|
13-07-2021, 08:54
|
|
|
חבר מתאריך: 28.09.04
הודעות: 5,708
|
|
שלב הראשוני:
משלבי ההכשרה הקרקעית עולים לשלב הטיסות הראשוני. הטייסים במטוסי פוגה. הנווטים במטוסי צסנה (חד מנועיים) ביום ומטוסי איילנדר (דו מנועיים) בלילה לניווטי מגע, מטוסי תובלה גדולים (דקוטות ונורדים) לניווטי מירשם (ללא ראיית קרקע, כגון מעל ים). מעתה ואילך נגור בבנייני בית הספר ונלך בשלשות למבני הטייסות.
בהזדמנות זו, תמונה נפלאה מאוסף עמוס דור (צילום: נ.ק.): בראיה קדימה נעזר המדריך בפריסקופ.
וגם רישום מצויין של ארנון קרמר:
מ"פינת הנוסטלגיה":
3 - אוֹבֵךְ (הופץ אלינו בכותרת: וורטיגו באמצע היום) - ריבק אלון
הייתי אז בן 19, פרח טייס, כמעט שנה בקורס, בשלב 'ראשוני' (השלישי מבין 5 שלבי הקורס דאז). מרכז חיינו אז היה בבסיס חצרים, בו שכן בית הספר לטיסה. אימוני הטייס ב'ראשוני' היו על מטוס 'פוגה מגיסטר' סילוני דו מנועי. מחמת צפיפות המטוסים הרבה באוויר בחצרים הוחלט שחלק מטיסות האימון יועתקו מחצרים מערבה לשדה התעופה באל-עריש שבצפון-מזרח סיני. כל סיני היתה אז בשליטה ישראלית, 4 שנים לאחר מלחמת ששת הימים והרבה שנים טרם פִּנוי סיני בעקבות הסכם השלום עם מצרים. בבוקר היינו יוצאים בטיסה מחצרים לאל-עריש, מתאמנים בטיסות שם ובערב חוזרים בטיסה לחצרים.
גם באותו יום יצאנו עם בוקר לאל-עריש כרגיל. אינני זוכר מה תִרגלתי באותו יום, אך הטיסה חזרה זכורה לי היטב. הטיסה האחרונה שלי באותו יום תוכננה כטיסת סולו (טיסת יחיד, ללא מדריך). היה עלי להעביר את ה'פוגה' משדה אל-עריש לשדה חצרים.
הלכתי כרגיל למטוס, עשיתי למטוס את כל הבדיקות החיוניות טרם טיסה, הִנעתי, הִסעתי את המטוס על המסלול, קיבלתי רשות המראה והמראתי ופנַי לחצרים. טִפסתי לגובה הטיסה המקובל, כמה אלפי רגל. השמש היתה די נמוכה מאחורַי בשמיים, כשעה או שעתיים טרם שקיעה. הרְאוּת לא היתה משובחת עקב אובך. כמה דקות לאחר המראה האובך החמיר וחשתי כמו בסופת חול. השמיים שינו את צבעם מכחול לצהוב-חום. הקרקע הרחק מתחתַי הפכה גם היא לצהובה-חומה ולא ניתן היה לזהות אם אני מעל יבשה או ים, וכמובן לא לראות ישובים כלשהם.
הייתי אחוז בהלה. התלבטתי אם לשוב לאל-עריש או להמשיך לחצרים. החלטתי להמשיך, כי לא היה מובטח שיפור בַּרְאוּת בדרך חזרה לאל-עריש, וגם, ולא פחות חשוב, עדיף לבלות את הלילה בחדרי שבחצרים מאשר בשדה אל-עריש הנידח. לא נותר לי אלא לעבור ל'טיסת מכשירים'. עיניי נדדו ממד הגובה, דרך המצפן אל האופק המלאכותי ובחזרה. הַרגשתי הגופנית לא תאמה את שהראו לי צגי מכשירי הטיסה. כל הזמן חשתי שאני בפניה ימינה או שמאלה ושהמטוס מטפס לגובה או מנמיך, אך צגי המכשירים הראו אחרת. נזכרתי באין-סוף סיפורים ששמעתי על טייסים שהתרסקו כי סמכו על תחושותיהם הגופניות ולא על נתוני מכשירי הטיסה. מחשבות אלו לא שיפרו כלל את מצב רוחי באותו רגע. הכרחתי את עצמי להאמין לתצוגת המכשירים ולהקפיד להתעלם במכֻוון מתחושותי הגופניות.
