוק כפי שהיה חי בעבר. זה לא אומר שלא צריך לשנות דברים קריטיים (למשל אימונים שדיברנו עליהם פה המון), זה כן אומר שצריך קצת פרופורציה. זו דעתי. חזרה לעבודה...

אורי ידידי, אתה טועה.
כל סוגיית ה"פעם היה יותר גרוע אז אל תתרגש" עלולה להטעות.
היא לא מבחינה נכון בין סוגיות בעייתיות שהיו בצבא מאז ומעולם לבין מגמות חדשות שהתווספו בשנים האחרונות וחלקן הוצגו בשרשור - והן הרסניות מבעבר:

א. מגזר פרטי עולה: מתגמל יותר, ויודע לתת שירות טוב יותר משירות שכיום ניתן בידי הצבא.
ב. שחיקה במעמד צבא העם. שינויים דמוגרפיים.
ג. הורים שכבר מכירים את הצבא ויודעים בדיוק את הטריקים והשטיקים שקורים במערכת והם מעורבים באופן פעיל יותר מ"ההורים של פעם" (תופעת "החייל של כולנו"\"מדינה ששומרת על צבא" ולא להיפך).
ד. תקשורת פורמלית שכבר פחות מגויסת ואומרת אמן לכל מה שצה"ל אומר.
ה. רשתות חברתיות: ציר תקשורת עוקף עבור חיילים להעברת מסרים ותלונות + שבירת המונופול של דו"צ על התודעה כלפי פנים (וגם כלפי חוץ).
ו. קושי עם הבאת הישגים בלוחמה בטרור להבדיל מ"המלחמות של פעם".

אני דווקא מסכים עם כל מה שכתבת. אבל, אני לא רואה את כל זה כמבטא "ספינה שוקעת", גסיסה או מוות של הצבא.
אתה גם צודק שמהדרך שבה כתבתי את הדברים עשוי להשתמע שכוונתי שהכל אותו דבר. זו לא כוונתי, ואין ספק שיש דברים או מגמות שהשתנו. הנקודה היא, ששינויים שכאלה (אגב, שמתרחשים בכל החברה/המדינה - לכן מה שכתבתי בסוגריים על שאלת המדינה, לא הצבא) אין משמעם שקיעה, גסיסה וכיוב'.
להזכירך, גם מלחמת יום כיפור וגם של"ג לא בדיוק הצטיירו בציבור כהישגים חיוביים במיוחד (בלי קשר לשאלת העובדות, שזה עניין אחר). כלומר, בין תדמית ודימוי ("תמונות ניצחון") לבין מציאות יש פער, לעתים גדול.
זה הכל...

השאלה היא בסופו של יום היא האם המגמות שציינתי (ויתר חברי הפורום) עשויות להוביל לתוצאה הרסנית בטווח הארוך.
אני מנסה להתסכל על כלל המרכיבים ב"דייסה" הזו. לעיתים קשה להצביע על תהליך שקיעה\גסיסה בטרם רואים אותותיו באופן מובהק. זה שהתהליך איטי אינו אומר שהוא לא מתרחש.
כנראה שתקופת הקורונה, האין-תקציב\ממשלה, מבצע שומר חומות (החמצמץ מאוד) והביקורת הגוברת בהחלט של כלי התקשורת את צה"ל (והרמטכ"ל) גרמו לאיזו תחושת התפכחות של הציבור.
אז אפשר להתווכח על הטרמינולוגיות אבל מקריאה של התגובות בשרשור, נדמה שאין אני בדעת מיעוט.

רוצה לומר, אנחנו בבעיה. ואם נהיה בגישת "אה טוב נו אבל זה תמיד ככה" אז אנחנו בוודאי לא נתקדם.
אנחנו הישראלים קשה לנו לבצע החלטות ארוכות טווח\צופות פני עתיד - ולכן אני מסכים איתך שהצבא הוא בסך הכל תמונת ראי מסוימת של מצב המדינה (אבל אני לא רוצה לסטות לפוליטיקה - יש מספיק מה לשפר ולעשות ברמה הצבאית גרידא שפשוט לא עושים ולדאבוני גם לא יעשו)

נאמרים כל מיני דברים לא ענייניים , ולדיון הציבורי יש נטיה להיות לא ענייני. ולכן, חשוב להגדיר המצב לאשורו, בפרט החולשות של המערכת. אנחנו מתקשים לעשות זאת המון שנים, מתוך קושי [שחשוב לברר מקורו] שלנו בהגדרת המאפיינים / בקריאת המציאות.

תסלחו לי על הבוטות אבל זה אני וככה אני כותב:

מי המגיבים פה עושה גם משהו בעניין? לא רק לשבת ולהתמרמר על המקלדת עם כוס קפה במזגן, אלא קם ועושה משהו?

עם יד על הלב - מי כאן עבר את גיל 40 ועושה מילואים? כי ממה שאני יודע חוץ מעצמי, יש את סירפד וביטיס ואולי עוד בודדים. וזהו. רובכם הגעתם לגיל הפטור וקפצתם על המציאה בלי להסתכל אחורה, וזה במקרה הטוב שלא הלכתם לועדה עשר או 15 שנים לפני זה.

וזה אף פעם לא קל, תשאלו את אשתי ואת הבנות כמה שמחה יש בבית ביום יומיים לפני שאני יוצא. וזה תמיד נופל לא טוב - או שזה פרוייקט בעבודה, או מעבר דירה, או קונצרט בבי"ס, או הדוד שהתפוצץ, וכולו וכולו.

ועדיין אנחנו מאמינים וחיים את כל אותם המושגים שכולם אוהבים לגחך ולצחוק עליהם: ציונות. שליחות. אמונה. רעות. מישהו מכם הבכיינים זוכר את זה כשאנחנו אוכלים אבק בהאמר בזמן שאתם נהנים בפארק עם הילדים?

אז עם כל הכבוד, מי שאין לו את הביצים והאינטגריטי לעמוד בסופה שלא יבכה כשיורד גשם.

עושה מילואים
וחושב שצהל הוא ספינה טובעת.
פעפ ניסיתי לשנות, זה אבוד.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

שפן היקר,

יש לך הסקת מסקנות משונה ולא מבוססת לגבי החברים בפורום.
יש פה לא מעט שעושים מילואים. אין לזה דבר וחצי דבר עם התחושות הכלליות לגבי טיב המערכת. מתמרמרים לחוד ועושים כחודש מילואים בשנה לחוד.

נהפוכו. אלמלא רגשות אהבת הארץ, לא היינו טורחים להביע ביקורת.

אגב, עשיית מילואים לא תורמת לתיקון המערכת אלא רק לפעילותה. פה זה כבר פונקציה של תפקיד ודרגה (וגם זה בקושי). כל אחד עושה מה שניתן ברמתו. עם זאת, כדי לתקן עוולות נדרשת רפורמה מקיפה שהיא כבר, כנראה, תגיע רק מדרג מדיני או מטכ"לי.

כן, מילואים זה לא קל.... אבל, עם יד על הלב, איך ישיבה בדוד מתפרק, שלא סוחב בעליות ודלת אחורית שלו לא נסגרת, איך בדיוק זה תורם לתיקון הבעיות בצבא? כשישבתי באותו דוד, עם נשק כל כך שחוק שידית הדריכה שלו קופצת לי לפנים אחרי חמישה כדורים, לא הרגשתי שאני תורם. אגיד לך יותר מזה, עברה לי המחשבה בראש, שאם אני ואנשים כמוני במקום להמשיך לאכול קש, כמו חיילים טובים, היינו קמים ואומרים שאנחנו לא רוצים להיות חלק מהקרקס הזה, לצאת למשימות עם ציוד לא מתאים, לעלות לפילבוקס כשמטה זיתים מתחיל שלוש מטר ממנו ואתה לא יכול לראות מי מתקרב, לשבת בעמדה מוארת מכל הכיוונים, כשהכל מסביב שוקע בחושך מוחלט, אולי דווקא זה היה גורם לצה"ל להתחיל להפעיל את הראש ולקחת את המשימות בצורה מיקצועית.

בלבנון נדהמתי כשהייתי בבסיס מואר, וכל מה שסביב חשוך, כתבתי זאת ליוסי שריד ז"ל חבר ועדת חוץ וביטחון, האיש רצה לעזור, היתה ביננו תכתובת.....אבל, גיליתי שאין לו יכולת להשפיע לטובה

באותה עמדה מוארת אמרתי למג"ד שזה לא בסדר, התשובה הייתה "תמצא את המתגים, שחק איתם לבד"

אני לא מסכים איתך כי הנסיון האישי שלי הראה לי אחרת.

