וייטנאם: סדרת המופת הדוקומנטרית, עכשיו גם בישראל

אני אכן אוהב מאוד לקרוא את ניסן שור, בדרך כלל רשומותיו ברמה הרבה יותר גבוה.
אציין שבעיתון מעריב ניצחו אותו, שכן שם רון מיברג בכה שעה אחת יותר:
"מלחמת וייטנאם": "18 שעות שקרעו אותי לגזרים, ישבתי ובכיתי כמו ילד"

לגיהינום ובחזרה: הסדרה התיעודית המהפנטת, המתישה, והסוחפת, שהפקתה נמשכה כמעט עשור, היא יצירת מופת טלוויזיונית. רון מיברג צפה בה ולא הצליח לעצור את הדמעות

רון מיברג

18/11/2017 19:24

בתום צפייה של 18 שעות מהפנטות, מתישות, סוחפות, מרעישות ומייאשות, שדרדרה אותי למחשבות נוגות על הלך רוחה, עומקה ורדידות תחושותיה של אמריקה, ב"מלחמת וייטנאם" המופתית מאת קן ברנס ולין נוביק - סדרת הטלוויזיה התיעודית שהופקה עבור PBS (בישראל תעלה ביס VOD וב־3.12 תשודר ביס דוקו), ואמורה הייתה לפתוח את הדיון במלחמת השולל (1960–1975) כפי שמשפט אייכמן פתח את הדיון בשואה - קרו לי הדברים הבאים:
שנתי המקוטעת ממילא כתנומת ספסל של הומלס אלכוהוליסט בתחנת אוטובוס, הפכה מסויטת, ומתרוצצים בה בערבוביה השבוי הצפון־וייטנאמי שהקולונל הדרומי המתועב ירה בראשו בשידור חי; הילדה העירומה שנמלטה מענן נפל"ם צמיגי ו–30 אחוזים מגופה מכוסים כוויות, ורצה בכביש המוליך מכפר הבקתות העולה באש אל הצלמים ששפכו עליה מים מהמימיות שלהם;
קרבות אש מטווח אפס, brawls בעגת הלוחמים ואלפי גוויות מפוזרות, שלמות ומפורקות, עם פנים ובלעדיהם ופלאשבק לזיכרונות שיחתי עם סימור הרש, חושף הטבח הנורא בכפר מי ליי, שהגדיר יותר מכל מה יכול לקרות לנערים הנורמטיביים ביותר אחרי חודשים של שיטוט חסר תכלית בג'ונגל, בחיפוש אחרי אויב חמקמק תוך שהם דורכים על מוקשים, קופצים או נופלים למלכודות חפורות של קני במבוק מושחזים.
נזכרתי בעשרות, או שמא מאות, הספרים שקראתי על מלחמת וייטנאם, שבה נהרגו כ–58 אלף חיילים אמריקאים וכשני מיליון וייטנאמים מהדרום ומהצפון, ותהיתי מדוע רק אמריקה לבדה מסוגלת לסגת מהמלחמה המזוינת ביותר בתולדותיה, עם היצע ספרותי, פרוזה ותעודה, כה עשיר, מנומק, כתוב היטב ומצמרר.
נזכרתי במותו, כמעט חסר התהודה, בשנה שעברה של מייקל הר, מי שכתב את "Dispatches" ("שדרים מווייטנאם"), עדיין ספר המלחמה הטוב ביותר בכל הזמנים, שהיו לי החוצפה והאכזבה לעמוד מאחורי היוזמה להוציא אותו לאור בעברית, כישלון מו"לי שכמותי.
תיאורים מדממים וקשים לעיכול מספרי המלל והצילומים של פיליפ קפוטו, טים אובראיין, רוברט סטון, קרל מרלנטס, טים פייג', דון מקאלין, אדי אדמס, ג'ו גאלוויי ורבים אחרים עלו כשיירי ארוחה חריפה מדי. ויריית הפתיחה למרוץ אחר הפסלון המוזהב של "צייד הצבאים", "אפוקליפסה עכשיו", "השיבה הביתה", "פלאטון", "נולד ב–4 ביולי", "Rolling Thunder", "Casualties of War", וזו רשימה חלקית.
בהשוואה לדורון צברי היקר, קן ברנס הוא יו הפנר של העשייה התיעודית באמריקה. הגבר המיופייף עם תסרוקת של ביטל צעיר וזקן צרפתי גזום קצר, שוודאי מעביר צמרמורת בגבן של נשים מסוימות, קנה את עולמו עם הסדרה המכוננת על מלחמת האזרחים בשנות ה–90. ברנס שבר את השוק ברשות שניתנה לו להיכנס לשדה המוקשים המונח עדיין, עד עצם היום הזה, בין היהירות הצפונית לפריקת העול הדרומית טרם שהחלו במסע ההשמדה הפסיכוטי של אנדרטות רוברט אי לי וחבריו לקונפדרציה. מתישהו בעשייתו הפורייה הפך ברנס למפעלות דוקו בע"מ, והחל פורס את האתוס האמריקאי לפרוסות דקות ושקופות מדי.
בניגוד לצברי, ברנס ושותפתו לעשייה לין נוביק, השקיעו ב"מלחמת וייטנאם" שש שנות תחקיר וארבע שנות צילום ועריכה. התחקירנים שלהם אספו קטעי ארכיון כתובים ומצולמים ב–13 מדינות. הם עברו על 100 אלף צילומי סטילס שמתוכם השתמשו ב–2,000 בסדרה. שבע שעות של חומר ארכיוני מצולם ניצבות בבסיס הצפייה המפרכת והמתישה. כ–1,000 עדים נבחנו והתראיינו ומתוכם נותרו כ–80, ורק כ–20 מהם מרכזיים וקריטיים לסיפור המעשה. טרנט רנזור ואטיקוס רוס כתבו 17 קטעי מוזיקה מקוריים, ואילו הצ'לן יו–יו מה הקליט עם אנסמבל דרך המשי 15 קטעי קישור ורקע.

