בעיני זה לא פחות ממביש שדרוש מימון המונים להנצחת הארגון החשוב הזה אבל כנראה זו המציאות.


https://www.maariv.co.il/news/military/Article-714368


https://headstart.co.il/project/52785

אנחנו מעגנים את האשכול עבור מי מחברי הפורום שהנושא קרוב לליבו/ה ומעוניין להשתתף.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

חיפוש קל מאד בוויקיפדיה יעלה כי יש כבר הרבה חומר מפורט על לח"י.
אני מביא כאן רק מקצת מהחומר המפורט שם, והנוגע להנצחה:

הנצחה
ורד אברהם, לוחמי חרות ישראל במלחמת העצמאות, (4 כרכים), הוצאת "יאיר" ע"ש אברהם שטרן, תשנ"ח
יעקב חרותי, אמת אחת ולא שתיים, הוצאת "יאיר"
איבינסקי זאב, לח"י צבת ראשונה, הוצאת "יאיר", ת"א תשס"ג 2003
לוחמי חרות ישראל, כתבים א'+ב'. הוצאת הוועד להוצאת כתבי לח"י, 1959
עמנואל כ"ץ, לוחמי חרות ישראל (לח"י), הוצ' האגודה להנצחה, בית יאיר, ת"א, תשמ"ז (1987). כולל בסופו ביבליוגרפיה ארוכה
מתי שמואלביץ, בימים אדומים - זיכרונות איש לח"י, הוצאת משרד הביטחון
גאולה כהן, סיפורה של לוחמת, הוצאת קרני
יעקב בנאי (מזל), חיילים אלמונים, ספר מבצעי לח"י
לח"י - אנשים כרכים א'-ב', הוצאת "יאיר", 2002

"הלח"י, שיציין בקרוב 80 שנה להיווסדו, נערך בימים אלה להוצאת אלבום מיוחד, שיסקור את תולדות הארגון ויציג תמונות שטרם ראו אור"


ואולי גם בגלל שיש גם את זה:
https://www.ynet.co.il/articles/0,7...5581111,00.html

אני לא בטוח עד כמה ראוי להשקיע בהנצחתו יותר מאשר נעשה כיום.
זאת מבלי לפגוע בלוחמיו מהשורה שהיו ברובם אנשים טובים ואמיצים שהיו מוכנים לכל הקרבה עצמית למען עמם וארצם.

נו, מזל שהמונוליתיות של ציר ההגנה-מפא"י נעלמה מהעולם ויש אפשרות לתאר ולתעד את ההיסטוריה על כל גווניה, בין שמקבלים או לא מסכימים בדיעבד עם ארגון כזה או אחר.
ובכל מקרה שמורה הזכות למוקירי הארגון ואנשיו להנציח את פועלם. ככל שירצו.

ואגב, דווקא בגלל שיש תיעוד נרחב של קורות הלח"י ומעשיו ראוי שיהיה ויכוח על המידה שהוא ראוי לעוד הנצחה....
אבל גם כך היססתי מאוד כי אולי הויכוח הזה מתאים יותר לפורום הסטוריה.

אני דווקא מאוד אשמח לקרוא את הפרקים על השודים המזוינים ( כולל מטרות יהודיות) לצורך מילוי קופת הארגון , את הפרק על אליהו הגלעדי ומה קרה בחולות (ואולי נוסיף לפרק את יהודה אריה לוי שחוסל כי רצה לחבור לצבא שהחל להיות מוקם בסוף המנדט ואת אברהם וילנצי'ק שרצה לעזוב את לח"י לאצ"ל , חייה זיידברג שהעזה להיות בקשר עם ערבי ,ורה וילנסקי ועוד רבים שלא סרו למרות הלח"י). רצח הלורד מויין ואיך זה כמעט גרם לתומך הגדול והחשוב ביותר של רעיון הבית היהודי באנגליה לשנות את דעתו , את הפרק על רצח ברנדוט לאחר קום המדינה שהעז להציע הצעה שנוגדת את רוח התנועה. ולקינוח את השאיפות של מנהיג הלח"י להצטרף למדינות הציר במלחמת העולם השניה נגד הבריטים.

אם כבר נזכרים בפרקים נבחרים בהיסטוריה, שכחת את הפרק על ה"טבח" בדיר יאסין שהומצא בשת"פ אינטרסים מבחיל בין הערבים להגנה. את המחיר ההסברתי הקשה כתוצאה של הרדיפה הקיצונית של ארגון מתחרה, כולנו משלמים עד היום, אפרופו שיכתוב היסטוריה.


