לוגו אתר Fresh          
 
 
  אפשרות תפריט  ראשי     אפשרות תפריט  צ'אט     אפשרות תפריט  מבזקים     אפשרות תפריט  צור קשר     חץ שמאלה ●●● ברוכים הבאים אל פורום צבא וביטחון ●●● לפני הכתיבה בפורום חובה לקרוא את דבר המנהל ●●● עקבו אחרינו! ●●● חץ ימינה  

לך אחורה   לובי הפורומים > חיילים, צבא וביטחון > צבא ובטחון
שמור לעצמך קישור לדף זה באתרי שמירת קישורים חברתיים
תגובה
 
כלי אשכול חפש באשכול זה



  #1  
ישן 03-04-2015, 14:02
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7

לאור העובדה כי האשכול הקודם אכן הפך כבד וגדול מדי להלן אשכול ההמשך:

הטילים מכוונים לפה


הטילים מכוונים לפה\ מאת יואב לימור

ראש אגף התכנון, האלוף נמרוד שפר, מוטרד • כמי שאחראי לתוכניות העבודה של צה"ל - הוא לא פוסל מהלכים דרמטיים בטיפול בסוגיית הגרעין האיראני • כמי שבקי בכל הפרטים בתחום הביטחוני הוא אומר: "אחד הנכסים הגדולים של צה"ל בעיניי הוא אמון הציבור בנו"


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/566x349/public/images/articles/2015/04/02/14279896575924_b.jpg]




לראש אגף התכנון בצה"ל, האלוף נמרוד שפר, אין ספקות: "אני באמת אומר, בשיא הזהירות שאני יכול להתבטא בה פה, שאני חושב שההסכם כמו שהוא מתרקם עכשיו עם איראן יהיה הסכם לא טוב לישראל. אנחנו נצטרך לשאול את עצמנו, אם באמת ייחתם הסכם, אוקיי, מה עושים עם זה?"
וכל האפשרויות, כמו שאנחנו נוהגים לומר, יהיו על השולחן?
"כן. אם מישהו גם בונה פצצה, וגם אומר 'אין למדינת ישראל זכות קיום' - נצטרך לחשוב מה עושים עם זה. זה יותר מאתגר פשוט".
נוכל לעשות מהלכים דרמטיים בניגוד לדעת האמריקנים?
"במקום שבו זה נוגע לביטחון הלאומי שלנו - התשובה היא כן".
אתה גדלת בחיל אוויר שתקף כור גרעיני ב־81' בעיראק ועל פי פרסומים זרים ב־2007 בסוריה. אתה רואה סיטואציה שבה הטייסים של היום תוקפים כור באיראן בניגוד לדעתה של ארה"ב?
"אם זה כבר קרה, אין לי סיבה להניח שזה לא יקרה שוב. אני חושב שבמקום שבו מדינת ישראל מרגישה שהביטחון שלה תלוי במעשה, היא תעשה אותו, ואני גם חושב שכל שותף אמיתי יקבל את זה. ואני חושב שהאמריקנים הם כאלה, עם כל המתח שיש. הם שותף אמיתי ואותנטי, לא פסאדה של שותפות. ואני חושב שהתשובה של זה היא כן, שהם יקבלו את זה. במקום שבו ממשלת ישראל תחליט שהיא מורה לצבא לעשות את מה שהוא צריך לעשות כי היא מרגישה שזה הדבר הנכון לביטחון ישראל, אני חושב שזה יתקבל. ולכן אני סומך את ידי לחלוטין על כל החלטה שתהיה בהיבט הזה, שהיא לא זאת שתפרק את מערכת היחסים בין ארה"ב לישראל".
מעטים האנשים בישראל ששותפים ל(כמעט) כל הסודות בכל הנושאים. ראש אג"ת הוא אחד מהם - כמי שאחראי לא רק לתוכניות העבודה של צה"ל אלא גם, ואולי בעיקר, לפן האסטרטגי: מהסכמי שלום ועד תוכניות מלחמה, מפעולות חשאיות ועד יחסים עם מדינות ידידותיות וכאלה שפחות. שפר מעורב בכל, משתתף בכל דיון, בקי בפרטים. מי שמכיר אותו יודע שהוא לא חוסך את דעתו, גם כשהיא פחות "מתאימה" לשומעיו. גם כאן - בראיון הראשון שלו מאז היה אלוף משנה צעיר, עניין חריג בנוף הצה"לי והישראלי רודף הקרדיט - הוא מקפיד לדבר בישירות יוצאת דופן על רקע שורת המוקשים שעימם הוא נדרש להתמודד, ובראשם הסוגיה האיראנית־אמריקנית.
"בראייה אסטרטגית הכיוון מאוד ברור", הוא אומר. "איראן מנסה להיות מעצמה אזורית בכל המימדים. היא מנסה להיות מעצמה תעשייתית, צבאית, מדעית, תרבותית, וגם לייצר הרבה טרור. ההתפשטות שלה, כולל מה שאנחנו רואים עכשיו בתימן בצורה מאוד ברורה, משרתת בדיוק את אותו רעיון של לפרוס את הזרועות במזרח התיכון. כשאני מסתכל על המשחק כולו, הוא מכוון באופן מאוד בהיר למיצוב מעמדה של איראן כמעצמה באזור, שהשפעתה חורגת בהרבה מגבולות המדינה האיראנית. זה המשחק האיראני, והגרעין ישרת אותו כי כשאתה מעצמה גרעינית קשה מאוד לאיים עליך במקומות אחרים".
השתמשת במילה "משחק". זה מה שהאיראנים עושים, משחקים?
"חד־משמעית. הם שואלים את עצמם כל הזמן איך הם יבטיחו את היכולת שלהם להגיע לנשק גרעיני. אני לא יודע אם הם יעשו את זה מחר או מחרתיים, אבל אם אתה שואל על איראן - אין לי צל של ספק שהרעיון בראשה הוא לאחוז ביכולת גרעינית שתאפשר לה לממש את רעיונותיה כמעצמה ראשית אזורית".
זאת אומרת שכאשר איראן אומרת שהיא לא רוצה גרעין היא משקרת?
"אני חושב שאולי אם היית מוסיף מילה אחת זה היה מיישר את הפאזל. איראן לא רוצה גרעין עכשיו. אבל מדינה שלא רוצה גרעין בכלל, יש לה דרכים אחרות לייצר אנרגיה גרעינית אזרחית, והיא מסכימה לכל הכללים, לכל חוקי הפיקוח, לכל חוקי הביקורת. זה לא המקרה באיראן".
וכשאתה מדבר עם הקולגות שלך בעולם, הם לא מבינים את זה?
"רובם מבינים את זה, אבל הם לא חיים במזרח התיכון ואני אומר את זה בלי ציניות בכלל. ההשפעה האחרת של איראן, שמעליה הם רוצים לבנות את אותה כיפת יכולת גרעינית, לא מורגשת במקומות אחרים. כשאתה יושב ברמת הגולן ורואה את חיזבאללה כבר נוסע לשם, כשאתה מבין מה יש בלבנון, כשאתה מסתכל מה יש היום בתימן אצל החות'ים ואיך הם משתלטים על עוד מדינות, אתה מבין מהי ההשפעה הזאת. אבל כשאתה יושב באירופה, לא בטוח שאתה מרגיש את הצד הזה".
כראש אגף התכנון שותף שפר לדיאלוג האסטרטגי עם האמריקנים, שלדבריו - למרות הקרע הגלוי ברמה המדינית - מתקיים באינטימיות ובאינטנסיביות, תוך שמירה על יחסים הדוקים בין הצבאות. "כשאני אומר יחסים טובים מאוד זה לא נייסיטיז בטלפון", הוא מבהיר. "אני שופט את עומק שיתוף הפעולה כמו שהוא משתרע על מגוון רחב מאוד של דברים - במחשבות וברעיונות, בתוכניות, במודיעין ובמידע, באמל"ח ובמשאבים - וזה לא נפגע. אבל למדנו כבר על האמריקנים שהם יודעים להתנהג לפי מדיניות בצורה מאוד ברורה".
כמו שראינו כאשר הם עיכבו משלוח צבאי במהלך מבצע צוק איתן.
"הם אמרו לנו אז בנימוס האמריקני האופייני: 'רגע, אנחנו צריכים לבדוק'. זה לא היה דבר טריוויאלי, אבל גם את זה צריך לשים בפרופורציה. היחסים יציבים. אני לא רוצה להגיד חסינים כי זאת מילה רחוקה מדי, אבל הם יציבים ובנויים על יסודות מספיק עמוקים".
אתה מכיר את הטענה שבראשם עומד אדם, הנשיא אובאמה, שלא מחמיץ הזדמנות להחמיץ הזדמנות במזרח התיכון.
"זה כבר יוצא מהתחום הצבאי. צריך לזכור שזה שהיחסים טובים לא אומר שאין לנו ויכוחים, ולפעמים ויכוחים מאוד נוקבים ולא נעימים. אני חושב שאנחנו שוכחים לפעמים שהם משרתים קודם כל את האינטרס האמריקני. ההשפעה הישראלית עליו קיימת, אבל בסופו של דבר היא רק השפעה ישראלית".

"ישראל היא לא הבעיה"

החשש מאיראן מחד ומהטרור האיסלאמי הקיצוני מאידך ("הציר השיעי" ו"הציר הסוני") יצר במזרח התיכון זהות אינטרסים יוצאת דופן בין מדינות רבות - ובראשן סעודיה, מדינות המפרץ, מצרים וירדן - לבין ישראל. שפר סבור שמדובר בהזדמנות נדירה, משום ש"העולם סביבנו מבין כי ישראל אינה מוקד הבעיה באזור".
את מה שטועים בו באירופה מבינים במזרח התיכון?
"בהחלט. מי שחי כאן מבין שישראל - או המאבק הישראלי־פלשתיני - אינם הסיבה לקיומו של דאעש ולעובדה שיש פה כנופיות של טרור שרוצחות אלפי אנשים, וגם שהגרעין האיראני או הפצת הטרור האיראני בכל רחבי המזרח התיכון לא קשורים בשום דבר למאבק שמתחולל פה בין ישראל לפלשתינים. מה שכן, הסכסוך הישראלי־פלשתיני מפריע להרבה מדינות לא משום שהן רואות אותו כשורש כל רע, אלא כי מדובר בפלשתינים, שהם ערבים, והם היו רוצים לראות את הסכסוך הזה נפתר".
ומה זה ייתן?
"אף אחד מהם לא חושב שזה יעצור את הגרעין האיראני או את דאעש. יש כאלה באירופה שאומרים את זה, והם לא מבינים. אבל אם אתה מסתכל על שאר האינטרסים - באנרגיה, ביציבות, באיכות החיים - אני לא רואה שום סיבה בעולם שלא תהיה מערכת שותפויות יותר הדוקה משיש היום בין ישראל, אני אגיד בזהירות, לכל שכנותיה".
גלויה או חשאית?
"במזרח התיכון כמו במזרח התיכון, לפעמים אתה מעדיף שתהיה לך פילגש ולא תגיד, 'היא אשתי'. יש כל מיני סוגי שותפויות, ואם הפומביות פוגעת בזה אז אין טעם לעשות את זה. זה טיפשי".
יפה שבאזור מצפים שנפתור את העניין הפלשתיני. השאלה, שכבר הפכה לקלישאה, היא אם יש בכלל פרטנר.
"קודם כל, אני לא בטוח. אבל אני חושב שישראל צריכה לשאוף לעשות את הדבר הנכון לישראל. להרבה דברים אין פרטנר. אין פרטנר גם להפסקת תוכנית הגרעין באיראן כרגע. אבל שאלת אותי קודם מה ישראל תעשה אם היא תצטרך לעשות משהו בעניין הזה, ועניתי שהיא תעשה מה שנכון לישראל. אז גם כאן, השאלה אם יש פרטנר היא טובה וחשובה - והאסטרטגיה של הצד השני לוקחת אותנו כרגע למקומות לא טובים ומראה שבאמת אין כל כך מי שרוצה לדבר איתך - אבל אני לא רוצה להיות תלוי באחרים, ובעיקר אני רוצה לוודא שעשיתי הכל כדי לממש את האינטרס שלי".
אז מה האלטרנטיבות בעיניך?
"ראש הממשלה אמר שתי מדינות, וגם אמר שזה לא הזמן בגלל חוסר היציבות והאיומים שיש מסביב. בלי להיכנס לזה, אני חושב שאם מדינת ישראל תגיד שזה הפתרון, היא תצטרך לעשות כל מאמץ לחפש אותו, גם אם בצד השני הפרטנר הוא באמת מאוד בעייתי".

הפתרון שיבטיח יציבות

כמה אתה מוטרד מהמהלכים שהפלשתינים מובילים ברמה הבינלאומית?
"אני מוטרד".
אתם נערכים לאפשרות שיוטלו על ישראל סנקציות?
"לא נערכים, מוטרדים. אני חושב שיש פה מהלכים שעלולים לצאת מכלל שליטה - למשל הפנייה לבית הדין הבינלאומי בהאג, שבעקבותיה עלול לבוא מישהו ולתבוע את מדינת ישראל - ובעקבות זאת להוציא את כל המערכת מאיזון".
מה הסיכוי שמתישהו בקרוב האו"ם יכיר במדינה פלשתינית?
"אני כבר למדתי שלהתנבא לזמן ארוך במזרח התיכון זה רעיון לא טוב. בזהירות אומר שאני חושב שארה"ב תמנע את זה, ולכן להערכתי זה לא יקרה בזמן הקרוב. אבל דברים אחרים יכולים לקרות בהרבה עולמות, למשל הכלכליים. אנחנו כבר רואים נגיעות של זה, למשל של סימון מוצרים שבאים מכל מיני מקומות, וזה עלול להחריף".
אם כי תסכים איתי שהמקום הכי טוב לערבים לחיות בו במזרח התיכון הוא ישראל, והמקום השני הכי טוב הוא הגדה.
"נכון, אבל הם לא מסתכלים על זה ככה. ברור שאף אחד מהם לא היה רוצה לחיות בסוריה או בתימן, ואפילו לא במצרים, אבל הם רוצים לחיות כמו שחיים 20 ק"מ מהם, בתל אביב או בחיפה. אם הם גם יסתכלו נכון, על מה שיכול להיות, אז הפוטנציאל המשותף פה הוא באמת גדול מאוד".
בוא נדבר על עזה. חצי שנה אחרי מבצע צוק איתן, אתה יודע להגיד מה השגנו?
"נתחיל מהדבר הבנאלי: פגענו פגיעה משמעותית ביכולת הצבאית של חמאס, אבל אני חושב שהשגנו עוד דבר וזה פוטנציאל ליותר יציבות עם עזה לאורך זמן. זה תלוי מאוד במה אנחנו נעשה ובמה יעשה העולם".
אתה אומר שזה אינטרס ישראלי שיהיה להם יותר טוב.
"כן, ואני לא מסתכל על זה באופן הציני שאם נבנה להם בית יהיה לנו אחר כך את מה להרוס. אני באמת חושב שאנחנו צריכים להשקיע בלספק להם אנרגיה ומים, או לאפשר להם לספק זאת בעצמם, כדי שהם יוכלו להשתקם משמעותית, כי ככל שהשיקום יהיה יותר מוחשי, ואנשים ירגישו שיש שינוי אמיתי, היכולת להגיע ליציבות תהיה יותר טובה".
יהיו שיגידו שזה ניצחונו של חמאס: הוא ירה עלינו ואנחנו משקמים את עזה.
"אני חושב שהאינטרס שלנו צריך להוביל אותנו להסתכל קדימה ולא אחורה, ולשאול את עצמנו מה באמת ימנע את זה שבעוד כמה חודשים נתחיל את צוק איתן שוב. ולהבנתי, זה בעיקר הפן הכלכלי וכל מה שקשור לשיקום ולבנייה של הרצועה".
טעינו כשלא הרחבנו את המבצע וניצלנו את ההזדמנות להכריע את חמאס?
"קראתי ושמעתי את כל האמירות הציניות בעניין, ואני אומר לך שהקבינט באמת שקל את כל החלופות ודן בהן לעומק. רק ההיסטוריה תגיד אם טעינו: אם יתחיל בקרוב מבצע חדש אז אולי כן, ואם יהיו שנים של שקט ויציבות אז אולי לא, אבל כאמור - זה תלוי גם בנו".
חמאס כבר מחדש את יכולתו האסטרטגית?
"הם עושים את זה, כן, גם בתלול־מסלול וגם במנהרות, אבל צריך לשים את הדברים על השולחן ביושר: זאת לא הפתעה. כל מדינה, כל ארגון, עושים בדיוק את אותו הדבר אחרי מערכה - משקמים את עצמם. גם אנחנו דרך אגב".

המנגנון של הטרור

הזירה המטרידה ביותר, גם את אג"ת, נמצאת בצפון. שפר מדבר על זירה אחת - לבנונית־סורית - שמציבה אתגר שמסתבך ומסלים: מכמות ואיכות הנשק שבידי חיזבאללה, ועד לגבול סוריה שהפך לסוער בהרבה מכפי שהיה ב־40 השנים האחרונות. הוא מוטרד מכך שאירועים מקומיים עלולים לצאת מכלל שליטה ולהוביל להסלמה בלתי רצויה, אבל מעודד מכך שההרתעה הישראלית קיימת באופן משמעותי.
תסביר.
"מה שיש לנסראללה בראש זה לא התקרית על הגבול אלא 2006, והבניינים שנפלו בביירות ובעיקר הנזק הנורא שנגרם לתשתית השיעית בדרום לבנון. והוא מבין היטב שהמשחק שהוא משחק - ירי מתוך כפרים ומתוך אוכלוסייה - הוא שגרם לזה, והוא שיחייב אותנו לפעול נגדם גם בעתיד".
ומי שאתה נפגש איתו בעולם לא מבין את זה?
"אנחנו באמת עושים מאמץ להבהיר ששיטת הלחימה האיראנית הזאת, שמתפשטת בכל המזרח התיכון, תהיה נחלתו של כל מי שיילחם בטרור: שלנו בלבנון ובעזה, אבל גם של האמריקנים בסוריה, של המדינות הערביות בעיראק ובסוריה, ועכשיו גם בתימן. כמונו הם ייאלצו להתמודד מול טרור שיבוא מתוך הערים והאזרחים".
ובכל זאת אנחנו מקבלים על כך ביקורת.
"לטיל שנמצא בלבנון יש שתי חלופות: או שאני תוקף ומשמיד אותו, או שהוא משוגר לאזרחים בתל אביב או בחיפה. הוא לא פוגע במדבר העיראקי במוסול, ואף אחד גם לא יורה על בוסטון. הטילים מכוונים לפה, ולכן צריך לשפוט אותנו מכאן. כשאתה טס במסוק מתל אביב לרמת הגולן אתה מבין מצוין על מה מדובר; כדי להגיע מבוסטון למקום הכי קרוב שמאיים עליך אתה צריך לטוס 10,000 ק"מ. זה כל ההבדל, ואני חושב שמי שמגיע לכאן גם מבין את זה".
אתה יכול להעריך מתי יהיה לנו דאעש על הגדר בצפון?
"לא, אבל זה עלול להגיע. לכן אנחנו עסוקים כל כך בחיזוק ההגנה לאורך הגבול".
מישהו בכלל יכול להעריך איך או מתי תיגמר המלחמה בסוריה?
"העסק שם נהיה רק יותר מסובך. קראתי באיזשהו מקום שתוחלת החיים בסוריה ירדה בארבע השנים האחרונות ב־20 שנה, מ־77 ל־57. אחוז מהאוכלוסייה נרצח ועוד רבע אחוז ברח. אלה מספרים מטורפים. למה אני אומר אותם? כי אני חושב שאי אפשר לחזור מזה אחורה. ולכן ייווצר שם משהו אחר, שהוא יכול להיות המשכו של הכאוס שמתחולל שם עכשיו, וזה יכול להיות איזשהו סוג של קנטוניזציה מסוימת, וזה גם יכול להיות העמקה מסוכנת של ההשפעה האיראנית כמו שאנחנו רואים עכשיו בתימן. אבל תפקידי באג"ת הוא לא רק להסתכל על הסיכונים אלא גם על ההזדמנויות".
יש כאלה בצפון?
"אנחנו חייבים לחפש הזדמנויות לשיתוף פעולה, גם אם לא פורמליות. שלום עם לבנון נראה לי בעייתי, אבל די אם ניזכר שיש הרבה מאוד גז בים, ושקו הגבול הימי לא נקבע, כדי להבין שיש פה גם פוטנציאל לחשוב גם בכיוונים אחרים".

"ביטחון זה עסק יקר"

שפר אמור לסיים את תפקידו כראש אג"ת בסוף הקיץ. כטייס קרב שעשה את מרבית שירותו בחיל האוויר הוא שאף להתמנות למפקד החיל - חלום שכנראה כבר לא יתממש - במקום זאת הוא עשוי למצוא את עצמו בוושינגטון, כנספח צה"ל. עד אז יש לו משימה אחת מרכזית: להשלים תוכנית עבודה רב־שנתית לצה"ל.
בצה"ל מדברים על המצב הקיים, בהיעדר תוכנית עבודה מסודרת, במונחים של קטסטרופה.
"זה לא שאנחנו לא עושים, אנחנו פשוט לא עושים הכי טוב שאנחנו יכולים. כי כשאתה חושב לטווח קצר ואופק החשיבה שלך נגמר בעוד 12 חודשים לכל היותר, אז בהכרח לא חשבת הכי טוב שאתה יכול".
מה תעשה אחרת כשתתכנן לחמש שנים ולא לשנה?
"הרבה מאוד דברים. בעיקר אוכל לחשוב לא על מה שיהפוך את צה"ל להכי טוב מחר אלא בעתיד, ומזה ללכת אחורה, בצעדים מדודים, ולחשוב איך אני מביא אותו לשם. אם אני רואה את הקצה, אני מוכן לקחת סיכונים ולבצע מהלכים גדולים שעניינם הרבה כסף או הרבה אנשים, כי מהלכים גדולים אפשר לעשות רק כשמסתכלים רחוק קדימה. אתה לא מקים אוגדות או טייסות כשאתה לא יודע מה יהיה, וגם ההפך הוא הנכון - נדע להצטמצם הרבה יותר טוב כשנתכנן לטווח ארוך, כי רק כך נוכל גם להגיע ליעד וגם להבטיח שנהיה הכי טובים בכל נקודת זמן בדרך אליו".
לדעתך, המדינה משקיעה פחות מדי בביטחון?
"בראייתי כן, אבל זה לא חשוב".
למה?
"כי המדינה משקיעה את מה שהיא חושבת שנכון להשקיע בביטחון, ותפקידנו להפוך את זה למקסימום ביטחון. אז נכון שאני נאבק על יותר תקציב, אבל באיזשהו מקום המאבק צריך להסתיים ואנחנו צריכים להבין שזאת מעטפת המשאבים שלנו ולעשות איתה הכי הרבה ביטחון".
הדברים שלך לא יהיו פופולריים בצה"ל, שנוהג לבכות על המחסור.
"אחד הנכסים הגדולים ביותר של צה"ל בעיניי הוא אמון הציבור בו, בנו. ואת זה אני לא קונה בכסף, אני קונה אותו בהתנהגות. יש לי הרגשה שבמקומות שבהם אנחנו נתפסים כגוף לא אמין, או ככזה שלעולם לא די לו - אנחנו מפסידים נקודות באמון הציבור. אז נכון שיש כאן מי שטוענים שבעיות התדמית שלנו הן בגלל התקשורת, והקריקטורות ו'ארץ נהדרת', אבל אני שואל את עצמי מה עשינו בשביל להרוויח את זה, ואיך אנחנו הופכים את הגלגל בחזרה".
ומה התשובה שלך?
"שאנחנו צריכים קודם כל להיות יותר ישרים עם עצמנו. רמת המוסר של אנשי צה"ל היא מספיק גבוהה בשביל שאם אני מרגיש שמה שאני עושה הוא נכון, גם אתה תרגיש שמה שאני עושה הוא נכון".
למה אתה אופטימי שתצליחו לגבש תוכנית רב־שנתית לצה"ל?
"אני חושב שאחרי כל כך הרבה זמן בלי תוכנית יש עכשיו הבנה רחבה של הקשיים שזה יוצר. אבל יהיו לצד זה גם דילמות, כי התוכנית הזאת תהיה קשה לצה"ל. ניאלץ להיפרד ממאות אנשים ויותר, נצטרך לשאול את עצמנו על תוכניות ההתעצמות הגדולות, ובעיקר נצטרך למצוא נקודת איזון בין מה שאנחנו בונים ומייצרים לטווח הארוך לבין מה שאנחנו עושים היום כדי לוודא שצה"ל יהיה מוכן למלחמה גם באפריל או במאי הקרוב".
זה בהכרח אחד על חשבון השני?
"כן, זה בהכרח אחד על חשבון השני, והשנים האחרונות מוכיחות את זה בצורה מאוד ברורה. אני לא יודע לבנות לוויינים יותר ביעילות. גם היום אף אחד בעולם לא מצליח להבין איך אנחנו עושים את זה עם הכסף שאנחנו משקיעים, וזה נכון גם למל"טים ולעוד עולמות. אבל בסופו של דבר, אנחנו לא נדע לעשות את זה בחצי כסף, וגם אין דרך לאמן שריונר או טייס בפחות כסף. פשוט אין. ביטחון זה עסק יקר".

("ישראל היום", 03.04.2015)







_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #2  
ישן 04-04-2015, 23:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
כתבה ישנה על האלוף ניצן אלון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

ניצן אלון: "יש הסלמה. זאת לא אינתיפאדה"\ מאת עמיר רפפורט
אלוף פיקוד מרכז, שמסכם שנה לא פשוטה בתפקיד, לא נבהל מההסלמה ביו"ש, אך מודה שהיא עלולה להתפתח לכיוון מדאיג. ראיון מיוחד