אפרופו צברי, אלו הן העובדות היבשות. הסיפור כולו הופך למרגש בדקות הקרדיטים הארוכות בפתח כל פרק, כאשר הצופה מתבשר על האנשים, המוסדות והמפעלים רחבי הדעת ותומכי התרבות שתרמו כסף להפקה הקולוסלית הזאת, שלא התעצלה והתעקשה גם למצוא את הדוברים החשובים והרהוטים ביותר מבין האויב הצפון–וייטנאמי ונתנה להם פתחון פה בהיקף העומד בכל קריטריון נוקשה של זמן שווה. שוו בנפשכם שבמקום קרנות התרבות והממשלה המידלדלות שמהן מבקשים צברי ודומיו לינוק את התקציב מפרה שעטיניה יבשו או שהיא לפותה בידיו המצנזרות של הריבון, היו אסם, עלית, בית השיטה, יבואן סובארו, קוקה קולה ואנשים פרטיים עתירי ממון, נותנים את הכסף לתיעוד ההכרחי הזה של תולדות ישראל ומלחמותיה.
נכון שברנס, בעצם הגדרתו כיוצר טלוויזיוני, אינו מהפכן נוסח "מגש הכסף" ורק מנסה לספר בכלים הטובים ביותר את סיפור המעשה. אבל הדעת נותנת שקרן בלווטניק, האחים קוך, פורד ונציגי אצולת ממון אחרים, רצו לדעת, לפחות בערך, מה יהיה לברנס ונוביק לומר על המלחמה שקרעה את אמריקה לגזרים והעומדת עד היום ברקע חוסר האמון הטוטלי של האזרח האמריקאי בנציגי הציבור שלו ובנשיא. זה הכסף שהרים את יצירת המופת שהיא "מלחמת וייטנאם". בלי הכסף הזה היה קן ברנס דוגמן לז'קטים בטעם רע עם זקן צרפתי.
מדוע אני כה נרעש? לעתים נדירות בלבד אני נתקל במפעל תיעודי מסדר הגודל המרעיש והופך הקיבה של "מלחמת וייטנאם", שהוא הבבואה הטלוויזיונית של כל מה שרציתי לראות במו עיני כאשר קראתי את ספרי המלחמה ההם שלימדו אותי אנגלית. אני מכיר את הסיפור הזה מביתי עד לאחרונה. אני יודע כיצד מרגישים כשחוזרים לבושי מדים לשדה התעופה שבו ממתינים סטודנטים שקוראים לחיילים החוזרים "רוצחי תינוקות" ונהגי מוניות לא רוצים להסיע אותם הביתה.