בסדיר פיקדתי על צוות ללא קורס קצינים (הצוות שלי) ובאמת באתי למילאוים עם כוונה לשייט בשקט עד השחרור הסופי. זה התפוצץ לי פנים (תרתי משמע) בלבנון השניה. הבנתי כמו הרבה אחרים שצריך להיות השינוי ולא לדבר עליו.
שום דבר לא הכין אותי לגודל השבר והמשבר שגיליתי על הפיקוד אצלי ביחידה ומעליה.
אספר זאת דרך סיפורו של אימון זריקת רימון (חי).
במלחמה לאחר שסגרנו ציוד ותיקים ועשר דקות לפני תנועה הגיעו כל הדברים הטובים שיש לח"יר להציע, טילי לאו, רימונים מכל הסוגים (זרחן, רסס, תאורה) מטולים מגוונים. כמובן שמקשל הציוד קפץ פלאים. אבל מה שזיעזע אותי באותו הרגע שחיילים באו לשאול איך משתמשים ברימון זרחן - אם זורקים אותו על ידם בשביל מיסוך (עשן מתפוצץ...)
חיילים שהיו לוחמים טובים מאוד בסדיר, מקבוצת האיכות הגבוהה שיש לצה"ל להציע שכחו איך לתפעל את אחד מהכלים המרכזיים שיש לחירניק.
תוך כדי המלחחמה לקחתי על עצמי את הצוות וגמרתי אומר שאחרי המלחמה הצוות שלי והפלגה יהיו קרובים ככל האפשר לרמה בסדיר. מלחמות אין סופיות על אימונים איכותיים, הגדרות מדוייקות של ייעוד וכשירות וחוסר התפשרות על מקצועיות פגשו רמה מתחת לבינונית עד לרמת האל"מ והתא"ל - חוסר קשב וחוסר עינין. אחד מהשניים מכהן כרמטכל כעת.
כמה שנים לאחר מכן יצאנו לאימון הקמה של כשירות שנחשבה אסטרטגית ובעלת חשיבות עליונה שבו ליוו אותנו מפקדים מהמטה הכללי כולל הראש בשעתו - בני גנץ. נדהמתי מהחוסר ירידה לפרטים, מה סוחבים, כמה אפשר ללכת בלילה, מה רמת הלוחמים. בעיקר באו לראות ולהראות כמו בתצוגת אופנה. כשפניתי ישירות לבני במהלך התרגיל והעלתי את הנושאים האלה, ראיתי מבט חלול וזילזול (לא נדבר על תגובת הרמות שמעלי). שנתיים אחרי האימון הזה היחידה "זכתה" לזרוק רימון.

בסוף, הדג מריח טוב או רע מהראש. התיקון הנדרש הוא מערכתי, הערכה רבה יש לי לכל הדרגים הזוטרים שעובדים קשה מאוד בחלקת האלוהים הקטנה שלהם, אבל תיקון אמיתי מגיע מלמלעה.

תיקון מערכתי, תקבל מלמעלה. תיקון נקודתי תקבל רק אם תהיה נודניק שלא ברא השטן. וכל מה שאתה יכול לקוות לו זה תיקון נקודתי

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

לגמרי מסכים.
הבעיה בעיני היא שראשי הצבא עומדים בראש המערכת התומכת - קרי משרד הבטחון ושר הביטחון.
מה התוצר של נישואין בתוך המשפחה כבר ידוע אלפי שנים...

חשבתי הרבה על הטענות של "תרבות השקר" בצה"ל. אני לא חושב שאפשר לסכם את זה בלבד בדמוניות של הקברניטים אלא גם מהאובססיה למעמדות בצבא ולדימוי האישי. אני אנסה לתאר שלושה בעיות בתקווה שיהיו לעזר.

הראשונה היא היחס בין מפקדים לחיילים. קשה מאוד להכליל אבל כמעט כל פעם שנתקלתי בכשל חמור או שקראתי עליו המילה "ניתוק" חוזרת. זה לא מתבטא רק בתיעוב של חלק מהדרגות הגבוהות כלפי השטח והמטות אלא העובדה שכל פעם שיש פער בתפישה או בדעה שלהם השיח הופך לזירת קרב בה לבעל הסמכות אסור בשום אופן שהשמיים טעו וכך מובן מאליו שקשה להפיק לקחים בסביבה כל כך מתוחה ובטח לא לשהות בה ולתת לה תשומת לה יותר זמן ממה שלוקח לכבות שריפות. אולי צריך לשפר את מעמד החיילים והנגדים ולתת להם יותר זכויות, כי למרות שזה צבא וצריך לצפות מפקוד להגיד כן המפקד ולשתוק: האדישות הזאת באה עם מחיר וככל שהיא מצטברת המצב מחמיר.

הבעיה השנייה הכי חמורה בעיניי היא האובססיה לדימוי העצמי והמעמד בצבא שגורמת להזנחה של המטרות הראשוניות. כמו בהתנצחויות בין מפקדים לפקודים כך אני בטוח שראיתם בצבא שבכל פעם שיש התנגשות בתפישה ובאינטרסים בין יחידות שונות זה הופך לקרב מרפקים והתנצחויות יצריות שמונעות שיח והתייעלות של שני היחידות. זה לא רק שיח מקולקל אלא גם תפישה מקולקלת של המשרתיםצלגבי חשיבות מקומם. כשהייתי עדיין במסגרת צבאי המחשבה שחיילי אגוז ינשאו כומתה אדומה הייתה נראית לי בלתי נסבלת, ואילו היום זה נראה הדבר הכי שולי וטיפשי בעולם. דוגמה יותר רלוונטית תוכל להיות ההתנגדות של חיל האוויר לפיתוח לווינים.

אולי זרז לזה זה מסלול הפנסיות ופחות קיצוצים לנגדים. אם במקום לזרוק משרתים הביתה ימצאו להם אפיקים אחרים בשירות המדינה ובמקביל יאריכו את השירות שלהם אולי קופת השרצים שתרד מגבם תתרום למסגרת יותר בריאה. במקביל מצב שבו אם משרת נוהג באנוכיות יהיה אפשר להכביר אותו למשרד ממשלתי אחר יוכל לעזור לקצונה הבכירה לברור את האנוכיים ועושי הדווקא למסגרות בהם יוכלו לעשות פחות נזק (במקום לשלוח כל קצין שסורח לחיל הלוגיסטיקה ובזמן מלחמה להתפלא שאין ציוד יהיה אפשר לשלוח אותם לתפקיד שקר במשרד המים).

הדרג הצבאי הבכיר מצהיר פעם אחר פעם שמלחמה עתידית (ולוואי ולא תהייה), תחייב פעולה רחבה בשטח מיושב, בין בצפון ובין בדרום. האויב יפעל ביתר שאת בתוך בתי ספר הומי תלמידים, בתי חולים מאוכלסים, בתי מגורים ומסגדים. זאת, ביודעו את הרגישות המוסרית הראויה לכל שבח של צה"ל במניעה בפגיעה בחפים מפשע.
מדינת ישראל התנסתה בכך באופן חלקי ברצועת עזה ובדרום לבנון, אך תקיפה מסיבית בו זמנית של מאות טילים מלבנון וטילים כבדים יותר, גם מדרום, תיצור מציאות חדשה, המצריכה תגובה צבאית מהירה -מיידית..
במציאות הערכית הנוכחית, הלחימה בתנאי קיצון אלה, משמעותה, כשלון ידוע מראש, עד כדי סיכון ממשי של חיי חיילי צה"ל. קריאה לתושבים בלתי מעורבים לעזוב מקומם לא תצלח, לנוכח הצורך לפגוע באופן מיידי באזורי השיגור. יתירה מכך, צפוי שבאופן הפגנתי רבים מהתושבים יסרבו לעזוב מקומם, ביודעם שצה"ל בערכיו הדגולים, יימנע מפגיעה בהם.
במצב זה, צה"ל לא יוכל לספק הגנה מניחה את הדעת וזהו אחד הביטויים של הספינה השוקעת.

המצב המתואר יוצר איום קיומי על מדינת ישראל ומצריך דיון ערכי אינטנסיבי של הדרגים המדיניים והצבאיים הבכירים לגיבוש עקרונות ערכיים ואופרטיביים לטיפול בסוגיה זו. ככל הידוע, דיון מעמיק בנושא זה לכאורה, לא התקיים גם אם התקיים, מסקנותיו לא פורסמו, כקו מנחה ערכי עדכני, למפקדי צה"ל וחייליו

רק טוב !!!

אבל אין ספק שיש לכולנו ולציבור בכלל בעיה עם ההתנהלות של צה"ל, אבל גם אין לנו את הלוקסוס לתת לאוניה לטבוע כי אנו חפצי חיים.

מאז שכולנו היינו טירונים הבנו שצה"ל והגיון לא הולכים ביחד. זאת הסיבה שרבים לא חתמו קבע ואלה שכן חתמו, רובם לא נשארו אחרי שנה אחת. נכון שבריק שוצף וקוצף, אבל ממס' פגישות איתו אני יודע שהוא אכפתניק ושהוא הכיר גן מודל אחד של צה"ל, כזה שלחם או התאמן ולא היה עסוק במטלות שונות ומשונות אחרות. בסופו של דבר, אם מזקקים את הביקורת שלו - היא כמעט כולה נכונה.

ככל שהתבגרנו וצברנו ניסיון באזרחות, הכשלים המערכתיים והסדרתיים בצה"ל הפכו לפחות ופחות משעשעים ומטרידים. מי שמגיע ממערכות אזרחיות פתאום בוחן את צה"ל בעיניים מקצועיות ומבין כמה הארגון שמן, מסורבל, חסר יעילות ובזבזני להחריד. וכל זה כשהארגון מחמיץ את היעוד העיקרי שלו.
את הסטירה האמיתית קיבלנו ב-2006. מלחמת לבנון 2 בהחלט גרמה לי להישאר ולהתנדב, כי הבנתי שהמילואים חייבים להציל את צה"ל הסדיר מעצמו. רבים מחבריי בחרו שלא להמשיך ולשרת במילואים. בהחלט יכול להבין אותם. התחקירים אחרי המלחמה לא היו מעמיקים ולא נגעו בנק' הבעייתיות באמת. 15 שנים אח"כ ויש הרבה דברים שאני רואה ומבין שאנחנו לא מוכנים לסיבוב הבא שיגיע. כשאני קורא את תגובתו של remolus אודות ציוד לאימונים, אז מבינים שלא הפנימו את הלקחים שהופקו ב-2006...
היום אנחנו מבינים שיש המון וואסח, מצגות, רעשים במערכת - אבל תפוקה אמיתית נמוכה. צה"ל הוא ארגון עם מעט מאוד איי מצוינות העסוקים בעצמם. ראייה מערכתית, מפוכחת ומוכנה להתמודד עם האתגרים - אין כל כך... לפחות זאת ההתרשמות שלי.

