 |
26-05-2015, 15:18
|
 |
|
|
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
|
|
|
16.04.1998
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]
הברבשים חוזרים לצבא
אורי היה טוראי בסיירת שקד, בני היה קצין בגולני. סידרת הטלוויזיה "טירונות", הפרויקט המשותף העשירי שלהם, מספקת להם הזדמנות לבחון מחדש את החוויה הצבאית הפרטית שלהם, את ההבדלים ביניהם, וגם את היחסים הדו צדדיים לאורך השניםבתום הקרנת הבכורה למוזמנים, שנערכה באולם "נגה" ביפו, עלו לבמה כל המעורבים בהפקה. אורי ברבש, הבמאי, קורן מהתשואות הרמות, השווה את העבודה על סדרת הטלוויזיה "טירונות" למעשה אהבה. הוא ניצב במרכז כמנצח, סביבו עשרות רבות של שחקנים ואנשי צוות ההסרטה, ואז לפרידה, ברגע של חסד, הם שרו לקהל שבאולם, רבים מהם לובשי מדים - מאלופים עד רובאים - את המנון "גבעתי", החטיבה שעליה מבוסס הסיפור.
בלילה שלאחר החגיגה, בביתו בכפר נטר, התקשה התסריטאי בני ברבש להסביר מדוע לא עלה לבמה לעמוד לצד אחיו. "מאוד לא נוח לי עם התגודדויות כאלה. זה מביך אותי. גם המעורבות שהיתה לי היא מסוג שונה לגמרי מזאת שהיתה לאורי. הם עברו ממש טירונות, הם התגבשו יחד בשטח במין כור היתוך אינטנסיווי. אני, כתסריטאי, הייתי ספון בקיטוני, אני ומכונת הכתיבה". הצילומים התקיימו בבסיס האימונים של טירוני גבעתי, בלב המדבר, ליד גבול מצרים. לכל רצף של שלושה פרקים הם ירדו לשם לחודש. הצוות והשחקנים גרו באוהלים ובביתנים שהציע המחנה, אכלו מזון צבאי, לעתים גם שימורים מקופסאות, וחוו תנאי חיים זהים לאלה של החיילים: אותן מקלחות שהמים החמים נגמרו בהן מזמן, אותם שירותים מטונפים, אותה דחיסות, אותו קור כלבים בלילות. רק היציאות היו משופרות יותר, בבית הם היו מדי שבת. כשהתגבשו לחבורה הם נעשו למה שהבמאי מכנה "סיירת מטכ"ל יצירתית".
בכל שנות עבודתו, הוא אומר, לא נתקל במסירות כזאת. גם הקשר עם הבסיס הצליח מעל למשוער. "זה לא סתם שבן-אבו, רס"ר המחנה, שאל אותי אתמול בסוף ההקרנה החגיגית, 'מתי אתם כבר חוזרים'. הם לא יכולים בלעדינו. בתחילת החודש הבא אנחנו יורדים לשם שוב, לצלם שלושה פרקים נוספים, וגם אני כבר מתגעגע". 18 חלקים מתוכננים לסדרה, שתוקרן בימי שישי בערוץ 2.
רגעי משבר קיצוניים
כדי להכניס עשרים שחקנים צעירים לאווירה שהיתה זרה לחלוטין לרובם, משום שעשו את שירותם הצבאי ביחידות עורפיות, הם עברו אימון מזורז, ארבעה ימים מרוכזים עם הסגל של בסיס גבעתי. איך שירדו מהאוטובוס שהסיע אותם מתל אביב, החלה הקריעה. השחקנים היו המומים מהלחץ, היו מקרים של בכי, הם לא בדיוק תפסו היכן הגבול המפריד בין החיים לבין הסרט. בסוף היום הראשון הסתמנה אפילו נשירה של ניצבים. רק שיחת מוטיווציה של הבמאי עצרה את הגל.
בפרק הבא, שנועד להעשרה, התמקצעו השחקנים בהתאם לתחומי ההתמחות שנקבעו להם. התוצאה בסיום ההכשרה אמינה ביותר: התרגולות כמו מבוצעות על ידי לוחמי פלס"ר. השחקניות כאילו נולדו להיות מדריכות קליעה, קצינות ת"ש ומדריכות אימון גופני. אורי: "בלילות, כשגמרנו לצלם, לפעמים אפילו באחת-שתיים אחרי חצות, הצוות הטכני היה נכנס לאטרף של טיפוף, דרבוקות, פחים וכאלה, לפחות שעה. בלי זה ברקע לא הייתי נרדם".