אני בעיקר נרעש, משום שבסדרה שהפיק על מלחמת העולם השנייה, “The War", נכשל ברנס, הנשאר צמוד לנוסחה טלוויזיונית שאינה לוקחת סיכונים אלא מנסה להשיב באורח מתודי מדי על השאלות האלמנטריות ביותר, ואילו בסדרה על וייטנאם, חמוש באותן שאלות עצמן, היו התשובות, החומרים המצולמים, הארכיוניים והעכשוויים, ובעיקר אישיותם ואופיים המתפרץ, המרשים, העמוק, הנרגש והדומע של החיילים לשעבר, שהם כולם בני גילי ודורי, גדולים מהנוסחה שלפעמים עובדת ולרוב לא.

למרות עשרות ראשים מדברים, אתם לוקחים איתכם מ"מלחמת וייטנאם" את תיאורו המאופק של חייל המארינס ג'ון מסגרייב, שלאורך כל דיבורו נמצא על סף בכי, מרטיט שפתיים אך אינו דומע, המתאר כיצד התגייס, נלחם, נפצע, הוכרז כמת, ניצל, שב הביתה והצטרף לתנועת המחאה לעצירת המלחמה בווייטנאם. אתם רואים אותו ואת חבריו לקרב מקיפים בטבעת הדוקה את הפנטגון שסביבו הוקמה בחופזה גדר תיל של מחנה מעצר, והוא ולוחמים אחרים משליכים מעליה על שולחיהם את המדליות הנכספות ביותר שנתנו להם על מעשי גבורה עילאיים.
אתה נשאר עם התחכום הקריפטי של הסופרים אובראיין, קפוטו ומרלנטס, שכתבו ספרים גדולים על המלחמה והם כעת דובריה המרגשים ביותר. או עדותו של רון פריזה, טייס מסוק שהתנהגותו גבולית לחלוטין וגורמת לצופה להישען בחשש לאחור. או המארין ארהרדט, שהדבר הנורא ביותר שעשה במלחמה היה להצטרף לאונס קבוצתי של נערה וייטנאמית, שבסוף שיספו את צווארה.

זאת הייתה מלחמה נטולת ערך טרומי וזוללת חיי אדם באכזריות חסרת תקדים. מי שלא נהרג - נפצע. מי שלא נפצע - צולק. מי שלא צולק - איבד את חבריו הטובים ביותר או את בני משפחתו. מי ששרד את כל אלה - נשם את אייג'נט אורנג', התרסיס הכימי שהטילו מטוסים אמריקאיים על הג'ונגל הווייטנאמי בניסיון לפנות לחיילים שדה ראייה ושטח אש חשוף. "מלחמת וייטנאם" חזקה יותר מגרסתו של קופולה ללב המאפליה, משום שהיא מייצגת את המקרה יוצא הדופן שבו אומנות אינה יכולה לחקות או לשחזר מציאות, והיא קורסת לידה ואינה מצליחה לעמוד על רגליה.