פחות מטרידים אותי כתבות, כי הרבה פעמים אנשים כותבים מתוך סדר יום שלהם או כזה שמונחה ממי שהדליף להם. גם לא מפריע לי "תחושות בציבור" כי רובם לא מכירים את הצבא לעומק. אולם, העובדה היא שמיטב התקציב יוצא על מערכות אוויריות ופנסיות ואלה גורמים לתסכול רב, כי עימותים המצריכים כוח ומגפיים על הקרקע, נענים ביעפים חוזרים ונשנים שלא עושים רושם רב על אף אחד בשכונה ולדעתי רק מנציחים את התחושה שהיאהוד מפחדים מהתמודדות אמיתית. ככל שתקציב הביטחון גדל, תחושת הביטחון קטנה...

ברור לי שכל מי שכותב כאן עושה זאת מדם ליבו ומתוך אכפתיות רבה. הבעיה היא שהמערכת לא באמת מעוניינת להתמודד עם הבעיות וכל מפקד רק רוצה להעביר את השנתיים שלו בתפקיד ולהעביר תפוחי אדמה לוהטים לבא אחריו. לא מכיר אף מערכת אחרת שהיא צינית כל כך. ולראיה הקצינים שביטיס הביא כדוגמא לאנשים שכבר לא בא להם לעבוד במערכת כזאת. מי שנשאר עבור ציניות לא יכול להתמודד עם הציניות.

לי אין פיתרון. כל פעם שניסיתי לדבר על ליבו של אלוף כזה או אחר, ראיתי שאין רצון לגעת בבעיות, רק לסיים קדנציה. גם אני שמעתי משפטים על כמה קשה לשמר אנשים טובים במערכת. הצעתי להתחיל ולהיות מצוינים, אבל לא פגשתי רצון לתקל אתגר כזה הרקוליאני. זה אכן תמיד היה. ההבדל הוא שהיריב שלנו הפך למתוחכם הרבה יותר ומצליח להביא פתרונות קלים וזולים להתמודד עם היתרונות שלנו (תת-קרקע מול חיל אוויר, רק"ק מול חוסר יכולת לתמרן ועוד). היריב קם כל בוקר מתפלל ואז מעסיק את עצמו באיך להזיק ליאהוד. רוב המועסקים בצה"ל לא עוסקים בנושא הזה באותה האינטנסיביות.
מסכים עם רם אדמון - המטרה איננה שיקום אמון הציבור כי דובר צה"ל מצוין בהוצאת כתבות צבע סקסיות על פעילות יחידות שונות. המטרה היא לתת לציבור את התחושה שעובדים עבורו ולא עובדים עליו ולתת למשרתים בסדיר, בקבע ובמילואים את התחושה שצה"ל הוא ארגון השואף למצוינות ועוסק בעיקר ולא בתפל.

מדם ליבי...

קראתי את השרשור עד כה והתמלאתי בתחושת חוסר נחת, מכיוון שאני מכיר את זה מעוד אלף ואחד מקומות: לא, לא את התרבות הארגונית הקלוקלת והבינוניות ששולטת בכל; אלא חברים וקולגות שלא מהססים לשתף אותי בתובנותיהם על הטמבל מוועד הבית שלא מבין כלום, נהגי המוניות שחושבים שהכל מותר להם, המחנכת הסתומה של הבן שלהם שלא ברור מי הירשה לה ללמד, מחלקת המים בעיריה, נציגי השירות של חברת הסלולר, המנהלים בחברה בה הם עובדים "שלא קולטים שצריך להחליף דיסקט", וכך הלאה.
מה, כולם מטומטמים? בוודאי שלא: הם עצמם (נביאי הזעם) אינם כאלה, וכנראה שגם אני לא (שאם לא כך מדוע שיתפו אותי?): הם הרי ניסו להסביר אבל "הם" לא מבינים או לא רוצים להבין, וכמה אפשר?

כאן אעשה הפסקה קצרה ואכה על חטא: אני בינוני. הייתי ונשארתי. לא מושחת, אבל בינוני. הייתי חייל קרבי בינוני לפני שנים רבות ולאחר מכן מש"ק בינוני, בתור סטודנט כנ"ל, וכך גם בקריירה המקצועית, ובתור בעל משפחה. פה ושם היו לי הישגים, והיו גם כשלונות ומעידות מחפירים.
גם צה"ל וגם אשתי (להבדיל אלף הבדלות) כנראה לא מצאו משהו יותר טוב.

האם אני מתכוון לרמוז בציניות שחלק מהכותבים כאן מגזימים?
אולי.
אם התלונות היו כלפי האפסנאי במילואים או "האלה מהמבצעים" אז כנראה שאנשים כמוני הגיעו לשם, והם עצמם (אותם אנשים שהגיעו לשם) מתלוננים בתורם על המילואימניקים האלו עם הקישקושים שלהם על מלחמת לבנון הראשונה "כאילו שלא התקדמנו מאז";
אלא שמחלק מהתלונות עולה שגם הרמטכ"לים ואלופי הפיקוד הם חבורת כלומניקים שנבעטו וליקקו דרכם למעלה; בשעה שהטובים ביותר כותבים כאן בפורום, אבל מרוב שהם מוכשרים לא אפשרו להם להתקדם מעבר לתפקידי פיקוד זוטרים.

לי אין דעה מגובשת, וההיכרות שלי שטחית.
ברור לי שבארגון כמו צה"ל יש גם בינוניות, במידה רבה זהו צבא העם ונאלץ להסתדר עם מה שיש (למשל- אני), וכמו בכל מערכת יש בו פוליטיקה. אני מצליח מנמוך כיסאי לראות גם את הטוב: הוא מתמודד די בהצלחה עם אתגרים פי כמה יותר גדולים משהיו בזמני (השתחררתי ב-1982), בעיות פנימיות שהיו בזמני כבר כמעט שאינן קיימות כיום (טירטורים והטרדות מיניות), החיילים הרבה יותר מקצועיים, ואפילו הרמטכ"ל כוכבי הרבה יותר אינטליגנט מרפול.
אז מה- הכל נפלא? לא, לא הכל נפלא, יש בוודאי הרבה דברים שאפשר לתקן,בשעה שצה"ל מתקדם גם האוייב עושה זאת, ולצערי יש דברים שגדולים על צבא של מדינה קטנה בת 10 מיליון תושבים.

התגובה שלך, כמו זו של מספר מגיבים נוספים, מפספסת מעט את הנקודה של האשכול.
אין פה כוונה להתחיל למנות כל מיני כשלים טקטיים שתמיד היו ותמיד יהיו כי "ככה זה" ו-"מה שהיה הוא שיהיה" לטוב ולרע.

אני מנסה להבין האם מאקרו-מגמות חדשות שפוקדות את המערכת הצבאית (ע"ע תגובה #27) משנות את המאזן הזה לרעה באופן כזה שהוא כבר בלתי הפיך ולכן מדובר בספינה שוקעת (מוזמנים לבחור מטפורה אחרת - לא קריטי).

דה-דה, אנסה לזרום איתך.
העלית רשימת נקודות שבאופן כללי מסבירות מדוע המציאות בה צהל פועל נעשתה סבוכה ומאתגרת יותר. כלומר זה לא שצהל מתדרדר, אלא שהמציאות מחייבת אותו להתמודד עם אתגרים קשים יותר.


א. מגזר פרטי עולה: מתגמל יותר, ויודע לתת שירות טוב יותר משירות שכיום ניתן בידי הצבא.- מסכים. הרבה שירותים הופרטו וניתן להפריט עוד.
ב. שחיקה במעמד צבא העם. שינויים דמוגרפיים.- שווה דיון נפרד על היתרונות והחסרונות של צבא מקצועי.
ג. הורים שכבר מכירים את הצבא ויודעים בדיוק את הטריקים והשטיקים שקורים במערכת והם מעורבים באופן פעיל יותר מ"ההורים של פעם" (תופעת "החייל של כולנו"\"מדינה ששומרת על צבא" ולא להיפך).- נכון.
ד. תקשורת פורמלית שכבר פחות מגויסת ואומרת אמן לכל מה שצה"ל אומר.- זה טוב או רע? עדיף תקשורת מגוייסת עם פולחן אישיות לגנרלים כמו אחרי ששת הימים?
ה. רשתות חברתיות: ציר תקשורת עוקף עבור חיילים להעברת מסרים ותלונות + שבירת המונופול של דו"צ על התודעה כלפי פנים (וגם כלפי חוץ).- נשמע בסדר: דו"צ כבר לא יכול למרוח אותנו בהודעות מטעם. לא כך?
ו. קושי עם הבאת הישגים בלוחמה בטרור להבדיל מ"המלחמות של פעם".- נכון: האתגרים גדולים וקשים יותר.

