מתוך סיפור מורשת של יהודה ליטני (לימים עיתונאי, בשרות הצבאי - יחידה 8200 - קצין ב"ר)
הכל אירע בחודש נובמבר 1963.
מפקד היחידה, סגן-אלוף ראובן בלום, לא סיפר לנו מה המשימה אליה אנו נשלחים. הוא רק אמר כי אנו נשלחים למפקדת חיל הים בסטלה מריס בחיפה וכי עלינו להתייצב בלשכתו של מפקד החיל, אלוף יוחאי בן-נון למחרת היום בשעת צהריים מאוחרת. את ציוד ההאזנה והציוד הטכני הנלווה יש להביא עימנו על גבי קומנדקר. את הציוד, אמר, יספקו לכם במחסן לאחר בדיקה כמובן. "קצין המנהלה", המשיך המפקד, "ייתן לכם כעת 150 לירות" – סכום עצום באותם ימים – "לארוחת צהריים מוקדמת מחר – אני ממליץ על מסעדה 'איסְכָּנדָר' בוואדי ניסנס, תאכלו טוב, הוסיף, אולי תהיה זו הארוחה האחרונה בחייכם".

היינו בהלם. יוחאי בן-נון, מפקד חיל הים, שזכה בעיטור 'גיבור ישראל' במלחמת השחרור, דמות נערצה בפלמ"ח, בצה"ל ובעיקר בחיל הים שם פיקד לפני כן על 'שייטת 13' אשר שמה יצא לתהילה בפי כל. אותו אנו אמורים לפגוש! ומדוע המפקד אמר לנו שאולי תהיה זו הארוחה האחרונה בחיינו? הבנו שאנו יוצאים למשימה עלומה וחשובה והלב החל לפעום בפראות.

נסענו לחיפה בקומנדקר הצבאי, צעירים בני 19 או 20 מתרוננים ושמחים. לא פחדנו, לא חששנו. היה נדמה לנו אז כי נטל כל העם היהודי על כתפינו. מפקדינו אסרו עלינו באותם ימים להזדהות כחיילי חיל המודיעין ולכן ניתן לנו תג של 'חיל כללי' וגם האותות המקצועיים שלנו היו של פקידים (נוצה וקסת דיו) או של טכנאים. בשל הזיהוי שלנו כ'חיל כללי' נודענו בין החברים שהתגייסו עימנו לצה"ל כג'ובניקים מובהקים, אנשים שהתחמקו ממטלות קרביות. רק מעטים – בעיקר אותם שלמדו איתנו במגמה המזרחנית – ידעו כי אנו משרתים בחיל המודיעין ב'יחידה סודית ביותר'.

על הקומנדקר הועמס כל הציוד הטכני (בין השאר, מצברים עצומים) – הנהג הוריד אותנו במסעדה המזרחית (מסעדת איסכַנדר הייתה המסעדה המזרחית הידועה ביותר בחיפה באותם ימים) והמשיך לעבר הנמל הצבאי של עיר הכרמל להורדת הציוד בספינת הטורפדו שכבר עגנה שם. המסעדה במורד ואדי ניסנס בצל עצי האקליפטוס המתה סועדים ערבים ויהודים ואנו לא חשנו כלל כי זו סעודתנו האחרונה אלא מין פרס לאותם שזכו להתלוות לאחד ממבצעיה של שייטת 13. אני זוכר עד היום את טעמו החמצמץ של החומוס, את הטחינה הירקרקה המצוינת וכדורי הפלאפל הגדולים, את הקבבים עם הצנוברים הנימוחים בפה, את הסלט הערבי הקצוץ דק-דק, את הפיתות הטריות והמהבילות, את הלימונדה שהוגשה בקנקן גדול שבתוכו פלחי לימון וקוביות קרח ופזורים בו עלי נענע ואת המלצר הקשיש, עם מגבת לבנה בידו, המתייחס באדיבות שאין למעלה ממנה לקבוצת החיילים השתקנית. אני זוכר עוד את מראה מורד הרחוב בואדי ניסנס, את העוברים ושבים ליד דוכני הפלאפל– זו הייתה לי הפעם הראשונה בחיי שם - מיעוט של ערביי-ישראל שחי בנבדל מהרוב היהודי בעיר ויחד עם זה הם נראו לי נינוחים ואפילו חייכנים. אני אולי נראה להם סתם חייל, חשבתי, אבל עוד מעט, עוד שעה-שעתיים אני יוצא לפעולה נועזת עם אנשי השייטת! חייכתי לעצמי חיוך של שביעות רצון. ארוחה כזו לא אכלתי מזמן, בעצם, לא אכלתי ארוחה כזו אף פעם קודם לכן ועוד על חשבון צה"ל! איזה כֵּף! איזה בר מזל אני!

הנהג כבר המתין לנו בחוץ ומיד בתום הארוחה עלינו בכביש הפתלתל המוליך למפקדת חיל הים בסטלה מריס. זה נראה לנו צבא אחר, לבוש מדים בצבע כחול אפרפר נקיים ומצוחצחים בבניין שנבנה עוד בתקופת המנדט ושימש בעבר כמפקדת הצי הבריטי בלבנט. בכניסה ללשכתו של מפקד חיל הים המתנו דקות ארוכות ואז, לאחר שהמזכירה אמרה לנו להיכנס, פתאום הבנו את גודל השעה, פתאום התחלנו קצת לחשוש. ראינו מולנו גבר מאד נאה, פניו השזופות משמש חטובות כמו בסלע, במדי אלוף אפורים-כחולים והוא הורה לנו להסיר את הדרגות משרוולינו – מזכירתו נכנסה לחדר ועם סכין גילוח החלה לפרום את הדרגות משרוולי החולצות הצבאיות. יוחאי בן-נון הוריד מכתפיו את דרגות האלוף והסיר מחזהו את כל אותות ההצטיינות ואותות המערכות בהן השתתף. היה קצת מוזר – אנחנו, חיילים ללא תואר והדר מחיל המודיעין ליד גיבור ישראל הידוע והמוכר פורמים בלשכתו את הדרגות הנמוכות שלנו והוא מסיר את דרגותיו וכולנו נותרים עם אות הזיהוי האחד והיחיד המותר לנו – דסקית זיהוי עליה חרוט שמנו ומספרנו האישי – עוד התבקשנו להחזיק בפנקס השבוי שלנו בצבע חום. הלוחם הנועז, איש הפלמ"ח והפלי"ם עוד משנות ה- 40, מפקד ומקים שייטת 13, מפקד חיל הים המהולל ואנחנו, חיילי יחידת ההאזנה המוסווים כפקידים וטכנאים. ומה שהיה מוזר ביותר כי המפקד הנערץ הזה שפוצץ והכניע אוניות אויב, שהשתתף בעשרות פעולות חשאיות נועזות, שזכה בעיטור הגבוה ביותר אשר מעניקה המדינה לחייליה ואשר רק בודדים זכו לקבלו, התייחס אלינו כאילו היינו שווים לו, בחיוך מבויש על פניו 'הציע' לנו להצטרף אליו לנסיעה לנמל. סמל ראשון אשכנזי, האחראי הטכני של הצוות שלנו, כבר השתתף במבצעים כאלה בעבר, לי היה זה מבצע ראשון ואשכנזי אמר לי כי הוא נפעם מיחסו הלבבי של מפקד חיל הים – 'דבר כזה עוד לא קרה לי', אמר.

כאשר הגענו לעיר התחתית במכוניתו המרווחת של האלוף, הוא הפליט לפתע לעברנו: 'אמרו לכם מה אתם אמורים לעשות איתנו?' 'לא' השבנו, 'אמרו לנו שאתה תעדכן אותנו עם תחילת המבצע'. 'חשוב מאד שתדעו' אמר האלוף, כאשר נעלה לסט"ר (ספינת טורפדו) ותתמקמו לכם שם, אני אעדכן אתכם – אבל כל מי שתפגשו בינתיים ובמקרה שישאלו אתכם: אף מילה על תפקידכם בַּכּוח! ברור?

עולים לספינה, מלחי הסט"ר מסודרים על הסיפון במסדר צבאי, אנו מתקבלים בשריקת-הצדעה, האלוף משיב בהצדעה. המלחים מתרגשים למראה מפקד החיל, מבטיהם מתוחים וניכר בהם כי הם מבקשים לחזור לתפקידיהם הרגילים בספינה. מפקד הספינה בדרגת סגן-אלוף מקבל אותנו לשיחת היכרות במשרדו הקטנטן. הוא סיפר לנו על סידורי המטבח, השינה במהלך המשימה והוסיף כי תא השירותים הקטן שבספינה אינו מיועד לנו – אנו נצטרך, כך אמר המפקד, לעשות את צרכינו בדופן הספינה – זה פשוט מאד, אתם תראו את אנשי השייטת ותעשו כמותם!

עלינו לסיפון, אלוף בן-נון עמד נשען על המעקה והרהר. משאית נעצרה וממנה ירדו חיילי שייטת 13 ביניהם שלושה לוחמים מבית ספרי בירושלים – 'הגמנסיה העברית' בשכונת רחביה: יוסי, יואב ודני. הם היו לאחר סיום הקורס הארוך שלהם שארך למעלה משנתיים, כולם בדרגת סמל-ראשון. השלושה נדהמו לראות אותי, ה'ג'ובניק', על הסיפון ואחד מהם, יואב, לא התאפק ושאל אותי: יודקה, מה אתה עושה כאן? יוחאי בן-נון התנער מהרהוריו ואמר ליואב ללא הרמת קול אך בסבר פנים רציני: אני מבקש לא לשוחח ולא לשאול את חיילי צה"ל שבספינה אשר אינם משתייכים לחיל הים על מעשיהם כאן – אני מאד מבקש להקפיד על כך!

פתאום נתקלתי במבטי הערכה של השלושה – הם שהתאמנו חודשים ארוכים בשחייה וצלילה קפיצה ממצוקים בחוף, ממפרצים עלומים, שחיה לאורך עשרות קילומטרים, הם שטורטרו והתאמנו במצוקי המדבר, בניווטים, בטיסות והפלגות בגליל, בנגב, בים סוף ובים המלח ואגם הכנרת לא ידעו מה מעשַי על הספינה ומפקדם הנערץ הוא המונע מהם לשוחח אתי על כך.

האלוף ביקש מאיתנו לרדת לבטן הספינה שם כבר הספיקו הטכנאים שלנו להרכיב את מכשירי ההאזנה ולהתחבר עימם לאנטנות של הספינה. הוא הסביר לנו כי מטרת המבצע היא לחדור למים הטריטוריאליים של מצרים עד אגם (סבחת) ברדוויל שבצפון סיני, דרך חופיה של רצועת-עזה, לעגון ליד חופי הימה ולהביא משם דגימות חול כדי לבדוק עבירוּת של טנקים בחופי האגם. אתם תעקבו אחרי תחנות החוף של המצרים ואחר תחנות יחידות החי"ר המצריות השונות באזור – כולל יחידת הגמלים, ה'הג'אנה', שמפקדתה הייתה ממוקמת באל-עריש. במפקדה שלכם קיבלתם מעטפה סגורה וחתומה, אמר בן-נון, כעת אתם יכולים לפתוח אותה. המכתב במעטפה צבאית ובחותמת שעווה היה בכיסי – פתחתי אותו ומצאתי רשימת יחידות של הצבא המצרי באזור יחד עם התדרים שלהן. אני מבקש לוודא, הוסיף האלוף, שכל המכשירים שלכם פועלים כסדרם.

נשמעה שריקה מלמעלה, ספינת הטורפדו החלה בהפלגתה ליעד המסוכן נושאת עימה כמה עשרות חיילים – צוות הספינה, חיילי שייטת 13, ואנחנו חיילי המודיעין. עליתי לסיפון וראיתי את אורות חיפה מתרחקים במהירות. כשיצאנו מהנמל המוגן התחילה הספינה להתנדנד בקצב הגלים ואני חשתי כי ראשי סחרחר עלַי.

* * *

ביחידת ההאזנה שמספרה בימי השרות שלי היה 515, המציא אחד מליצני היחידה את האִמרה כי המספר נקבע משום שמשרתים בה חמש מאות עיראקים ו – 15 אשכנזים. היינו אומנם בוגרי מגמה מזרחנית ואף השלמנו את לימודי הערבית בקורס מיוחד במחנה אלנבי בירושלים למשך שישה חודשים, אך חשנו ברגשי נחיתות מול הסגל ה'עיראקי' של המחלקה אליה הוצבנו – היו שם עשרות רבי סמלים, רס"רים וקצינים מדרגות שונות ממוצא עיראקי – רובם ככולם עלו לארץ בתחילת שנות ה- 50 של המאה ה- 20. הם פנו אלינו בכינוי 'בן-דודי', כינוי בו לא היו פונים איש אל רעהו. בינם לבין עצמם הם דיברו לא בעברית אלא בערבית-יהודית שהייתה נהוגה בבגדאד, בבצרה ובמוסול בין ריכוזי היהודים בעיראק עד לעלייתם ארצה.

מיד עם בואנו לשם הם דאגו להראות לנו מי הבוס – יהודה, קח מטאטא – טאטא! יהודה, לך לשק"ם תביא וופלות! נראה היה לנו מהתחלה כי הם מתנשאים מעלינו – אנו בוגרי הקורס במחנה אלנבי האשכנזים האליטיסטים – אינם מפרגנים לנו, בקושי מסייעים לנו בעבודה כי נדמה להם שאנחנו, 'הזרים' נדחקים למקצוע לא לנו ולשפה לא לנו בעוד שהם, בעלי הבית הוותיקים, בקיאים ומיומנים בשפה ובמקצוע ואנו הירוקים, הטירונים, כאילו גוזלים מהם את הפרנסה לא בצדק אלא ביומרנות ובחובבנות. גם אם היו בקרבנו חיילים שהצטיינו במלאכתם והיו בקיאים עד דק במכמני השפה הערבית, לעיראקים הוותיקים נראינו מן הסתם כבטלנים ואוכלי לחם חינם.

בקיצור – למשך חודשים ארוכים נדמינו בעיני עצמנו כחיילים סוג ג' ו- ד' לעומת האצולה העיראקית הוותיקה. יחידה 515 הייתה אחד המקומות הבודדים במדינת ישראל של תחילת שנות ה- 60 בה האשכנזים חשו בקיפוח אמיתי מול יוצאי עדות המזרח.

כבר בהסעות הבוקר של האוטובוסים ליחידה ברמת השרון מתל-אביב חשת בבידול שבין שכבת הוותיקים יוצאי עיראק ו'האחרים', רובם אשכנזים, שנשאו בעול הקיפוח בשתיקה בעיקר בשל החשש להצקות והטרדות בלתי פוסקות מצד הוותיקים בעילות שונות. העיראקים ישבו בנפרד בקדמת האוטובוס והותירו את המושבים האחוריים ל'פרולטריון האשכנזי'. כך היה גם בהסעות האוטובוסים בשעות אחרי הצהריים מרמת השרון לתל-אביב.

* * *

כאשר היינו כבר בלב ים, עמדתי מתנדנד על הסיפון מקווה שלא להקיא ליד חברַי משייטת 13 כדי שלא יתביישו בי, ניגש אלי אשכנזי, האיש הטכני וביקש כי אגש איתו לירכתיים שם איש לא יוכל להאזין לשיחתנו. לא העליתי על דעתי כי ארעה תקלה כלשהי וכל מחשבותיי התרכזו בפליאה על התנהגותם של לוחמי השייטת שטלטולי הספינה לא השפיעו עליהם כהוא זה: הם הלכו ביציבות מופלאה על גבי הסיפון ואילו אני, מחפש כל העת נקודות משען כדי להיאחז בהם במטרה לא ליפול ולא להחליק. נראה היה לי כי כל העולם מתנדנד.

תשמע, אמר לי אשכנזי, יש איזה עניין רציני שאנחנו צריכים לשוחח עליו – המצברים שהבאנו איתנו מהיחידה – ריקים. כנראה שכך מסרו לנו אותם עוד ביחידה, מישהו עשה טעות קשה אבל אנחנו כבר בלב ים! אנו יושבים ליד האלוף בן-נון ועושים עצמנו עובדים, כאילו המצברים מלאים.

חשתי כאילו מישהו תקע לפי מטאטא. 'השתגעת?' אמרתי לאשכנזי, 'אתה לוקח על עצמך ועל עצמנו סיכון נוראי – החיים של כולנו כאן בסכנה! אני מציע לספר על כך לאלוף ולתת לו להחליט'.

אבל אשכנזי בשלו: 'יתחילו בירורים בין חיל הים והמודיעין ומישהו ביחידה יחטוף זרג!'

אני: 'שיחטוף! מגיע לו!'

אשכנזי: 'מי שיחטוף יותר מכולם זה המפקד, בלום.'

אני: 'מה איכפת לך? האם אתה מעדיף שכולנו כאן ניפול בשבי או חס וחלילה ניהרג והכל למען שמה הטוב של 515?'

אשכנזי: 'עזוב, אנחנו נעביר את זה בקלות, אסור לבייש את היחידה שלנו!'

אני: 'לדעתי אתה מטורף – צריך להחזיר את הספינה, להעלות מצברים מלאים ולהמשיך...'

אשכנזי: 'אתה במיעוט. אנחנו שניים לעומתך ואתה צריך להיכנע לרוב.'

