"סירוב לקבל אבידות של חיילים, הפוליטיזציה של הביטחון, תרבות עריפת הראשים של המפקדים שלחמו בשטח, הרגישות הלא פרופורציונלית לחטופים, והמעורבות המסוכנת של הורי החיילים בנעשה בצה"ל. בין אם היא תהיה מול חמאס, חיזבאללה, סוריה או כולם יחד – גם מהמערכה הבאה לא נצא מנצחים"

אני חושב שהמאמר נוגע בבעיות שהועלו לא אחת בדיונים השונים בפורום והוא מצדיק לדעתי פתיחת דיון נפרד.
https://www.ynet.co.il/articles/0,7...0.html#autoplay

הבעייה בין מה שהצבא יכול לעשות לבין המחיר שהחברה מוכנה שצבא ישלם הוא אבן נגף בכל מבצע/מלחמה שאיינה מלחמת קיום, שווי חיי חייל בעני החברה מול שווי אזרח מסרסת חלק ניכר מיכולת הצבא.
מספיק לראות את הדוגמא מהמבצע האחרון, שהחלו שמועות לגבי פגיעת טיל נ"ט ברכב, ברשת החברתית היתה חרדה עצומה שנהרג חייל שהתחלפה בהקלה מסויימת שנודע שמדובר באזרח.

https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...ad.php?t=605702

ובקצרה - כולם לא בסדר, חוץ מהצבא, שהוא דווקא אחלה.
רון בן אישי הופך את הסיבה והתוצאה. אזרחים, גם בכובע שלהם כהורים, וגם בתור צרכני חדשות מסתכלים על הצבא בשבע עיניים, כי הם יודעים שהצבא חלש, מכסתח ולא אמין. דובר צה"ל, שתפקידו (בין השער) לתווך בין הצבא לאזרחים, חושב שהוא עובד בחברה פרטית, ולכן לא מהסס לשקר ולעוות על מנת להוציא טוב את הצבא. קצונה בכירה, בתורה, יותר מכל דבר מעריכים את היחסים הטובים עם הברנג'ה העיתונאית, ולא מהססים כשצריך לזרוק לכלבים מישהו זוטר - אם זה יוצא טוב במהדורה של שמונה בערב. כך נוצרת מערכת עם פידבק חיובי, שמפרקת את אימון הציבור בצבא עוד יותר וגורם לצבא להדרדר הלאה.

באמת ? הכל הפוך הצבא זה הבעייה היחידה ? אתה משוכנע שהצבא בהינתן הפקודה לא יכול לבצע אותה ?
אתה באמת חושב שאין התעסקות יתר בשבויים והחזרת גופות ? 1000 מחבלים תמורת חייל אחד זה סביר ?
אתה באמת חושב שמספר המבצעים שנדחו על ידי הדרג המדני בגלל מספר גדול של אבדות צפויות הוא סביר ?
אתה באמת לא חושב שבמלחמת לבנון השניה העדיפות היתה קודמת כל פינוי הפצועים אחורה ואחר כך המטרה ?

להזכיר לך איזה אבל היה כאן שנהרגו המילאומניקים בכפר גלעדי מפגעת רקטה לעומת מספר ימים קודם פועלי הרכבת שנהרגו בחייפה ואתה רוצה להגיד שאין לנו בעייה כחברה ?
ושיהיה ברור , אני מעריך את העובדה שרוצים לשמור על חיי חיילים אבל ברגע שזה בא על חשבון אזרחים יש כאן בעייה ולא , היא לא רק של הצבא.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי dbe3 באמת ? הכל הפוך הצבא זה הבעייה היחידה ? אתה משוכנע שהצבא בהינתן הפקודה לא יכול לבצע אותה ? אתה באמת חושב שאין התעסקות יתר בשבויים והחזרת גופות ? 1000 מחבלים תמורת חייל אחד זה סביר ? אתה באמת חושב שמספר המבצעים שנדחו על ידי הדרג המדני בגלל מספר גדול של אבדות צפויות הוא סביר ? אתה באמת לא חושב שבמלחמת לבנון השניה העדיפות היתה קודמת כל פינוי הפצועים אחורה ואחר כך המטרה ? להזכיר לך איזה אבל היה כאן שנהרגו המילאומניקים בכפר גלעדי מפגעת רקטה לעומת מספר ימים קודם פועלי הרכבת שנהרגו בחייפה ואתה רוצה להגיד שאין לנו בעייה כחברה ? ושיהיה ברור , אני מעריך את העובדה שרוצים לשמור על חיי חיילים אבל ברגע שזה בא על חשבון אזרחים יש כאן בעייה ולא , היא לא רק של הצבא.

אני משוכנע שביום פקודה הצבא לא יוכל לבצע אותה. למה? כי זה מה שראינו ב2006, ואם להאמין לעמנואל ולד, גם ב82 וב73.
כן, אלף מחבלים זה מוגזם. ומי לחץ לקדם את העסקה? הברנג'ה ועוד כמה חבר'ה שאתה אולי מכיר: פרי, שחק, ברק, יתום. ועכשיו אתה אומר שזה הציבור חסר האחריות דוחף את הצבא להחלטות שגויות?
כן, יש רגישות לחיילים הרוגים. והסיבה היא שכולם יודעים איך הצבא מבזבז את המשאב הכי יקר שהוא מקבל ואיך הצבא משקיע בכל דבר חוץ מתפקידו המיידי.
בלבנון השניה המשימות התבטלו על ימין ועל שמאל, אף אחד לא הבין מה צריך לעשות, לא פלא שהשקיעו מאמץ במשימה היחידה שכן הייתה ברורה.

איך שהוא הצלחת להכניס פוליטקה גם לכאן ולפרט מי לדעתך לחץ על העסקה בלי להזכיר שלא היה כאן שמאל וימין היה לחץ מכל הכיוונים (כולל מרעיית ראש הממשלה) בעניין הזה באמת שאין ימין ושמאל. הטענה שלאחר השחרור של גלעד שליט היתה ועדת וינוגרט ונראה ששום דבר לא יושם ממנה.
אני מסכים אתך שצבא לא יוכל למלא את הפקודות עם הם לא ברורות ואם אין מטרה סופית אליה צריך לחתור. אתה טוען שהבעייה כולה בצבא , אני טוען שהבעייה לא רק בצבא אלה גם ביכולת מקבלי החחלטות המדיניות לתת הוראות ברורות. מסכים אתך שזאת היתה אחת הבעיות הגדולות של 2006 , מה היתה המטרה. לא מסכים שבהנתן הוראות ברורות צה"ל לא מסוגל להביא את הסחורה.

הבאתי את הבכירים לשעבר במערכת הביטחון כדי להפריך את הטענה כאילו מערכת הביטחון הייתה בלחץ מצד האזרחים. שרה נתניהו לא בכירה במערכת הביטחון, לכן דעתה בעניין לא ממש מעניינת.

אני לא טוען שבעיה כולה בצבא, אני רק לא מסכים עם רון בן ישי כאילו לצבא אין חלק בבעיה. הצבא הוא זה שנכשל במשימות, הצבא הוא זה שמכסת"ח מצד אחד ולא נותן גב למפקדים זוטרים מאידך.

הבעייה נמצאת גם בצבא , התעלמות מכך שזה לא רק בצבא היא בדיוק הנושא שרון בן ישי ואחרים ביקשו להעלות.

אני חושב שהנכונות בציבור לקבל אבדות דווקא גבוהה מנכונות התקשורת וההנהגה.ויוכיח הזעם על תוצאת הסבבים האחרונים בעזה.
בכל מקרה,נקודה שולית במאמר,אבל מוצדקת לחלוטין - היא הביקורת על התופעה הביזארית של הקשר הישיר בין הורים למפקדי בניהם. צריך פשוט לחדול את ההזיה הזאת. אם יש להורים ביקורת אמיתית - שיפנו לקצין העיר,מקסימום אפשר להגדיר איזשהו קצין ביחידה כאחראי לקשר עם המשפחות למקרה שההורים חוששים מאובדנות אצל הילד או משהו כזה. זה פשוט דפוק בכל כך הרבה רמות שהמ"פ,ולפעמים גם דרגות נמוכות יותר, צריך לקבל טלפון מההורים אם הילד חטף שבת.. ככה לא מגדלים לוחמים.
אה,וגם ביקורי מפקדים בבתי החיילים צריכים להיפסק,למה זה טוב?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי תבור - tar 21 אני חושב שהנכונות בציבור לקבל אבדות דווקא גבוהה מנכונות התקשורת וההנהגה.ויוכיח הזעם על תוצאת הסבבים האחרונים בעזה.