זה קרה בליל 28 ביולי 1989: ניצן אלון ניצב מאחורי הקיר במרפסת חדרו של מנהיג חיזבאללה בדרום לבנון, השייח' עבד אל-כרים עובייד. לפתע נשמע קול בכי מחדר סמוך, ואשתו של השייח' קמה מן המיטה כדי להרגיע את התינוק. למזלו של אלון, היא לא הרגישה את נשימותיו במרחק של כמה עשרות ס"מ ממנה.
"אחרי כמה דקות פרצתי אל החדר עם לוחמים מהצוות שלי, וצעקנו לעובייד: 'על הבטנך' (על הבטן)", משחזר ניצן אלון, בראיון אישי מיוחד ל"מוספשבת". "עובייד לא הקשיב. הוא השתולל וצעק שהוא מעדיף למות. הוא היה איש גדול, חזק ושמן, אבל הצלחנו להשתלט עליו. זוג אזיקים אחד לא הספיק בשבילו. היינו צריכים לחבר כמה זוגות כדי לאזוק אותו".
כדי להבין מאילו חומרים קורץ האלוף אלון, ועל איזה רקע עוצבה תפיסת עולמו, צריך להתחיל במושב הולדתו ניר בנים שבחבל לכיש, שבו הוא גר גם כיום עם אשתו מור וארבעת ילדיהם. מושב ניר בנים שייך לתנועת המושבים. בצעירותו של אלון, בשנות ה-70 וה-80 של המאה הקודמת, כל התושבים עדיין התפרנסו מחקלאות. כנער עבד אלון ברפת ובשדות הפלחה המשפחתיים, וגם תחזק משקים אחרים בעת שהשכנים יצאו למילואים.
ניצן הוא השלישי מבין ארבעה אחים. האב, חזי ז"ל, היה מהילדים הראשונים של מושב העובדים המחוספס, תל עדשים בעמק יזרעאל, וגדל שם בחושה. שם משפחתו המקורי היה לינדנר (משמעות השם בגרמנית היא עץ תרזה. השם עוברת ל"אלון" כדי להתאים אותו לצומח של ארץ ישראל). האם יונה היא בת למשפחת עולים מהעלייה השנייה, שהשתקעה במה שהייתה פעם המושבה הרצליה.
כאשר התגייס לסיירת מטכ"ל, בשנת 1984, היחידה עדיין הייתה מעוזם של קיבוצניקים. המתגייסים המושבניקים היו מגיעים בדרך כלל לפלוגת בני המשקים של גדוד הנח"ל המוצנח 50, אולם כיתת ילידי 1965 בבית הספר האזורי באר טוביה הייתה יוצאת דופן: מתוך כ-12 בנים שישה, כולל ניצן עצמו, הלכו לקורס טיס ושלושה סיימו אותו (אחד מבני הכיתה של אלון הוא תת-אלוף חגי טופולנסקי, כיום ראש מטה חיל האוויר). ניצן הצטרף לבן כיתה אחר בסיירת מטכ"ל, לאחר שנאלץ לזנוח את חלום הטיסה (בן הכיתה מילא לימים תפקיד בכיר ומסווג מאוד בסיירת). גם שאר בני הכיתה מהתיכון היו פייטרים.
ניצן אלון הגיע לסיירת מטכ"ל אחרי שנת שירות כמדריך נוער מתנדב בחבל עדולם ליד בית שמש. תחילת דרכו בסיירת לא הייתה קלה: הוא היה מעורב בתאונת אימונים שבה פצע בירי לוחם אחר בגלל כדור "חי" שהשתרבב בטעות למחסנית של תחמושת אימונים, ואף הוגלה לזמן מה ליחידת מגלן מפני שנתפס על ידי משטרה צבאית ללא כומתה על הכותפת, והועמד לדין.
למרות החריקות, אלון התבלט כבר מיומו הראשון כלוחם קר רוח, שכמעט לא ניתן להוציאו משלוותו. לאחר שסיים קורס קצינים קיבל תחת פיקודו את הצוות של דרור וינברג ז"ל (שלימים נהרג בהיתקלות מול מחבלים כמפקד חטיבת חברון). בשנת 1988, בעת החיסול של אבו ג'יהאד בתוניס, כבר היה ניצן אלון מפקד צוות ותיק. בתחילה היה מיועד להשתלב באחד הכוחות של המבצע, אך לבסוף יצא לפעולה אחרת, שההכנות אליה התנהלו במקביל.
בשנת 1989 קיבל ניצן אלון צל"ש על מבצע מודיעיני רחוק שהוביל, ושלא ניתן לדבר עליו עד היום. "מה היה שם? אני לא יכול לספר יותר מההערה הלקונית שכתובה בתיאור הצל"ש. זה היה משהו ייחודי ופורץ דרך, שאני מקווה שלא יתפרסם גם בעתיד", אומר האלוף כיום.
חטיפת עובייד
פעולת החטיפה של השייח' עבד אל-כרים עובייד נועדה להביא לפריצת דרך בפענוח תעלומת הנווט השבוי רון ארד, שאותות החיים ממנו הפסיקו להגיע בשנת 1988. מפקד הפעולה והיחידה היה רן שחור, שהחליף את משה (בוגי) יעלון.
ניצן אלון היה מפקד צוות בוגר וותיק, והוביל את התנועה אל היעד שהיה ממוקם בלב העיירה ג'יבשית, מערבה מן הבופור. "ירדנו מן הבופור ברגל עם הציוד על הגב", משחזר אלון, "והתגנבנו לכפר התגנבות לא קלה כי הבית של עובייד היה די באמצע. יצאנו בחושך ראשון והגענו לכפר באמצע הלילה. היו משמרות של חיזבאללה ותצפיות, אך הצלחנו להגיע פנימה בשקט מוחלט".
הכוח העיקרי, שעמו נמנה הצוות המוביל של ניצן אלון, לא היה מסוערב. בין הציוד הרב שהלוחמים נשאו על גופם היה גם סולם מתקפל. אלון ושלושה מאנשי הצוות שלו הציבו אותו מתחת לחלון חדרו של השייח' עובייד, שהיה ממוקם בקומה השנייה, והתחילו לטפס. כל מעידה או רעש קל היו עלולים לחשוף לא רק את הלוחמים שעל הסולם, אלא גם את עשרות אנשי הסיירת שהיו פרוסים בכפר כולו.
אלון מספר שההכנות למבצע החלו עוד בתקופת יעלון כמפקד ושעזרה מאוד ללוחמים העובדה שקצין המודיעין של היחידה, איל רגוניס ז"ל (שנפטר לימים בצעירותו מדום לב), היה אדריכל במקצועו והבין דבר או שניים בתוכניות בנייה.
"איל היה בחפ"ק, אנחנו היינו ארבעה אנשים במרפסת חדרו של עובייד", משחזר אלון. "במצבים כאלה יש התרגשות, אבל היא מחדדת את החושים ולא מקפיאה את הדם. בסך הכל היינו במרפסת כעשר דקות, עד ששאר הכוחות הספיקו להתארגן ולשים את אמצעי הפריצה שלהם. אחרי המאבק שהתנהל בחדר השינה של עובייד וההשתלטות עליו, היה צריך להוריד אותו מהחדר. זו לא הייתה משימה פשוטה, בהתחשב בכך שהידיים שלו היו קשורות לאחור, והוא שקל יותר ממאה קילו. אחד החיילים שלי לקח את הסחיבה על עצמו.
"כשהגענו עם עובייד אל הכניסה לבית קשרנו אותו לאלונקה. בינתיים הכוח שלמטה תפס גם את שלושת שומרי הראש שלו, שנקשרו גם כן אל האלונקות. כשיצאנו לדרך הכפר התחיל להתעורר כי אנשי חיזבאללה הרגישו שיש התרחשות. אני הופתעתי ממהירות ההתארגנות שלהם וגם מכך שהם זיהו לא רע את כיוון הבריחה שלנו.
"בשלב הזה ביצענו ירי צלפים ממוקד בכמה אנשים שסיכנו אותנו. כנראה שהרגנו אדם אחד או שניים. התחלנו לנתק מגע, כשאנשי חיזבאללה רודפים אחרינו. הם ניסו לבצע גם מרדף רכוב וירו קצת אר-פי-ג'י. מבחינתנו היה ציר די קשה וגם סחבנו ארבע אלונקות, אבל הצלחנו להגיע בשלום למנחת מוסכם מראש, שבו חיכה לנו מסוק יסעור. המראנו ובדרך לבסיס הורדנו את עובייד במתקן צפון, שבו חקרו אותו".
צאלים ונחשון וקסמן
אחרי חטיפת עובייד יצא ניצן אלון ללימודים בטכניון. תוך כדי הלימודים הוא הגיע להיות "מצביא" (מפקד מבצע, בז'רגון של המטכ"ליסטים) של מבצע מודיעיני חשוב נוסף ביעד צפוני. בשנת 1992 הייתה סיירת מטכ"ל בהכנות לקראת "שיח אטד", המבצע שבו, כך נחשף לימים, היו אמורים הלוחמים להתנקש בחייו של נשיא עיראק, סדאם חוסיין, שהעז לשגר שנה קודם לכן טילים ארוכי טווח לעבר ישראל.
סיירת מטכ"ל היא יחידת העילית של אגף המודיעין, ולכן רוב מבצעיה קשורים לאיסוף מודיעין ונועדו להיות עלומים. ב-1994 היה אלון כבר מפקד פלוגה. מבצע רדף מבצע, כולל חטיפת מוסטפא דיראני, שבה לא השתתף. כאשר נחטף החייל נחשון וקסמן ז"ל, בשיא ימי האופוריה של הסכמי אוסלו, אלון ולוחמי הסיירת בדיוק חזרו ממודל אחרון לפני מבצע כלשהו.
"בתחילה היחידה התרוצצה סביב הדיווחים שהוא מוחזק בעזה", משחזר ניצן אלון. "ואז הגיע המידע שהוא נמצא לא רחוק מירושלים, בביר נבאללה". הסיירת קיבלה את הידיעה בערך ב-12 בצהריים, וקפצה למחנה עופר (ליד רמאללה), להתארגן למבצע חילוץ. על פי התוכניות שהכנו במהירות, אלון היה מפקד הכוח שהיה אמור להיכנס אל הבית מהגג. ליאור לוטן וניר פורז הובילו צוותים שנכנסו דרך הדלת הראשית, ואילו מיכאל כפרי, סגן מפקד היחידה - דרך מרפסת צד. מפקד הסיירת ומפקד המבצע בשטח היה שחר ארגמן.
"האמת היא שבניסיון החילוץ של נחשון וקסמן כמעט נהרגתי כי היו בעיות עם התזמון של הפיצוץ", אומר ניצן אלון. "זה קרה אחרי שכל הכוחות שמו את המטענים על הדלתות. ביצענו ספירה לאחור לצורך הפעלה של הפצצים. בדור ההוא התזמון של הפצצים לא היה מדויק. אני שמעתי פיצוץ, ורצתי לכיוון הדלת שעל הגג. כשהגעתי ראיתי שהדלת עדיין סגורה והמטענים מונחים עליה. התברר ששמעתי את הפיצוץ מלמטה ולא מהגג.
"למזלי, החבלן של הפורץ שלי הבין מה קורה, והגיע מאחורי קיר כדי למשוך אותי במהירות לאחור. בדיוק באותו רגע אירע הפיצוץ על הגג. הרגשתי את החום ואת ההדף עוברים לי בגוף, אבל לא נפגעתי. למרות הפיצוץ, הדלת לא נפרצה. היו לדלת בריחי מתכת שהתעוותו, אבל לא נפתחו. ניסינו לתת עליהם כמה מכות, אבל ראינו שזה לא עסק, קפצנו למטה מהגג, והצטרפנו מהר לכוח שפרץ אל הבית דרך הדלת הראשית".
אלון מעריך כי גם אם דלת הגג הייתה נפרצת בהצלחה, התמונה הכוללת של הקרב לא הייתה משתנה. הכוח בהובלתו היה יורד במדרגות הבית ומצטרף לכוחות של לוטן ופורז, שנכנסו מקומת הקרקע. באותו שלב, בתוך הבית, כבר התנהל ממילא קרב קשה ביותר. "רצתי והגעתי לכניסה שניר פורז נכנס ממנה", אומר ניצן אלון.
"אני עברתי מעל לוחם ששכב במסדרון. לא זיהיתי מיד שמדובר בניר ז"ל. בדיוק התחילו למשוך אותו מהמסדרון ולעשות לו החייאה, אך אני כבר הייתי בתוך הבית. הגעתי לדלת החדר שבו החוטפים החזיקו את נחשון וקסמן. ליאור לוטן עמד מולי. הוא חטף כדור באפוד הקרמי, אך המשיך להילחם. גם מפקד היחידה שחר חטף כדור בקסדה וכדור ביד, וגילה איתנות עצומה. אתה רואה את מפקד היחידה עומד ונלחם ולא זז אחורה, וזה נותן כוח רב.
"בסך הכל היינו שם, בשלב הזה, בערך 40 לוחמים. שבעה או שמונה היו פצועים. פרצנו פנימה, ירינו במחבלים שעוד נשארו, אבל וקסמן כבר היה מת. ישר ראינו שהחוטפים ירו בו כדור בפנים. זה היה נורא לאבד את ניר ולא להצליח לחלץ את נחשון בחיים, אבל ימים ספורים אחר כך הוצאנו עוד מבצע גדול, שהמודל שלו בוצע מראש".
בנוגע לוויכוח שלא הוכרע עד היום, האם הרמטכ"ל בזמנו, אהוד ברק, שגה כאשר הטיל את מבצע החילוץ על סיירת מטכ"ל, ולא על היחידה המשטרתית המיוחדת ימ"מ, שנחשבת מיומנת יותר בחילוץ בני ערובה, אומר ניצן אלון: "זה נראה לי ויכוח עקר. הייתי באישורי התוכניות. אני חושב שהיום היחידה יכולה לעשות מבצע כזה טוב יותר. הפקת הלקחים בעקבות אירוע וקסמן הייתה מאוד משמעותית".
רומן עם איו"ש
באמצע שנות ה-90 מילא ניצן אלון בפעם הראשונה בחייו תפקיד מטה, כראש ענף תכנון במ"מ (מבצעים מיוחדים) של אגף המודיעין. מהר מאוד הוא חזר ליחידה - בתחילה כסגן המפקד ובהמשך כבעל אחד התפקידים היוקרתיים ביותר בצה"ל: מפקד סיירת מטכ"ל. תפקיד שאותו מילא אלון בין השנים 1998 ל-2001.
"בתקופתי כמפקד היו בעיקר מבצעים מודיעניים, התעסקות עם כל מיני מקומות רחוקים. היה מעניין", אומר ניצן אלון בחיוך. כעוד מפקד לשעבר ביחידה שהגיע רחוק, הוא אינו סבור שסיירת מטכ"ל היא "חונטה" שאנשיה מקדמים אלה את אלה, בניגוד לביקורת שנשמעת פה ושם.
"אנשי סיירת מטכ"ל תמיד ממלאים תפקידים משמעותיים, אפילו שר הביטחון היוצא (ברק) והשר החדש (יעלון) הם אנשי הסיירת, אבל אני לא חושב שמישהו הגיע רחוק רק מפני שהיה בסיירת מטכ"ל", אומר אלון. "מה שקובע זה האיכות וההתנסויות והעמידה במבחנים, לא עצם ההשתייכות ליחידה".
אחרי הפיקוד על הסיירת, יצא אלון בתחילת העשור שעבר ללימודים במכללה יוקרתית של הצבא האמריקאי (NDU), ואף היה במשך תשעה חודשים עמית מחקר במכון וושינגטון, שם נחשף לתהליכי קבלת ההחלטות של ידידתנו הגדולה.
עם שובו לארץ פיקד על חטיבה מובחרת בעוצבת מילואים יוקרתית של צה"ל, ואז החל הרומן שלו עם הגזרה שמזוהה עמו כיום יותר מכל: אזור יהודה ושומרון. "הרומן שלי עם איו"ש התחיל כשמוניתי למפקד חטיבת עציון", משחזר אלון.
"קיבלתי את הפיקוד על החטיבה לקראת אמצע העשור שעבר, בשלהי העיסוק המסיבי בטרור, כשהתחיל שינוי כיוון: יותר משקל להיבטים אזרחיים, כלכליים ולתיאום ביטחוני ואזרחי. זו הייתה תקופה מאוד מגוונת. מצד אחד כל לילה ביצענו מעצרים, התמודדנו עם ירי, פיגועים והרוגים, ונלחמנו בתשתיות חמאס קשות; מצד שני המשקל של המינהל האזרחי והתיאום עם הפלסטינים הלך וגבר".
אחרי הפיקוד על חטיבת עציון התבקש ניצן אלון על ידי ראש אגף המודיעין לשעבר, אלוף עמוס ידלין, להקים חטיבת הפעלה באגף. המהלך נתקל בלא מעט התנגדות פנימית. את אלון החליף בתפקיד תת-אלוף הרצי הלוי, גם הוא ממפקדי סיירת מטכ"ל לשעבר (וכיום מפקד עוצבת הגליל).
בתשובה לשאלה אם החיכוכים באגף המודיעין סביב הקמת חטיבת ההפעלה הם כבר נחלת העבר, אומר אלון: "אני חושב שצלחנו אותם היטב. היום מאוד ברור שהשינוי המבני היה החלטה נכונה. הוא בא לידי ביטוי באיכות המודיעין ובחיבור בין אמ"ן ובין הגורמים המבצעיים בצה"ל. לחטיבת ההפעלה המבצעית יש חשיבות גדולה באופן הפעולה בתוך אמ"ן בהרבה מאוד תחומים, כולל לוחמת סייבר".
במהלך מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, לקח ניצן אלון פסק זמן מהעניינים השוטפים, והפך למעין פרויקטור למבצעים מיוחדים. בתחילה בחן אפשרות לכמה מבצעי עומק במסגרת אגף המודיעין. הם לא יצאו אל הפועל. בהמשך גויס על ידי מפקד חיל האוויר בזמנו, אלוף אליעזר שקדי, לעמוד בראש מבצע "חד וחלק", פעולה משולבת של סיירת מטכ"ל ויחידת שלדג בלב מעוז חיזבאללה בבעלבק שבצפון בקעת הלבנון.
הפעולה יצאה אל הפועל בסוף השבוע השלישי של המלחמה, כאשר כבר היה ברור כי התוצאות שמשיג צה"ל בלחימה בדרום לבנון רחוקות מלהשביע רצון. גשם הרקטות על צפון הארץ לא פסק לרגע.
עד היום קיימים חילוקי דעות בתוך מערכת הביטחון בשאלה אם "חד וחלק" היה מבצע של יחסי ציבור או שהיה לו ערך מבצעי אמיתי. "אני מעולם לא התייחסתי אל הפעולה בבעלבק כאל מבצע תודעתי בלבד", אומר ניצן אלון בהתייחס לביקורת. "למבצע בעומק שטח האויב יש ערך רב, בטח כשנלחמים מול אויב כמו חיזבאללה. אני מסכים שכל הפעילות הצה"לית המיוחדת לא הייתה בשלה מבחינה מערכתית, אבל לפעולה כשלעצמה היה ערך משמעותי".
ארץ המתנחלים
העימותים של אלון עם קבוצות מתנחלים עלו לכותרות בתקופתו כמפקד אוגדת יהודה ושומרון, לפני מינויו לאלוף פיקוד המרכז. כבר כמפקד האוגדה הנהיג אלון מדיניות תקיפה נגד מאחזים בלתי חוקיים ואירועי טרור יהודיים, שנודעו בכינוי "תג מחיר".
הוא יצא נגד מתנחלים שנכנסו ללא תיאום לקבר יוסף באירוע שבו נהרג בן יוסף לבנת, אחיינה של השרה לימור לבנת, באפריל 2011. המתנחלים , מצדם, האשימו אותו ב"שמאלנות", והפיצו מכתב תמיכה בארגון השמאל "מחסום ווטש", שעליו חתמה בשנת 2006 גם אשת הקצין מור אלון.
למה סימנו אותך כאויב?
"אני מקווה שגם עכשיו אני לא מסומן על ידי המתנחלים, אלא רק על ידי קבוצת שוליים. אני חושב שזה יותר קשור לקבוצה הזאת מאשר אליי ואל אופן פעולתי. אי אפשר להשביע את רצון כולם. התחושה שלי היא שבסך הכל מתנחלים זו קבוצה גדולה שמונה כ-360 אלף אנשים, מהם למעלה ממאה אלף הם חרדים.
"לגבי רוב רובה של ההתיישבות הממלכתית, יש לי הרבה הערכה לפועלה ולעולם הערכי שהיא מביאה, ויש בשוליים קבוצה מאוד-מאוד מצומצמת שעושה, להבנתי, נזק להתיישבות באופן הפעולה שלה. יש נוער גבעות שסביב ארועי'תג מחיר' כאלה ואחרים הפיץ נגדי גם הרבה דיסאינפורמציה. התחושה האישית שלי היא שמעולם לא הוגדרתי כאויב של המתנחלים, וגם בשיא הסערה התקשורתית, שלא הייתה סערה אמיתית אלא סערה בכוס מים, קיבלתי חיזוק וגיבוי מגורמים ממלכתיים בהתיישבות, לא בפומבי. ובוודאי שקיבלתי גיבוי מהמפקדים שלי ומגורמים בדרג המדיני, וגם מהסביבה החברתית שלי".
הפתיע אותך שההתפרצות הייתה על גבול השנאה?
"הרגישות ברמה האישית היא נמוכה, אני יכול להצטער על זה ברמה הלאומית. יש לי רגשות, אבל כשאני יודע שמישהו אומר דברי שקר או לעז אני לא נפגע ברמה האישית. אני מאמין בצדקת דרכי".
האזכור של רעייתך פגע בך במיוחד?
"בי זה לא פגע, וגם בה לא. הרלוונטיות של הדברים היא חלק מאותה דיסאינפורמציה ומסכת של שקרים. לא פגשו את אשתי בשום מחסום כפי שנטען גם כן, אבל זה לא משנה מאחר שאני לא מרגיש שום מתח עם העולם הערכי שלי. אין לקבוצה הזאת יכולת להפעיל עליי לחץ באמת. העניין הזה בכל מקרה די ירד מהפרק בגלל חוסר התגובה שלי.
"העיסוק המרכזי שלי הוא בביטחון. זה לב לבה של העשייה, שם גם אני משקיע את עיקר זמני ומרצי, ובסך הכל מערכת היחסים שלי עם ראשי הרשויות באיו"ש ועם גורמים אחרים היא טובה. יש חילוקי דעות בכל מיני תחומים, אבל בסוף אני לא פועל מטעם עצמי. אני פועל בשם ממשלת ישראל מתוקף האחריות והסמכות שיש לי כמפקד פיקוד, ואני לא משתדל להשביע את רצון כולם. עם זאת, יכולה להיות ביקורת מקצועית גם כלפיי. היא יכולה להיות לגיטימית, אפשר ללמוד ממנה לעתים".
מעט אירועים, הרבה דיבורים
השאלה הגדולה ביותר שמעסיקה את צה"ל בימים אלה היא אם שטחי יהודה ושומרון עומדים בפני אינתיפאדה שלישית, לאחר ארבע שנות שקט כמעט מוחלט שם. מחודש לחודש מתרבים אירועי הפרות הסדר, כולל אירועים שמכונים "טרור עממי" - השלכת אבנים ובקבוקי תבערה.
מתי התחלת להרגיש שארבע שנות השקט נגמרות?
"אני זיהיתי את זה כבר בשלהי תפקידי כמפקד איו"ש. חודשיים-שלושה לפני שמוניתי למפקד הפיקוד השקעתי הרבה מאוד זמן בלימוד המצב בשטחים ובניתוח המציאות האסטרטגית. על פי הניתוח, ייתכן שאנחנו על סף שינוי ברמה האסטרטגית, שמושפע גם מהטלטלה האזורית ומהעלייה של האחים המוסלמים.
"יש פה גם מעגלים רחבים מאוד של התרחשויות, היבטים בינלאומיים ושינויים במערכת הפנים-פלסטינית. אבל הניתוח המקצועי שלנו הוא שאין אינתיפאדה שלישית. יש הסלמה מסוימת. יש יותר אלימות. אנחנו נערכים גם מול המצב הקיים, כדי לייצב אותו ולמנוע את ההסלמה, וגם לכל אפשרות אחרת. בתור מי שראה גם את האינתיפאדה הראשונה וגם את השנייה, אני אומר שמה שיש עכשיו זו לא אינתיפאדה".
האם הפשרה עם חמאס בעזה אחרי "עמוד ענן" מחזקת את התפיסה הפלסטינית ש"היהודים מבינים רק כוח"?
"אני לא מכנה את זה ככה, אבל הרעיון שהיעדים הפלסטיניים יושגו בהתנגדות מזוינת ובטרור מתחזק מול זרם אחר, שהוא לא חלבי ולא תמים לגמרי, אבל סבור מתוך הסתכלות שכלתנית שדרך המאבק נכשלה כבר באינתיפאדה השנייה. אבו מאזן מוביל את הזרם הזה. הוא עדיין סבור שצריך ללכת על מהלכים בכיוון של הסדר, אבל עם הפעלת לחץ על ישראל באמצעות הקהילייה הבינלאומית בשילוב מאבק עממי בשטח.
"היום יש תחרות בין שני הרעיונות האלה, עם גיבוי שחמאס מקבל מעצם ההתחזקות של האחים המוסלמים בעולם הערבי. יש להם סיבות טובות להעריך שהדרך שלהם פועלת: עסקת שליט,'עמוד ענן' - עם ההשלכות האסטרטגיות, ולא, לא רק המבצעיות שלו. עם זה, לפעמים גם אצל הזרם הלאומי יש תחושה שהנה, הם מצליחים לבודד את ישראל ומשנים את דעת הקהל ואת העמדה של הממשלות באירופה.
"הפלסטינים עצמם במתח מאוד גדול. מצד אחד אבו מאזן יכול לשאת נאום מאוד תקיף על מותו של אסיר בכלא מגידו בתקופת חקירה; ועם זאת הוא מהר מאוד יפעיל את המנגנונים וירגיע את השטח. אני לא עושה לו שום הנחה, אבל אני חושב שהעובדה שהוא מאוד-מאוד עקבי משפיעה על השטח. הוא שולל טרור והתנגדות חמושה מתוך סיבות תועלתיות, ויש לכך ערך מוסף עצום בייצוב של המצב ומניעת גלישה להסלמה. כדאי שלא נשפוך פה את התינוק עם המים".
התיאום הביטחוני עם הפלסטינים נמשך כסדרו?
"הוא לא הוקפא אפילו לרגע. הם מבצעים מעצרים לפי האינטרסים שלהם. הם לא פועלים עבורנו. יש להם מגבלות לגיטימציה, הם עושים משא ומתן על פיוס עם חמאס, אז הם יותר זהירים. דרך אגב, גם לנו יש מגבלות, למשל עצרנו תוך כדי'עמוד ענן' עשרות פעילים ארגוניים של חמאס, חברי מועצה מחוקקת ודומיהם, אבל את מרביתם לא הצלחנו להכניס לכלא".
אתה סבור כי העובדה שלא היה משא ומתן מדיני בשנים האחרונות תרמה להידרדרות המצב?
"מי שאחראי על משא ומתן הוא הדרג המדיני".
ובתור עמדה מקצועית?
"מעמדה מקצועית זה המנדט של הדרג המדיני, והשיקולים שלו הם יותר רחבים מהשיקולים המקצועיים הצבאיים. אנחנו צריכים מהעמדה שלנו להגיד את כל המשמעויות והנגזרות, ולראות שאנחנו נערכים מול אותן משמעויות".אז אשאל את זה אחרת, האם העובדה שלא היה משא ומתן העצימה את התסיסה באיו"ש?
"בוא אני אגיד לך כך: הצד הפלסטיני רוצה להשיג את היעדים האסטרטגיים שלו. הוא כתב אותם. הם פועלים להשיג מדינה פלסטינית שבירתה ירושלים עם פתרון צודק לבעיית הפליטים.
הם גם סימנו את הדרך להשיג את זה - הגישה של הרשות הפלסטינית היא להפעיל לחץ בינלאומי ולחץ מסוים מהשטח שתומך בלחץ הזה, בדרך של התנגדות לא אלימה בלשונם. כשהם לא נענים בשיח הסדרי מכיוון ישראל, הם מגבירים את הלחץ, כולל התעוררות מסוימת בשטח, ומול זה אנחנו צריכים לפעול. מעבר לזה, אני באמת חושב שהאופן שבו הדרג הצבאי כפוף לדרג המדיני צריך להישמר".
למה הדרג הצבאי המליץ לדרג המדיני לחדש את העברת הכספים שהוקפאה לאחר המהלך הפלסטיני באו"ם ב-29 בנובמבר 2012?
"גם פה הדיוק חשוב. הכספים לא הוקפאו. בחודשים שלפני המהלך באו"ם שולמו הרבה מקדמות לפלסטינים. חלק מהמקדמות האלה וחלק מחוב אחר קוזז (מהתשלומים השוטפים) מתוך שיקולי הדרג המדיני איך לנהל את המערכה מול הלעומתיות הפלסטינית, שהתבטאה למשל בהליכה לאו"ם.
"אנחנו כן אמרנו לדרג שמעלינו שרשות פלסטינית יציבה ומתפקדת, ברמה כזו או אחרת, משפיעה מאוד על היציבות בשטח. לכן, בהיבט הביטחוני, אנשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים שאינם מקבלים משכורת, ולא באים לעבודה, ולא פועלים לאכוף חוק וסדר, ולא מונעים זליגה של מפגינים מתוך הערים לעבר כוחותינו - זה דבר שפוגע בביטחון".
מבחינה מקצועית, יש עניין לישראל לחדש את העברת אמצעי הלחימה לכוחות המשטרה הפלסטינית, שתקועים בירדן כבר כמה שנים?
"מה שאנחנו יכולים להגיד לגבי העברת האמל"ח הוא מהי רמת האיום, הסיכון וגם היציבות של הרשות הפלסטינית והמנגנונים. גם זה נתון להחלטת הדרג המדיני".
אתה קבעת את סוף חודש מרס כתאריך יעד להשלמת ההכנות לקראת הסלמה נוספת בשטחים. מדוע?
"קודם כל זה קשור לתאריכים קונקרטיים. בסוף חודש מרס יש את יום האדמה. ב-7 באפריל יום האסיר הפלסטיני, במאי יום הנכבה, וביוני יש רצף של ימים נוספים שיכולים להיות טריגר לאלימות. מעבר לתאריכים, סוגיית האסירים יכולה לגרום להתפרצות אלימות ספונטנית כמעט בכל רגע.
"חשוב להבין שאנחנו לא מפרשים מהצד את האירועים, אלא משפיעים על חלקם. מצד אחד אנחנו פועלים בהתאם לדירקטיבה של הדרג המדיני לשמר את היציבות; מצד שני אנחנו מבינים שעם כל המוטיבציה שלנו להשפיע, אנחנו לא משפיעים על הכל, והתפקיד שלנו הוא קודם כל להתכונן למצבי הסלמה".
אז אנחנו לא בתחילתה של האינתיפאדה השלישית?
"להבנתי לא. אינתיפאדה זו התעוררות והתנערות. זה אומר שהציבור מתחבר לאירועים. מה שאנחנו רואים, בינתיים, אלה אירועים מקומיים שיש בהם 300 איש ולא 15 אלף. הציבור ממשיך לחיות את חייו גם כשיש מחאת אסירים מול כלא עופר. העיקרון של הפרדת האוכלוסייה מטרור ומאירועי אלימות הוא חשוב מאוד, ואנחנו מקפידים לשמר אותו".
בקרב המתיישבים יש כבר ירידה בתחושת הביטחון?
"יש ירידה בתחושת הביטחון כי יש מעט יותר אירועים, והרבה יותר דיבורים על אינתיפאדה שלישית וכדומה. להבנתי, תחושת הביטחון נקבעת על ידי התוצאות. עובדה שתקופה ארוכה אין הרוגים באיו"ש, וזה לא עניין של מה בכך שלא היו הרוגים ב-2012, לראשונה זה עשרות שנים. לא צריך להיכנס לשאננות כי יכול להיות פיגוע בעוד דקה, וצריך להיערך אליו ולמנוע אותו. בכל לילה יש מעצרים, אנחנו עושים פעילות הגנה, שיבוש והתקפה. זה לא נפסק ולא ייפסק".
מה בדבר "תג מחיר" ? את מכיר את הטענות שמערכת הביטחון מפגינה מולו אוזלת יד?
"קודם כל, יש מרכיבים שאני קורא להם טרור. בסך הכל המושג אוזלת יד לא משקף את המצב. יש גם תוצאות בשטח: האירועים החמורים של הצתות מסגדים וניסיונות פגיעה בנפש ירדו בצורה דרמטית בעקבות זיהוי נכון של האנשים האלה והרתעה - טיפול שהוא פחות בדין הפלילי ויותר מנהלי, כמו הרחקות מהשטח אל מול סכנה עתידית שהם עלולים לגרום. זה משפיע.
"אבל יש גם הרבה מאוד אירועים אחרים, כמעט יום-יומיים, של פגיעה בערבים או ברכושם. גם יהודים יודעים לזרוק אבנים, וגם בזה צריך לטפל. קודם כל כי זה מסכן חיים, ואחר כך כי זה מייצר מעגלי הסלמה ונקמות עד כדי פיגועים, ובטח שזה פסול מבחינה ערכית וגם תועלתית. זה מכתים את שם ההתיישבות. זה גם עוול וגם איוולת, ואנחנו צריכים לעשות יותר נגד התופעה".
בחודשים האחרונים סוכלו יותר מ-20 ניסיונות חטיפה ביהודה ושומרון. האם בסוף תהיה חטיפה שתצליח?
"אנחנו בדרך כלל מסכלים את ניסיונות החטיפה בשלבים המוקדמים, אבל כן, מדובר באיום גדול מבחינתנו".
(
באתר nrg‏, 29 במרץ 2013)