בני: "אני שומע את הסיפורים האלה בפעם הראשונה. הספיק לי לחוות את ההווי הזה עשר שנים בגולני ואחר כך עוד תקופה ארוכה גם כמג"ד במילואים. אורי, לעומתי, כנראה היה צריך לפצות את עצמו על דברים שהוא לא עשה בצבא. הוא הרי היה טוראי. אמנם ביחידה קרבית, אבל עדיין טוראי".
כרטיס הביקור הצבאי של אורי ברבש לא מצריך התנצלות. הוא התגייס תחילה לנח"ל, ואת עיקר שירותו עשה בסיירת "שקד". על פי הגדרתו הוא היה חייל מסור, יורם; התמחותו היתה בחבלה. במלחמת יום כיפור היה לראשונה בשירות מילואים, חודשיים בלבד קודם לכן חזר מלימודיו בלונדון עטוף מעיל כבשים, עם שיער עד הגב וזקן עבות, ממש ביטניק. הוא לחם ברמת הגולן, ואחרי הכיבוש המחודש של החרמון ישב במוצב ארבעה חודשים רצוף.
"כטוראי ותיק, מה שאותי הפתיע במפגש הזה עם גבעתי הוא שהדברים נשארו כמו שהיו בזמני", אומר אורי. "במיקרו אולי לא, פה גומיות, שם מגיני ברכיים, אבל בעיקרון הדברים נשמרו. יש משהו בסיסי מאוד במהות של לוחם החי"ר, שלא מאפשר לו להשתנות. הוא מין סמוראי שמשמר מסורת קדומה. אם לחזור לסדרה, היא לא נועדה לשחזר את הטירונות אחד לאחד, היא נבחרה רק בגלל היותה זירה של סיטואציית לחץ קלאסית, שחושפת את האדם לרגעי משבר קיצוניים כמו גם לרגעי חסד נפלאים. היא מרתקת גם משום שהיא שוויונית לחלוטין: נמוך-גבוה, שחור-לבן, עשיר-עני, צפוני-דרומי - כולם אותו דבר. זה אחד המקומות היחידים שבהם כל אלה מיישרים קו".
בני: "את הטירונות שלי אני זוכר כהלם מוחלט. התחלתי את המסלול שלי בשייטת 13, לא ידעתי מימיני ומשמאלי, לא מי נגד מי, ההייררכיה היתה בשבילי בעיה נוראה. הורי היו אז בשליחות, אורי בלונדון, הייתי לבד בארץ, זה היה איום. כשהבנתי מה קורה הייתי כבר בגולני. גם כמ"פ עבר זמן עד שהתגמשתי. היום, כשאני מנתח את סגנון הפיקוד שלי, בהתחלה הייתי די טרחן, לא נתתי לפקודים שלי לנשום". בטקסטים של מפקד הפלוגה שמגלם אקי אבני הוא שתל משפטים שלמים שבשעתו השתמש בהם. כמעט כלום לא השתנה. "רק המג"דים של אז היו יותר מחוספסים".
מלחמת הישרדות בבאר שבע
חדור גאוות יחידה כתב בני ברבש את הסדרה על סמך כור מחצבתו, גולני. הרמטכ"ל הציע שיתוף פעולה מלא של צה"ל תמורת הסבה לגבעתי, חטיבה שמניותיה זקוקות פי כמה לטיפוח. "בהתחלה הרגשתי אי נוחות עם השינוי. זה לא שיש הבדל כל כך דרמטי מעבר לצבע הכומתה, בסופו של דבר אנשים הם אנשים, אבל עד שהפנמתי את העובדה הזאת היתה לי תחושה כבדה כאילו בגדתי".
אורי: "אני לא באתי עם מטען עצום של הזדהויות קודמות. גבעתי, גולני, לא זה מה שחשוב לי. אותי עניין המצב הדרמטי. כשאמרו לי גבעתי הייתי קצת מוטרד מהסטיגמה שיש על החטיבה הזאת. מההיכרות האינטנסיווית שיש לי כיום עם החטיבה, מהמח"ט ועד החיילים, אני יכול להגיד שהיא במלה אחת ארץ ישראל היפה, עם כל הטוב וכל הבעייתי שיש בה. מפגש כזה בין ממסד לבין יוצרים טבעו שהוא מוליד מתחים, בגלל ניסיונות לכפות תכנים. עד עכשיו אין שום התערבות, ולא שאין בסרט סצינות קשות לצבא. אני מוריד לפניהם את הכובע על הביטחון העצמי, על זה שאין להם מה להסתיר".
האחים לבית ברבש הם שני טיפוסים שונים לחלוטין. אורי הוא המעשי, בני החולם. אורי אופטימי ללא תקנה, בני פסימי להחריד. אורי מוחצן, בני מופנם. אורי זורם, בני עצור. "אחי הוא הומניסט נאיווי", מעיד הצעיר על הבכור. אחר כך, כשהם מתייצבים לצילום, אורי, בן 50, משועשע, מחויך, מתמסר בקלות, ובני, בן 47, מסויג, רציני, נוהג בחשדנות.
"יושבים לפניך, במלוא האחריות, דור שמיני של הרבי מלאדי, מייסד חסידות חב"ד", מציג הבכור ברוב טקס את קלף היוחסין של השושלת. מבין האחים הוא זה שחש את מלוא המחויבות לשורשיה. גם הלהט שאוב משם. השם ברבש מייצג את ראשי התיבות של "בן רבי בן שניאור". אביהם מביילורוסיה, אמם יקית, ילדותם עברה עליהם בבאר שבע. "עיר ללא רחמים, מערב פרוע של מדינת ישראל שזה עתה הוקמה", נתפס אורי לנוסטלגיה דרומית של שנות החמישים. "הדרך מבית הספר הביתה היתה אינתיפאדה. בכיתה א' הייתי יוצא דופן, כי היינו המשפחה היחידה שדיברו בה עברית. המדהים הוא שזה עבד לרעתי. כל השאר היו עולים חדשים, ממרוקו או מרומניה. להפסקות הייתי יוצא עם ילקוט על הגב, שמא יגנבו לי אותו. מה שהתחולל שם היתה מלחמת הישרדות".
גם לבני היתה מלחמת הישרדות, אבל אחרת. "בילדות זה היה נורא", הוא מספר. "אורי לא זוכר את זה, אבל לי יש צלקות לכל החיים מהיחס שלו אלי. הוא התעלל בי נפשית". "בני היה שמן, ממש נוזל", מסביר אורי את פשר ההצקות. "עד היום יש לי מזה תסביך", ממשיך בני. "כמו משוגע אני עושה התעמלות, רץ, שורף קלוריות".
אורי: "זאת היתה ילדות מאוד סוערת, הוא למשל פתח לי את הראש עם לבנה". בני: "אתה מוסיף נופך דרמטי לאירועים די שגרתיים. גם איך שתיארת קודם את באר שבע - קצת הגזמת".
אחד במרוקו, אחד בגרמניה
הסדרה "טירונות" היא הפרויקט המשותף העשירי שלהם. ההתחלה היתה בסרט "מאחורי הסורגים", 1984. אורי: "המפגש בין תסריטאי לבמאי כלשהם, בכלל לא משנה מי, הוא טעון בבסיס הדברים. זאת מערכת יחסים שמראש היא על סכינים. להעמיס לתוך זה שני אחים - סיבכת את העסק עוד יותר. גם לנו היו רגעים בעייתיים, מתחים, משברים אפילו. היפה הוא לא רק שהתגברנו עליהם, אלא שנוצרה בינינו הפריה הדדית גם במישור היצירתי וגם באישי. לי, למשל, אין חברים במובן העמוק של המלה. לעומת זאת יש לי שתיים-שלוש חברות נפש (אני לא מתכוון לרומנים) שאני קשור אליהן מאוד, ואתן אני פתוח מאוד. עם גברים אין לי את זה. היחיד שאני חשוף לפניו זה בני".
אורי, בוגר ה"פילם סקול" בלונדון, היה כבר במאי מוכר ומבטיח כשבני, אחיו הצעיר, הצטרף אליו כתסריטאי מתחיל למלאכת "מאחורי הסורגים". לפני כן, עוד כשהיה במדים, סא"ל וקצין אג"ם של החטיבה, נתן הצעיר לבכור שירותי ייעוץ ב"אות קין" וסייע לו להכשיר את "גבי בן יקר", סרט שהופק על ידי יחידת ההסרטה של דובר צה"ל.
"בהקרנת ביקורת לקציני מטה הם התרגזו על כמה סצינות מרכזיות, בעיקר על אלה שגבי בן יקר מכה את המג"ד שלו ומשתולל בכלא. על אורי הופעל מכבש לחצים כדי שיקצץ את מה שהצבא לא אהב, והוא צילצל אלי די מיואש. אמרתי לו שלא ידאג, 'אני אביא לך את הרמטכ"ל'. התקשרתי לראש הלשכה שלו, שכמוני היה מגולני, הוא הבטיח להביא את רפול לראות את הסרט ובאמת הוא בא. הוא ישב בשורה הראשונה, רציני, פנים חתומות, ידיים שלובות על החזה, ואיך שנדלקו האורות הוא הסתובב לאחור ושאל, 'אז מה פה הבעיה'. הקצינים שקודם התנגדו התפתלו כהוגן, 'תראה, זה מציג את צה"ל באור שלילי'. עכשיו רפול כבר התרגז, 'מה? אין דברים כאלה בצבא? יש הרבה יותר גרועים', קם והלך. אף אחד יותר לא פצה פה".
אל "מאחורי הסורגים" הגיע בני כשניסיונו ככותב מסתכם ברומן ראשון, "היקיצה הגדולה", שחיבר בלהט השחרור. "לפני זה כתבתי אך ורק פקודות מבצע. כשאורי פנה אלי לברר אם אני מוכן לנסות להתמודד עם כתיבה של תסריט הסכמתי, אבל לא ממש ידעתי במה זה כרוך". הוא ניהל אז חברה ליציקות בטון. שיתוף הפעולה שקדם ל"טירונות" היה אף הוא בסדרת טלוויזיה, "סיטון". לפעמים הם מתפנים לעבודות-יחיד: בני כתב את "מיי פירסט סוני", שהיה אפילו רב מכר, אורי עשה עם מוטי לרנר את "משפט קסטנר" ואת "קו 300".
אורי: "עם מוטי לרנר הייתי קשור גם בפרויקט שצריך היה להצטלם השנה במרוקו, על ספינת המעפילים אגוז. זוהי דרמה שמתוכננת לערוץ הראשון, לצערי הרב ההפקה עכשיו מוקפאת, אני ממש לא יודע מה יהיה גורלה בהמשך, אותנו עצרו אחרי תחקיר, תסריט וליהוק. הרווח הגדול בינתיים הן שתי נסיעות למרוקו, שאני חזרתי מהן נפעם. עברתי, אפשר להגיד, חוויה מתקנת. זה לא שהייתי שטוף בדעות קדומות, אבל עדיין ידעתי מעט מאוד על יהדות מרוקו, שום דבר לא מעבר למפגש המיידי ביום-יום". הביקורים היו מסעירים, הוא אומר.
"זו מדינה שיש להתקנא בה. המרוקאים הם עם נחמד, מנומס ומאיר עיניים, אתה נמצא שם שבוע - אתה הופך להיות בן אדם. שלא לדבר על הארץ, מרוקו היא חוויה אסתטית. האוכל, הצבעים, הנופים, הארכיטקטורה, יש שם נשים מדהימות, לא כל כך יפהפיות כמו בעלות נוכחות שהיא התגלמות הנשיות. צעירות, מבוגרות, שמנות, רזות, זה לא קשור, יש בהן משהו שופע ארוטיקה". בטרם גילוי מרוקו היה מכור ל"פאריס דה סוד אמריקה", בואנוס איירס, שבה גם בילה בנעוריו פרק חיים כאשר אביו היה שם נספח מסחרי. מלונדון, לעומת זאת, שבה היה סטודנט לקולנוע, די נמאס לו. "הבריטים הם כאלה מאחזי עיניים, לאורך זמן זה פשוט בלתי נסבל".
בעוד אורי חווה את מרוקו, נפגש בני עם גרמניה, שבה זכה ספרו "מיי פירסט סוני" להצלחה גדולה. הוא קיבל בין השאר מלגת סופרים לשלושה חודשים שבהם ישב בברלין. "מה שמרתק הוא שהבניין המרכזי של בית ההוצאה שטיפל בספר, ממוקם בשכונת המגורים שבה גדלה אמא שלי. זה נמצא בכיכר קטה קולביץ, מין שינקין של ברלין המזרחית, הבית שלה אמנם נהרס בינתיים אבל הגן שבו היא שיחקה, שבקצהו, היא סיפרה לי בצורה מאוד מפורטת, יש פסלים מתוך האגדות של האחים גרים - כל זה עוד עומד. גם בית הספר שבו היא למדה עדיין קיים. גרמניה היא מדינה שמרתקת אותי. באוניברסיטה, למשל, לקחתי כמה קורסים בהיסטוריה גרמנית. ברקע הדברים עומדת העובדה שאמא שלי, שבאופיי אני דומה לה מאוד, באה משם. אורי הוא בול אבא שלנו".
אורי: "מה שמניע את בני ואותי, אני מתכוון למכנה המשותף שמאפשר לנו לעבוד יחד, הוא התפיסה שבתחביר הקולנועי העיקר הוא הסיפור ולא הצד הוויזואלי. אני חלילה לא מזלזל בערכים האסתטיים, אבל מה שמפעיל אותנו זה הרצון לפענח את הדמות, את הפרופיל הנפשי והחברתי שלה, לנסות להזדהות אתה, לרדת למורכבויות שלה, ליצור כלפיה אמפתיה. בשבילנו זה העיקר כי שנינו, נדמה לי, בבסיס, קרובים יותר לספרות מאשר לקולנוע. קריאת ספר היא בשבילי עד היום חוויה הרבה יותר חשובה ומרתקת, גם רגשית וגם אינטלקטואלית, מצפייה בסרט. קולנוע הוא מדיום נפלא, אבל הספרים של אידה פינק, למשל, הם הדבר הכי מסעיר שקרה לי בשנים האחרונות. אני לא יכול להיזכר בשום סרט שגרם לי אותה התרגשות כמו 'הגן המפליג למרחקים' שהיא כתבה".
האב המאושר שבתמונה
"טירונות" הוא לא עוד סיפור נדוש על ההוויה הצבאית הדביקה. המדים הם רק מסלול המראה שנועד לחשוף תמונות-חיים, להציג רקמה מגוונת של החברה שממנה מתגייסים הצעירים. לסיפורי הרקע האזרחיים, לבתים ולמשפחות שמהם באים הטירונים, יש נוכחות כמעט שווה לקטעים הצבאיים. זה לא עוד סרט על צה"ל, והברבשים לא מתכוונים להתנצל. בשבילם הטירונות היא רק עילה, לא העניין עצמו. היא תירוץ לספר על אב מכה ומתעלל, על משק חקלאי שהתמוטט, על עולה חדש מרוסיה שאמו נוצרייה, על מ"מ הומוסקסואל, על חברה משותקת מתאונת דרכים, על אשת המג"ד שרוצה את הבעל בבית לצדה, על אהבות נעורים לא ממומשות ועל אלה שכן, על חייל מפרדס כץ שכנופייה סוחטת את הוריו כדי שהוא יבריח להם חומרי חבלה תמורת הסרת האיום. וישנה גם הדילמה של אשה שבעלה נהרג במלחמה והיא מתלבטת אם לחתום לבנה היתום-מאב שרוצה להיות קרבי.
בסרט מתמקדת המצלמה להרף עין על תמונת האב המאושר, מניף תינוק שזה עתה נולד, והאב שבתמונה הוא אורי ברבש עצמו. "זאת לא יוזמה שלי, מי שהחליט עליה היתה בתי שעבדה במחלקת הארט, גם לי זאת היתה הפתעה. בהתחלה זה לא היה מקובל עלי, לשים את תמונתי אוחז בבני האהוב - נראה לי שבזאת היא הרחיקה לכת. אבל ביחסים שלי עם בתי אני לא זקוק גם לעימות הזה, והתרציתי. אמרו לי שזאת סגולה לאריכות ימים".
התינוק שבתמונה נולד יום לפני שפרצה מלחמת לבנון. "הצבא היא הוויה שקשה לי אתה. החברותא במילואים, ועשיתי הרבה, היא בלתי נסבלת בשבילי, היא סיוט. כשבאו להזעיק אותי למלחמה התחבאתי מתחת למיטה ולא יצאתי. אחרי שעתיים הם עשו עוד סיבוב כתובות, דפקו בדלת וצעקו שוב 'ברבש, ברבש'. לא עניתי. גם בגלל שהבן נולד והייתי נסער, וגם כי לא יכולתי לשאת את זה יותר. זה לא שפחדתי, שנאתי. כל הלילה התחבאתי כמו ילד קטן, אבל בבוקר מוסר הכליות גבר עלי, רגשי האשם הטריפו אותי, קמתי, ארזתי את התרמיל ונסעתי למלחמה".
הוא הגיע ליחידה בזמן. "איך שהתחיילתי סיפרתי כבדרך אגב שרק אתמול נולד לי בן. הם שמעו את זה, השליש שלח אותי הביתה לחופשה עד הברית. אף אחד לא תיאר לעצמו אז שהסיפור הזה הולך להיות ארוך. כשחזרתי אחרי שבוע התברר שאנחנו היינו הגדוד שחיל האוויר ירד עליו בטעות, פרשה של עשרות הרוגים ופצועים. בעובדה, בני הציל אותי. אני הענקתי לו חיים והוא החזיר לי באותה מטבע".
המ"פ המפתיע עידו
כבר לפני חמש שנים חשבו האחים ברבש על סדרה כזאת. לקראת הקמת ערוץ 2 הם הציעו את הרעיון לכל המתחרים על הזיכיונות, ולא נענו. גם הטלוויזיה הישראלית דחתה את התסריט הגולמי, שאין שולחן שהוא לא הונח עליו. מי שלבסוף הרים את הכפפה, לפני שנה, היתה חברת רשת.
אורי: "לי הוצע בזמנו לנהל את מחלקת הדרמה בערוץ הראשון. זה לא התאים לי כי רציתי להמשיך ליצור, אבל ביומיים שהרהרתי בנושא חשבתי מה תהיה האסטרטגיה שלי במקרה שאענה בחיוב. מה שאותי היה מרתק זה כישרון, לא תסריט מבריק כזה או אחר, לא גימיק, כל זה לא מעניין אותי, רק טאלנט. הייתי פונה לאסי דיין, לצפל, נותן להם שנה להתבשל. נכון שיש בסדרה שעשינו סיכון מקצועי, אבל בלי להישמע שחצנים אנחנו כבר יוצרים מוכחים".
ציר הסדרה הוא אקי אבני, בדמות מפקד הפלוגה עידו. בני: "אקי, מעבר להפנמה של התפקיד, עם כל השטיקים שכרוכים בזה, פשוט התאהב בלהיות מ"פ. בשיחה שהיתה לנו עם המג"ד בבסיס תיארנו לו את הטיפוס שאקי צריך לייצג, הוא אמר לנו שיש לו אחד כזה מורעל, אליו אקי נצמד וממנו הוא עבד. היום, אם הוא רק היה יכול לשחזר את הביוגרפיה שלו, הבחור, אני משוכנע, היה הולך לקורס קצינים. עד כדי כך. גם ככה אקי הוא המאצ'ו הקלאסי. הוא רוכב על אופנועים, על סוסים, הוא צונח צניחות חופשיות, אחרי כל אלה בשבילו לשחק מ"פ זה טבעי".
אורי: "במקור רציתי את יורם חטב. זה לא הסתייע, כי הקאמרי לא היה יכול לשחרר אותו. במקומו חשבתי על אקי. זאת היתה ממש הארה וגם אקי, שמזוהה עם דברים אחרים לגמרי, נשאב לזה כמעט מיד. אנחנו מכירים טוב, אבל עצם הפנייה שלי אליו היתה מבחינתו דרמטית. לחזרות הראשונות הוא עוד בא עם קוקו ארוך, אבל איך שעשינו לו גאלח, הוא ישר נכנס לעניין. אקי קלט מהר מאוד את הפוטנציאל שיכול להיות לתפקיד כל כך יוצא דופן לפיתוח הקריירה שלו. כשלרקורד שלו מצטרפת עכשיו הסדרה 'טירונות', הוא כבר לא ייתפס יותר כמי שמסוגל לבצע אך ורק תפקידי נער שעשועים. דבר דומה קרה לי בזמנו עם ששון גבאי, כשהצעתי לו לגלם את קסטנר. מה לו ולגבר שרמנטי אוסטרו-הונגרי. אפילו ששון עצמו היה מבוהל מהרעיון, אבל עובדה שזה תפס יופי".
בני, אבל יורים פה
דמות-מפתח אחרת שכובשת את המסך היא סמל המחלקה הכל-יכול פרקש, שאותו מגלם להפליא גולן אזולאי. במשך הטירונות הוא אליל, דוגמה קלאסית לאיך סרג'נט צריך לעבוד. אחר כך, כשהפלוגה עולה ללבנון וצוות ממנה נקלע להיתקלות עם חוליית חיזבאללה, כאן, לנוכח פני אויב, הוא מהסס, לא עומד בלחץ, בעצם מפשל. דימויו ההרואי מתנפץ באחת.
בני: "כשהייתי צעיר יותר, גם אני האמנתי שבמצבים קיצוניים כאלה נחשפת דמותו האמיתית של האדם. היום אני סלחני הרבה יותר כלפי חולשות, מה גם שיצא לי להכיר מפקדים שבקרב הסתערו כמו נמרים, אבל בתחקיר שאחר כך השתפנו באופן מחפיר. במלחמת יום כיפור, בהיתקלות שבה אני נפצעתי, זה היה במובלעת, בכפר בית ג'אן, איתרתי מקורות אש וקראתי לרגם, שמו היה שעשוע, כדי שיירה לכיוון. אני מחפש אותו, הוא תוקע את הראש בתוך האדמה, לא זז. כמה שניסיתי להפעיל אותו הוא לא ממש הגיב, כל מה שהוא אמר היה 'בני, אבל יורים פה', מין הלם טוטאלי. רצתי אליו, הוצאתי ממנו את המרגמה, מובן שצעקתי עליו. חמש דקות אחרי זה, בלי שום קשר, נפצעתי.
"שש-שבע שנים אחרי המלחמה הגעתי לבית החייל בירושלים כדי לשחות, את מי אני רואה? את שעשוע. 'שלום, שלום', מה כבר יש להגיד, ואז, כשאני מסובב אליו את הגב, הוא אומר לי, 'בני, יש עניין קטן שאני רוצה לדבר אתך עליו. אתה זוכר בבית ג'אן שלא באתי אליך'. הוא ניסה להסביר לי למה הוא לא קם. אני שכחתי, אבל לו זה הציק נורא. זה היה כל כך נוגע ללב. הוא בכלל חשב שאני כועס, כשלי זה מזמן לא היה אכפת. כשעיצבתי את הדמות של פרקש חשבתי גם על האירוע הזה. למרות ששעשוע ופרקש איבדו את הביטחון בדיוק ברגע השיא שלקראתו כל המערכת מכינה את עצמה, אני לא שולל אותם".
הפציעה של בני התגלתה לאורי באיחור. במשך המלחמה, כשהסתובב במובלעת, הוא הגיע באחד הימים לחניון של גדוד 51. כששאל איפה אחיו ענו לו "בקבוצת פקודות". הוא לא חשד, לא דאג, כשבא הביתה לחופשה הראשונה צילצל להורים, וכשאף אחד לא הרים את השפופרת הבין שקרה משהו. בני היה מאושפז אז ברמב"ם. הפרק הראשון של הסדרה, "דיסנילנד", נפתח במארב מצמרר בלבנון. לחיזבאללה ארבעה הרוגים, אבל גם כוחותינו לא חוזרים כולם בשלום לבסיסם. שלושה נפגעו, ולא ברור אם נפצעו או נהרגו. תוך כדי חילופי האש נקטע מדי פעם הרצף בפלאש-בק אל הימים שלפני הגיוס.
אורי: "כל תקופת ההסרטה, וסליחה אם אני גולש קצת לקלישאות, התחושה שריחפה מעלי היתה של עקדת יצחק. כשאתה רואה אוטובוס של צעירים יוצא מהבקו"ם, מעבר להתרגשות העצומה של החיבוקים והנשיקות, אתה שואל את עצמך מי יחזור. זה קורע את הלב, אבל אי אפשר להתעלם מזה. לכן בתמונת הבקו"ם שמסיימת את הפרק הראשון, במעבר החד הזה לאחור, מגופות מרוטשות במארב בלבנון לצעירים חייכנים שגופם שלם עדיין, רציתי להביע את הזעם שלי על האין-אונים והנואשות של להיות מובל למזבח. זה מצב קיומי שאין לי תשובה עליו. זה אפילו לא קשור למצב הפוליטי, לבעיות הקשות מאוד שיש לי עם הממשלה הנוכחית".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)
|
|
ראשי
צ'אט
מצב כלאיים