נשיאים רבים מדי היו אשמים בה, וכולם שיקרו לאומה כמו גדולים. קנדי, ג'ונסון, ניקסון. רוברט מקנמרה, שר ההגנה, שזכה להתחרט על חלקו בתרמית הגדולה טרם מותו, התוודה על שקריו. רק קיסינג'ר לבדו נותר מבוסס בחולות הטובעניים של רשעותו המקיאווליסטית. את המלחמה שלא היה אפשר לנצח בה אמדו ביחס בין הרוגי האויב והאבידות האמריקאיות. קראו לזה Kill Ratio, והוא היה חזות הכל. הגנרלים, ובראשם וויליאם וסטמורלנד, ניפחו מספרים, שתפחו ל–600 אלף חיילים אמריקאים בעת ובעונה אחת, פלשו ללאוס, הפציצו את קמבודיה והפעילו תוכנית חיסולים מיתית בשם "פיניקס" בלי לתת דין וחשבון לקונגרס או לאומה, עד שבא דניאל אלסברג ממכון "ראנד" והדליף את מסמכי הפנטגון.
מייקל הר כינה אותה "מלחמת הרוק'נרול" הראשונה, כי זה מה שהייתה. ברנס ונוביק בחרו את הפסקול שלהם מתוך כאלף משירי התקופה. מה שהגיע למסך הוא המיטב של הביטלס, הרולינג סטונס, בוב דילן, ג'פרסון איירפליין, פרוקול הארום, באפלו ספרינגפילד וגם "אוהיו" של ניל יאנג ו"וודסטוק" של ג'וני מיצ'ל. "כאשר הגיטרה שלי מתייפחת בעדינות" משמש רקע למרחץ הדמים בעורף ו"תני לי מחסה" מדמם בחזית. כבייבי–בומרס אנחנו יודעים שזאת המלחמה שלנו, אף שאת שלנו ממש טרם פרטנו לעשייה ספרותית או אחרת. אין שיר שהסדרה מחמיצה. ואם אתה שואל בפרק השישי איפה הנדריקס, הוא מגיע בשמיני. וג'ניס מגיעה בתשיעי, וחומר הגלם המצולם מוודסטוק מגיע בין בוץ לבוץ.

יש סדרות שנופלות על קריין וקריינות. לקח לי כמה דקות לזהות את קולו הנהדר של פיטר קויוטי. אם אראה לכם צילום שלו, תזהו אותו כשחקן קולנוע בעל הישגים צנועים וכמי שכתב אוטוביוגרפיה מרתקת על שנות ה–60. הנה קריין שמחזיק סדרה על כתפיו. הוא אינו מפסיק לקריין בנוסח הדוקומנטרי הישן, אבל הוא לא מנג'ס. המילים אינן מסתירות את התמונות, והקול כמו עולה משדות האורז ועשב הפילים ונישא ברוח עד אוזנינו.

אומרים כי עד עתה נמכרה הסדרה לשידור ב–35 מדינות. אני מניח שיצטרפו נוספות. הלקח אוניברסלי, נתיבי המוות דומים, השכול זהה. גם הטמטום המניע את מכונת המלחמה. גם תאוות הכוח, הכיבוש, הבצע והשלטת הדמוקרטיה באלימות למיגור הרשע. אותו בולשיט בשפות שונות. אלא שכוח המכירה האמריקאי גדול משל אחרים.

זה לא נגמר עד שמיה לין, האמריקאית הצעירה ממוצא סיני, בת 20, זכתה בתחרות העיצוב של אנדרטת וייטנאם בוושינגטון, זאת המכונה "הקיר". גם על הארכיטקטורה הגאונית של נערה בת 20 שנבחרה מתוך 1,400 הצעות שונות, נמשכה הלחימה בכל עוזה. אמריקאים רבים שנאו את המחפורת המדושאת שעליה נשענים שני קירות שיש שחורים כראש חץ. עד שהיא נחנכה לפני 35 שנה בדיוק ומי שהגיע קרס מעוצמת הרגש וההלם על ברכיו. כולל ג'ון מסגרייב שהתאפק כל הסדרה ומירר בבכי מול הקיר. ברקע, ברגע של השגחה עליונה, מניח ברנס לסיימון וגרפונקל לשיר את "גשר מעל מים סוערים".

אינני זוכר מתי בכיתי בפעם האחרונה מול הטלוויזיה. נכון שבזמן האחרון אני בוכה כשעלה נושר. אבל אחרי 18 שעות שקרעו אותי לגזרים, ישבתי בדקות האחרונות ובכיתי כמו ילד. או אולי בגלל דבר מה אחר. לכו תדעו.
http://www.maariv.co.il/culture/tv/Article-609023