_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #3  
ישן 05-04-2015, 09:30
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון פרישה עם האלוף אייל אייזנברג
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"


אלוף פיקוד העורף היוצא: "השאיפה - הרוג אחד על כל עשרת-אלפים רקטות"\ מאת בן כספית ונועם אמיר
איל איזנברג, בנה תורת לחימה חדשה המשולבת עם טכנולוגיית העילית של צה"ל, בידיעה שאורך הנשימה שיעניק למקבלי ההחלטות ולצבא יקבע את גורל המערכה הבאה
לקראת סוף הראיון, ולאור העובדה שיוםהזיכרון לחללי צה"ל כבר נראה באופק, שאלנו את האלוף איל איזנברג על "החלל שלו". לכל אלוף בצבא, אמרנו, יש את החללים שהוא מלקט במעלה הדרך. את אלה שהוא עומד לזכרם בצפירת יום הזיכרון. מיהם החללים שלך?
"זה נכון. כל מפקד בכיר צובר לו במעלה השירות מחלקת חללים. חיילים שהיו לו בסדיר, ונשארים חיילים שלו בסדיר לנצח. אתמול, במסיבת הפרידה, החיילים שרו לי את 'מתנות קטנות', והביאו לי מתנה גדולה. במלחמת לבנון השנייה היה לנו אירוע של התרסקות יסעור, שגרמה למהומה גדולה, וכמה שעות אחר כך נפצע לי חייל פציעה קשה. בגלל המצב, לא יכולנו להנחית עוד יסעור לפינוי. הייתה סכנה שגם הוא יופל. אחיו של הפצוע היה סמג"ד באחד הגדודים שלי, והוא מיד הגיע והתיישב לי בחמ"ל. ואני צריך להישאר אובייקטיבי, ולקבל החלטות קרות ונכונות, והיה אירוע מסובך, כי הכי קל זה להגיד שינחת עוד מסוק, כדי לסמן וי, אבל החוכמה היא לא להגיד ניסיתי לחלץ, אלא לחלץ. ולקח לי 18 שעות מורכבות מאוד באופרציה מטורפת לייצר את התנאים שאפשרו הנחתת מסוק נוסף, ופינוי הפצוע. והביאו לי אותו למסיבה, והיום הוא נשוי עם שני ילדים, ואני התרגשתי".
"אבל", מוסיף איזנברג, "החלל שלי הוא לוחם נוסף שלי שנפצע קשה במלחמת לבנון השנייה. שמו בן סלע. היה אירוע קשה בכפר דבל, ובן נפצע קשה מאוד. שאלתי את הרופא מה מצבו, והבנתי שאנוש. היה מסוכן מאוד להכניס רכב או מסוק. הייתי צריך לקבל החלטה. החלטתי שיפנו אותו ברגל. זה לקח שלוש שעות. הוא החזיק מעמד, ומת רק כשהגיעו לגדר הגבול, ממש בכניסה לארץ. זו הייתה החלטה שלי, ואני הלכתי להורים שלו וסיפרתי להם על ההחלטה הזו. ואני נושא עליה באחריות. אני פוקד את הקבר שלו כל אזכרה, כל יום זיכרון.
"בהתחלה הם מאוד כעסו. אמרתי להם שלא יעזור, אני אשאר המפקד שלו, ואם הם יזרקו אותי מהדלת, אני אחזור מהחלון. זה המצב. נהרגו לי 9 לוחמים בדבל, משני טילי קורנט, כשהטיל השני פוגע בכל פריסת התאג"ד שמטפלת בנפגעי הטיל הראשון. הם פרסו בשטח הגלוי לכיוון המקום ממנו נורה הטיל הראשון, והטיל השני עושה את הנזק הגדול, פוגע ברופאים, במטפלים, בלוחמים. וזה היה אירוע רב נפגעים קשה מאוד, שאני ניהלתי במשך שלוש שעות, ובן סלע היה אחרון הפצועים. ההורים שלו למדו לחיות איתי והם מקבלים אותי עכשיו. הביקורת שלהם עלי היא שלא נתתי לו צ'אנס.
"המחשבה הזו, שאם הייתי מחליט אחרת, או מתעקש על מסוק, הוא היה חי היום, ולא משנה איזו חוות דעת אני אציג בפניהם, מבחינתם אני חרצתי את גורלו. ישבתי איתם על התחקיר, דקה אחרי דקה. הייתי אצל כל 9 המשפחות של ההרוגים שלי מדבל. בן סלע זו סוג של משקולת שאני אסחב איתי כל החיים. גבר רציני, יפה תואר, כל החיים לפניו, בדיוק חזר מטיול תרמילאים. משפחה מדהימה. אז אני שם, כל שנה. ואני האחראי למה שקרה שם, על כל המשתמע מזה. זה התפקיד שלנו, המפקדים. כפי שאנחנו שולחים את החיילים לקרב, אנחנו צריכים להתייצב אחר כך מול המשפחה ולהסביר מה קרה. לא, אנחנו לא חפים מטעויות".
האלוף איזנברג מספר על האירוע הזה לאט. כל מילה מדודה. כל מילה מכאיבה. הוא מתייסר. במלחמת לבנון השנייה הוא היה מפקד אוגדה ויצא ממנה, כמו שאר האוגדונרים, מצולק ופגוע.
"בחרתי לצאת מהמלחמה הזו ולהישאר בצבא, ולהחליט לעשות טוב יותר. יכולתי, כמו כמה מעמיתי, פשוט לשים מפתחות וללכת. אבל חשבתי שנעשה לנו עוול מסוים. לא הייתה הגדרה מה רוצים מאיתנו, מהי המשימה הנדרשת. הצבעתי על זה תוך כדי המלחמה, וגם ביקשתי הסברים. דיברתי עם המפקד שלי, אלוף הפיקוד, ואחר כך המשכתי למפקד שלו, הרמטכ"ל, ולא המשכתי הלאה. ככה זה בצבא, אתה עולה דרג אחד מעליך, דרג שני, וזהו. מיציתי. ונשארתי באוגדה 3 שנים כדי לתקן ולשקם, ואחר כך הגעתי לאוגדת עזה, ושם פגשתי את 'עופרת יצוקה', ושם ראיתי הזדמנות להוכיח שאפשר גם אחרת, ואכן הוכחנו".
מה ההבדל בין לבנון השנייה לעופרת יצוקה?
"צה"ל של 2006 וצה"ל של 2008 זה אותו צבא עם אותם אמצעים ואותם לוחמים, אבל הייתה בהירות במשימות, בהירות בפקודות, היה פיקוד לפנים, ולא מאחור, כמו שאנחנו רגילים וצריכים לעבוד, ולא הייתה משימה אחת שלא עמדנו בה. הפעלתי שם 8 חטיבות שנלחמו כמו אריות, חבורה מדהימה שהיה לי כיף לפקד עליה".
את התיקון לטראומת לבנון השנייה עשה איזנברג ב"עופרת יצוקה", כשהיה מפקד אוגדת עזה וזכה להערכה. אבל לבנון השנייה אינה הצלקת היחידה שהוא נושא. ב-11 במאי 2004, כשהיה מפקד חטיבת "גבעתי", נכנס כוח משוריין שלו לפעילות מבצעית בשכונת זייתון. אחד הנגמ"שים נעלם בשלב מסוים, והתברר שהתפוצץ לרסיסים באמצעות מטען נפץ ענק.
6 לוחמים היו על הנגמ"ש הזה ואיזנברג נשבע שכולם יובאו לקבורה. החטיבה פשטה על השכונה, החיילים סרקו כל אבן וכל פינה, אספו חלקי ורסיסי גופות כשבמקביל מופעל לחץ צבאי כבד על הפלסטינים שיחזירו חלקי גופות שהעלימו.
"בסוף היום", הוא מספר, "כל הלוחמים הובאו לקבורה. קיבלנו אישור די.אנ.איי על כל השישה והבאנו אותם לקבר ישראל. לא היינו חוזרים מעזה בלי זה".
חזון ההתרעה
הוא אלוף פיקוד העורף כבר ארבע שנים. תפקיד מורכב, מתסכל, מרתק. הבדיחות על הג"א משנות ה-60 וה-70 התפוגגו מזמן. פיקוד העורף נחשב, בימי המלחמות המודרניות, לאחד המכריעים והחשובים במאמץ המלחמתי של צה"ל. אורך הנשימה שיעניק העורף למקבלי ההחלטות ולצבא יקבע את גורל המערכה. איזנברג בנה לפיקוד תורת לחימה חדשה וחיבר אותו לטכנולוגיה העילית של צה"ל. יחד עם זאת, קשה שם להיגמל ממסעות ההפחדה השנתיים בהם מתבשר עם ישראל, בכל פעם מחדש, כי "בעימות הבא ייהרגו מאות אזרחים בעורף".
הריאיון הזה בא, בין היתר, כדי לעשות סדר בדברים, וגם כדי לסכם 34 שנות מדים של איזנברג, לוחם ומפקד בצה"ל. בארבע שנותיו היו לאיזנברג שמונה "אירועי הסלמה", צוק איתן היה הקשה שבהם. היו לו חמישה "אירועי מזג אוויר", כולל שתי סערות קיצוניות, הוא הוציא שלוש משלחות סיוע וחילוץ לחו"ל וטיפל בארבעה אירועי חירום בשגרה בהם נהרגו אזרחים (פיצוץ בלוני גז בנתניה, עכו וגילה, ואסון חומרים מסוכנים בעמק חפר).
הגישה שלו לתפקיד פיקוד העורף מרחיבה. הוא תיקן את הגישה המצמצמת ממלחמת לבנון השנייה, ופיקוד העורף מעורב היום בכל אירוע אזרחי שמשתתפים בו 50 אלף אזרחים ומעלה. "המטרה שלי היא ללוות את האירועים האלה משלב מוקדם, כדי שאם יקרה משהו ואני אצטרך להתערב ולקבל פיקוד, אני אהיה מוכן, מעודכן, ושלב החלפת המקל יעבור במהירות".

אז איך תיראה המלחמה הבאה?
"צריך לכייל את הציפיות של האזרחים. להגדיר את צוק איתן כמלחמה או מערכה זה להעצים אותו. זה עלול לפגוע בהכנות שלנו לדבר האמיתי".
דבר איתנו על הדבר האמיתי.

"מדובר באיום אחר מזה שהיה בצוק איתן. ב-2006 לא הופתענו מהרקטות. הרמטכ"ל אמר בזמנו שהרקטות יחלידו. ידענו שיש רקטות אבל הופתענו מכך שהכמות הפכה לסוג של איכות. יש כאן היקפים עצומים. בדרך כלל אנחנו מייצרים טבלאות שמוגדרות באמצעות צבעים. ובכן, אין לי בקלמר את הצבע החד מספיק כדי לצבוע את האיום הזה. העורף הישראלי יפגוש אתגר שהוא לא מכיר ולא ידע".
האם העורף מסוגל להתמודד עם אירוע כזה?

"אין שאלה אם הוא מסוגל. אין לנו ברירה. בן גוריון אמר כבר ב-52 שיבוא יום ומה שיכריע זה העורף, לא פחות מההישגים בחזית. אנחנו בכל פעם מופתעים מהעורף לטובה מחדש. בצוק איתן העורף היה 50 יום תחת אש, בהיקף ירי דומה ל-2006 על פני שטחים נרחבים, כולל גוש דן. תל אביב נדרשה 100 פעמים לעזוב הכל, להיכנס למרחב המוגן, לבלות שם התייחדות של 10 דקות, ולהמשיך בשגרת היום. וזה בדיוק מה שהיה. העורף הוכיח לנו שכל מה שאנחנו חושבים עליו, לא טוב מספיק, והפתיע אותנו באיתנות ובחוסן שלו".
"אגב, זו תופעה היסטורית מוכרת. בבליץ הגרמני ירדו על לונדון 200 טון חומר נפץ בלילה. אצלנו, בכל לבנון השנייה, ירדו 30 טון על כל הצפון. בצוק איתן 70% ממה ששוגר יורט".
וכמה טון יירדו לנו על הראש במלחמת לבנון השלישית?
"אני לא יודע להעריך את הטונאז'. מה שצריך לבדוק זה את הרציפות התפקודית של המדינה תחת האתגר הזה. זוהי הבדיקה החשובה. ב'מפנה צפוני', שזה שמה של המערכה הצפויה בצפון, אנחנו מעריכים שייפלו על ישראל בין מאות רבות לאלפים בודדים של רקטות מדי יום. מדובר כאן בטילים ורקטות אחרים, עם מערך ייצור סדרתי, תקני. משקל ראש הנפץ שלהן ינוע בין 10 ק"ג לטונה. גם הדיוק יהיה רב יותר. ולכן אין לי צבע אדום מספיק כדי לצבוע את האיום הזה".
איזנברג מספר שהאתגר הגדול הוא להגיע לממוצע מינימלי של הרוגים לכל רקטה. "זמן ממושך עמדנו על הרוג אזרח על כל 100 רקטות. בעמוד ענן הגענו לאחד על 300 רקטות, בצוק איתן טיפסנו להרוג אזרח על כל 750 רקטות".
מה המצב היום?

"אני מעריך שהיום אנחנו באחד ל-1,000 רקטות. המטרה שלי היא להגיע ליחס של אזרח ישראלי אחד הרוג לכל 10,000 רקטות. אפשר להגיע לשם".
איך?

"יש מה שאנחנו מכנים 'משולש הזהב'. כשהאזרח נמצא בתוכו, הוא יוצא מהאירוע חי. זה משולש של גילוי והתרעה, מיגון, התנהגות נכונה. עכשיו, כשנבדוק את שלוש הקודקודים של המשולש הזה, על מה אנחנו יכולים להשפיע מהר? המיגון זה אירוע של שנים ארוכות והרבה מיליארדים. בסוף, המשתנה שאפשר לשחק איתו בעלויות סבירות ובזמנים קצרים, הוא ההתרעה. שמנו את כל יהבנו על התרעה אמינה, זמינה, מדויקת וממוקדת.
"זה חזון ההתרעה שלי. שמתי על זה תכנית רב שנתית מדויקת, שבסופה דרך ההתרעה נגיד ליחס של 1:10,000. זה לגמרי אפשרי. ולא מדובר רק בהרוגים, אלא גם בצמצום הנזק לתוצר הלאומי הגולמי של המדינה מ-150 מיליון עד 200 מיליון שקל ליום, שזה המצב היום, לכ-12 מיליון שקל ביום. ביחס העלות-תועלת, טיפול בהתרעה הוא הכי יעיל שיש. אני הייתי שם כל שקל שיש לי על התרעה, אפילו לפני כיפת ברזל".
איך זה יעבוד?

"אנחנו מפתחים מערכת התרעה חדשה. תוך שנה וחצי אפשר יהיה להצטייד בה לרוחב כל החזית. כעת מייצרים את ליבת המערכת. הרי המדינה מחולקת לפוליגונים. כשאני מפעיל צפירה בירושלים, אני מכניס למקלטים מיליון בני אדם. אני משתק את הממשלה, מפעלים, תחבורה, שירותים חיוניים. אני פוגע ברציפות התפקודית והכלכלית פגיעה קשה. כל ירושלים נכנסת לממ"ד, בסוף הרקטה נופלת בהר חברון. בפעם הבאה, הם לא ייכנסו, כי לא יאמינו לי. זו תופעת ה'זאב זאב'. ולכן המערכת תהיה מבוססת על שערוך נקודת הנפילה המדויקת. היא תזהה באיזה רדיוס הרקטה תיפול ורק באזור הממוקד הזה יופעלו הצופרים.
"אנחנו בונים מערכת רשתית על כל המדינה, בריבועים של קילומטר על קילומטר, כל סנסור במרחב יהיה מבוסס IP, יודע בדיוק את המיקום, מקבל התרעה, ואז פועל. צופר סמוך לידו, בקמ"ר שמשיק אליו, לא יופעל. חלק מהמערכת הזו כבר פעל בצוק איתן. קיבלנו תלונות למה הורדנו למקלטים את צפון תל אביב ולא את דרום תל אביב. וזה בדיוק הסיפור. במקום לשתק עיר שלמה, לשתק שכונה, רובע. תראו, במלחמת המפרץ הייתה ישראל אזור אחד להתרעה, ו-6 אזורי החזרה לשגרה. בלבנון השנייה היו כבר 25 אזורים. היום יש 245 אזורי התרעה".
איפה זה ייגמר? בסוף כל אזרח יקבל התרעה בנפרד על פי מיקומו?

"בדיוק. ואנחנו כבר שם. אני יודע להיכנס לסלולרי שלך בשני מצבים, או ב'פוש' עצמאי, או במשיכה שלך דרך אפליקציה מיוחדת שנשיק בקרוב. הטלפון החכם שלך יקבל התרעות לפי המיקום שלו, תוכל לבחור עוד שלושה אזורים שאתה רוצה לקבל עליהם התרעות. זה יגביר מאוד את האמון במערכת ואת ההתנהגות והמשמעת".
מכמויות הרקטות שאתה מדבר עליהן, אנחנו מבינים שיש מצב שישובים רבים יידרשו לשבת במקלטים ימים ואולי שבועות.
"שאחד הלקחים שלנו מצוק איתן, כולל התובנות שאנחנו סופגים מהיריבים שלנו, זה שיהיה אתגר בקווי המגע. הבנו שצריך לפתח כלים להתמודד עם זה. חלק מהכלים זה צמצום נוכחות של אוכלוסיה שאינה חיונית. אנחנו מכינים גם את האפשרות הזו בארגז הכלים. בסוף זו החלטה של הדרג המדיני".
יש תוכנית לפינוי ישובים?
"ביום כיפור פינינו את כל ישובי הגולן. אנחנו מכינים את האפשרות הזו ונדע לבצע אותה. אני לא אוהב את המילה פינוי. כן, יש אפשרות שהאזרחים בקווי המגע יידרשו לשהייה ארוכה במקלטים, או לצמצום השהות באזור. התפקיד שלי זה להכין את האפשרות הזו ולאפשר למי שנשאר לוגיסטיקה, מים, רפואה, מזון, אספקה. נצטרך לתת מענה לשגרת החיים במצב כזה".
אתה מדבר הרבה על התנהגות האוכלוסיה. באירוע מול חיזבאללה יעילות כיפת ברזל לא תהיה דומה לצוק איתן, בגלל מספר השיגורים ואיכות הרקטות. איך תתמודדו עם זה?
"התנהגות הציבור היא מרכיב חיוני. קחו דוגמה: שני אירועים מעמוד ענן. באירוע הראשון, רקטה פוגעת בבניין רב קומות בראשון לציון. בקומה שביעית זוג בשנות החמישים לחיהם. הוא קורא עיתון במיטה, היא מתקלחת. נשמעת צפירה. הוא צריך להחליט אם לקרוא לה או לרוץ לממ"ד לבד, הוא מחליט לקרוא לה. היא אומרת שהיא מתקלחת, הוא מתעקש, היא שמה חלוק ונכנסת מהר איתו לממ"ד.
"קומה אחת מתחת, שני ילדים. ילדה בת 12 ואחיה בן 8. בדרך כלל הם רבים, על השלט של הטלוויזיה וכאלה, אבל הפעם הוא לא מתווכח, הם שומעים את הצפירה והיא נכנסת איתו לממ"ד והם מתקשרים לאבא מתוך הממ"ד. הרקטה פוגעת בקומה שביעית. ככה זה, במקצוע שלנו אין מאה אחוז. ההרתעה, יחד עם יכולת הפגיעה בשיגור, יחד עם היירוט, כל אלה באותו רגע לא פוגעים, יש לנו תקלה רגעית במכ"ם של כיפת ברזל והרקטה פוגעת. במקרה הזה האזרחים ממושמעים.
הרקטה מוחקת את שתי הקומות, השביעית והשישית. הזוג בקומה השביעית נשארים בממ"ד. אין להם מקלחת, אין להם מטבח, אבל הם שלמים, בלי שריטה. האבא של הילדים שומע את הפגיעה של הרקטה תוך כדי הטלפון, הוא טס לשם, הוא ואני מגיעים לשם באותו רגע. הוא בטוח שאין לו ילדים. אבל הם בממ"ד, בריאים ושלמים. הדירה איננה, הילדים בממ"ד.
"האירוע השני, גם הוא בעמוד ענן, הפוך לגמרי. קריית מלאכי. גם שם, תקלה רגעית ביירוט, אבל שם האנשים לא נכנסים לממ"ד, אלא יוצאים למרפסת לצלם את היירוט. רק שלא היה יירוט, הרקטה מתפרקת ממש עליהם, שלושה הרוגים. זה ההבדל. שכבת המיגון האחרונה, העליונה, היא התנהגות האנשים. רק בזכות כל השכבות הללו, חמאס מתוסכלים תסכול אדיר. הם ירו 4,000 רקטות, וכמעט לא ייצרו הישג".
אז איך אתם מגיעים למספר של מאות הרוגים, אם אנחנו כבר עכשיו ביחס של הרוג בודד לאלף רקטות?

"מספר ההרוגים יכול להגיע למאות בודדות. תמיד יכולה להיות רקטה אחת שמשבשת את כל המספרים, שנופלת על מקום הומה אדם ועושה נזק. זה תלוי בהתנהגות האוכלוסיה מצד אחד, וגם ביוזמה וההתקפיות שלנו, מצד שני. גם במדיניות היירוט. אם אנחנו מחליטים, למשל, שמיירטים הכל, או רק סוג חימוש מסוים. המלחמה הבאה תאופיין באתגור הרציפות התפקודית של המדינה. עד כמה יצליח הצד השני למנוע מאיתנו לקיים שגרת חיים וגם להוציא את צה"ל קדימה ולגבש יכולת הכרעתית. זה האתגר".
אתה בעד ההכרזות שנחזיר את לבנון לתקופת האבן?

"כשאתה מתמודד באירוע כזה, זו שגיאה לרדוף אחרי המשגר השולי, זה שנמצא בעומק 300 ק"מ. הדרך להכריע היא לתת לצד השני להבין שכל יום שיעבור, יגרום לו להצטער צער גדול. כן, גם בהחזרה לעידן האבן. כשאני צריך לבחור בין עמי שלי לבין הצד השני, הבחירה שלי ברורה. אין לנו ברירה".
"אנחנו צבא ערכי, מוסרי ומקצועי, אבל אנחנו יודעים להכאיב מאוד לצד שכנגד. זה מצריך אותנו ליכולת התקפית יוצאת מן הכלל, ויש לנו יכולת כזאת, ומאורך נשימה שנובע מהעורף. בצוק איתן העורף סיפק את הסחורה ויש בנו הערכה אדירה לאזרחי ישראל על אורך הרוח והאיתנות שגילו בימים הארוכים האלה".
הנחת העבודה
בקריירה הארוכה שלו כלוחם ומפקד, התרגל האלוף איזנברג להיררכיה הצבאית, לסדר, למשמעת, ליכולת של המערכת לקבל החלטות ולבצע. העורף, זירה אחרת לגמרי מבחינתו. "כאן", הוא מספר, "אף אחד לא מתרשם מדרגות אלוף על הכתפיים. האזרחים לא עובדים אצלנו. אנחנו רגילים לפעול בשטחי כינוס שלנו, או בשטח האויב. כאן זה מרחב אזרחי, אבל המכלולים שבתוכו, האזרחים, הופכים לחלק מהמערכה. צריך לבסס תפיסת הפעלה מבצעית, צריך שהיא תהיה הגיונית ואינטואיטיבית. קשה לאכוף דבר כזה. הוא צריך לבוא מהמקום הכי טבעי ואורגני אצל האזרחים".
פיקוד העורף מאמן היום את כל ראשי הרשויות בישראל. כל רשות מקומית מקבלת ליווי של הפיקוד והכנה ואימון מבצעיים לחירום. כל העם צבא? יכול להיות. כך, למשל, עם המקרה הבא: "אנחנו מעבירים את ראשי הרשויות הכשרות לחירום. כולל עמידה מול מצלמות, שידור נחישות ברגעים קשים. שבועיים לפני צוק איתן הייתה כאן בהכשרה ראשת רשות מקומית מסוימת. ואז נפלה רקטה אצלה בישוב. איך שהיא מגיעה לזירה, מסתערים עליה כל צוותי הצילום. היא אמרה רגע, הלכה הצידה, הסתדרה, התארגנה, לקחה אוויר, חזרה, ונתנה שואו. שאלתי אותה אחר כך מה היא עשתה בדיוק, והוא אמרה, מה שלמדתי. שידרתי חוסן. אחר כך בתחקיר ראינו שהיא אמרה, אחד לאחד, כל מה שלמדה כאן. שמרה על קור רוח, קראה לתושבים להישמע להוראות, הודיעה שהאירוע בשליטה והכל בסדר".
במלחמת לבנון השלישית ייסגרו כאן נמלי ים ושדות תעופה. האתגר לשמור על רציפות כלכלית יהיה קשה יותר. הרי בצוק איתן הם הצליחו לסגור את נתב"ג ובלבנון השנייה הם סגרו נמלי ים.
"יש הנחת עבודה שנסראללה ינסה לסגור לנו את הנמלים. זה ברור. 95% מהיבוא לישראל בא דרך הים. ב-2006 סגרו לנו את נמל חיפה, חברות הביטוח סירבו לבטח אוניות ששטו ארצה. חברות הספנות פשוט עצרו את הספינות. בצוק איתן לא הייתה חברת ספנות אחת שעצרה ולא הייתה חברת ביטוח אחת שהעלתה פרמיה. כל אוניה שמתקרבת לכאן מקבלת מעטפת מסודרת של הוראות, מיגון, אבטחה, ליווי, כולל מענה של כיפת ברזל, כולל הכל".
"במהלך צוק איתן חברות הביטוח עשו פה ביקורת וקיבלו מענה מלא. פתחתי דסק ייחודי לעניין הזה, עם חיבורים לחיל הים וחיל האוויר וכל האמצעים. אבל אנחנו לא סומכים על זה. העמדנו מספר חלופות. כל תחנת כוח בישראל מחויבת להחזיק עוד שני סוגי אנרגיה, כמו פחם ומזוט למשל, לשעת חירום, אם אספקת הגז תושבת. בנתב"ג יש לנו מעטפת ייחודית. התחייבנו לתת הגנה וכך עשינו. אני מקווה שבעתיד הקרוב יהיה לישראל שדה תעופה חלופי".
כדי להמחיש את האתגר, מספר איזנברג את הסיפור הבא: "תוך כדי צוק איתן מגיע לכאן האחראי לביטחון של אינטל העולמית. על הפרק עומדת השקעה של 7 מיליארד דולר נוספים של אינטל בארץ. הוא רוצה להיפגש איתי. אני עסוק מעל הראש באמצע האירוע, אבל נפגש איתו. והוא אומר לי, תבטיח לי שהמפעל בקרית גת ימשיך לעבוד. שההזמנות לא ייפגעו. אמרתי לו שאני מבטיח שכל ההזמנות שהתחייבו להן, יושלמו בזמן. הודענו לכל העובדים שיבואו לעבודה עם הילדים. הם באו למפעל, ואנחנו לקחנו משם את הילדים לקרית גת, שם נפתחו שמרטפיות עם מורות חיילות. במפעל אסור היה להשאיר אותם, כי יש שם חומרים מסוכנים. וזה עבד. מדובר בתוצר הלאומי הגולמי של ישראל. והיום, כל רשות מחוברת לפיקוד, יש יקל"ר, יחידת קישור לרשות, והכל מסונכרן".
בעודנו יושבים כאן, יש מו"מ דרמטי בין המעצמות לאיראן בנושא הגרעין. אתה חושב שהגיע הזמן להתחיל לחשוב על מיגון נגד תקיפה גרעינית?
"תוצאות האירוע בלוזאן יחייבו אותנו להערכת מצב. אני חושב שבכל תוצאה, לא משנה מה יוחלט שם, נתחייב להערכת מצב חדשה. זה מה שאני אציע. כרגע אנחנו לא עוסקים בזה. אם נקבל הוראה לעסוק, נבצע. אנחנו בקשר ושיתוף פעולה עם גורמים זרים שיודעים להתעסק עם הנושא הזה ומאומנים בתחום".
אתה שלם עם הפסקת ייצור מסיכות האב"כ בישראל?

"יש שינוי דרמטי באיום הכימי, אם כי הוא לא הוסר לחלוטין. אנחנו שומרים על היכולות. כיום, האיום הוא טקטי. מאז שחתם על הוצאת הנשק הכימי, אסד הפעיל נשק כימי מעל 140 פעם. זה לא הנשק הכימי התקני הקלאסי, יותר אירועים מעורבבים שגורמים להרוגים בודדים. לכן אנחנו מסתכלים על המצב הזה בתפיסה של ניהול סיכונים מחושב. השארנו יכולות לחיילים בחזית. אין לנו את אותו מענה אולטימטיבי שהיה לנו בעבר. בכל מחוז יש היום בית חולים אחד שיודע לטפל בזה, מרמת הגילוי והזיהוי עד הטיפול. אם נראה שינוי באיום, נוכל לחדש כי אנחנו שומרים על קווי הייצור".
באיזה תחושה אתה עוזב את הפיקוד, וכנראה את צה"ל?