אני: 'אם נחזור בשלום, דע לך שאני מדווח על הכול! מדוע איננו יכולים להשתמש במצברי הספינה?'

אשכנזי: 'אם אנחנו נשתמש בהם ימנע הקשר של הספינה עם הבית ואי אפשר לעשות זאת!'

* * *

כשהגענו אל מול רצועת עזה דוממה הספינה את מנועיה ושטנו בסיוע הרוח. אפשר היה לראות את העיר ואת מחנות הפליטים מסביבה. ראינו אפילו במרחק לא רב מאיתנו ספינות של דייגים עזתים שסברו כנראה כי אנו אוניית מלחמה מצרית (כל האותות המעידים על היות הספינה משתייכת לחיל הים הישראלי הוסרו עוד בנמל חיפה לפני צאתנו להפלגה). בהפלגה מול הרצועה ירדנו כולנו אל בטן הספינה כדי שלא יוכלו לזהותנו. היה כל כך שקט עד כי אפשר היה לשמוע ממרחק לא רב מנגינה ערבית מסולסלת מרדיו טרנזיסטור גדול שהיה מוצב על סיפון סירת דייג קרובה.

כל העת עבדנו במשמרות ליד המכשירים מאזינים 'כאילו' לתחנות האויב המצרי. בכל פעם שיוחאי בן-נון נשא אלי עיניו בשאלה אם הכול בסדר, אם הכול שקט, השבתי לו במבט מרגיע וידעתי כי באותו רגע קיבתי מתהפכת. לשקר לאיש היקר הזה והכול בשל ניסיון לשמור על יוקרתה ושמה הטוב של יחידת מודיעין שאחד ממחסנאיה כשל בתפקידו – אבל למזלנו, אם אפשר לכנות את ביש המזל שלנו כמזל, לא נתגלינו עד אז. אני הייתי מצוי בחשש מתמיד אבל אשכנזי והטכנאי צחקקו ביניהם על 'הסבון' המתרגש ממעשה התרמית אבל כשהבטתי בפניהם הבנתי שגם הם חוששים כהוגן לגורלנו היה ותארע תקלה כלשהי.

במשך ההפלגה ניסו חברי משייטת 13 לשוחח אתי – לא אמרתי להם דבר אודות משימתנו אבל נדמה לי שהם ניחשו – הם דיברו אלי בהערכה רבה, לו ידעו את האמת לאמיתה – אולי היו מכים אותי.

לקראת ערב הספינה הטילה עוגן מול ימת ברדוויל – לוחמי שייטת 13 שזו הייתה להם משימתם המבצעית הראשונה, הכינו את סירות הגומי שהביאו עימם על הסיפון, ניפחו אותן והציבו בהן את ציודם – לפני כן, מרחו את פניהם בבוץ בשקט נכנסו למים והסירות החליקו לעבר החוף כאשר הלוחמים משתמשים במשוטים להניע את הסירות קדימה . ימת ברדוויל נראתה שקטה ושלווה, אורות של ישוב או מחנה צבאי נצנצו מרחוק. ברחשים ומיני יתושים ענקיים התעופפו לידנו ועקצו בנו ללא הרף. נראה היה כי בשל החום הכבד עולים מין עמודים של אדים מעל למים הרדודים אשר קני סוף בודדים צמחו בשוליהם.

זו מצרים? בפעם הראשונה אני צופה אל ארץ האויב שמנהיגה, גמאל עבד אל-נאסר, מאיים להכריענו חדשות לבקרים בהתלהמות מפחידה. זו מצרים? הרי מכאן היא נראית סמל לשלווה ולפיוס. הנה, אני רואה מהסיפון את חברַי מהשייטת כבר יורדים מהסירות וניגשים לחוף לביצוע משימתם – הם אינם נשמעים כמעט, למדו לבצע את כל פעולותיהם בשקט מופתי.

אז כך מרגישים בארץ אויב? לא נורא! לא נורא כלל! הנה, כל האנשים לידי מתנהגים בהשקט ובבטחה. אין מה לפחד! עם בני-אדם כאלה הייתי מוכן להגיע עד קצווי ארץ. הם, ובמיוחד האלוף בן-נון משרים בך ביטחון אין קץ. לא מתגעגע לכלום, לא רוצה לחזור הביתה, מעניין לי כאן, מרתק ממש! הם מתייחסים אלינו כל כך נחמד – אילו היו יודעים על הביזיון הנורא! עוד אני רואה את האורות המנצנצים מהחוף וקול שני עונה לי מתוכי: אולי ביזיון אבל ממש לא באשמתך! אין לך יד ורגל בכך – זו אשמת האפסנאי ותפסיק עם הנזיפות האלה בעצמך!

האלוף ניגש אלינו וביקש להגביר את הערנות, להיות צמודים למכשירים. אם תעלו לסיפון, הוסיף האלוף, תדאגו למרוח את הפנים בבוץ כדי שלא תבלטו – בעיקר אתה עם המשקפיים, אמר ופנה אלי – תמרח אותן בבוץ שלא ינצנצו! מרחתי במהירות את פני מקערת בוץ שהייתה מונחת על הסיפון, כיסיתי גם את זגוגיות המשקפיים בבוץ – בקושי ראיתי את המתרחש מטר לפני אפי.

פתאום אשכנזי לוחש לי: לא תאמין, אולי אלוהים אוהב אותנו, המכשירים התחילו לפעול לפני רבע שעה! הצלחנו איכשהו להתחבר למצברים של הספינה – אחד הקצינים של הספינה שאל אם הוא יכול לעזור לנו במשהו – ביקשנו להתחבר למצברים שלהם והוא אמר שאין בעיות. שיהיה בריא! הוא הציל אותנו! בוא רד למטה, אנחנו עובדים 'על באמת'. ישבתי ליד אשכנזי, מתפלל כי תחנות החוף המצריות לא ידווחו על ספינת אויב העוגנת מולן. וכך היה, במשך שעתיים או שלוש של ביצוע משימת השייטת לא צייצה אף תחנה בחוף. כל הדיווחים היו שגרתיים ואפילו קצרים מן הרגיל. נשמנו לרווחה. לוחמי השייטת חזרו ממשימותיהם, הורידו את חליפות אנשי הצפרדע, אִפסנו את סירות הגומי ופרקו את שאר הציוד שהביאו עימם לחוף והספינה החלה להפליג צפונה, בשיוט שקט כשקול מנועיה נבלע במימיו השקטים של הים התיכון.

ניכר היה כי רוחו של יוחאי בן-נון טובה עליו. הוא חייך, טפח על שכמו של מפקד הספינה ונדמה לי כי אף יצא לסיפון לעשן סיגריה. הוא פנה אלי ואל אשכנזי ואמר: תודה רבה חבר'ה, הייתם בסדר! אילו ידע את האמת על המצברים, חשבתי, היה מצווה להשליך אותנו למים. גם לוחמי השייטת נראו נינוחים ואפילו זחוחים לאחר ביצוע משימתם הקרבית הראשונה. נדמה היה לי כי הוסרה במשהו התדמית הג'ובניקית שלי: יצאתי איתם למשימתם הראשונה וצלחנו אותה, כל אחד בתפקיד שנועד לו.

* * *

קומנדקר של היחידה המתין לנו במזח. העמסנו עליו את הציוד. מפקד חיל הים חלף לידנו במכוניתו וסימן לנו בידו בידידות. כל הדרך לרמת-השרון התווכחנו: למה לנו להסתבך? למה לדווח על המצברים? אני התעקשתי, מלא רגשות חרטה על כך שלא דיווחתי על כך עוד בלב ים. תעזוב, ליטני, אמרו לי השניים, בסוף הכול פעל בסדר! אבל מה יהיה אם במשימות המבצעיות הבאות יחזור העניין על עצמו? החלטתי לא לשעות לשניהם ומיד לאחר שהגענו ליחידה, התייצבנו לשיחה אצל המפקד.

במחזור בוגרי הקורס לערבית הבוגר מאיתנו בשנה אחת, אלו שנחשבו 'הוותיקים', ארע בשעתו סיפור שעבר מפה לאוזן על בחור שמנמן וחייכן בשם חגי שגם כן יצא למשימה עם חיל הים, בצוללת, והתעקש, דווקא בעת שהצוללת נמצאה על קרקעית הים מול אלכסנדריה, לעשן סיגריה בניגוד לכל ההוראות ונהלי הבטיחות. כולם התחננו אליו שלא לעשן, המפקד הציע לו עוגת קצפת אבל הוא בשלו: אני מוכרח לעשן!

והוא עישן ומיד כשהגיעו לחוף מבטחים הועמד למשפט ונענש באופן חמור. נזכרתי בסיפורו של חגי בעת שעמדנו – מבולבלים – בלשכת המפקד. עכשיו, חשבתי, הסיפור שלנו יהפוך למשל ולשנינה ויצטרף לסיפורי הביזיונות של חיילי היחידה.

היינו נרגשים ונסערים. המפקד ראה זאת על פנינו. סיפרנו לו על התקלה בעניין המצברים והוא אמר כי האחראי על כך ייענש בחומרה. אבל אתם...אמר המפקד, אתם לא הייתם בסדר. הייתם צריכים לדווח על כך מיד למפקד חיל הים או לפחות למפקד הספינה. ולכן, עם כל הצער שבדבר, אתם מרותקים למחנה למשך חודש ימים. אתם משוחררים!

במשך חודש ימים היה לי די זמן להרהר בעת שדשדשתי בשבילי החול הרך של המחנה בין עצי האקליפטוס והצריפים, בחום הנעים של תחילת החורף, באותה הפלגה על הים, באותו מחדל שאולי הייתי יכול למנוע אותו. היה נדמה לי כי כל היחידה יודעת על הביזיון בלב ים, בעיקר השתדלתי להימנע מלהישיר מבט אל תרצה הבלונדינית שלא דיברה אלי מטוב ועד רע ועשתה עצמה כאילו לא יצאנו להפלגה כלל. שאול שמאי האגדי תפס אותי בידי כמה ימים לאחר חזרתנו מההפלגה, שאף אל תוכו את עשן סיגריית 'אל-על' שעישן ללא הפסקה כמעט ואמר לי: דברים כאלה קורים לכולם! טעות אנוש! אין לך מה להצטער ואל תאכל את עצמך!

שנים רבות לאחר אותה הפלגה נודע לי מפי חברַי בשייטת כי המבצע שאליו יצאנו ("דגון 28") לא נחשב במניינם כמבצע נועז שהצריך מיומנויות מיוחדות אלא מבצע שגרתי שאליו אפשר היה לשלוח את הלוחמים הטריים שאך זה עתה סיימו את הקורס הממושך ואילו לי הוא היה נדמה כמבצע מאד בלתי שגרתי. אבל בכל השבועות שלאחר היציאה להפלגה חשתי בדכדוך גובר והולך – מדוע שלחו אותנו כך ללב ים מבלי שבדקו את הציוד? מדוע נענשנו על לא עוול בכפנו? מדוע לא סיפרתי על ענין המצברים מיד למפקד חיל הים? הרי סיכנתי ללא צורך קבוצה של לוחמים מובחרים בצה"ל ובראשם את גיבור ישראל, יוחאי בן-נון. סדקים ראשונים נִבעו בי באשר לאמונתי בעצמי, בכוחי וביושרי ואולי אף יותר מכך, בצה"ל, שעד לאותו יום האמנתי כי אין צבא כמותו בעולם.

* * *

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

דמות מפתח בהקמת מודיעין התקשורת והמ"מ
של הש"י ערב הקמת המדינה
ומוביל נושא הקשר הטלפוני
בשירות הקשר במלחמת העצמאות

יעל גסקו, אל"ם (בדימוס) דניאל רוזן, יוסי דגן

https://www.8200.org.il/f-users/use.../images/111.jpg

יצחק גסקו יכול להיחשב כאבי מבצעי המ"מ וההאזנות בתקופה שעדיין התבססו על מודיעין שטח ויומינט. הוא התנדב לשרת ב'הגנה' בשנת 1938, שירת במשטרת היישובים העבריים, התגייס לצבא הבריטי עם תחילת מלחמת העולם, שירת ביחידת תותחנים ואחרי כן בבריגדה היהודית. השתחרר מהצבא הבריטי בשנת 1946 והצטרף ל'הגנה' בירושלים, שם שירת בתפקידים שונים ובין היתר במחלקה הטכנית של הש"י (שירות הידיעות). בשלהי שנת 1947 עבר לשירות הקשר.

פעילותו עבור שרות הידיעות (ש"י) של ההגנה בהקמת תשתית מודיעין התקשורת הייתה בלעדית וחיונית. תשתית זו איפשרה לכונן בירושלים ובערים אחרות מעקב האזנה רצוף ומהימן אחר פעילות הבריטים והכוחות הערביים בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות ובמהלכה. המודיעין החיוני שהופק באמצעים אלו תרם תרומה חיונית להכרעת קרבות (כגון קרבות קטמון, משמר העמק, טבריה) ולהישגים רבים נוספים. חלקו המכריע והבלתי ידוע של יצחק גסקו בפעילות חשאית זו, שהייתה אחד ממכפילי הכוח של הישוב בראשית המלחמה ובהמשכה, מובא כאן בהרחבה.

בשלהי שנת 1947 עבר לשירות הקשר, לתפקיד המדריך הארצי לטלפון, ובהמשך מונה לקצין הטלפונים הארצי, תפקיד אותו ביצע במשך תקופות קשות במלחמת העצמאות, עד נובמבר 1948. הקשר הטלפוני, שליצחק הייתה תרומה חשובה לקיומו ולהצלחתו, היה קשר עיקרי של צה"ל במלחמה.

בטור זה מובאים עיקרי המאמר המלא שנכתב ביוזמת יוסי דגן (חוקר תולדות מודיעין התקשורת וקצין מורשת (מתנדב) ביחידה 8200), במשותף עם אל"ם (בדימוס) דניאל רוזן (מוותיקי חיל הקשר והתקשוב) ויעל גסקו (כלתו של יצחק)

הצטרפותו ל'הגנה' ושיבוש שידור פרסום הספר הלבן

לאחר שהתנדב לשירות ב'הגנה' סיים קורס מ"כ, קורס מ"מ, והיה מפקד סביבת ירושלים. עם תחילת המאורעות קיבל הוראה להתגייס למשטרת הישובים העבריים. ביחידה זו היו כולם יהודים, למעט הקצינים הבריטיים. יצחק היה רס"ל גדוד 1, שהוצב בסביבות ירושלים – מנווה יעקב ועטרות עד מוצא, קריית ענבים והר־טוב.

ב־17 במאי 1939, יום פרסום 'הספר הלבן' בידי ממשלת בריטניה, ניתק כוח של ה'הגנה' בפיקודו של יצחק גסקו את הטור העילי (קו עמודי הטלפון) בין ירושלים לתחנת השידור ברמאללה, כדי לשבש את פרסום הידיעה. הניתוק בוצע במהלך השידור בו הודיע הנציב העליון הרולד מקמייקל על הגבלת העלייה וצמצום אפשרות רכישת אדמות בידי יהודים. השידור בוצע לבסוף לאחר מספר שעות מתחנת השידור ברמאללה, אך הדבר הביא למבוכה גדולה:

"הפגיעה בשופרו הרשמי של השלטון, שעה שהנציב יושב באולפן, הייתה צורבת. אחד מטכנאי האולפן, שהייה עד ראייה ושמיעה לניתוק בשידור, אמר שהניצחון הגדול ביותר היה מראה פניו של הנציב הנבוך."[1]

על המבצע סיפר יצחק כי קיבל פקודה מיעקב פת, מפקד העיר ירושלים מטעם ההגנה, להביא לדחיית ההכרזה על הספר הלבן לפחות ב־24 שעות. הוא החליט לנצל את מעמדו כלובש מדים ולפעול בסיוע שני נוטרים נוספים – בוריס גרבובסקי שהיה נוטר בקלנדיה ונוטר נוסף. יום לפני הפעולה הוא דיווח על יציאה למארב כדי להימנע מבדיקות במחסומים, והעביר משוריין שהיה ברשותו לנווה יעקב. למחרת חזר לנווה יעקב במכוניתו הפרטית עם כלים וסולמות, עבר למשוריין וכ3-4 ק"מ אחרי עטרות הם חתכו את כל קווי הטלפון. כדי להסתיר את הפעילות הוא דיווח על חזרה ממארב, ביים יריות וחזר לירושלים. למרות זאת, החשד נפל עליו, הוא נתבקש להודות במעשה אך בהעדר הוכחות הוא לא הודה, אך התפטר כעבור זמן קצר. [2]

מיכה לוז מהמושב עטרות השלים את סיפורו התמציתי של יצחק:

"כמקום הפעולה נבחר עמוד טלפון בכביש ירושלים רמאללה, כ-4 ק"מ מעטרות ליד ה'חרייב' [אזור מחסום א־רם דהיום]. בשעות אחר הצהריים הגיעו אנשי המשמר הנע לעטרות וגייסו לפעולה את בוריס גרבובסקי, איש ה'הגנה', טכנאי טלפונים אשר שהה בעטרות עם קבוצת ה'גרמנים' [צעירים שעלו מגרמניה במסגרת עלית הנוער ולמדו את מקצוע הסתתות ועבודת האבן]. בהגיעם למקום המיועד, ברדת החשיכה, טיפס הבחור על העמוד וחיבר מכשיר טלפון אל החוטים המתאימים. בהגיע שעת השידור טיפס שנית על העמוד וכשהנציב הודיע: 'בשם הוד מלכותו'... ניתק הבחור את הקו ואחד הבחורים שידר: 'עם ישראל מכריז מלחמה על הספר הלבן, דוחה בשאט נפש את התנכלות ממשלת הוד מלכותו לעלייה ולמפעל הציוני'."[3]

במאי 1940, לאחר שפרצה מלחמת העולם השנייה, התגייס יצחק לצבא הבריטי על אף שהיה כבר נשוי ואב לילד. הוא הוצב בחיל התותחנים המלכותי, ביחידת נ"מ שפרסה בנמל חיפה. בשנת 1942 עברה היחידה לקפריסין, ומשם הצטרפה היחידה לבריגדה היהודית, כחלק מגדוד התותחנים, ולחמה באיטליה נגד הגרמנים והאיטלקים. בתום המלחמה עבר יצחק דרך גרמניה לצרפת, ומשם לבלגיה. שם פגש נערה יהודייה יתומה, ניצולת שואה, קטועת רגל, והביא אותה לארץ. הנערה אומצה ע"י המשפחה, ולימים נישאה והקימה משפחה משלה. בשנת 1946 חזר הביתה ובאוגוסט 1947 נולדו למשפחה תאומים, בן ובת.