ליפי הבלורית והתואר היה מותר הכל


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

ואגב, אנשי האצ"ל (לא הלח"י, שהיה ארגון הרבה יותר בעייתי מהלח"י) עצמם הגזימו במספר האבדות הערביות בדיר יאסין במטרה ברורה להטיל עליהם אימה. וזה עבד כידוע כך שבראיה צינית הרי שמישור האסטרטגי ההגזמה בהיקף וחומרת מה שאירע שם הועילה לצד הישראלי יותר מהרבה ניצחונות חשובים.
לעומת זאת, לגבי התועלת של פעולות הלח"י (כולל בזמן המלחמה עצמה) אפשר בהחלט להתווכח.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

האם אתה טוען שבעובדות שהעלתי יש שיכתוב היסטוריה ? לא זכור לי שמשהו מהלח"י הכחיש את רצח הלורד מויין , ברנדוט , ניסיון לקשרים עם מעצמות הציר או רצח מה שנחשב על ידם למשתפי פעולה.
אמנם היה ניסיון לשכתב את ההיסטוריה (ידוע לי ממקור ראשון) לגבי מקרים אחרים אבל לשמחתי הלחץ שהופעל על גורמים מסויימים לפני 20 ושלשים שנה לא נשא פרי.
ואגב דברים גרועים שנעשו בארגונים אחרים לא מצדיקים מעשים אחרים (למרות שגם כאן יש מי שימצא הבדל בין סירוס ערבי שאנס לבין רצח כמעט שיטתי של כל מי שנחשד בשיתוף פעולה כל שהוא עם מי שמחוץ לארגון).

בריחתו של מפקד בית"ר בפולין עם פלישת הנאצים (עם קופת התנועה) תוך נטישת פקודיו להירצח על ידי הנאצים?

https://www.haaretz.co.il/misc/1.1175357

במחקרים רבים על התקופה, ובמיוחד בזיכרונות אנשי אצ"ל ולח"י, רווחת ההנחה שההגנה היא שהסגירה לבריטים את חברי הארגונים הפורשים. ד"ר חרובי מציג בספרו תמונה שונה. לדבריו, האצ"ל הרבה להסגיר את אנשי לח"י, במיוחד משום ששטרן פרש מהאצ"ל והקים ארגון נפרד. "דווקא ההגנה לא הסגירה אנשי לח"י", הוא מדגיש. בכמה מסמכים מתועדות נסיבות ההתנקשות בחיי יאיר, בעיניים בריטיות. שטרן נרצח בדירת המסתור שלו, בבית משפחת סבוראי ברחוב מזרחי בדרום תל אביב, ב-1942. אך המסמכים אינם מוסיפים מידע על הפרשה, מעבר למה שכבר תועד בספרות הקיימת.

לעומת זאת, אחת התעודות החשובות והמרתקות ביותר שנמצאו בין המסמכים, שמתפרסמת כעת בספרו של חרובי, היא מה שכונה "הסכם ירושלים". זהו מסמך שחיבר שטרן, הנושא את התאריך 15 בספטמבר 1940, המתאר מעין ברית ידידות עם איטליה הפשיסטית. "ההסכם", הכולל 22 סעיפים, נועד להיחתם בין "בא כוחה הרשמי" של צד א', כלומר הממשלה האיטלקית, לבין "הממשלה העברית הזמנית, להלן צד ב'", כלומר לח"י.

ההסכם במלואו מובא במחקר המקיף שחיבר ב-1967 דוד ניב, היסטוריון של האצ"ל, תחת הכותרת "מערכות הארגון הצבאי הלאומי". בהערת סוגריים במחקרו ציין ניב כי ההסכם של יאיר הושג בעזרת "הסוכן" או "המתווך". ד"ר חרובי מגלה כי הכוונה היא למשה רוטשטיין, סוכן שעבד עם הבריטים אבל סייע גם לאצ"ל. למעשה, האצ"ל הפעיל אותו במשימה זו.

ההסכם, חשוב להדגיש, לא היה מפוברק. הוא נועד להגיע לידי נציגי ממשלת איטליה וביטא היטב את רחשי לבו של יאיר, שרצה להגיע להבנות עם גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, בבחינת "אויבי אויבי הם ידידי". אבל מחלקת המודיעין של האצ"ל (מש"י) הצליחה להשיג את ההסכם והפכה את רוטשטיין למעין סוכן פרובוקטור (מדיח).

החלק המפוברק בהסכם היה הצד האיטלקי לכאורה, שהיה פיקטיבי למעשה. "טענתי היא", אומר חרובי, "שמשה רוטשטיין הופעל על ידי אנשי אצ"ל על מנת להכפיש את אברהם שטרן ולהציג אותו ואת קבוצתו כגיס חמישי וכקוויזלינגים. כך הם כונו על ידי הבריטים ועל ידי אנשי האצ"ל. העוקץ היה טמון בכך שרק יותר משנה לאחר המבצע דיווחו הבריטים, שהיו שותפים לו, בדיווח פנימי חשאי, שהכל היה פיקטיבי למעשה".

בסוד מבצע העוקץ ההוא הוכנס נציג מש"י, עורך הדין יצחק ברמן, לימים שר בממשלתו של מנחם בגין ויושב ראש הכנסת. לפני כמה שנים הזמינו ד"ר חרובי והרן את ברמן לביקור בארכיון ההגנה. כשהראו לברמן את הדו"ח הבריטי על "הסכם ירושלים", הוא חייך ואמר, "זה הייתי אני".

משנודע לאנשי לח"י על הפח שטמנו להם אנשי האצ"ל, כעבור כשלוש שנים, הם הגיבו בנקמה. בספטמבר 1943 הם רצחו בעשרות יריות תת-מקלע - בצהרי היום ברחוב בתל אביב - את ישראל פריצקר, מבכירי המש"י.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.