"השירות הצבאי לא תמיד עשה עמי חסד. ידעתי גם תקופות קשות. הפרידה מהאנשים קשה. אני לוקח איתי כמה תמונות, שעוזרות לי להאמין שרוח המפקד שניסיתי להנחיל כאן, חלחלה. תמונה ראשונה, שראיתי בצוק איתן. חיילים מגדוד 972 שהוצבו במהלך המבצע ברחובות. הם מפוזרים בשטח, ופתאום רואים ילד קטן בשם יאיר הולך בשטח ונשמעת אזעקה. הילד לא יודע מה לעשות ולאן לרוץ. הם מגיעים אליו, מרגיעים אותו, מבינים שאין זמן, אז הם נשכבים עליו ומגוננים עליו בגופם. למפקד, אין ציפייה גדולה יותר מלראות את חייליו מגוננים בגופם בין האיום לבין האזרח. מוכנים להקריב את חייהם למענו".
"התמונה השנייה, מאירוע שהיה בעמק חפר, דליפת חומרים מסוכנים מהקשות שידענו. האירוע הזה הוא לא אחריות של פיקוד העורף. זו אחריות משטרתית בשגרה. הגורם המקצועי המטפל הוא כיבוי אש. בגישה המרחיבה אני אומר למפקד המחוז להוציא חפ"ק ולצאת לשם. מגיע השר לביטחון הפנים, עושה הערכת מצב ונותן הנחיות. מגיע לשם קצין חומרים מסוכנים שלנו, בדרגת סגן. הוא מזהה שההנחיות שגויות ועלולות לעלות בחיי אדם. הוא בסך הכל סגן, אבל למרות שכולם שותקים הוא מחליט לגשת לשר ולדבר איתו ולהעמיד אותו על הטעות. הוא מתווכח עם השר ולא מרפה, עד שהשר מקבל את דעתו ומתקן את ההנחיות, ואני מעריך שחיים ניצלו בזכות ההתעקשות הזו".
"מה אני לוקח מהאירוע הזה? מנהיגות כתומה, אני קורא לזה. אני מצפה מהקצינים שלי לפעול בדיוק ככה".
"התמונה השלישית, היא סערת החורף הקשה בדצמבר 2013. לקח זמן עד שהפעילו אותנו. הסתערנו על ירושלים. שאלתי שם את מנהלת הרווחה כמה קשישים יש בעיר. היא אמרה מעל 7,000. שאלתי אותה איך היא יודעת שהם ישרדו את הלילה. היא אמרה שהיא לא יודעת. ביקשתי את כל הכתובות. שיגרנו מאות חיילים לאורך כל הלילה ודפקנו על כל הדלתות. הבאנו שקית חימום, מנה חמה, בדקנו אם צריך עזרה. בית הספר למ"כים וצנחנים וגולני עשו את זה כל הלילה. הלבשנו אותם וסטים מיוחדים והם יצאו לדרך.
"ואחר כך מתקשר אלי ניר ברקת, אלפי נהגים תקועים על הצירים, ואני מבין שנגמ"שים וטנקים זה לא רלוונטי כי עד שהם יגיעו אנשים יקפאו למוות, הקפצנו לשם חפ"ק ניוד עם ג'יפים ומשאיות ועד הבוקר כולם חולצו. ואחר כך, למחרת בבוקר, אני חוטף כותרות ראשיות בסגנון "איפה צה"ל", ואני יודע שצה"ל עבד כל הלילה והאירוע עבר בלי נפגעים".
הוא אוהב לספר סיפורים, האלוף איזנברג. שפתו לירית, הוא מאריך בדיבור ומפליג בדמיון. מתרפק על הזכרונות. נקנח בסיפור נוסף כזה, מרגש במיוחד.
"הייתה סערה קשה בפיליפינים. אנחנו שומעים שהנזקים אדירים. שהם איבדו אמונה בעצמם, שהם הוכרעו. שהשלטונות פשוט לא מתפקדים, וכל המערכות מושבתות, הבריאות, והחינוך, והמים, והחשמל, ומה לא. ואתה צריך לקבל החלטה אם אתה צריך לעזור, ואם אתה יכול לעזור. אני בן לאמא ניצולת שואה. היא שרדה את השואה כילדה קטנה, היא ואחותה, באירוע הזוי שעד היום אני לא מבין איך זה קרה. היא לא סיפרה הרבה, היא דיברה מעט מאוד, ואני הגעתי במקרה לדפי עדות שאבא שלה מילא, עשיתי חיפוש, הקלדתי שם ומספר ת"ז, וגיליתי שהיו לו עשרה אחים שנספו, ולסבתא היו 11 אחים שאף אחד לא שרד. וכך גיליתי את הסיפור המשפחתי, עד היום היא מסרבת לספר את זה.
"ואז הגיע האירוע בפיליפינים, ואני נזכר שבמהלך המלחמה ההיא הפיליפינים הסכימו להוציא עשרת אלפים אשרות להצלת יהודים, ואכן סייעו לקלטת פליטים, והם היו המדינה האסיאתית היחידה שתמכה בנו בהצבעה ההיא באו"ם. וכשאני נכנס עם זה לרמטכ"ל, ואחר כך לשר הביטחון, ואחר כך לראש הממשלה, אלה הטיעונים שאני מציג, ואנחנו מוציאים משלחת לפיליפינים. ואם אתה שואל אותי אם זה היה אירוע חילוץ משמעותי, התשובה היא לא. עזרנו להם להחזיר את המערכות לפעולה ולהשיב את האמונה בעצמם. היה שם אתגר אוכלוסייתי, ולא חילוצי, אבל זו הייתה גם אמירה מוסרית ואני שמח שהיא נאמרה".
("מעריב", 03.04.2015)

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 05-04-2015 בשעה 09:35.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #4  
ישן 05-04-2015, 12:01
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם האלוף ניצן אלון לרגל סיום תפקידו בפקמ"ז
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

ניצן אלון: "בשם הביטחון, מפקד לא צריך לפעול באופן לא מוסרי"




ניצן אלון: "בשם הביטחון, מפקד לא צריך לפעול באופן לא מוסרי"\ מאת אמיר בוחבוט
אלוף פיקוד המרכז היוצא הוא אחת הסיבות לכך שהשקט ביהודה ושומרון נשמר. עכשיו הוא מסכם קדנציה ומדבר על מוסר, ערכיות, הממלכתיות של אבו מאזן, טרור יהודי והקשר בין מצב כלכלי לביטחוני. מסירת שטחים? "תחסכו ממני שאלות היפותטיות"
ניצן אלון, אלוף פיקוד המרכז היוצא, אמרת בנאומך עם סיום תפקיד האחרון "אל תישאו את שם הביטחון לשווא". למה התכוונת?
"אני חושב שיש הרבה סמכות וכוח למפקדים הצבאיים ביהודה ושומרון, מאלוף הפיקוד ולעיתים עד למ"מ או למ"כ בשטח. היכולת לשבש את החיים של הפלסטינים או ההחלטה על איך מתנהגים הן החלטות שצריך באמת לדעת לשקול על סמך שיקולים של ריסון הכוח, של כבוד האדם. אני חושב שאנחנו צריכים מאוד להיזהר שלא נעשה דברים בשם הביטחון שלא נכון לעשות, שאינם נכונים מוסרית, ערכית או לעתים חוקית. זה מה שמצופה מכל מפקד, בעיקר מהפיקוד הבכיר, במציאות כזו של שליטה צבאית באוכלוסייה אזרחית גדולה מאוד".
התאכזבת כשראית את הסרטון שהופץ על הכלב מיחידת עוקץ שנושך נער פלסטיני שיידה אבנים לעבר כוח צבאי והמילים שנאמרות על ידי חייל ברקע?
"מדי פעם אני נתקל באירוע כזה ואני תוהה מאיפה זה בא. איך לוחם יכול להתנהג באופן כזה? וכן, יש לי אכזבה. מצד שני, כשאני מסתכל על תמונה רחבה מניסיון בעשור האחרון, אני חושב שאנחנו צריכים להבחין בין תופעות נרחבות לאירועים חריגים. באירועים חריגים יש לטפל בחומרה ולהקפיד שהם לא יהפכו לנוהל ולמעשה רווח".
שלוש שנות כהונתו של ניצן אלון כאלוף פיקוד המרכז הסתיימו בשבוע שעבר, עם העברת האחריות לידי אלוף רוני נומה. אלון, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל, נושא צל"ש רמטכ"ל, שימש בעבר גם מפקד אוגדת יהודה ושומרון. כהונתו ביהודה ושומרון התאפיינה בהידרדרות היחסים המדיניים בין ישראל לרשות הפלסטינית, ואלון היה זה שהיה צריך לשמר את התיאום הביטחוני בשטח.
ההחלטה למנות אותו לתפקיד אלוף פיקוד המרכז עוררה ביקורת משום שאלון, שלא מילא קודם לכן תפקיד מטה במטכ"ל, נראה כמי ש"קופץ כיתה". עם זאת, שלוש השנים האחרונות הוכיחו מעבר לכל ספק הוא כי הוא שקול ובעל יכולת ראייה אסטרטגית. בכל זאת, הדעתנות הרבה שלו מעוררת עליו מעת לעת ביקורת, ויש מי שטוען כי זו הסיבה שהוא הפסיד בהתמודדות על תפקיד ראש אמ"ן לקצין צעיר ממנו – אלוף הרצי הלוי. עם זאת, כמה יוצאי סיירת מטכ"ל ביקורת על ההחלטה שלא למנות אותו לתפקיד, וטענו כי היא מתחו נגועה בשיקולים פוליטיים. "אם ניצן לא היה רואה את עצמו רמטכ"ל בעתיד הוא לא היה מקבל על עצמו את תפקיד ראש אגף המבצעים במטכ"ל", אמר ביחס לסוגיה קצין בכיר לשעבר באמ"ן.
היו גורמים שטענו כי נגרם לו עוול וכי טבעי היה למנות אותו לתפקיד ראש אמ"ן. בצמרת צה"ל העריכו שהוא יפרוש אחרי שנפגעה יוקרתו, אך אחרים טענו עם מעט ביקורת: "לא ניתן לוותר על קצין איכותי עתיר ניסיון מבצעי כמו ניצן כשאתה מביט על הקאדר שיש לך היום במטה הכללי". לבסוף הוצע לו תפקיד מטה כראש אגף המבצעים במטכ"ל, והוא נענה לאתגר. בעתיד הוא עשוי גם להתמודד על תפקיד הרמטכ"ל.
"הפלסטינים מוכנים יותר לקחת סיכונים"
האם היה רגע אחד בכהונה שלך שבו חשבת 'זה סימן לאינתיפאדה שלישית'?

"אני לא משתמש במושג של אינתיפאדה שלישית. אני חושב שזה עשוי להטעות אותנו. אבל יכולה להיות הידרדרות כלשהי להסלמה. הייתה הסלמה כזו לפני בערך חצי שנה, בסביבות ספטמבר-אוקטובר, על רקע אירועים בהר הבית. היו כמה פיגועי דריסה, ויותר מעשרה הרוגים בירושלים. ביהודה ושומרון היו כמה ניסיונות, וחלקם סוכלו. אז אמרתי 'אולי זה מגיע', אבל עוד לא חשבתי שזה מתפרץ. ראיתי שאין לזה השתתפות המונים, אלא אותו מפגע בודד. אני חושב שמבינים שהשנה האחרונה היא יותר רגישה".
אפשר לומר שהקפאת כספי המסים של הרשות הפלסטינית הביאה לסוג של הידרדרות ביטחונית בשטח?
"לא. אני חושב שעדיין יש הבחנה ברורה, גם אצלנו ואצלם, בין הרובד של העימות המדיני-אסטרטגי לבין אינטרס משותף לשמר את היציבות בשטח, שהוא גם שלהם. הם לא יכולים לקדם את האסטרטגיה המדינית שלהם ללא יציבות בשטח כרגע. עם זאת, אין ספק שההשפעה העקיפה של העימות האסטרטגי, בעיקר אם תהיה פגיעה כלכלית משמעותית לאורך זמן, יכולה להביא גם להידרדרות. הסכנה היא לפי מה שאני רואה שהם מוכנים לקחת סיכונים הולכים וגוברים. הם עושים דברים שבעבר נתפסו כמעין חציית קו אדום, כמו הפנייה לבית הדין בהאג. אני חושב שהוא (אבו מאזן – א"ב) עדיין נחוש לקדם נושאים נוספים".
כמו מה?
"כמו לקדם תביעות כאלה. זה ייקח לו (לאבו מאזן – א"ב) זמן. בית הדין בהאג זה עניין של שנים. אני חושב שצה"ל אינו עובר על החוק הבינלאומי ואינו מבצע פשעים נגד האנושות, כך שאין לי חשש מבית הדין בהאג".
מה לדעתך יכול להוות איום על הקו של אבו מאזן?
"אם אבו מאזן יאבד את הלגיטימציה בקרב הציבור הפלסטיני ובקרב הנהגת הפתח, אז יופעל עליו לחץ כבד אל מול התפיסה שדוגלת במאבק לא אלים ושאינו משתמש בטרור. צריך לזכור שמלאו לו 80 לפני שבוע ואף אחד לא נשאר לנצח. ועדיין, אבו מאזן מוביל קו שבראשית הציונות היו קוראים לו ממלכתי".
אחד הרכיבים המערערים הוא נושא הכספים המוקפאים?
"יש זיקה הדוקה בין המצב הכלכלי למצב הביטחוני. כל עוד המצב הכלכלי סביר, אנשי הרשות הפלסטינית יקבלו משכורות. גם ככה יש לכלכלה הפלסטינית לא מעט קשיים ובעיות. אם היא לא תקרוס זו לא הבטחה שהשטח יהיה יציב, אבל אני חושב שאם יהיו קשיים כלכליים משמעותיים, הסיכון לאובדן היציבות הביטחונית יגבר באופן ניכר".
אם מחר יהיו בחירות לרשות הפלסטינית בגדה המערבית, מה להערכתך יהיה יחס התוצאות בין חמאס לפתח?
"אני מעריך כי אף שתנועת חמאס סופגת לא מעט מכות ונתונה ללחץ כבד מצדנו וגם מצד הרשות הפלסטינית, שרואה בה איום, עדיין התמיכה העממית בחמאס רחבה מאוד. אני מעריך סדר גודל של 50%".
יוצא לך לראות את הסדרה "בית הקלפים"? היה פרק שעסק בהצעה האמריקנית להקמת כוח רב-לאומי בגדה. בסדרה זה נכשל. מה דעתך על האופציה האמריקנית במציאות?
"אני חושב שמבחינה ביטחונית זה לא המקום המתאים לכוח רב-לאומי. יש כוח רב-לאומי בסיני במסגרת ההסכמים, כוח של משקיפים. כשיש התחממות היעילות של כוחות רב-לאומיים יורדת. ראינו את זה גם בסוריה, ברגע שהחלה הלחימה והשתלטות של פעילי ג'יהאד עולמי, הכוח הזה נאלץ לעזוב את רוב העמדות שלו".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-635/1884099-5.jpg]


אלון הוא בן 50, נשוי ואב לארבעה ילדים. את דרכו הצבאית החל ב-1984 בסיירת מטכ"ל. היה חייל וקצין מצטיין. על חלקו במבצע מסובך הרחק מגבול ישראל כמפקד צוות בדרגת סרן הוא קיבל את צל"ש הרמטכ"ל דאז דן שומרון. "כבר בצעירותו ראינו בו קצין שיגיע רחוק מאוד", אמר עליו גורם בכיר לשעבר בחיל המודיעין. "היה לו ראש מצוין, הוא היה קר רוח ומאוד פיכח". במהלך השנים טיפס במעלה הדרגות עד שב-1998 סגר מעגל וקיבל את הפיקוד היוקרתי על היחידה.

עם סיום כהונתו בראש היחידה, ב-2001, יצא אלון ללימודים בארצות הברית. כשחזר ארצה, קיבל את הפיקוד על עוצבת "חיצי האש". לאחר מכן מונה למפקד החטיבה המרחבית עציון. בתחילת מלחמת לבנון השנייה חיפש הדרג המדיני יחד עם צמרת הצבא מבצע שיהפוך את הקערה בלחימה מול חיזבאללה. ראש אמ"ן דאז אלוף עמוס ידלין התעקש למנות את אלון למפקד המבצע, חרף תפקידו בגדה. "המשימה קודמת לכל", אמר אלון למפקדיו, והתייצב לתפקיד. במסגרת אותו מבצע, נחתו בפיקודו כ-200 לוחמי יחידות עילית במעוז חיזבאללה בבקעא. גורמים בחיזבאללה טענו כי היה זה ניסיון כושל לחטוף בכירים בארגון. המבצע הטיל מכה פסיכולוגית על הארגון השיעי, שגילה כי לוחמי צה"ל פשטו על יעדי הארגון בהפתעה גמורה.
בתום התקופה בחטיבת עציון, מונה אלון לראש חטיבת ההפעלה באמ"ן ולאחר מכן שימש למפקד אוגדת יהודה ושומרון. בתפקיד זה נאלץ אלון להתמודד עם ביקורת קשה מצד מתנחלים רבים, חלקם מקרב ההנגה, בטענה כי הוא בעל דעות מהצד השמאלי של המפה הפוליטית, אשר באות לידי ביטוי בעשייתו הביטחונית. אלון, דעתן וחריף, התעלם מהביקורת גם כשעשרות פעילי ימין הפגינו בסמוך לביתו וכיוונו את הביקורת גם כלפי רעייתו, שהוגדרה על ידם כפעילת שמאל. בשנת 2012 מונה לאלוף פיקוד המרכז בהמלצתו של אלוף אבי מזרחי. המבקרים טענו כי ראוי היה למנות לתפקיד אלוף מנוסה יותר ממנו. שלוש השנים שלו בפיקוד התאפיינו ביציבות ובשקט, למעט חטיפה ורציחת שלושת הנערים.
יש גרעין קשה של 30-20 "נערי גבעות" שצה"ל, המשטרה והשב"כ לא מצליחים להושיב מאחורי סורג ובריח. האם העובדה שאתם מרחיקים את אותו גרעין מהשטח מעידה על חולשה של מערכת הביטחון?
"יש באמת כמה עשרות מאנשי 'נוער הגבעות' שמבצעים בפועל מעשים שאנחנו רואים בהם טרור: שריפה של מסגדים, הצתות של רכוש בכפרים פלסטיניים ואף ניסיונות פגיעה בנפש. זו באמת קבוצה קטנה ואנחנו פחות או יותר מכירים אותה, ואכן, יש לנו קשיים להעמיד אותם לדין פלילי. הם מאוד מתוחכמים ומכירים היטב את ההיבטים הפליליים, כמו איך להסתיר ראיות. אבל יש שינוי בשנה האחרונה – היו לא מעט מעצרים והעמדות לדין, וגם כמה אנשים שנכנסו לכמה שנים לבתי הכלא על הצתה באזור חוות גלעד, כך שמסתמן שינוי.
"בסך הכול, המערכת שלנו יותר אפקטיבית. ההקמה של מפלג פשיעה לאומנית במחוז ש"י במשטרה, יחד עם הידוק הקשרים בין צה"ל, המשטרה, השב"כ והפרקליטות, התחיל לשאת פרי. במקומות שאנחנו מתקשים להעמיד לדין בערוץ פלילי, נקטנו כמה צעדים מנהליים - חלק לתקופות ארוכות, וחלק עם הגבלות כאלה ואחרות, והן יעילות למדי למניעת אירועים בשטח".
"רף שלא ראינו בעבר"
יש פעילי ימין קיצוני בשטח של פיקוד המרכז שמוכנים למסור את נפשם?

"ראינו כמה התבטאויות ברוח הדברים הללו. אני עוד לא יודע לפרש אותם בדיוק, אבל אני חושב שהמעשים שלהם עברו איזשהו קו של מוכנות לפגוע בנפש. נתקלנו לאחרונה בשני אירועים שבהם נזרקו בקבוקי תבערה לתוך בית מאוכלס. אני חושב שלכל בר-דעת צריך להיות ברור שאם הוא משליך בקבוק תבערה לתוך בית, הוא עלול לשרוף את הישנים בו בעודם חיים. לכן, בעיניי, זה רף שלא ראינו הרבה בעבר".
אתה מזהה חזרה של שיח בין רבנים קיצוניים לבין נוער חסר מסגרת?
"מאחורי הקבוצה הקיצונית הזו עומדת איזושהי תפיסה תיאולוגית שאותה מוביל מספר ספור של רבנים קיצוניים. הם אמנם לא 'מאשרים להם תכניות', אבל יש רוח אנטי-ממלכתית בדבריהם, שכופרת בעצם הלגיטימיות של מדינת ישראל ושל ממשלת ישראל ומצדיקה פעולה אקטיבית במעין תפיסה משיחית כזו. זו תופעה מסוכנת".
היינו עדים לאחרונה לאירוע שבו מש"ק מודיעין מבת עין העביר מידע למתנחלים. האם הדברים הגיעו עד לראשי יישובים?
"האירוע הזה בעיצומה של חקירה, אז לא ניתן להרחיב בזה. הוא לא קשור לראשי ציבור, אלא אירוע נקודתי. מבחינה מעשית, מקור ההדלפה או האפשרות להדלפה, טופלו בידי גורם ביטחון מידע ובארגוני הביטחון האחרים. אני רואה בחומרה רבה את התופעה, מבלי להתייחס לאירוע הזה ספציפית. חייל פוגע באמון שניתן בו, משתמש באיזושהי נגישות למידע ומעביר אותו נגד פעולות כוחות הביטחון".
אם הדרג המדיני יחליט על מסירת שטחים?
"תחסוך ממני שאלות היפותטיות כאלה".
כשנכנסת לתפקידך לאחר שהיית מפקד אוגדת יהודה ושומרון, היה מי שהעריך שפעילי ימין קיצוני יתנכלו לך ויקשו עליך. עם זאת, נראה כי נהגו בך בכבוד, יותר מבתפקידך הקודם.
"לא התרגשתי מהאירועים האלה גם כמפקד אוגדת יהודה ושומרון. אני חושב שמדובר היה בקבוצה מאוד קטנה וקיצונית, ואילו היחסים שלי עם הנהגת ההתיישבות ועם אנשי ציבור מרכזיים היו ענייניים וטובים. התפיסה שלפיה פעלנו - לגלות נחישות באכיפת החוק, אבל גם לדעת למצות הידברות - נשאה פרי כשהצלחנו לסיים אירועים שבעיני רבים נתפסו כמעין חומר נפץ. לדוגמה, פינוי גבעת אסף שהשלמנו לאחרונה, פינוי מגרון ומשימות אחרות שהגדירו לנו הדרג המדיני והחלטות בג"ץ. סיימנו אותם בלי חיכוך בין כוחות הביטחון לבין המתיישבים בזכות תיאום והידברות שגובו בהבנה שאנחנו נחושים לבצע את המשימות שלנו. אני אומר את זה גם לזכותם של מנהיגי המתנחלים, שהבינו את זה, וגם הם מאוד לא רצו לראות את חיילי צה"ל מתעמתים עם נוער או עם מבוגרים ביהודה ושומרון".
בקרוב תיכנס לתפקיד ראש אגף המבצעים במטה הכללי, שנראה בעיני רבים כפחיתות כבוד אחרי כהונה כמפקד פיקוד המרכז. בעיני אחרים זה נראה כמו מינוי שישדרג את מעמדו של התפקיד. מה גרם לך לקבל את התפקיד?
"אני חושב שזה תפקיד חשוב מאוד, שיש בו הרבה מה לעשות. חשבתי שאחרי שמילאתי תפקיד של אלוף פיקוד שלוש שנים יש לי הרבה מה לתרום בתפקיד הזה. אני מקווה שזה גם מה שאעשה".
התלבטת או שזה היה מובן מאליו?
"התלבטתי. זה לא טריוויאלי לקבל החלטה בנוגע לתפקידים בצבא. יש להם מחירים לא פשוטים בהיבט האישי והמשפחתי, ולכן אלו אינן החלטות שמקבלים ללא התלבטות".
אתה חושב על תפקיד הרמטכ"ל בהמשך?
"אני חושב שהתפקיד הזה עומד בפני עצמו. לא חשבתי מעבר אליו קדימה".
(
"מערכת וואלה! חדשות", 04.04.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #5  
ישן 09-04-2015, 10:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
המג"דים של גבעתי פותחים הכול
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"