מחפרון אמיתי-

אילוסטרציה, למצולמים אין קשר לכתבה

מאמרו של אלוף מיל' נעם תיבון על הסדרה
חלקו מצורף

המלחמה שכולנו נפסיד בה
הביצה הווייטנאמית של האמריקנים והבוץ הלבנוני שלנו היו בסופו של דבר טרגדיות די דומות – הקונספציות השגויות שהובילו להתפרצותן, האובדן הכבד, וההחלטה האמיצה לסגת. אך הטרגדיה האמיתית תהיה אם לא נלמד את הלקח שהאמריקנים החמיצו - לא לקבל החלטות לפי הטלוויזיה
נעם תיבון
יום שישי, 05 בינואר 2018,
בשבועיים האחרונים צפיתי מדי ערב בסדרת המופת "מלחמת וייטנאם" של קן ברנס ולין נוביק, שסוקרת בעשרה פרקים את אחת הטרגדיות הגדולות ביותר בתולדותיה של אמריקה. בזמן הצפייה בסדרה הראש שלי היה בג'ונגלים של וייטנאם, אבל הלב – בהרים ובקו החוף של לבנון. ככל שפרקי הסדרה התקדמו בסקירת מצעד האיוולת האמריקני במזרח אסיה, הלכו והתחזקו המחשבות שלי על מה שקרה למדינת ישראל בין הרי השוף לביירות.
ראיתי את תמונותיו של הנשיא לינדון ג'ונסון מתייסר על כל חייל שנהרג בווייטנאם, ונזכרתי בתמונותיו של ראש הממשלה מנחם בגין, צנום ומיוסר, מסתגר בביתו שברחוב צמח בירושלים בעקבות נזקי המלחמה. שני המנהיגים החכמים האלה, שנכנסנו לספרי ההיסטוריה בזכות שורה ארוכה של הישגים, לא יכלו לשאת את הכאב של אובדן החיים ההמוני במלחמה, והחליטו לפרוש לפרוש מהפוליטיקה בעקבות זאת.
היה קשה לעקוב, לאורך הפרקים, אחרי עשרות סיפורים טרגיים של חיילים אמריקנים שנשלחו לחזית, נלחמו, נפצעו ונהרגו, למען מלחמה שבמבחן ההיסטוריה נתפסת היום כמיותרת. 58 אלף חיילים אמריקנים נפלו במלחמה הזו. זה מספר בלתי נתפס במונחים של ימינו.
בשנת 2002 ביקרתי עם משפחתי באנדרטה לזכר הבנים של העיר בוסטון שנפלו במלחמות האמריקניות. ליד האנדרטה עמד איש מבוגר ועצוב, שסיפר לנו כי בנו היה טייס מסוקים שנפל בלחימה בווייטנאם, וגופתו לא אותרה מעולם. האנדרטה היא עבורו פינת הזיכרון היחידה שיש לו מבנו.
סיפורי ההרוגים הזכירו לי את החברים והפקודים שאיבדתי בלבנון לאורך השנים. נזכרתי בסגן שי וולשטיין וסמ"ר אוהד ניסים, שנהרגו תחת פיקודי בגדוד 202 של הצנחנים בקו רכס רמים. חשבתי על הקצינים שסומנו בתור דור העתיד של החטיבה – אורי אזולאי, נדב מילוא, איתן בלחסן וערן שמיר – שנהרגו כולם כשהובילו את כוחותיהם לפעילות בעומק לבנון. חשבתי גם על תא"ל ארז גרשטיין, מפקד ענק שהיה דוגמא ומופת עבור הדור שלי ונפל בלבנון שנה לפני הנסיגה משם.
הסדרה מתארת באופן מרתק ומדויק את הקשיים והאתגרים הכרוכים בלחימת גרילה בשטח זר. הצבא האמריקני הופתע בווייטנאם באופן דומה להפתעות שאנחנו, הדור שלחם בלבנון, למדנו להכיר היטב בלחימה נגד הכוחות הפלסטיניים ואחר כך נגד חיזבאללה: מארבים, היטמעות באוכלוסייה אזרחית, ניצול חכם של הפרשי גובה, אזורים מיוערים ומחסות אורבניים וכיוצא באלה. מי שחווה את הלחימה בלבנון ויצפה בסדרה של קן ברנס, ימצא את עצמו פעמים רבות חושב – "זה דומה למה שקרה לנו".