הקמת תשתית ההאזנות לוועדת אונסקו"פ

עם חזרתו ארצה התנדב יצחק שוב ל'הגנה' בירושלים, שם ביצע 'תפקידים שונים'[4], בין היתר עבור המחלקה הטכנית של מנגנון הש"י. כדי לאפשר לו למלא את תפקידו ולנוע בדרכים גם בתקופות עוצר הוא נרשם כקבלן אזרחי לקניית עודפי הצבא הבריטי.

אחת ממשימותיו הייתה התחברות לקווי טלפון של אנשי השלטון הבריטי וראשי הציבור הערבי, כדי שהש"י, שרות הידיעות של ההגנה, יוכל לדלות מהם מידע מודיעיני אמין ואותנטי.

היכולות בתחום זה בלטו במבצע ההאזנה לוועדת אונסקו"פ ביוני 1947. הוועדה מונתה בידי העצרת הכללית של האו"ם במאי 1947 כדי להמליץ על פתרון עתידי לבעיית ארץ ישראל, וחבריה הגיעו לארץ ביוני 1947. הש"י פעל כדי לספק מידע על דיוניה, ובראשות חיים הרצוג הוקם מערך איסוף נרחב שכלל גם האזנות לחברי הוועדה ולדיוניה. עוד קודם להגעת הוועדה לירושלים, בהנחית יצחק גסקו, ובעזרת עובדים יהודים במרכזיה העירונית בראשותו של המהנדס שלמה מאי (שהיה גם איש מפקדת סניף הש"י בירושלים ושמש כקצין תקשורת – האזנה וסיכול האזנה),[2] ואוסקר אגוזי (שהיה ממונה על כל עבודות הטלפונים) הותקנה האזנה לטלפונים של חברי הוועדה במקומות מגוריהם. באחת הדירות בשכונת קטמון הוקמה תחנת האזנה – מעין רכזת טלפון קטנה שלידה עבד צוות דוברי אנגלית ברציפות 24 שעות ביממה במהלך ששת השבועות בהם שהתה הוועדה בארץ. במהלך פעילות זו יצחק גסקו כמעט נתפס: באחד הימים כשיצא מהדירה ועימו סיכומי האזנה עצר אותו סרג'נט בריטי שחקר אותו. יצחק התעשת וסיפר על רומן עם אישה שמתגוררת בבניין. למזלו, אסתר פלדמן, אשת סגן מפקד המחוז שהתחנה הוקמה בדירתו, השקיפה באותו רגע מן החלון ויצחק הצביע עליה כאליבי וכך שוחרר לדרכו.

הקמת תשתית ההאזנה לתקשורת טלפונית עבור הש"י

בקיץ 1947, לאחר הניסיון שנצבר, הוזמן יצחק לישיבה במשרד הש"י ברחוב גורדון בת"א בהשתתפות ראשי מחוזות הש"י – איסר הראל במרכז, לוי אברהמי בצפון ובנימין ג'יבלי בדרום, וכולם דרשו הפעלת האזנות במחוזות. הוחלט שההאזנות תהיינה קודם כל בירושלים ('ארנבת' – ראה להלן), ומשם הוא נקרא לחיפה שם אורגנה רשת של כמה נקודות האזנה בדירות בכרמל לתקשורת בין סוריה ולבנון לירושלים. רשתות נוספות, במרכזיות בעפולה ובטבריה, איפשרו התרעה ומעקב על פעילות כוחות צבא ההצלה של קאוקג'י, בין היתר בקרב משמר העמק ואחרים בצפון.

התשתית איפשרה לש"י להאזין גם לקווי טלפון משטרתיים שמהם ניתן היה ללמוד על התקפות ערביות על שיירות בכבישים שונים, על זהות הנפגעים, ועל פעילות כוחות החילוץ של המשטרה אם התקיימה (לדוגמה שיירת נבי דניאל). בטבריה אורגנה רשת שבה האזינו לכל השיחות של מפקדי טבריה, ולדברי יצחק: "טבריה נכנעה הודות לכך שאברהם ז"ל, אופטיק ואנכי העברנו אישית את החומר".[6]

לצורך משימות אלו הפעיל עובדים יהודים של מחלקת הדואר והטלגרף של ממשלת המנדט, מהנדסים וטכנאים. ראוי לציון במיוחד הוא ניתוב 30 קווי טלפון בכבל טלפוני תת־קרקעי רב־זוגי מהמרכזייה בבניין הדואר ברחוב יפו בירושלים למרתף בנין הסוכנות, שם האזינו אנשי הש"י ליעדים המודיעיניים בכל רחבי העיר – ערבים, בריטים, אנשי כנסיות, מחתרות, קונסוליות זרות ועוד. רשת ההאזנה רחבת היקף זו, שכונתה 'ארנבת', הניבה מידע רב על הפעילות הבריטית והערבית בירושלים, ובין היתר איפשרה למחלקה הערבית של הש"י בירושלים, בפיקודו של יצחק נבון (לימים – נשיא המדינה), האזנה שוטפת ורצופה למפקדות הערביות העיקריות בעיר ובסביבתה, מעקב אחר שיחות ההנהגה הערבית עם בכיריה בארץ ובחו"ל ובכללם המופתי, מעקב אחר הקרבות בגוש עציון ואף הכרעת קרבות חשובים בידיעות שנקלטו ודווחו בזמן אמת כמו קרב קטמון, תפיסת מחנה אלנבי ועוד.

יצחק נבון, ראש הש"י הערבי בירושלים בתקופה שקדמה למלחמת העצמאות, כתב על תרומתו של יצחק:

"עם פרוץ הקרבות....המודיעים חששו להגיע לפגישות. כך החלה התקופה השנייה בפעילותנו ובמהלכה אספנו את המידע המודיעיני בעיקר מציתות, האזנה לטלפונים של המפקדות הערביות. האזנו לחילופי תשדורות בכמה מפקדות במקביל, דבר שהתאפשר הודות לכישוריו הטכניים היוצאים מן הכלל של המהנדס שלנו, עולה מרוסיה בשם גסקו. האזנות אלו היו חיוניות במהלך המלחמה".[7]

תרומתו של אחיו – זאב גסקו

פרסום פועלו של יצחק גסקו הינה גם הזדמנות להעלות את פועלו של אחיו הבוגר, זאב גסקו, שעסק אף הוא בפעילויות ההאזנה של הש"י בירושלים. תרומתו הידועה היא ההאזנה לדיוני 'וועדת פיל' בשנת 1936. כמהנדס במחלקת העבודות הציבוריות של ממשלת המנדט, הוא יזם אותה והביא להתקנת מיקרופונים במקום עבודת הוועדה במלון 'פאלאס' (כיום: 'ולדורף־אסטוריה') שנותבו לבניין הסוכנות בירושלים.

קצין טלפונים ארצי בשירות הקשר במלחמת העצמאות

בשלהי שנת 1947 עבר יצחק למטה שירות הקשר, ושירת כמדריך הראשי לטלפון ובהמשך כקצין הטלפונים הארצי (קט"א) במטה שירות הקשר. הוא היה הראשון ששירת בתפקיד מרכזי זה, אותו ביצע במשך רוב תקופת מלחמת העצמאות.[8]

בנובמבר 1948, לאחר הפיכת שירות הקשר לחיל הקשר, הוא קודם לתפקיד מפקד בסיס החיל. במסגרת תפקידו הקים את בסיס חיל הקשר, ליד מחנה מטכ"ל של היום.

במצעד צה"ל ביולי 1949 הוביל את חוליית דגל חיל הקשר, שכללה ששה דגלנים.

בשנת 1950 עבר למפקדת פיקוד הנ"מ שהיה אז בהקמה, לתפקיד קצין שירותי קרקע, וקודם לדרגת סא"ל.

יצחק גסקו הלך לעולמו ב־4 בפברואר 1988.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

https://www.8200.org.il/f-users/use...s/0_0_0-0_1.png

לזכרם: סגן רוברט (רובי) כהן ז"ל וסמ"ר יעקב הכהן טראב ז"ל
בחודש מרץ 1985, לפני 36 שנים היה צה"ל בתהליך נסיגה לרצועת הביטחון בדרום לבנון, תהליך שהסתיים ביוני 1985. במהלך הנסיגה היו נתונים כוחות צה"ל לפיגועים מצד כוחות ההתנגדות בלבנון , בעיקר מצד אנשי החיזבאללה.

ב-10 למרץ 1985 ארע פיגוע חמור כנגד רכב ספארי של צה”ל בדרכו למטולה, 12 חיילים וקצינים נהרגו באסון זה.
בנוסף, מפקדת גדוד הצנחנים 890 שישבה בא-דוויר (בדרום לבנון, ליד נבטיה), הייתה נתונה לפיגועים והתקפות ועל כן היא תוגברה גם על ידי כוח טנקים קטן.

על רקע זה והתגברות הפגיעות כנגד כוחות צה"ל בגזרה, הורה ראמ"ן (דאז) האלוף אהוד ברק להוציא מטעם היחידה פריסת צוות האזנה ואיכון לא-דוויר. המשימה הוטלה על הגנ"ד (הגדוד הנייד של היחידה). מפקד פלוגה א' בגנ"ד סרן חגי בירן אירגן את פריסת הגנ"ד לקראת יציאתה לא-דוויר.
סגנו של סרן חגי לפריסה, היה סגן רוברט כהן, אלחוטן דרומי איכותי ואיש הגון שיצא לקורס קצינים, וחזר לתפקידי פיקוד בגנ"ד. לרוברט הייתה מוטיבציה אדירה והוא נאבק על הזכות לצאת למבצע.

מפקד הגנ"ד, סא"ל עמוס להט, יצא יום לפני הפריסה עם סרן חגי בירן לא-דוויר ותיאם את הפריסה עם הכוח שהיה בשטח כולל מיקום הצוות והאנטנות. באותו הזמן נמשכה ההתארגנות במפקדת הגנ"ד בגלילות וסופחו אליה חיילים מהיחידה, ביניהם הטכנאי ממדור הטכני ליציאות 465 סמ"ר יעקב הכהן טראב, סמ"ר אלי בלעיש ושאר אנשי המחלקה. כמו כן, אורגנו תק"שי האזנה ורכבים נוספים לשינוע הציוד. ב- 14 במרץ 1985 יצאה המחלקה לדרך עם 10 כלי רכב, ו- 20 קצינים וחיילים בפיקודם של סרן חגי בירן וסגן רוברט כהן.

בנסיבות הזמן והאזור היה הצוות במתח רב מרגע שעברו את שער "פטמה" לשטח לבנון. החיילים החמושים בנשק אישי תודרכו לעירנות, לשמור רווחים וגם על קשר עין, ופעמיים עצרו את התנועה מחשש לפיגוע ופתיחה באש על רכבים שנסעו מולם בצורה חשודה ובמהירות מסחררת.

בשעות הצהריים הגיעו לנבטיה. לאחר מנוחה קצרה, התארגנות ותיקון רכב, יצאו לא-דוויר והקימו מאהל, מיקמו את הרכבים ואת תקש"י ההאזנה. בשעות אחה"צ מהשעה 17:30 עלו סגן רוברט יחד עם יעקב הכהן טראב ואלי בלעיש על גג המבנה ששימש את מפקדת גדוד 890 של הצנחנים. סרן חגי עלה לוודא שאין תקלות והמשימה ברורה וירד להמשך ארגון הצוות. על הגג נותרו הטכנאים שעסקו במיתקון האנטנות שכללו כלי עבודה, כבלים ומוט באורך 3 מטרים. חגי ישב למטה על מדרגות הקומנדקר וקיים עימם קשר עין לסיוע בעת הצורך.

משירדה החשיכה, ביקש מג"ד הגנ"ד להפסיק את עבודות ההתקנה במהלך הלילה, כך שהצוות יתחיל בביצוע משימת ההאזנה רק לאחר סיום ההתקנות למחרת בבוקר.

במקביל לכל פעולת ההתמקמות של צוות היחידה, תוגבר גדוד הצנחנים בטנק שנועד להתמקם למארב לילה במטרה לחסל ניסיונות של מחבלים לפגוע בחיילי גדוד הצנחנים או במפקדת הגדוד. צוות הטנק ומפקדו סג"מ חיים כהן, מ"מ בגדוד שריון 79, נכנסו לעמדת מארב בשעה 19:00. במארב, מפקד הטנק היה מצויד באמצעי לראיית לילה אך ללא מצפן, משקפת או כרטיס טווחים ולא הכיר היטב את האזור. בשעה 21:00 דיווח מפקד הטנק על גילוי חוליית מחבלים שלדבריו עומדים לפתוח באש על מפקדת הגדוד. מבירור שעשה עימו סמג"ד הצנחנים הבין לפי הכיוון שקיבל כי החוליה נמצאת מזרחית לטנק וצפון מזרחית למפג"ד, דהיינו על גבעה שממנה נעשו ניסיונות קודמים לירות מטל"רים על הגדוד. לאור זאת אישר הסמג"ד לפתוח באש נגד המחבלים.

הטנק ירה שני פגזים כאשר הראשון עבר מעל למפג"ד והשני נפל בטווח קצר בין המוצב לבין הטנק בכיוון שלא תאם את מיקום גבעת המטל"רים. בבדיקה שערך הסמג"ד עם מפקד הטנק הוא בירר האם האש נורתה לכיוון הנכון. מפקד הטנק שהיה בלחץ שנשמע היטב בקשר, טען כי הוא רואה שהמחבלים מתארגנים לירות על המפג"ד. בין לבין כאשר שמע סרן חגי בירן את רעש הפגז שחלף באזור המבנה חשב כי מתבצע פיגוע כנגד המפג"ד. הוא יצא לרחבה והחל לצעוק לסגנו רוברט כהן לרדת מהגג ולאחר שהם השתהו הוא קרא להם בשנית והם ענו לו בהבהוב אורות של פנסי הראנאור שאיתם עבדו שהם מפנים את הגג, לא לפני שניסו לקפל את האנטנות כדי שלא ייפגעו בחילופי האש...

עוד זה קורה - והסמג"ד שהשתכנע מהסבריו של מפקד הטנק אישר לו לירות את הפגז השלישי.
היה זה הפגז הקטלני שהרג במקום את סגן רוברט כהן, פצע אנושות את סמ"ר יעקב הכהן טראב ופצע קלות את סמ"ר אלי בלעיש.

סמ"ר יעקב הכהן טראב נפצע קשה וטופל ע"י כוח רפואה של הצנחנים ולאחר מכן הוטס לביה"ח לקבלת טיפול - אך נפטר כעבור יומיים (ב-17 מרץ 1985) בבית החולים. הטכנאי אלי בלאיש טופל במקום.
הקשר נותק והשתרר חושך מוחלט. חגי דיווח בקשר גלוי של מפקדת פצ"ן למפקדת הגנ"ד והחיילים הועברו למתחם ממוגן בעודם במצב קשה מאוד.
מפקד הפלוגה סרן חגי נשאר עם הפריסה עוד עשרה ימים והוחלף ע"י הסמ"פ, לביצוע משימת ההאזנה אליה נשלחו.

לקחיו העיקריים הם:
+ דבקות במשימה אפיינה את צוות היחידה.
+ תיאום חבירה ועדכון כל הכוחות המעורבים באזור חיוני על מנת למנוע אי הבנות ותקלות.
+ התדרוך והאמצעים לזיהוי מיקום ומטרות שבידי מפקד הטנק לא היו תקינים, מה שלא מנע את הזיהוי המוטעה של המטרה. יחד עם זאת, הן מפקד הטנק והן הסמג"ד חתרו למגע ולסיכול הפיגוע, אך בנסיבות שנוצרו חיילי היחידה היו הקורבנות.