הטיסה לא היתה ארוכה מאוד, אך היתה סיוט מתמשך. כל הזמן עיניי נעוצות במכשירים: מצפן, מד גובה, אופק מלאכותי, ומדי פעם גם מד מהירות, נתוני מנוע ודלק. סוף-סוף התקרבתי לחצרים והתחלתי להנמיך. רק בגובה נמוך מאוד התחלתי לראות פרטים בקרקע הפרושה תחתַי. השמיים מעלי עדיין היו עיסה צהובה-חומה. לאט-לאט התחלתי להבחין במסלולים ובסופו של דבר נחתתי בחצרים בשלום. הִסעתי את המטוס לנקודת חנייתו, עצרתי וכיביתי את המנועים.
השקט אפף אותי. הייתי שטוף זיעה, לאו דווקא מחמת החום. זמן רב חלף עד שהדופק שלי חזר לקצב הרגיל. פתחתי את חופת תא הטייס, נשמתי מלוא רֵאותי אוויר צח, עם אובך, ויצאתי מהמטוס. עמדתי על הקרקע אך עדיין לא חשתי יציב, לאחר התעלמות מכוונת וממושכת מתחושת המרחב בטיסה.
מסקנה: המטוס תוכנן כדי לטוס באוויר. הגוף האנושי לא.
צילומים:
שדה התעופה אל עריש - סיני
פוגה מגיסטר - מטוס האימון של חיל האוויר (1960 - 2010)
אלון ריבק - שלב הראשוני - קורס טייס
4 - פעמיים אל עריש - דודי קנט
פתיחה
גם הסיפור שלי משלב שני סיפורים, שניהם אירועי בטיחות מסמרי שיער, שהתרחשו בקורס 65 .
שמעתי, שעוד רגע פינת הנוסטלגיה נסגרת (28.05.21 - נפגשים, זוכרים? בעוד שבעה ימים) ולכן
גם אני מציע לכם שני סיפורים במחיר של סיפור אחד .
הסיפור הראשון, גיחת אימון שגרתית, באל עריש, שתוצאתה הייתה כמעט אסון נורא.
הסיפור השני, עוד גיחת אימון רגילה, עם סוף אפוקליפטי, הפעם בבסיס חצרים .
שני הסיפורים בלתי אפשריים, אך הם באמת קרו, אנחנו לא לבד במטוס, כלומר עם שני מדריכים
מנוסים. לכן, אני רשאי, במיוחד אחרי חמישים שנה, להסיר את כל נטל האחריות מעל כתפי ומעל
כתפי חברי, לפחות ביחס לשני האירועים המתוארים להלן (כשיש מדריך במטוס - עליו לבדו מוטלת אחריות הבטיחות בטיסה).
בתמצית, שני הסיפורים מציגים אירועי בטיחות דרמטיים , המאפיינים טעויות אנוש חמורות.
טעויות כאלה עלולות לקרות, אסור לקבל את זה שהן מתרחשות, יש למנוע אותן וניתן לעשות
זאת, בכל דרך.
ברגע אחד אתה באולימפוס של התרגשות, חניך בקורס טייס, מגשים את חלומו של כל בחור צעיר , ובוודאי שלי, שחלמתי מגיל צעיר להיות טייס, לטוס בשמים בתוך המרחבים הכחולים האין סופיים.
בסופו של הרגע השני אתה שוב מבין שאתה רק בשר ודם, ואלמלא אלת המזל טיכה, שהשאירה
אותך, ברוב טובה, בחיים, היית הופך לגוש בשר חרוך, בסופה של עוד תאונה מחרידה, כמו
תאונות רבות, להן היינו עדים לצערנו באותן שנים.
סיפור ראשון - מטוס על מטוס - אל עריש - 1970 :
קורס טייס 65 , אני חניך בשלב ראשוני קרב, שיעורי הקפות נערכים בשדה אל עריש, עקב עומס
כבד בבסיס חצרים , בסיס האם של בית הספר לטיסה .
אני חניך טייס, יושב במטוס פוגה, במושב הקדמי ומאחורי המדריך מוטי שפירא ('השרירן'),
שמדגים לי הקפה ללא מדפים . בהקפה כזו המהירות בפיינל גבוהה ב-10 קשרים מהמהירות
הרגילה, האף נשאר גבוה ולכן מבצעים פיינל מאוד ארוך ושטוח, שמחייב יציאה ארוכה בצלע 'עם
הרוח'.