הצפייה בסדרה גרמה לי למחשבות רבות על השנים הארוכות שביליתי בלבנון כחייל וכקצין. בלבנון התחיל השירות הצבאי שלי, כאשר כחייל צעיר בסיירת מטכ"ל נשלחתי עם חבריי לחזית הלחימה היישר מבסיס הטירונות שלנו. לבנון גם הייתה התחנה האחרונה שלי בצה"ל, בתור מפקד הגיס הצפוני – תפקיד שבמסגרתו עבדתי על תכנית מבצעית להכרעה מהירה של חיזבאללה בכל מלחמה עתידית. בעקבות הצפייה בסדרה כתבתי כמה מסקנות שלדעתי מתקשרות גם לחוויה הישראלית בלבנון, ושחשוב לקיים עליהן דיון כדי ללמוד משגיאות העבר- שלנו ושל ארצות הברית.
המלחמה למען הקונספציה
הפרקים הראשונים של הסדרה מציגים את האופן שבו ארצות הברית נשאבה לתוך הלחימה בווייטנאם בעקבות קונספציה שהשתלטה על הדרג הבכיר בוושינגטון. הקונספציה הזו הייתה שהסיכון הגדול ביותר לארצות הברית בדרום-מזרח אסיה היא התפשטות הקומוניזם, ושלכן על וושינגטון לעשות הכול כדי למנוע אותה.
הקונספציה הזו הדריכה את כל פעולותיה של ארצות הברית בזירה הווייטנאמית, עוד לפני הכניסה למלחמה עצמה. היא גרמה לה לתמוך בשלטון הקולוניאלי השנוא והאכזרי של צרפת, גם כשהיה ברור שהעם הווייטנאמי מאס בשלטון הזה ושאין סיכוי שצרפת תמשיך לשלוט בהם לאורך זמן. התוצאה הייתה שצרפת הושפלה ונסוגה מווייטנאם, ואילו ארצות הברית הפכה בעיני וייטנאמים רבים מסמל החירות והחופש למדינה "מוכתמת" שאסור לסמוך עליה. מי שהרוויחו מכך, באופן אבסורדי, היו הקומוניסטים, שהצליחו לצייר את אמריקה כאויב בעיני העם הווייטנאמי.
בהמשך, אותה הקונספציה הובילה את ארצות הברית להמר על תמיכה במשטר רודני ומושחת בדרום וייטנאם, שבסופו של דבר גרר את האמריקנים למלחמה שנמשכה יותר מעשור בג'ונגלים ובביצות. זאת, גם כאשר הציבור בדרום וייטנאם, כולל גרמים שלא היה להם שום קשר לקומוניזם כמו מנהיגי הדת הבודהיסטית, יצאו נגד המשטר הזה. ארצות הברית לקחה הימור, וככל שהיא הפסידה יותר כך היא החליטה להגדיל את מספר הז'יטונים שהניחה על ההימור הזה. זה לקח יותר מעשר שנים ועשרות אלפי הרוגים עד שהפוליטיקאים בוושינגטון העזו לדבר נגד הקונספציה.
אצלנו המילה קונספציה מזוהה בעיקר עם מלחמת יום הכיפורים, אז הדרג המדיני והפיקוד הבכיר של צה"ל שכנעו את עצמם שאין סיכוי שמדינות ערב ינסו לתקוף אותנו. אבל בעיניי, גם בלבנון הייתה קונספציה – כזו שלפיה אנחנו יכולים להכתיב לשכנינו, סוריה, ירדן ולבנון, כיצד חייהם צריכים להתנהל ומי צריך לשלוט בהם. גם הקונספציה הזו נכשלה: רצינו להמליך את הנוצרים על חשבון הפלסטינים ולשנות את יחסי הכוחות בין מדינות האזור, אך בסופו של דבר התברר שאנחנו בכלל מחזקים את השיעים, בני הברית הקיצוניים של איראן.
בארצות הברית, למרבה הצער, הלקח של מלחמת וייטנאם לא נלמד עד הסוף. שלושה עשורים אחרי שנסוגו מווייטנאם, האמריקנים חזרו על אותה הטעות בעיראק: הם נכנסו למדינה כדי להחליף שלטון בעייתי אחד ועל הדרך חיזקו שלטון בעייתי ומסוכן לא פחות – זה של איראן. בימים אלה האמריקנים עומדים מול דילמה דומה בקוריאה הצפונית.