האירוע המצער הזה, לא הונצח עד כה במורשת היחידה, ועל כן מצאנו לנכון לספרו ולהעלות את זכרם של חללי היחידה, סגן רוברט כהן ז"ל וסמ"ר יעקב הכהן טראב ז"ל שנפלו בעת מילוי תפקידם להגנת המדינה, אזרחיה וחייליה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

בימים אלה מוקרנת הסדרה "שעת נעילה" בערוץ כאן 11.
הסדרה מספרת את סיפורי הקרבות ברמת הגולן במלחמת יוה"כ אוקטובר 1973. שני בסיסים היו ליחידה באותה העת: האחד בחרמון ("ברוש") והשני הבסיס בתל-אביטל ("ארבל").
בטור זה נספר את סיפורו המיוחד של בסיס היחידה "ארבל" ועמידתו כשהוא נצור ומוקף בכוחות סוריים ונתון להפגזות ארטילריות תכופות ותחת איום מתמיד של כיבוש ע"י כוחות שריון או קומנדו סוריים, וכן את סיפורו של הבסיס בחרמון.

בסיס "ארבל" ערב המלחמה

הבסיס שישב בקו הקידמי מנה כ-40 חיילים, חיילות וקצינים שעיקר עיסוקם היה בכיסוי קומינט ואלינט של הצבא הסורי. לצורך משימותיו הבסיס נשען על שדה אנטנות גדול שהשתרע על יותר מ-300 מ"ר. האנטנות היו חשופות וללא ראדומים. הכבלים, ברובם, היו חשופים על פני השטח והם כוסו בשקי חול ערב המלחמה. בבסיס היו שני בונקרים (ראשי וצדדי), אשר עדיין לא אוישו לפני המלחמה.



מלחמת יוה"כ : צוות קב"רים צפוניים ובעלי תפקידים ב"ארבל".

מימין לשמאל: שפי צור - מב"ס, אמיר בן אשר - קצין טכני, אמנון קינן - קב"ר, יגאל פרי - סמב"ס, רמי סימסולו - קב"ר. שני הקב"רים הנוספים ב"ארבל" - יעקב להב ורפי זליג - אינם בתמונה.

צוות הקב"ריה מנה 4 קב"רים (3 סדירים וקב"ר מילואים).
הצוות הטכני כלל את סגן אמיר בן-אשר ששימש כקצין הטכני של הבסיס, עימו פעלו 3 טכנאים בשרות סדיר, אחד מהם טכנאי אלינט. עד אוקטובר 1973, אמיר שימש כקצין טכני של מרחב צפון ועתיד היה לעבור לתפקיד אחר ביחידה. לקראת המלחמה הוא הוצב בבסיס "ארבל" כקצין הטכני של הבסיס.
מפקד הבסיס, סגן צור שפי, היה למעשה הדמות המרכזית והדומיננטית ביותר. סביבו התנהל סיפורו של הבסיס במלחמה. שפי הגיע לבסיס "ארבל" כשנה וחצי לפני המלחמה (מיחידה 154 ומסיירת מטכ"ל) וקיבל את הפיקוד על הבסיס מקודמו, דני גילון. צור דובר ערבית והיה מאד מעורה במודיעין, שהופק בבסיס.
ערב המלחמה התייצב בבסיס נח"א [נציג ח"א]. האווירה בבסיס הקטן יחסית, והעובדה כי שהו בו חיילים וחיילות יחד, הייתה של צוות חיילים מגובש ומעין משפחה עם "הרבה הווי ואווירה חמה ושמחה", כך אמרו, "הרגשנו מאד מיוחדים משאר היחידה".

תרומתו האיסופית של הבסיס הייתה חשובה ביותר, בהקשר לידיעות שהתקבלו על ההערכות הסורית ברמה"ג, זאת תוך תגבור כוחות בחזית רמה"ג , הן ביבשה והן בחה"א הסורי. במסגרת הקומינט והאלינט שאיתרו את שינויי ההערכות (ביחד עם חוליות אלינט נוספות במרחב) שכללו קידום יחידות טק"א ונ"מ, הבסיס הקדים את המידע שהגיע יומיים מאוחר יותר, גם ממקורות אחרים ביחידה ("יחמור"/"ירכתיים"), על העזיבה החפוזה של משפחות היועצים הרוסים מסוריה ו"הרכבת האווירית" שפינתה אותם. על רקע זה מספר מפקד הבסיס שפי צור:

"עוד לפני פרוץ המלחמה, הקב"רים ואני ידענו שהיא תפרוץ. עקפתי את שרשרת הפיקוד והתקשרתי לקמ"ן הפיקוד באמצעות ע. קמ"ן האוגדה, שהכרתי מקודם והזמנתי אותו לבסיס לראות את החומר המודיעיני ולנסות לשכנע אותם כי אכן הולכת לפרוץ מלחמה. בבסיס כולנו ידענו כי הולכת לפרוץ מלחמה, אך אף אחד לא שיער את גודלה".

על רקע הדברים הנ"ל החל הבסיס להתארגן לקראת האפשרות למלחמה, והחל בפעילויות של מיגון המבנים ומערכות הכבלים שבין האנטנות לחדרי הקליטה, תוך ניצול טרקטור שהיה בשטח שמפקד הבסיס נהג בו בעצמו לצורך זה.

ביום שישי, 5 באוקטובר 1973, מספר המב"ס: "במשך כל היום עסקנו בהעברת כל הציוד הייעודי מהמבנה הסורי הישן אל בונקר "אמיר" (הבונקר החדש שנבנה ועדיין לא אויש) והמשכנו במילוי שקי חול ומיגון כבלים. עד שעות אחר הצהריים בונקר "אמיר" היה ממותקן והחיילים החלו לאייש את המשמרות בבונקר במקום במבנה העילי".

ביום שבת בבוקר, 6 באוקטובר 1973, התפנו החיילות מן הבסיס באמצעות משאית שהביאה ציוד וכ"א לתגבור יחד עם מפקד המרחב רס"ן איציק יוחנן. זה היה רגע מאד קשה, מלווה בהרבה דמעות פרידה.

ביום שבת בצהריים, כל חיילי הבסיס היו בבונקר "אמיר".
המב"ס ממשיך ומספר: "הלכנו, אני ואמיר (הקצין הטכני), למבנה הסורי (מתקן העבודה העילי) לבדוק אם לא השארנו ציוד או חיילים. בהיותנו במבנה הסורי הישן, התחלנו לשמוע מטוסים באוויר וירי על הבסיס. יצאנו מהמבנה הסורי, השעה הייתה בדיוק 13:50, והתחלנו לרוץ לכיוון בונקר "אמיר" שהיה הבונקר המרכזי. אמיר רץ לצידי, מטוס סורי מסוג "סוחוי" טס נמוך מאד מכיוון דרום לצפון לאורך ההר, חלף מעלינו והוריד פצצה אחת ביננו ופצצה שניה על משאית התחמושת של הנ"מ. שתיהן לא התפוצצו בגלל הגובה הנמוך. רק כמה ימים מאוחר יותר הגיעו חיילי חיל ההנדסה הקרבית ופינו את הפצצות".

בשלושה וחצי הימים הראשונים של המלחמה, התל עליו ממוקם הבסיס, היה מכותר ע"י כוחות סוריים (קומנדו ושריון). רק המב"ס, הקצין הטכני והקב"רים, ידעו את מצב כוחותינו לאשורו. על כן, הורה המב"ס לקצינים שלא לספר על מצב כוחותינו החמור ברמה"ג ליתר חיילי הבסיס כדי לא ליצור פאניקה. כולם ידעו את מצב האויב מתוך החומר (הנקלט) אך לא ידעו את מצב כוחותינו. גם לא סופר לכולם על כיבושו של הבסיס שלנו בחרמון ע"י הסורים. אך אפשרי כי חלקם ידעו על כך בשל ניתוק הקשר שבין "ארבל" לבסיס היחידה בחרמון.

העבודה הייעודית של הבסיס הן באלינט (שהיה מוצב במחפורות) והן בקומינט המשיכו לתפקד ללא הפסקה. צוות הטכנאים, ובראשם אמיר, עשו עבודה טובה מאוד. אמיר היה "אחראי לכך שהמודיעין, שהופק בבסיס, יגיע בזמן רלוונטי לעם ישראל". אמיר, יחד עם צוותו, היו יוצאים והולכים להרים את האנטנות שנפלו או נפגעו. התנהגותו של אמיר הייתה למופת. הוא משך אחריו את כל הטכנאים תוך מתן דוגמה אישית והיה יוצא לתקן אנטנות תחת אש. הוא שימש דוגמה אישית לדבקות במשימת הטיפול החיוני בשדה האנטנות ולולא סיכן את עצמו הבסיס היה מפסיק לתפקד.

אירועים מיוחדים:

במהלך המלחמה, בעוד שהסורים שוטפים את רמה"ג, עמדו מפקד הבסיס והצוות שלו בפני הדילמות הקרביות הבאות, כפי שמתאר המב"ס שפי צור:

"ביום שני בשבוע הראשון ללחימה, ב-06:00 בבוקר, התייצב מג"ד 12 של גולני, סא"ל יעקב שחר ז"ל, בבסיס עם פלוגת נגמ"שים ואמר לי שאלוף הפיקוד נתן הוראה לפנות אותנו מן המקום. סירבתי ואמרתי לו שאני מקבל פקודות ממפקד היחידה שלי, ולא מאלוף הפיקוד. כן אמרתי לו שיש לו שתי אופציות: לעזוב את הבסיס לבד, או להישאר לשמור עלינו. המג"ד החליט להישאר. כך נוצר מצב שחיילי גולני נשארו בבסיס עד שנקראו לעלות לחרמון על מנת לשחרורו מן הסורים. כמו כן הגיע לבסיס מ"פ הנדסה עם חיילים, שהיו שארית החיילים שנותרו לו מן הפלוגה לאחר שרובם נהרגו. הם נשארו בבסיס כמעט עד סוף המלחמה. אחרי שכוחות אלה הגיעו לבסיס הרגשתי הקלה מכיוון שלא הייתי צריך לדאוג להגנה על הבסיס עם חיילי בלבד".

"על מנת לחסום אפשרות עליה של טנקים או נגמ"שים סוריים, הכנו במדרון המוביל לבסיס חביות דלק על מנת לחסום באש את הכוח הסורי אם יחליט לעלות לתל אביטל. זה לא קרה, אבל בהזדמנות אחרת טור שריון סורי החל לעלות על התל. דיווחנו
על כך לנח"א (נציג חה"א בבסיס) וזה דיווח למשל"ט של חה"א וכתוצאה מכך הופנו מטוסינו לעבר הבסיס והשמידו את הטנקים הסורים העולים לכיוון התל"

"בזמן ההפגזות חלק מחיילי הנ"מ שהיו מוצבים בבסיס, הוכנסו לבונקר ע"י מפקדם, סגן ישראל גולדנשטיין, שתפס את מקומו של החייל על התותח הקרוב לפתח בונקר "אמיר" והצליח להוריד במהלך המלחמה ארבעה מטוסים סורים שחלפו לעבר יעדים בתוך רמת הגולן או שניסו לתקוף את הבסיס".

על כן, ניתן לומר כי הערכות הבסיס לקראת המלחמה, עליה למדו מהמקורות שכיסו בעצמם והעדכונים שהגיעו ממטה היחידה והבסיס המרכזי, הוכיחו את עצמן. יחד עם זאת, ללא נחישותם, תושייתם ואומץ לבם של המב"ס שפי צור והקצין הטכני אמיר בן אשר ושאר המפקדים והחיילים בבסיס "ארבל", לא ניתן היה לתפקד ולהמשיך ולהביא את המודיעין החיוני שתרם לכוחות פיקוד הצפון להילחם בכוחות הסוריים ולהגיע עד למובלעת כ-40 ק"מ מדמשק.
כך שימש הבסיס דוגמה ומופת להתנהלות במצב מלחמה.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

הקרב על החרמון היה אחד המבצעים החשובים בפתיחת המלחמה ב-6 באוקטובר 1973, בראיית הסורים וגם בראייתנו.
מוצב החרמון הישראלי נמצא בגובה רב כ-2,100 מ' מעל פני הים, כשהוא שולט על כל האזור, עד אגן דמשק ועמק החוראן. הסורים ראו אותו כמבצר רציני, שבו מיקם צה"ל ציוד אלקטרוני מתקדם למטרות קשר ואכוונה (אווירית), תצפית והאזנת מודיעין ולוחמה אלקטרונית.

בשעה 14:00 ביום ה-6 באוקטובר 1973, טרם הקרב הקרקעי, הפגיזו הסורים את המוצב ואף תקפו אותו במטוסים במסגרת האש המכינה להתקפת כוחותיהם על הגולן. בשעה 15:00 אותו היום, החל הקרב לכיבוש המוצב.

בלילה הקודם (5 באוקטובר) כבר מיקמו הסורים מארב של כוח מהכוחות המיוחדים שלהם בציר המוביל משבעא שבלבנון לחרמון, במטרה לנתק את הדרך למוצב ולמנוע מכוחות צה"ל להגיע למקום כדי לסייע לו. ההתקפה התבצעה על ידי גדוד צנחנים 82 הסורי, שתוגבר בכוח מגדוד קומנדו 133. עיקר הכוח נע למוצב דרך היבשה מכיוון החרמון הסורי, אליו הצטרף כוח החסימה שהונחת באמצעות ארבעה מסוקים, שאחד מהם התרסק, ומרבית הלוחמים שהיו בו נהרגו.
להלן התיאור הסורי לקרב:

הכוח הקרקעי כלל מספר כוחות משנה, שהיו אמורים לבצע את ההתקפה במספר גלים. הכוח שבגל הראשון נתקל בהתנגדות מצד הכוח הישראלי שבמוצב, וכמה מאנשיו נפגעו מהאש. אחד מאנשי הכוח הסורי ניסה להגיע לדגל שהיה מונף על המוצב ולהורידו, אך נפגע ונהרג מהאש הישראלית. הסורים מתארים שנתקלו בהתנגדות ישראלית קשה ועיקשת, והלחימה קיבלה אופי אלים ביותר, אליה הצטרפו גם לוחמים שהונחתו מהמסוקים. הנפת הדגל הסורי על המוצב במקום הדגל הישראלי בידי סגן מפקד הגדוד, הלהיבה את הלוחמים הסורים שהשמיעו קריאות ניצחון. בהמשך תקף הכוח הסורי את פתח הכניסה למוצב, והצליח לחדור לתוכו, לאחר שהרג את מרבית הלוחמים הישראליים (מחטיבת גולני) שנלחמו נגדו וניסו למנוע את חדירתו למוצב. הכוח שהונחת במסוקים פרס מארבים על הצירים העולים למוצב, ובכלל זה על הציר ממג'דל שמס. קרב זה נמשך כמחצית השעה. לאחר שחדרו למוצב, החל אחד מכוחות המשנה בפעולות טיהור במנהרותיו, תוך שהוא שובה את חיילינו שהתחבאו בכמה חדרים פנימיים. תהליך הטיהור והאיתור של הלוחמים לקח כשבוע.

במהלך כיבוש המוצב נהרגו 13 מחיילי צה"ל, 31 חיילים נכנעו לסורים ונפלו בשבי, ביניהם 12 מחיילי היחידה. עשרה חיילים נחלצו. חמישה מההרוגים, ביניהם סמל אלפרד אקסלרד ז"ל ששירת בחולית האלינט, נקברו על ידי הסורים בקבר אחים בצידו הצפוני מזרחי של המוצב. סמל אקסלרד ז"ל הובא לקבורות בישוב קדימה, וחולית האלינט בחרמון נקראה על שמו.
החרמון נכבש מחדש במסגרת מבצע "קינוח" ב-22-21 לאוקטובר 1973.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מבצע "קדש" (או "מלחמת סיני" כפי שהוא נקרא אצל חלק מההיסטוריונים) הינו למעשה המלחמה היזומה הראשונה של מדינת ישראל, אחרי מלחמת העצמאות.
הצורך של מדינת ישראל לצאת למבצע יזום בסיני [כולל רצועת עזה] נבע ממכלול של שיקולים, והעיקריים שבהם היו:

א. הרצון לחסל את פעולות הפדאיון שביצעו פעילות טרור ביישובינו שלאורך הגבולות בדרום ובמרכז, עד לנתניה, ליהוד ולרחובות, בנוסף למאות גניבות של ציוד חקלאי ביישובי הספר.

ב. חסימת תעלת סואץ ומפרץ אילת למעבר כלי שיט ישראליים.

ג. לחץ גובר מצד צרפת ובריטניה, להשתלב במבצע משותף עימם כנגד מצרים ונשיאה גמאל עבד אלנאצר, על שהלאימו את תעלת סואץ מידי הבריטים.

ד. החשש הישראלי ממימוש עסקת הנשק הגדולה שחתמה מצרים עם צ'כיה [שמאחוריה עמדה למעשה בריה"מ] והמשמעות על שדרוג הצבא המצרי.

ה. הקמת מפקדה ערבית משותפת, בהנהגת מצרים, לצבאות מצרים-סוריה-ירדן שיצרה טבעת מסוכנת למדינה הצעירה שזה עתה קמה.

קדמה למלחמת קדש סדרה של פעולות תגמול על פעילות הטרור משתי הגזרות, הן כלפי מצרים והן כלפי סוריה, שהידועות שבהן היא הפעולה בכפר קיביה (1953), מבצע "חץ שחור" (1955) ומבצע "שומרון" בקלקיליה (1956). כל אלו לא בלמו לגמרי את פעולות הטרור שגבו מחיר מאזרחי המדינה ובחלקם נפלו גם חללי צה"ל.