אין ספק.
אבל זה שהמציאות משתנה - האם זה לא משפיע לרעה גם הצבא באופן ישיר? כלומר, זה לא סותר. המציאות מורכבת אבל היא גורמת לצבא להיות פחות טוב. והצבא, שלא עומד בקצב המסחרר של המגמות שציינתי, או לחילופין, לא מצליח לתת להן מענה הולם, פשוט נשחק (ובטח כשיש במילא תרבות כסת"ח וחוסר נכונות להתייעל ברמה המערכתית).

כתיבה גאונית.
גם אני בינוני. אני גם עושה מילואים אחרי גיל ארבעים. חבר למילואים הסב את תשומת ליבי אתמול באימון כי הוא ואני ועד אחד, למעשה הכי ותיקים בגדוד כיום.
התפקיד שלי מעיד על בינוניותי. אני לא מפקד על הגדוד, ואפילו לא על פלוגה. וכל זה לא מפריע לחיילים בגדוד, קצינים, ואפילו נגדים בגדוד ובחטיבה לפלוט מדי פעם אמירות בסגנון "אתה פשוט תותח".
אז מה אני למד מזה?
אני רוצה לחיות חפשי בארצנו, והמחיר שאני מוכן לשלם על זה הוא להשתעבד מדי פעם לצבא ההגנה לישראל. וכשאני מגיע- אז לעבוד.
יופי שיש מי שמזהה כשלים ומעביר ביקורת. בבקשה קחו אותה לשלב הבא ותשפיעו על הנעשה באמצעות מעשה.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

לא כולם רואים אותם דברים בצורה שווה. כשרציתי לקנות רכב מישהו אמר לי 'אתה לא רואה כי הרכב עבר תאונה ?'...לא, אני לא ראיתי. יש כאלו הרואים בצה"ל דברים בלתי סבירים, ויש כאלו שלא רואים זאת. אני מצפה מאלו שלא רואים, אם הם אזרחים טובים, כי לפחות ינסו להבין, ולא יפסלו דברים על הסף...אנשים שונים מבקרים, והביקורות שונות....

לאדם בינוני, שרואה פינה קטנה וקבועה של הארגון ולא נמצא בחדרי הדיונים עם "הגדולים" יש שלוש דרכים לדעת האם הארגון הוא בינוני או מצויין:

א. אנשים- חשוב על האנשים הבולטים שפגשת בארגון לאורך השנים. ספור רק כאלו שיכלו ריאלית להישאר בארגון (נניח, בצה"ל- אין טעם לספור מ"מ חי"ר נהדר שחלם להמשיך את עסקי הקרקעות של אביו).

אם רק ~10% נשארו בארגון, הוא בינוני עד גרוע
אם ~20% ממנו נשארו בארגון- הוא בינוני שמתאמץ לשמר את הבולטים
אם מעל 30% נשארו- כניראה טוב (ועדיין, יש תחרות עם ארגונים טובים אחרים)

ב. תוצרים - עבור על כל הפרויקטים שאתה מעורב בהם. בכמה מהם יש בעיות רציניות, שחייבו "כיבוי שריפות" רציני- שיכלו להימנע בקלות, אם מישהו היה עושה את עבודתו?
מעל 50% - הארגון בינוני.

ג.תהליכים- האם הארגון מטפל בבעיות קשות ברצינות?
מנהל בכיר מציג איך גיבש את האסטרטגיה לשנה הבאה, ובמה הוא מתמקד. נשמע נהדר.
אם תחום המיקוד קיים כבר 4 שנים, ואין התקדמות משמעותית- פחות נהדר.

אני קורא את רוח השרשור ומזדהה.
רק רציתי להוסיף שצה"ל אמור להיות סוג של ראי של החברה הישראלית - "כור ההיתוך" זוכרים? ויתר על כן, אמור צה"ל להאצים/להדגים את הטוב והמיטיב בחברה הישראלית.
ומיד יבואו ויטענו שהרי אין כמעט חרדים וערבים בצה"ל. זה כמובן נכון, אבל זה גם מדגים את ההשפעה של המגזרים הנ"ל בחברה ובמיוחד את אי-שילובם/אי-השתלבותם באליטה החברתית הישראלית.

צה"ל כבר מזמן לא באופנה. הנוער לא נוהר ליחידות הקרביות (ולא זוכר מתי נהר, גם בתקופות כמו האינתיפדה).
החיילים לא מאד רוצים ובטח לא שואפים להיות קצינים. הקצינים לא מאד רוצים להישאר בקבע וקציני מילואים הם מצרך נדיר יותר ויותר כל יום.

חוסר המקצועיות (שעליה מלינים גם כאן), תרבות השקר (שגם כן מוזכרת מדי פעם), אי-לקיחת האחריות, חוסר הערכיות והזנחה מוחלטת של הרעוּת הן לא מילים גבוהות.
כל אלה תופעות המכרסמות בחברה ובמדינה, ואותותיהן כאמור ניכרים בצה"ל.

זה לא גזר דין מבורא עולם. בכל אלה ועוד ניתן בהחלט לטפל ולתקן. ולדעתי אי תיקון של כל הנ"ל ככל הנראה ימשיך להזיק ולכרסם במדינה ובחברה.

"אין זו סבלנות לשאת את שאתה יכול לשאת בסבלנות. סבלנות היא לשאת את שאינך יכול לשאת."

תתפלא כמה בינוניות יש בחברות שנחשבות חברות עלית בתחומן.
אין שום אפשרות לארגון עשיר ויוקרתי ככל שיהיה לשים גאון/עילוי/כשרון על בכל תחום ותחום.
בסוף יש התפלגות של איכות האנשים ויש מהכל בכל ארגון וזה בסדר וכך זה יהיה.

אז מה מבדיל אירגונים? לשיטתי, הנהלת הארגון והאנשים המובילים בו מושכים את הארגון לכיוון בו הוא נמצא (ראה ערך מנהיגות). התרבות שהם יובילו תחלחל ותשפיע. הסטנדרטים שהם ישפטו את עצמם ואת הסובבים אותם יגיעו לכל פינה בארגון לאורך זמן.

לא סתם בפיקוד מדברים על דוגמא אישית, זו לא סיסמא. "ממני תראו וכן תעשו" אמר גדעון לפני כ 3000 שנה וזה תופס גם היום בצבא ובמגזר הפרטי כאחד.

החיסרון של זה בעשורים האחרונים מורגש ונראה באופן ברור לכל (בבית ומחוץ לבית) ובא לידי ביטוי ברוח הדברים שנכתבים פה.

בוא ניקח שני ארגונים עם מטרות, ארגונים שמטרתם לנצח, צה"ל ו-מכבי תל אביב כדורגל. במכבי המטרות ברורות, הם צריכים להבקיע יותר שערים מהיריב, אם לא יעשו זאת , אין להם קיום כמצליחנים, כמרוויחים. אין דבר כזה כי במכבי הציוד לא הכי טוב, כי זה יתבטא בתוצאות....ואין דבר כזה שלא ישרתו בקבוצה אנשי מקצוע הכי טובים שאפשר לגייס. בשנים האחרונות, ליבו של הצוות המקצועי מגיע מחו"ל, ככה זה כשמקדשים המטרות.....בצבא נותנים לחיילים נעליים בכדי לתמוך בתעשייה הישראלית, ובמכבי נועלים נעליים בהתאם לתנאי המגרש...וראיתי חיילים מחפשים חשודים ברצח [לא חמושים] ליד בית שמש, כשקסדות לראשם....כאילו שהם בביירות או בקסבה של שכם.....במכבי, אם ההתקפה מתקשה מול הגנת היריב, מחליפים שחקנים, מחליפים שיטה.....בצבא, אחרי הפארסה עם בנות משפחת תמימי, הצבא המשיך לשלוח חיילים כל שבוע לחטוף מהבנות סטירות...כשהגעתי לפעילות בחברון, ראיתי תכנית עבודה לכל השבוע, עם לוחות זמנים, עובדים בלי קשר להתפתחויות בשטח.....במכבי אין דברים כאלו, יש חשיבה תמידית איך משחקים בהתאם להתפתחויות במגרש........הנורמות בצבא אינם ענייניות [מספיק],אין ערנות מספקת לכך [גם מחוץ לצבא], אין מוטיבציה לאתר הבעיות, ואין מי שיוציא אותנו מהמצב. נצא מהמצב כשיהיו כאן אנשים אחרים, כשמבתי הספר יצאו נערים עם איכויות אחרות.....אך אנחנו לא בכיוון, גם שם זה לא בעצמותנו לאפס המערכת.

עם כל הכבוד, אתה לא יכול להשוות צבא לארגון עסקי - וכן, קבוצת ספורט היא ארגון עסקי. היא תרוויח כסף אם היא תביא תוצאות (תמצא משקיע, או תרוויח מענקי עלייה\אליפות וכו') ותפסיד אם לא.

צבא (או גוף ממשלתי בכלל) הוא ארגון שלא משנה אם תספק את הסחורה, המשכורת תדפוק בראשון לחודש. ופה קבור הכלב.

יהיה מקצועי יותר מבחינתך אם תצליח להשוות את תפקוד צה"ל לתפקוד של צבא חובה אחר בהיבטים שצוינו פה בשרשור. אחרת, השרשור הזה יהפוך לדיון של צבא מקצועי בעד ונגד - ואני רוצה להימנע מכך באשכול זה.