זעם שהיה נעלם בזעם על הממשלה עם מספר החיילים ההרוגים היה גדל. כרגע בישראל יש אנמולייה , חיי חיילים חשובים מחיי אזרחים , זאת עובדה, ולא זה לא רק בתקשורת למרות שהכי קל להאשים אותה כל פעם. הרשתות החברתיות לא נשלטות על ידי התקשורת ואתה יכול לראות את המגמה שם.

ביקור מפקדים בבתי ההורים של החיילים נועד לוודא שהחייל וההורים שנאלצים לתמוך בו מסוגלים להתקיים מבחינה כלכלית. כרגע אין ברירה וכשחיילים לא מקבלים שכר על השירות, אז יש את התופעה הזו שמפקדים באים לבית של הורי החיילים. לא בטוח באיזה עוד צבא זה קיים. אשר לתופעה ביזיונית שמפקדי פלוגות טירונים ואימון מתקדם נותנים את מספר הטלפון הנייד שלהם להורים של החיילים, מעניין אם הרמטכ"ל נותן את מספר הטלפון הנייד שלו להורים של אלופי המטה הכללי ולהורים של כול הקצינים בדרגת תת אלוף.

בשביל מה יש משקיות ת"ש?

כשהייתי בקורס מפקדים הסבירו שהגישה השתנתה - המש"קית ת"ש עוזרת למפקד, אבל האחראי על הת"ש של החיילים - הוא המפקד. מש"קית החינוך עוזרת למפקד, אבל האחראי על החינוך - הוא המפקד.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

מי זה ה"ציבור" הזה בכלל ומה כבר הוא עשה?

הציבור לא קבע את כותרות אותו עיתון שבן ישי מתלונן עליו. אם כבר, אלו חבריו למערכת. הציבור אמר ליחידות צה"ל להפסיק את המשימות ולעבור לחילוץ? היו מפקדים שהחליטו כך. הציבור אי פעם העניש ממשלה שסירבה לדון בחטופים במחיר מגוחך? הציבור דחף להפסקות אש?

בכלל, ממתי ההנהגה עושה מה שהציבור רוצה? לא קשה לתת 5 או 10 דוגמאות שבהן מצפצפים על הציבור. מוזר איך בן ישי זועם על כולם - חוץ מאלו שמקבלים את ההחלטות. הבעיה כאן מגיעה מלמעלה ולא מלמטה, מאנשי דורו של בן ישי בעמדות הכח ולא מהציבור, ויש לה סיבות רבות מכדי לתאר כאן.

יש לי חדשות בשבילך , בימנו אנו ישנם מנהיגים שבוחנים את דעת הקהל של הציבור לפי סקרים.
ממשלה (ולא משנה מאיזה צד ימין או שמאל) יודעת הייטב מה דעת הקהל.

"דעת הקהל" שהממשלה מחוברת אליה מתבססת הרבה יותר על העיתונים שבן ישי שותף להם, והרבה פחות על סקרים.
אף אחד לא עושה סקרים מטעם הממשלה באמצע מלחמה ושואל "האם אתה חושב שצריך לחתום על הפסקת אש או לא?"
לעומת זאת, העיתונים שמפרסמים בעמוד הראשון ובאותיות גדולות כל הרוג ומראיינים את המשפחה שלו וחוגגים על הטרגדיה, הם הם אלה שמחלישים את המוראל, והם עצמם הם אלה שגורמים לכך שמחיר הדמים הוא הדבר היחיד שמדברים עליו.
כשהממשלה רואה שבעיתונים הגדולים הדבר הראשון שעוסקים בו הוא לא ההישג המבצעי, לא ההרוגים לאויב ולא ההרתעה, אלא מי נהרג לנו וכמה זה נורא - לאיזו מסקנה אתה חושב שהם יגיעו על "דעת הקהל"?

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

אני יודע שזה נורא נוח וקל להאשים את התקשורת אבל השאלה שנשאלת האם באמת הבעייה היא בתקשורת ? אתה טוען שהתקשורת היא זאת שמעוות את דעת הקהל , אתה שוכח שזה יכל להיות נכון לפני שנים אבל יש היום כל כך הרבה ערוצים אלטרנטיווים שהטענה הזאת כבר לא רלוונטית. לדעתי היום איפול על פרטי כמות נפגעים גורמת לנזק יותר מאשר תועלת כי היא יוצרת גל שמועות.
ולשאלתך , כן סקרי עומק מתקיימים כל הזמן , לגבי תיפקוד אנשים מסויימים , לגבי רצון מסויים ותרחישי ציבור , לצערי מדיניות מושפעת מכך (ולא משנה מי ראש הממשלה , הרי בלבנון 2 זה היה אולמרט למשל)

בסקרים אתה "שומע" רק חלק ממי שבונה הסקר כיוון להגיע אליו, ורק את מה שהעונה לסקר בחר לומר, אחרי מסננים
של איך שאלו את השאלה, איך ענה המשתתף בסקר על השאלה, איך הבינו וניתחו ופילחו את תשובתו על השאלה, ועוד קצת שכבות מייק-אפ.

הנשיא ריבלין היה מספר על הכלב שלו, שתמיד צעד בראש. היו מי שחשבו שהבעלים הולך אחר כלבו.
אולם מי שבחן היטב, ראה שהכלב מפנה ראשו לאחור ובודק לאן הולך בעליו. לפי זה, היה הכלב מתקן את מסלולו ורץ להקדים את צעדי בעליו.
אז גם אם פני הדור כפני הכלב, חשוב לחפש את הבעלים...

אם אתה מחזיק ביד ענף זית דק, כדאי מאוד שביד השנייה תהיה לך חרב חדה וגדולה.
(הפרשנות שלי לרעיון שמאחורי סיכת המ"מ)

"שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם. חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס לתוך דברי חברו, ואינו נבהל להשיב, שואל כהלכה ומשיב כעניין, ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי, ומודה על האמת. וחילופיהן בגולם.;" מסכת אבות- פרק ה', משנה ז'

אין ספק , הבעייה היא גם בצבא אבל לא רק.
לגבי סקרים , אתה 100 אחוז צודק לגבי סקרים שמתפרסמים בתקשורת ובחלקם, המטרה היא בעצם פירסומם להשפיע על דעת הקהל , אבל יש גם סקרי עומק שאינם מתפרסמים והם בדרך כלל הרבה יותר מדיוקים כולל הרבה פחות מניפולציות בשאלות.

לא אמרתי שצריך איפול, להפך. אני חושב שמאוד חשוב לציין את ההרוגים ואת מחיר הלחימה.
השאלה היא איך עושים את זה.
אפשר לדווח על זה, לצד דיווחים על ההתקדמות בהישגים המבצעיים, או לציין במסגרת איזו פעילות הם נלחמו, כדי להזכיר שמותם לא היה לשווא.
מאידך, אפשר לציין את מספר ההרוגים באותיות אדומות ענקיות, בעמוד השני להוסיף תמונות ולספר את סיפורם המרגש, ולתת כותרת כמו "אסון שג'עייה".
איזה מסר אתה חושב שזה מעביר?
אתה חושב שפוליטיקאים מושפעים מזה פחות מאשר "סקרי עומק" שאף אחד לא רואה חוץ מהם?

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

בנוסף יש גם את שאלת העיתוי. אני עוד זוכר שירי יום הזיכרון ברדיו בזמן הקרב בסג'עייה...
שירי יום הזיכרון מקומם ביום הזיכרון והזמן להתאבל על הנופלים הוא לא תוך כדי לחימה.

אין דבר קל יותר מאשר להאשים את הציבור. את הציבור אי אפשר להחליף. והציבור לא יכול להגן על עצמו. אפילו לא להזכיר שלפחות 90% מהמדיניות שמצויינת כאן לגנאי היא מדיניות שלא עברה את ה50% בציבור. או שאין שום הוכחה ארכיונית או עיתונאית שדעת הציבור (ואני מבדיל בין הדעה הזו לדעת המילייה של המחליטים) השפיעה על יוק. אז המחליטים יכולים לתת אנחה קלה ולהמשיך במדיניות שרצו מראש, כי כביכול לח'ברה שמצפצפים עלינו כל הזמן לפתע אין ברירה.

בול.שיט.

התפיסה שלנו כי מות חייל הוא מקרה בלתי נסבל, היא תוצאה של האנושיות שלנו.
וכן, הגיוני שמות חייל זה מקרה יותר טרגי, כי החייל מת בפעולה צבאית שנכפתה עליו. יכול להיות שהוא בגאווה הסתער לקרב, אבל הוא לא בא בבקשה להתגייס כמו באמריקה. החוק קבע, והוא נענה.
גם אחרי הצבא מתחיל שלב שלם ושונה לגמרי בחיים, והוא מפספס את זה.

מה האלטרנטיבה פה? לזרוק אצבע שלישית על כל חייל מת ומשפחה שכולה?

אם אתה שייך לעם שלא מתאבל על חלליו, על איזה עם אתה נלחם בדיוק?