מטוס הפוגה שאחרינו, ובו נורמן צ'רניס (שחר) ומדריכו זבולון אמיצי ז"ל , נמצאים אף הם בהקפה, צמודים אלינו, כנראה מעט קרוב מידי. אבל משום מה, הם מאבדים קשר עין איתנו ופונים לפיינל בנקודה הרגילה, הם למעשה 'חותכים' אותנו, מבלי, שאנחנו רואים אותם (כי הם היו בגב שלנו (ומבלי שהם רואים אותנו (כי לא הסתכלו או כי לא חיפשו אותנו).
פקח הטיסה במגדל, מבחין פתאום בשני המטוסים בפיינל, צמודים, קרובים מאוד זה לזה , ממש
אחד מעל לשני.
מכיוון שלא ברור לפקח מי זה מי, או במילים אחרות, מי למעלה ומי למטה, הוא נכנס להלם,
פשוט שותק, אינו יודע מה לעשות.
אנחנו מהירים יותר בגלל מצב המדפים שלנו (מדפים למעלה) ובשל מצב האף הגבוה איננו
מבחינים במטוס שמתחתנו .
גם אמיצי אינו מודע למטוס נוסף, שמפתיע אותו וחולף מעליו בגובה של סנטימטרים ספורים
)אנחנו מהירים ב - 10 קשרים(.
אמיצי, רואה לפתע, ממש בשלב הנגיעה , זנב של פוגה, שנוגעת במסלול לפניו. שני המטוסים
נוגעים במסלול בו זמנית... בהפרש של מטרים בודדים, רק בגלל המהירות העודפת שלנו ומעט
הצפה ממושכת, וגם הרבה מאוד מזל (כן אלת המזל טיכה לא נחה), לא אירעה התנגשות.
בתחקיר לא היה לי מה לומר, כי לא ראיתי שום דבר חריג... גם לאחר הנחיתה... (נחתנו ראשונים).
מונתה ועדת חקירה (גולדי ז"ל) , שחקרה את המקרה "כאילו יש 4 הרוגים" (ציטוט) ובאמת לא
ברור איך לא היו הרוגים.
אגדת הקורס מספרת ששפירא, 'השרירן', הלך מיד למגדל והיכה נמרצות את הפקח... (ומי
שהכיר את שפירא יגיד לך, שזה באמת קרה...).
ויש המוסיפים כאן את האמרה הידועה :
" מזל שהפיינל היה נקי ..." (זו בדיחה פנימית , שרק אנשי קורס 65 יבינו אותה... י. ס.).
סיפור שני - נחיתה על האלכסון - חצרים - 1970 :
הסיפור הזה מתחיל גם הוא בשדה אל עריש... אבל נגמר בבסיס חצרים...
בבסיס חצרים יש, כידוע שני מסלולי המראה ונחיתה מקבילים, שכיוונם 28/10, ושני מסלולי הסעה
צרים, שכיוונם 33/15, שמחברים את קצות המסלולים הראשיים ויוצרים מעין מקבילית .
על מסלולי ההסעה האלכסוניים (15/33) מעולם לא טסנו וגם לא תרגלנו עליהם שום סוג של
אימון, בוודאי לא המראות ונחיתות .
בשגרת האימונים שלנו, מטוסי הפוגה נהגו לצאת בבוקר מחצרים לאל עריש, ובסוף היום שבו
לחצרים לתחזוקה ומנוחת לילה. מכיוון שהטייסים, בתא הטייס, תוך כדי טיסה, לא יכלו לכייל
ידנית את התדרים במכשירי הרדיו במטוס הפוגה, טכנאי הקשר היו מכיילים את ערוצי הגישה
והמגדל, באופן ידני, בהתאם לשדה היעד של המטוס, פעמיים ביום.
אחד המדריכים (כנען) טס מאל עריש חזרה לחצרים ומשום מה, במטוס שלו, נשארו ערוצי הגישה
והמגדל מכוונים על התדרים של מגדל אל עריש ולא שונו על ידי טכנאי הקשר, כנדרש, לתדרים
של מגדל חצרים, אליו טס המטוס .