לכל פגז יש כתובת: המג"דים של גבעתי פותחים הכול


"לא חשבתי שאוכל ללכת". המ"פ שנפצע בעזה חזר בגדול

לכל פגז יש כתובת: המג"דים של גבעתי פותחים הכול\ מאת אמיר בוחבוט

מעזה ועד גבול הצפון, מנוהל חניבעל ועד הצל"ש של סגן איתן, מדף המפקד ועד ההטרדות המיניות. זו היתה שנה מבצעית וסוערת עבור גבעתי. ארבעה המג"דים מתכנסים לריאיון עם מסר ברור: אצלנו לא חוטפים חיילים. והפצ"ר? תפאדל, שיחקור. המצפון שלהם נקי
תחת פיקודו של אלוף-משנה עופר וינטר, קצרה חטיבת גבעתי הצלחות רבות. אולם שורה של אירועים וחקירות בקרב לוחמיה ומפקדיה בשנים האחרונות הכתימו את שמה, ויוקרתה דעכה מעט. בשיחה מיוחדת עם ארבעת מפקדי הגדודים של גבעתי, שהצטופפו סביב שולחן צר במשרד קטן, שלוש קומות מתחת לפני הקרקע במוצב על גבול רמת הגולן, מסבירים הקצינים את הטלטלה שעברה על החטיבה הסגולה.
ארבעת המג"דים משרתים בגבעתי כבר מיומם הראשון על מדים. לפי גישתם, הקוד הגנטי של החטיבה מזוהה עם רצועת עזה, ובה הם "מרגישים הכי בנוח". מפקד גדוד שקד, סגן-אלוף אייל שווימר, הסביר כי דוגמה לכך ניתן למצוא בסבב הלחימה האחרון. "גדלנו באוגדת עזה, אנחנו מכירים את עזה מאוד טוב", הוא אומר. "זה המגרש שבו אנחנו מרגישים חזקים יותר. כמו שלחטיבת כפיר יש זיקה ליהודה ושומרון ולגולני יש, כנראה, זיקה רבה יותר לפיקוד צפון. גבעתי מזוהים יותר עם עזה, וזה בא לידי ביטוי במבצע צוק איתן - נכנסו ראשונים ויצאנו אחרונים. 17 ימי לחימה".
התפנית שעברה לטענתם החטיבה מאז הקמתה מיוחסת, לדבריהם, לתת-אלוף (במיל') עימאד פארס, שכמפקד החטיבה קידם פשיטות ומבצעים חודרים ברצועת עזה - בניגוד לקיפאון שהיה בפיקוד דרום באותם ימים. מג"ד "רותם", סא"ל לירון בטיטו, סיפר בסיפוק: "גבעתי היו חלוצים בלחימה בשטח בנוי ובשימוש באכזריות (סוג של נגמ"ש - א"ב), אני חושב שהצבא למד זאת מאתנו". מג"ד צבר, סא"ל קובי בר-אל, הוסיף: "בתקופה ההיא היית שואל את הלוחמים מי ירה, ולא היה אחד שלא היה מרים את היד".
אחרי סדרת אימונים ארוכה ותעסוקה מבצעית, שבמסגרתה פועלת החטיבה הסגולה לאורך גדר המערכת ברצועת עזה, החל מבצע צוק איתן. המערכה הצבאית, כזכור, נפתחה בהתקפות אוויריות, וצה"ל החל להיערך לתמרון קרקעי. "גדוד צבר היה הראשון לחצות את הגדר", משחזר מפקד גדוד הסיור של החטיבה, סא"ל אלי ג'ינו. "נאמר לי על ידי חג'בי (קודמו בתפקיד שהודח – א"ב) לפני שנכנסתי, כי האויב לא מתמודד אתנו פנים מול פנים. האדירו אותם. נכנסתי בהתחלה לגזרת רפיח. מצד אחד, האויב 'אכזב' כי הוא ברח, ירד מתחת לפני האדמה, יותר נכון. מצד שני, אני לא מופתע, כי הוא לא מסוגל להתמודד אתנו כשצה"ל מרכז מאמצים. צריך לכבד אותם, אבל לא יותר מדי".
הייתה ביקורת שלפיה לא הייתם מוכנים עם פתרונות לסוגיית המנהרות. מה האחריות שלכם כמג"דים?
שווימר: "ארבעה חודשים לפני המבצע היה תרגיל חטיבתי. חשבנו על האיומים הצפויים במערכה הבאה, וכחלק מהתחקיר עלינו על זה שצריך לייצר פתרונות טקטיים פשוטים למנהרות. חשבנו איך לפתח פתרונות טקטיים מקומיים וגם פשוטים. זה בא לידי ביטוי בלחימה האחרונה. נטרלנו את סוגיית המנהרות – אם לא באופן מלא, אז לפחות חלקית. מלבד זאת, כל מפקד פלוגה באוגדת עזה ידע איזה מנהרות יש לנו בגזרה. דיברנו על זה".
אז אתם מסתייגים מהפער הכלל צה"לי בתחום המנהרות?
ג'ינו: "נבנו מתקנים לפני המבצע. התאמנו על זה, צה"ל הכיר את זה. ידענו על רוב התשתיות והתמודדנו עמן. מה שהיה חסר זו תודעה. אין שום רצון להיכנס למנהרות. הרעיון זה לנטרל אותם מבלי להיכנס, אין לנו כוונה לרדוף אחריהם במחילות. עכשיו רוצים למצוא טכנולוגיות לסוגיה, אבל אני אומר לך שלעולם לא יהיה לך יתרון יחסי בתוך מחילה כזו".
בטיטו מצטרף לדברי עמיתו. "הטיפול במנהרה הוא לא הבעיה, אלא הגילוי", הוא אומר. "זה הפער הגדול. זה נמצא בתוך שטח מאוד צפוף, מתוך מבנים. זה האתגר הגדול וזה רק ילך ויתעצם".
בשלהי הלחימה בעזה אירעה היתקלות בפתח מנהרה ברפיח שבה נהרגו מפקד סיירת גבעתי, הקשר וקצין נוסף. בתגובה לכך הופעל "נוהל חניבעל", וגדוד הסיור של החטיבה יצא להתקפה כדי למנוע חטיפה. היום ההוא זכה לכינוי "יום שישי השחור". מאוחר יותר טענו הפלסטינים כי ההתקפה הייתה הרסנית וחסרת פרופורציות, וכתוצאה ממנה נהרגו עשרות רבות של חפים פשע שלא היו מעורבים בפעילות טרור. טענות אלו נבדקו על ידי צוותי בדיקה מיוחדים, אך הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף דני עפרוני, טרם הכריע אם להורות על חקירה של המשטרה הצבאית החוקרת (מצ"ח).
היו אירועים יותר מורכבים מהטיפול בנושא המנהרות, כמו הרגע שבו הוכרז נוהל חניבעל.
ג'ינו: "לא היינו מופתעים מאירוע כזה (חטיפה לתוך מנהרה - א"ב). זה מתחיל ברסיסי מידע ומהר מאוד מבינים במה מדובר: אני יודע שיש אירוע, אני יודע שיש חייל שנחטף. זה לוקח כמה דקות טובות".
מה באמת עושה מג"ד בסיטואציה הזו?
ג'ינו: "חולב נתונים ומתקדם מהר מאוד לנקודה במקום לשאול שאלות. להבין מה קרה באמת. אני הייתי 400-300 מטרים מנקודת החטיפה כשזה קרה".
מח"ט גבעתי לשעבר, אל"מ עופר לוי, נהג לשפוט חיילים על כך שחטפו אותם בתרגילים.
ג'ינו: "הנורמה הזו, שבאים לחייל והוא לא נותן שיחטפו אותו, הוטמעה היטב בחטיבה. אני לא דוגמה לדבר על זה, חטפו לי חייל. מנגד, אני יודע שכל החוליה שם נהרגה. אני נשאלתי על זה כמה פעמים ואני סמוך ובטוח שאם אחד מהם כן היה יכול לעשות משהו, הוא היה נהרג ולא נותן שיחטפו את החברים שלו. הוא היה מקריב את החיים שלו עד אחרון הרגעים שבהם הוא עוד יכול להשפיע, כל עוד הוא היה בשליטה. זה נכון לכל החיילים בגבעתי. גבעתי מקדשת את העניין הזה שאין דבר כזה - לא חוטפים חייל. שם היה מקרה קיצון שבו כל החוליה נהרגה. מה לעשות, לא היה מי שישפיע".
מתי שוקע האבק ואתה מבין את גודל האירוע?
ג'ינו: "אני לא יודע אם למג"ד שוקע משהו תוך כדי לחימה. רק כשיצאנו חזרה. יש לך בשטח צוות קרבי, גדוד עם 500 חיילים – יש לך כל כך הרבה על הראש ואין לך זמן לשקוע זה. זה חיי היום יום של כל מג"ד פה. אתה משדר לכל הגדוד שלך רצינות, אתה לא יכול להרשות לעצמך להיתפס לא מחושב אפילו לא לרגע אחד".
נפתחו כמה חקירות מצ"ח בעקבות תלונות של פלסטינים ותחקירים בצבא לאחר "צוק איתן". זה בוודאי משפיע על התפקוד שלכם כמג"דים. מה דעתכם על ההחלטה של הפצ"ר להורות על חקירות תחת אזהרה? אתם חוששים?
בטיטו: "מי שלא נלחם, מי שלא פיקד על כוח בקרב ואין לו אחריות על אנשים שלו, יהיה לו קשה להבין את המשמעות של זה עד הסוף. אבל האם אנחנו, כצבא, צריכים להקפיד על רמה מוסרית ולא לפגוע בחפים מפשע? האם יש לי אחריות להחזיר את האנשים שלי בשלום הביתה? התשובה לשתי השאלות היא חד משמעית כן. עם זאת, הצד השני מנצל את האוכלוסייה שבקרבו: ראינו מסגדים ובתי ספר ששיגרו מהם רקטות. דווקא באזורים האלה ראינו שיצאו הכי הרבה שיגורים. זה ניצול הכי ציני שיכול להיות.
"האם במבצע כזה, ברמת חיכוך שכזו, לא יהיו נפגעים שהם גם חפים מפשע? בהחלט שכן. אנחנו לא צריכים להגיע לשם, אבל החיכוך הזה מייצר פגיעה באנשים. צריך להבין זאת כשמכניסים צבא, מכניסים חטיבה לתוך אזור אורבני ובעייתי שכזה. לצערי זה חלק מהעניין, אנשים יפגעו. בטח כשיש אירוע קיצון כמו חטיפת חייל, ואתה צריך לפעול במהירות ובאופן חד".
ג'ינו מתערב: "בהפסקת אש".
בטיטו: "חמאס ניצל לרעה את הפסקת האש ואת העובדה שכיבדנו אותה. אני אומר לך זאת שוב ובשם כולם, ואני שם את הידיים שלי על הדבר הזה: בשום מבצע, בשום מקום, לא היה מקרה שמישהו אמר 'לא אכפת לי (מהפסקת האש), לא מעניין אותי הבית הזה'. אין דבר כזה. אני זוכר כל כך הרבה מקרים שבהם עצרנו וטיפלנו בהם (אזרחים פלסטינים) עם החובשים שלנו".
על אף שהם דוחים מכל וכל את האפשרות כי פעלו לא כשורה במהלך יום השישי השחור, הטענות נגד החטיבה הסגולה והאופן שבה פעלו מפקדיה ולוחמי בשעות שאחרי חטיפת סגן הדר גולדין לא מרפות. ארגוני זכויות אדם והפלסטינים טענו כי הניסיון לסכל את החטיפה הוביל לתגובה לא מידתית ופגיעה בחפים מפשע. "התפקיד שלנו זה להילחם ולא לתת למקרה כזה לקרות", מתייחס ג'ינו לנושא. עשינו את זה (הפעולות לסיכול החטיפה – א"ב) בצורה הכי טובה שאנחנו יודעים, הגענו עם תכנית לכך. זה לא שהיינו מופתעים והכול היה מסע השתוללות. היתה תכנית התקפה מסודרת".
ג'ינו הוסיף ואמר כי תכניתם קיבלה אור ירוק גם מהקצינים שבצמרת שרשרת הפיקוד. "לכל פגז היתה כתובת. הדברים שקרו היו מנוהלים עם האנשים הכי בכירים שיכלו לנהל את זה, זו לא החלטה שמתקבלת ברמת הגדוד. לגבי החקירות - אני גאה בהן ומוכן שיהיו חקירות. אם ימצאו שהאנשים שלנו התרשלו או נהגו בצורה לא ערכית, שיענישו אותם. המצפון שלנו שקט. אני חושב שהלוחמים שלי פעלו בצורה הכי ערכית שיש, ואם יש ספק אז שיחקרו את זה. זה התפקיד של הגופים האלה, ואם ימצאו שיש אשמים אנחנו נוקיע אותם. אנחנו בוטחים באנשים שלנו. אין מה להסתיר".
ג'ינו, אתה יודע מה היה שם. אנחנו כבר יותר משמונה חודשים אחרי המבצע והנה אתה מדבר בביטחון.
"לא יודע, אני לא נחקרתי וכנראה גם שלא יחקרו אותי. אבל אם יחליטו לחקור אותי, אני אגיע. אין לי מה להסתיר. אני כל כך שלם. מי שמפחד מחקירות כנראה מסתיר משהו. לנו אין מה להסתיר, הכול בסדר".
חקירת התלונות נועדה כדי להימנע מחקירות בינלאומיות. אתם מצליחים להבין את המניע הזה?
בטיטו: "אנחנו לא מונעים מהשאלה אם יחקרו אותנו או לא. עם זאת, כן צריך לבחון אותנו בהיבט הערכי ולבדוק את הפגיעה באוכלוסייה חפה מפשע. חד משמעית. מבצע טוב זה מבצע שבו הצלחת לפגוע נקודתית כמה שאפשר במי שאתה רוצה, ולא במי שאתה לא רוצה. אז כן, שיבדקו אותנו. אחד הדברים הכי חשובים לצה"ל זה המוסריות שלנו".
ג'ינו, יש לך שאלות לא פתורות מהיום הזה? איבדת בקרב ההוא מפקד סיירת, קצין ולוחם.
"יש לנו דקה-שתיים לא פתורות, שכנראה יישארו בגדר תעלומה. לא נדע מה בדיוק קרה שם. הייתה שם נקודת זמן שאף אחד לא ראה את הכוח, נקודת ההיתקלות עם המחבלים. חוץ מזה אין שאלות ואין תהיות. ברוך השם עשינו את מה שהיינו צריכים".
סגן איתן פונד, סגן מפקד סיירת גבעתי שניסה למנוע את ניסיון חטיפתו של סגן הדר גולדין וירד למנהרה, קיבל את עיטור המופת על כך. כיצד לוחם צריך לפעול באירועים שכאלו?
בטיטו: "זו באמת דילמה".
בר-אל: "זה תמיד בתחום האפור. זה משהו שכנראה לא הצלחת לאמן אליו אנשים, כי מנטלית זה מאוד קשה. בסופו של דבר, אלו הן החלטות שצריך להידרש אליהן בזמן ובמקום מסוים. כל סיטואציה יכולה להיות אחרת".
חיילים שואלים אתכם מה לעשות?
גי'נו: "אם לא תעצור את החיילים, הם ייכנסו למנהרה. התפקיד שלנו זה להיות אחראים, ולוחמים צריכים לדעת להסתער ולהיות כשירים לכל משימה".
האם הכניסה למנהרה לא סותרת את הרעיון שלפיו אתה לא רוצה לאבד את היתרון היחסי שלך? הרי פונד יכול היה להתחרט בשלב מסוים.
ג'ינו: "בחטיפה אנחנו עושים הכול כדי לסכל אותה. במקרה הזה של חטיפה הוא עשה הכול כדי לסכל אותה".
בטיטו: "בעיניי, פונד הפך לסמל של 'צוק איתן' בזכות מה שהוא עשה. אני חושב שהוא דוגמה ומופת לאיך שצריך להתנהג. זה שיקול דעת שלו, וזה קורה בתוך שניות או דקות. בזמן שהוא הגיע לשם הוא הבין כי הסיכוי היחיד לנסות ולמנוע את החטיפה זה לרדת במנהרה. זו חתירה למגע וערך הרעות. בשורה התחתונה זה גם חבר שלו. ברגע שהלוחם שלי מגיע לסיטואציה דומה והוא מבין שזה מה שצריך לעשות כדי למנוע את החטוף, אז זה מה שהוא יעשה".
עם זאת, בטיטו מדגיש כי הוא מודע להשלכות האפשריות של מעשיו. "אני מצפה שהוא יחשוב לפני, שיראה מה הסיכונים. ללא ללכת סתם, צריך לעשות סוג של הערכת מצב. אם הלוחמים של חמאס מסוגלים להילחם בתוך מנהרות, אז גם אנחנו מסוגלים ובצורה טובה יותר".
נוהל חניבעל עמד בלב המחלוקת האם הוא מתאים לפעילות ביטחון שוטפת במלחמה. מה המשמעות?
ג'ינו: "המערכת צריכה לטפל בזה. זה דורך את כל המערכת, לא רק את הגדוד והחטיבה. זה יכול לקרות גם מחר".
בתחילת מבצע "צוק איתן" ניסח המח"ט וינטר דף מפקד לפני היציאה לקרב, שילב בו מוטיבים דתיים והקים עליו קצינים בכירים במטכ"ל. הנושא תפס את הכותרות, אך מבחינתם של פקודיו מדובר במהומה על לא מאומה.
מה דעתכם על דף המפקד של וינטר? קיבלתם על זה תלונות?
שוימר: "לא".
אז מה, זה רעש תקשורתי?
שוימר: "חד משמעית כן. אני אמרתי בסיכום שיכתוב את אותו הדבר".
אתה דתי?
שוימר:"ממש לא. כל אחד שילך עם האמונות שלו. זה בסדר גמור. אנחנו לא חושדים בעופר שהוא מנסה להפוך אותנו לדתיים. אני יכול להגיד לך שעד אחרון החיילים זה לא הפריע. להיפך, זה רק הוסיף לרוח הלחימה".
אם לא די בכך, הרי שאחרי המבצע התגלו חשדות להטרדות מיניות ומעשה מגונה מצד לירן חג'בי, מפקד גדוד צבר בחטיבת גבעתי, בחיילים ששירתו תחתיו. מצ"ח פתחה בחקירה, ואלוף פיקוד הדרום סמי תורג'מן החליט להדיח אותו מתפקידו עם סיום השלב הראשון בחקירה. לאחרונה הוגש נגדו כתב אישום בגין התנהגות שאינה הולמת בכמה מקרים. במסגרת הסדר טיעון הוא יפרוש מצה"ל בעתיד הקרוב, ובמקומו מונה סא"ל בר-אל.
במסגרת הפרשה הועלתה גם טענה שלפיה המח"ט ידע על ההתנהלות הבעייתית אך בחר לטייח זאת ולא להעביר את המידע לגורמים הרלוונטיים. אל"מ וינטר זומן לחקירה תחת אזהרה, שבסופה התברר כי אין אמת בדברים. למרות זאת, אלוף הפיקוד תורג'מן החליט לרשום לווינטר הערה פיקודית. כמו כן, בימים אלו מתנהלות חקירות מצ"ח לאחר ששני חיילים בחטיבה התאבדו לאחר מבצע "צוק איתן".
אחרי המבצע התפוצצה הפרשה של גדוד צבר ועמה המקרה של סא"ל חג'בי. כיצד העננה הזו משפיעה עליכם כמפקדי גדודים?

בר-אל: "אין שום קשר בין ההתנהלות הזו במישור הערכי ליכולות המקצועיות והמבצעיות. מדובר באירוע נקודתי ופרסונלי. חג'בי הוא קצין מצוין, מקצועי מאוד, חותר למגע, יוזם, עשה פעילות מעולה בגדוד. כאן אולי היה כשל נקודתי, אבל אין לכך שום קשר או השלכות על הפן המבצעי".
בשלב זה ניכר כי המג"דים חשים באי נוחות. שלושה מהם בחרו שלא להגיב ולאפשר למחליפו של חג'בי לדבר. "אנשים אוהבים להשליך מאירוע נקודתי ולזרוק הרבה חרא, למרות שהוא לא באמת קיים. היה יותר מדי ראש סביב הרבה דברים שלא באמת היו. לא היה להם שום בסיס".
אתה חושב שגדוד צבר עבר את המשבר אחרי הרעש התקשורתי? מבחינתך אתם אחרי הטלטלה הגדולה?
בר-אל: "אנחנו אחרי. כמעט שכחנו את האירוע הזה. אם אתה מבודד אותו, אין לו קשר לרמת הפלוגה ומטה. אנחנו ממשיכים להתנהל כרגיל. ללוחמים יש מפקדי מחלקות ומפקדי פלוגות, והכול מתקדם. זה רץ".
היו שני מקרי התאבדות בגדוד. אמנם לא בתקופתך, אך בכל זאת, איך אתה מתייחס לזה? טיפלתם בנושא?
בר-אל: "לגבי החשד להתאבדויות - כל מקרה לגופו. במקרה אחד יש ועדת חקירה, ועדיין לא הוצגו ממצאים. קשה לי להגיד מה אני חושב עד שלא יוצגו הממצאים. זו סוגיה מאוד רגישה ואני לא רוצה להתייחס לזה. אני יודע להגיד שבמקרה אחר החקירה קרובה מאוד לסיומה. מדובר בשני מקרים של חשד להתאבדות ואני לא ארחיב".
היו גם הטרדות מיניות של לוחמים על ידי מפקד מחלקה. אתה יכול להתייחס לזה?
בר-אל: "אנשים שוכחים את הנתונים, אבל מדובר במקרה שהתרחש לפני כשנתיים. אותם מפקדים ולוחמים כבר לא משרתים בגדוד. אני לא בקיא בכל הפרטים כי זה לא קרה בתקופתי, אבל למיטב ידיעתי זה טופל בצורה ראויה. אני אומר זאת למרות הדיווחים בעניין. אנחנו תמיד מפיקים לקחים".
"אנחנו גדוד בחיכוך ודברים קורים. עובדים בקצב מטורף. עלינו להציף דברים, ללמוד ולהפיק לקחים. כל מי שהיה קשור לאירועים השונים - כולל סגן מפקד הגדוד, נגדים ומי שהיה מעורב בפרשה של חג'בי - התחלף. הם כבר לא כאן. אנחנו מסתכלים קדימה".
לאחר כניסתו לתפקיד ועם עלייתו לתעסוקה מבצעית בגבול לבנון עם חייליו, הותקפה שיירה בפיקודו של בר-אל על ידי חוליית חיזבאללה. לוחמי הארגון השיעי ירו טילי נ"ט לעבר השיירה. כתוצאה מכך נהרגו מפקד הפלוגה המסייעת בגדוד צבר, סרן יוחאי קלנגל, והלוחם סמל דוד חיים ניני.
אחרי כניסתך לתפקיד חוויתם עוד מכה קשה בגדוד.
בר-אל: "אני הובלתי את השיירה, הייתי בכלי הראשון. הטיל הראשון היה לעבר כלי הרכב לפניי (שבו נסעו המ"פ והלוחם שנהרגו – א"ב) והטיל השני לעבר כלי הרכב האזרחי שאחריי. ברור לי שזה יכול היה להיות אני".
באשר לחיילים שאיבד, אמר בר אל: "קלנגל היה מ"פ מעולה ובין המובילים בגדוד. הוא שימש דוגמה למפקדים. הנהג שלו חיים ניני גם כן היה דמות מאוד מיוחדת ואהודה בפלוגה. זה כואב. משפחות שכולות וכל מה שקורה אחרי מקרה שכזה – אלה סיטואציות לא פשוטות. אבל הפלוגה והגדוד חזקים ומשדרים עוצמה".
מה באמת קרה שם?
"השיירה עצרה לכמה שניות כי היה כלי רכב מולנו והתקצרו המרחקים בינינו. אחרי 15-10 שניות ג'וחה (הכינוי של המ"פ – א"ב) טיל, ולאחר מכן גם כלי הרכב האזרחי. אחרי הטיל הראשון כל הכוח יוצא מהרכבים. שלושה נוסעים שישבו במושב האחורי ברכבו של המ"פ יצאו כמו כלום".
"לאויב יש יכולות נ"ט. לירות מחמישה קילומטרים ולפגוע ככה זו יכולת מאוד טובה. אגב, בערב באותו היום היינו אמורים לקבל משימה. רוב החיילים לא היו בהלוויות ונערכו לפעילות. אחד מהם לא חזר לגדוד".
אם הם חיפשו מטרה איכותית, הם יכלו להרוג מח"ט. יוצא לך לחשוב מה היה קורה אילו?
"שאלתי את עצמי מה היה קורה אם היינו יוצאים אחרי שעה או אחרי שעתיים, ומה היה קורה אם לא הייתי ברכב הראשון. אין סוף לשאלות האלה, אבל זה המצב, זה מה שהיה. פשוט משלימים עם המצב וממשיכים".
בטיטו קוטע את דבריו של בר-אל ומוסיף: "בר-אל הוא מנהיג, וצבר זה גדוד חזק. בר-אל מפגין קור רוח וזה לא פשוט להתמודד עם החיילים והמשפחות. אבל הוא מפגין מנהיגות".
ג'ינו: "זה נקרא בודד בצריח".
ברקע יש שיח על קיצוץ בתקציב הביטחון. בקיץ האחרון היה עליהום על משרתי הקבע. מה דעתכם והרגשתכם בנושא?
שוימר: "קיצוצים זה לא מעניינו של המג"ד. באנו לשרת את עם ישראל. יש הרבה אחרינו שמחכים בתור להיות מג"דים. התמיכה בבית היא מטורפת. אם לא היינו רוצים, לא היינו פה".
בר-אל: "אם היה כאן שלום אולי היינו הולכים להיות רופאים או משהו בהייטק".
ג'ינו, אם אשתך הייתה צריכה לבחור עבורך מקצוע, מה היא הייתה בוחרת?
"תשאל אותה. הן שונאות את המקצוע שלנו ביום יום, כי הן מתמודדות עם הקשיים של הבית בכוחות עצמן. אבל בסוף הן אתנו כי הן מעריכות את מה שאנחנו עושים. אפשר לומר שהן מבינות, כי הן מקריבות לא פחות מאתנו. זו עוד מערכה שצריך לנהל".
זה נרשם.
ג'ינו: "קראתי לזה מערכה, לא שמת לב? זה לא משהו פשוט, צריך לנהל את זה".
בטיטו: "מערכה ללא אש".
ג'ינו צוחק ומוסיף: "מי אמר שאין אש? זו מערכה".
"אנחנו לא בכאילו, אנחנו באמת משפחה", מנסה בטיטו לענות לכל אלו שביקרו את החטיבה במהלך החודשים האחרונים. "הצלחנו לשמור על זה וזה לא פשוט, בטח בתקופה שעברנו. יש לנו חבורה שמצליחה לשמור אחד על השני. לעופר וינטר יש חלק בזה. הוא אומר יחד – ורק יחד ננצח".
("מערכת וואלה! חדשות", 09.08.2015)



"לא חשבתי שאוכל ללכת". המ"פ שנפצע בעזה חזר בגדול\ מאת יואב זיתון
סרן שיר קלבנר מגבעתי, שצלף פלסטיני ריסק את רגלו, השלים את מסע ההתאוששות והוביל את קציניו בתרגיל שדימה חידוש הלחימה ברצועה. ל-ynet הוא סיפר על סוד השיקום והחלומות לעתיד: "שיחקתי הרבה ב-Wii, בעמידה. בהתחלה הצלחתי לשתי דקות, ועם הזמן הצלחתי יותר"
שמונה חודשים אחרי הפציעה הקשה ברגלו, סרן שיר קלבנר שוב על הרגליים, בשיא הכוח - ומתכונן לקראת עימות נוסף ברצועת עזה: מפקד הפלוגה המבצעית של גדוד רותם מחטיבת גבעתי, סרן שיר קלבנר, בן 25, מתל אביב, העניק לפני כשבועיים משמעות חדשה לערך דוגמה אישית. לראשונה מאז שרגלו רוסקה מכדור של צלף פלסטיני במבצע צוק איתן, הוא צעד עשרה ק"מ בשטחי האש של צאלים, בתרגיל שדימה לחימה מחודשת בתוך הרצועה.
שיר הפתיע לא מעט אנשים בחטיבה כאשר רשם צעד נוסף במסע ההתאוששות יוצא הדופן שלו - אחרי שכבר חזר לפקד על הפלוגה שאותה נאלץ לעזוב זמנית במהלך המלחמה, בתום הליך שיקום אינטנסיבי בבית החולים שיבא. צעידתו את ה"יעדים" בצאלים, שדימו מעוזים של חמאס בצפון רצועת עזה, כמעט השכיחה את העובדה שעד לפני כמה חודשים שכב בבית החולים ודידה בצליעה בין טיפול פיזיותרפי אחד לאחר.
לתרגיל בדרום קפץ שיר עם קציניו פקודיו הישר מגזרת אסטרא שבחרמון, מול הצד הלבנוני של ההר, שעליה הוא אחראי מאז שב לפקד על הפלוגה. "אני צריך להיות במעקב, להמשיך לקבל זריקות וטיפולים בצלקת ובפצע שנשאר, אבל אני עושה ספורט עם המפקדים. הראש מאוד חזק ואני מקווה שיהיה חזק יותר מהרגליים", אומר שיר בשיחה עם ynet. "לא הלכתי עד לתרגיל הזה מרחק כה רב ועוד עם כל הציוד. זה היה נהדר. לא הרגשתי כאבים, הרגשתי חזק. עדיין לפעמים יש כאבים, אבל בסדר, אני יכול להסתדר".
את שיר תפסנו פעמיים לשיחה בשבועיים האחרונים, בפעם הראשונה במהלך התרגיל הלילי בצאלים, ובפעם השנייה בערב החג הראשון, אז נסע להעביר מכונת כביסה מתרומות לבית של אחד מחייליו שביקש סיוע כלכלי. שיר הוביל את קציניו בין הדיונות, קצב הליכתו המהיר לא רמז על מה שעבר עליו מאז הפציעה ההיא. המ"פ החייכן מגבעתי הבין כבר בהתחלה שסיפורו יכול לסייע להעלאת מוטיבציה, ומדי פעם הוא מספר את סיפורו לחיילים צעירים בחטיבה, גם בשיחות אישיות. אגב, מלבד שיר, גם לוחם נוסף בגדוד רותם, שנפצע אף הוא מצלף, השתקם וחזר לשרת כלוחם.
"שואלים אותי אם פחדתי שזה יקרה לי, אם כאב. אני אומר שהרופאים אמרו לי שהצלחתי להשתקם כי הייתי כל כך חדור מוטיבציה, זה היה חלק בלתי נפרד מהטיפול", משחזר קלבנר. "בגזרה אני לא יוצא לכל הטיפולים, בגלל המשימות. אני אומר לחיילים שצריך לקחת הכול בפרופורציות, ומה שאנחנו עושים הוא גדול יותר ממה שנראה לחייל. סיפרתי לחיילים שהעם כולו עומד מאחוריך תמיד, כי כשאתה נמצא לבד בעמדת שמירה בגבול הצפון אתה לא חושב שזה כמו שהיה בעזה.
"אבל כשחושבים על זה, זה מחבר אותך למשהו גדול יותר. בלחימה כל הפוקוס היה עלינו, יצאנו לעשות את הדבר הכי ערכי שיש, להגן על העם כשיש רקטות ופצמ"רים מעל הראש שלך, ובצפון זה פחות מורגש. לכן לפעמים אנחנו עוצרים באמצע היום, והשיחות האלה עוזרות לשמור על הניצוץ בעיניים של החיילים".
השיקום של שיר החל בטיפולי פלסטיקה בשיבא, בגלל הפציעה העמוקה שתלשה חלקים גדולים מרגלו. "הייתי מקובע שם שלושה שבועות למיטה, לא יכולתי לזוז. לאחר מכן העבירו אותי לשיקום, וזה מדהים איך מחוסר יכולת לזוז מלמדים אותך אחרי כמה ימים לעבור לכיסא גלגלים, ואז לקביים וכך הלאה".
הוא רצה מאוד לשחות כחלק מהשיקום, אך נאסר עליו בגלל עומק הפציעה. כחלופה, השקיע שעות רבות בחדר הכושר. אך אחד מסודות ההצלחה של החלמתו הוא דווקא קונסולת משחקים. "שיחקתי הרבה ב"Wii, בעמידה. בהתחלה הצלחתי לשתי דקות, ועם הזמן הצלחתי יותר, זה עזר לי לחזור וללמוד דברים שלא ידעתי ששכחתי. אחרי שאתה כל כך הרבה זמן לא אקטיבי, זה קשה לחזור לעמוד, לשמור על יציבות".
קלבנר יסיים בקרוב את תפקידו כמ"פ ויעבור ללימודי תואר ראשון בהנדסת חשמל, כחלק מהמסלול הצבאי, במטרה לחזור כסגן מפקד גדוד. "אעבוד על הראש שיהיה יותר חכם ולא רק יותר נחוש. תקופת הלימודים תעשה לי פיקס, כי אחלים טוב יותר", הוא אומר, ומודה שיש מי שהזכירו לו כי תרם את שלו יותר מהרבה קצינים אחרים, ולכן יכול להשתחרר בכבוד, לעשות לביתו כאזרח וליהנות מקצבת נכה צה"ל.
"במשפחה שלי מכירים אותי טוב ויודעים עם מי יש להם עסק, אז הם בכלל לא נכנסים איתי לזה, אבל יוצא לפעמים לשמוע אנשים שאומרים לי על אחוזי הנכות. כל עוד אני מרגיש שזו שליחות עליונה וכל עוד אני ממצה עצמי, אז אמשיך לתרום. אשתחרר כשארגיש שיש טובים ממני, שאני צריך לפנות מקום או שהשליחות כבר לא מתאימה לי. אנשים לא מבינים שאני לא חשבתי שאוכל לחזור ללכת".
משאיות חומר נפץ לצד הלוחמים
קלבנר אמנם שוהה כאמור בימים אלה בהגנה על גבול לבנון, אבל הראש שלו, כמו של יתר קציני גבעתי, חושב בעיקר על עזה. שוב על עזה. בפיקוד הדרום נערכים כבר לסבב הבא ברצועה, תוך ניסיונות להפיק לקחים ממבצע צוק איתן, במיוחד בנושא המנהרות.
בתרגיל האחרון שיתפו פעולה גבעתי עם כוחות הנח"ל (גדוד 932), הנדסה (605) וחטיבת השריון 401, בצוות הקרב החטיבתי שכבר פעל יחד בצוק איתן. מוביל אותו מפקד חטיבה 401 אלוף-משנה יאיר וולנסקי. את אחד השינויים המרכזיים מאז המלחמה אפשר לזהות בקלות כבר בכניסה לשטח האש, בצירים המובילים ליעדים: בין שיירות ההאמרים והנגמ"שים בולטות משאיות האמולסיה - חומר הנפץ הנוזלי לפיצוץ פירי המנהרות.
"ככל שאתה מבין יותר כך אתה מוטרד יותר", מעיד מח"ט 401 וולנסקי. "התת-קרקע משמש חוליות שיכולות להגיע עם מטענים ונ"ט עד לכלים שלנו,
לכן חשוב לחזק את טכניקות הלחימה בדגש על לחימה משותפת- טנקים, חי"ר והנדסה. יכול להיות שלא הבנו את מהות חומרת המנהרות, למרות שכמה שבועות לפני צוק איתן הגברנו את העיסוק בנושא, בהובלת חטיבת גבעתי, שארגנה השתלמות לכוחות היבשה בנושא לאמצע יולי, והיא לא יצאה לפועל בגלל המבצע".
וולנסקי יודע שלמרות שטנקיו, מרכבה סימן 4, נחשבים למתקדמים בעולם, בעיקר בזכות ממערכת ההגנה האקטיבית מעיל רוח, תפקוד הלוחמים הוא זה שיכריע את הכף. "מעיל רוח 'רכשה' במהלך המבצע 700 מטרות שאיימו על הטנקים, ידעה לסנן ולהתייחס רק ל-100 כאיומים רלבנטיים. מתוכם רק ארבע פעמים הופעלה אצלנו המערכת ויירטה את הנ"ט".
("ynet", פורסם בתאריך 09.04.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 09-04-2015 בשעה 10:38.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #6  
ישן 10-04-2015, 22:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מח"ט החרמון, אל"מ אבינועם סטולוביץ'
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