תחושת אבל על חייל שאפילו לא הכרנו, היא גם לא פיצ'ר חדש שלנו. ובכל זאת הצלחנו עד כה להתמודד די יפה מול אויבינו.

אז בול-שיט.

אף אחד לא אמר לא להתאבל על חייל שנהרג אבל לא יכול להיות שצבא שתפקידו להגן על האזרחים לא יוכל לתפקד בגלל צפי לאבדות.

כל צבא לוקח את האפשרות של אבדות בחשבון בעת פעולה צבאית. צה"ל לא מיוחד פה. זה רק טבעי.
לגבי עזה, אני לא משוכנע שמה שמנע פעולה קרקעית זה דווקא צפי אבדות. ישנם שיקולים טיפה יותר אסטרטגיים.

כמובן שלא רק צפי אבדות , זה אחד מהדברים , בעזה סביר להניח שהיה יותר משקל לבעייה השניה , מה המטרה של כל מבצע.
אל תתבלבל , אני מאוד שמח שחיי חיילים נלקחים בחשבון בכל מבצע אבל זה לא יכול להיות חזות הכל ולקבל קידמות מול חיי אזרחים .

במספר מקומות שמעתי שרוצים שחמאס ימשיך לשלוט בעזה כי לא רוצים שארגון פתח יחליף אותו אותו, ואז הפלשתינים יהיו מאוחדים נגדנו. זה חסר משמעות מבחינה טקטית-צבאית אבל יש לזה הרבה משמעות מבחינה של תמיכה בין לאומית בעניין הפלשתיני, כשפוליטית, הם מאוחדים תחת ממשלה אחת שהיא לא איסלאמיסטית-דתית אלא לאומנית-חילונית.

חוסר אחדות פלסטינית מונע תהליך שלום. ואי-קיום הסכם שלום פוגע בישראל בדרכים רבות, הן דיפלומטית והן כלכלית.

הגישה הזו היא מה שגורם לחטיבה שלמה להיעצר ולהתעסק בפינוי חיילים במקום להסתער.
הגישה הזו, בטווח הרחוק, גורמת לכך שהרבה יותר אנשים ייפגעו, כי אתה לא מסוגל לשאת אובדן של מעט אנשים כדי להגן על הרבה - וסופך שתסכן הרבה יותר אנשים, כי חששת להתמודד עם האיום בגלל הסכנה לחיילים שלך.
זו דמגוגיה להציג את הדיון כאילו יש רק שתי אפשרויות - או חשש לחיי חיים, או "אצבע משולשת".
אנחנו לא במצב של שיתוק עקב כל חייל שנהרג, אבל הטענה היא שאנחנו יותר קרובים לקצה הזה, ואם אנחנו רוצים שמבצעים צבאיים יצליחו (ותזכור, במקרה הראוי התכלית של מבצע צבאי היא גם להציל חיים ולהגן על אנשים), אנחנו צריכים להתקרב יותר לאמצע.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

רגישות רבה לאבדות תמיד הייתה חולשה של ישראל (מלבד, אולי במלחמת העצמאות). לכאורה יש משהו בהחלט נאצל בכך ששמים את חיי אנשינו וילדינו מעל הכל. הבעיה היא, שברגע שהאוייב מפנים את קיומה של התופעה הוא מחליט, באופן רציונלי לחלוטין מבחינתו, להשתמש בה כדי להגיע להישגים וכך, באופן פרדוקסלי, החשש מאובדן בטווח הקצר גורר הרבה יותר אבידות בטווח היותר רחוק.
ואפשר לחזור לתקופת מלחמת ההתשה מול מצרים בסוף שנות השישים. נאצר ידע שאין לו יכולת ריאלית לכבוש חזרה את סיני ולכן קיווה/האמין שדרך גרימת אבידות לצבא הישראלי בלחימה מוגבלת מתמשכת יביא את הצבור הישראלי ללחוץ על ממשלתו לסגת מסיני. זו הייתה מדיניות מוצהרת והיא לא הייתה רחוקה מלהצליח. היא בוודאי תרמה לעמדתם של אלה שסברו שצריך לסגת מתעלת סואץ (דיין, למשל).

ככל שהחולשה הזו מתגברת אצלנו, ככה היא מעודדת יותר את הצד השני לנקוט נגדנו באסטרטגיות וטקטיקות של התשה.
אגב, גם ברמה הטקטית הנמוכה ביותר, התמקדות בהצלת חייל בודד או חיילים בודדים בטרם הוכרע הקרב במנקרים רבים מדי מביאה ליותר נפגעים בסיכום הכללי.

אני שותף לדעת המעטים כאן. עם כל הכבוד לצה"ל, "דעת הקהל" והעיתונאים המכובדים, מערבבים כאן דברים שונים.
מהו בדיוק הניצחון שרוצים כאן? שנדהר לפאתי ביירות/עזה בנמרים ונדרוס קיני קטיושות לקולות התקווה?
אין פה הרי איזה פתרון ברור ומובהק. זה לא לדחוף את המצרים מעבר לתעלה. לא לשחרר את ירושלים ולהבריח את הירדנים מעבר לירדן. לא להתמקם על שיא הגובה בגולן.
האויב הוא כבר לא הארמיה השלישית או מערך הנ"מ הסורי אלא צבא גרילה-טרוריסטים וגם הרבה אוכלוסיה עויינת. כדי 'לנצח' הדרג המדיני צריך להחליט לכבוש את עזה או את רוב לבנון על כל המשתמע מכך. הוא צריך גם להחליט מה עושים למחרת, כמה זמן נשארים, איך שולטים על מה שכבשנו ומי יחליף אותנו כדי שלא נצטרך לחזור לשם אחרי שנה.
ראו מה קרה בכמעט 20 שנות לחימה באפגניסטן, עירק, סוריה...אזורים שלמים שנכבשו במלוא הכוח הצבאי, ללא שמץ של היסוס על טוהר הנשק או אבדות, ואחרי כמה חודשים שוב החליפו ידיים...
לא מדובר כאן בהכנעה של מדינה מסודרת שאם הקפת לה את הארמיה השלישית/כבשת שטח/איימת על עיר הבירה - סיימת עניין. ניצחת.
אם נכבוש את כל דרום לבנון, זה לא בהכרח יהיה סופו של חיזבאללה. אם נכבוש את עזה. זה לא בהכרח יהיה סופו של חמאס. צריך תוכנית סדורה, אורך רוח (שלטוני, שממשלות בישראל לא ניחנו בו), אידיאולוגיה ברורה, מטרות ברורות, הרבה כסף, תהליך שיקום וכו'. כל אלו - לא בנמצא ולכן הדרג המדיני מקבל החלטות 'חצי דרך', קרי המינימום הנדרש לקיום הביטחון והסטטוס קוו/הרתעה ולא הרבה מעבר וכך גם צה"ל מתנהל בהתאמה. לא כי צה"ל הוא צבע מפונק וכנוע שמפחד מאבדות אלא כי אין טעם באבדות כשיש כלים אחרים להשיג הרתעה בסיסית וכשאין כוונה לכבוש את האויב.

בכלל, כחייל קרבי בסדיר ובמילואים - מעולם לא הרגשתי שמפקדי פלוגות/גדודים/חטיבות פחדו לפעול מתוך פחד כלשהו מאבדות. להפך, מצאתי את עצמי לא פעם נאלץ להתחצף ולשאול מפקד בכיר למה לעזאזל נשלחת פלוגה שלמה לרוץ ברגל בצירים חשופים בעיר פלסטינית עוינת כדי לעצור איזה אחד שאפשר לעצור עם רכב ממוגן ועוד שלל משימות בסיכון מאוד גבוה וסיכויי הצלחה קלושים שלא אפרט כאן כמובן. המפקדים שאני מכיר בצה"ל, אולי רגישים לאבדות כמו כל ישראלי, אבל בפועל אדישים מאוד לסיכונים ותמיד ששים לפעילות כלשהי, בין אם מוכנים אליה או לא...כך שאם כבר הבעיה היא בדיוק להפך.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי elaadhn אם נכבוש את כל דרום לבנון, זה לא בהכרח יהיה סופו של חיזבאללה. אם נכבוש את עזה. זה לא בהכרח יהיה סופו של חמאס. צריך תוכנית סדורה, אורך רוח (שלטוני, שממשלות בישראל לא ניחנו בו), אידיאולוגיה ברורה, מטרות ברורות, הרבה כסף, תהליך שיקום וכו'. כל אלו - לא בנמצא ולכן הדרג המדיני מקבל החלטות 'חצי דרך', קרי המינימום הנדרש לקיום הביטחון והסטטוס קוו/הרתעה ולא הרבה מעבר וכך גם צה"ל מתנהל בהתאמה. לא כי צה"ל הוא צבע מפונק וכנוע שמפחד מאבדות אלא כי אין טעם באבדות כשיש כלים אחרים להשיג הרתעה בסיסית וכשאין כוונה לכבוש את האויב.