לאור כל אלה, הצטרפה ישראל בחשאי לקואליציה הצרפתית-בריטית שתכננה להשתלט על תעלת סואץ מחדש ולנסות לסלק את גמאל עבד אלנאצר מהשלטון במצרים.
הדברים סוכמו בחשאי ב"ועידת סבר" בצרפת בה השתתף רמטכ"ל צה"ל דאז משה דיין ומנכ"ל משהב"ט שמעון פרס.
עם חזרתם לארץ נתנו "אור ירוק" לתכנית המבצעית שהוכנה במטכ"ל עם פיקוד הדרום עוד קודם לכם בשם "קדש 2".
על מנת למנוע הפרעות למהלכים הצבאיים נעשתה פעולת הסוואה והטעיה לפיה צה"ל מתכנן פעילות צבאית מול ירדן, כך גם הונו ארה"ב, ובריה"מ על מנת שלא יסכלו את המבצע המשולש.

יצוין כי הן בריה"מ והן ארה"ב היו עסוקות באותה עת בעניינים פנימיים - בריה"מ במרד ההונגרי וארה"ב הייתה לקראת בחירות, מה שצמצם את התעניינותן בנעשה במזה"ת.

המבצע

תחילתו של המבצע היה בהצנחת גדוד 890 בפיקודו של רפול בפתחת מעבר המיתלה ממזרח ב-29/10/1956. עם שחר, ב-30/10, החלו להיכנס קרקעית חטיבת הצנחנים 202 לחבירה עם הגדוד במיתלה, וחטיבות 7, 10 ו-37 למרכז סיני באזור קצימה, ובהדרגה הוכנסו חטיבות 1 ו-27 לצפון סיני.
החל מה-2/11 נכנסה חט' 9 לכיוון ראס נצראני ושארם אלשיח', וחטיבות 11 ו-12 נכנסו לרצועת עזה. חטיבת הצנחנים החלה לרדת בצד המערבי של סיני לכיוון אבו רודס וא-טור.
כל המעטפת של המבצע הוצגה כתגובה על התגרות מצרית בגבול מולנו.

כוחות הקואליציה הצרפתים והבריטים החלו לבצע את חלקם יומיים יותר מאוחר. צה"ל למעשה כבש את סיני ובליל 6-7 בנובמבר הוכרזה הפסקת אש. ימים לא רבים לאחר הניצחון הפעילו המעצמות ארה"ב ובריה"מ לחץ גדול, עד כדי איום, כלפי ישראל ודרשו לפנות את סיני. ממשלת ישראל קיבלה זאת והפינוי התבצע החל מה-15 נובמבר 1956 והסתיים ב7 במרץ 1957.

לצד הפעילות על הקרקע, היה ניסיון מצרי לשגר את המשחתת איברהים אלאול ב-30/10 לכיוון נמל חיפה ולהפגיז מטרות חיוניות בחיפה ובמפרץ. לאחר הקרב הימי נשבתה המשחתת ולימים צורפה לצי חיל הים ונקראה אח"י ק-38.

השתתפות היחידה במבצע

בשל החשאיות הרבה בה נעשו ההכנות למבצע, היחידה לא הייתה במעגל שותפי הסוד למבצע ולכן רק ביומיים שלפניו נערכה היחידה לכיסוי, כולל הוצאת צוות האזנה עם חטיבת הצנחנים 202. הכיסוי התבצע כדלקמן:

א. בסיס דרום בתחנת הרכבת הטורקית בבאר שבע, רשתות צבא מצרים ברובן הגדול בת"ג.

ב. גלילות [מפקדת היחידה] באולם א' רשתות בת"ג של מפע"מ, צבאות סוריה, ירדן ומצרים ותקשורת בינ"ל.

ג. בסיס צפון [בסיס אררט לא היה קיים] היה רק בסיס בחיפה ברח' התשבי, שעבר לפני המלחמה לביה"ס הטכני של חה"א במפרץ חיפה ופריסה בסטלה מאריס. במלחמה עצמה הבסיס עבר ליד מפקדת פיקוד הצפון בנצרת. כיסוי רשתות בת"ג סוריה, עיראק לבנון וח"י מצרי. הפריסה בסטלה מאריס קלטה את התקשורת מהמשחתת אברהים אלאול והעבירה ידיעות בזמן אמת שסייעו בלכידתה.

ד. בסיס מרכז – בירושלים בדירה ברחוב לינקולן, כיסוי רשתות או"מ וירדניות בת"ג.

ה. היחידה שיגרה 3 טנדרים ממותקנים עם ציוד האזנה למוצב הפיקוד העליון בחירום שהתמקם ברמלה.

ו. צוות מהיחידה בפיקודו של משה גולן יצא עם טנדר ממותקן יום לפני המבצע לחבור לחטיבת הצנחנים 202 בפיקודו של אריק שרון שנכנסה לסיני.

ז. באותה תקופה לא היה כיסוי אלינט, לא היתה פריסת מכ"ן לאיכון יחידות הצבא המצרי הירדני או הסורי. כמו כן, לא היה עדיין כיסוי לתקשורת חילות האוויר שמסביבנו.

תרומת הכיסוי הייתה ברובה לרמת המטכ"ל והפיקוד על ידיעות שנקלטו מהצבא המצרי בעיקר, כמו גם ההתרעה שינתנה על אפשרות לתקיפה מהים. בהעדר המכ"ן לא ניתן היה לאתר את המשחתת עד שהתייצבה במפרץ חיפה והחלה בהפגזה מהים, וגם לא את תנועת הכוחות המצרים בסיני. הצוות שסופח לחטיבת הצנחנים העביר עד לכניסה לסיני ידיעות שנקלטו מרשת חיל הגבולות, אולם במהלך תנועת החטיבה לעבר המיתלה, התקלקל רכב הצוות ופונה לאחור. מיד עם תיקונו, חבר בשנית לחטיבה, אך תרומתו כבר לא הייתה רלוונטית.

לאחר הפסקת האש, פרסה היחידה חוליות האזנה ומכ"ן באתרים שבסיני באלעריש, באבו רודיס, ואבו זנימה. אך, היו אלה פריסות לזמן קצר [מספר שבועות] בשל פקודת הפינוי שבאה לאחר המבצע. כמו כן, הסתובבו בשטח נציגים מהיחידה לבחינת ציוד שלל רלוונטי.

סיום המבצע

כאמור, ישראל נאלצה לסגת.
במהלך המלחמה איבד צה"ל 172 חללים, 3 נעדרים וטייס שבוי אחד. מיצרי טיראן נפתחו למעבר כלי שיט לאילת, הכוחות המצרים בסיני דוללו מאד והוקם כוח החירום של האו"מ לפקח על כך (UNEF). פעילות הפדאיון מרצועת עזה נפסקה, משטרו של נאצר לא נפל ותעלת סואץ נשארה בידי המצרים ולא נפתחה לשיט ישראלי.

לקחי היחידה

היחידה שנכנסה למלחמה זו בהתרעה קצרה ביותר הפיקה את הלקחים העיקריים הבאים:

א. הכרה בצורך להקים רשת מכ"ן {לאיכון שידורים בת"ג} בפריסה ארצית ובעבודה רציפה.

ב. הכרה בצורך להיערך לכיסוי תקשורת בתג"ם הן של היחידות הצבאיות והן של חילות האוויר והים.

ג. נדרש לרכוש מחשב של היחידה לטובת נושא "החיבור".

ד. נדרש לשפר את היכולות הטכנולוגיות של מערכי האנטנות וציוד הקליטה וההקלטה.

ה. שדרוג ההאזנה הניידת בצמוד לכוחות הלוחמים לצורך האזנה טקטית (תחת הכותרת "ביקורת קשר"). בפועל, הוקמו מסגרות האזנה פיקודיות (יחידה 516 בפיקוד צפון, יחידה 517 בפיקוד מרכז ויחידה 518 בפיקוד דרום. יחידות אלה היו כפופות ארגונית לפיקודים ומקצועית ליחידה 515).
המסגרות הללו תורגלו במלחמת ששת הימים (1967) ובעקבותיה שונתה הכפיפות שלהם והן פורקו והאחריות על הכלים והאנשים הועברה ל-515 (8200) ועל בסיסם הוקם הגנ"ד (הגדוד הנייד ביחידה).

ו. הרחבת נציגויות הזרועות ח"א וח"י ביחידה (נח"א ונח"י).

ז. הצורך לשפר את אמצעי הקשר לצרכנים ברמות השונות.

ח. הוצאת מפקדי הצוותים החבירים לקורס מ"כים להכשרה קרבית.

ייאמר כאן, כי ר'אמ"ן האלוף יהושפט הרכבי ציין לשבח את תרומת היחידה במבצע הזה.
השתתפות היחידה במבצע גדול ובהיקף כזה של כוחות ותנועה סייע ליחידה לעמוד בהמשך באתגרים שהציבו בפניה המלחמות הבאות.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

הקרב סביב מנזר סן סימון במערב שכונת קטמון בירושלים נחשב לאחד הקרבות החשובים ביותר על עתידה של ירושלים. הקרב הזה אירע לפני 72 שנה ב-29 באפריל 1948. הקרב הזה נחשב לאחד מאירועי מורשת הקרב החשובים של צה"ל. הוא זכה להיות רקע לספר "יונה ונער" של מאיר שלו, לספר "תש"ח" של יורם קניוק ועוד. הקרב החשוב הזה הוכרע הודות למודיעין האזנה שהגיע בזמן לכוח הנאבק על המקום.



במנזר הוקמה מפקדה צבאית ערבית עם כוח ניכר, ועם כיבושו הושגה השליטה על אזור החיץ הערבי (הקו אבו טור, תחנת הרכבת, המושבה הגרמנית וקטמון) שחצץ בין האזור היהודי במרכז העיר לדרום העיר (שכונות מקור חיים, תלפיות וקיבוץ רמת רחל), הוסר האיום מהשכונות רחביה נווה שאנן וקרית שמואל שעליהן חלש והחלה נטישתו ע"י התושבים הערבים..

בקרב, במסגרת מבצע "יבוסי", השתתפו כוח פלמ"ח מתוגבר מחטיבת "הראל" בסיוע כוח מגדוד "מוריה" של חטיבת עציוני. מהצד הערבי השתתפו בקרב אנשי מיליציית ג'יהאד אלמוקאדס, מתנדבים עיראקיים מצבא ההצלה ומספר חיילי הליגיון הירדני שאבטחו את הקונסוליה העיראקית בשכונה - בפיקוד איבראהים אבו דאיה מצוידים בנשק רב ומספר משוריינים. מכל צד השתתפו בקרב כ-250 לוחמים (מהם 120 בתוך מתחם סן סימון). במצב זה לא הגיעו הכוחות הלוחמים להכרעה ומשך הקרב התארך.



מהלך הקרב

לאחר ניסיון כיבוש ראשון ב-27 באפריל 1948 נערך ניסיון שני יומיים אחר כך, ב- 29 באפריל 1948 וכיבוש המנזר הסתיים בשעה 01:44. לאחר הפוגה קצרה החלה התקפת נגד ערבית ועם בוקר התברר שכוח הפלמ"ח במנזר מכותר על ידי כוחות ערבים שתקפו בלא הרף (נספרו כשבעה גלים) מטווחים קצרים ואף בעזרת שיריוניות. כמות הנפגעים גדלה - 10 הרוגים וכ-80 פצועים (כמחצית מהלוחמים) – והתחמושת הלכה ואזלה. ניסיון להחשת תגבורת לנצורים הצליח בחלקו אך לא הכריע את המצב.

במקביל, הורע גם מצבו של הכח הערבי, שספג עוד ועוד נפגעים מאש כח הפלמ"ח המבוצר היטב במבנה ומהקרב עם התגבורת שהגיעה. כוח תגבורת ערבי לעבר קטמון נחסם ולא הגיע ליעדו. בנקודה זו היה ברור שהצד שיצליח להחזיק מעמד הוא זה שינצח.

לאור המצב הקשה בהתייעצות מפקדים שהתקיימה בצהרי 30 באפריל 1948, הוחלט לבקש אישור לנסיגה. בהתייעצות השתתפו מפקד הכוח "רעננה" (אליהו סלע) ושלושת מפקדי המשנה: "דדו" (דוד אלעזר שהיה סמ"פ ולימים רמטכ"ל צה"ל) "רפול" (רפאל איתן שהיה מ"מ ולימים גם הוא רמטכ"ל צה"ל), ומפקד המסייעת וקצין ההסברה של הפלמ"ח בני מרשק. המג"ד יוסף טבנקין אישר את הנסיגה, אולם הביצוע היה בלתי אפשרי כי לא היה ניתן להוציא את הפצועים מבלי להיפגע מיידית בטווחים המצומצמים של זירת הקרב. ארבעת המפקדים קבלו החלטה קשה מאין כמוה: כי אחרי צאת אחרון הנסוגים, הבנין יפוצץ על הפצועים קשה שבו, כדי למנוע את הריגתם ואת התעללות בגופותיהם. על החלטה זו אמר "דדו" כעבור שנים: "ההחלטה שנגזר עלינו לחרוץ בסן סימון היתה הדרמטית ביותר שהייתי שותף לה אי פעם"

ההכנות לנסיגה החלו סמוך לשעה 13:00. הפצועים רוכזו בחדר פנימי, הבנין הוכן לפיצוץ והכוח לנסיגה מבלי לדעת כי עמידתם האיתנה של הלוחמים שברה את רוחם של הלוחמים הערבים בקטמון. על סף מתן הוראת הנסיגה והפיצוץ קיבל המג"ד טבנקין מהש"י (שירות הידיעות של ארגון ההגנה) ידיעה מהאזנה על בריחת מפקד הכוח הערבי, אך לא ניתן היה להעבירה לכוח הנצור במנזר כי מכשיר הקשר במנזר פסק לפעול. ידיעה חיונית נוספת מהאזנה על קריסת הכוח הערבי עברה מאוחר יותר לכוח לאחר שלמרבה המזל סוללות מכשיר הקשר שבו לפעול. במקביל נצפתה גם נסיגה של לוחמים ערבים מן השכונה וגם היא דווחה לכוח במנזר. ההכנות לנסיגה בוטלו וניתנה פקודה חדשה לחזור לעמדותו הן נתפסו מחדש. הידיעות והפקודה הפיחו בלוחמים רוח קרב מחודשת והם פגעו בלוחמים הערבים שהגיעו עד חומות המנזר. הכוחות הערבים החלו לסגת, המצור על הכוח הוסר, המנזר וסביבתו נכבשו והחלה נטישה ערבית המונית של שכונת קטמון.

בקרב נפלו 21 לוחמים ונמנו 83 פצועים, זאת מתוך כ- 120 הלוחמים שכבשו את המינזר.

הידיעות מההאזנה שהביאו להכרעת הקרב

במסמך "פרשת קטמון" של מטה חטיבת מחוז ירושלים (חטיבה 6) השמור בארכיון צה"ל, מופיעים רישומים של ידיעות מהאזנה לשיחות טלפון בין הלוחמים הערבים בקטמון לבין המפקדה הערבית בראודה )בניין המפקדה הערבית בעיר העתיקה)[1]:


הערות:



אבראהים אבו דיה - מפקד הכוח הערבי


אחמד חילמי פחה - סגן נשיא הועד הערבי העליון והאחראי על גזרת ירושלים


ידיעות האזנה נוספות שהתקבלו ושאינן מופיעות במסמך הנ"ל מספקות תמונה רחבה יותר:


המִפקדה הערבית בירושלים קיבלה דיווח בטלפון על ההתקפה היהודית, מיד אחרי היריות הראשונות: בשעה 12:15 בלילה טלפן אלפאדל, מפקד המתנדבים העירקיים בירושלים, לרבת-עמון, שבה התכנסו אחדים משליטי מדינות ערב, וביקש עזרה מעזאם פחה, מזכיר הליגה הערבית, ששלח מיד מברק-הוראה לפאוזי קאוקג'י: "תבוא עם תותחים, תפציץ את ירושלים מנבי סמואל ומבית-סוריק. היהודים יבקשו שביתת-נשק. כוחותי עייפים. נגרמו לנו אבדות קשות. אם לא תבוא לעזרה, היהודים יתקפו". מפקדי הלגיון העבר-ירדני בירושלים קיבלו פקודה מרבת-עמון לשלוח לגזרת מנזר סן-סימון את פקודיהם, ששמרו על הקונסוליות הערביות שבקטמון, והשומרים החליפו את מדיהם הייצוגיים בבגדים ללא זיהוי ומיהרו לשדה הקרב.[2]



בראיון לאורי מילשטיין שכתב על הקרב בספרו "דרך רבין ומורשתו", סיפר משה הילמן, איש-הקשר של ה"הגנה" עם הבריטים: "שמענו שיחה בין המפקד של הערבים בעיר העתיקה למפקד הערבי של אזור סן-סימון. האחרון ביקש עזרה והראשון השיב, 'אינני יכול לשלוח עזרה, ואם אינך יכול לעמוד, תיסוג"[3].