"אסור להירדם בשמירה, יש להיערך למורדים בסוריה"\ מאת יוחאי עופר


"אסור להירדם בשמירה, יש להיערך למורדים בסוריה"\ מאת יוחאי עופר

לאסד אין אינטרס להתגרות בישראל, ההצהרות של נסראללה על פעילות בסוריה מעידות על שינוי המציאות בלבנון, ואת דאעש עדיין לא רואים על הגדרות. אל"מ אבינועם סטולוביץ', מפקד חטיבת החרמון נותן דו"ח מצב על הגזרה
קשה שלא להתרשם מהנוף המרהיב בפסגת הר החרמון. הקור מקפיא. חמש מעלות מעל האפס נרשמו בו גם בראשית חודש אפריל. במבט ראשון נראית סוריה שלווה, פסטורלית ויפה, למרות ארבע השנים שעברו עליה מאז שהחלה מלחמת האזרחים. מתחת לפני השטח כל היופי נעלם, וקשה להישאר אדיש למראות הזוועה המתרחשים מעבר לגדר, ממש מתחת לאף הישראלי.
מעל עמק הבולען נמצא מוצב 'הישראלי' שנפל ונכבש בידי הסורים במלחמת יום כיפור, ונמצא היום שוב בשליטה ישראלית. מצפון, בנקודה הגבוהה ביותר בצד הישראלי, מוצב 'מצפה שלגים' (2,224 מטר) שלא היה מאויש במהלך המלחמה, ושאליו העפיל יוני נתניהו ז"ל עם צוות של לוחמי סיירת מטכ"ל במילואים. בהקלטות הקשר נשמע נתניהו מפיח תקווה בלוחמי גולני שנאבקו בשיניים על גבעה 16 הסמוכה (2,072 מטר) באחד הקרבות הקשים במלחמה ההיא. מדרום - גבול הלבנון.
מוצב אסטרה, רכס הר דב, מוצב הבופור והכפרים ריחן ואל־חיאם. שבעה אחוזים בלבד משטח החרמון נמצא בשטח ישראל, והיתר בסוריה. על רכס החרמון ארבעה בסיסי או"ם ומוצב סורי. נקודת התצפית שממנה אנחנו מביטים לסוריה ניצבת סמוך לאבן גבול שרסומנת בספריי כחול, ושממנה אפשר לראות את דמשק, את בסיסי הקומנדו של המשטר, ואת הכפרים ח'דר, בית־ג'אן ומזרעת בית־ג'אן שנפרסים בוואדי שמתחת. סיפורו של הוואדי הוא סיפורה של סוריה כולה, ושל הקשר ההדוק עם לבנון. בח'דר מתגוררים נאמני המשטר הסורי, ובסביבתו ובצירים המובילים אליו מוצבות עמדות של צבא אסד. תושבי הכפר הם מיעוט בין כוחות המורדים, שעסוקים בהישרדות. בלילה יוצאים התושבים להגן על הכפר.
בכפרים הסמוכים מתגוררים סונים הלוחמים בחטיבות המורדים נגד משטר אסד, ולעתים אפשר לראות במשולש הכפרים לחימה והפגזות הדדיות. בין 5,000 ל־7,000 מתושבי בית־ג'אן הם פליטים בלבנון. המעבר שלהם לשם הוא סיפור לא פשוט כלל לחיזבאללה. "תושבי בית־ג'אן ברחו ממה שהמשטר מעולל להם, והגיעו ללבנון, שם הם פוגשים את חיזבאללה שעוזר למשטר", אומר אל"מ אבינועם סטולוביץ', מפקד חטיבת החרמון, והאיש שאחראי לנעשה בגבול ישראל וסוריה. "יש פה מורכבות פנימית שלהם".
מה רואים בצד השני של הגבול, כשמרימים משקפת?
"אפשר להגיד שאנחנו רואים התפרקותֿ, לחימה בין קבוצות וארגונים שונים. מורכב מאוד ללוחם ולמפקד להבין מה הוא רואה, הרבה יותר מקו רגיל שאתה נמצא בו. הייתי שלוש פעמים מג"ד בעזה, וכל מי שנמצא 300 מטר מהגדר דורך את כל המערכת, כי ברור שיש אירוע מול אויב. פה אפשר לראות חמוש במרחק עשרה מטרים מהגדר, ואתה דורש מהמפקד ומהלוחם להבחין מה הוא רואה, כי יכול להיות שזו לחימה פנימית שאנחנו לא רוצים להיות שותפים בה. זה לא אומר שאנחנו צריכים להסכים למצב שאדם עם נשק נמצא מולנו מעבר לגדר, אבל המציאות הזו מאוד מורכבת להבנה. אתה לא רוצה לקחת צד בלחימה, ולא יכול להיות אדיש לדברים שקורים לך מול העיניים, וצריך להצליח לזהות את השינויים".
בספטמבר החל אל"מ סטולוביץ' לפקד על חטיבת החרמון, אחרי שלחם עם גדוד הסיור של גולני בסג'עייה. במבצע 'צוק איתן' הצטרף אחרי האירוע שבו נפגע מפקד הסיירת סא"ל רועי לוי, ונהרגו סגנו רב־סרן צפריר בר־אור וקצין האג"ם סרן צביקה קפלן. סטולוביץ', שהיה מפקד בסיס האימונים של חטיבת גולני, היה בחדר הפיקוד הקדמי וסייע בהכנות. לדבריו, לא היה צריך לשאול אותו אם הוא נכנס לקחת פיקוד - הדבר היה מובן מאליו. "זה היה אירוע משברי", הוא מספר. "גדוד 13 היה עמוק בתוך האירועים שלו, המח"ט נפגע, והפיקוד של הגדס"ר נפגע. עליתי על ציוד ודיברתי עם זיני (אל"מ דוד זיני, י"ע) שהגיע להחליף את רסאן (עליאן, מח"ט גולני, י"ע) ונכנסו שנינו יחד. הוא לתפוס פיקוד בחטיבה ואני לגדס"ר".
כשנכנסת מצאת גדוד מפורק?
"ממש לא מפורק. כל השכבה של מפקדת הגדוד נפגעה, אבל הפלוגות המשיכו כרגיל בעוצמה אדירה. דבר ראשון היה להגיע פנימה ולסדר את העסק, לראות שפינינו את הנפגעים. השלב השני היה ללכת בכל פלוגה ופלוגה, לנסוע תחת אש, ולתת חיבוק לאנשים". לוחמים שהשתתפו בקרבות בסג'עייה סיפרו בגדוד כי לא ישכחו את סטולוביץ' שעבר ביניהם כדי להרים מעט את המורל אחרי החוויה הקשה שעברו. "אתה מבין שאתה עוסק בנפשות של אנשים", אומר אל"מ סטולוביץ'. "המפקדים שלהם נפגעו והחלטתי לעבור ולטפוח על השכם, כדי לחזק את האנשים, אבל העשייה נמשכה. היה רגע לסדר את המערכת מחדש, כי המלחמה היא סוג של כאוס. אצלנו נפגעו מספר מסוים של אנשים, ובצד השני נפגעו הרבה יותר, ואחרי הבום הזה וההתנפצות הזו, היה צריך לנגוע באנשים, ולתת להם את הגב כדי לעמוד חזרה ולהמשיך".
שני צדי החרמון
חטיבת החרמון ניצבת בין סוריה ללבנון. לכאורה, שתי מדינות, שני עולמות שונים כמעט לחלוטין. סוריה נמצאת בהתפרקות מוחלטת עם משטר שנלחם בעשרות ארגוני טרור. בלבנון מערכת היחסים ברורה מאוד וההתנהלות היא מול גורם דומיננטי אחד - חיזבאללה. אבל בתקופה האחרונה מיטשטש הגבול בין לבנון סוריה. לפני שלושה חודשים הדברים נראו בעיקר בהערכות המודיעין. היום כבר מספיק לשמוע את הצהרות מזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, כדי להבין את המציאות החדשה.
"אנחנו מסתכלים על זה כמה חודשים טובים ועוקבים מודיעינית, בעין ובכל מיני אמצעים", אומר אל"מ סטולוביץ'. "זו דוגמה טובה לתופעה שמאפיינת את הגזרה הזו, שהאתגר האמיתי בה הוא לזהות תופעות לפני שהן קורות ולראות את הנולד. אם היינו מחכים לנסראללה שיישא נאום ויגיד 'יש לנו לגיטימיות לפעול גם בסוריה', היינו מוצאים את עצמנו בהלם. ומכיוון שזה משהו שאנחנו צופים כבר תקופה - המציאות לא מפתיעה אותנו".

רואים את השינוי הזה על אדמת סוריה?
"אתה רואה את זה ביוטיוב, ואנחנו רואים את זה גם בדרכים שלנו. נסראללה רואה את סוריה בתוך העסק, והאויב גורם לנו להבין שזה מתממש לנגד עינינו. זה כבר לא תיאוריה".
אתם מצליחים להבדיל בין דאעש לחיזבאללה?
"את דאעש לא רואים במרחב שלנו. זה לא אומר שאנחנו לא יכולים לפגוש בו בעוד חודש ולראות מציאות אחרת, אבל כרגע לא רואים אותם במרחב הסמוך אלינו או במרחב ההתעניינות שלנו. זו תופעה יותר רחבה, ובמהלכים מסוימים יכולה לקנות את הלבבות פה ולגרום לאנשי 'ג'בהת א־נוסרה' לקרוא לעצמם דאעש, ואז הם בגדר. זה יכול לקרות, אבל כרגע העיסוק שלהם הוא במרחבים אחרים בסוריה".
אחד המוקדים המרכזיים שעליהם ממונה החטיבה הוא אתר החרמון. מחלקו העליון של האתר אפשר לראות את הכפר ח'דר, הקרוב ביותר לישראל, ונקודת האחיזה האחרונה כמעט של אסד על הגבול. 12 עד 14 אלף תושבים דרוזים, בני משפחות של תושבי מג'דל־שמס, מתגוררים בו. מלבד הלחימה הפנימית בכוחות המורדים, לא שוכחים התושבים בכפר את ישראל. תשתיות טרור המוכוונות בידי הציר הרדיקלי פועלות בו, ובשנה האחרונה הוצאו לפועל שלושה פיגועי מטען, באחד מהם נפגעו ארבעה לוחמי צנחנים באזור מג'דל־שמס, ועוד כמה שיגורי רקטות לחרמון.
עיקר הפיגועים בוצעו על רקע עימותים בין ישראל וחיזבאללה ועל חלקם נלקחה גם אחריות. בחודש ינואר האחרון, במקביל לתקרית שבה נהרגו רס"ן יוחאי קלנגל וסמ"ר דור חיים ניני ז"ל מירי טיל נגד טנקים בהר דב, תוגברה ההיערכות גם באזור החרמון, ויום קודם לתקרית פונו מאות מבקרים שהיו במקום, לאחר ירי רקטות משטח סוריה. ההתקפות הללו החלו בעקבות חיסול חוליה של מפקדים בכירים בחיזבאללה ומשמרות המהפכה שסיירה ברמת הגולן, ונערכה לביצוע פיגועים נגד יעדים צבאיים ואזרחיים בשטח ישראל. בתקשורת הזרה יוחס החיסול לישראל. "לאיראן ולחיזבאללה נוח להשתמש בארגון פרוקסי (שליח, י"ע) שהם מקימים במרחב ומחמשים אותו, ואז כאילו זה לא הם שמבצעים את הדבר הזה", אומר סטולוביץ'. היעדר אכיפה של המשטר, הוא מסביר, או חמור מכך - עצימת עיניו של אסד, מאפשרים לטרור לצאת ממרחב הכפר, ובפיקוד הצפון מבינים היטב מה שקורה בפנים.
לדבריו, זהו מרחב שנוח לפעול ממנו, בעיקר בשל הקרבה שלו לשטח ישראל, והיכולת לתצפת, לתכנן ולהוציא לפועל פיגועים. בשנת 2011, במהלך הפגנה על הגבול, חדרו עשרות סורים לשטח ישראל, ובתגובת צה"ל נהרגו ארבעה מהם. מאז שופצה הגדר, והוקמה חדשה לאורך עשרות קילומטרים. כעת אסד כבר לא מסוגל לקרוא לאותם עשרות להתייצב בגבעת הצעקות, והחשש בפיקוד הצפון אינו סביב התפרצות אלימה אלא בזרימה אפשרית של פליטים מח'דר שיבקשו להיקלט אצל בני המשפחות שלהם במג'דל־שמס. קצת יותר דרומה, מאזור ג'ובתא אל־חשב ועד ירדן, השליטה היא של מורדים, ובעיקר של ג'בהת א־נוסרה.
"אם לא נתכונן עכשיו מול הארגונים האסלאמיים האלה – אנחנו נרדמים בשמירה", אומר אל"מ סטולוביץ'. "האם כרגע זה מעסיק אותנו? ממש לא. זו לחימה פנימית שלהם, ומבחינתנו המצב יכול להימשך כך. חשוב שיהיה ברור שכרגע זו לחימה שלהם, אבל אנחנו לא יכולים לעמוד מעבר לגדר ולעצום עיניים. גם בהצהרות הפומביות הם מכניסים את ישראל, וגם בתימן נלחמים ובסוף מכריזים על ישראל כאויב. אנחנו דואגים שידעו שעם ישראל לא מתעסקים".
בצד השני מבינים את זה?
"אני חושב שהמשטר מורתע, והוא שקוע עמוק בתוך הבעיות שלו. הדבר האחרון שהוא צריך זה לפתוח בעימות עם ישראל, והמקסימום שאני רואה את השלטון בדמשק עושה זה עוצם עין ונותן לארגון אחר לעשות פה פעולות".
יש לאסד כוחות שיכולים לצאת למערכה נגד ישראל?
"מערך האש שלו עדיין קיים בצורה משמעותית, וזה המערך העיקרי שמאפשר לו לפעול, ואנחנו עוקבים ונערכים. בהיבטי התמרון אני חושב שהמשטר נמצא באתגרים אדירים משלו, והוא לא יכול לקחת על עצמו משהו מעבר לזה. לבן אדם שצריך להגן על האיברים החיוניים שלו אין יכולת להתעסק עם דברים אחרים, ואסד כרגע מגן על הלב והמוח שלו. הוא מורתע ואנחנו צריכים לשמור אותו מורתע, ולראות שבכל מקום שהוא עושה טעות, הוא יחטוף, ילך אחורה ויבין שהוא לא רוצה להיות בתוך הסיפור הזה".

התגובות הישראליות אחרי פיגועים משטח סוריה מרתיעות אותו?
"אני חושב שכן. ניכר שהוא לא שמח מהדברים האלה וראינו כמה דברים בשנה האחרונה שמעידים שהמשטר מבין שבמקום שבו הוא חורג - הוא חוטף. הוא לא רוצה לחרוג".
חודשים ארוכים מאפשרת ישראל כניסה של פצועים מסוריה לקבלת טיפול רפואי בבתי חולים בישראל. במקביל, בסוריה מאשימים כי נרקמים גם שיתופי פעולה בין כוחות צבא לכוחות המורדים שנלחמים באסד. בפומבי, מסרבים גורמים רשמיים, בהם גם אל"מ סטולוביץ', להתייחס לנושא, אך דו״חות של משקיפי או"ם המופיעים באתר האינטרנט של הארגון, וכן גורמי ביטחון ישראלים בכירים, מאשרים כי מתנהלים מגעים באופן תדיר בין כוחות צבא לאנשי האופוזיציה, בין היתר ג'בהת א־נוסרה המזוהה עם אל־קאעידה. על פי ההערכות בעולם, מלבד סיוע הומניטרי ישראל מעבירה גם תחמושת ומסייעת מאחורי הקלעים בלחימה באסד, הכול מתוך היערכות ליום שאחרי נפילתו, ומתוך רצון להשאיר את השקט בגבול על כנו.
לא מתעסק בשאלת הניצחון
אל"מ סטולוביץ' הוא בן למשפחה שורשית מתל־אביב. הסבא של אביו היה בין מקימי העיר. הוא התגייס לגולני לפני 19 שנה, ואחרי שסיים תפקיד מפקד צוות בסיירת גולני, נשא לאישה את מוריה ריין. בתחילה התגוררו תקופה קצרה בקרני־שומרון, אחר כך כמה שנים בירושלים, ובחמש השנים האחרונות ביישוב פסגות הסמוך לרמאללה.
הוא אב לשישה ילדים, הגדולה בכיתה ט' והקטנה בת שלוש. כמעט בכל שבת שלישית מגיעה אליו המשפחה למוצב בחרמון. במלחמת לבנון השנייה היה בתקופת לימודים והצטרף לחדר הפיקוד של 'אגוז'. אז נאלץ לבשר למשפחה של מוריה רעייתו כי אחיה הצעיר, רס"ן בניה ריין, נהרג במהלך האחרון של המלחמה.
סטולוביץ', שהיה בבונקר בחדר הפיקוד של החטיבה, קיבל את הבשורה מחברו סא"ל שלום אייזנר, ונסע לשומרון לבשר לבני המשפחה על נפילתו של הבן. כשקמו מהשבעה התחיל את תפקידו כסגן מפקד יחידת 'אגוז', ולדבריו, צריך לשאול את מוריה איך הסכימה לתת לו אישור לעשות את זה. אחרי השירות באגוז שימש בתפקידי פיקוד נוספים, כולל מפקד גדוד 13, סגן מפקד חטיבת גולני, ומפקד בסיס האימונים של החטיבה עד לפני כשנה.
בחודש פברואר האחרון נפצעה קצינה מאגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה מפיצוץ מוקש בצפון רמת הגולן, ואיבדה את כף רגלה הימנית. בתחקיר הצבאי נקבע כי מסיבה שאינה ברורה גדר שדה המוקשים פורקה, ככל הנראה בעת פינוי שלגים, וכן נרשמו ליקויים בעבודת המטה בתכנון המשימה. לפני כחודש החליט אלוף פיקוד הצפון, אביב כוכבי, להעיר פיקודית לסטולוביץ', לאור אחריותו הפיקודית לאירוע. "זה מוקש שהיה במקום ופשוט לא היה מסומן, והכוח הגיע אליו בטעות", הוא מסביר.
"אני חושב שזו תקלה שאפשר היה למנוע אותה, והיא נובעת מרצף של הרבה דברים שהיו צריכים לקרות כדי שדבר כזה לא יקרה, וגם לי באופן אישי, ההערה הפיקודית שקיבלתי לה היא נכונה. יש לי אחריות, ואני כמפקד הייתי צריך לייצר מערכת שיודעת לזהות את האירוע הזה לפני שהוא התרחש. לא הצלחנו". סטולוביץ' סבור שהמצב הביטחוני ברמת הגולן טוב, ובין היתר הוא נותן קרדיט למטה הכללי שלפני כשנה וחצי הורה על הקמת אוגדה חדשה בגזרת הגולן, שתעסוק בביטחון השוטף בלבד. עד שהאוגדה החדשה קיבלה אחריות, ניהלה במשך שנים אוגדה 36 את הגזרה, במקביל לאחריות שלה כאוגדה רב־זירתית. עבור מח"ט החרמון, מדובר בבשורה שמסייעת לזהות את הפיגוע הבא לפני שיצא לפועל. "בדרך כלל אנחנו מזהים את האתגרים אחרי, וכאן צה"ל נערך נכון. אני חושב שאסור לנו לחשוב שבזה סיימנו, ואנחנו צריכים לאתגר את עצמנו בחשיבה אחרת ולחשוב מה השלב הבא", הוא אומר.
חמאס שראית ב׳צוק איתן׳ היה חזק ומתוחכם יותר מבעבר?
"מה שראינו זה מבצר אחד גדול. אני לא יודע אם זה תחכום גדול כמו שזו היערכות של שנים והשקעת כסף בתמיכה של האוכלוסייה. הילדה שלך ושלי הולכות לגן שעשועים - לילדה שלהם בחצר היו שני פירים, ומתוך הבית פיר נוסף. זו המציאות שהם הביאו את עצמם אליה. חמאס נערך לזה והכין מבצר, ולנו הוגדר להיכנס לתוך המבצר הזה ולפצח אותו. הייתה פה קליפה קשה מאוד שחיכתה, והיה צריך להתנפץ עליה. בהתנפצות שילמנו מחיר כבד".
הרגשת שיודעים מה צריך לעשות?
"מאז שהגעתי לסיירת גולני לפני 19 שנים, אני כל הזמן אומר לעצמי שאם יש מקום שהייתי רוצה להיות במלחמה זה עם החבר'ה של סיירת גולני. היכולות של הכוחות היו כמה וכמה רמות מעל מה שחמאס ידע להציב לנו. בכל מקום שזיהינו אויב הוא נהרג. זכיתי להיות עם הלוחמים הכי טובים שיכולתי לדמיין".
מי ניצח במערכה הזו?
"אני לא עסוק בשאלה הזו.

יכול להיות שאם הייתי עכשיו אסטרטג, מחנך או עיתונאי הייתי עסוק יותר בשאלה הזו. אני עסוק בשאלה האם הכנתי את הכוחות נכון, ואיך אכין אותם לפעם הבאה. במקומות שבהם יש מגע עם האויב אין ספק מי ניצח".
עד כמה צה"ל היה טוב יותר ב׳צוק איתן׳ ביחס למלחמת לבנון השנייה?
קשה להשוות בין שני האירועים האלה. אני חושב שצה"ל היה הרבה יותר מאומן ב׳צוק איתן׳, ולמשל שיתוף הפעולה בין חי"ר, שריון, וכוחות הנדסה ב'צוק איתן' היה עשר רמות מעל מה שאני חוויתי והרגשתי במלחמת לבנון השנייה, וזה אחד ההבדלים המשמעותיים". סטולוביץ' רואה קשר הדוק בין החרמון וגולני, ומוצא גם פינה לקרבות 'צוק איתן' בעודו מביט מגבעה 16 על מג'דל־שמס, ברכת רם וגבעת הצעקות.
"מה גרם ללוחמים לא להישבר מהבום של הלילה הראשון ברצועה?" הוא שואל על הגבעה שבה נפגעו בקרבות המלחמה לפני ארבעה עשורים מח"ט גולני, מג"ד 51 ומפקדי פלוגות, ואיתם לוחמים שניסו לאחוז בגבעה עד טיפת כוחם האחרונה. "התשובה היא פה בסלעים האלה. זו מסורת של מקום שבו נפגעו כל המפקדים, ועדיין החץ ממשיך להתקדם. ואת הדם הזה והיזע הזה, האדמה הזו נתנה לנו".

("מקור ראשון", פורסם בתאריך 09.04.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #7  
ישן 12-04-2015, 09:06
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם תא"ל מוני כץ, מפקד אוגדת הגליל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

