כמידי שנה גם הערב מרוץ החיים ייעצר ועם ישראל יתכנס לזכור את בנותיו ובניו אשר נפלו על תקומת והגנת המולדת.
באשכול הזה נרכז אירועים, מקומות, זמנים ואנשים.
כולכם מוזמנים להשתתף ולספר על אלה שישנם ואלה שאינם עוד גם אם הדברים כבר נאמרו ונכתבו בעבר.
לרוב עם ישראל יש יום זיכרון אחד בשנה, למשפחות השכולות זה 24/7 כל יום, כל השנה.

דברים שפירסמתי בשנה שעברה:
בקיץ 2010 שוחחתי עם אב שכול שניסה להסביר מה זה שכול, ריכזתי את דבריו בצורת שיר שפורסם כבר ביום הזכרון לפני 5 שנים כאן אצלנו בפורום



הבהרה קטנה:
בשנים האחרונות אנו עדים לתופעה בזויה של קבוצות אנשים או בודדים שמרשים לעצמם מכל מיני סיבות לבזות את יום הזיכרון ואת הנופלים.
כאן זה לא יהיה!

יהי זיכרם ברוך

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

ידיעות אחרונות 9 במאי 2016

אורי גולן ויורם דיירי שמספרים על אילן חדידה שנפל בלבנון.
יורם ששירת ביק"ל פגש את אילן משיריון
ושבוע לפני ערב פסח הם היו במארב ארטישוק בציר כרמי מתג 42לקראת עלות השחר כח של החיזבאללה ירה טיל
RPG
ופגע בטנק אילן חזיזה ורוןנן אילון נפגעו, רונן נהרג במקום ואילן נפגע בצורה קשה.
אילן מלמל "כואב לי כואב לי אני רוצה הבייתה" אבל לא שרד את הפגיעה הקשה.

הוקלט מגלי צה"ל 10 במאי 2016




לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

הייתי במחלקה עם יורם גנץ ז"ל בטירונות בבזק, מחזור נובמבר 1980. בחור מעולה שהיה בנוי כבלוק ולכן הוצמד לפק"ל מרגמה. הנה סיפור הצל"ש שלו מתוך הגיליון המיוחד של "במחנה" מתאריך ה 4 ביוני 1983 על עיטורי מלחמת של"ג :

שמעתי שבמוסף של "ידיעות" ישנה כתבה מרתקת על הטייס גל וייסברג ז"ל שנפל.
אודה למי שיכול לסרוק/לצלם את הכתבה.

מחר בשעה 12:00 בגלי צה"ל תוכנית לציון עשור למלחמת לבנון השנייה "במקרה של חטיפת אמת - עשור למלחמת לבנון".
חברים ובני משפחה מספרים על הנופלים.
היה לי הכבוד להיות בין המרואיינים ולספר קצת על חבר קרוב שנפל בשעה הראשונה למלחמת לבנון השנייה.
מוזמנים להאזין, מחר ב 12:00 בגלי צה"ל.

הרמטכל וקצינים נוספים לובשים מדי שרד בטקס שבכותל. ממתי הקטע הזה של מדי שרד?

מלפני שבוע:
http://www.inn.co.il/News/News.aspx/321323

או"ם שמום.

גם המפכל!

אומנם אני לא מכיר אותו אישית, אבל מצאתי לנכון לציינו היום, יחד עם גבורתם של מפעילי צמ"ה רבים שפעלו בחזית תחת אש כבדה, חלקם נפלו בעת הלחימה וחלקם קיבלו עיטורים וצל"שים.

טוראי שמואל לוי היה מפעיל צמ"ה בחיל ההנדסה, והתנדב להפעיל טרקטורים באזור כורזים תחת אש סורית כבדה. לוי נפל בעת מילוי תפקידו, כאשר פגז תול"ר פגע בטרקטור שלו והרג אותו. על כך הוענק לו עיטור העוז.

מאתר "נזכור את כולם":

בן יעקב ורחל. נולד בשנת תש"ו (1946) בעיר מקנס אשר במרוקו. המשפחה עלתה לארץ ממרוקו בשנת 1952 ושמואל עודנו ילד. למד בבית-הספר היסודי "הבונים" שבקרית-ביאליק. השתייך לתנועת "הנוער העובד". היה מסגר לפי מקצועו. גויס לצה"ל באוגוסט 1963. מפקדו ציין למופת את רוחו האמיצה, כי הוא לא נרתע משום משימה קשה אשר הוטלה עליו. בעת עיבוד אדמות-כורזים, ביום י"ב באדר ב' תשכ"ה (16.3.1965), הפעיל טרקטור באגף המזרחי של החלקה, סמוך לשפת-הירדן וקרוב לעמדות הסוריות, אף-על-פי שידע, כי בימים שעברו ניתכה אש כבדה בו במקום; ואמנם כן היה גם הפעם, כי בעת עבודתו נורו יריות לעברו ובאש האויב הסורי נפל. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בחיפה. לאחר נפלו ציין אותו הרמטכ"ל, רב-אלוף יצחק רבין, על גילוי אומץ-לב ודבקות במטרה נוכח פני האויב.

תיאור עיטור העוז מאתר הגבורה:

תיאור המעשה: ביום ה-16 במרס 1965, בשעת עיבוד אדמות כורזים, הפעיל טור' שמואל לוי ז"ל טרקטור באגף המזרחי של החלקה, סמוך לשפת הירדן, במקום שעמדות סוריות קרובות אליו. על אף שידע, כי בימים שקדמו לתקרית זו ניתכה אש סורית כבדה באותו מקום, נכנס לשטח, פילס דרך ועיבד את השטח. בשעת עבודתו נורה לעברו פגז תול"ר, שפגע בטרקטור וגרם למותו. על מעשה זה הוענק לו : עיטור העוז ניסן תשל"ג אפריל 1973, דוד אלעזר, רב אלוף, ראש המטה הכללי

קישורים חיצוניים:

http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=45011

http://www.gvura.org/a4172-%D7%98%D...9-%D7%96-%D7%9C

ArmouredDov_D9

ארץ ישראל לעם ישראל - הציונות תנצח!
דף ה-D9 של MathKnight

כמידי שנה, טייסת 107 נוהגת לקיים טקס זיכרון לחללי הטייסת בהשתתפות המשפחות השכולות לפני הטקס הכללי שנערך בבסיס.

התכנסנו עם המשפחות והדלקנו נרות באיזור ההנצחה.



מפקד הטייסת הציג את הטייסת והתרכז בפעילות השוטפת במהלך השנה האחרונה.



הטקס התקיים ברחבת הכניסה. קריאת יזכור, שמות הנופלים, קטעי קריאה ושירים.





עוזי רוזן, ממפקדי הטייסת בתקופת הקורנסים, נשא דברים בשם הוותיקים.



מפקד הטייסת נשא את דבריו וסיימנו בשירת התקווה.

ב־19 באוגוסט 2006 הטיסו רס"ן נתן וסא"ל דני כוח של סיירת מטכ"ל, ובו חברם הטוב, עמנואל מורנו, לפעולה סודית באזור בעלבק שבלבנון • שמונה שעות אחרי שהנחיתו את הלוחמים, הם הוזעקו לחלצם תחת אש • בדרך חזרה גילו שמורנו נהרג
http://www.israelhayom.co.il/article/380587

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה יצוין הערב (ראשון) בטקסים שונים ברחבי הארץ ובצפירה שתישמע בשעה 20:00.
אירועי יום הזיכרון יחלו כבר בשעה 10:00 עם טקס חנוכת היכל הזיכרון הממלכתי בהר הרצל.
טקס זה יתקיים במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, יו"ר הכנסת, שר הביטחון, השר לביטחון הפנים, הרמטכ"ל וראשי מערכת הביטחון. אלה יסתיימו מחר בערב בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל.

יותר מ-27 אלף בני אדם נפלו במערכות ישראל ובפעולות איבה מאז שנת 1860. מתוך הנופלים, 23,544 הם חללי צה"ל ו-4,128 הם נפגעי פעולות איבה, בהם 3,117 מקום המדינה. בשנה האחרונה, מאז יום הזיכרון תשע"ו, נוספו 60 חיילים למניין הנופלים משורות הצבא ו-37 נכי צה"ל נפטרו ממחלתם והוכרו כחללים. 11 אזרחים נהרגו בתקופה זו, האחרונה שבהם היא חנה בלדון – סטודנטית מבריטניה שנדקרה למוות בפיגוע ברכבת הקלה בירושלים לפני כשבועיים, במהלך חול המועד פסח.
http://news.walla.co.il/item/3060709

יהי זיכרם ברוך

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

יוסי ואני התגייסנו לחטיבה 7 באוגוסט 1994. אני די בטוח שאם לא היינו מתגייסים ביחד בחיים לא היינו נפגשים. אני הייתי קיבוצניק מהצפון שעבד בבננות, קפץ לים כל יום אחרי העבודה, ניהל את הפאב של הקיבוץ ואהב להשתולל אם המתנדבות. יוסי היה בחור דתי מבני ברק שלמד שנה בישיבת בני עקיבא לפני הגיוס.
במחזור אוגוסט 94 היו לא מעט חבר'ה דתיים, ובעיקר בהתחלה היו לנו, החילונים, לא מעט הזדמנויות להתמרמר על זה שהחילונים היו צריכים לעשות משמרות, ניקיונות ותיזוזים כשהדתיים התפנו לתפילות שלהם. אבל די מהר כולם התרגלו להבדלים בינינו, ואף אחד לא היה יכול להגיד שהדתיים לא היו חרוצים, נאמנים ונכונים לעזור לכל אחד בכל מצב.
כשכולם כבר הרגישו בנוח אחד עם השני, היו המון צחוקים הלוך ושוב בין כולם. אני אהבתי לעמוד לצד הדתיים בזמן התפילות שלהם ולהתנדנד קדימה-אחורה כאילו אני מזיין. הם היו ממשיכים את התפילות ובערך חצי מהם לא היו מצליחים להסתיר את הצחקוקים והחיוכים המבוישים שלהם. כשהייתי מתקרב מידי בשביל התרגיל הזה, הם היו גוררים אותי לתוך הקבוצה שלהם ושמים עלי כיפה ותפילין כדי שלא אוכל לברוח. ואז הם היו האלה שצחקו עלי… יוסי תמיד היה אחד מהחבר'ה עם חוש הומור מספיק פתוח כדי לקבל את כל הבדיחות חסרות האל של קיבוצניקים כמוני.
אחרי הטירונות והמקצועות בערבה, כולנו התפצלנו לאימון מתקדם (צמ"פ) בגדודים ברמת הגולן - יוסי בגדוד 75 ואני בגדוד 82. בסוף הצמ"פ יוסי ואני שוב נפגשנו כשהגענו לקורס הכנה שחטיבה 7 עושה לפני שהיא מחליטה את מי היא תשלח לקורס מפקדי טנקים (קמ"ט). בקורס חלקו אותנו לשלוש קבוצות בהתאם למקצועות שלנו בטנק - נהגים, תותחנים וטענים. יוסי ואני היינו טענים ובזמן שלנו ביחד בקורס הפכנו לצמד-חמד. יוסי היה אחד מהאנשים הכי מצחיקים שפגשתי בחיים - בן אדם שמסוגל לגרום לך להשתין במכנסיים מצחוק. הקורס הפך לבדיחה אחת גדולה בשבילינו אבל בערך באמצע הקורס, אחרי שעברנו כמה מבחנים על אלקטרוניקה, הידרוליקה ובליסטיקה נאמר לי שאם אני לא אתחיל לשפר את הציונים שלי, אני לא אשלח לקמ"ט. נורא הפחיד אותי הרעיון של לא להגיע לקמ"ט אז החלטתי שאני צריך טיפה להתרחק מיוסי כדי להתמקד יותר בלימודים. זה היה הרבה יותר משעמם והרגשתי לא נעים מיוסי, אבל חשבתי שאם אני אמשיך לעשות צחוקים עם יוסי כל היום, אין סיכוי שאני מתקבל לקמ"ט. בסופו של דבר הצלחתי לעבור את קורס ההכנה - בקושי. אני המשכתי לקמ"ט בשיזפון ויוסי, שלא הצליח, שובץ בתור טען בגדוד 77. בסוף הקורס נפרדנו עם חיבוק, כמו שתמיד נפרדנו, וזאת הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותו בחיים.
בזמן שהייתי בקמ"ט, הגדוד של יוסי עלה ללבנון. קצת אחרי שהפכתי למפקד טנק וחזרתי לרמת הגולן, הטנק של יוסי, שהיה במוצב עישייה, עלה לעמדה שקראו לה "צרצר 19", מזרחית למוצב, כדי לכפות על שיירה שעלתה על ציר "דרשנות". זה היה יום ראשון, 30 ליולי 1995. החיפוי היה בעיקר לכיוון דרום, דרום-מערב ואז העמדה התחילה לחטוף טילי סאגר מכיוון צפון מזרח. זה היה כיוון לא צפוי כי הם לא ניסו לתקוף את השיירה, הם תקפו את הטנק שחיפה על השיירה מ"צרצר 19". הטיל הראשון פספס את הטנק. יונתן, מפקד הטנק, ויוסי, הטען, היו עם חלק הגוף העליון מחוץ לטנק כדי לחפש את מקורות הירי. אז הגיע טיל סאגר נוסף שפגע ביוסי ישירות. הטיל פשוט הוריד לו את כל החלק העליון של הגוף ויוסי נהרג במקום. יונתן נפצע והטנק הצליח איכשהו לסגת למקום בטוח.
מאז אותו היום אני לא יכול להפסיק לחשוב על אותו קורס הכנה לקמ"ט. יוסי ואני היינו ביחד כמעט כל הזמן - שני הליצנים של הקורס. זה בקלות היה יכול להיות יוסי שנשלח לקמ"ט ואני לגדוד 77.
כמה חודשים אחרי שיוסי נהרג, הגעתי גם אני לעישייה בתור ממלא מקום לטען. יצא לי להחזיק את אותה העמדה שבה יוסי נהרג ("צרצר 19") באותה הסיטואציה שבה הטנק של יוסי הותקף. אני יצאתי משם בלי שריטה ויוסי לא יצא משם בחיים. אני המשכתי לחיות חיים מלאים ויוסי נשאר בו 19, שם על הגבעה הארורה הזאת.
22 שנה עברו מאז. יום הזיכרון מגיע רק פעם בשנה אבל לא עובר יום שבו אני לא חושב על יוסי - על זה שהוא היה יכול להיות פה היום במקומי.
כל יום אני מחבק את אשתי ואת הבן שלי חזק, חזק - כמה שניות מעבר למה שהם רוצים. וכל יום אני חושב על יוסי.

גמרת אותי עם התמונות האלה

אני כותב רק מה שאני יודע, או שאני חושב שאני יודע ואם אין לי מה להוסיף - אני שותק, מקשיב ולומד!

© יוסיפון - על כל האמור בהודעה זו חלים כל כללי זכויות היוצרים הקבועים בחוק. לשם קבלת הרשאה להעתקה או לשימוש במידע יש לפנות אלי לדוא"ל yossifoon@fresh.co.il

נ.ב. בהקשר לכבוד לנופלים

לצפייה במקור באתר Facebook, לחצו כאן.
הכבוד צריך להיות מכל צד..

בני שכונת התקוה שקיבלו כל כך מעט ונתנו כל אשר להם...
אהרון אצלן, חטיבת גולני
נסים בכר, חטיבת גולני
מאיר חנניה, חטיבת גולני
גבריאל טסה, חטיבת גולני
יוסף עובד, חטיבת גולני
יורם עזרא, חטיבת גולני
מאיר ראדה, חטיבת גולני
חיים שמיאן, חטיבת גולני
דויד אבראני, חטיבת הצנחנים
יורם חיו, חטיבת הצנחנים
יצחק חלבה, חטיבת הצנחנים
עמוס חסון, חטיבת הצנחנים
אפרים שרעבי, חטיבת הצנחנים
עמנואל שרעבי, חטיבת הצנחנים
תמיר יחזקאל, חטיבת נח"ל
שמעון מלחי, חיל אוויר
דוד נקש, חיל אוויר
גדעון שרעבי, חיל הנדסה
אברהם משולם, חיל רגלים
שמואל שמעוני, חיל רגלים
רחמים בן-דוד, חיל שריון
אליהו גרופי, חיל שריון
ישראל דאנש, חיל שריון
שמואל דיין, חיל שריון
יוסף דמתי חיל שריון
יחזקאל חיו, חיל שריון
מרדכי חיים, חיל שריון
מרדכי יפת, חיל שריון
יחזקאל עבדו, חיל שריון
יואל שרעבי, חיל שריון
ציון אהרן, חיל תותחנים
אליהו חגה, חיל תותחנים
סמי כהן, חיל תותחנים
יעקב משיח, חיל תותחנים
יהי זכרם ברוך

היי אורן
האם יש ריכוז שמות של חללי צה"ל בשהייה בלבנון עד הנסיגה ב-2000 ?
ממתי חללים נכללים בספירה זו, מתום מבצע של"ג בספטמבר 1982 או מהנסיגה ב 1985 ?

תודה

חשוב מאוד,
תודה אורן.

טל פסקל ז"ל נהרג שלשום בת.ד. ברמת אביב, היה בן 22 במותו.
טל היה עתודאי של צה"ל שנה ד' באונ' ב"ג במסלול המצויינות "פסגות", נותרו לו עוד חודשיים לימודים ובחינות גמר.
מעמדו מבחינת צה"ל היה דח"ש, בקיץ הקרוב היה אמור לחזור לצה"ל לשש שנות שירות כקצין מהנדס תוכנה ביח' מסווגת.
טל הוא אבידה למשפחתו וחוג מכריו, אבל הוא גם אבידה לצה"ל בכלל וליח' הקולטת בפרט.
לא יודע אם ע"פ הנהלים בצה"ל יכירו בו כחלל, אנחנו חולקים לו כבוד ונדליק נר לעילוי נשמתו.
יהי זיכרו ברוך


כתבה עליו
https://www.ynet.co.il/articles/0,7...5232344,00.html

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

כל חללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה מאז כ"ד יורדי הסירה ועד היום,
מונצחים בבית אייל באשדות יעקב.
מוזמנים
http://www.bet-eyal.co.il

http://www.bet-eyal.co.il/%D7%A6%D7...7%95%D7%9F.html

לא כל מה שאני רוצה לכתוב, אני יכול לכתוב.

לא כל מה שאני יכול לכתוב, אני רוצה לכתוב.

עיתון 'במחנה' לציון יום הזכרון ה-70 לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה:
https://www.idf.il/media/%D7%9E%D7%.../index.html#p=1

להורדה כקובץ PDF:
https://www.idf.il/media/33094/%D7%...D7%99%D7%9D.pdf

ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים הספיק סרן יאיר נוי-מן ז"ל להשתתף בגיחה אחת לקהיר-מערב, חזר לטייסת, שטף את רצפת המועדון, הכין סלט, כתב את רשמיו בספר הטייסת ויצא לגיחה נוספת, שממנה לא חזר. מטוסו נפגע מאש נ"מ ונוי-מן, שכונה בטייסת "הילד", נרצח על הקרקע בידי כפריים מקומיים. הוא היה טייס מיראז', בן 25, דתי, נשוי ואב לתינוקת בת חצי שנה. בנו הצעיר נולד חודשים אחדים לאחר מותו.
יאיר היה צריך להיות היום בן 76.

דרך דמותו של יאיר אני מתחבר ליום הנפלא והקדוש הזה.
נפלא כי זהו יום בו החי נדרש לתת לליבו (קהלת) לצאת מפרטיותו ואנוכיותו ולהתחבר לכלל, אין ימים רבים כאלו במחזור השנה היהודי - למעט יום כיפור בו נפגשים כולם באותו מקום לחשבון נפש ותשובה וכן ביום הקדוש הזה.




ניבא ולא ידע מה ניבא ? או שמא ידע



תהה נשמתו צרורה בצרור החיים

"א. במשך השנים איבד צה"ל את כוח התקיפה שלו, כי כושרו ההגנתי הולך ונחלש, ועליו לעבור רפורמה מקיפה כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו.
ב. למרות הלקחים של ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון, שב הצבא וחוזר על השגיאות שנעשו במלחמות קודמות ברמת חומרה הולכת וגוברת, ולכן לא השיג את המטרות הצבאיות שהוטלו עליו, ונגרמו לו אבדות מיותרות.
ג. יותר משעסק צה"ל בחשיבה ובפעולות לתיקון טעויות, השקיע מאמצים וכסף רב בניפוח מפקדות ושירותים על חשבון הכוח הלוחם.
ד. המטה הכללי לוקה בתסמונת "הראש הקטן", מוביל את צה"ל לאובדן הגמישות הצבאית והופך אותו לגוף מסורבל וכבד תנועה.
ה. הדרג המדיני נמנע מלקבל החלטות אסטרטגיות, מלקבוע תפיסת ביטחון שתתמודד עם התמורות שחלו באזור ומלשאת באחריותו למחדלים בניהול הביטחון הלאומי."

קישורים נוספים על יאיר נוימן:
http://www.iaf.org.il/625-19940-he/IAF.aspx
https://news.walla.co.il/item/3065856
(הובאו באשכול "טייסת 101 - אלבום מלחמת ששת הימים" https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...674#post4658472 ).

פצוע צוק איתן בשבילי, הוא רס"ן חגי בן ארי.
היו הרבה פצועים במבצע הזה ולא מעט הרוגים, אבל אצלי דווקא חגי נחרט בראש יותר מכולם, וצר לי על השאר.
לא הכרתי את חגי כלל, לא פגשתי אותו מימי, אבל הוא יותר מסתם שם בשבילי, או סתם סיפור גבורה על איש יוצא דופן.
חגי בשבילי הוא "הבלאגן". חגי בשבילי הוא "זו טבעה".
אסביר:
במבצע צוק איתן לחמנו גדוד טנקים שסופח לחטיבת הצנחנים בגזרת חאן יונס.
טרם היציאה למבצע, אסף אותנו טולדנו המח"ט לשיחה בשטחי הכינוס, לכמה רגעים אחרונים של עידוד לפני שמניעים את הטנקים ונעים לאורך הקווים הכחולים העבים וההחלטיים לכיוון מערב. טולדנו אמר הרבה דברים חשובים. על הפחד הטבעי, על האומץ, על הניסיון של אנשי המילואים שילווה את הלחימה שלהם (ברגע זה קצת התכווצתי, כי ניסיון המילואים העשיר שלי כלל בעיקר הסתובבות חסרת תכלית בחולות שליד קיבוצי עזה במבצע עמוד ענן), אבל בעיקר הוא אמר שכן, ייתכן וניפצע. וכן, ייתכן ונמות. זו טבעה של מלחמה.
אודה ואתוודה, עד שאתקל בזה ממש, התחושה אצלי הייתה שברור שלא אפגע. מה פתאום. זה קורה לאנשים אחרים. מבינים בראש שהכל יכול לקרות, אבל לא באמת יוצאים עם הפחד הזה בלב. גם אם יש פחד כללי, גם אם יש לחץ, אחרי כמה ימים של שגרה זה נרגע. לפחות אצלי.
כמה ימים אחר כך, כבר בתוך חאן יונס, אפשר לומר שטבלנו את טבילת האש. נכנסים בכל הכוח, אני מפעיל ארטילריה ופגזי העשן והתאורה מאירים את הלילה. אחרי שמתבססים, נכנסים לשגרה ארוכה ומייגעת של סריקות ואבטחה של כוחות הצנחנים, בעוד אנחנו סגורים בתוך הטנק שלנו. חוץ מיום קרב קשה אחד לא היו הרבה התרחשויות, בעיקר שגרה משעממת עד טירוף.
ואז, פתאום מתחילה תכונה בגדוד. המג"ד קורא לי ושוב פותחים את המפות, שוב מייצרים מטרות, שוב מתחילים לחשוב מה עושים הלאה. מה קורה? אני שואל את המג"ד.
"יש בלאגן", הוא אומר לי, "בלאגן בסיירת צנחנים".
לא כל כך הבנתי מה זה אומר אז, ובסופו של דבר חוץ ממספר מבצעי עומק נוספים בעזה לא השתנתה שגרת יומינו בעקבות העניין. דברים אחרים טרדו את המנוחה שלי. ארוסתי באותו זמן, שניסיתי לא לחשוב מה היא עוברת כשאני בלחימה והחתונה שלנו כל כך קרובה, שאר המשפחה.
הרבה זמן אחרי שיצאנו, יצא לי לשבת מול מחשב ולראות את טולדנו נושא עוד נאום על אומץ וגבורה. הפעם מול המיטה של חגי, כשהוא ממנה אותו למפקד סיירת צנחנים, ומוסיף את שמו לרשימת שמות מפקדי היחידה המהוללת, כשכבר חשבו שמצבו מתדרדר ללא תקנה.
פתאום, "הבלאגן" קיבל שם, קיבל נוכחות, קיבל סיפור.
ובאחת הפעמים הבודדות בחיי הבוגרים בכיתי. בכיתי שראיתי סיפור חיים של אדם שנתן את כל כולו, לא רחוק ממני, ועד אז היה לא יותר ממשפט מעורפל, "בלאגן" שגרם לי לאבד עוד כמה שעות שינה בתכנון מטרות אש. ראיתי אדם שהסיפור שלו חצה את סיפור החיים שלי, בלי שהכרנו אישית ובלי שנפגשנו מעולם.
יש בזה משהו מאוד ישראלי בעיני, שבעולם בו אנשים קשורים זה לזה בקשרי משפחה, עבודה או עסקים, יש קשר הזוי ומשוגע בין אנשים שלא דורש אפילו שידעו זה את שמו של זה. זה הקשר ברצון לחיות כאן, ובמאבק ובמאמץ שאנו מוכנים להקדיש כדי לממש זאת. בכך ששנינו לבשנו מדים, כבר קשרנו את עצמנו זה בזה, גם אם לא נדע קשר אחר בשאר ימי חיינו.
אני חזרתי בריא ושלם. חגי לא.
הלוואי ויכולתי לעשות משהו, לעזור, להביע תמיכה. אבל אין בכוחם של וידויים ארוכים או פוסטים מלאי רגש לשנות שום דבר בחייה של משפחה שאיבדה כך את האבא, את בן הזוג.
אז כל שנותר לי הוא לראות כל כתבה על חגי ולהתרגש מחדש. שוב פעם להיחנק מדמעות כשאני רואה בכתבה של ערוץ 10 את חיילי הסיירת הצעירים מצדיעים לחגי בתוך האמבולנס, ושוב לראות כתבה על החיים שאחרי החזרה הבייתה. זה המעט שאני יכול לעשות.

And you've been so busy lately That you haven't found the time, to open up your mind, and watch the world spinning gently out of time

(את הטקסט המקורי כתב הדוקטור שמעון גת. אחותו של מיקי, רות, הייתה סבתי).

מיקי אילברג
מיכאל, המכונה מיקי אילברג, נולד ביום כ"ב בטבת תרפ"ט (4.1.1929) בעיר הלה, גרמניה. בדצמבר 1933 עלה לארץ, יחד עם אחותו הגדולה רות, באמצעות "עליית-הנוער". עם אחותו גר ולמד בכפר הנוער בן-שמן. כאשר עלו הוריו ארצה, מגרמניה, עבר ללמוד בבית-הספר העממי "נס-ציונה" בתל-אביב, מקום מגורי הוריו. לאחר סיום בית-הספר העממי עבר ללמוד בבית-הספר המקצועי "שבח" ועשה בו שלוש שנים. בגיל 11 הצטרף לתנועת "השומר הצעיר" והיה מדריך בתנועה ובגדנ"ע. בגיל 17 הצטרף לארגון "הגנה". עם חבריו לתנועה יצא להכשרה בקיבוץ נגבה. ככל ההכשרות של תנועות הנוער דאז, היו חברי ההכשרה לוחמי פלמ"ח, שעבדו שבועיים בכל חודש והתאמנו במשך שבועיים. בדצמבר 1947 נקראה ההכשרה לשרות פעיל, ליווי שיירות בדרך לירושלים. במארס 1948 נשלח מיקי לקורס מ"כים בגבעת ברנר. חניכי הקורס נשלחו, ב-29.3.1948, להצטרף ככח ליווי לשיירה שאמורה היתה לצאת מחולדה לירושלים.
ב-31.3.1948 יצאה שיירת חולדה לדרכה. גשמים כבדים שירדו בלילה שקדם ליציאת השיירה, הפכו את דרך העפר, שחיברה את יער חולדה לכביש מסמיה – לטרון – ירושלים, הפכה בוצית וטובענית. כאשר החלו מכוניות השיירה לשקוע, מיהר יהודה פרופר, חבר חולדה, עם טרקטור ה-2D של חולדה לנסות לחלץ את המשאיות. כעבור זמן קצר הוא נפגע מכדור אויב בידו, נטש את הטרקטור בשטח ושב בשלום לחולדה. שאול יפה, מג"ד הגדוד החמישי, טיפס על הטרקטור ותוך זמן קצר נפצע קשה ופונה לחולדה. היה ברור שמי שיעלה על הטרקטור, סיכוייו להיפגע גדולים. מיקי אילברג בן ה-19, התנדב לעלות על הטרקטור ותוך זמן קצר נפל ממנו הרוג.
מיקי היה אחד מ22 הרוגים בשיירה זו. כישלון שיירת חולדה היה הרגע בו הבינו מפקדי הישוב ששיטת ליווי השיירות לירושליים כשלה וזמן קצר לאחר מכן יצא לדרך מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושליים.

אחותו של מיקי, רות, נישאה זמן קצר לאחר נפילתו לחברה, שמוליק קמיר, איש גבעת ברנר. לבתה הבכורה קראה מיכל אבל כולם הכירו אותה רק בשם מיקי. מיקי קמיר-וייס, הלכה לעולמה בקיץ האחרון.

מסעו של הטרקטור שנפל שלל, לא הסתיים. הוא נלקח שלל בידי התוקפים. ב-4.5.1948 כבשו אנשי אצ"ל את הכפר יהודיה (כיום יהוד), שם מצאו את ה-2D. לוחמי האצ"ל, שלא ידעו את מקורו של הטרקטור, העבירו אותו לידי חברי מושב נורדיה, מייסודם של מושבי בית"ר.
בשנת 1953 התקיים בנורדיה כנס של מכונאים. שלושה מכונאים מחולדה, שהשתתפו בכנס, ראו טרקטור שנראה להם מוכר ושאלו את אנשי המושב, מניין הגיע אליהם. תשובתם הייתה: מצאנו אותו בזמן כיבוש הכפר הערבי יהודיה. החולדאים רשמו את מספרי הזיהוי של הטרקטור, חזרו הביתה, הישוו אותם למסמכי הטרקטור המקוריים. התברר שמדובר אכן בטרקטור שאבד בקרב הקשה של השיירה. הטרקטור חזר הביתה ושירת את אנשי חולדה עוד שנים רבות.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

רוב נפגעי צה"ל בפיקוד דרום מפונים אל בי"ח סורוקה, גם בימי לחימה וגם בימי שיגרה.
הצוותים הרפואיים עושים כל שהם יכולים על מנת להציל חיים ולהביא להחלמת הפצועים.
העבודה היא מקצועית, טכנית, עניינית - אין זמן להרהר ואין זמן לרגשות שעלולים לשבש את השירות הרפואי.
בפורום הזה יש לפחות רופא אחד ממערך הטראומה שמכיר את הדברים ברמה הכי אישית.
אח"כ בסוף המשמרת כשנרגעים עם בני משפחה וחברים חלק הדברים צפים, רובם מודחקים בכדי שיוכלו להמשיך הלאה אבל לפעמים ישנו מקרה זה או אחר שתופס מעט יותר מהאחרים.

ב 24.07.2014 נכנס כוח מחט' הצנחנים לבית ממלוכד בחאן יונס, בראש הכוח עמד סרן ליעד לביא ז"ל.
מהפיצוץ נפצעו מספר לוחמים ביניהם ליעד ופונו במסוק לבי"ח סורוקה.
הצוותים הרפואיים יומיים נילחמו על חייו, בשבת ה 26.07.2014 נפטר מפצעיו.
כשהגיע לבי"ח סורוקה מייד הוכנס לחדר הניתוח, שם טיפלה בו אחת מבנות הצוות הרפואי (לבקשתה שמה ותפקידה לא מפורסמים).
גורלו נגע בה מאד, בתוך תוכה שמרה את הדברים עד שאזרה אומץ ואתמול כתבה לאימו את הדברים הבאים:
"ארבע שנים אני חיה עם הזיכרון של אותו לילה מר שבו ליעד שלך הגיע לחדר ניתוח פצוע קשה מאד.
תוך כדי טיפול בו התפללתי שעל אף פציעתו יחזיק מעמד וישרוד.
כשראיתי את שמו אמרתי לעצמי,עם שם כזה הוא חייב לחיות, אימא שלו קראה לו ליעד אז הוא צריך לחיות לעד
וגם לביא, אין מצב שלא ישרוד! אבל אחרי יומיים הוא ניפטר וזה גמר אותי...
מאז הוא החייל שלי ובכל יום זיכרון אני עומדת דקה דומייה לזכר חיילי צה"ל והחייל שלי: סרן ליעד לביא ז"ל.
יהי זכרו ברוך!"

הדברים ריגשו מאד את האם שהודתה לה, בהמשך היתה שיחת טלפון עם המשפחה, הרבה דמעות היו שם.

דף יזכור סרן ליעד לביא ז"ל
http://www.izkor.gov.il/HalalView.aspx?id=518228

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

ליעד לביא ז"ל אהב מאד לשמוע את הדג נחש.
הוא כתב את השיר "נגיעות של גן עדן", הוריו מצאו את השיר ונתנו אותו ללהקה שאהב


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

מעשה בשני עיגולים - כתב ואייר חבר הפורום רס"ן יותם לוטן ז"ל שנהרג במלחמת לבנון השניה בבינת ג'בל
זהו סיפור על שני עיגולים, שני אנשים והרבה רגישות, אמונה ואהבת אדם באשר הוא.
הסיפור נוצר מהמפגש בין אילדר, נער בן 12, חניך בפנימיית "הבית לילד", ויותם סטודנט לתואר ראשון במדעי ההתנהגות. יותם ואילדר נפגשו אחת לשבוע ובילו יחד, שחקו במשחקי כדור, ניגנו בפסנתר וניהלו שיחות שהכילו המון הקשבה וכבוד הדדי. הידיעה אודות הספרון הגיעה למשפחתו של יותם ז"ל רק 12 שנה לאחר מותו. אמו בתיה מספרת: "ברגע שקראנו את הסיפור, מוצפים אושר, עצב וגאווה גדולה, היה לנו ברור שהוא לא יכול להישאר בקופסה.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

צוערי צה"ל אוויר, ים יבשה במהלך טקס יום הזיכרון המרכזי (צילום: עמית שאבי)


בתאונת מטוס בז על הר עיבל ב 01.03.1998 נהרגו הטייס רס"ן אוריאל קולטון ז"ל והנווט סרן אורי מנור ז"ל

יהי זכר חללי צה"ל וגורמי הביטחון ונפגעי פעולות האיבה ברוך

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

השנה מלאו 40 לתאונה שבה ניספו הטייס יואב שפירא והנווט איתן אמיתי ז"ל (בפורים, בעת קריאת המגילה, באימון תקיפת כלי שיט בלילה, פגעו במים בעקבות וורטיגו).
אלמנתו של יואב שפירא אירגנה סיור בהשתתפות המשפחה, חברים, ותיקים מטייסת הקורנס ונציג מהטייסת הנוכחית. הסיור נערך בהיכל הזיכרון הממלכתי לחללי מערכות ישראל שנפתח לפני כשנתיים בהר הרצל.
https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%9...kyxUAQuoDtmxi4o
מקום מרשים ביותר עם הדרכה מעולה.
בנוסף לתמונות המצורפות הקלטתי גם סרטון של מיצג "נופי עבותיהם" שיצרה האומנית מיכל רובנר:


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.
בסיום הסיור סיפר הנווט בן ארצי למשפחה על הגיחה האחרונה שבה הוא עצמו טס עם יואב שפירא בצהרי אותו יום.

אולי זה יעניין את החברים היקרים:


https://bishvilhanoflim.org.il/cate...A9%D7%99%D7%9D/

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

תודה

צה"ל בהובלת מערך הנפגעים באגף כוח האדם ואגף ההנצחה במשרד הביטחון ביצעו התאמות בטקסים ובאירועים לציון יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ונפגעי פעולות האיבה ויום העצמאות ה-72 על פי הנחיות הבריאות למניעת התפשטות נגיף קורונה.
החל מיום חמישי ועד לערב יום הזיכרון (שני), יוצבו עד שעות הערב בכניסה לכל אחד מ-53 בתי העלמין הצבאיים חיילים אשר יקבלו את פני המשפחות השכולות ויחלקו בקבוקי מים, מדבקת "יזכור" ופרחים.
הנחת נר נשמה, פרח ודגל ישראל על ידי חיילי צה"ל בימים הקודמים ליום הזיכרון על קבריהם של כל חללי מערכות ישראל.
https://www.idf.il/מאמרים/קורונה/כך...בצהל-כל-הפרטים/

במהלך החודשיים האחרונים נפתחו מספר דפי פייסבוק על פעילות צה"ל בלבנון בשנות ה 80/90, האינתיפאדה והלחימה בעזה בשני העשורים האחרונים.
אלפי חיילות וחיילים מכל הדרגות והיח' בעבר ובהווה הצטרפו ושיתפו בסיפורים ותמונות את חוויותיהם.
וכמובן יש דפים ותיקים יותר על מלחמת יוהכ''פ ושנות ה 70.
לצה"ל היו חללים רבים בתקופות האלה וסיפורי רבים מהם הופיעו בדפי הפייסבוק מה שהפך את התקופה האחרונה ליום זיכרון ארוך ומתמשך שמטלטל את הגוף והנשמה.

טקסי יום הזיכרון השנה יהיו ללא קהל, בחרנו את השיר שסגר את יום הזיכרון ה 68 שהתבצע מול קהל - שום דבר לא יפגע בי
(מילים: סגן ארז שטרק ז"ל שנהרג באסון המסוקים, לחן ושירה: יורם חזן ששכל את אחיו סרן ציון חזן ז"ל במבצע של"ג מאש דו"צ)

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

ממה שראיתי ועשיתי היום, נראה לי שיום הזיכרון המאוד מיוחד ושונה הזה עשוי להניב הרבה זכרונות מתועדים מיוחדים מאוד. זה היה יום מאוד לא פשוט, מעבר ל"רגיל", אבל כנדרש. שנהיה בריאים, ויום עצמאות שמח.

אין ספק שהיה שונה וחריג מכל השנים הקודמות.
בחלומותי הפרועים לא חשבתי שלא אוכל להיות עם החברים ומשפחות הנופלים ביום הזה.
השנה אפליקציית הזום חיברה אותנו ולראשונה בערב יום הזיכרון עמדתי בצפירה בבית ולא בעצירה בכביש, בדרך חזור הביתה.

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

.

מתוך אתר חיה"א
שמי מוריה לוי, ואני משרתת בבסיס רמון. אחי, עמנואל לוי, התגייס לפני כעשור לקורס טיס, אותו סיים בהצלחה ושובץ כנווט קרב בטייסת 119 ("העטלף").
ב-10 בנובמבר, 2010, במהלך מה שנראה כעוד יום רגיל, כשחזרתי מבית הספר, אמא שלי סיפרה לי שעמנואל נעדר, אך בתור ילדה בת 10, הייתי בטוחה שבמהלך היום ימצאו אותו.
כשחזרתי הביתה מבית הספר ראיתי את הוריי בוכים והבנתי שקרה משהו נורא. אני זוכרת שקט, שקט רועם, מבשר רעות. עמדתי בהלם, לא קלטתי את הסיטואציה. להלוויה הגיעו המון אנשים ואת רובם לא הכרתי. במהלך השנים, האסון החל לתפוס מקום נרחב אצלי בחיים.
יום הזיכרון בבסיס רמון מרגיש לי טבעי, אני מגיעה לפה עם משפחתי בכל שנה. מגיל צעיר ידעתי שארצה לשרת בבסיס רמון ולסגור מעגל עם אחי הגדול. היום, 10 שנים אחרי האסון, אני מבינה את הזכות שנפלה בחלקי לשרת במקום בו אחי היווה דמות משמעותית. אני מרגישה שעליי להמשיך את דרכו, וזכיתי להזדמנות לעשות זאת.
עמנואל, או כפי שאנו כינינו אותו - מנו, היה אדם בעל ערכים ודרך ארץ, מוביל ומלא בעשייה ואהבת הארץ, ומעל כל זאת צנוע. אדם שדוגל במשפט "פחות דיבורים יותר מעשים" - כך פעל בחייו וכך אני פועלת בעקבותיו גם במותו. הכאב והשכול שליוו אותי במשך השנים לא הורידו אותי, בחרתי לחיות בשלום עם האסון, לקבל אותו ולתת מקום לנקודות האור.
מנו הולך איתי לאורך כל הדרך, בעליות ובמורדות. תמונתו של מנו תלויה ממוסגרת על הקיר במשרד מאחוריי וכך הוא נמצא איתי תמיד.
רס"ן עמנואל לוי (ז"ל) היה בן שלושים בנפלו בעת פעילות מבצעית, בתאונה אווירית במכתש רמון, בה נהרג גם רס"ן עמיחי איטקיס. רס"ן עמנואל (ז"ל) נהרג כאשר שירת ביחידה לשיתוף פעולה, ובמהלך שירותו תכנן את נתיב הטיסה ואת הפן המבצעי בתקיפת הכור הגרעיני בסוריה, כמו גם השתתף בתקיפה עצמה. רס"ן עמנואל (ז"ל) הובא למנוחת עולמים בבית העלמין הצבאי בהר הרצל, והותיר הורים, שני אחים ושלוש אחיות

הכנפיים הקטנות מתחת לכנפ"צ? כנפי פלחה"ן

יהי זכרו וזכר הנופלים ברוך

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

והנה זה..

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

אתמול, ערב יום הזיכרון, נערך טקס מרגש בטייסת.
הפעם התנהל הטקס בין המטוסים.
בדרך צילמתי את קורנס 277 בבאר שבע. מוזנח, לצערי.
מיכה אורן נשא דברים בשמם של הוותיקים.
היום ב 11:00 ביצעו מטוסי הטייסת את "המבנה החסר" בטקס בהר הטייסים בירושלים ובשבוע הבא יצטרפו לתרגיל Iniochos שהחל ביוון.
מצורפות תמונות וסרטונים.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.


לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

"הנווט שפתח את הראש" "מופת בקרב מצויינים" "גשר"



לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

שאזכה לאמץ מעט מתכונותיו ואישיותו

יהי זיכרו ברוך ותהה נשמתו צרורה בצרור החיים.

בשולי הדברים
אחד הסרטים הבודדים שפורסמו ושניתן לראות מעט צילומים איכותיים של פאנטומים ישראלים ואם חיל האוויר סייע להפקת הסרט במסירת קטעי סרטונים מי יודע מה עוד קיים בארכיוני "חיל האוויר הנסתרים" מאותה תקופה ? קצת מוזר שבשעה שאותם מטוסים ניגרטים, מוזנחים או משמשים כגומחות הטלה לצוצלות ואנקורים וכדו' תיעודם החי נשמר ומוצג לראווה רק בצמוד לזיכרונם של נופלים.
נמאס לי לראות פאנטומים יפנים...הפנטומים היהודים יותר יפים והם מגיעים עם מורשת, מסורת - עם פס קול עברי.

"א. במשך השנים איבד צה"ל את כוח התקיפה שלו, כי כושרו ההגנתי הולך ונחלש, ועליו לעבור רפורמה מקיפה כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו.
ב. למרות הלקחים של ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון, שב הצבא וחוזר על השגיאות שנעשו במלחמות קודמות ברמת חומרה הולכת וגוברת, ולכן לא השיג את המטרות הצבאיות שהוטלו עליו, ונגרמו לו אבדות מיותרות.
ג. יותר משעסק צה"ל בחשיבה ובפעולות לתיקון טעויות, השקיע מאמצים וכסף רב בניפוח מפקדות ושירותים על חשבון הכוח הלוחם.
ד. המטה הכללי לוקה בתסמונת "הראש הקטן", מוביל את צה"ל לאובדן הגמישות הצבאית והופך אותו לגוף מסורבל וכבד תנועה.
ה. הדרג המדיני נמנע מלקבל החלטות אסטרטגיות, מלקבוע תפיסת ביטחון שתתמודד עם התמורות שחלו באזור ומלשאת באחריותו למחדלים בניהול הביטחון הלאומי."

אז למי כותבים היום? על מי? ליותם? לצימי? לדותן? אולי בכלל לאלה שהכרתי "רק קצת", שלום שלום בסיור באיזה חור שכוח אל - ואז שבוע או חודש אחרי פתאום התמונה המרובעת בעיתון נראית מוכרת מדי?

כל השנה הומור שחור עובד נהדר, ביום הזה הוא לא. כל המשפטים הקיטשיים והשטאנציים שהם בדרך כלל הרמה להנחתה או לפחות למם טוב, והפעם זה פשוט לא. למה? אם זה עבד בפיגועים ובמלחמות ובתקופות הכי רעות, איך זה שהפעם הציניות והסרקזם כבר אינם מגן? למה היום זה לא מסתכם בלב שנחמץ לשניה, ואז חיוך זדוני וממשיכים קדימה?

אז רגע - להתאבל על אלה שאיבדנו, או על אלה ששרדו? על אלה שאיבדו את חייהם, או אלה שחייהם אבדו? או שאולי בכלל על כולנו, שחולקים את הבית משוגעים הזה? הלנצח נאכל חרא/ב, או שאולי מתישהוא למישהו יימאס מספיק כדי לקום ולהחליט "די"? ולמה, קיבינימט, כל שנה זה רק נהיה יותר ויותר קשה?

גם כשלא היה הרבה, היה לנו הכל

איכשהו, עם השנים, היום הזה נהיה רק יותר קשה. זוכר את כולם. יהי זכרם ברוך.

Nobody exists on purpose. Nobody belongs anywhere. Everybody's gonna die. Come watch TV.
Morty

נאום הרמטכ"ל בטקס הדלקת נרות בכותל המערבי
https://www.idf.il/%D7%9B%D7%AA%D7%...A8%D7%91%D7%99/

השנה אספר לכם על טוראי משה נחום ז"ל
גדל באשקלון למשפחה מרובת ילדים - בן אחד ושש בנות.
התגייס להנדסה קרבית ב 05/1978 ועבר טירונות, קורס פלס 5, קצת תע"מ בגדוד ויצא לקורס מש"קי חה"ן
הימים ימי הסכם השלום, צה"ל מיהר לפנות את השד"מים בסיני והוריד לשם כך כוחות רבים, גם את הקורס של משה
בגלל לחץ הזמנים לא הוציאו את המוקשים ע"פ הנוהל (סימון בסס"ל, ניטרול המוקש, חיבור עוגן ומשיכה מרחוק) אלא המציאו שיטה מהירה הרבה יותר שכל שלב שלה היה עבירה על נהלי בטיחות.
מהר מאד החום, העייפות והלחץ באו לידי ביטוי ברגע אחד קטן של חוסר תשומת לב ומונ"ר M15 או M29 התפוצץ.
משה ספג את גל ההדף ונהרג במקום,
https://handasa.gal-ed.co.il/Web/He...lt.aspx?ID=5909

משה נחום, יהי זיכרו וזכר שאר חללי צה"ל, מערכת הביטחון ופעולת האיבה ברוך

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

לפני כמה חודשים, הבת שלי שלפה מהארון שקית עם תמונות ישנות. מתוך סקרנות היא פתחה את השקית והחלה לעבור על התמונות. לפחות 200 תמונות, כולן כבר בנות יותר מעשרים שנה... בעודי בוחן את פרצופי במראה במהלך הגילוח, היא שלפה אחת והראתה לי אותה... שני ילדים במדים. מחייכים אל הצלם...
במשך הרבה זמן לא ידעתי מה לומר... בסוף כתבתי את הכתוב למטה... היום נראה לי היום הנכון לשים את זה בפומבי