סיכום ידיעות של הש"י ("ידיעות טנא") מפרט בנושא הקרב גירסה נוספת לידיעה מ- 17:55[4] :



בשעה 5:30 אחרי-הצהריים הודיע אמיל גורי, מפקד ירושלים הערבית, בטלפון לרבת-עמון, שהיהודים יורים על שכונת קטמון בתותחים כבדים ותוקפים שכונות ערביות אחרות. אם לא יבוא הלגיון העבר-ירדני לעזרתו, יכבשו היהודים הלילה את קטמון, ואחר-כך בוודאי יכבשו את כל ירושלים. התשובה שקיבל גורי: "נשלח תגבורת בעוד שלושה או ארבעה ימים, ועד אז החזק מעמד". גורי: "יש לנו שלושים ואחד הרוגים, ביניהם שלושה חיילי לגיון, וחמישים פצועים. קיבלנו רשות מהכנסייה היוונית לפוצץ את המנזר".
גנרל צפות, ראש הוועדה הצבאית של הליגה הערבית, טלפן מדמשק אל גורי: "החזק מעמד בכל מחיר. במשך הלילה יגיעו אליך תגבורת ותותחים שירעישו את ירושלים מנבי סמואל, משועפאת ומבידו". תגבורת ותותחים לא הגיעו.





"ארנבת"


עפ"י כל הסימנים, ידיעות אלו נקלטו ב"ארנבת" – מתקן האזנה חשאי לתקשורת טלפונים קווית שפעל מסוף 1947 במרתף בנין הסוכנות בירושלים. אל המתקן הועברו ביוזמת יצחק גסקו, איש התשתית הטכנית של ההאזנה הקווית בש"י, בסיוע אנשי הדואר שלמה מאי ואוסקר אגוזי, 30 קווי טלפון מהמרכזיה הראשית בבנין הדואר המרכזי ברחוב יפו ששירתה עדיין את כל חלקי העיר. במתקן התקיימו משמרות האזנה רצופות שאיפשרו לכסות את כל המתרחש בעיר. בדרך זו קיים המחלקה הערבית ב-ש"י בירושלים בראשות יצחק נבון (לימים נשיא המדינה החמישי) האזנה שוטפת לארבע מפקדות ערביות מרכזיות בעיר[5].



ראוי לציון:


"בונוס" נוסף מכיבוש קטמון - עפ"י עדותו של אברהם שרוני, מראשוני היחידה, בסיור בשכונה שבו הוא השתתף ביולי 1948 לאיתור שלל, נמצא בקונסוליה העיראקית ששכנה בדרך מלחה (כיום רח' חזקיהו המלך 28) ספר הצופן של הנציגויות העיראקיות בחו"ל למרות שהקונסול רשם ודיווח במברקו האחרון לפני עזיבתו על השמדת הספר הוא לא עשה כן, והספר נפל בידי היחידה ושימש אותה בהמשך[6].



מ

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מרתק. תודה רבה על החומר. בבקשה המשך.
סבי גויס לש"י בירושלים בהיותו בן 16 תחילה לתפקיד רץ (העברת הודעות). בהמשך לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה התבקש מטעם הש"י להתגייס לחיל הספר הבריטי ושירת שם 4 שנים בזמן המלחמה.
אם יש לך גישה לחומרים הנוגעים לעניין ולתקופה, אשמח אם תוכל להעלות.

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

... אבל אחפש..
רוצה לכתוב על חלקי במלחמת ההתשה בתקופה לפני הפסקת האש באוגוסט 1970, כאשר במשך שלשה שבועות הופלו הרבה מטוסים מצריים ועד התקרית האחרונה עם טייסים רוסיים במבצע "רימון 20",
אבל בזמן, לא עכשיו עדיין

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

ב 10.3.1949, בחודש זה בדיוק לפני 70 שנה, בסופו של מבצע "עובדה", נכבשה אילת וגבולה הדרומי של מדינת ישראל התייצב על חוף ים סוף.

מטרתו העיקרית של מבצע "עובדה" הייתה להגיע עד אום רשרש (היא אילת) ולהיאחז בקצהו של מפרץ אילת, תוך השתלטות על כל שטח הנגב והערבה ובכך לקבוע כעובדה את גבולה הדרומי של ישראל נוכח איום מדיני או צבאי לקריעת חלקים מהנגב והשתלטות של ירדן או מצרים עליהם. עפ"י תכנית החלוקה הנגב היה חלק ממדינת ישראל אך רק בשלב מאוחר של המלחמה ולאחר כיבוש באר שבע נוצרה האפשרות להשתלט על חבל ארץ גדול זה. מכאן שם המבצע שהיה כולו בפיקודו של יגאל אלון, מפקד חזית הדרום והשתתפו בו חטיבת הנגב וחטיבת גולני שיצאו מבאר שבע ב 6.3.49 במסע דרומה לאילת.

ההכנות ואיסוף המודיעין שקדמו למבצע היו יחסית יסודיים והם התמקדו בעיקר בלימוד פיזי של השטח הענק והבלתי מוכר בחלקו הגדול כהכנה לתנועה, תוך דגש על מעקב אחר "הטור הדרומי" - צוות-קרב ממונע ירדני שהוקם מחשש לפעילות ישראלית בנגב אשר פעל במרחב הערבה.

הפעם נספר על תרומת צוותי ההאזנה שליוו את חטיבות הנגב וגולני במבצע זה.

הכיסוי המודיעיני השוטף בחזית הדרום לפעילות "הטור הדרומי" הירדני בוצעה בעיקר ע"י חוליות ההאזנה שהיו כפופות לחטיבות שהשתתפו במבצע עובדה ובכיבוש אום רשרש, האחת בצמוד לחטיבת הנגב הוטסה עם כוחות מהחטיבה מבאר שבע למנחת "שדה אברהם"(באזור עובדה) שם היה מטה החזית. בחוליה זו שרתו שלמה שלם ואברהם אילת, ולפי עדותו של שלמה שלם ככל הנראה כבר לא הייתה להם עבודה. החוליה השנייה בצמוד לחטיבת גולני נעה לאורך הערבה. בחוליה זו היו – אולבסקי (אלוף) הרי, חוסני זאב, משעל מאיר, שיראזי (שזר) עובדיה. תרומתה של חוליה זו, היתה משמעותית. אנשי החוליה קיבלו מכתב הערכה מהמפקד ש.מ 2 מרדכי ורצמן.

תרומת המידע שנקלט וחשיבותו

במסגרת פעילות החוליות במהלך האיסוף המקדים למבצע "עובדה" נקלט מידע רב ואמין שאפשר בניית תמונת מודיעין מבצעית ארגונית מוראלית ולוגיסטית מדויקת על "הטור הדרומי" הירדני ועל גורמים נוספים כגון הפעילות הבריטית בעקבה, תנועת אוניות בריטיות במפרץ ומערכות היחסים בין הבריטים לירדנים ולמצרים.

במהלך המבצע עצמו נקלטו עשרות מברקים בנושאים מבצעיים שוטפים שאפשרו יצירת תמונה אמינה ומעודכנת על פעולות התגובה של הירדנים ביחס להתקדמות כוחותינו בערבה ופעילותם בנגב. כוחות צה"ל עודכנו והותרעו על פעילות חבלה כנגד כלי רכב, על שינויי היערכות ועל פעילות סיורים וחסימות של "הטור הדרומי".

הידיעה החשובה ביותר נקלטה ב 9.3.49 ע"י בבסיס היחידה ביפו ולא באחת החוליות, וממנה עלה כי בכוונת מפקדת הטור הירדני לסגת בליל ה- 9.3.49 ממשטרת אום רשרש לעבר עקבה. בעקבות מידע זה שינה יגאל אלון את התכנית המבצעית והנחה בהתאם את שני המח"טים. סיור אווירי אימת את הידיעה, וכך למחרת, ב 10.3.49 הכוחות שהגיעו לאום רשרש מצאוה נטושה. הידיעות חשובות שנקלטו במהלך המבצע ומיד אחריו נגעו לנסיגת כוחות הטור הדרומי ממאחזיהם בשטח ישראל לתחום ירדן ועל מדיניות התגובה הירדנית לתפיסת אזור אילת כפי שנקלטה בתשדורות שבהן גלאב פחה (מפקד הלגיון העבר ירדני) אסר על פעילות התקפית כלשהי כנגד כוחות צה"ל או חציית הגבול לשטח ישראל.

ערכיות הידיעות שנקלטו נוסחה ע"י קצין המבצעים של חטיבת הנגב במשפט הבא: "ראשית הפעולה בוצעה לפי התכנית, אך את תכנית כל יום שיבוא נאלצנו לקבוע לפי תנועות האויב שהתגלו על ידי האזנות, וכך לאחר שנודע לנו על פינוי הצוק מיד תפסנו אותו ובכך בעצם תם המבצע."

לסיכום: תרומת ההאזנה להצלחת המבצע הייתה ניכרת ומשמעותית. היא הביאה לשינויים בתכניות מבצעיות, ותרמה רבות להשגת מטרות המבצע – תפיסת הנגב הדרומי עד אילת.

בנוסף, פיזור יחידות ההאזנה ביחידות הוכיח עצמו בהנגשה מיידית וצמודה של מידע לכוחות בלחימה - מודל המהווה ציון דרך חלוצי לעשורים רבים בהמשך.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

סילביה (סילויה) בירק (Sylvia Beyrack) היתה חיילת צה"ל (מ.א. 172272) ששרתה ביחידת "שפן" בירושלים – יחידת ההאזנה שפעלה בעיר קודם למלחמת העצמאות ובמהלכה.
סילביה נהרגה ברחוב הנביאים בירושלים מפגז ירדני ביום 4 ביוני 1948, כנראה בדרכה אל/מאת בסיס יחידת "שפן" במחנה שנלר.
שירותה של סילביה ביחידת "שפן" לא היה ידוע, ובאתר "יזכור" של משרד הבטחון הוא שויכה לחיל הרגלים. במהלך חיפוש מידע על ציונה חיון ז"ל, חיילת אחרת של "שפן" שנהרגה בהפגזה בספטמבר 1948, פרסמתי בקשה למידע בקבוצות ירושלמיות בפייסבוק. על ההודעה השיב ב- 8 באוקטובר 2020 יהושע לביא, ארכיאולוג העוסק במחקר על בתי עלמין בירושלים, כי גילה בארכיון העיריה בפנקסים של "נצח", היחידה לפינוי חללים שפעלה אז בעיר, מכתב שנושאו סילביה בירק, "חיילת בפלוגת "שפן" במחנה קבע מס' 1" (הוא מחנה שנלר).
היה זה קצה חוט ראשון להמשך התהליך לבירור זהותה של החיילת, ויחד עם עמיה בועזסון והדס צורף מצוות המורשת של 8200 נרתמנו לכך.
דף "יזכור" הדגיש את היותה עולה חדשה מבריטניה ואת פועלה בתנועת "הבונים", אך שם המשפחה העברי (בירק) לא איפשר חיפוש על פי השם המקורי באנגלית. סיוע מיוצאת בריטניה שלה רשת מכרים בקהילות היהודיות שם הביא לקצה חוט נוסף: ב- 28 באוקטובר 2020, אותר בעיתון היהודי-בריטי Jewish Chronicle מכתב למערכת בתגובה על כתבה בנושא סיור בירושלים שבו הכותב ציין כי קרובתו סילביה ביירק (Beyrack) נהרגה גם היא בירושלים ב-4 ביוני 1948, תוך הבאת ידיעה של סוכנות רויטרס בירושלים מאותו יום המציינת זאת בעיתונים במדינות שונות. על פי השם המדויק באנגלית התברר כי היא מוכרת כחיילת מח"ל ושמה חקוק על אנדרטת חיילי מח"ל בשער הגיא בשם "בירך" בעברית.

ניסיון לאתר את הכותב ודרכו את המשפחה באמצעות פייסבוק, העלה כי הוא הלך לעולמו בטרם עת שנה קודם, וכל שנותר הוא פרופיל זיכרון על שמו. בנסיבות אלו כתבתי לבית הכנסת שבו שמש כחזן ובמסנג'ר פניתי למספר קרובי משפחה ששמם הוזכר בפרופיל שלו בבקשה ליצור קשר. לאחר מספר ימים, ב-11 בנובמבר 2020 קבלתי מייל נרגש מבן דודה של סילביה ז"ל, אביו של אותו כותב המכתב למערכת.
בן דודה זכר אותה היטב על אף יותר מ- 70 השנים שחלפו. מההתכתבות התברר שלסילביה ז"ל יש קרובי משפחה בארץ, ונוצר איתם קשר ראשוני. הקרובים אלו היו צאצאי אחותה של סילביה שבמרחק השנים לא ידעו עליה פרטים רבים אך נרתמו לסייע בחיפוש המידע.
בינתיים, עמיה בועזסון, חברה בצוות המורשת ב-8200, בסיוע אילן שטייר, הצליחה לאתר ב-17 בנובמבר 2020 בארכיון חברה קדישא "קהילת ירושלים" מסמכים שלימדו על נסיבות ומקום נפילתה, כתובתה בירושלים, קרובי המשפחה בארץ, פרטי קבורתה ועוד.
פנייה לארכיון צה"ל העלתה מידע נוסף שאימת שוב את השתייכותה ל"שפן", ובבירור של הדס צורף בארכיון "ההגנה" נמצא ב- 6 בדצמבר 2020 תיקה ובו מידע שאימת את שיוכה לארגון. בחיפוש נוסף בארכיון "נצח" גילה החוקר יהושע לביא ב- 9 במרץ 2021 מכתב עם רשימת החפצים שנמצאו עליה, וביניהם תעודת חופשה מ"מחנה קבע מס' 1" (מחנה שנלר שבו פעלה "שפן").
בנסיבות אלו, כל שנותר היה להשלים בסיוע קצינת הנפגעים בחמ"ן את תהליך ההכרה בסילביה בירק כחללה של חיל המודיעין ולהנצחתה הראויה.
לפני כשבועיים ההכרה בה אושרה, ובערב יום הזיכרון הודעה רשמית נמסרה למשפחתה.
ביום הזיכרון תשפ"א פקד את קברה בהר הרצל קצין בכיר ממרחב מרכז ב -8200, המרחב שהופקד על שימור זכרה של סילביה בירק ז"ל יחד עם ציונה חיון ז"ל חלליה הראשונים של היחידה שנפלו במהלך שנת 1948.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

מרגש, מדהים, אין מלים !

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

עיצומה של האינתיפאדה השנייה, נתפסה הספינה קארין A במרכז הים האדום בדרכה לעזה עם אמל"ח מאירן, שכלל רקטות ארוכות טווח, משגרי קטיושה 122 מ"מ, משגרי סאגר, מרגמות 120 ו- 81 מ"מ, מטולי RPG, מקלעים, מוקשים, רימוני יד, לבנות חבלה, תחמושת רבה, סירות זודיאק וציוד צלילה. הספינה נתפסה והובאה לאילת.
אמצעי הלחימה היו מיועדים לרשות הפלסטינית של ערפאת, ומשמעות הלכידה הייתה לא רק אופרטיבית אלא מדינית – אסטרטגית: הממשל האמריקאי של הנשיא בוש איבד את אמונו בערפאת, ונחשף לראשונה ובצורה ברורה הקשר בין אירן לערפאת.

לכל אורך הפרשייה, עד רגע תפיסת האנייה, לא היה כל מידע ודאי כי האנייה אכן נושאת נשק.


המבצע התאפשר הודות לעבודת מודיעין מתוחכמת ונחישות מבצעית, ושיתוף פעולה יוצא דופן בין כלל גורמי המודיעין והמבצעים.

רקע

במאי 2001 נלכדה על ידי חיל הים ספינת הדיג "סנטוריני" בניסיון הברחת אמל"ח. בתחקור העצורים התברר, כי היו שלושה ניסיונות קודמים לזה: בנובמבר 2000 ובינואר ואפריל 2001. התבררה גם תמונת רשת ההברחות והנפשות הפועלות מטעם ה"פתח", וכן הסיוע של ארגון חיזבאללה בלבנון.

ראש אמ"ן דאז, האלוף עמוס מלכא, קבע כי מספן מודיעין ים ירכז ויתאם את כל נושא ההברחות הימיות בסיוע חטיבת המחקר באמ"ן.

יחידה 8200 המשיכה למלא את תפקידה המרכזי, ועל פי רוב גם הבלעדי, באיתור ההתקשרויות בין גורמי היעד אשר בדרך כלל היוו את הניצוץ הראשון, שהוביל להגברת המעקב אחרי האויב בהקשר מסוים כלשהו.



יולי 2001

מזוהה התארגנות של רשת הברחות ורכש מסועפת, הפרושה באגן המזרחי של הים התיכון: ב -8200 מזוהות התקשרויות חריגות של גורמי יעד מפתח, שמוכרים מהעבר כמעורבים בפעילות ימית ובהברחות אמל"ח. בעקבות כך הוגבר המעקב אחר ההתקשרויות ביניהם. מדובר היה בפואד שובכי, ראש הרשת ואיש אמונו של ערפאת ואיש הכספים, פתחי ראזם, סגן ראש המשטרה הימית הפלסטינית ואחראי על התפעול השוטף של הרשת, עאדל מע'רבי, קמב"ץ הרשת. כל הגורמים הללו היו מעורבים בשנות ה-80 של המאה ה-20 בפעילויות טרור ימי, והשניים האחרונים היוו את ראש החץ של היחידה הימית של תנועת פתח. מתחילים לבנות תשתית הברחות גם בתימן, בים האדום ומזוהים מגעים עם חיזבאללה ודרכם גם עם משמרות המהפכה האיראניים. מושקע מאמץ איסופי מוכוון והוכנסו ערכים רבים חדשים לכיסוי של 8200.



