 |
15-12-2017, 11:15
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
|
מאמר בבלוג "על הכוונת" על מנהרת הטרור וההסלמה באיו"ש ובעזה
דרוך ונצור: צה"ל פועל להשגת רגיעה באיו"ש ובעזה, לא בטוח שיצליח בכך \ מאת גל פרל פינקל
חלק מהמאמר מצורף.
דרוך ונצור: צה"ל פועל להשגת רגיעה באיו"ש ובעזה, לא בטוח שיצליח בכך \ מאת גל פרל פינקל
בעוד שביהודה ושומרון צה"ל מצליח, לרוב, להכיל את האירועים ולמנוע הסלמה, נראה שבדרום הוא מתקשה להגיע לאותה תוצאה. למרות שלשני הצדדים, ישראל וחמאס, אין אינטרס אמיתי בהסלמה רבתי כלל לא בטוח שיצליחו להימנע מכך.
מנהרת החדירה של חמאס שהושמדה השבוע בקרבת קיבוץ נירים, (צילום: דו"צ).
בעוד שבצפון ישנה רגיעה זמנית במתיחות הרי שבדרום העניינים מתחממים, ומהר. מאז הכריז הנשיא טראמפ בשבוע שעבר כי ארצות הברית מכירה בירושלים כבירת ישראל החלו, מי שמוגדרים במערכת הביטחון כ"ארגונים פלסטינים סוררים", לירות רקטות מרצועת עזה לעבר ישובי הדרום. מאז מבצע "צוק איתן" רואה ישראל בחמאס כמי שאחראי לאכוף את הפסקת האש, והארגון אכן מקפיד על-פי רוב לאכוף אותה. הפעם, בחר לאפשר את הירי. במקביל נחשף כי השב"כ עצר חוליית פעילי חמאס שתכננה לחטוף חייל צה"ל או אזרח ישראלי באיו"ש. פיגוע שכזה, לו היה מצליח, היה כמעט בהכרח מביא להסלמה משמעותית ולעימות רחב היקף עם החמאס בעזה. עצם ההנחייה על הוצאת פיגוע שכזה אל הפועל מעידה על מוכנות הארגון לכך.
מנהרת החדירה שהשמיד צה"ל השבוע, שראשיתה בחאן יונס וסופה היה עשוי להיות בקיבוץ נירים, מלמדת שבארגון משתדלים לשמור על האופציות פתוחות, לפחות עד השלמת המכשול ההנדסי שמקים צה"ל. הפעם, שלא כמו לאחר השמדת מנהרת החדירה של הג'יהאד האסלאמי לפני כחודש, השכילו במערכת הביטחון ובדרג הפוליטי להימנע מהצהרות מתלהמות שיגרו את החמאס לפעולת תגמול. אולם שלילת נשק המנהרות מן החמאס עשויה לחייב את הארגון להפעיל את אלו שנותרו ברשותו, כמו גם יכולות נוספות, בטרם יאבד אותן כליל. ניכר כי הצבא עושה מאמצים גדולים להגיב באופן מדוד על הירי הרקטי ולאותת לחמאס כי באם יימשך, תוחרף התגובה באופן דרמטי. מנגד, כלל לא ברור מה יהיה אופי התגובה של ישראל מאחר ואין לה אינטרס להיכנס בעת הזו למבצע מוגבל בנוסח קיץ 2014, אך גם אין בכוונתה למוטט את שלטון החמאס ברצועה.
מימין: הרמטכ"ל מופז באינתיפאדה השנייה, (צילום: דו"צ).
ביהודה ושומרון לעומת זאת יש סימנים של רגיעה. הכרזת הנשיא טראמפ הציתה גל אלימות ביהודה ושומרון, כמו גם ברצועת עזה. אבל כשבוחנים את תגובת צה"ל והמשטרה להפגנות האלימות אי-אפשר להתעלם מכך שכמה מלקחיהאינתיפאדה השנייה הופנמו היטב. צרוב בטראומת הנסיגה מלבנון, החליט אז הפיקוד הבכיר של צה"ל בראשות הרמטכ"ל שאול מופז להפעיל כוח רב בתגובה להסלמה שפרצה באותם ימים. ההיגיון שמאחורי ההחלטה היה להבהיר לפלסטינים את מחירו של כל יום לחימה. כל ניסיון השתלטות על צומת, כל הפגנה מלווה בירי, כל מעשה אלימות שהוא יסתיים בנפגעים פלסטינים. וכך אכן היה. כל יום הסתיים בכ-8 הרוגים פלסטינים. הלוויותיהם הפכו גם הן להפגנות, שכללו גם הן ירי לעבר עמדות צה"ל בצמתים מרכזיות (צומת נצרים ברצועת עזה וצומת איו"ש שסמוכה לרמאללה). לוחמי צה"ל השיבו באש, וכך יום אחר יום, הפך גל האלימות לכדי מערכה של ממש, קשה בהרבה מכל עימות שבא אחריה.