זה לא לגמרי נכון. מבצע חומת מגן למעשה שבר את התנזים ביו"ש, שובו אחים עשה לחמאס את אותו הדבר - ולפרק זמן לא קצר. סביר להניח שמלחמה בעצימות בינונית-גבוהה בדרום לבנון תגרום נזק עצום לחיזבאללה.

צריך להבדיל בין ארגון טרור מבוזר כמו דאעש ואל קעידה לבין ארגון טרור מקומי וסמי-מיליטנטי כמו חמאס גא"פ וחיזבאללה, שמבוסס על סד"כ מגוייסים מקומי ברמת הכפר והחמולה.

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

הברכה שבקללת המלחמה מול חיזבאללה
מה ימנע מנסראללה לכבוש מושב בצפון ולהשיג את תמונת ניצחון שבה הוא מעוניין?
התשובה היא הספק המקנן במוחו של נסראללה. תגובה לרון בן ישי

https://www.ynet.co.il/articles/0,7...5519565,00.html

תשובה למאמר זה ממש לא , כל מה שכותב המאמר טוען הוא שחיזבאלה לא יתקיף את ישראל בהפתעה כי הוא מורתע . לדעתי אף אחד לא חושב שחיזבאלה יתקוף את ישראל בהפתעה (כולל רון בן ישי) ולא רק כי הוא מורתע אלה כי אין לא מה להשיג בזה אלה רק להפסיד , כל קימו מתבסס על היותו "מגן לבנון". המנהרות נועדו להיות הפתעה תוך כדי לחימה לא שביום בהיר אחד הם יחליטו לכבוש את הגליל.

מוקד המאמר לטעמי בציטוט הבא:

ציטוט:

ימים ספורים אחרי שנכנס לתפקיד כינס הרמטכ"ל אביב כוכבי מפגש סיעור מוחות שנמשך כמה ימים בהשתתפות בכירי צה"ל. מטרתו הייתה אחת: לברר ולהגדיר מה המשמעות המעשית של המושג "ניצחון". במילים אחרות: מה צה"ל צריך להשיג במלחמה הבאה כדי שבסיומה יהיה ברור מי ניצח ומי הפסיד.

להגדרת נצחון נדרשים פרמטרים אובייקטיביים מדידים להישג ומכאן להגדרת הנצחון או הפסד. כמות הנפגעים חייבת להיות חלק מאותם פרמטרים. מכאן יגזרו גם חלופות.

אם ביציאה למלחמה יש מלכתחילה קושי להגדיר את ההישגים, ונגזרים מאלו הפרמטרים לנצחון, או אם ה"נצחון" לא מספק ביחס למחיר, יש בעיה לכולם. התנגדות להקזת דם סתמית מובנת לחלוטין. הגישה הזו תדרבן את המתכננים להצגת חלופות לרבות המחירים השונים, ובעיקר המחיר בנפגעים.

לעניות דעתי צריך לשאוף לכך שציר הזמן לחישוב "מדדי הנצחון" יחושבו עד לסיום השפעת המהלך הצבאי המוגדר כמלחמה. לצורך הדוגמא: סיכום מלחמת לבנון הראשונה, לצורך הגדרת נצחון או הפסד, יחושב עד השלמת הנסיגה ולא אי שם בשנות ה 80. אם יש כשל בהערכת עלות תועלת על ציר הזמן עד להשלמת הערכת ההשפעה יש סיכון מוגבר להפסד. בפרספקטיבה היסטורית יש קושי להעריך היום האם המחיר ששולם במלחמת לבנון הראשונה עד הנסיגה מלבנון מוצדק ואם היו חלופות.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי rpi להגדרת נצחון נדרשים פרמטרים אובייקטיביים מדידים להישג ומכאן להגדרת הנצחון או הפסד. ממש לא, להיפך! נצחון והפסד הם אובייקטיבים לחלוטין. המצרים טוענים שהם ניצחו במלחמת יום הכיפורים למרות שצבאית הם הובסו. הגדרת הנצחון היא סובייקטיבית לחלוטין, ואלא אם כן המלחמה הסתיימה בכיבוש האויב או השמדתו המוחלטת, אין באמת דרך לקבוע מי ניצח אובייקטיבית. ב-2006 החיזבאללה הפסיד, אבל הוא עדיין נתפס בכלל העולם הערבי כמנצח כמות הנפגעים חייבת להיות חלק מאותם פרמטרים. מכאן יגזרו גם חלופות. למה חייבת? מי קבע? במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים מספר הנפגעים ביום היה דומה - באחד אנחנו טוענים שנצחנו ובשני הפסדנו. הצבא האמריקאי איבד הרבה פחות חיילים באופן גלובלי במלחמת ויטנאם מאשר מלחמת העולם השניה, ועדיין תפיסת הנצחון לא דומה. צבאית מלחמת קוריאה הסתיימה בתיקו, ולמרות זאת התפיסה האמריקאית היא של נצחון גדול. אין שום קשר בין אבידות לנצחון אם ביציאה למלחמה יש מלכתחילה קושי להגדיר את ההישגים, ונגזרים מאלו הפרמטרים לנצחון, או אם ה"נצחון" לא מספק ביחס למחיר, יש בעיה לכולם. התנגדות להקזת דם סתמית מובנת לחלוטין. הגישה הזו תדרבן את המתכננים להצגת חלופות לרבות המחירים השונים, ובעיקר המחיר בנפגעים. אם יש בעיה להגדיר הישגים כלפי פנים, אתה צודק. אם יש בעיה לשווק את היעדים האלה, זה עניין אחר לגמרי. לעניות דעתי צריך לשאוף לכך שציר הזמן לחישוב "מדדי הנצחון" יחושבו עד לסיום השפעת המהלך הצבאי המוגדר כמלחמה. לצורך הדוגמא: סיכום מלחמת לבנון הראשונה, לצורך הגדרת נצחון או הפסד, יחושב עד השלמת הנסיגה ולא אי שם בשנות ה 80. אם יש כשל בהערכת עלות תועלת על ציר הזמן עד להשלמת הערכת ההשפעה יש סיכון מוגבר להפסד. בפרספקטיבה היסטורית יש קושי להעריך היום האם המחיר ששולם במלחמת לבנון הראשונה עד הנסיגה מלבנון מוצדק ואם היו חלופות.

המלחמה היא המשכה של המדיניות, הערכת עלות\תועלת היא לאורך שנים. המצרים קטפו את פירות מלחמת יוה"כ 5 שנים לאחר המלחמה.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

ציטוט:

במקור נכתב על ידי ביטיס המלחמה היא המשכה של המדיניות, הערכת עלות\תועלת היא לאורך שנים. המצרים קטפו את פירות מלחמת יוה"כ 5 שנים לאחר המלחמה.

המשפט הזה שלך מהווה סיבה טובה להגדיר את תוצאת המלחמה כנצחון מצרי. במילים אחרות, אם היעד המדיד הבלעדי של המצרי היה החזרת שטח סיני לריבונות מצרית יש בסיס להגדרת נצחונם. במונחי פרמטרים של נפגעים ישראלים ישראל הפסידה במלחמה. במונחי שלילת יכולות ישראל הצליחה אכן לשלול את היכולת להמשיך בתקיפה אבל זה לא בדיוק עוזר בחשבון הכללי של המלחמה.

בלי שום ספק המלחמה היא המשכה של המדיניות, הענין שהגדרת "מדיניות" הופכת להיות מורכבת עם השנים. הפרמטרים צריכים להיות כאלו שידועים בין הצדדים לעימות, וזו החשיבות העיקרית של המתכנן.

המעבר ממצב של לפני חורבן למצב תחינה של האויב להפסקת אש במלחמת יום כפור היה ללא ספק הישג ישראלי צבאי אדיר, אבל עם כל זה היה כשל ישראלי עצום.
אז בהקשר של המאמר יש לזכור שהמכה שחטפה ישראל היתה קשה מנשוא. החברה בישראל לא הסכימה לקבל את כמות הנפגעים ואת ההתרשלות בתחומים הצבאיים השונים (ההפתעה בעיתוי, אי גיוס מילואים, הפתעת טילי הסאגר, הפתעת טילי קרקע אוויר, טנקים מושבתים, חוסרים וכ). הכשל הזה היה רקע לשינויים רבים הן בצבא, הן בתהליכי קבלת ההחלטות והן במבנה הפוליטי בישראל.
בכל מקרה יש הבדל עצום בין מלחמה יזומה ומלחמה שנכפתה בהפתעה, או במילים אחרות התכנון מבחינת הפרמטרים לנצחון צריך להיות מוכן גם למלחמת הפתעה. במלחמת יום כיפור הכל היה מאולתר, גם הנצחון הישראלי.