אוגוסט 2001 - תחילת דצמבר 2001

מתחילה להתגבש תמונת מודיעין שמעלה דאגות:

באוקטובר 2001 רכשה רשת ההברחות אנייה. עסק בזה עאדל מע'רבי, שגם גייס צוות לאנייה.
מגויסים דייגים מצרים מאזור הים האדום וגם מאזור פורט סעיד, בים התיכון.
קפטן האנייה עומר עכאווי , גם הוא איש הכוח הימי של תנועת פתח, וכמה מאנשי הצוות מוכרים כאנשי ההברחות של הרשת.
האנייה הגיעה לסודן ממצרים, הפליגה לתימן, ולקראת סוף נובמבר 2001 הגיעה לנמל דובאי במפרץ הפרסי, שם הועמסה בציוד אזרחי לצורך התממה.
ההעמסה של האמל"ח התבצעה ליד האי "קיש" באמצעות נחתות של חיל הים האיראני. הדבר התברר לאחר התפיסה מתחקור העצורים.
בינתיים נמסר ממקורות 8200, שבמדבר באיראן מתבצעים ניסויים ב"כלים קטנים ימיים" . מה הקשר בין כלים ימיים לבין המדבר? מתברר שיש שם מרכז ניסוי אמל"ח, ובשיחות הנקלטות מדברים על "דברים ששוקעים במים בעומקים שונים".
בשיחות נוספות מדובר שהאנייה זקוקה לשיפוצים ויעדה הוא בולגריה.
לפי סימנים נוספים האנייה מיועדת להבריח אמל"ח בכמויות גדולות לרשות הפלסטינית דרך הים האדום.
זאת הפעם הראשונה שמנסים להבריח אמל"ח באניית משא. עד כה היו הברחות רק בספינות דייג בנתיבים קצרים במזרח הים התיכון.
מבחינה מבצעית חשוב היה לזהות את שם האנייה, כדי להכיר את צורתה, את המבנה שלה ואת יכולת המעמס שלה, על מנת שניתן יהיה להתחיל תכנון מבצעי להשתלטות עליה.



4 בדצמבר 2001

נקלטת ומופקת במערכות הבינלאומיות ב- 8200 "ידיעת זהב": מציינת אנייה בשם "רים" שזקוקה לשיפוץ ומקשרת את הידיעה לאנייה "שלהם" שנמצאת בדובאי ועוברת שיפוץ, ושהם עוקבים אחריה כבר מאז אוגוסט. מעבר לכך, בידיעה עולים שמות של אנשים שמוכרים כקשורים לעאדל מע'רבי, הפרויקטור של המבצע כולו, ואשר על פי הידוע נמצא כעת בדובאי.

כעת יש למצוא את האנייה RIM שנזכרת בידיעה. מתברר שיש שלוש כאלה עם שם דומה, אבל שלושתן החליפו בעלות בשנת 1998, ואכן הייתה ידיעה שגם האנייה "שלהם" החליפה בעלות. מתבייתים על אנייה בשם RIM K שהתנועות האחרונות שלה
(ממקורות ציבוריים) מובילות מהים התיכון לים האדום, אך בסודן היא נעלמת במהלך אוקטובר. עובדה זו משתלבת עם האנייה "שלהם" שעשתה דרכה מהים התיכון לסודן ומשם לתימן, מכיוון שאותרה שיחה של הקפטן, שאוכנה מערבית לסעודיה בדרכה דרומה. אנייה "נעלמת" באוויר רק אם היא מחליפה בעלות, שם או דגל. חברת הספנות שאליה היא שייכת היא "דיאנה שיפינג" הלבנונית, שיש לה עבר של הברחות ממזרח אירופה ללבנון.

בשלב זה מזהים את האנייה על פי ספר הג'יינס, שמספק מפרטים טכניים וצילומים של כל ספינות הסוחר בעולם. יש צילום של ספינה אחות, ולפי זה ניתן להתחיל לתכנן תכנון מבצעי. כעת נותר רק לוודא מה שמה החדש של האנייה, כדי לזהות אותה חד ערכית. כל גופי האיסוף באמ"ן מתודרכים, כולל תצלומי לוויין שמחפשים אותה בדובאי.



10 בדצמבר 2001

במחקר לאחור על תולדות האנייה RIM K נמצא שמה החדש – KARINE A. השם הוכנס מיד לכיסוי 8200, ומזהים אותה בנמל במפרץ הפרסי.



אמצע דצמבר 2001

האנייה מטעינה מטען באיראן, ומצליחים להשיג צילומים מדויקים שלה בעזרת ידידים. במד"ן ים מרכיבים דגם מלא של הספינה עם מבנה המחסנים והמנופים ומיקום תאי המגורים של הצוות.



17 בדצמבר 2001

האנייה עוברת את מיצרי "באב אלמנדב" צפונה ונכנסת לים סוף. בשלב מסוים היא נעלמת מהעין. לאחר מכן מאתר אותה סיור אוויר בנמל "חודידה" בתימן בתיקונים, שם עגנה עד סוף דצמבר 2001. מקורות קשרי חוץ של אמ"ן מסייעים באיתור האנייה בנמל חודידה, ומאפשרים הצלבת המידע.



1 בינואר 2002

בשילוב מודיעיני של 8200, סיורי אוויר וצילומי לוויין האנייה מאותרת בהפלגה צפונה בים האדום. בשלב זה לוחמי ש-13 כבר מאומנים בהשתלטות על הספינה ומכירים את המבנה שלה.



2 בינואר 2002

למרות שעדיין לא אותר כל מידע מפורש המעיד על כך שבבטן האנייה מוברח אמל"ח וזוהי הערכה מודיעינית בלבד, הפיקוד העליון מאשר לצאת למבצע: הלוחמים יוצאים מאילת לפנות בוקר, על מנת לפגוש את האנייה מדרום למיצרי טיראן (הכניסה למפרץ אילת) לפני שהיא נכנסת למפרץ סואץ, וזאת כדי שלא לגרום לתקרית בינלאומית עם מצרים. סיור אוויר באותו היום בצהריים מזהה אותה בוודאות, ובלילה שבין 2 – 3 בינואר 2002 התבצע היירוט וההשתלטות על האנייה במרחק של כ- 130 מייל מדרום למיצרי טיראן. כל האמל"ח שנתפס הוסלק באנייה מתחת לקונטיינרים של צעצועים וסחורות שונות. מפקד המבצע מודיע בקשר לרמטכ"ל שאול מופז: "יש ממתקים!" (רמיזה מקובלת לאמל"ח). אנחות רווח נשמעות מכל עבר, לצד שמחה על הצלחת שלב זה של המבצע.
מטען האמל"ח הוסלק במיכלי ציפה, שנועדו לשקוע בים בעומק של כ- 2 מ' ולהיגרר לנמל עזה בלילה על ידי סירות דייג. כעת התבררה מהות ההתייחסות לניסויים שנערכו באיראן.



2 בינואר 2002 - הגעתה לנמל אילת

יחידה 8200 ומד"ן ים נדרשו להמשך ליווי מודיעיני של האנייה, ששטה תחת דגל ישראל בים האדום ובמפרץ אילת, עד עגינתה בנמל. חלק זה היה קשה פסיכולוגית, לאחר השיא שהושג בעת ההשתלטות על הספינה, אך היה מחויב המציאות, מחשש שגורמים עוינים ינסו לתקוף אותה.



המבצע לתפיסת "קארין A" מהווה דוגמת מופת לשיתוף הפעולה בין יחידות מחקר הטרור לבין גורמי האיסוף. כאן נתן המחקר לאיסוף (8200) את ההקשר, את שם האנייה והחשדתה בהברחה. האיסוף מצידו, נתן למחקר את התשובה לצורך המבצעי של לכידת האנייה, ודרכו לגורם המבצעי (ש-13).

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

ב-21 במרץ 1968 יצא צה"ל לשני מבצעים במקביל: מבצע "תופת" ומבצע "אסותא". היו אלו שני מבצעי פשיטה על אדמת ירדן, מהגדולים שהיו לאחר מלחמת ששת הימים (יוני 1967). שני המבצעים נועדו לחסל את תשתיות המחבלים שהתמקמו בעיירה כראמה בבקעת הירדן המזרחית, ובאזור שדרומית לים המלח, יחד עם מפקדת פתח של יאסר ערפאת ולצד מחסני נשק ומחנה אימונים. זה היה מקום יציאה לפעולות חבלה ובסיס נוח לאיסוף מידע על ישראל. הפיקוד הצבאי הירדני בתקופה זו נתן אור ירוק לשיתוף פעולה עם המחבלים וחיפה (לעתים תכופות באש) על חילוץ מחבלים מכוחות צה"ל. בחודשי פברואר-מרץ 1968 ביצעו המחבלים 37 פיגועים בהם נהרגו ששה ישראלים וכשישים נפצעו. הפיגוע האחרון – אוטובוס עם תלמידים מגימנסיה הרצליה במהלך טיול אשר עלה על מוקש באזור באר אורה. שני מלווים מבוגרים נהרגו ועשרה תלמידים נפצעו. בעקבות זאת הוחלט על שני מבצעי פשיטה בירדן ב-21 במרץ 1968. הראשון באחריות פיקוד המרכז בעיירה כראמה (מבצע "תופת") והשני באחריות פיקוד הדרום בפעולה מוגבלת (מבצע "אסותא") בדרום ים המלח. בשל מורכבותם של שני המבצעים והחשש מהסלמה נערכה היחידה לכיסוי מיוחד על ידי 3 צוותי האזנה ניידים עם הכוחות, 3 פריסות של חוליות האזנה בקרנטל, בהר סדום ובקיבוץ חמדיה וכיסוי מורחב בבסיסי הקבע.

מבצע "תופת"

המבצע בפיקוד אלוף פיקוד המרכז. השתתפו כוחות מיחידות הקו הראשון של צה"ל: כוח טנקים מחטיבה 7 , כוח צנחנים מחטיבה 35 , מג"ד 890 , כח מגדוד הנח"ל המוצנח, וכוחות נוספים. חטיבת הצנחנים 80 השתלטה על גשר דאמיה כדי למנוע את פיצוצו. תותחנים פעלו לסיוע ארטילרי. מטוסי חיל האוויר תקפו יעדים ב-360 גיחות ו-8 מסוקים הנחיתו את סיירת הצנחנים לחסימת דרכי הגישה של המחבלים.

למרות הכוונה הישראלית להגבלת המבצע הירדנים ראו בכך כתקיפה נגדם ותקפו בכל הכח. מבצע שנועד להיות פעולת גמול כנגד מחבלים, הפך ליום קרב קשה נגד כוחות צבא ירדן והמחבלים. לאחר 15 שעות לחימה, מבוקר עד חשיכה, נהרגו 33 חיילי צה"ל ו-161 נפצעו. בנוסף הופל מטוס שלנו. כמו"כ נפגעו 27 טנקים ובהם 4 שהושארו בשטח עם עוד 2 זחל"מים, 2 שריוניות, משאית וג'יפ. באחד הטנקים נשארה גופת חייל, אשר הוחזרה על ידי הירדנים כעבור שבוע. שני חיילי צה"ל נעדרים (אשר ברור כי נהרגו) ולא הצליחו למצוא את גופותיהם גם אחרי הסכם השלום עם ירדן.

במבצע נהרגו 157 מחבלים ו-84 חיילים ירדנים, 141 מחבלים ו-4 חיילים ירדנים נלקחו בשבי. ערפאת הצליח לברוח. הושמד אמל"ח רב של מחבלים ונפגעו עשרות טנקים ירדניים. יאסר ערפאת הצליח לברוח מהאזור בתחפושת על גבי אופנוע.

על לחימה במבצע קבלו 16 לוחמים עיטורים, בהם שלושה עיטור העוז (אמנון ליפקין-שחק, גד מנלה והרופא ד"ר אשר פורת).

השתתפות היחידה (515 דאז)

צוות האזנה אחד על גבי זחל"מ הצטרף למבצע ת"פ חט' הצנחנים 35 הצוות כלל 4 אלחוטנים מורס/דיבור וטכנאי בפיקוד הקב"ר סרן אפרים לפיד. הצוות קלט מספר רשתות ארטילריה ירדנית ודיווח את הידיעות שקלט לקמ"ן חט' 35. צוות שני היה ת"פ מח"ט 7 שריון בפיקוד סגן חיים לויט הקב"ר ו-4 אלחוטנים ביניהם יעקב מור (סמוראי). הצוות מצא את עצמו תחת אש ועל אף הקשיים האוביקטיביים תפקד הצוות בצורה מרשימה וסיפק ידיעות חשובות והתרעתיות שעזרו לחפ"ק בניהול הלוחמה. הצוות מוקם במרחק הליכה קצר מהזחל"מ של המח"ט גורודיש, ומאחר שהיו בעיות תקשורת עם החפ"ק, הקב"ר רץ מידי פעם עם הידיעות הדחופות מזחל"מ צוות ההאזנה אל הקמ"ן.

מבצע "אסותא" (במקביל למבצע "תופת")

המבצע בפיקוד רמ"ט פיקוד הדרום היה על יעדי מחבלים מדרום לים המלח –מפקדת פתח שישבה בתחנת משטרה בצאפי יעדי מחבלים בכפרים דחל ופיפי, השתתפו כוח גדוד 202 מחט' הצנחנים 35, כוח שריון מגדוד 46, וכוח משימה מיוחד בשם "שפיפון" של סיירת שקד שמנה 16 לוחמים. מחיל האוויר - מסוקים בל 205 ומסוקי סופר פרלון וכן מטוסי סופר מיסטר.

מסוקי חיל האוויר פעלו לסייע לכוחות. בכמה מהמסוקים ישבו חיילי כוח משימה מיוחד של סיירת שקד "שפיפון", שהוקמה תקופה קודם לכן, ועליהם הוטל לזהות מחבלים מהאוויר, לנחות בסמוך אליהם ולחסל אותם. מטוסי סופר מיסטר השמידו רכבים של צבא ירדן שהגיעו לאזור הקרב.

בחילופי האש נהרגו 15 מחבלים, 20 חיילים ירדנים ו-54 אזרחים. הושמד נשק רב, ציוד חבלה ותחמושת. ונלקחו שלל רכבי תול"ר. לכוחותינו לא היו אבידות במבצע זה.

השתתפות היחידה (515 דאז)

למבצע זה הצטרף צוות היחידה על גבי זחל"מ ת"פ רמ"ט הפיקוד. הצוות כלל 4 אלחוטנים מורס/דיבור, ביניהם שלמה חבושה ויצחק מלפוף (כולם מבסיס מוריה) בפיקוד סרן זמיר שבת.

הצוות קלט רשת של כוח תול"רים ירדני שהכין מארב לכוחותינו, עם מיקומו המדויק. אלא שבאותו הזמן נתקע זחל"מ הצוות והם לא הצליחו ליצור קשר עם הקמ"ן. זמיר, מפקד הצוות, ומלפוף האלחוטן עצרו את אחד הטנקים של כוחותינו במהלך ההסתערות והשתמשו במערכת הקשר שלו להעברת הדיווח לקמ"ן. הידיעה הגיעה בזמן וכוחותינו נחלצו מהמארב שתוכנן להם. כתת חימוש הגיעה לזחל"מ ההאזנה וחילצה אותו. עם שוך הקרב הגיע ראש אמ"ן האלוף אהרון יריב והאלוף ישראל טל (טליק) מפקד גייסות השריון, וכאשר שמעו מהקמ"ן את דבר ההתרעה המוצלחת הודה האלוף יריב לצוות על העבודה הטובה שעשו.

סיכום

מבצע "תופת" נחשב ככישלון צבאי כואב לאחר מלחמת ששת הימים, ואילו מבצע "אסותא" הקטן יותר, נחשב כהצלחה צבאית שלא זכתה להכרה מספקת. בתעמולת ארגוני המחבלים והצבא הירדני הציגו את המערכה כניצחון גדול על רקע תבוסת הערבים במלחמת ששת הימים.

באשר לכוחות היחידה, תרומתם המודיעינית של צוותי ההאזנה שחברו לכוחות המבצע הוכרה והוערכה. הצלחת הצוותים נבעה בין השאר מהכנת תיקי הב"ר והעזרים למבצע על ידי ר' המדור רס"ר משה ברוך ז"ל וניסיונם של האלחוטנים ומקצועיותם. השתתפות זו, זירזה את קבלת ההחלטה לארגן במסגרת היחידה את גדוד ההאזנה הניידת (הגנ"ד), שלא היה קיים במסגרתה בה עד אז.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

בשנים 1962-1970 התחוללה בתימן מלחמת אזרחים לאחר הפיכה צבאית שבה המשטר המלוכני הודח ע"י מהפכנים רפובליקאים. המשטר החדש נתמך ע"י מצרים שנשיאה, גמאל עבד אלנאצר, היה נושא הדגל של הפאן-ערביות בהגמוניה מצרית – מגמה שישראל ראתה בה איום אסטרטגי. בין היתר נשלח חיל משלוח מצרי של 70,000 איש לתימן לסיוע בלחימה במלוכנים. נוכח מצב זה היה אינטרס משותף לישראל ולבריטניה, שהחזיקה אז בעיר עדן בתימן כמושבת כתר בריטית, לסייע למלוכנים כנגד האיום מהמשטר החדש .