בתקשורת הראשונה שלו, עם "מגדל חצרים", על מה, שהוא סבור, ערוץ הגישה של חצרים, כנען
שומע מהפקח באל עריש, שקולט את המטוס למרות המרחק של אל עריש מחצרים,
שהמסלול בשימוש הוא 34 (זה המסלול בשימוש הקבוע באל עריש... ולא בחצרים...).
המדריך לא מתבלבל אפילו לרגע, מבין מיד ובוודאות, שהמגדל בחצרים מבקש ממנו לנחות על
אחד ממסלולי ההסעה, שכיוונם (15/33) בערך צפון מערב. . . (כמעט כמו באל עריש (16/34)...
והוא נענה לאתגר של נחיתה לא שגרתית זו...
בחצרים, בינתיים עומס שיא על שני המסלולים, שנראים כמו כוורת רוחשת של מטוסים: חניכים
בהדרכה ובסולו במסלול הצפוני ומטוסי קרב מטייסות הבסיס במסלול הדרומי.
המדריך, כנען, פועל בדיוק לפי ההוראות שקיבל, "מבצע" הקפה מסודרת למסלול "33 "בחצרים, אבל נמצא בקשר רצוף עם מגדל אל עריש (כנאמר לעיל כיוון המסלולים, 33 בחצרים ו - 34 באל עריש דומה מאוד, מבחינת הכיוון שלהם).
לפתע, מבחינת מגדל חצרים, מטוס פוגה צץ לו משום מקום, נכנס לנחיתה על מסלול האלכסון
(33) ללא קשר רדיו עם מגדל חצרים ונוחת עליו, כמו שנראה למגדל כנחיתת אונס .
במקריות , נטולת הסבר (שוב אלת המזל טיכה, אומנם כבר קצת עייפה מהשטויות שלנו, אך עדין
עושה את תפקידה נאמנה), המטוס הנוחת איננו מתנגש באף מטוס, נוחת למופת על מסלול
ההסעה ,שגם בהליכה עליו קשה שלא לרדת ממנו לחול בשולי המסלול עקב רוחבו הצר. . .
וגם כאן יש המוסיפים את האמרה הידועה (למרות שהיא מתאימה במקור לשדה אל עריש):
" מזל שהפיינל היה נקי ..." (זו בדיחה פנימית , שרק אנשי קורס 65 יבינו אותה... י.ס.).
צילומים:
אלת המזל טיכה - מיתולוגיה יוונית
מפת גוגל תמונת המסלולים בסיס חיל האוויר אל עריש (כאז כן היום דבר לא השתנה)
מפת גוגל תמונת המסלולים בסיס חיל האוויר חצרים בח"א 6
דודי קנט - קברניט אלעל עם בנו הקטן עומר (לימים גם עומר סיים קורס טייס בחיל האוויר ואף הוא הצטרף לאל על)
5 - חזיות ותחתוני נשים - יגאל ליבנה
היינו 6 - 8 פ"ט בחדר אחד בשלב הראשוני :
קופל ז"ל, אשכול, נבו, נצר, משב, לעדן (ואולי גם קרני וגרנות...).
כל סוף שבוע היינו מקבלים חבילות מהקיבוץ או מההורים וחולקים אותן עם החברה .
באחד הערבים, בשישי או בשבת, חזרנו מארוחת ערב בחדר האוכל פרחי טייס לחדרנו .
כשאנחנו פותחים את הדלת, רואים על השולחן את החבילה, שקיבלנו באותו יום, ועליה עוטות
5 - 6 חולדות ענקיות, עסוקות בנבירה ואכילה רעשנית .
לא אשכח איך החולדות הפנו אלינו את הראש, כשנפתחה הדלת, אך מייד הסתובבו והמשיכו
לנבור ולאכול, כאילו אנחנו לא קיימים .
נבו טורק את הדלת ופולט לחברה: " זה כנראה לא החדר שלנו, התבלבלנו ... "
בעת אחרת: הבינוי של הבסיס עשו ניקיון של גופי החימום ( מאחורי הפנלים) במגורי פ"ט .
כשהורידו את הפנלים, מצאו המון גרביים ופרטי לבוש שלנו, שהחולדות אספו לרפד את מגוריהן.
... אבל מעניין... מצאו גם תחתונים וחזיות של נשים...
... זאת למרות שמגורי הפרחים היו מחוץ לתחום עבור בנות ...
צילומים:
יגאל ליבנה - מנגן בחצוצרה בקיבוץ לפני הגיוס
יגאל ליבנה (ברקע - בניין מגורי פרחי הטייס)
|
|