אני לא רואה סיבה טובה שלא להשוות, בשני הגופים אמורות להיות מטרות האמורות לתת מוטיבציה, אם אין מוטיבציה בצבא להשיג המטרות -יש בעיה......ואיך אני יכול להסביר להמוני בית ישראל כי זוג נעליים המגביל את ביצועי החייל, זה נוגד את מטרות הצבא, אם לא אסביר לו כי איפה שמתייחסים לתוצאות ברצינות יש לבן אדם כמה זוגות נעליים , בכדי שלכל תנאי שטח יהיו לו הנעליים האופטימליות.....

נכון, מטרות זה טוב ויפה. לכל ארגון יש מטרה מסוימת שלשמו הוא הוקם. אבל חשוב מה התמריץ של העובד\חייל הפשוט להשיג את המטרה?

בגוף עסקי יש מקל וגזר - הצלחת מעבר למצופה? אולי תקבל בונוס. נכשלת? מסתכן בפיטורים.
בגוף ממשלתי, כאמור, לא משנה אם עמדת ביעד או לא, המשכורת תיכנס. יתרה מזו, המטרה של "לשמור על ביטחון המדינה" היא לא תמיד מדידה כמו בגוף עסקי, ולכן לא תמיד ברור אם עומדים ביעדים. בגוף ממשלתי, הסיכוי שיפטרו אותך נמוך עד אפסי - זה אומר שהריקבון נשאר. והריקבון הזה משפיע...הו הו כמה שהוא משפיע.

הוא שאמרתי, ראוי יותר להשוות תפוזים לתפוזים. בדוק תהליכים והתנהלות בצבאות זרים בעלי גיוס חובה. בוודאי שיש כשלים מבניים מתוקף זה שהצבא הוא גוף ממשלתי עם גיוס חובה - זה פחות העניין. העניין הוא לבדוק האם בעידן של היום צה"ל מצליח בכלל לספק את הסחורה. ואם לא, מה ניתן לעשות (אם בכלל)? אומרים פה חכמים ממני שצה"ל תמיד היה "ככה-ככה" השאלה אם זה "ככה-ככה" שהוא גרוע יותר מבעבר - או שהכל טוב ואין מה להתרגש.

חשוב כי החייל/הצבא יחתור להשגת מטרותיו, וחשוב כי יכולותיו יאפשרו לו לעשות זאת טוב....ואני חושב כי אנחנו מתקשים לעשות זאת טוב, והסיבה העיקרית אינה מחסור בתמריצים, אלא יכולותינו, אי הבנה איך עושים זאת טוב. כדוגמה , אפשר להעביר תובנה גם אם לא משווים תפוזים לתפוזים, העיקר כי התובנה עוברת, וזה תלוי גם במציאות של מישהו שחשובות לו התובנות [ ואני לא יכול בלי להכניס צבע בעזרת דוגמה, סיפר לי מישהו על כך שהדריך חיילים בישראל וגם בארצות הברית, הרבה זמן אחרי שחזר לארץ המשיך לקבל שאלות מארצות הברית, בארץ, לא נשאל דבר אחרי סיום ההדרכה]. ולטעמי, השאלה בסוף דבריך צריכה להיות האם צה"ל ממקסם את יכולותיו לטובת השגת המטרות...אני אומר שלא, קודם כל משום כי אינו מבין את בעיותיו/חולשותיו

הקושי להיות קשובים לביקורת אם משום כי תפוזים צריכים להשוות לתפוזים, או משום כי העברית של המבקר אינה תקנית, או משום כי הביקורת אינה מושמעת בנחת, או משום כי המבקר אינו מהתחום, או משום כי זה לא הזמן לביקורת...... מקורו בחשיבות המועטה מדי שיש לביקורת אצל השומעים, שמקורה בהתכוונות קטנה מדי לטוב, בחוסר בחתירה אמתית לשיפור.....ואז, תמיד ימצאו דברים שיסבירו מדוע לא לוקחים התובנות הראויות הנמצאות בביקורת

אנחנו מסכימים על אותם דברים.

קשה מדבריך שלא לזלוג פה להבדלים בין מגזר ממשלתי לפרטי. במגזר ממשלתי התמריץ להשתפר הוא נמוך. לא משנה מה תעשה המשכורת תדפוק כמו שעון שוויצרי.

בקבוצת כדורגל (הדוגמא שלך) שחקן שמתאמן מעבר לשעות האימונים על דעת עצמו, כנראה יפצע פחות, ירוץ מהר יותר ויבקיע יותר שערים - ואז הוא גם יזכה לבונוסים וקבוצתו תעלה בדירוגים.

בצבא, חייל שמתאמן לפני שעת ט"ש יזכה לבוז מחבריו ("יא צהוב, מה אתה מתלהב"). עם אווירה כזו קשה מאוד לעודד מצוינות - וזה מחלחל.

תוסיף את זה לעובדה שבמגזר ממשלתי אוהבים לטאטא בעיות מתחת לשטיח או להעבירן להבא בתפקיד. הבעיה היא שבעיות מצטברות - לא נעלמות. והשאלה היא מתי הן תכרענה את הכף.
ביקורת זו המלצה בלבד. אין שום סיבה בעולם להתייעל ולהשתפר כי אף אחד לא משלם על אי-שיפור בכסאו. הריקבון נשאר. במגזר פרטי אי אפשר להשאיר ריקבון כי אחרת מפסידים כסף=פיטורים.

אין אפס ידידי, פה קבור הכלב. מה שאתה מתאר לגבי צה"ל נכון לגופים ממשלתיים רבים.

לכן, אני מתעקש - בואו נשווה תפוזים לתפוזים. האם צבא חובה זר מתנהל טוב יותר? אני רוצה להאמין, אגב, שכן. שיש משהו תרבותי אצלנו שבז לביקורת, ללקיחת אחריות או לתרבות אמירת אמת\כסת"ח.

אנחנו כותבים על צבא שאינו ארגון פרטי, ועלינו להבין מדוע הצבא מספק כשלים. אי אפשר לומר כי הסיבה היא כי הצבא ארגון ממשלתי, מי שאומר זאת אומר כי הכשלים צפויים ומתקבלים על הדעת. וכדוגמאות: צבא החושב כי אם נכניס לחיילי מילואים כושר גופני פעם בשנה, הוא יופיע עם כושר במלחמה שתפרוץ...או צבא המתמיד בפגישות הזויות עם בנות משפחת תמימי, זה צבא הלוקה בחשיבתו, צריך להכיר בליקוי זה, כמו שאמורים להכיר ולתחקר כל כשל....כרגע המצב הוא כי עוקפים בעיה זו, וכך אחרי כל האימונים, יש כמויות גדולות מדי של נפגעים מאש כוחותינו, וחייל שמכים בנשקו, זורקים עליו אבנים, מושכים אותו.....לא עושה ההחלטה המתבקשת, והוא נחשב לחייל טוב שעבר אימונים מושקעים....והסיבה כי בחיל האוויר מטאטאים פחות את הבעיות מתחת לשטיח היא כי התפתחו שם הרגלי חשיבה אחרים שהביאו לנורמות ונהלים אחרים , וזה לא מגזר פרטי. ואם היה לי מידע מספק על צבא שוודיה [-כדוגמה] הייתי יכול לדעת מה הם חושבים על הדרך להחדרת כושר גופני לחיילי המילואים שלהם, והייתי מחפש מקרים דומים של חייל הנותן להתעלל בנשקו ללא תגובה עניינית....יש לי אבל מידע מארגון ה-או.אי.סי.די. שמצא כי נערינו לוקים בחשיבתם...לי אין דרך טובה יותר מאשר לומר תפתחו העניים , המציאות לפניכם, הסתכלו על המציאות ביושר ותבינו במדויק יותר הסיבות לכשלים....ולא אפרד מכם בלי כדורגל, הבסנו היום את אוסטריה, אני מקווה שהניצחון לא יסחרר את ראשי האחראים, כמו שהניצחון בששת הימים סחרר את ראשנו, כי למרות התוצאה, הנבחרת היתה רחוקה מכדורגל מושלם.

אכן.
פשוט תרבות ארגונית רעה שהשתלטה על חלקים רבים מהמערכת הצבאית - ולא בטוח שהיא ברת שיקום במצב הנוכחי.
נדרשת רפורמה מלמעלה למטה, כזו שספק רב אם תחול.

אכן תרבות ארגונית רעה, אך יש בעיה תשתיתית עמוקה יותר, המביאה אלינו בין השאר גם את התרבות הניהולית, והיא בעיית הגורם האנושי, שהוא המשפיע הגדול על כל מה שקורה כאן, ובגלל מוגבלותו הוא לא מזהה הבעיות לאשורן, ולכן בוודאי לא יפתור אותם. איך אנשים שלא מבינים מה הבעיות , יוכלו לפתור הבעיות...זה כמו לצפות כי עיוור ינצח בתחרות ריצה ....[איך הוא ינצח אם הוא לא רואה המסלול...?]

אני מאמין שתמצאו ענין בסרטון הבא


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.
ששמו הוא
Why our Generals Were More Successful in World War II

ספוילר:במלחמת העולם השניה הועברו מתפקידיהם ללא היסוס גנרלים שלא ביצעו את משימתם כראוי, או שלא עמדו בדרישות אחרות (נכונות לשיתוף פעולה עם בעלות ברית).


ולעניין חיל האויר שהוזכר כאן - להבנתי זה החיל היחיד שבו כל בעלי הדרגות בדרג הלוחם (צוות אויר), עד רמת אל"מ ואולי תא"ל, נמצאים בחזית ועלולים להרג עקב חוסר מיומנות שלהם או תחזוקה לקויה של המטוסים. לכן יש לכולם אינטרס אישי ברמה מקצועית גבוהה של עצמם ובתפקוד מעולה של צוותי הקרקע על כל סוגיהם.