בדיוק, וחלק מהבעיה היה הבכי והנהי שנגררו בעקבות הלחימה, בין אם זה כותרות תבוסתניות, הדגשת האבידות או חוסר הרצון של מדינאים ללכת עד הסוף

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

כמות הנפגעים חייבת להיות חלק מאותם פרמטרים. מכאן יגזרו גם חלופות.

ציטוט:

למה חייבת? מי קבע? במלחמת ששת הימים ויום הכיפורים מספר הנפגעים ביום היה דומה - באחד אנחנו טוענים שנצחנו ובשני הפסדנו. הצבא האמריקאי איבד הרבה פחות חיילים באופן גלובלי במלחמת ויטנאם מאשר מלחמת העולם השניה, ועדיין תפיסת הנצחון לא דומה. צבאית מלחמת קוריאה הסתיימה בתיקו, ולמרות זאת התפיסה האמריקאית היא של נצחון גדול. אין שום קשר בין אבידות לנצחון

הערכת כמות הנפגעים מוגשת כפרמטר לחלופה ומהווה במדינת ישראל אחד הפרמטרים החשובים להערכת נצחון. אין זה אומר שבכל מלחמה הפרמטר הכמותי זהה.
לצורך הדוגמא קיבלו החלטה ונבחרה חלופה A ובהערכת הנפגעים היו 50 עד 500 חיילים ו 100 עד 1000 אזרחים. אם בתוצאה הסופית המספרים גבוהים פי 10 מההערכה הפסימית לדעתי התוצאה תחשב כתבוסה.
אם המספרים קרובים להערכה האופטימית התחושה תהיה הקלה גדולה ותרומה לנצחון.

המדיניות הזאת של ספירת גופות לא עבדה בויאטנאם כשרצו להמציא ניצחון ובטח לא במלחמה אסימטרית שבה כל הרוג בצד השני מוצג כאזרח לא מעורב.


להוריד מסדר של שוטרים פלסטינים מעלה את ספירת הגופות אבל נותן הרבה פחות מפגיעה מושכלת במטרות תשתית ואמלח בצד השני שפחות כנראה, רגיש להרוגים.

הצבא צריך להגיש חלופות שכוללות גם הערכה כמותית של הנפגעים בצד הישראלי. אצל מקבלי ההחלטות זה נתון קריטי.

לא סופרים גופות אויב להערכת הנצחון.

אם התוצאה כוללת חריגה מהותית בכמות נפגעים בצד הישראלי (חריגה מההערכה בחלופה שנבחרה) - התוצאה תוכר כהפסד.

מסכים לחלוטין שסופרים מטרות ומשקלן האיכותי. הבעיה היא איך סופרים נצחון.

נצחון אפשר לספור על בסיס פרמטרים מוכרים לצדדים בעימות ואולי מוטב לאמר "מוסכמים" (לא חייבים להיות זהים בשני הצדדים - למשל ספירת גופות). "מוסכמים" נשמע אולי ביטוי מופרך ומגוחך, אבל אולי יהיה זמן לדון בהמשך.

באמת? גם אם כאשר במקרה השני התוצר טוב יותר? ואם בשני המקרים נצחת, איך זה בדיוק תבוסה? ומי אמר שאתה בכלל יכול לנבא אבידות בצורה כזו?

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

נצחון אמיתי אגב לא צריך לשווק, הוא משווק את עצמו.

ברור לכולם שמהלך צבאי היה מוגדר כנצחון אם בעיקבותיו חיזבאללה או חמאס (ואחרים בעזה ולבנון):

לא יבצעו יותר תקיפות נגד ישראל
לא יאיימו על ישראל, קרי: לא יצטיידו, לא יערכו ולא יתכננו
האוכלוסיה תדאג לעצמה ולא תהווה נטל על ישראל

אם תטיל על הצבא משימה כזו, האם היא אפשרית? צבאית אולי כן. מה המחירים בנפגעים? מחירים כלכליים ומדיניים? פגיעה ביכולות בצד הישראלי? במילים אחרות הערכת המחיר משפיעה על בחירת היעד.

עד כמה שאני יודע חלופה כזו לא מוכרת כנראה. בינתיים מגדירים יעדים קצת יותר מציאותיים שיאפשרו הסדרות מדיניות חלקיות. כמה ילדים צריך להקריב כדי להשיג הישג חלקי שלא ברורה מידת תרומתו הכוללת? השאלה הזו בהכרח עומדת בפני מי שצריך להחליט.

נצחון הוא בעיני המתבונן. הרבה ישראלים ראו במלחמת יום כיפור כתבוסה. המצרים רואים בו כנצחון. לכן היה להם קל יותר לאכוף את רצונותיהם המדיניים. ובדיוק ההיפך במלחמת ששת הימים, למרות שכמות האבידות ליום היתה דומה.
כל עוד הדרישות שלך לניצחון ידרשו מלחמה טוטאלית סטייל מלחמת העולם השניה - תפסיד אם לא תהיה מוכן לנקוט באמצעים האלה.
אולי כדאי שהגדרות הניצחון שלך יהיו יותר ריאליות. ובמנותק מאבידות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

מענין שגם גרמניה וגם יפן הפכו להיות מעצמות כלכליות אחרי זמן יחסית קצר סיום המלחמה...

בעימותים הרלבנטיים לישראל, בעימות עם החמאס והרש"פ אין כבר יכולת לבצע עימותים מהסוג הטוטאלי שהוזכר למעלה. העימות מאופיין בציר זמן ארוך מלווה בהתפרצויות אלימות. עימותים מאופינים במערכי איומים והסדרות.

לצורך הדוגמא בעימות מול חמאס ישראל מנסה לכפות את אוסף הפרמטרים שלה, וחמאס את שלו. לדוגמא חמאס איים על העורף באמצעות חימוש מעופף, ישראל שמה את כיפת ברזל ושינתה, או כפתה את הפרמטרים שלה. התפיסה הזו היתה דרמטית והחזיק מעמד 3 וחצי שנים. (האם זהו נצחון?)

חמאס הצליח לשבור את הנ"ל בשלוש דרכים: 1. שיגור אשכולות חימוש מעופף בגבהים שונים למטרה אחת 2. קנדומי תבערה ונפץ פורחים 3. הפגנות על הגדר.

המטרה של הצדדים לכפות תפיסה על הצד השני (אוסף הפרמטרים). רגיעה זו הסדרה בה שני הצדדים מקבלים הקפאת תפיסה (אוסף הפרמטרים). כאשר אחד או שני הצדדים מנסים ליצר שינוי יש הסתברות גבוהה להתפרצויות אלימות.
בצד הישראלי שאמור להיות "מקצועי" אמור להתקיים תהליך קבלת החלטות (שהוא מעין משא ומתן על בסיס חלופות). מקבל ההחלטות הישראלי צריך להגדיר הישג במדדים כמותיים כיעדים (לדוגמא אפס שיגורים או עד שלושה שיגורים לא אפקטיביים בחודשיים, או 2 שיגורים אפקטיביים ו 5 שיגורי פרסום. כמות הצטידות באמצעי תקיפה לפי איכות עם היערכות/מוכנות לתקיפה, הצטידות כנ"ל עם אחסון ללא היערכות/מוכנות וכ ). אם הצבא עומד בהם הרי שההישג התקיים.

צריכה להיות המרה באמצעות דרג מתכנן מרמת מדדי ההישג ל DELIVERY. אחריות המתכנן רבה:
לצורך הדוגמא הוא צריך להיות מסוגל להגיד שכמות מטרות (לפי איכות), סנקציות כלכליות או ציד פעילים יביאו לשינוי המבוקש (לעיתים יש קושי ולכן יבקש להשתמש בהסלמה או ניסוי וטעיה כמסייע למדידה) . תירצו או לא, היקפי נפגעים מהצד שלנו משפעים כאן באופן משמעותי ומכיון שמדובר במעין משחק עם ריטואל ידוע וחוקי משחק לא לחלוטין ברורים, המוכנות להקזת דם הולכת ויורדת.

לצורך הדוגמא ישראל השמידה מסה של טילים בעזה. מסתבר שיכולת הייצור רבה וכבר חופרי המחילות הכריזו על השלמת ציוד (אני מקווה שהם לא גונבים אותו מהבונקר בצאלים [קורץ] ).

בקיצור עברנו עם החמאס ממצב של מלחמה למצב של מערכת יחסים

כמה חברים השתמשו במונחי יחסי ציבור:
במימד ה"דוברות" יש דילמה מה תפרסם ומתי. מחד רוצים לקבע בתודעת הצדדים השונים לעימות (הצד השני והצדדים השלישיים) את פרמטרים. בנוסף רוצים ולזכות במה שנקרא אימון הציבור.

מאידך יש בפרסום חשיפה בעייתית של כוונות שיטות (וכ), וזו כבר סוגיה אחרת.

בענין חיזבאללה - ישראל הצליחה בשני מדדים: 1. הפסקת תקיפות חיזבאללה לכמות זניחה. 2. שלילת יכולת מוחלטת בחימוש מעופף מדויק. מאידך ישראל ויתרה בפרמטר יכולות חימוש מעופף שאינו מדויק וחי"ר התקפי ויעיל. שני האחרונים חייבו את ישראל להשקיע מענה (מערך) יקר.

השאלות הללו כמובן מובילות לבחינת מצב העימות עם חיזבאללה ולבנון. ראיתי בעבר המלצות בפורום לפתיחת מלחמה. אני הייתי שואל מה מצב ההסדרה? לצורך תיאורטי אפשר לשאול האם שווה לפתוח במלחמה בהשוואה לחלופות? האם אפשר לנצח ואיך יוגדר (ימדד) הנצחון? מה אופק התכנון? מה המחירים? (התעלמתי במכוון מהשאלה האירנית למה זה כבר חפירה יתירה...)

סיפור קטן להבהרת הרגישות לנפגעים (סיפור דומה היה כמדומני במלחמת לבנון הראשונה):
פלוגת שיריון במילואים (גרעין החיילים בערך בני 28) מסופחת. מפקד הגיזרה נותן למ"פ פקודה לגרור טנק חדשני שננטש על ידי הסורים וחשב שיש חשיבות למידע. מפקד הפלוגה מבין שהטנק וסביבתו מטווחים היטב ומעריך ריבוי אבידות. המ"פ מבקש פקודת מבצע מסודרת, מה שמשתמע למעשה כסירוב פקודה והמ"פ מודח במקום. בסופו של דבר יש אסקלציה, הפקודה מבוטלת, המידע מושג בדרך אחרת בלי לסכן חיילים, והמ"פ מקודם.
עכשיו מסתכלים 36 שנה לאחור: עוד טנק, פחות טנק, את מי זה בכלל מענין? מצד שני יש חיילים שיצאו מהאירוע: חיילים צעירים שיכלו לגדול, לאהוב, לגדל ילדים, ללמוד - מה שנקרא חיים...
אני חושב שהמ"פ הזה גיבור. הסיפור הזה תמיד מול עיני כשדנים בדילמה.

הנסיון לכמת משהו שלא ניתן לכמת נידון לכשלון (ע"ע ויטנאם). כך גם הדוגמא שלך על המ"פ. הזדמנויות מבצעיות ומודיעיניות לרוב לא חוזרות, ומה אם המידע הזה היה חיוני ליצירת חימוש מביס שריון שהיה מציל הרבה חיילים בהמשך? בשדה הקרב אין ודאות - יש רק הזדמנויות.

There are three kinds of lies: lies, damned lies, and statistics

"After the uprising of the 17th of June the Secretary of the Writers Union had leaflets distributed in the Stalinallee
stating that the people had forfeited the confidence of the government and could win it back only by redoubled efforts.

Would it not be easier in that case for the government to dissolve the people and elect another?" -Bertolt Brecht

I remember very vividly, a few months after the famous pacifist resolution at the Oxford Union visiting Germany and having a talk with a prominent leader of the young Nazis. He was asking about this pacifist motion and I tried to explain it to him. There was an ugly gleam in his eye when he said, "The fact is that you English are soft". Then I realized that the world enemies of peace might be the pacifists - Robert Hamilton Bernays -

אם אתה כותב על המשימה שאני חושב שאתה כותב עליה, משימת איסוף המידע בסוף בוצעה, אבל ע"י יחידה אחרת. אבל הסירוב של המ"פ היה יכול באותה מידה להביא למצב גרוע יותר כפי שביטיס מציין.

מכל מקום, נראה שאתה שוב נגרר לפנקסנות עם X שיגורי טילים, כאשר אתה צריך להסתכל על דברים כמו היכולת לשיגור טילים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי cesium אם אתה כותב על המשימה שאני חושב שאתה כותב עליה, משימת איסוף המידע בסוף בוצעה, אבל ע"י יחידה אחרת. אבל הסירוב של המ"פ היה יכול באותה מידה להביא למצב גרוע יותר כפי שביטיס מציין. מכל מקום, נראה שאתה שוב נגרר לפנקסנות עם X שיגורי טילים, כאשר אתה צריך להסתכל על דברים כמו היכולת לשיגור טילים.

איסוף המידע אכן בוצע ע"י יחידה אחרת שמתמחה באיסוף ללא גילוי ובשיטה אחרת. התוצאה הסופית בוצע איסוף ללא נפגעים.

ההתעקשות על חשיבה מחודשת בגלל סוגיית נפגעים גרמה לאנשים לחשוב על חלופות, או במילים אחרות להפוך אותם למקצועיים יותר, וזה מה שעומד בבסיס טענתי. החתירה למקצוענות מקדמת תהליכי קבלת החלטות מבוססות חלופות, מהגדרות עמומות להגדרות מדידדות בתכנון ה"נצחון".
ובענין נפגעים נשאר כנראה באי הסכמה:
אני מסכים לחלוטין לדברי ביטיס בענין ניצול הזדמנויות. מהצד השני עומדת הרגישות לנפגעים וה DNA הבסיסי של יתירות הכוח.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי cesium בסופו של דבר, הכל מתנקז לסובייקטיביות של המחליטים, ועדיף להכיר בזה במקום להתעקש על מדד שרירותי שהגדירו מראש. אז מה אם מראש הגדירו שA "שווה" B נפגעים? אולי בסוף הפוליטיקאים החליטו שA היה שווה 10*B. או אולי B/10. מדוע ההערכה שלהם בסוף פחות רצויה מההערכה מראש? מכל מקום, נראה שאתה שוב נגרר לפנקסנות עם X שיגורי טילים, כאשר אתה צריך להסתכל על דברים כמו היכולת לשיגור טילים.

אתה מעלה שתי סוגיות. האחת מתיחסת לאופי המשא ומתן שבין הדרג המדיני לדרג הצבאי. אני מסכים איתך לחלוטין שהיכולת לשיגור טילים חשובה אך גם מדידה (ידע, יכולת ייצור, מידע על משגרים ופגיעותם).

במציאות הישראלית הדרג המדיני מקבל את ההחלטות. ככל שהאלטרנטיבות שהצבא מגיש מדידות יותר (אולי נכון לכתוב מקצועיות יותר) ההשפעה של הצבא על החלטות נכונות תהיה עוצמתית יותר.

בסופו של דבר מתקבלת החלטה על חלופה שיש בה ההישג הנדרש יחד עם המחיר.

את מדד שלילת היכולות אפשר למדוד על ידי ספירת יכולות על ציר הזמן/פעילויות.

לצורך הדוגמא המערכה עם אירן על אדמת סוריה שנראית כמו סדרת התקיפות ישראליות ממוקדת בשלילת יכולות חימוש מעופף ו/או מדויק. האם אפשר להגדיר נצחון? עדין לא. נדרשים פרמטרים נוספים וזמן ההשפעה רחוק מלהסתיים.

המערכה מול חיזבאללה וחמאס במונחי פרמטר שלילת יכולות שונה.

משפט המפתח - שלילת יכולת הלחימה של האויב
מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה. היכולת והכוונה של האויב כמובן.
לא זכור לי שזה קרה מאז חומת מגן.
אפילו ב 67 לא הייתה השמדה של כול צבא האויב אלא רק הדיפה שלו מאזורים מסויימים במזרח התיכון.
אני מאמין שלמצרים היה גם צבא מחוץ לסיני, שנשאר באפריקה ולא הושמד על ידי צה"ל.
מלחמת ששת אפילו לא השיגה הרתעה כי מהר מאוד התחילה מלחמת ההתשה.
אבל היא סיכלה את היכולת המצרית לפתוח במתקפת פתע הרסנית נגד ישראל ואת הצורך של ישראל להחזיק את כול צבא המילואים שלה על הרגליים 24/365 כדי שמתקפה כזאת לא תהיה הרסנית.
ישראל והפוליטיקאים שלה צריכים להפסיק לדבר על הצורך להשיג הרתעה מול השכנים.

rpi: דווקא המשפט שציינת הדאיג אותי, כי מטרת-העל שצוינה היא "לגרום לכולם לראות", ולא להשיג יעד מדיני או צבאי כלשהו. אני מקווה שזה הגיע מבן-ישי ולא מבכירי צה"ל.



גישת המדדים שלך מוגדרת בצורה קשיחה מדי. קשה לראות תחלופה אובייקטיבית בין כל הדברים שבסופו של דבר אתה רוצה למדוד. מי קובע, למשל, כמה נפגעים "שווה" כל מטרה? לכל אחד תהיה תשובה אחרת.