מפקד אוגדת הגליל מציג: התכנית להרס לבנון\ מאת אמיר בוחבוט

מפקד אוגדת הגליל מציג: התכנית להרס לבנון\ מאת אמיר בוחבוט
אין קצין שמכיר היום טוב יותר את חיזבאללה מתא"ל מוני כץ, ולכן מומלץ להקשיב לו: "הם הפכו מארגון טרור לצבא, התחזקו פי 10 מאז 2006 ומשתפים פעולה עם צבא לבנון". אבל כץ גם יודע להעיד על רמת מוכנות גבוהה בצד הישראלי ולהודות: "כשלנו בזיהוי איום הטילים על הר דב"
"מי שלא מבין את השינוי שעבר חיזבאללה ומתכחש לו, שלא יהיה מופתע במלחמה הבאה" - כך מבהיר תת-אלוף מוני כץ, מפקד אוגדה 91 האחראי על 130 הקילומטרים של גבול לבנון, בריאיון עם וואלה חדשות. בשנה וחצי שבה הוא בתפקיד, הוא נוכח לראות את השינוי העמוק שעבר הארגון. לדבריו, מ"ארגון טרור שחושב על פשיטה בכוחות קטנים, הוא הפך לארגון סמי-צבאי, שהפך עכשיו לצבא לכל דבר".
תא"ל כץ יודע כי למרות שלוחמי הארגון "נעלמו" אחרי מלחמת לבנון השנייה, והשאירו את המוצבים שעל קו הגבול ריקים, חיזבאללה רק ממשיך להתעצם. "ההתעצמות במערכי האש דרמטית", אמר, "עם כמעט פי עשרה יותר יכולות ממלחמת לבנון השנייה, באופן גס, ופי עשרות מהפוטנציאל שיש בעזה, באיכות ובטווח".
הנחת העבודה בצה"ל היא שבעימות נרחב, חיזבאללה ישגר טילים ורקטות בהיקף חסר תקדים לעבר יישובי הגבול. עם זאת, תא"ל כץ מעריך כי "בעת הזו חיזבאללה ממש לא רוצה מלחמה עם ישראל. זה לא באינטרס של הארגון, והוא מורתע עמוקות מצה"ל. הוא מבין שהוא ישלם כאן מחירים מאוד גבוהים".
לדברי כץ, חיזבאללה עסוק כיום בעיקר בלחימה נגד ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש). "האיום מספר אחת היום לשיעים במזרח התיכון, זה הג'יהאד העולמי", אמר. "זו המשימה העיקרית שלו".
"אסד לא יכול לעשות דבר בלי חיזבאללה"
"חיזבאללה הופך להיות שחקן מפתח", ציין כץ בנוגע ללחימה בסוריה. "על פי חיזבאללה יישק דבר. אסד לא יכול היום לבצע דבר באמת בלי איראן וחיזבאללה. איראן כאב רוחני וספונסר כלכלי, וחיזבאללה כגורם הכוח שמוציא אל הפועל". לדבריו, "הצבא של אסד מפורק לגמרי. חסרי שום יכולת, לא מצליחים להוביל מהלך צבאי מרשים, אוכלים שם כישלונות מכאן ועד להודעה חדשה, ואתה רואה שבמקומות החשובים, חיזבאללה יהיה ראשון".
חיזבאללה עובר שינוי מהותי בסוריה, מארגון שמבצע פשיטות באמצעות לוחמים בודדים, הוא עובר להתקפה משולבת של מאות לוחמים בו-זמנית עם מטוסים זעירים ללא טייס (מזל"טים), ארטילריה, מודיעין, ומטוסי קרב ושריון של הצבא הסורי. בשנתיים האחרונות, חיזבאללה חוזר אל גבול הצפון וכבר לא חושש לאסוף מודיעין מקרוב על צה"ל.
מפקד האוגדה מעריך כי הניסיון שצבר חיזבאללה במדינה סייע בשינוי התפישה המבצעית של הארגון. דבר שלהערכתו הוליד את ההצהרה של מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה על כיבוש הגליל בעתיד. "הוא מתחיל לחשוב במושגים כאלה. הוא אומר: 'אני מסוגל לעשות כאן מהלכים התקפיים משמעותיים, ולא של 20-15 לוחמים, אלא של מאות לוחמים שיוצאים למהלך התקפי לשטח מדינת ישראל'', אמר כץ. "ההישג, בין היתר, הוא הישג תודעתי".
יש סיכוי שמחר תיפתח מנהרה בגבול וממנה יצאו מחבלים?
"לי זה ברור שהצד השני עוסק בחפירת מנהרות. אני לא צריך בשביל זה מודיעין. אינטואיציה מאוד ברורה, אין סיכוי שהוא לא עוסק בזה. להגיד לך שיש מנהרה מוכנה? אני יוצא מתוך הנחת יסוד שיש. אין לי יכולת להוכיח את זה, אין לי הוכחה למנהרה שחוצה בשטחינו, אבל הנחת היסוד שלי היא שככה אני צריך לתכנן תכניות.
"בהקשר הזה, אשים את זה בפרופורציות. הסבך באוגדה 91 הוא כמו אלף מנהרות. בסוף, אתה יכול לנוע בסבך, ואף אחד לא רואה אותך. אם אתה רוצה להיות מספיק מתוחכם, אתה גם יכול לעבור את הגדר. אז יש מנהרה או אין מנהרה, זה לא באמת הסיפור".
לשיטתו של תא"ל כץ, חשוב לתאם ציפיות עם הציבור ועם הדרג המדיני. "אני מתרשם גם מאוכלוסייה וגם מראשי רשויות מאוד חזקים", הבהיר. "הם מבינים מצוין את המצב ומגלים אחריות אדירה בלהכניס את כל האירוע הזה לפרופורציות הנכונות. המדיניות שלי היא לחשוף בפניהם הכול, במגבלות ביטחון המידע".
לדבריו, "הם יודעים ומבינים שבמערכה הבאה, הצד השני ינסה לעשות מהלכים התקפיים לשטחינו. הם מבינים שהם ינסו לתקוף ולחדור ליישובים, אם זה לכבוש יישוב או להשתלט עליו לפרק זמן כזה או אחר, עד כדי אפילו ביצוע של מסע הרג. הם יודעים שהנחת היסוד שלי שכנראה קיימת מנהרה או מנהרות, והם יודעים שכל מרחב המגע יחטוף אש רבה".
אתה תפנה יישובים בקו המגע בזמן מלחמה?
"זה לא פינוי יישובים, זה פינוי אוכלוסייה לפרק זמן מוגבל, כדי שנגן על החיים שלהם וכדי שנדע לנצח עם פחות אזרחים הרוגים. צריך גם את זה להכניס לפרופורציה. אני לא רואה מצב שאנחנו צריכים לפנות את כל האוכלוסייה בצפון. אני מניח שברגע האמת נצטרך לקבל החלטות, איזה יישוב כן ואיזה יישוב לא.
"זה עניין של איך המלחמה הזו תופסת אותנו. אם נספיק להיערך, אני מניח שהיקפי הפינוי יהיו יחסית קטנים. אני לא יודע אם בסוף נפנה יישובים, זה עניין של מציאות מסוימת שתתגבש, ויכול להיות שבסוף נקבל החלטה לא לפנות. כל העיסוק הזה סביב פינוי יישובים, ככל שנשים אותו על השולחן, נדבר עליו יותר ונכין תכניות, זה יעזור לנו להגיע להישג תודעתי. מבחינתנו, אני שומט לצד השני את סיפור הניצחון".
אם תפרוץ מלחמה בלבנון, איך היא תתנהל?
"אין לי בכלל דילמה שאנחנו נצטרך לבצע תמרון יבשתי מאוד משמעותי בלבנון. האם התנאים המדיניים יאפשרו את זה? זה כבר דיון אחר. אני חושב שההחלטה צריכה להתקבל. היא לא תהיה קלה, ונצטרך לשלם מחיר, אבל אין לי ספק לגבי היכולת להשיג הכרעה. אני מדבר על הכרעה.
"הכרעה זה לגרום לצד השני להפסיק להילחם. לשבור אותו, שהוא לא ירצה יותר להילחם. אני חושב שאפשר להשיג את זה".
"לבנון תלך 200 שנה אחורה"
נסראללה התראיין השבוע לערוץ טלוויזיה סורי ואמר: "תהיה מלחמה, נצטרך לשלם מחיר גבוה מאוד בחיים בנפש וינצח מי שיהיה מוכן להקריב יותר קורבנות". תא"ל כץ התייחס לפרסום: "אני מסכים אתו שיום אחד תהיה מלחמה נוספת. אבל אני חושב שגם הוא מבין שבסוף לעם ישראל אין אלטרנטיבה. כשאנחנו נהיה באמת במצב של אין ברירה, העם הזה מוכן לשלם מחירים מאוד גדולים. אם מדינת ישראל וצה"ל יפעילו את כל המערכת הזו בלבנון, אין משהו שעוצר אותה. אני חושב שחיזבאללה מבין היטב שאם צה"ל ייפול עליו - לבנון תלך 200 שנה אחורה.
"הרי מה אחת הבעיות שלו? כל התשתית המבצעית שלו נמצאת בתוך התשתית האזרחית הלבנונית. במלים אחרות, אם הוא גורר את עצמו למלחמה עם ישראל, הוא גורם להרס לבנון. אם צה"ל יבצע תמרון קרקעי בלבנון, לבנון הרוסה. הדין הבינלאומי מאפשר לי לתקוף כל תשתית צבאית של האויב. אם אני יודע להוכיח שנכס מסוים הוא נכס צבאי מבצעי בשימוש הצד השני, יש לי את המנדט לתקוף אותו. לכן לבנון פשוט תיהרס. לדעתי הוא מבין את זה".
במהלך הריאיון מספר תא"ל כץ על תופעה חדשה יחסית, של שיתוף פעולה בין חיזבאללה לצבא לבנון. "אנחנו רואים שצבא לבנון וחיזבאללה הופכים להיות שותפי אינטרסים, בגלל הג'יהאד העולמי שמנסה לחדור ללבנון. אתה רואה שיתוף פעולה בכל המישורים, בהיקפים דרמטיים לעומת מה שהיה בעבר".
הצרפתים מעבירים אמצעי לחימה לצבא לבנון. האמריקנים תומכים. ברגע מלחמה זה יעבור לידי חיזבאללה?
"להערכתי במלחמה הבאה צבא לבנון ימצא את עצמו נלחם לצד חיזבאללה. זו הנחת היסוד. אנחנו מנהלים פה סוג של מתח. אם צבא לבנון ישתתף במלחמה הבאה, נראה לי שגם הוא יחטוף קשה מאוד. זו מערכת שהרבה יותר קל לנו לאתר ולטפל בה".
"כשלנו בזיהוי איום הטילים על הר דב"
בסוף חודש ינואר נערך גדוד צבר של חטיבת גבעתי לכניסה לתעסוקה מבצעית בגבול לבנון. שיירה בפיקודו של סגן-אלוף קובי בר-אל הותקפה בגזרת הר דב בידי חוליית חיזבאללה באמצעות טילי נ"ט. כתוצאה מכך נהרגו מפקד הפלוגה המסייעת, סרן יוחאי קלנגל, והלוחם סמל דור חיים ניני.
תא"ל כץ נשאל בנושא והשיב על כך באופן חד וברור: "האירוע הוא אירוע שבו אנחנו נכשלים בלנתח את הנקודה הזו כנקודה מאוימת מטילי נ"ט. אם היה נופל לנו האסימון שנקודה זו מאוימת, היינו מגדירים שהתנועה שם היא רק בלילה ובזה זה נגמר". כמה ימים קודם לכן חוסלו ברמת הגולן ג'יהאד מורנייה וגנרל איראני בהתקפה שיוחסה לפי פרסומים זרים לישראל. ההערכה בצה"ל הייתה שחיזבאללה יגיב בהתקפה על הגבול.
איפה זה תפס אותך?
"אני בפיקוד, נכנס לדיון קפ"ק (קבוצת פקודות - א"ב). מעדכנים תכניות למקרה שכל האירוע הזה מידרדר למלחמה, שנהיה מוכנים. אני יוצא מהאוגדה, עוד לא הספקתי להיכנס ואני עף חזרה לאוגדה".
באוגדה 91 ניתחו את השטח לאחר חיסול מורנייה, העבירו הנחיות לשינוי דפוסי הפעולה של האזרחים והחיילים בגזרה, אך אף אחד לא העריך כי נתיב התנועה שהותקף על ידי חיזבאללה יהיה מאוים על ידי טילי נ"ט מטווח של 5.5 קילומטרים. "יש פה מתח. זה לא עזה שבשתיים-שלוש נקודות אתה סוגר את המרחב ופתרת את הבעיה", הסביר כץ והוסיף: "יש לך פה מאות אלפי אזרחים שנעים על כל ציר הצפון שמאוים מטילי נ"ט. בשורה התחתונה, נכשלנו ברמה המיקרו-טקטית בניתוח של הנקודה הזו".
"הביקורת על גבעתי – סוג של רשעות"
כץ החל דרכו בחיל השריון ובהמשך עבר ליחידת שלדג היוקרתית. מאוחר יותר מונה למפקד סיירת גבעתי ולמפקד גדוד רותם בחטיבה הסגולה. הישגיו הביאו אותו בסופו של דבר לסגור מעגל ולקבל את הפיקוד על שלדג. התחנה הבאה הייתה החטיבה הצפונית באוגדת עזה, עליה פיקד בתקופה של מבצעים חודרים לתוך השטח הפלסטיני, ולאחר מכן קיבל את הפיקוד על חטיבת גבעתי. ב-2011 הועלה לדרגת תא"ל ומונה למפקד עוצבת המפץ, נוסף על תפקידו כראש מטה מפקדת העומק. בנובמבר 2013 נכנס לתפקידו הנוכחי.
בעיני פקודיו, הוא קצין קשוח ומופנם, שמרבה לעסוק בעיקר בפרטים הקטנים. היסודיות שעליה הוא מתעקש ואומץ לבו הפכו את תא"ל כץ לדמות נערצת בגבעתי. עם כניסתו לתפקיד, החליט כץ לאמץ את התפישה של קודמו בתפקיד, אלוף הרצי הלוי, ולחזק את מרכיבי ההגנה סביב יישובי הצפון, מחשש לחדירות ולהתקפות לאורך הגבול.
בחודשים האחרונים עומדת חטיבת גבעתי בעין הסערה. אחת מהסיבות לכך היא הדחת מפקד גדוד צבר, לירן חג'בי, בגין חשדות להטרדה מינית ולעבירות נוספות. גם אירועי "יום שישי השחור" ברפיח, שבו נחטף סרן הדר גולדין והפעלת "נוהל חניבעל" השנוי במחלוקת בעקבותיו, העלו את החטיבה הסגולה לכותרות.
היית מח"ט גבעתי. עד מבצע "צוק איתן" קיבלה החטיבה שבחים, ופתאום אחריו מדברים על אירועי רפיח, על הדחת מג"ד ועל הטרדות מיניות.

"אני לא חושב שיש הרבה חטיבות שהשיגו מה שגבעתי השיגה. היא נלחמה ברצועה בצורה יוצאת דופן. אני לא חושב שלמישהו אחד יש טענות לגבי איך שהיא הפעילה את הכוח וההישגים שהיא השיגה. קודם כל, בוא נשים את זה רגע על השולחן. הולכים והורסים את היחידות שלנו ואת המפקדים שלנו בלי לספור עד עשר. אני חושב שזה חוסר אחריות. זה לא הוגן. חוץ מזה, תמיד אפשר לדבר כשאתה לא נלחם. כל אלו מהצד תמיד יכולים לדבר מפה ועד להודעה חדשה. כשיעוף עליהם כדור אחד הם ידברו אחרת.
"לגבי חג'בי - הוא היה אצלי קצין אגף מבצעים כשאני הייתי מח"ט. אני זוכר אותו עוד כמפקד מחלקה כשהייתי מג"ד. אף אחד לא יכול לקחת ממנו את אומץ הלב, היכולות המקצועיות שלו ואת הנמרצות שלו בשדה הקרב. בנוגע לעניין הערכי, אני לא בקיא בכל הפרטים. על פי מה שפורסם, זה אירוע שלא עובר. אנחנו מצפים מהמפקדים שלנו לדברים אחרים. אבל מזה להגיד שהוא היה מפקד לא ראוי? לקחת עכשיו שניים-שלושה אירועים ומהם לקבוע שיש בעיה בחטיבה, זה לא הוגן. לקחת אירוע נקודתי של מג"ד ומפה להשליך על כל החטיבה. זה נראה לי סוג של רשעות".
על מינוי אלוף-משנה ירון פינקלמן, שצמח בחטיבת הצנחנים, לפקד על גבעתי, אמר: "זו הייתה החלטה קרה, אך לגיטימית. אתה שואל אותי אם הייתי רוצה לראות שם מישהו שגדל בגבעתי? בוודאי שכן. אחד כמו תא"ל רונן מרלי (ראש מטה פיקוד הצפון - א"ב) לא יכול להיות מח"ט גבעתי מעולה? אל"מ טל חרמוני (כיום נספח זרוע היבשה בארצות הברית - א"ב) זה לא קצין מצוין וראוי? אולי בדיון שיבוצים הבא ימנו מישהו מגבעתי להיות מח"ט צנחנים", הוא מחייך, "אולי זה יעשה להם טוב".
("מערכת וואלה! חדשות", 11.04.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #8  
ישן 13-04-2015, 23:13
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם מג"ד 202, סא"ל יצחק "ג'רי גרשון, לימים אלוף פקע"ר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...13/45607846.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 34)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...13/67140350.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

(עמוד 35)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(הכתבה "מלך הג'ונגל" מאת יאיר לפיד, "במחנה", פורסם במקור בתאריך 03.08.1988, פורסם מחדש בתאריך 23.04.2004, עמודים 34-35)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 13-04-2015 בשעה 23:15.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #9  
ישן 22-04-2015, 15:16
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מפקד גדוד 202 של חטיבת הצנחנים, סא"ל עמי ביטון
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"


"שנדע שמי שייפול בקרב נהרג מסיבה מוצדקת": עם הצנחנים בצל אנדרטת החטיבה\ מאת עמוס הראל


https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...22/97871669.pdf



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

"שנדע שמי שייפול בקרב נהרג מסיבה מוצדקת": עם הצנחנים בצל אנדרטת החטיבה\ מאת עמוס הראל
עשרה שמות נוספו בקיץ לקיר ההנצחה של הצנחנים. מפקדי החטיבה, שמאז "צוק איתן" עוסקים באימונים לקראת עימות אפשרי נוסף, מספרים על השינוי שעברו החיילים ועל הלקחים שהפיקו
זהו יום הזיכרון הראשון מאז מלחמת הקיץ שעבר ברצועת עזה ולקיר ההנצחה באנדרטה לזכר חללי הצנחנים בבסיס תל נוף נוספו בשנה החולפת עשרה שמות, כולם נופלי החטיבה במבצע "צוק איתן" (שני לוחמים נוספים שנהרגו כששירתו בצוות הקרב החטיבתי, איש מודיעין וקצין הנדסה, מונצחים ביחידותיהם המקוריות). כיוון שהצנחנים השלימו בשבוע שעבר תרגיל חטיבתי ורק בעוד כמה שבועות ישובצו לפעילות ביטחון שוטף בגבול רצועת עזה, נוצרה הזדמנות נדירה לכנס את כל לוחמי החטיבה. אתמול (שלישי) לפני הצהריים גדשו אלפי חיילים וקצינים, בכומתות אדומות, את הרחבה בתל נוף לטקס זיכרון שעמד בסימן המובהק של אירועי המלחמה האחרונה.
עבור סגן־אלוף עמי ביטון, מפקד גדוד 202 בחטיבה, החלו בכך יומיים ארוכים, שיסתיימו רק הערב. במהלכם, יעבור בין המשפחות השכולות של לוחמי הגדוד בכל רחבי הארץ. בית משפחת תורג'מן בבית שאן, שבנה אביתר נהרג בהיתקלות בחאן יונס בעת המלחמה בעזה, בתי משפחות אחרות, ממלחמות קודמות וגם ההרוגים "שלו", פקודיו מתפקידים קודמים, בסיירת הצנחנים וביחידות אחרות: גדרה, ירושלים, רמות השבים, מנחמיה וניר גלים.
מפגש קצר אתו, לפני מרתון הביקורים והטקסים, התמקד במה שאירע השנה. המלחמה ולקחיה והאופן שבו יצאו ממנה הגדוד והחטיבה, העסוקים מאז באימונים ובהכשרה לקראת סבב אפשרי נוסף, בעזה או בלבנון. השתתפו בו גם שני מפקדי פלוגות: סרן יוני הכהן, בן 27 מרמת גן (במקור מההתנחלות עתניאל שמדרום לחברון), מפקד הפלוגה המסייעת, וסרן אור פרץ, בן 23 ממעלה אדומים, מפקד פלוגת המסלול הצעירה בגדוד, שחייליה התגייסו לצה"ל באוגוסט אשתקד, תוך כדי המלחמה.
המג"ד ביטון, בן 34 מרחובות ("במקור מקרית גת"), נכנס לתפקידו מיד לאחר המלחמה. במלחמה עצמה הצטרף לחוליית הפיקוד של חברו, מפקד גדוד אחר בחטיבה. כמו רוב המ"פים שלו, למעט פרץ, הוא נשוי (ובמקרה שלו גם אב לשני ילדים). כתמיד, זווית ההסתכלות של המג"ד רחבה יותר: לוחם בצנחנים בשלהי ימי אזור הביטחון בלבנון, מ"מ במבצע "חומת מגן" ב-2002, מ"פ בתקופת מלחמת לבנון השנייה. שני המ"פים התגייסו לצה"ל רק אחרי המלחמה בלבנון. עזה היא נקודת ההתייחסות העיקרית שלהם לחוויית המלחמה.
"אחרי הקיץ האחרון", אומר ביטון, "נקודת המבט של החיילים השתנתה. זו לא הסכנה הקיומית למדינה שהרגישו לוחמים ב-1948 או במלחמת יום הכיפורים, אבל כשהם מבינים שבגלל הרקטות ילדים בדרום לא היו 50 יום בקייטנה בקיץ, זה מהותי מבחינתם. סיימנו עכשיו תרגיל גדודי קשה ותרגיל חטיבתי ושיעור הלוחמים מהגדוד שהשתתפו עבר את ה-90%. זו לא מלחמה, אבל זה תרגיל שעובדים בו עבודה פיזית קשה מאוד. יש לחייל מהשורה המון תירוצים שיאפשרו לו להתחמק, אבל כמעט כולם עשו הכל, כי המלחמה האחרונה המחישה להם את הצורך ואת המחויבות. רואים את זה בעוד דברים. אני יכול להוציא כל מחזור שבעה חיילים לקורס קצינים, אבל יש לי 40 שמבקשים לצאת. לא הורדנו את הרגל מהגז מאז המלחמה".
הכהן אומר שאותה גישה רווחה גם במלחמה עצמה. "הייתי אז מפקד פלוגת מסלול, של חבר'ה צעירים יותר. אין חייל או מפקד שאומרים לו תיכנס לעזה ולא מתעורר אצלו חשש. אבל כשנכנסנו, לא היה לי אף חייל שביקש לא להצטרף. הייתי מופתע מזה. ציפיתי ששניים או שלושה יילכו אחורה. אחרי הלחימה, ולגדוד היו הרוג ופצועים, החוויה הצבאית של החיילים אחרת לגמרי. הם בוגרים ומבינים יותר".
למג"ד ביטון "יותר נוח לדבר עם החיילים. כשאתה אומר מלחמה, הם כבר חוו את זה. החשש הוא הפוך, מיהירות שלהם. שהם יגידו לך: כבר היינו שם, אנחנו לא צריכים שתספרו לנו כלום. הקושי שלי הוא להסביר להם שצוק איתן 2 יהיה שונה מצוק איתן 1, גם אם נילחם באותו מרחב. יש הבדלים מהותיים בין האופן שבו תפקד חמאס בעופרת יצוקה (ב-2008) לבין צוק איתן, והייתי בשניהם. הם השתפרו בהרבה דברים, ובראשם האופן שבו השתמשו בתווך התת־קרקעי (מערך המנהרות. ע"). יהיו שינויים גם בפעם הבאה".
כמו מפקדיו ופקודיו, ביטון יוצא מנקודת הנחה שישראל עברה למציאות של סבבי לחימה. אחת לכמה זמן, בנסיבות שקשה לחזות מראש, יפרוץ עימות שהחטיבה תידרש לפעול בו במהירות האפשרית. בשבוע שעבר, באמצע התרגיל החטיבתי, ביקר אצלו שר הביטחון, בוגי יעלון. "אמרתי לו שהגדוד מוכן לכל מה שיידרש. לפלוגות למטה לא מאוד משנה אם זה התמודדות עם ארגונים קיצוניים באחד הגבולות, עם חמאס בעזה או עם חיזבאללה בלבנון".
סרן פרץ, שפגש את הטירונים שלו בזמן שחבריו לחמו ברצועה, אומר שאפילו החיילים הצעירים הגיעו לצבא מוכנים יותר. "הייתי מפקד של טירונים גם לפני כמה שנים וזה לא היה דומה אפילו. הם באו מאוד מודעים למה שקורה מסביב". כמו הכהן והמג"ד ביטון, חשוב לו להדגיש שהחיילים שלו באים מרקע חברתי מגוון מאוד. "הם מגיעים אלינו מכל מקום". כ-25% מהם מקבלים מהצבא סיוע כלכלי.
בחפ"ק של הכהן משרתים "חייל מדיזנגוף, חייל מבת ים ואחד מעוטף עזה". הקצינים בפלוגה שלו מתגוררים בירושלים, באפרת, בחולון ובירושלים. ביטון עדיין מופתע מהמספר הגבוה של חיילים שמתגייסים אחרי שנת שירות בקהילה "וחלקם עוד מתנדבים בזמן היציאות הביתה לחופש. לפעמים אני מרגיש קצת לא נעים עם עצמי". מהתמיכה הציבורית שלה זוכים החיילים שלו הוא מתפעל פחות. "זה בא בפולסים, בעליות וירידות. הם (המ"פים) לא יגידו לך, אבל לפעמים זה חסר להם. במלחמה האזרחים חיבקו אותנו, אבל עוד מעט יהיה פה שוב דיון על התקציב ונשמע דברים אחרים. אף אחד מאיתנו אפילו לא פותח את תלוש המשכורת שלו. אין לי מושג מה רשום שם". לדברי סרן הכהן, הוא כל כך מרוכז במה שקורה בפלוגה שלו, "שאין לי כמעט מושג מה קורה בחוץ. אני חוזר הביתה לאשה ולילד פעם בשבועיים. בקושי יש לי זמן לקרוא עיתונים".
בכל הדרגים, ההתמודדות עם דור החיילים הנוכחי והוריו שונה, בעיקר מכיוון שהמפקדים נמצאים במרחק שיחת סלולארי אחת מהאמהות, שלא מהססות להשתמש בה במקרה הצורך. ובכל זאת, "בשבוע לפני הכניסה לעזה אף הורה לא התקשר אליי", אומר הכהן, "בימי שגרה הם מדברים אתי, אבל ברוב המכריע של המקרים זה כדי לעזור לחייל להתגבר על משבר ולהישאר בפלוגה. אני יכול לספור על אצבעות כף יד אחת את מספר הפעמים שהורה טלפן להגיד שהוא רוצה שהבן ישתחרר מתפקיד כלוחם".
ביטון למד ש"אתה חייב לדבר עם הלוחם בגובה העיניים, למרות שכמג"ד אני מבוגר ממנו ב-15 שנה. אם החייל שומע משה פרץ ואייל גולן, אני צריך לדעת לדבר בשפה שלו. אין לי פייסבוק, אבל כל יום אני לומד משהו חדש. רק השבוע למדתי מה זה היפסטר". ביטון מבטא זאת באופן שגוי, פעמיים. המ"פים שלו מחייכים, אבל מסכימים לשורה התחתונה שלו: "הלוחמים רוצים לדעת שמי שנותן את הפקודות מחובר אליהם. קודם כל שאתה בן אדם, שאתה עומד בעצמך במה שאתה דורש מהם".
הכהן מתערב: "אבל הם רואים אותך הרבה יותר ממה שאנחנו ראינו את המג"דים שלנו כשהיינו לוחמים. לא בטוח שראית את המג"ד שלך קופא מקור לידך בתרגיל בחרמון ב-4 לפנות בוקר". חלק מהשינוי קשור גם בסיום האינתיפאדה השנייה. לפני עשור, גדודים התפזרו על פני אינספור יחידות משנה זעירות, שבהן הסמל או המ"מ שלטו ביד רמה והחייל מהשורה בקושי פגש בפיקוד הבכיר. החזרה, מאז לבנון השנייה, לאימונים במסגרות גדולות יותר, שבה וקירבה את המג"דים ללוחמים.
כמו מפקדיהם, הקצינים מגדוד 202 יצאו מהמלחמה בעזה בתחושה שעמדו במשימותיהם. "השאלה עד כמה חמאס הורתע בעקבות המלחמה תתברר במבחן הזמן", אומר ביטון. "הסיקור של התקשורת (שתיארה תחושת חמיצות. ע") זה לא הנושא מבחינתי. החוויה שלנו היא שבכל המשימות החטיבות עמדו על הצד הטוב ביותר. כשהיה מגע עם האויב, זה הסתיים בניצחון ברור שלנו. היו אירועים כמו שג'עייה ורפיח, אבל אלה דברים שקורים במלחמה. אילו רצו שנעשה יותר, היינו עושים".
תקופת האימונים האחרונה של החטיבה כונתה בצנחנים "בני הפלמ"ח", שריטה פרטית של המח"ט, אלוף־משנה אליעזר טולדנו, שמנסה לחבר את החיילים שלו לתקופה שלפני הקמת המדינה. המפקדים נטלו מהפלמ"ח, כמודל לחיקוי, "שדאות, סיירות, התמודדות עם השטח, דברים שקצת התרחקנו מהם. עבדנו על תחבולה, על ממזריות, על אי הליכה בתלם. חיזקנו את הפיקוד הזוטר, כדי שכל חייל ירגיש כאילו הגורל של המערכה הבאה תלוי גם בו".בערב הגדודי אירחו ב-202 את המג"ד הראשון, תת־אלוף בדימוס אפרים חירם, היום בן 81.
כל זה נשמע רציני מאוד, כבד ראש עד אימה, מסוג הדברים שגורמים למפקדים מחטיבות אחרות לגלגל לעתים עיניים כששואלים אותם על הצנחנים. ועדיין, נדמה שמפקדי הצנחנים מצליחים לשדר משהו מזה גם אל החיילים בני ה-19, המתרכזים ליד האנדרטה. "בסוף אנחנו חיים על הדברים האלה, על מורשת הגדוד", אומר סרן פרץ. "זה מה שמחזיק אותנו כגדוד אורגני, לוחם ולא משנה איזה אייפון יש לחיילים. אין לנו משהו אחר". כשהמג"ד שלו, עמי ביטון, נשאל איך הוא רואה את תפקידו באשר ללוחמיו, הוא עונה בפשטות. "שני דברים: עד כמה שאפשר, שרשימת השמות על האנדרטה לא תתארך. ושמי שייפול בקרב, שנדע שנהרג בגלל סיבה מוצדקת".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2620004.1429652577!/image/3273742389.jpg_gen/derivatives/size_936xAuto/3273742389.jpg]

חיילי חטיבת הצנחנים סמוך לאנדרטת החטיבה בתל נוף, אתמול. צילום: מוטי מילרוד

("הארץ", 22.04.2015, עמוד 5)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 22-04-2015 בשעה 15:25.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #14  
ישן 26-04-2015, 16:25
  בינוני בינוני אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 24.05.11
הודעות: 17
מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר: "מי שחושב שיהיה שלום הוא מטעה או נאיבי"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

http://www.maariv.co.il/news/israel/Article-472883

מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר: "מי שחושב שיהיה שלום הוא מטעה או נאיבי"
אייל לוי
04/26/2015
מה לא עבד במבצעים המיוחדים במעלות ובמלון סבוי, למה מבצע אנטבה לא כזה מיוחד ואיך היה בנימין נתניהו כחייל? גיורא זורע מציג תובנות מרחיקות לכת על ההיסטוריה הצבא

ישבנו בבית קפה באותו יום סוער, שהופיע ככה, באמצע האביב. בעוד כולם הלכו עם מעילים חמים, גיורא זורע הופיע בחולצה קצרה, שם פס על מזג האוויר העצבני.

ישבנו במשך שעתיים על קפה הפוך. אף אחד לא ניגש אליו ושאל ״זה אתה?", או שלח מבטים סקרניים. גם כשהוא נושק לגיל 70 מעטים מכירים את האיש שעיניו ראו הרבה מדי וידיו בנו המון.

זורע פיקד על סיירת מטכ"ל אחרי אהוד ברק והעביר את השרביט ליוני נתניהו ז"ל. הוא היה בראש היחידה המובחרת במלחמת יום כיפור, בטבח במעלות ובפריצה למלון סבוי, שרק עכשיו ציינו 40 שנה לזכר חלליה.

ראש הממשלה בנימין נתניהו היה מחייליו, רבים מהמושכים בחוטים הלכו אחריו, אבל בעוד הם לקחו את התפקיד היוקרתי ומינפו אותו למקפצה רצינית, את זורע זה לא מעניין. ״מצדי אתה יכול לגנוז את הכתבה״, אמר לפני שנפרדנו.

שאלתי אותו למה? האחד הפך לראש ממשלה, האחר לשר, והוא - בנו של האלוף מאיר זורע, מטפל היום בנכדים ומעדיף לראות תוכניות טבע בנשיונל ג׳יאוגרפיק.

״אריק שרון הגדיר את זה פעם נורא יפה״, אמר עם חיוך קטן על פניו. ״אתה מפקד בצבא, זה הכוח שלך, אתה מחליט. פתאום מגיע לכנסת, ולכל חבר כנסת שאתה לא שם עליו רבע קצוץ, יש את אותו קול. בכל המקומות שהגעתי, העדפתי להיות מספר 1. מפקד הסיירת, ראש מחלקת מבצעים מיוחדים בחיל המודיעין, קצין מודיעין ראשי. כשאתה מפקד בצבא, כל המטה יכול להגיד הפוך ואתה מחליט. לא אכפת לי להיות אחראי על ספל קפה, אבל לא להיות סגן. עזוב פוליטיקה, זה לא מתאים לי.

״אבל גם לא נכון להגיד שניהול מדינה הוא רציני מדי לגנרלים. יש את אטאטורק, אבי טורקיה החדשה, ואת דה גול ומקארתור, ונכון שיש גם כאלה שלא מצאו את עצמם. אסור לעשות מאנשי צבא אלוהים, כמו במלחמת ששת הימים״.

כבר מזמן הם לא.
״ממלחמת יום כיפור. מוניתי למפקד סיירת מטכ"ל אחרי אהוד ברק, ממש לפני המלחמה ההיא. הוא היה צוחק ושואל אותי 'איך מתנהג גנרל ישראלי?'. היה מסמן 'וי' עם האצבעות ואומר שזה לא לניצחון, אלא לסמן לרל״ש היכן להניח את הסיגר. לא צריך לעשות מהם אלוהים וגם לא לגמד אותם״.

אחרי מלחמת לבנון השנייה קרעו לרמטכ״ל דן חלוץ את הצורה.
"כי מלחמת לבנון השנייה הייתה באמת ביזיון אחד גדול. אראה לך משהו״. זורע לקח נייר והחל לשרטט. ״תאר לך שזה קו הגבול וזה קו הביצורים של האויב. בדרך כלל, במערכה קלאסית, כוח א' נכנס, סובל אבידות אבל עושה הבקעה, ואז כוח ב' עובר דרכו וממשיך. במלחמת לבנון השנייה כוח א' נתקל, ואז כוח ב' בא וחילץ אותו לאחור, והיה צריך לעשות הכל מהתחלה. מלחמה דמיקולו. לא ידעו מה רוצים. אם נלחמים זה בשביל לנצח״.

בצוק איתן סיכמו על תיקו.
״אני לא מכיר צבא שמשקיע כל כך בבטיחות ובביטחון חייליו. מה התפיסה של הרוסים? אם חטיבה נפגעת, מזיזים אותה הצדה ומביאים אחרת במקומה. צה״ל, בשביל להגן על חיילים ולהקטין את מספר האבידות, מוכן להשקיע בלי שום פרופורציה. לכן בצוק איתן הלכו נורא בזהירות. זה בסדר, אבל עד גבול מסוים. אתה לא יכול להגיד למפקד 'תסתער, אבל בלי הרוגים'. כולם רוצים שיהיה כמו חיל האוויר, 0-17. להכניס להם. צריך להחליט איך נלחמים ועל מה״.