רובה שלא יורה לא מטריד את המג"ד כי יש לו כמה מאות רובים בגדוד, והוא עצמו כנראה לא בקו האש (לפעמים כן), אבל כשתותח במטוס של מפקד טייסת לא יורה הוא בסכנת חיים.
כמו כן כשמפקד הטייסת מתאמן עם הקצינים הזוטרים ביותר, אין מקום לדיסטנס ולמריחות.
חבל שהתרבות הזו לא מחלחלת לשאר החיילות.

אז כרגיל החברה אשמה? לא קונה את זה. גם טכניון, על אלפי הסטודנטים והמרצים, הוא חלק מחברה ישראלית, ושמה לא תמצא כסת"ח חוגג ובינוניות שולטת. כל אירגון מקדם את האנשים שמתאימים לו. צה"ל בוחר לקדם חוסר מיקצועיות.

מסכים אבל אתה לא יכול להשוות את הטכניון לצה"ל. הטכניון מייצג חתך מאוד מסוים בחברה הישראלית. האקדמיה אינה מוסד היררכי, אינה מייצגת את כל שכבות האוכלוסיה (ולפיכך גם לא נדרשת להתמודד עם בעיותיה) וכמובן, והכי חשוב, האקדמיה לא מכריחה אנשים להיות חלק ממנה, להבדיל מגיוס החובה בצה"ל שהוא "רע הכרחי".

נכון, אבל גם צמרת הפיקוד זה חתך מאוד מסוים של האוכלוסיה. אלופים הם לא מגויסי חובה, הם אנשים שבחרו קריירה צבאית ועברו סינון קפדני ונוקשה בהרבה שלבים בקידום שלהם. אם בכל המועמדים הם אלה שנבחרו, סימן שיש להם את התכונות שהאירגון רוצה, ואין את התכונות שהאירגון לא רוצה.

צמרת של ארגון - כל ארגון - היא בדרך כלל שונה ולא מייצגת את חתך הזוטרים שבו.

רק הערה לגבי הטכניון: מי שנמצא בתוככי המערכות הללו יגלה שברובן המצב לא שונה מהותית מצה"ל בהרבה מהפרמטרים שהוזכרו. יתר על כן, ההשכלה הגבוהה המצליחה ביותר בישראל - מצליחה למרות המערכת, ולא בזכותה. במובן מסוים זה דווקא דומה מאוד לצה"ל, ובשני המקרים - יש הרבה דברים בעייתיים, אבל, לכותרת האשכול, זה לא אומר שהספינה טובעת...

באמת? אתה מכיר סטודנט שקיבל תואר אף על פי שלא קיבל ציון עובר במבחנים, כמו שחיילים מקבלים הסמכה בלי לעמוד בדרישות? אתה מכיר פרופסור שקיבל תפקיד על פי שלא הצליח לפרסם מאמרים? אתה מכיר דיקן פקולטה שמחלק תפקידי סגל לקליקה שלו, כמו שאלופים מקדמים את הקליקה שלהם כשנכנסים לתפקיד? הטענה שאוניברסיטאות מצליחות אף על פי הנורמות החברתיות והצבא נכשל בגלל הנורמות החברתיות זו טענה מגוכחת. החברה בישראל מסךיק מגוונת כדי שכל אירגון יבחר את המתאימים.

אשאיר את השאלות שלך פתוחות. אשר לסייפא - לא טענתי שהאקדמיה מצליחה והצבא נכשל; לטעמי יש הרבה דימיון בבעיות של שני הארגונים הגדולים הללו, וגם - בהצלחות שקיימות למרות הארגון.

את הטכניון אני לא מכיר, אבל מסכים איתך כי בעיות הקיימות בצה"ל קיימות גם במערכות אחרות

אתה מונה דברים בלתי תקינים. רבים [גם בתוך הצבא] עיוורים ללא תקין/לא רוצים לראות.... שמעת את התגובות לבריק...? קראת את דיווחי האנשים פה על ניסיונות לשנות...מישהו מהם דיווח כי הצליח...? זה לא גזר דין מבורא עולם, זה יותר גרוע, זה יכולות האנשים.... וקודם צריך מודעות למצב, והיא איננה

https://www.maariv.co.il/landedpage....aspx?id=863255


לדעתי הרעה החולה היא "הרוטציה בצה"ל" . כל מפקד המתמנה לתפקיד חדש או לדרגה בכירה לתקופה קצרה. הוא לא רוצה להכשל ועושה הכל שיהיה "שקט תעשייתי" ולא ידבקו לגליון שלו "פאשלות".


לכן ההוראות לא ברורות ויש מי שמשלם את המחיר.


ראו בצבאות אחרים שם אין תחלופה כל 3-4 שנים בתפקיד. מצד שני זה תורם הרבה למפקד ומעשיר את נסיונו. לעומת בצה"ל לוקח 1-2 שנה עד שלומד את התפקיד החדש וכבר "פוזל" לדרגה ותפקיד בכיר יותר. זאת לדעתי הרעה החולה אצלנו

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

https://www.maariv.co.il/journalist.../Article-863255
שורה ארוכה של מומחים מתריעה כי החוליות בשרשרת הביטחון הלאומי מתרופפות והולכות, וכי קיבעון מתמשך וכשלים מבניים מובילים את ישראל לסיכון קיומי

https://www.ynet.co.il/news/article/h1suugyxf
לוחמי צה"ל והוריהם ראו רק לאחרונה כיצד הרמטכ"ל כוכבי ושר הביטחון גנץ נלחמו על הפנסיות של אנשי הקבע - והשיגו את המיליארדים שדרשו. הם מביטים מעלה ורואים שאין על מי לסמוך. דעה

נראה שגם להנהגה המדינית וגם לפיקוד הבכיר של צה"ל אין ממש אמון בזרוע היבשה של צה"ל, וזו אולי אחת הסיבות לכך שמבצע שומר החומות לא כלל תמרון יבשתי לשיתוק והשמדת ירי הרקטות הפלסטיני אלא רק הפצצות מהאוויר והים, שלמרות שגרמו נזק כבד לחמאס, לא השיגו את התוצאות הרצויות: השמדת רוב יכולת השיגור של חמאס והגא"פ, חיסול מחבלים בכמות גבוהה (225 מחבלים זה לא מספיק) ויצירת הרתעה שתביא לשקט בעוטף עזה.

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

https://www.mako.co.il/pzm-magazine...&pId=1348063072
המפקדים מרגישים שהציבור "סימן אותם כאוכלי חינם", החיילים ממורמרים על צה"ל שקיבל תקציב נוסף ודאג רק לאנשי הקבע, "הכל יקר ומה שנותנים לנו לא מספיק". בתוך המתח הזה הצבא צריך להתנהל. קצינים ל-mako: "ביקשו שנדבר עם החיילים שיוציאו תסכול, אנחנו יוצאים הביתה בלי מדים וחושבים לעזוב"

מסכים עם הנאמר.
יוקר המחיה רק עולה בכל היבט שלו. החיילים הפשוטים לעומת זאת, לא רק שלא מקבלים את שכר המינימום, אלא השכר גם לא עודכן כבר הרבה זמן כדי לתת מענה לגידול הבלתי פוסק של יוקר המחיה. שלא לדבר על כך שעליה בדרגה תזכה את החייל הפשוט בלא פחות מ-2 שקל בחודש!!!

ואם אתה אקדמאי, אז קודם כל מזל טוב, אתה זכאי ליותר מפי 2 המשכורת של חייל פשוט, כלומר שליש משכר מינימום. והבאסה שסיכוי טוב שתצטרך להוציא סכום משמעותי מזה כדי לשכור דירה ליד הבסיס - כי צה"ל אמר.
הדירה היחידה שמצאת באזור, עם שותפים ולא כולל חשבונות עולה 1,500? מקסימום שהצבא יכול להחזיר זה 1,000, אחרי הרבה בירוקרטיה.

ואז אנשים מחול לא מבינים איך במקום להתחיל את החיים בגילאים 18-22, מתחילים פה לחיות רק בגילאים 25-30.

נראה שיש פשוט אנשים שלא אוהבים פתרונות. כמו באמריקה שגביית חובות סטודנטים עולה יותר מהכסף הנגבה.

https://www.haaretz.co.il/news/poli...IGHT-1.10407485
סקר המכון הישראלי לדמוקרטיה מעיד כי הציבור מודאג מהתנהלותו הכלכלית של הצבא ומהיחס שלו לחיילים. כדי שימשיכו לשלוח את ילדיהם לצבא, האזרחים חייבים להאמין למקבלי ההחלטות

https://www.mako.co.il/pzm-magazine...&pId=1348063072
נתוני מדד אמון הציבור בצה"ל שפורסמו השבוע הם הנמוכים ביותר מאז שנת 2008. סיפור הפנסיות, הצגת הישגי שומר החומות וניהול תקשורתי בעייתי של אירועים בהם נהרגו חיילים, נוספו השנה לשרשרת אירועים מהשנים האחרונות שפגעה קשות באמון. שי לוי חושב שהגיע הזמן לתחקיר פנימי מעמיק ורציני - ממש כמו אחרי מבצע צבאי

צה"ל מתנהל מול התקשורת כמו דיקטטורה - צה"ל הכי חזק והכי טוב ויכול למחוץ כל אויב בכזאת קלות... כמו למצמץ. בעיות? חסרונות? מה זה בכלל?
כמובן זה שאנחנו מדינה עם גיוס חובה זה לא פקטור, אפילו שצה"ל לא צבא העם כבר הרבה זמן.