ומה לגבינו? האם אצלנו נלמדו עד הסוף לקחי לבנון? יש בישראל מי שקוראים, למשל, להפיל את שלטון חמאס ברצועת עזה. צה"ל בהחלט מסוגל לעשות זאת מבחינה מבצעית, אבל האם לדרג המדיני יש תשובה לשאלה מה יקרה אחר כך? מי ישלוט בתא השטח הזה? אלה שאלות לא מקבלות מספיק תשומת לב בשיח הציבורי שלנו כיום.
עוצמת אש לבדה אינה נותנת מענה ללוחמת גרילה
הסדרה של קן ברנס מציגה חומרי ארכיון מסמרי שיער על הלחימה בווייטנאם. כוח האש האמריקני שהופעל נגד לוחמי הווייטקונג הוא בלתי נתפס, ובשלבים מסוימים של הלחימה היה אפילו נרחב יותר מזה שהפעילה ארצות הברית בחזית המערבית במלחמת העולם השנייה. מפקדי הצבא האמריקני שכנעו את הנשיאים קנדי, ג'ונסון וניקסון ששימוש ברוטלי בכוח אווירי יביא את הניצחון במלחמה, והנשיאים האמינו להם. בדיעבד, זו הייתה שגיאה קשה.
מפקדי הצבא, במצב של מלחמה, כמעט תמיד ישכנעו את הדרג המדיני שהניצחון נמצא מעבר לפינה, ושאם רק יתנו להם להפעיל עוד קצת כוח אש, הצד השני יישבר. יש מקרים שבהם שימוש מוגבר בכוח אכן מוביל לסיום הלחימה – למשל, במבצע צוק איתן, שארך יותר מדי ימים והסתיים רק אחרי שצה"ל הגביר את עוצמת האש שלו.
אבל הלקח של וייטנאם, ובמידה רבה גם של 18 השנים שלנו בלבנון, הוא שכל מקרה לגופו. לא תמיד עוצמת אש גדולה יותר היא הפיתרון החכם ביותר. מול לוחמת גרילה, שנטמעת היטב בשטח וזוכה לתמיכה מהאוכלוסייה המקומית, לא תמיד עשר פצצות ישיגו תוצאה טובה יותר מפצצה אחת. לפעמים הן דווקא ישיגו פחות, ועדיף יהיה להשקיע באמצעים אחרים כמו הבנה מעמיקה של השטח, מודיעין איכותי, ומדיניות שיוצרת הבדלה בין לוחמי הגרילה לבין האוכלוסייה המקומית.
אחת הטרגדיות הגדולות ביותר שהסדרה של ברנס ממחישה היא ששני הנשיאים שבתקופתם אמריקה נגררה לתוך המלחמה בווייטנאם, קנדי וג'ונסון, לא היו מעוניינים בכלל בהיגררות הזאת. שניהם הבינו שווייטנאם עשויה להתגלות כביצה טובענית, אבל חששו להצטייר כחלשים ולספוג על כך ביקורת קשה מיריביהם הפוליטיים.
מה שג'ונסון וקנדי לא לקחו בחשבון זה את עוצמת ההתנגדות שתעורר המלחמה בבית. ההתנגדות הזו פילגה את המפלגה שלהם – המפלגה הדמוקרטית – ויצרה אווירה רעילה ומלאת שנאה בכל רחבי אמריקה. מפגינים צעירים כינו את החיילים ששבו מהחזית "רוצחי תינוקות". שוטרים שהוצבו בקמפוסים ירו אש חיה לעבר מפגינים נגד המלחמה. ריצ'רד ניקסון, שעלה לשלטון אחרי פרישתו של ג'ונסון, ידע היטב כיצד לנצל את אווירת השנאה הזו כדי לקדם את עצמו מבחינה פוליטית.
המסקנה החשובה ביותר שאפשר ללמוד בהקשר הזה היא עד כמה קשים הנזקים שיכולים להיגרם כאשר יוצאים למלחמה שאין לה קונצנזוס ציבורי בחברה דמוקרטית. לא סתם עבור בני הדור שלי הפכה מלחמה לבנון לנקודת ציון של פילוג ומחלוקת בחברה הישראלית. אני מאוד מודאג מכך שכמה מבכירי הדרג הפוליטי בישראל לא הפנימו את הלקח הזה.

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.07 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה