כמעט ואין שבוע בו אנו לא עדים לכתבה חושפנית על פרט כלשהו בצה"ל או מערכת הביטחון בכלל. אני רוצה לפתוח בדיון שנובע ממספר הכתבות הרב בתקשורת והעיתונות הישראלית. רבים, כולל חברי פורום זה, טוענים כי אין שום תועלת בכתבות אלו שלכאורה חושפות מערכים ופיתוחים טכנולוגיים של הצבא שאולי מוטב היה להשאירם בצל.

האם ישנו מקום לחשיפה זו? האם מוטב להמעיט בה? מהם השיקולים בחשיפה זו? הרתעה? ל"פ? יח"צ? האם ניתן להסתדר גם ללא חשיפה זו? מהם, לחילופין, היתרונות באי חשיפה?
האם ישנו מקום לכתבות כמו "מפקד יחידה 504 הוחלף. א' החליף את ב'"? (כתבות שלא באמת אומרות דבר - בשב"כ ובמוסד, לדוגמא, אין כתבות סרק כאלו).

האם מדינת ישראל ומערכת הביטחון צריכה לבחון מחדש את מדיניות החשיפה של הפרטים שהיא מעניקה בתקשורת הגלויה אודות מערכים ופיתוחים טכנולוגיים בפיתוח או בשירות מערכת הביטחון?

בנושאים טכנולוגיים לפחות, אפשר להסתדר ללא חשיפה. אפשר גם להסתדר עם חשיפה. זה תלוי בשיקולים כלכליים של הצבא.

משרד הביטחון רוצה למכור מוצר באמצעות כתבות בהן מופיע אותו מוצר בשירות הצבא. מצד שני, אנחנו מגיעים למצב בו ניתן ממש לעשות פרופיל מדויק על כל יחידה ויחידה בצבא ואמל"ח בו היא משתמשת...
גם באתר של צה"ל יש כל כך הרבה כתבות פרופיל כאשר במקרה זה האינטרס הוא עידוד גיוס.

אחד הפתרונות במלחמת המידע והפקת מודיעין של האויב ממקורות גלויים (OSINT) היא דיסאינפורמציה, כך שהאויב לא יודע מה נכון ומה לא נכון, מה מדויק ומה מנופח.

למרות זאת, יש חשיפות שגם אני לא מרגיש נוח איתן, כגון חשיפת שיטות פעולה של גיוס סוכנים ע"י המוסד, או חשיפת בכירים בארגונים אלה (גם אחרי שפרשו).

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

השני סנט שלי? בישראל יש אנשי תקשורת רבים מאוד מהתחום הביטחוני ביניהם: רוני דניאל, ניר דבורי, יואב זייתון, יוחאי עופר, רונן ברגמן, יוסי מלמן, אמיר בוחבוט, אלון בן דוד, רון בן ישי, עמוס הראל, עמיר רפפורט ועוד. הם מהווים גוף לחץ חזק מאוד על מערכת הביטחון בחשיפת מידע. אז אמנם, כחלק מה"דיל", הם כפופים לצנזורה והאינטרס של מעבירי המידע (המדינה) אך מצד שני הם הופכים את מערכת הביטחון לשבוי שמחויב לתדלק את הכתבים הרעבים.

ראשית, אני חושב שרוב הכתבות הן תוצאה של רצון המערכת (התקשורת כמובן שמחה לשתף פעולה עם הרצון הזה). המערכת שמחה להתגאות, ובמידה מסוימת היא גם חשה שהיא זקוקה ליחסי צבור - בין ברמה היחידתית (למשל כדי למשוך מתגייסים ליחידה מסוימת או להעלות את התדמית ומורל של המשרתים שם) ובין ברמה המערכתית (למשל כדי להצדיק את הבקשה התורנית לתוספת של מיליארדי שקלים למרות התחייבויות של ראשי המערכת לא לבקש יותר ולמרות דו"חות של ועדות שמונו כדי לבחון את הצרכים התקציביים).


הבעיה שלי היא יותר עם מה שלא מתפרסם מאשר עם מה שמתפרסם. יש מעט מאד דיון, למשל, בנושאים הכבדים של מבנה הכוח, ההצטיידות, מודל כוח האדם, תפישות ההפעלה וכיו"ב. יש הרבה מאד שאפשר לדון עליו גם בלי לחשוף סודות. דברים שבמדינה מסודרת נידונים בשימועים פומביים, בדו"חות צבוריים, במכוני מחקר וגם בעתונות כמעט לא זוכים כאן לאזכור. נכון שהרבה יותר סקסי לפרסם שיחידה של מאתיים איש שחלקם דוקטורים בפיקוד אל"מ הצליחה לפתח רחפן שחותך חוטים של עפיפונים או שבין בוגרי קורס הטיס האחרון יש ארבע בנות ואחד חרדי לשעבר ושיש סיכוי שאולי בעוד ארבע שנים נזכה לראות טייס אתיופי, אבל עם כל הכבוד זה לא מה שיקבע את עתיד מדינת ישראל.