השיער שלך עדיין חום.
פעם היינו צוחקים על צבע השיער. שלי חום, שלך גם חום. חשבנו שזה מצחיק כי זה היה הדבר היחידי שהיה במשותף.
אתה היית צוחק עלי, "יאללה, קיבוצניק, איך לא שלחו אותך לנח"ל?"
אני הייתי מבטיח לך שיום יבוא ואגרור אותך לקיבוץ, אשתול אותך במדמנה של הרפת.
בתמונות אתה תמיד מחייך בפה מלא, אני ככה, מנסה, משתדל, לא לגמרי מצליח. תמיד צחקת עליי בגלל זה.
הלוואי והיית רואה את התמונות מהחתונה שלי. חייכתי באמת. חייכתי באושר. הלוואי והיית פוגש את אישתי. זוכר את הלילה ההוא, חלקנו שקית של ביסלי בצל ותיארנו אחד לשני את האישה המושלמת? אתה אמרת שאישה צריכה להיות המלכה של החיים בכל מקום חוץ מחדר המיטות. מצאתי אחת כזאת ומה אתה יודע? צדקת. היא באמת מושלמת.
אני עוד זוכר את היום שבו ניסינו להוציא את הפודרה מכל החורים, עייפים, מיוזעים, ואיכשהו התחלנו לדבר על ילדים. "בחיים אנ'לא עושה ילדים" הודעתי לך. "יהיו לי שש בנות," אתה קבעת בתגובה, "חמש בשבילי ואחת בשבילך".
יש לי בת עכשיו, בת שש כמעט, והיא מדהימה. במובן מסויים, היא האחת בשבילך - כי לך אין ילדים.
נשבע לך, השיער עוד היה חום כשהיא נולדה. עכשיו כבר לא כל כך. הרבה אפור יש בו. עכשיו אפילו את זה אין לנו במשותף. כל מה שיש לנו במשותף זה הזכרונות. הצחוקים, הויכוחים, הרגעים הקטנים. אחי מהאימא האחרת, מהצרפוקאית שקראה את שמי במלעיל, אפילו שאני מעדיף אותו במילרע. עדיין מתקשר אליה כל שנה ביום הזיכרון, אפילו מאמריקה. מתקשר לומר לה שאני אוהב אותה. עבורך.
כל שנה יש עוד קמטים במראה, השיער יותר אפור, אולי עוד קילו או שניים על הצמיג.
אתה לא משתנה אף פעם, בתמונות, בזכרונות. תמיד עם החיוך, הייתי אמור לשתול אותך ברפת. במקום זה, שתלנו אותך באדמה.
השיער שלך עדיין חום.

מר רוג - כי החיים קצרים מדי לשמות מלאים

היחידה הייתה כבר מעבר לתעלה, כולם היו בתוך "זלדות" ומדי פעם נפל פגז פעם מקדימה ופעם מאחור.
ברור היה לנו שמטווחים עלינו. אסור היה לדומם מנועים, היות ובכל רגע צריכה להיות פקודה לזוז...

לאחר כמה שעות מורטות העצבים, אחד מהחברה אמר : "יש כאן בונקר מצרי ואני ארוץ לשם ואם צריך יהיה לזוז תצפרו ואגיע אליכם...."

הוא התחיל לרוץ וכאשר הגיע לפתח הבונקר , נפל לידו פגז מצרי....

"בניתי לי בית ונטעתי לי גן במקום זה שביקש האויב לגרשנו ממנו בניתי את ביתי, כנגד מקום המקדש בניתיו. כדי להעלות על ליבי תמיד את בית מחמדנו החרב...."
(ש"י עגנון - חתן פרס נובל)

אשרי אדם שיכול לתת מבלי לזכור זאת כל הזמן, ולקבל מבלי לשכוח אף פעם

לסלוח לרוצחים - זה תפקידו של האלוהים.
תפקידנו - זה לארגן להם פגישה

אנו לא בוכים, דואגים שאמהות שלהם יבכו

לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

מעולם לא ראיתי סרטון של מירז' ב-LIVE צבעוני, השפה שלי נשארה תקועה למטה
סופר מיסטרים בצבעי שנות ה-50 בסרטון חלק ונקי
סוף סוף אפשר לראות פנטומים ישראלים בלי פיקסלים
אילולא הסרט הזה אודות הטייס אני מסופק אם מישהו בכלל היה זוכה לראות את הסרטונים הללו.
האם יתכן שאנו נחשפים לסרטונים הללו כי מדובר בסרט הקשור לאחת הדמויות החשובות שהייתה בחיל - "בן של" ? מבלי לפגוע כלל בכבודו של האב (דוד עברי) ושל הבן ז"ל נשוא הסרט.
אני מתאר לעצמי שהאח הנכבד יוצר הסרט ניגש למחלקת היסטוריה של חיל האוויר ומבקש חומרים וכשנשאל מי כבודו הוא אומר: שמי יורם עברי הבן של דוד (במלרע) והתשובה לא מאחרת לבוא: כנס קח מה שאתה רוצה רק אל תבלגן...
האמת שזה נאמר בגוף הסרט בצורה מפורשת 26:47
זה כ"כ מתסכל, הטייסים עליהם מדובר והמטוסים המופיעים בהם לעולם לא יטוסו יותר - שחררו !!! שחררו !!! כל עוד אנחנו חיים, אין צורך להמתין לימי זיכרון ולדמויות הדר (גם זה נאמר בגוף הסרט)

"א. במשך השנים איבד צה"ל את כוח התקיפה שלו, כי כושרו ההגנתי הולך ונחלש, ועליו לעבור רפורמה מקיפה כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים שיעמדו בפניו.
ב. למרות הלקחים של ששת הימים, יום הכיפורים ולבנון, שב הצבא וחוזר על השגיאות שנעשו במלחמות קודמות ברמת חומרה הולכת וגוברת, ולכן לא השיג את המטרות הצבאיות שהוטלו עליו, ונגרמו לו אבדות מיותרות.
ג. יותר משעסק צה"ל בחשיבה ובפעולות לתיקון טעויות, השקיע מאמצים וכסף רב בניפוח מפקדות ושירותים על חשבון הכוח הלוחם.
ד. המטה הכללי לוקה בתסמונת "הראש הקטן", מוביל את צה"ל לאובדן הגמישות הצבאית והופך אותו לגוף מסורבל וכבד תנועה.
ה. הדרג המדיני נמנע מלקבל החלטות אסטרטגיות, מלקבוע תפיסת ביטחון שתתמודד עם התמורות שחלו באזור ומלשאת באחריותו למחדלים בניהול הביטחון הלאומי."

טיסה משותפת של גיל ז"ל ואביו האלוף דוד עברי בטייסת 149:




לצפייה במקור באתר YouTube, לחצו כאן.

יפת בן-טובים שרעבי, 1945
https://www.izkor.gov.il/%D7%99%D7%...b31fb2e2e1a7af0

השעה 20:00, נשמעה צפירה ברחבי הארץ והחלו הטקסים
אירועי ה 7/10 ומלחמת חרבות הברזל אשר עדיין נמשכת גבו כל כך הרבה קורבנות וביניהם שני בני משפחה שלי
זה יום זכרון שונה, אין יותר טקסים ממלכתיים כלליים, מעכשיו טקסים פרטיים (בקיבוץ מגן בשביל אבי פליישר ז"ל ובקיבוץ חצור בשביל עוז ארדי ז"ל, סיפורם בקישור)
https://www.fresh.co.il/vBulletin/s...st4750823<br />
יהי זכרם כולם ברוך

ארץ אשר ירדפוה אויביה והיא את אויביה תרדוף במרדף, היא את אויביה תשיג אך אויביה הם לא ילכדוה בכף

My condolences. I also hope that no more soldiers will be killed. Those who protect the
land, those who protect the sea, those who protect the sky, those who protect the borders. Let there be light on these people. And bibi where are you heading?

I write using Google Translate.


https://2024-uploaded.fresh.co.il/2...13/55395830.jpg