בין שתי המדינות הוסכם על פעולה משותפת שבה ישראל סייעה לכוחות המלוכניים באופן חשאי ע"י אספקת נשק בהצנחה בשיתוף גורמים בריטיים. מבצעי ההצנחה כונו "רוטב" ואח"כ "דורבן" והם בוצעו באמצעות ח"א במטוסי תובלה מסוג סטרטוקרוזר. "המוסד" תמך במבצעים על הקרקע בתימן וקיים את הקשר עם הבריטים שלקחו חלק פעיל בהם.

חלקיהם של חיל האויר ושל המוסד פורסמו בהרחבה בפומבי (בטאון ח"א גיליון 180 ומבט מלמ גיליון 66 ממאי 2013( , אך דווקא חלקה של היחידה נותר עלום ומתפרסם כאן לראשונה:

ב- 1964 צוותו 2 אלחוטנים (יעקב ברזילי וראודור מנור) מהבסיס בירושלים להשתתף באבטחת טיסות הצנחה אלו. הם היוו צוות קבוע וצורפו אליהם שניים נוספים כמשלימים (ניסים בן עטר ואיציק שמאי) ללא טכנאי מלווה. הצוות בצע על המטוס אבטחת טיסה לכ- 14 טיסות מורכבות ורבות סיכון שכללו: טיסת לילה לתימן בנתיב ישיר ונמוך מאד (כמה עשרות מטרים) שחלקו עבר מעל מדינות אויב ירדן וסעודיה, הצנחה לילית באזור צנעא וחזרה ללא נחיתת ביניים.

למרבה המזל, לא היו הרבה קליטות ולא אותרו איומים על הטיסות. באחת הטיסות היתה סופת גשם וברד מדברית מעל סעודיה שאילצה את הטייסים לאסוף גובה. על אחת הטיסות העיד הטייס סא"ל לברם מח"א ש"המאזין הודיע לנו שיש מיגים מצריים באוויר, בדרך אלינו במגמת יירוט. מיד צללנו בחריפות כדי לנתק מגע" ממרחק הזמן צוות היחידה לא זכר אירוע כזה, אך זו בדיוק היתה מטרת השתתפות הצוות שלנו בטיסות. באחת הטיסות היה גם דווח על ירי לעבר המטוס, שהתברר כירי קרקעי במסגרת קרב בין הכוחות הלוחמים.

המשתתפים פעלו בבגדים אזרחיים, צוידו במטבעות זהב למקרה חירום וקבלו הקצבה של 150 ל"י לרכישת בגדים תמורת קבלות. במקרה של טיסות עוקבות לילה אחרי לילה הם שוכנו במלון אוויה ליד סביון שהיה אז מלון יוקרתי ושימש את ציוותי האויר של חברות התעופה האזרחיות בש"ת לוד.

בתום הפעילות חיילי היחידה יעקב ברזילי ראודור מנור ואיציק שמאי זומנו לרמטכ"ל יצחק רבין והוענקה להם תעודת הערכה אישית בחתימתו.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

קרב האווירי ההיסטורי בין חיל האוויר למטוסי הכוח הסובייטי העצמאי שנשלח למצרים

מאת: אל"מ (בדימוס) פסח מלובני

ב-30.7.1970 התרחש אירוע יוצא דופן באזור ובתולדות מדינת ישראל, צה"ל וחיל האוויר, עת התמודדו מטוסיו בקרב אוויר מול מטוסי מעצמה עולמית, היא ברית המועצות, ויכלו להם. הקרב שנערך בשעות הצהרים בשטח מצרים, בגזרה שמדרום לתעלת סואץ, הסתיים ב-5 מטוסים שאבדו לסובייטים, ב-3 מטייסיהם הרוגים ובאחד שנפצע. ליחידה 848 (שמה דאז של 8200) הייתה תרומה חשובה לקרב זה, לפניו ובמהלכו.

ההחרפה בלחימה בין צה"ל לצבא המצרי במלחמת ההתשה, במחצית השנייה של שנת 1969, וחוסר יכולתו להתמודד בעיקר מול העליונות של חיל האוויר בשמי מצרים, הביאו את נשיאה, ג'מאל עבד אל-נאצר, לטוס בינואר 1970 למוסקבה בדחיפות, ולבקש שברית המועצות תשלח כוחות עצמאיים משלה למצרים במטרה להגן על שמיה, ולהתמודד מול חיל האוויר הישראלי.

למרות שהייתה זו בקשה חריגה, שכן מצרים אמנם הייתה בעלת ברית, אך לא הייתה חברה בברית ורשה, הארגון שהוקם בגוש המזרחי כמענה לארגון נאט"ו של הגוש המערבי, במסגרת המלחמה הקרה בין שני הגושים, ובין שתי המעצמות, החליטה ההנהגה הסובייטית להיענות לבקשה, ושלחה למצרים דיוויזיית הגנה אווירית שכללה 3 חטיבות ובהן 18 סוללות טילי קרקע-אוויר (טק"א, לפי גרסה אחרת - 24 סוללות), וכן כוח אווירי, שכלל חטיבה בת שלוש טייסות ועוד טייסת עצמאית, סה"כ 70 מטוסי מיג 21 משופרים ו-102 טייסים.

הכוח הגיע למצרים מסוף פברואר ובמהלך מרץ 1970, ונערך לבצע את משימותיו. דיוויזיית ההגנה האווירית נערכה בעיקר בחזית ובאזורי קהיר ואלכסנדריה, והכוח האווירי נערך במספר בסיסים של חיל האוויר המצרי, שפונו לטובתו, כשהוא מחלק את אחריות ההגנה על שמי מצרים בין החטיבה האווירית (החלק הדרומי) לטייסת העצמאית (החלק הצפוני).

הגעת הכוחות העצמאיים אותרה עד מהרה על ידי יחידה 848, הן על ידי האלינט, והן על ידי אנשי צוות "מסרגה" - יחידה של חיילים וחיילות דוברי רוסית, שהוקמה ביחידה לאחר מלחמת ששת הימים, במסגרת התארגנות אגף המודיעין להתמודד מודיעינית מול הנוכחות הסובייטית בצבאות מצרים וסוריה, שבאה אז לידי ביטוי בנוכחות יועצים, מומחים ומדריכים, שהגיעו כדי לסייע לשקם את שני הצבאות, ולאמן את אנשיהם ולהעלות את כושרם ויכולותיהם המבצעיות לעתיד לבוא, וכן בנוכחות השייטת החמישית של הצי הסובייטי, בעיקר באגן המזרחי של הים התיכון. ביחידה עצמה קיבלו אנשי יחידה זו את הכינוי הגרצ'קואים, על שמו של שר ההגנה הסובייטי דאז, המרשל אנדרי גרצ'קו, שמאוד לא אהב את המערב וגם לא את ישראל.

מדינת ישראל וצה"ל מצאו עצמם עומדים בחזית הדרומית מול מעצמה עולמית, ולא רק מול צבא מצרים. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הודיעה בשידור ב-28 באפריל 1970 על הגעתם של הכוחות הסובייטים למצרים, והצהירה שישראל תהיה מוכנה להלחם נגדם.

המטוסים הראשונים שהטילים הסובייטים הפילו היו מטוסים מצריים, שלא היו מצויידים באמצעי הזיהוי עמית-טורף (זע"ט) החדש, שהסובייטים ציידו בו את כל מטוסיהם ומערכות המכ"מ שלהם, בעקבות חטיפת המכ"מ בראס ע'ארב במבצע "תרנגול 53" (ליל 27-26 בדצמבר 1969). לאחר שהתגברו על תקלה זו החלו לנהל לחימה מול מטוסי חיל האוויר שניסו לתקוף את הסוללות הסובייטיות, אך נפגעו לא אחת מהן, ואף נגרמו לטייסים אבדות בנפש. מנגד היו גם תקיפות מוצלחות, שגרמו להשמדת סוללות, ולאבדות בנפש בצוותים הסובייטים.

בעוד שסוללות ההגנה האווירית הסובייטיות זכו להצלחות מול מטוסי חיל האוויר, ואף נקטו בטקטיקות שתרמו לכך, הרי שהכוח האווירי לא זכה עדיין לכל הצלחה, ולא הצליח ליירט אף מטוס אויב שחדר לשטח מצרים, בין אם למטרות הפצצה, ובין אם למטרות צילום וסיור. מספר נסיונות שנעשו לא עלו יפה, והמטוסים הסובייטים חזרו לבסיס מבלי להשיג תוצאות כלשהן. משחקי "החתול והעכבר" שמטוסינו ניהלו מולם, לפי הגדרתם, הביאה אותם לנקוט בשיטות שונות, כולל מארבים והצבת המטוסים בבסיסים קדמיים, המראה בדממת אלחוט וטיסה בגבהים נמוכים, כדי לא להתגלות על ידינו, וכו'.

כך היה ב-25 ביוני, כאשר זוג מטוסי מיג 21 רדפו אחר מטוס סקייהוק של חיל האוויר, והצליחו לפגוע בו באמצעות טיל ששיגרו לעברו, והוא נאלץ לנחות בבסיס רפידים. אירוע זה ואחד קודם לו ב-22 ביוני, הצביעו על הבטחון העצמי הגבוה של הטייסים הסובייטים, ועל מידת נחישותם להפיל לחיל האוויר מטוסים, ועל רקע זה הוחלט להגיב ו"ללמד את הטייסים הסובייטים לקח".

המבצע שחיל האוויר תכנן, קיבל את הכינוי "רימון 20", ויצא לפועל ב-30 ביולי 1970. המבצע נועד, על פי המתואר באתר חיל האוויר, להכין מארב אווירי לסובייטים, כאשר רביעיית מטוסי "שחק" (מיראז') יחדרו לשטח המצרי לכאורה במשימת צילום. אלה אותרו על ידי הבקרה הסובייטית, שהזניקה שתי רביעיות מיג 21 לקראתם, כדי ליירטם, ואז נכנסו לפעולה רביעיית מטוסי "קורנס" ושישיית מטוסי "שחק" שהמתינו במרחק מה מהאזור. המארב המתוחכם של חיל האוויר הצליח, ובקרב אווירי המוני שהתפתח, בו נטלו חלק 24 מטוסי מיג 21 סובייטים מול 14 מטוסי קרב ישראליים, הופלו חמישה מטוסי אויב ללא אבדות לכוחות צה"ל (בפועל הופלו ארבעה מטוסים, ואחד התרסק בנחיתה).

היה זה "יום שחור" לכוחות הסובייטיים במצרים, וגם במוסקבה נפל הדבר כהפתעה קשה להנהגה המדינית והצבאית. הייתה זו פעם ראשונה מאז סיום מלחמת קוריאה, שמטוסי חיל האוויר הסובייטי מופלים, והפעם על ידי טייסים ישראלים )ובמשתמע יהודים). הסובייטים תירצו את תוצאות הקרב בכך שטייסיהם היו חסרי ניסיון, ופעלו על פי טקטיקות מסורתיות, בעוד שהטייסים הישראלים היו מיומנים ובעלי ניסיון מבצעי רב. על פי המקורות הסובייטיים, חלק מהם לפחות היו טייסים אמריקאים מתנדבים ממוצא יהודי, שצברו ניסיון במלחמת וייטנאם, דבר המסביר את הישגיהם מול המטוסים הסובייטיים, ואת אחוזי השרידות הגבוהים שלהם מול סוללות הטילים.

מוסקבה מיהרה לשלוח למצרים למחרת הקרב את מפקד חיל האוויר הסובייטי, מרשל פאבל קוטאחוב, שהזהיר את אנשיו מלדבר על הקרב ותוצאותיו, שכן מי שיעשה זאת, ימצא את עצמו על מטוס בדרך לסיביר. כן הורה לטייסיו לא לעבור את תעלת סואץ לתוך סיני, וגם לא להכנס יותר לקרבות אוויר מול המטוסים הישראלים. הסובייטים גם הקימו ועדת חקירה במצרים, יחד עם חיל האוויר המצרי.

כולם שמרו את קיום הקרב בסוד במשך זמן מה. אמנם רדיו מוסקבה שידר באותו היום כי נערך קרב אווירי במצרים, בו הופלו ארבעה מטוסי מיג 21 מצריים, דבר שהוכחש על ידי המצרים. כחודשיים לאחר הקרב פרסם הוושינגטון פוסט, על סמך מקורות מצריים, את דבר קיום הקרב ואת תוצאותיו. ראש הממשלה, גולדה מאיר, הודתה באוקטובר 1970, כי ישראל נלחמה במטוסים שהוטסו בידי טייסים סובייטים. עד היום, מיעטה התקשורת הסובייטית/רוסית לעסוק בארוע, ככל הנראה מחמת המבוכה שהתלוותה לכך.

שר הבטחון דאז, משה דיין אף כתב בספרו כי בתחקיר שנערך לטייסי חיל האוויר אמר להם, כי "לקרב זה משמעות מדינית מרחיקת לכת", וכי למרות שלישראל אין עניין להיגרר להסלמה, כולל מול ברית המועצות, "ישראל לא תהיה כצ'כוסלובקיה, נילחם ונחיה".

תוצאות הקרב גרמו שמחה לאיד בחיל האוויר המצרי בשל הכשלון, וכי הטייסים הסובייטים אינם מוצלחים יותר מהם בהתמודדות ישירה מול טייסי חיל האוויר. הטייסים המצרים לא יכלו לכבוש את צחוקם מול מדריכיהם, ונאצר נאלץ להוציא הוראה מפורשת לטייסיו, שלא לעשות כן.

נשיא מצרים, חוסני מובארכ, שהיה אז ראש מטה חיל האוויר המצרי, סיפר לנשיא עזר וייצמן באחת מפגישותיהם, תשע שנים לאחר הקרב, כי עקב אחר הקרב, וידע בדיוק מה הישראלים הכינו לטייסים הסובייטים. מאחר והמצרים כעסו עליהם בגלל יחסם אליהם, ובשל זלזול המדריכים בהם וביכולות הטיסה של הטייסים המצריים, החליטו לא לומר להם דבר, ולעצמם אמרו Let them eat chocolate, שגם הם יטעמו ממה שהישראלים הכינו להם.

גורם נוסף שהיה שותף מלא לקרב היו אנשי יחידה 848, שהכינו עצמם היטב לקראת הארוע, ומעבר לזה שעבודתם המתמשכת מאז הגעת הכוחות הסובייטים העצמאיים תרמה להכרת דרך פעולתם, ושימשה את מתכנני חיל האוויר במבצע זה, הרי שהייתה להם תרומה חשובה ביותר במהלך הקרב עצמו, וחוו אותו היטב באוזניהם. כל הדברים שקלטו במהלכו דווחו לחיל האוויר, ובכלל זה מהומת האלוהים והבלבול הרב ששררו בצד הסובייטי, בעקבות הקרב המפתיע שהישראלים ארגנו להם. מפקד הכוח האווירי הסובייטי במצרים, גנרל דולניקוב, ניסה ללא הצלחה לנהל את טייסיו בקרב, אך חסימות הלוחמה האלקטרונית שהופעלו על התקשורת איתם, לא איפשרו את הדבר, והוציאו את הסובייטים משיווי משקלם. הצעקות והקללות שהשמיעו בקשר, ביטאו את חוסר האונים המוחלט שלהם במהלך הקרב. היה זה אולי השיא בעשייתה של יחידת "מסרגה" בתקופה סוערת זו.

הסובייטים נקמו על תבוסה זו, שפגעה ביוקרתם, בקרב שהתנהל ב-3 באוגוסט, בין מטוסי חיל האוויר לסוללות הטילים שלהם, כאשר הצליחו להפיל במארב טילים שביצעו את אחד המטוסים, ולפגוע באחר. היה זה הקרב האחרון בין חיל האוויר לבין כוחות המעצמה הסובייטית שהוצבו על אדמת מצרים. ב-7 באוגוסט נכנסה הפסקת האש לתוקפה, והמצרים הספיקו לקדם את סוללות הטילים שלהם לתעלה, כצעד מכין לקראת המלחמה הבאה - מלחמת יום הכיפורים.

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

תיקון קל - ביירוט עצמו השתתפו שתי רביעיות שחק (101, 117) ולא רביעיה ושישיה כפי שכתוב וזאת מלבד רביעיית הקורנסים

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv

לא כתבת מה היה התפקיד של 4 הקורנסים....

אז אני אוסיף ממה שסופר לי.

על מנת לבלבל את המיירטים הרוסיים, הוכנסו הארבעה וטסו בפרופיל סקייהוק....

ז"א מהירות, רדיוס הסיבוב וכדומה. אז בבקרה מצרית/רוסית נראו כ-4 סקייהוקים.
כאשר הוכנסו לקרב 2 רביעיות מיגים על מנת לתקוף את "סקייהוקים" , טייסים 4 הקורנסים קבלו הודעה שיורדים עליהם מיגים ואז הם פתחו מבערים וזיקנו למעלה כמעט ב-90 מעלות על מנת לתקוף המיגים היורדים עליהם.

כאן הרוסים אבדו עשתונות ויצאו משווי משקל, קורנס הוא כידוע גם מפציץ וגם מטוס קרב . הם לא הבינו איך סקייהוק המפציץ האיטי עולה עליהם ותוקף...

היתר באמת כבר לא חשוב....

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

זה נכון, וגם השחקים טסו קרוב מאוד, ודימו למעשה זוג מצלם

מרקיע שחקים האתר למחקר ותיעוד ההיסטוריה של התעופה בארץ. www.sky-high.co.il

גלריה: www.pbase.com/amirsgv