בסופו של דבר, הכל מתנקז לסובייקטיביות של המחליטים, ועדיף להכיר בזה במקום להתעקש על מדד שרירותי שהגדירו מראש. אז מה אם מראש הגדירו שA "שווה" B נפגעים? אולי בסוף הפוליטיקאים החליטו שA היה שווה 10*B. או אולי B/10. מדוע ההערכה שלהם בסוף פחות רצויה מההערכה מראש? עדיף להתרכז במדדים שאפשר לבדוק אובייקטיבית, ולהשאיר את הפוליטיקה לפוליטיקאים.


לדעתי לא נכון להגדיר את לבנון הראשונה עד הנסיגה, כי היעד המקורי הושג כבר בשנות השמונים, וקשה לטעון שההמשך היה בלתי נמנע. ההגיון הזה עלול בסוף להוביל למסקנה שלמלחמת העצמאות יש תוצאה בלתי ברורה, וזה כבר הגיון לא-שימושי לשום מטרה.

לא מדברים על יח"צ.

מערכת מיקצועית צריכה לדעת להעריך סידרי גודל.

הערכת כמות הנפגעים איננה הפרמטר היחידי. אבל חלופה שיש בה הישג שלצידו כמות נפגעים קטן תמיד תהיה עדיפה.

ציטוט:

לדעתי לא נכון להגדיר את לבנון הראשונה עד הנסיגה, כי היעד המקורי הושג כבר בשנות השמונים, וקשה לטעון שההמשך היה בלתי נמנע. ההגיון הזה עלול בסוף להוביל למסקנה שלמלחמת העצמאות יש תוצאה בלתי ברורה, וזה כבר הגיון לא-שימושי לשום מטרה.

אתה מן הסתם צודק. הדברים שכתבתי זו חוכמה בדיעבד. אבל הנקודה המרכזית שרציתי להדגיש שמערכת מקצועית צריכה לתכנן עד אבן דרך "סיום ההשפעה" כדי לבחון עמידה ביעדים.

דוגמאות של קוצר ראיה יש רבות. הבולטת בהן היא המערכה בעירק. בהתחלה חשבו שהנצחון האמריקאי הוא מובהק עד שהמציאות שבאה קצת אחרי כן הפכה את הקערה על פיה. אם היו מתכננים עד סוף מהלך ההשפעה אולי מהלך הדברים היה שונה.

הסיבה לכך שהמלחמה האמריקאית נחשבה ככשלון היא האי ההצלחה בייצוב אחרי חיסול משטר סאדם ואי מציאת נשק אב"כ.

אם המטרה שלהם היתה חיסול סאדם בלבד אז אי הייצוב לא היה בהכרח בעיה (הם יכלו למשל לצאת ולהתעלם מהמדינה). היות והיו לאמריקאים מטרות נוספות שלא כולן הצליחו, המלחמה נחשבה ככשלון.

לדעתי, אילו לסאדם באמת היה אב"כ, אז היו מעריכים את המלחמה אחרת - גם אם ההמשך היה בדיוק אותו המשך. לעתים היעדים חשובים יותר מהאלימות שבאה אח"כ.

עד שישראל לא תכה באיראן באופן ישיר ותרתיע אותה בפני הפעלת כוחות פרוקסי באמצעות גביית מחיר באיראן גופה אין משמעות ל"נצחון" בלבנון 3. תמיד יהיו פאנטיים שיקחו הכסף האיראני על מנת להערך לסיבוב הבא.


איראן מנהלת מלחמה גלויה עם ישראל ומשום מה לאיראן יש חסינות בפני תקיפה ישראלית. הגיע העת לעבור לשלב של לחימה גלויה מול איראן , יש מחסום פסיכולוגי עצום במעשה זה אך לאורך כל ההיסטוריה ישראל פעלה בתגמול כנגד מדינות והמדינה מאחורי חיזבאללה ושלוחים בסוריה היא איראן

שבאופן מובהק שולחת את הפרוקסי שלה לעשות בשבילה את העבודה המלוכלכת, צריך לזכור שזה גם פועל לטובתנו באותה המידה (פחות או יותר), כך שאם פתאום האיראנים מגלים וירוס במחשבים של הכורים האטומיים שלהם, או שכל מני אח"מים איראנים מוצאים את מותם ע"י פגישה לא מתוכננת עם כדורי אקדח, גם אז האיראנים לא פוצחים במלחמה רבתי נגדנו...

"אילו שמוכנים לוותר על חירות חיונית כדי להרוויח ביטחון זמני, לא ראויים לא לחירות ולא לביטחון - ומהר מאוד חסרים את שניהם."
-בנג'מין פרנקלין

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Carl Sagan "If you wish to make an apple pie from scratch, you must first invent the universe"

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף

אפשר לנצח במערכה הבאה, בכפוף לכמה תנאים | מאת גל פרל פינקל

ה

במאמר שכתב הפרשן הצבאי הוותיק, רון בן ישי, הוא קבע כי צה"ל לא יפסיד במערכה הבאה, אך גם לא ינצח. גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג מאוד. לאחרונה פרסם מכון JISS את המתווה להפעלת הכוח הצבאי במערכה הבאה. הוא אמנם אינו מבטיח ניצחון, אך עשוי להביא להישג משמעותי בהרבה.

לפני כשבועיים פרסם הפרשן הצבאי הוותיק רון בן ישי ב-"Ynet", מאמר שבו הוא מסביר מדוע לתפיסתו "ישראל לא תובס במלחמה הבאה, אבל גם לא תנצח". לשיטתו, לחברה הישראלית קיימת רגישות מוגזמת לנפגעים בדגש על חיילים בלחימה ולהשבת גופות חללים ושבויים שברשות האויב, שמעבירה אותה על דעתה. יתרה מכך, ציין, יש משפחות שכולות המנהלות מרדף נקמני אחר מי שפיקדו על בניהם בקרב (תא"ל גל הירש וטענות ההורים השכולים כנגדו כשמונה למפכ"ל היא דוגמה בולטת, אך לא יחידה).

המפקדים הללו, לטענתו, לא מקודמים בצבא, וחלק מפקודיהם שרואים את האווירה שנוצרת בוחרים לעזוב. זו, כתב, "עוד דוגמה לאופן שבו החברה האזרחית בישראל מסרסת, לאט אבל בטוח, את כושר הפעולה, היוזמה והיצירתיות של מפקדי השדה". מפקדים, למעשה, מפחדים לטעות, וכפי שאמר אמר לי המ"מ שלי בצנחנים ביום הראשון של הטירונות, "מי שלא טועה, לא עושה".

בעיה נוספת, שעליה הצביע, היא מעורבות הורים מוגברת בנעשה בצבא. "היום יכולים הורי חייל להתקשר ישירות לטלפון הנייד של המ"פ ולדרוש ממנו לבטל עונש משמעתי שהטיל על בנם או להקל עליו באימונים", כתב, כאילו היה הבייביסיטר שלו ולא מפקדו שמכשיר אותו ללחימה או מפקד עליו במהלכה. אף שיש במשהו בדברים, הרי שכשקוראים על התרשלות המפקדים בתרגיל ניווט בנחל חילזון, שכתוצאה ממנה נהרג חייל, קשה לצפות מההורים להישאר בחזקת צופים שאינם מעורבים. מנגד, מעורבות מוגזמת של הורים בנעשה בצבא מתרחשת כמעט תמיד כשהמפקדים לא מסמנים גבול ברור.


יחידת אגוז בתרגיל בקפריסין, (צילום: דו"צ).

ב-2009 סיפר מח"ט הצנחנים הרצי הלוי, כיום אלוף פיקוד הדרום, בראיון ל"מעריב" כי בשיחותיו עם הורים לחיילים בחטיבה הפונים אליו (והוא קיבל פניות רבות) נהג לשאול אותם אם לאחר הצבא, באוניברסיטה, גם יבואו לאסיפות הורים? "לא. אז בוא נשים את הקו לא בין הצבא לאוניברסיטה אלא בין התיכון לצבא".

גם בנוגע לרגישות לנפגעים היתה לו תשובה ברורה – היא תלוית הקשר. "הקזת דם אינסופית של מטענים מעוררת מחאה, כמו שקרה עם 'ארבע אמהות'. אבל גם במלחמת לבנון השנייה וגם ב'עופרת יצוקה', אנשים קיבלו את העובדה שבלחימה יש נפגעים בהבנה", אמר. יש בכך הגיון. כשצה"ל יצא ל"צוק איתן" והסביר שהמערכה חיונית בכדי להשמיד את תשתית המנהרות שמאיימת על כלל יישובי עוטף עזה, הציבור קיבל בהבנה יחסית את הלחימה ואת האבדות. אין סיבה להניח שזה ישתנה, ובתנאי שהממשלה והצבא יציבו יעדים ברורים וראויים שבגינם יש לשלם מחיר זה.