בארה"ב אתה תשמע בעיקר תלונות על המצב פה והמצב שם בצבא ואיך צריך לשפר ומה צריך לעשות כדי להשיג יעדים, ולאן אפשר לשאוף מבחינת יעדים.
אבל שם גיוס זה מרצון. התגייסת? קיבלת קריירה. הם גם צריכים להשקיע מאמצים אדירים בלהעלות מוטיבציה של אזרחים להתגייס כדי למלא את השורות.

הם מראים שקיפות מתוך עיקרון אפילו אם זה פוגע באינטרסים לאומיים, ואנחנו מראים חוסר שקיפות נגד עיקרון ולמרות שאין אינטרס לאומי להתנהל כך.

https://www.ynet.co.il/news/article/h1i3wx4tt
במטכ"ל מודאגים מהסקרים המצביעים על צניחה באמון ביכולות ובערכיות של הצבא. זו נובעת אולי משילוב פרדוקסלי בין רגיעה ביטחונית לשיח רדוד ברשת

על זה נאמר הגמל לא רואה את הדבשת של עצמו.
מדהים שמכל המחקר הזה בצהל מצאו את האשמה רק בגורמים חיצוניים - רגיעה בטחונית ושיח רדוד.

זה גם נובע מכך שזרוע היבשה לא מופעלת כמעט בשנים האחרונות, והכוח התוקף הבלעדי של צה"ל הוא חיל האוויר (וקצת חיל הים ויחידות מיוחדות). טנקים שמפציצים רק עמדות של חמאס ודובר צה"ל רואה בזה הישג, זה סימפטום של הבעיה. במבצע שומר החומות נמנעה ישראל וצה"ל להפעיל את זרוע היבשה, וכך גם בסכסוך המתמשך בסוריה (שם לפחות יש הצדקה מדינית לכך, כי באמצעות הפצצה מרחוק אפשר לשמור על עמימות).

בקשר לסיבות התדמיתיות: הקמפיין של אלוף במיל' יצחק בריק (אני נמנע מלחוות דעה אם הוא צודק או לא) עושה אימפקט, כתבות כמו של היום על פעילות מעצר מחבלים מוסקת של סיירת גבעתי שנראית כמו overkill מטורף, ריבוי התאונות בזמן האחרון וגם חוסר ההכרעה מול חמאס בעזה (למרות השקט היחסי בתקופה האחרונה).

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

הבעיה החמורה, לדעתי, היא שיש אי אמון של הציבור באשר ליכולתו של צה"ל לשנות משהו מכל הביקורת שמוטחת לעברו (למעט פתרונות פלסטר טקטיים פה ושם). וכאן, זה כבר זולג לדרג פוליטי שזה רק בסמכותו לבצע שינויים שורשיים בהתנהלות המערכת.

צה"ל ומערך הקרקע, גם במילואים, יודע לבצע תמרון יפה מאוד כשצריך, ולדעתי גם החשש מנפגעים הוא לא גורם משמעותי בהימנעות מתמרון.


חוסר האמון מגיע ממה שנתפש בציבור כחוסר התוחלת במבצע קרקעי - כשידוע שאנחנו לא באמת רוצים לנצח (ומה זה בכלל אומר) ואין תכנית אסטרטגית מסודרת ליום שאחרי שתצדיק את המחיר על המשק בכלכלה ובהרוגים.

כשלא כובשים שטחים כדי להחזיק בהם אלא מקסימום יוצאים ל"סבב נוסף", "לעצור את הרקטות" (אם בכלל יש מטרה מוצהרת למבצע חוץ מגביית מחיר על פיגוע או פגיעת רקטה) וידוע שאחרי כל ההרוגים נחזור שוב למצב ההתחלתי עד הפעם הבאה, אין פלא שלא ששים לצאת לתמרון.


כשהחל מהירייה הראשונה מתחילת ספירת ההרוגים בתקשורת וכל הרוג הוא מיותר (כי בסוף הסבב חוזרים למצב התחל), הרבה יותר נוח לנו ולפוליטיקאים להשתמש במודיעין וחיל האוויר למבצעי פינצטה ותקיפות מאשר לבצע שינוי אסטרטגי ולהסתכן בהקזת דם.


הבעיה שלנו היא שלאויב יש סבלנות ארוכה ואנחנו לא מתכננים לדורות - המהלך הגיאו-אסטרטגי המשמעותי האחרון של מדינת ישראל היה ההתנתקות והנסיגה מלבנון, וגם עם התחזקות הנוכחות האיראנית בסוריה והתעצמות חמאס בעזה אני לא רואה אותנו כובשים שטחים שולטים בגולן הסורי או מגרשים אוכלוסייה כדי למנוע את זה.
אנחנו רואים את הגבול שלנו כקבוע וכל דבר מחוץ לו כ"התנחלות" או "רצועת ביטחון" ובעצם מוותרים מראש על האפשרות להציב לאויב אתגרים בשטח (כי פוחדים מגרילה וממה יגידו באו"ם)

"נומה עמק, ארץ תפארת, אנו לך משמרת"

"צה"ל הוא הצבא הערבי הטוב במזרח התיכון" - עזר וייצמן (על זרוע היבשה)

ציטוט:

במקור נכתב על ידי סיורניק צה"ל ומערך הקרקע, גם במילואים, יודע לבצע תמרון יפה מאוד כשצריך, ולדעתי גם החשש מנפגעים הוא לא גורם משמעותי בהימנעות מתמרון. ... אנחנו רואים את הגבול שלנו כקבוע וכל דבר מחוץ לו כ"התנחלות" או "רצועת ביטחון" ובעצם מוותרים מראש על האפשרות להציב לאויב אתגרים בשטח (כי פוחדים מגרילה וממה יגידו באו"ם)

אולי ידע פעם. כיום יש פערים אפילו ברמת הסד"כ והאימון:
ציפיה שנתמרן עם תותחים שנרכשו מייד לאחר יום כיפור,
ציפייה שסדרת אימוני תמרון אוגדתיים בהם היה כשלון עקבי להשיג את המטרה (ואז בוטלו בטענה שאין אוייב), יובילו לפתע להצלחה,
אינה ברורה.

ההישענות המגננתית "על הגבול" תוך ציפייה להגנה הרמטית ללא שטח בלימה, היא חזרה לקונספציית יום כיפור.

יש גם קונספציה חדשה לפיה לא ניתן לתמרן כי המרחב הכפרי יבלע ע"י פיצוץ האוכלוסין וצמיחת הערים,
תוך התעלמות ממה שהתרחש בסוריה ולבנון בעשור האחרון

מר אלכס צייטלין מנהלו של ערוץ היוטיוב "באים אל הפרופסורים" ראיין את האלוף במילואים גרשון הכהן בנושא "צה"ל וישראל במלחמה עתידית". במהלך שיחה של כשעה נדונו, בין היתר, הנושאים הבאים: חוסר האחריות באי הכנת צה"ל למלחמה מול צבאות סדירים כמו הצבא המצרי, היכולת המוגבלת של צה"ל לפעול בים עקב הפיכתה של מצרים למעצמה ימית, הקמה מחדש של כוח הגנה מרחבית משמעותי, הטנק ככלי לחימה בשדה הקרב המודרני, ואמונת הכזב שבעזרת עליונות טכנולוגית נוכל לאויבנו.
ניתן לצפות בהרצאה בקישור:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

אני מצטער אבל ספציפית לגבי צבא מצרים לדעתי הטענות מגוכחות. זאת לא הקונספציה של טרום יום-כיפור, זה לא שמזלזלים בהם או חושבים שהם מפחדים. זה פשוט שכדי שצבא מצרים יחזור להיות איום צריך לקרות משהו חסר תקדים מבחינה גאו-פוליטית (קרי, המצרים צריכים להחליט שמהיום הם מחליטים לזרוק ז' על הפטרונים שלהם, שהם במקרה המדינה החזקה ביותר בעולם) שהוא כ"כ מופרך שלהתעסק באפשרות הזאת, כרגע, זה לא צוללות בואדי אלא חלליות בואדי.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גקשדב אני מצטער אבל ספציפית לגבי צבא מצרים לדעתי הטענות מגוכחות. זאת לא הקונספציה של טרום יום-כיפור, זה לא שמזלזלים בהם או חושבים שהם מפחדים. זה פשוט שכדי שצבא מצרים יחזור להיות איום צריך לקרות משהו חסר תקדים מבחינה גאו-פוליטית (קרי, המצרים צריכים להחליט שמהיום הם מחליטים לזרוק ז' על הפטרונים שלהם, שהם במקרה המדינה החזקה ביותר בעולם) שהוא כ"כ מופרך שלהתעסק באפשרות הזאת, כרגע, זה לא.

ככל הנראה שכחת, שחלק מקונספציה יום כיפור נבעה מהנחה זו בדיוק, עקב התנגדות הפטרון הסובייטי, וסילוקו ערב המלחמה.

האפשרות שבשלב מסויים, מצריים תחליט לזנוח פטרון אמריקאי, שתרומתו מעטה ומחיריו גבוהים,
לטובת פטרון סיני למשל,
נשענת על אנכרוניזם מלפני 30 שנה, וקונספציה של עליונות אמריקאית נצחית

הפטרון הסובייטי היה אנטי-ישראלי גם ככה, אז הדינמיקה אחרת לגמרי.