מופז אף סיפר באותם ימים על שיחה טלפונית שקיים עם ראש הביטחון המסכל ברצועה, מוחמד דחלאן, שזעם על כך שבקרב הפלסטינים נרשמו נפגעים כה רבים "ואצלכם כל כך מעט". אף שאין בכך בכדי להפחית מאחריות הפלסטינים לגל האלימות שלימים הפך לאינתיפאדה השנייה, הרי שהנפגעים הרבים שספגו מנעו כל אפשרות לעצור את ההידרדרות. הפלסטינים, כתבו לימים עפר שלח ורביב דרוקר בספרם "בומרנג" (הוצאת כתר, 2005), היו כאותו "מהמר, המכפיל את סכום ההימור רק כדי שיוכל לקום בכבוד מן השולחן" (עמוד 54). כיום, נראה כי היה מי שהקפיד להבהיר לחיילים כי זולת איום ישיר על חייהם, החלק החשוב ביותר ברובה הוא דווקא הנצרה. כמות ההרוגים שנרשמה בצד הפלסטיני היתה מועטה בהתאמה.
מימין: מפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ניב, והרמטכ"ל איזנקוט, (צילום: דו"צ).
זה לא מפתיע כשבוחנים מיהי הנבחרת שמובילה את הצבא בהתמודדות הזו. הרמטכ"ל איזנקוט שימש, בראשית האינתיפאדה השנייה, כמזכיר הצבאי של ראש הממשלה ברק ובהמשך שימש כמפקד אוגדת איו"ש. מפקד פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה, ומפקד אוגדת איו"ש, תא"ל ערן ניב, שימשו אז כמפקדי גדודים (נומה בצנחנים וניב בנח"ל) ובהמשך פיקדו על חטיבות מרחביות. שם למדו כי ביכולת של צה"ל לפעול באופן ממוקד שמבדיל בין הטרור לאוכלוסייה, טמון המפתח להרגעת השטח. במקום כתרים וסגרים הופעלו כוחות מיוחדים, מסוערבים, ובוצעו פעולות מעצר כירורגיות שנשענו על מודיעין מדויק.
פיגוע הדקירה בירושלים, היה קטליזטור אפשרי להידרדרות, ונראה כי גם הפעם זיהו בצה"ל את המוקש ובחרו בתגובות מדודות בשטח. מוקש נוסף טמון במה שכונה בשעתו בצה"ל "הרב"ט האסטרטגי" (מושג שהושאל מחיל הנחתים האמריקני), שבהחלטה נמהרת או שגויה עלול להצית את השטח. דוגמה להחלטה כזאת היא המקרה של לוחם מחטיבת כפיר שירה בנער פלסטיני שהתקרב אליו בסמוך לכפר סלפית, משום שחשב שיש בכוונתו לדקור אותו. הפלסטיני לא היה חמוש ונראה שהלוחם טעה בשיקול הדעת. מנגד, אלו שמבקרים את החייל מתעלמים מכך שהוא נדרש להכריע האם ניצב בפניו איום או לא, תוך שניות. דילמות שכאלו התחדדו לאחר פרשת אלאור אזריה, אולם נראה כי בניגוד לטענות שנשמעו מימין, הפרשה לא "סירסה" את חיילי צה"ל ולא מנעה מהם להגיב באירועי טרור.
פרשה אחרת, חמורה פחות, היא זו שבה תועד מ"כ בגבעתי גונב פירות מדוכן בחברון. על החייל נגזרו 20 ימי מחבוש וכן הדחה מתפקידי פיקוד, אבל אירועים שכאלה מציגים את צה"ל כאותו כוח כובש וקלגס, כפי שארגונים דוגמת "שוברים שתיקה" מנסים לתארו. אמת. מעולם לא התקיימה אותה אולימפיאדה מוסרית, כתב פעם עמוס הראל, "והאתלט הישראלי הגיע ראשון בתחרות של קפיצה מוסרית לרוחק", בביקורת על הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם. אך צה"ל מצליח, על-פי רוב, לשמור על דמותו המוסרית וערכיו גם נוכח חיכוך מתמיד עם האוכלוסייה הפלסטינית ולחימה בטרור. הטיפול המהיר של צה"ל בפרשות שכאלה הוא מרכיב נוסף ביכולת להרגיע את השטח ולמנוע את ההתפרצות האלימה הבאה...
(המאמר פורסם במקור באתר "דבר ראשון", בתאריך 15.12.2017)
(מתוך הבלוג "על הכוונת", 15.12.2017)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח! 
מצב כלאיים