כאן מגיע בן ישי לסיבה העיקרית לקושי של צה"ל לנצח את המערכה הבאה, "הפוליטיזציה של הביטחון". הדלפות מידע קריטי מישיבות הקבינט הביטחוני-מדיני, משיקולים פוליטיים, חושפות בפני האויב את המודיעין, מתווה התכנית המבצעית של צה"ל (על יתרונותיה וחסרונותיה) ואת עצם הנכונות של הממשלה לאשרה. דוגמה בוטה היא פרשת המצגת שדלפה מהקבינט ב"צוק איתן", אך היו גם דוגמאות נוספות.

קל לפטור את בן ישי בטענה שהוא מתרפק על העבר, כשצה"ל וישראל היו צודקים, חזקים ונכונים, ובמאמר תגובה בבלוג שלו, "עמר אסטרטגיה", סא"ל (מיל') עמר דנק אף עשה כן. אבל מוטב להקשיב לו, שכן גם אם אף אחת מהטענות אינה מדויקת כשלעצמה, הרי שצירופן הכללי מדאיג ואמור להדיר שינה מעיני הציבור.

את הכוח יש להפעיל בשכל, ובנחישות

בשבוע שעבר פרסם מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS) את מסמך"עוצמה בשעת מבחן", מתווה מדיניות לממשלת ישראל שכתבו עמיתי המכון ובהם פרופסור אפרים ענבר, מיקי אהרונסון והאלופים (מיל') יעקב עמידרור ויאיר גולן. הפרק השני של המסמך "השימוש המושכל בכוח", גורס כי לא ניתן להכריע את החמאס באופן מלא, לשיטתם, ללא כיבוש מחדש של הרצועה, ומאחר וזוהי חלופה לא רצויה, הרי שהיכולת הישראלית לבחור לנהל מלחמת התשה בעזה ולשמור על אפשרויות פעולה רבות, מלמדת דווקא על עוצמתה.

"ישראל פועלת בכוח להשמדת יכולותיהם של אויבים מסוג זה רק אחרי שהיא סופגת סדרת מתקפות ומפגינה מידה רבה של איפוק בפעולותיה ההתקפיות כדי לאגור לגיטימציה. זאת בתקווה שמבצעים גדולים ספורים, שיתקיימו מדי זמן, יחוללו הרתעה זמנית שתאפשר תקופת הפוגה ארוכה". יש בכך הגיון, ובתנאי שממשלת ישראל תדע להחליט גם "לשבור את הכלים" כאשר החמאס מגדיש את הסאה ולצאת למבצע גדול, ובנוסף, שתסביר (כפי שציינו המחברים) לציבור את אופי העימות עם החמאס, ואת שיקוליה.

השיח עם הציבור בנושאים הללו, ממש כפי שטען בשעתו ח"כ עפר שלח בספרו "האומץ לנצח", חיוני בכדי להבטיח את תמיכתו במהלכים ואת נכונותו לגלות הבנה לעלות הגבוהה, שכן כמאמר גולן, "לשימוש בכוח יש מחירים, והמחירים האלה, אחרי זה, מתבטאים בבתי הקברות".

מנגד, המסמך (שדברים שגולן אמר בעבר מהדהדים בו) קובע שאף שהתמרון הקרקעי אינו תמיד הפתרון המתאים וניתן לעתים לבחור בתגובה מבוססת אש ומודיעין, הרי שב"התרגש תרחיש צפוני הכולל איום חסר תקדים על העורף, על ישראל לגייס את כל צבאה, ולהכריע את חיזבאללה בלבנון על ידי שילוב של מתקפת מחץ יבשתית ואווירית".

במאמרו, אמר בן ישי דברים דומים. בפרק מתחו חוקרי המכון ביקורת על כך שבשלושים השנים האחרונות זנח הצבא את התמרון היבשתי. במקום זאת צה"ל הצטיין במבצעים מיוחדים ותקיפות אוויריות והסתמך על "השגת מודיעין מדויק, הפעלת אש מדויקת ומסיבית (ברובה מהאוויר), וציפייה כי השילוב המוצלח של השניים יביא להשמדת האויב ולהכנעתו". השיטה, קבעו, לא עובדת. ההישגים אינם חד-משמעיים, המערכה ממושכת והאויב מסיים אותה בתחושת הישג ברורה.

מאמץ ה"מודיעין-אש" חשוב, אך הוא יכול רק לתמוך במאמץ העיקרי, הקרקעי, ולא להחליפו. "רק מאמץ קרקעי נחוש יכול לשבור את רוח האויב. יש חששות שווא כי גישה צבאית זו היא עתירת נפגעים. אומנם לחיכוך הגבוה יש מחירים, אך משך הלחימה הקצר יחסית, תוך הכרעת כוחו הצבאי של האויב, עשוי להביא דווקא למספר נפגעים נמוך יותר בחזית, ובוודאי בעורף. לא בכל מצב יהיה צורך או רצון להפעיל את יכולת התמרון, אבל על הצבא להיות מוכן לבצע תמרון רחב ומהיר".

התמרון חיוני, כתבו, משום שהשטח מהווה את בסיס הפעולה של האויב וה"שליטה בו שוללת את חופש הפעולה שלהם"; צמצום ירי הרקטות על העורף ניתן להשגה רק באמצעות כוחות קרקעיים; "האויב עשוי לספוג נזק כבד מהאוויר, אולם עצם קיומו כישות שלטונית או שליטתו בשטח אינם נתונים בסכנה. לעומת זאת, כיבוש שטח נרחב ושליטה בו מהווים לרוב איום גדול יותר על שליטים וארגונים". היעדר נכונות לתמרן אכן מביאה את אויביה של ישראל להעריך כי יכולתה לפגוע בהם מוגבלת וכי החברה הישראלית חלשה ואינה מוכנה להסתכן ולספוג מחירים. בשל כך, כתבו, יש להדגים "יכולת התמרון וההכרעה היבשתית בצורה משכנעת, בעת הצורך, כדי לבסס את אמינות ההרתעה".

הפעלת כוח שכזו, אינה מבטיחה כמובן ניצחון, אבל היא עשויה לתת בידי ישראל הישגים מוחשיים יותר בתום העימות הבא. השבוע פורסם שגם הרמטכ"ל אביב כוכבי משוכנע שניתן להכריע צבאית ארגונים כמו חמאס וחזבאללה ובתכנית הרב-שנתית שהוא מגבש לבניין הכוח מושם דגש על תמרון קטלני בחזית. מנגד, תפיסת הביטחון לעשור הקרוב שגיבש ראש הממשלה נתניהו ממשיכה לדבוק בקו המסורתי של הפעלת אש ועוד אש, שעליו מתחו חוקרי המכון ביקורת. סביר שצה"ל יבחר, כדרכו, בפתרון של "גם וגם" לפיו יוקצו משאבים חלקיים לתמרון הקרקעי ואת העיקר ישקיעו במרכיבי המודיעין והאש. "עוד מאותו דבר" זה פתרון רע, אבל לך תלמד כלב זקן תרגילים שכבר שכח.

(המאמר פורסם במקור באתר "זמן ישראל", בתאריך 12.06.2019)

(מתוך הבלוג "על הכוונת", 12.06.2019)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הסביבה האופרטיבית: ימי קרב שעלולים להסלים למלחמה לא רצויה | מאת איתי ברון וגל פרל פינקל

אויבי ישראל מורתעים מעימות וטרודים בבעיות פנים • במלחמה תתמודד ישראל עם פגיעה נרחבת בעורף, חדירת כוחות לשטחה וכן עם מתקפה תודעתית במטרה לערער את חוסנו של הציבור ואמונו בהנהגה המדינית והצבאית

.... המערכה עשויה להתנהל אפוא בשני ממדים שונים: באחד יתקפו אויביה של ישראל את העורף באש תלולת מסלול בכמויות שטרם נראו בעבר, ובשני תתקוף ישראל את כוחות האויב בשטחו, הן באמצעות מאמץ אש והן באמצעות תמרון קרקעי. אולם אפשר שייווצר רושם של קשר רופף בלבד בין שני הממדים. נוכח ההרס בערי ישראל, תושבי ישראל שיהיו נתונים תחת אש לא יתרשמו יתר על המידה מן ההרס האדיר שימיט צה"ל על מערכי האויב (גם אם יהיו ממוקמים בלב אוכלוסייה אזרחית) וממספר פעיליו שייפגעו במהלך הקרבות. מפקדי גדודים במלחמת לבנון השנייה סיפרו כי במהלך הלחימה, למרות ליקויים ותקלות, הם חשו שביצעו את המשימה ובסך הכול ניצחו, והינה בשובם ארצה התברר להם כי הציבור חושב שההישג נע בין תיקו להפסד. בהתחשב בנזק הצפוי במלחמה הבאה, תחושה זו תועצם...

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)