צבא מצרי עם פטרון סיני הוא צבא אחר לגמרי מצבא מצרי עם פטרון אמריקאי. כאמור - אתם מבקשים להתכונן לתרחיש של חלליות בואדי. קצת בעיה להתכונן למשהו שהוא תאוריה שנבנית על גב של תאוריה אחרת.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גקשדב הפטרון הסובייטי היה אנטי-ישראלי גם ככה, אז הדינמיקה אחרת לגמרי.

מכיוון שהפטרון הסובייטי לא היה מורכב מפלחים ערבים, אלא מאנשים שמבינים אסטרטגיה - הייתה ציפיה שישמעו להמלצת היועצים הסובייטים.
הקונספציה הזו לא עמדה במבחן המציאות

ציטוט:

במקור נכתב על ידי גקשדב צבא מצרי עם פטרון סיני הוא צבא אחר לגמרי מצבא מצרי עם פטרון אמריקאי. כאמור - אתם מבקשים להתכונן לתרחיש של חלליות בואדי. קצת בעיה להתכונן למשהו שהוא תאוריה שנבנית על גב של תאוריה אחרת.

נראה שהקונספציה מעוורת אותך לחלוטין, כך שכל מה שלא תואם את הקונספציה הופך ל"חלליות בוואדי".

לצבא מצרים של היום יש נשק משלל מקורות, כולל הרבה נשק אמריקאי, כמו שלצבא איראן היה נשק אמריקאי בכמויות גדולות.
שימוש בנשק אמריקאי לא מונע החלטה פוליטית - לזנוח את הפטרון האמריקאי ולעבור למלחמה בבעלת ברית של ארה"ב.

עד אז - יש התחמשות מואצת ומגוונת, שתאפשר שינוי מדיניות כזה, אם וכאשר יוחלט עליו.
ישראל לא אמורה להתחיל תקיפות בלב מצרים,
אלא לקחת אפשרות זאת בחשבון - בבניית הסד"כ הכנת התו"ל ותוכניות המגרה.

כמו שאף אחד לא האמין שרוסיה תפלוש לאוקראיה.
אני חושב שאם מצרים תחשוב שיש לה סיכוי נגד ישראל היא תתקוף וזה לא קשור לאיזה יחסים יש לה עם ארהב

https://www.mako.co.il/news-columns...7cf7e081027.htm
"גורם בכיר מתאר את האירוע הזה כמיקרו-קוסמוס לתופעה רחבה הרבה יותר שפושטת בצבא: המטה הכללי משקיע פחות במהות. אולי יש מי שמנסה לסדר את הדברים בניסיון לייצר תודעה ועיצוב מציאות, אך הבעיה היא שבסוף, ברגע האמת, המציאות טופחת על הפנים, ומה שלא הכנת לא יעבוד. נוכח תרגיל המלחמה הגדול מסוגו שמקיים צה"ל בימים אלה, נכון לבחון אם הכיוון שאליו לוקח הרמטכ"ל את הצבא יכול להוביל למה שהוא מכנה "הכרעה בשדה הקרב"."

הדרג המדיני לא מאמין בצה"ל, שבתורו לא מאמין ביכולות שלו עצמו.

לא הפוך? איך הגענו ממצב בו צה"ל אמין אך הדרג המדיני חולם, למצב בו צה"ל לא אמין והדרג המדיני כן?
מתי עשו את ההיפוך?

אם תיכנס לעמוד הפייסבוק של האלוף בריק, תראה את הפסוט האחרון שפרסם.
מדובר במכתב ששלח לו סמח"ט במילואים ובו הוא מתאר מצב שהמח"ט הסדיר ומפקד האוגדה מציגים לפיקוד העליון מצג שווא בו החטיבה מצויה בכשירות ובעצם מדובר בתמונה ההפוכה מהמציאות. כל קציני המילואים מאמינים שהחטיבה אינה בכשירות ואף כתבו מכתב למפקד מז"י ואלוף פיקוד דרום. בינתיים כולם מטייחים את המציאות...
צה"ל התרגל שהמצב הוא כל הזמן "כאילו" ומתפשר על בינוניות. חיל האוויר הוא החיחיד שאינו מתפשר ולכן דורש ומקבל את התקציבים. כשתהיה מלחמת המז"ת הראשונה, נראה האם חיל האוויר יכול לנצח מלחמה.
אני לא בטוח...

אף אחד, שום ארגון אינו מושלם, וצריך להבין ולקבל זאת. מה שאסור לקבל הוא כשהארגון אינו עושה מה שצריך בכדי לשפר. מבחינתי, צוואר הבקבוק המתגלה בדבריו של הסמח"ט הינו חוסר קבלת ביקורת, שפירושו אי חתירה לשיפור, הביטוי 'ירי בנגמ"ש' מבטא זאת יפה. כשזה המצב, לעולם הנגמ"ש לא יתפקד כפי שהוא אמור לתפקד. לפני הכשירות הארגונית, צריך לבדוק הכשירות האנושית, כששם יש בעיה תהיה גם בארגון בעיה.

ויש לך פתרון לכיצד משנים זאת?

https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...ad.php?t=608918

ציטוט:

במקור נכתב על ידי דה-דה ויש לך פתרון לכיצד משנים זאת?

קודם כל צריך הסכמה - שיש בעיה (העדר הסכמה כזו גורר אותנו לדיון מעגלי)
לאחר מכן - למנות את האדם המתאים לשינוי - לבצעו.

עקב נסיונו הייחודי (בתפקיד ביקורת - אך ללא סמכות ביצועית), האלוף בריק הוא האדם המתאים לשינוי
ולדעתי הפיתרון הוא למנות אותו לסגן-שר שתפקידו לחולל שינוי זה,
או לחלופין - לייעץ לסגן-שר שאינו מגיע עם רקורד של גנרל, וזאת משימתו העיקרית.

לעניין בריק. אנחנו מייצרים בעיות/כשלים כעניין שבשגרה, גם בצבא. מטרתנו צריכה להיות עליה על מסלול ענייני, מה שיצמצם הכשלים/בעיות. בריק לא יכול לטפל לבדו בנושא רחב ועמוק זה. בריק הינו אדם ראוי שכדאי לתת לו סמכות ביצועית לטפל בפן אחד של בעיותינו שבתחום הצבאי

על אף שאני בעד בריק, צריך לזכור שבריק עשה לעצמו שם רע בקרב לא מעט קצינים בכירים (שמולם בא חזיתית לפעמים). לפיכך, לא בטוח שיקשיבו לו אם זה ימונה לתפקיד סגן שר כזה או אחר, לדבריך.
המערכת, לצערינו, מתקשה להקשיב לגורמים מבחוץ.

אם זה לא מתאים למערכת, היא תדע לטאטא את ההמלצות שלו מתחת לשטיח.

אין ספק שבריק הפך עצמו לסמל הבלתי מעורער של הביקורת על הצבא. עם זאת, יש שיגידו שזה שהוא סמל לביקורת לא אומר שהוא האדם המתאים בהכרח להיות המושיע (אפרופו אי הסכמה). יש הסוברים שבריק עדיין תקוע בגישות מיושנות מתקופת שירותו. בריק בעיקר מצביע על עוולות ותקלות אולם זה לא תמיד מגיע עם פתרונות.

שים את בריק רמטכ"ל ואתה תראה השפעה...

מה בריק יכול לתרום? קודם כל אני מניח כי רמטכ"ל יורד מהפרק. נכון כי מערכות אינם אוהבות התערבות מבחוץ, אך יש במדינת ישראל היררכיה הנשמרת יפה שבה הממשלה ושר הביטחון מכתיבים לצבא. בריק יכול לקבל תפקיד במשרד הביטחון או בצבא. כשהסמכות בידיו, יקשיבו לו כמו לכל קצין או איש ממשל אחר. אני מניח כי בריק אינו סופרמן, אך יש לו יתרונות בולטים של יושר אינטלקטואלי, ענייניות, דבקות באמת ובמטרות, וזה מספיק בכדי להזיז דברים שאנשים בלי תכונות אלו לא יזיזו. לגבי 'יש האומרים' ו'יש הסוברים'....זו עוד סיבה לקדם את בריק בכדי לנטרל השפעת הסוברים, המבינים מעט וסוברים הרבה........וכמובן אנחנו תלויים במחליטי ההחלטות עד כמה הם מכוונים לטוב, עד כמה הם מתמקדים בשיפור, אנחנו תלויים בהבנתם, וביכולתם לעשות משהו חריג עבור מטרה חשובה

אבל באיזה תפקיד בדיוק? פרויקטור לשיפור בניין הכוח של הצבא? יבוא סגן הרמטכ"ל\ר' אג"ת ויגיד שזה תפקידו
מבקר מעב"ט? יש כבר מבקר
אני מתקשה לראות את בריק מקבל תפקיד. הוא תמיד יכול לצאת לפוליטיקה על תקן הביטחוניסט ולקבל את תפקיד השר.

אני לא כל כך מעורה באותם מערכות בכדי לשבץ אותו במדויק. אם לאנשים חשוב יותר המטרות האמיתיות מאשר סידור העבודה הנוכחי , שקט תעשייתי, יוקרה ואגו, ימצאו לו מקום מתאים, וזה די ברור באיזה שטחים הוא יכול לתרום, היכן כדאי לתת לו סמכות. על בריק אני סומך שילך על מטרות וישנה משהו, יש גם אחרים אם יכולת, אבל לדעתי קשה למצוא מישהו שכמוהו יתמקד במטרה ולא יוותר