יפה ענית לעצמך - כותבים על מה שסקסי, מביא רייטינג, ועושה טוב על הלב והביצים. פונים מלכתחילה למכנה המשותף הנמוך ביותר, כי עם כל הכבוד יש יותר מוסכניקים ומעצבות שיער ומוכרי פלאפל ונהגי אוטובוס מאשר אנשי מטה וניהול.

בשביל הנושאים הכבדים יש אתרים כמונו, את רוב הציבור זה בכלל לא מעניין ועוד פחות באמת יכולים להשתתף בשיחה.

באשר לכתבות יח"צ על יחידות מיוחדות, הרשו לי לשאול את חברי הפורום, מה הכתבות הללו מנסות להשיג? לעודד גיוס של מלש"בים? האם זה הכרחי? לא עדיף לעשות, אם כבר, כתבות יח"צ רק ליחידות בעלות שיעורי מוטיבציה נמוכה? ובכלל, האם זה עובד? האם יש מחקר שמראה שריבוי חשיפה תקשורתית של יחידות בצבא מעלות מוטיבציה בקרב חיילים? האם אין אלטרנטיבות לדרכי עידוד גיוס? (כאלו שלא חושפות סתם מידע מיותר שמוטב היה שנשאר בצל)

אתה חושב שיושב במקום כלשהוא קצין בכיר ומתכנן את הכתבות האלו,
בעוד שלמעשה אלו יוזמות של העיתון- או של גורמים בחילות והזרועות השונים,
שלא מעניין אותם אם ליחידה אחות בזרוע אחרת יש כרגע ביקוש נמוך.

ראה תגובה שלי מעל. אני מודע לכך שהיוזמות הללו באות מהעיתונות ולא מן המערכת - אשר היא שבויה של העיתונות ונדרשת לספק עצם לעיתונאים (הרבים) והרעבים.

דיון צבורי לא אמור להתקיים רק בעתונות היומית. יש לא מעט ערוצים אחרים. ועדות של הכנסת, כנסים, מאמרים ב-"מערכות" ובמקומות אחרים, כתבי עת אקדמיים וחצי-אקדמיים, אפשר היה לעשות הרבה. בנושאים הכלכליים יש, למשל, לא מעט דיון בעתונות הכלכלית - אבל בדרך כלל הנושאים האלה הם רק האספקט הכלכלי של נושא רחב יותר (למשל שכר הסדירים ואנשי הקבע, שהוא חלק מהנושא הגדול של "צבא העם"). לפעמים יש קצת דיונים בנושאים אחרים (למשל היחס בין הרבנות הצבאית לחיל החינוך, שוויון הנשים בצה"ל וכו') כשזה חלק מאג'נדה חברתית של קבוצה כזו או אחרת. בנושאים העקרוניים והמקצועיים נראה שלאף אחד כמעט לא אכפת.



אני מוכרח לומר שפורומים כמו זה הם לא מקום לקיום דיון צבורי רציני. גם כאן הענין בפרטים קטנים (מה לעשות מול עפיפונים, נגיד) גדול בהרבה מהענין ואולי גם הידע בנושאים הרחבים (מסמך "אסטרטגיית צה"ל" שפרסם הרמטכ"ל, נניח). מגבלה קשה על קיום דיון צבורי היא העובדה שהמערכת מנסה בכל כוחה למנוע קיום של דיון כזה ומסתרה כל נתון אפשרי גם במקרים שאין לכך שום סיבה של בטחון שדה. רק לאחרונה התבשרנו שלראשונה בתולדות המדינה צה"ל מוכן סוף סוף ברוב טובו לחשוף בפני משרד האוצר כמה כסף הוא משלם לחייליו, אבל גם עכשיו הוא לא מוכן להעביר נתונים לגבי השנם הקודמות... זו רק דוגמה אחת. אבל לא רק הצבא אשם, גם אנחנו שבעצמנו ודרך נציגינו בכנסת ובתקשורת לא דורשים ממנו לחשוף יותר ולא מפקחים עליו.

אמת.
יש הרבה מאוד כתבות בנושאי צה"ל-חברה, שחיתות, ביקורות וכו' שאכן טוב מאוד שמתפרסמות. לעומת זאת, כתבות בסגנון "חשיפה: הצעצוע החדש של סיירת מטכ"ל" אני לא מבין איך בצבא מסכימים לכך. נכון שהן עוברות צנזורה אבל עדיין אין להן שום תכלית. להרעיל את הנוער על היחידה? לשכנע את הממשלה להוסיף תקציבים לצבא? שיעשו את זה על יחידות אחרות שיותר "זקוקות" לכך.

ובאשר לל"פ. קשה מאוד לדון בכך כי אף אחד לא יוכל להגיד פה האם הוא שם לב שכתבה מכילה ל"פ. אולי יש דוגמאות מן העבר לל"פ בכתבות בעיתונות? אני הולך על גישת ה'ל"פ בתיאוריה אך בפועל הכל אמת'. איזה כלי תקשורת בארץ יעז לפרסם מידע שקרי במכוון? (*אני לא מדבר על כלי תקשורת בחו"ל*)