אנחנו לומדים מטעויות?
״הייתה ועדה בראשות יוסי פלד, שהייתי חבר בה, שבדקה את חטיפת החיילים בהר דב (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סואעד, באוקטובר 2000 - א״ל). גילינו שזו הייתה שאלה של זמן עד שייחטפו. הם נסעו כל יום לאורך הגבול, הלוך וחזור, ונחטפו בדיוק במקום שבו עשו תרגולת של חטיפה. כשחקרנו, אמרתי לגבי אשכנזי, אלוף פיקוד צפון דאז, 'נסעתם לאורך הגבול, שני ג'יפים. כולם ידעו. רק היה צריך לבחור את המועד המתאים'. מה קרה אחרי? הייתה החטיפה שהוליכה למלחמת לבנון השנייה. נסעו לאורך הגבול במסלול מוכר. יש בעיה, לא רק בצבא אלא גם בניהול חברות. כל מי שבא לנהל חושב שאצלו התחילה ההיסטוריה, ומה שהיה לפניו זה פאסה״.

כשדיין נבהל

זורע הוא, כאמור, בנו של האלוף מאיר זורע, מי שהיה גם חבר כנסת וממקימי מפלגת ד״ש. שניים מאחיו נהרגו בקרב. יונתן, שהיה טייס, נפל במלחמת ששת הימים, ואילו יוחנן, קצין מבצעים בגדוד טנקים, נהרג בקרבות הבלימה של יום כיפור. כששואלים את גיורא על אחיו הוא ממהר לעבור נושא. ״אין מה לדבר. זה עצוב מאוד, אבל קורה. החיים הם לא חברת ביטוח".

הוא עצמו לא היה אמור להמשיך בצבא. השתחרר בדרגת סמ״ר אחרי שאמרו לו שבשביל לקבל צוות, הוא ייאלץ להמתין כשנה. השינוי אירע כשהתפנה מקום. הוא החליט לחזור כדי להיות קצין צעיר בסיירת.

״התיאוריה שלי כמפקד הייתה שאם אתה רוצה להיות חייל ברמה גבוהה, אתה חייב לעבוד קשה", הסביר את הטענה שלפיה היה קשוח עם פקודיו. ״לוותיקים יש נטייה לעבוד פחות, אבל אתם חוד החנית, תהיו בכושר. אז מצד אחד, הייתי תובעני. מצד שני, דאגתי לרווחת חיילי. אני זוכר שפעם אפסנאי רצה לצאת עם משאית ציוד. כשביקשנו שייקח חיילים טרמפ, אמר ׳הם יגנבו לי אם ישבו מאחור׳. אמרתי לו ׳חרא שכמוך, רד מהקבינה ושב אתה מאחור׳. לאפסנאי צריך להיות קצת רספקט ליד לוחמים. לא הרבה, אבל לפחות קצת".

איך ראש הממשלה תפקד בסיירת?
״ביבי היה חייל מצוין. רצו שהוא ילך לקורס קצינים והוא אמר ׳עזבו, אני רוצה להיות אדריכל. יש לי אח יותר מוכשר׳. אז הביאו את יוני מהצנחנים והוא נהיה מפקד צוות. ביבי נשאר בגלל שהיה מבצע בתעלה ונהרג בו קצין, חיים בן יונה. הסירה התהפכה, ביבי נפל למים ובחור בשם אמציה הציל אותו. אמרו לביבי שהוא יצטרך להחליף את בן יונה, אז הוא יצא לקצינים. ביבי היה מפקד צוות, שעשה מבצעים יפים מאוד".

יוני הפך לאליל ביחידה.
״הוא היה מפקד טוב, אבל לא האלוהים שעשו ממנו. לא רוצה לדבר סרה במתים. קיבל צל״ש במלחמת יום כיפור, החליף אותי כמפקד היחידה, למרות שאני דווקא המלצתי על עמירם לוין".

גיורא קיבל את הפיקוד על הסיירת ביוני 1973, חודשים ספורים לפני פרוץ מלחמת יום כיפור. תקופה אינטנסיבית וקשה למרות התחזיות המוקדמות. ״היה נדמה שיהיה שקט ופתאום נפלה עלינו המלחמה", הוא נזכר. ״איש לא חשב שתהיה, ואנחנו היינו יחידה של חיל מודיעין. ביום שישי שחררנו את החבר׳ה הביתה״.

מחדל גדול של המודיעין.
״אין ספק שהמודיעין לא נתן התרעה, אבל שנה לפני המלחמה הייתי חניך בקורס מ״פ בשריון. באו להרצות לנו על תוכנית התקיפה המצרית. נציג אמ״ן הציג את תוכנית חציית התעלה של המצרים. סיפר על חמש דיוויזיות חי״ר, מגובות בנשק נ״ט, חוצות את התעלה ובהמשך מצטרפות שתי דיוויזיות שריון. נציג אג״מ עלה אחריו ואמר שיש שלוש אפשרויות. האופטימית אמרה ׳אלה ערבושים. הם לא מסוגלים לעבור את התעלה׳. האפשרות הסבירה אמרה ׳הם ישימו את הגשרים, אבל אנחנו נקצור אותם׳. הפסימית: ׳ישימו גשרים ויצליחו לעבור, אבל תוך 24 שעות נדביר להם את הצורה׳. זה לא מוריד מהאחריות של המודיעין, אבל התפיסה הצה"לית הייתה שהערבים יודעים לברוח, אבל לא להילחם״.

זורע, שהיה אז רס״ן צעיר, זוכר את הימים הקשים. ״הסיירת איבדה במלחמה 13 חבר׳ה. היה קשה מאוד, הרבה עבודה. בתחילת המלחמה היה כוח של היחידה שעליו פיקד יוני נתניהו. הוא זיהה קומנדו סורי נוחת ממסוקים ליד נפאח והרג את כולו, 42 חיילים. אצלנו נהרגו שני לוחמים, גדעון אבידב וברוך צור. היה מבצע שנקרא ׳זנבר׳. הוציאו אותנו מרמת הגולן וביקשו שנעשה בלאגן על ציר קהיר-סואץ. הגענו לשם, התחלנו בפיצוצים ואז קיבלנו הודעה ׳לחזור׳. התברר ששר הביטחון משה דיין נבהל. סיירת צנחנים עשתה פעילות בצפון שהסתבכה".

איך דיין תפקד כשר ביטחון?
״אחרי מלחמת השחרור, הצבא היה פחדן. אם שומר ירדני שחרר ירייה, הכוח היה נסוג. דיין ושרון החזירו לצבא את רוח הלחימה. ביום כיפור אפשר להגיד על דיין כמה דברים. קודם כל הוא הכיר את הערבים טוב והיה יותר מודאג מהאחרים. כשהתפיסה הצה״לית, ערב המלחמה, הייתה ׳אף שעל, לא לסגת׳, איך שהמצרים התחילו, דיין הבין כמה זה מטומטם להחזיק בקו. הבין שצריך ללכת אחורה, להתארגן ואז להחזיר. אבל דיין גם היה שפן. שר הביטחון, מתחת לראש הממשלה, חייב להיות המחליט הסופי. הוא תפקד כיועץ. ׳אולי תעשו ככה, אולי ככה׳. שרון, שהיה מפקד אוגדה, כיכב. איך אהוד ברק הגדיר אותו ׳גוליבר בארץ הגמדים׳״.

מחכים לפקודת "אש"

נגמרה המלחמה, אבל הפעילות האינטנסיבית של היחידה נמשכה. מחבלים ניסו שוב ושוב להוציא פיגועים בתחומי מדינת ישראל. במאי 1974 תפסו שלושה אנשי החזית העממית לשחרור פלסטין 85 תלמידים, שתי מורות וחובש מצפת, במסגרת טיול שנתי, בבית הספר ״נתיב מאיר״ במעלות. אותו יום נחשב לפצע פתוח בתולדות המדינה, לאחר ש-22 מבני הערובה נהרגו במהלך פעולת החילוץ שעליה הופקדה הסיירת.

״שמנו צלפים בכל הכיוונים וביקשתי אישור פתיחה באש, כשכל שלושת המחבלים יהיו תחת כוונות, בעת ובעונה אחת״, זורע מספר על מה שהיה באותו יום. ״אמרתי ׳נותנים מכת אש ומסתערים׳. אמרו לי ׳לא׳. עד השעה שש היה אולטימטום. המחבלים הודיעו שאם לא נקיים אותו, יפוצצו את עצמם עם הילדים. אמרתי ׳תנו את הפקודה׳, אבל לא נתנו אישור לפתוח באש״.

זה היה ויכוח בין שר הביטחון דיין, שרצה לפרוץ לבית הספר, לבין הרמטכ״ל מוטה גור שרצה למשוך את המשא ומתן, במטרה להגיע לפתרון ללא התערבות צבאית. ״למוטה היה ברור שימותו ילדים והוא דאג״, מספר זורע. ״רק ממש לקראת הסוף אמרו לי ׳אם יש לך את אחד המחבלים על הכוונת, אתה רשאי לירות ולהסתער. אם עד חמישה לשש אין אפשרות לפגוע במחבלים, אתה פורץ'. עמדנו לפני מועד הפקיעה ואז הצלף הבחין באחד המחבלים שהופיע במרפסת. נתתי הוראת פתיחה באש. אומרים שהכוחות הופתעו. הם הופתעו שדווקא בשנייה הזאת ירה הצלף. הצלף כל כך התרגש, פחד לירות למחבל בראש, ירה לו בחזה. המחבל נפל ונתנו הוראה להסתער. היה רעש, הכוח בפיקוד עמירם לוין השתהה קצת, טעה בקומה ואחד הקצינים זרק בטעות רימון זרחן. בהשתהות הזאת הספיקו להרוג 20 ילדים כשהאחרים ניצלו״.

כעסת שלא נתנו לך הוראה מוקדמת?
״התוצאה הייתה יכולה להיות טובה יותר. ומתי אישרו? כמה דקות לפני סוף האולטימטום כשהמחבלים בשיא הכוננות. אני לא מחפש תהילה. צריך לעשות את העבודה הכי טוב שאפשר. בדרך כלל זה מסתדר ולפעמים לא. איך דיין אמר - גבול ההעזה הוא כישלון. בטח שהתעצבנתי, אבל לא התעסקתי עם זה. התכוננתי לפעמים הבאות".

הפילו עליכם את התיק.
״אני די אדיש לדברים האלה. לא מתרגש אם נותנים מחמאה או שזורקים עלי את החרא שלא באשמתי. זה לא מזיז לי. לא שם על דעת הקהל".

לפני כחודש ציינו 40 שנה לפעולה במלון סבוי: שמונה מחבלים שהגיעו מהים עם סירות, השתלטו על מלון בחוף ימה של תל אביב. שמונה בני ערובה ושני לוחמים נהרגו בקרב.

זורע שוב לקח את הנייר שעל השולחן ושרטט עליו בעט כדי שאבין. ״כוח בראשות נחמיה תמרי ז״ל נכנס מקומת הקרקע דרך הכניסה הראשית של המלון. כוח שני הגיע ממול בפיקודו של ח״כ עמר בר-לב. כוח שלישי של עמירם לוין תכנן להיכנס מהקומה הראשונה, ממש מעל בר-לב. כוח רביעי, בפיקודו של אלון שמי, היה צריך לפרוץ מקומת הגג בעזרת סולם מבניין שכן. ארבעה כוחות מכיוונים שונים, כיווני ירי שונים. הלוחמים היו מצוידים ברובי עוזי, ועל גבי הקסדות היו כובעים לבנים לצורך זיהוי. שבעה מחבלים חוסלו, השמיני היה מכוסה בחול ואבק, ורק למחרת מצאו אותו חי. המחבלים, החארות האלה, התכוננו לפוצץ ולהרוג את בני הערובה ברגע שהחלה ההסתערות, והיה פיצוץ. פעולה מאוד קשה".

במהלך הפעולה נהרג לוחם הסיירת איתמר בן דוד ואל"מ עוזי יאירי, שהיה אז באגף המודיעין. יש מספר תיאוריות מדוע יאירי, בעברו מח"ט הצנחנים ומפקד סיירת מטכ"ל, רצה להצטרף. הקיצונית שבהן מעלה השערה שלא רצה לצאת משם בחיים.

״יאירי היה באותו הזמן במטכ״ל בתל אביב והגיע״, זורע מפזר את התיאוריה ההיא, ״הוא סייע לי בגיבוש תוכנית התקיפה. אני לא זוכר אם הוא הלך אחרי הכוח של עמירם לוין או של תמרי, אבל הוא היה בסוף. לא רצה להסתער או למות. לכן התיאוריות הן זבל. אם רצה למות, היה הולך ראשון. בגלל לקחי מעלות, פעלנו מהר על חשבון זהירות. היה חושך, מחבל שכב ובגלל האבק לא זיהינו אותו. הוא התרומם, הרג את עוזי ואיתמר, עד שחיסלו אותו״.

גם פה זה נגמר עם טעם מר.
״הצלנו את מה שאפשר. דברים כאלו קורים. יש דברים שמחים ויש עצובים. זה לא מוציא אותך מכלל פעולה. אתה כבר בפעולה הבאה, ולא בטוח שמישהו אחר היה עושה את זה טוב יותר״.

הקרדיט לא חשוב

דווקא כשנה אחרי שעזב והעביר את הפיקוד ליוני נתניהו, זכתה הסיירת בתהילת עולם כשאומנם חזרה ללא מפקדה שנהרג, אבל עם מבצע הרואי באנטבה.

״מי לדעתך היה הגיבור של אנטבה? והיו שניים״, הוא שאל והבנתי שיש קץ'. כשהוא ראה שאני מסתבך, מיהר לענות. ״יצחק רבין, ראש הממשלה שהסכים לקחת סיכון כזה הרחק מגבולות ישראל, ובני פלד, מפקד חיל האוויר, שהסכים להנחית מטוסי הרקולס על מסלול לא מסומן. היית לוקח צוערים של בה״ד 1, ביחד עם המפקד שלהם, והם היו עושים את מה שסיירת מטכ״ל עשתה, אומנם לא באותה איכות, אבל היו עושים. הפעולה עצמה לא הייתה משהו מיוחד, כי היו שם שלושה מחבלים פדלאות. הקונץ הוא לעשות את הלא צפוי. יופי שסיימו עם מעט הרוגים, אבל לא זו הגדולה של אנטבה״.

לא רק יוני נתניהו יצא גיבור. גם קודמך אהוד ברק בנה את עצמו דרך הסיירת.
״לאהוד יש אינטליגנציה גבוהה מאוד, נבנה נכון. היה אחראי על שלושה מבצעים מפוארים - ״אביב נעורים״, חטיפת הקצינים וסבנה. היה לו מבצע מול העיניים והוא ידע לתכנן ולאמן. היה לנו מבצע שנקרא 'ברווז', שיגעון של אריק שרון, אז אלוף פיקוד דרום: לחטוף קצי-נים מצרים ולהחליף אותם עם הטייסים השבויים שהיו במצרים. הרעיון הוא שהמארב לא שוכב, הוא מזנק. המצרים עוברים, קופצים ותופסים אותם. התאמנו על ברווז בחפיפה ארוכה שהייתה ביני לבין אהוד. יופי של תרגולת, אבל המבצע לא אושר ולא בוצע. ברק לא מנהל דגול ולא מפקד שדואג לכל הפרטים, אבל יש לו קבלות לגבי תכנון וביצוע מבצעים מיוחדים. כראש ממשלה הוא הלך גשר רחוק מדי״.

למה אתה מתכוון?
״כישלון זה להעז יותר מדי. ברק כראש ממשלה פינה את לבנון. אפשר להתווכח אם זה היה צעד נכון, אבל הוא פינה. הביצוע היה עלוב. הוא רצה לפתור את הבעיה הפלסטינית והציע להם 95% משטח הגדה, שם הלך רחוק מדי״.

למה רחוק?
״עשינו שלום עם המצרים והירדנים. אפשר לעשות שלום עם הסורים, בטח שעם הלבנונים, אבל עם הפלסטינים בחיים אי אפשר. הרי ברק הציע והתשובה הייתה האינתיפאדה השנייה. הם מדברים על גבולות 67'. מה הפריע לפלסטינים להקים מדינה ערבית עד 1967? איך אתה יכול להאמין להם?״.

ומה עם אלה שחושבים שאפשר להגיע לפתרון?
״הם מטעים או נאיבים מדי. למה התחילו לירות מהרצועה אחרי ההתנתקות? מה היה חסר להם? אתה שואל את הפת״ח, הם אומרים לך 'אנחנו המדיני, זה הפת״ח הצבאי'. שואל את הצבאי, אומר שזה לא הוא אלא חמאס. זה לא אני, זה הג'יהאד. קח את הסכמי אוסלו. רבין קרא לזה ׳קורבנות השלום'. הם לא רוצים. זה הכל פדיחה אחת גדולה״.

אז ככה נמשיך?
״כן. או שיהיה אזור יהודי ואזור ערבי. אזור ערבי נקי מיהודים ואזור יהודי נקי מערבים. הייתה מלחמה גדולה בין יוון לטורקיה, והסיכום היה שכל היוונים עפים מטורקיה וכל הטורקים מיוון. ברור שזה לא מעשי, אבל אם תיקח מפה של הגדה, 95% מהמתנחלים יושבים על 5% מהשטח. אנחנו לא גירשנו 500 אלף ערבים אחרי מלחמת השחרור והתיישבנו? אחרי מלחמת ששת הימים היה עדיף לנו אם יגאל אלון היה מתמנה לשר ביטחון".

למה?
״במלחמת השחרור הייתה תקופה שלסקוב כבש את נצרת ואלון כבש את לוד־רמלה. בן־גוריון ביקר את לסקוב בנצרת ואמר ׳אני רואה פה יותר מדי ערבים'. אמר לו לסקוב ׳תן פקודה ואני אגרש אותם'. אלון כבש את לוד־רמלה והיה אלוף המגרשים. הביא 30 אוטובוסים ואמר לכולם לעלות ׳מי שלא יעלה, ילך ברגל'. גירוש מאורגן. תראה כמה סאדאת היה חכם. עד הסנטימטר האחרון לקח לנו והשאיר לנו את הפלסטינים ברצועה. תקע לנו את הצרה ואנחנו בטמטומנו אכלנו אותה״.

חשבתי שכקיבוצניק אתה איש מפלגת העבודה.
״אני לא איש מפלגת עבודה. לי היה ברור שאנחנו והערבים זה לא כמו צרפת וגרמניה, אלה נוצרים ואלה נוצרים. פה זו תרבות אחרת. יש ספר שנקרא ׳מאז ומקדם', סופרת אמריקאית שכתבה שרוב הערבים שהיו פה ערב מלחמת העצמאות, הגיעו במקביל ליהודים. רובם לא נולדו בפלסטין. באו היהודים, התיישבו, היו צריכים פועלים ובאו המון ערבים. זה אחד הבלופים הכי גדולים. בעיני, בנושא הפליטים, הערבים לא אנושיים. בסוף מלחמת העולם השנייה היו מיליוני פליטים באירופה ואף אחד לא נשאר. מצאו את מקומם. מה זה דור שלישי של פליטים? אנחנו לא יישבנו פה מאות אלפים מארצות ערב? ממרוקו באו 350 אלף, 150 אלף מעיראק. משם הגיעה אשתי. לכן סאדאת היה חכם. כשהליכוד עלה לשלטון, המערך אמר שמנחם בגין יביא מלחמה, ובגין הביא שלום, אבל ויתר על סיני. בחיים המערך לא היה עושה שלום״.

אתה חלמת להיכנס לספרי ההיסטוריה?
״אף פעם לא היה חשוב לי הקרדיט. הרבה פעמים אומרים תהיה טוב, הדימוי שלך יהיה טוב. אני אספר לך סיפור על חקלאות. בקיבוץ מעגן מיכאל הייתי צריך לדאוג למזון זול לפרות. ראיתי שגידלו עשב אוסטרלי לניסיון בשטח קטן ושאלתי את החבר'ה למה בשטח כזה קטן. ענו ׳לא מעיזים'. קנינו זרעים ל־50 דונם. אחוז הנביטה בהתחלה היה אפסי. צחקו עלי. אחד אמר ׳נביטה כזו יפה של עשבי בר לא ראיתי בחיים'. כמובן שאחרי הקציר הראשון, העשב גדל. חזרתי בינתיים לצבא וראיתי את מרכז הענף עומד ומצטלם ליד ואומר ׳תראו את העשב שהבאתי'. לא תמיד מי שמתפאר, הוא זה שעשה״.

זהו גיורא זורע. בזמן שאהוד ברק ובנימין נתניהו רבו מי ינהל את המדינה, הוא הלך לנהל את המפעל לעיבוד בשר ״הוד חפר״. בזמן שאחרים רבו על קרדיט ותהילה, הוא עשה בייביסיטר לנכדים, חי את חייו. ״בגיל צעיר למדתי שלא צריך לכבוש את העולם בשביל להרגיש טוב״, סיכם.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #15  
ישן 28-04-2015, 11:26
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם ראש אמ"ן דאז, משה "בוגי" יעלון בשנת 1997
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"


https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...28/61401792.pdf


כן, גם אופציה צבאית\ מאת זאב שיף
בתנאים מסוימים, סוריה תכפה על ישראל מאבק צבאי - אומר ראש אגף מודיעין בצה"ל, אלוף משה יעלון על ערפאת והפיגוע באפרופו: "הופעל כנגדנו בפעם הראשונה טרור באישור הרשות הפלשתינית"
"הסורים עדיין רואים את תהליך השלום כאופציה המועדפת כדי להשיג את יעדיהם, אבל באותה נשימה מנופפים בזה שיש גם אופציות אחרות. כלומר, הפעלת לחץ על ישראל אם דרך הזירה הלבנונית או באמצעות טרור. דמשק מארחת כיום את כל מפקדות הטרור הפלשתיניות. הפעלת אלימות וטרור תוך כדי ניהול משא ומתן מדיני היא כלי בידי אסד".
גם מלחמה?
"כן, גם אופציה צבאית".
לפני שבועות אחדים הציג האלוף משה יעלון לממשלה את הערכת המודיעין השנתית, שהיא למעשה הערכת המודיעין הלאומית. חלק מהדברים שאמר ראש אמ"ן לשרים, כלולים ודאי בתשובותיו בראיון זה ל"הארץ". האם מדינת ישראל עומדת בפני מלחמה חדשה בגלל הקיפאון בתהליך השלום? יעלון, בוגי בפי מכריו, משיב.
מה יקרה אם האופציה המועדפת של אסד, תהליך השלום, לא תפעל?

"זה לא אוטומטי שמבוי סתום יוביל מיד למלחמה - אבל מבוי סתום מקרב בהחלט את האופציה הצבאית. אסד אינו בטוח שהתהליך המדיני יביא לו את מה שהוא רוצה - רמת הגולן תחת ריבונות סורית - והוא החליט לבנות אופציה צבאית המביאה לידי ביטוי את הנחיתות הסורית האסטרטגית. זוהי אופציה המבוססת בעיקרה על הפתעה. היא איננה יומרנית מדי מבחינה טריטוריאלית. הכוונה להגיע למה שסאדאת הגיע על פי הבנתו במלחמת יום הכיפורים. תפיסת שטח שתניע תהליך מדיני באופן שיביא את ישראל, בסופו של דבר, אל הסכם שלום".
האם הוא זקוק לסיוע צבאי של מדינה ערבית נוספת כדי להבטיח הישגים מהירים בשטח?
"כדי לממש אופציה צבאית כזו אסד אינו זקוק לשום עזרה. תהיה לו עזרה של החיזבאללה בלבנון. זו אחת האופציות: הבאת המצב להידרדרות שתביא אותו למהלך צבאי. מהלך כזה יאפשר לו להצטייר בקהילה הבינלאומית כמי שהגיב על מהלך של ישראל, למשל, בלבנון. כמובן שחשובה לו סביבה אסטרטגית נוחה. אם הוא יעריך - בתנאים מסוימים של מבוי סתום שישראל תואשם בו - שיש סיכוי שמהלך כזה יניע את התהליך באופן שישרת אינטרסים של גורמים נוספים, כולל
גורמים בינלאומיים, אופציה כזו אפשרית".
בספטמבר אשתקד, באמת חשבתם שאנו עומדים לפני מלחמה עם הסורים?
"עקבנו אחרי הפעילות הסורית בעקבות חילופי השלטון בארץ ובעקבות אמירות שהושמעו בישראל. אמירות אלה הביאו את אסד להעריך, שהסיכויים להגיע להסכם שלום שבו סוריה תקבל את כל רמת הגולן קלושים. סוריה גם ראתה עצמה מאוימת מאפשרות של פעולה צבאית ישראלית נרחבת בלבנון. היא נערכה הגנתית לאפשרות שתותקף גם ברמת הגולן.
"אנחנו הערכנו באותה תקופה, שסוריה רואה את המצב כמצב של מבוי סתום, נוקטת פעולות הגנתיות, ומנפנפת גם באפשרות שיש בידה להגיב. הייתי אומר שזו היתה הרמת כפפה מול האמירות שנשמעו מהצד הישראלי. לא אמרנו שיש התרעה קונקרטית למלחמה בטווח המיידי. אבל יכולנו למצוא עצמנו במצב של אי-הבנות שיביאו להידרדרות. כל צד מזיז כוחות, אולי מטעמים הגנתיים, אבל בעיני הצד השני זה נראה התקפי".
הרתעה סורית
מדוע זקוק אסד לגז עצבים קטלני מסוג
VX?
בשנים האחרונות, מאז 1987, אסד אינו מסוגל כלכלית לחדש את אמצעי הלחימה העיקריים שלו. הטנקים הם מאותן שנים. הטובים שבהם הם טי-72. הצבא הסורי משתמש עדיין בטי-55, שהוא טנק מיושן יחסית, אבל במאסה, סדר גודל של 4,000 טנקים. אין לזלזל בהם אפילו שאינם מסוגלים להתחרות עם טנק המרכבה. אסד מכיר ביתרון האסטרטגי הישראלי, גם ביבשה, אבל בעיקר באוויר. סוריה לא חידשה את יכולת ההגנה האווירית שלה וחיל האוויר הסורי לא התפתח מספיק כדישיוכל להתמודד עם חיל האוויר הישראלי.
"הוא צריך מענה כלשהו, קודם כל הרתעתי, מול מדינת ישראל. לכן הוא משקיע במה שהוא רואה כמענה הרתעתי - טילי קרקע-קרקע ארוכי טווח, סקאד סי, שהקשת שלהם מכסה כיום את כל מדינת ישראל, ונשק כימי ובעתיד אולי גם ביולוגי. סוריה מייצרת בעצמה סקאד בי, סקאד סי וראשי נפץ כימיים מסוגים שונים. אסד משקיע גם בבניית מערכת מאסיווית של מנהרות האמורות להגן עליהם מפני תקיפות, בעיקר של חיל האוויר שלנו".
האם הסורים הצליחו להטעין את גז העצבים
VX על הרבה ראשי סקאדים?
"לא על ראשים רבים. אבל יש להם את היכולת לטעון את הגז על ראשי נפץ לטילים וגם על פצצות מוטסות. את זה הם עושים".
ומה באשר לנשק ביולוגי? האם הם בתחילת דרכם בתחום זה?
"לא בהתחלה, אבל הם בשלב הפיתוח".
האם הרוסים מסייעים להם?
"לצערנו, הפעילות הרוסית בתחום זה, בסוריה כמו במדינות אחרות, היא שלילית. חלק, כמו במקרה של אנטולי קונסביץ (מי שסייע לסורים לייצר את גז העצבים
VX) הוא על בסיס כספי אישי, אך חלק גם על בסיס של סיוע ממדינה למדינה".
גם בנשק לא-קונוונציונאלי?
"בסוריה זה בתחילת הדרך. לא בממדים של איראן, שם זה מאסיווי בשנה האחרונה".
האם הסורים מאמינים שקיבלו מישראל הבטחה לנסיגה ישראלית לקווי ה-4 ביוני 1967, או שזו אמירה לצורך הויכוח?
"הגדרה של קו ה-4 ביוני 1967 היא בעייתית, כי אין קו כזה. כשהסורים מדברים על הסכם שלום הם מדברים על נסיגה מלאה מהגולן, והם קוראים לזה קו ה-4 ביוני. מאחר שאין קו כזה - במפות הסוריות הקו שמופיע הוא הקו הבינלאומי - אז מדובר פחות או יותר על הקו הבינלאומי עם תיקונים כאלה ואחרים. הם לא מדברים על פשרה טריטוריאלית. אסד מוכן, להערכתי, ללכת להסכם שלום שבו הוא מקבל נסיגה מלאה מרמת הגולן ונותן שלום שיש בו סידורי ביטחון, כולל שטחים מפורזים ודילול כוחות, ונורמליזציה, שהיא לא יותר מהנורמליזציה המצרית".
ב-96' אסד חשב שיהיה הסכם שלום?
"אסד היה משוכנע כי ב-1996, במשא ומתן עם משלחתו של שמעון פרס בראשות אורי סביר, נגיע להסכם שלום שיביא לנסיגה מלאה, שהעסק ייגמר תוך כמה חודשים וההסכם ייחתם על מדשאת הבית הלבן. הכל הסתיים לפתע, ולהרגשתו של אסד לא באשמתו, אלא בגלל ישראל. כלומר, בגלל פעולות הטרור שהביאו אותנו להפסקת המשא והמתן.
"יש לזכור כי אסד הגיע למדריד מתוך כוונה להשיג את רמת הגולן תמורת שלום - אמ"ן הצביע על זה בשעתו. במהלך הזה ספג מספר אכזבות. ראשית, המערכת הערבית שהגיעה למדריד מאוחדת לכאורה, התפוררה. אחר כך, בספטמבר 93' הלכו הפלשתינאים לבד להסכם עם ישראל, ושנה לאחר מכן עשו זאת הירדנים. אסד נותר עם לבנון כגרורה, ועם האפשרות לאיים בטרפוד הנורמליזציה של מדינות המפרץ וצפון אפריקה עם ישראל. הוא אינו בטוח יותר שהתהליך המדיני יביא לו את מה שהוא רוצה - רמת הגולן בריבונות סורית".
איתות איראני
האם יש מידע חדש בנוגע לגורל הנווט רון ארד?
"הנחת העבודה שלנו היא שרון ארד חי. ברור לנו שהוא הגיע לידיים איראניות. ברור לנו גם הקושי הנוכחי של איראן להודות שהוא מוחזק בידיה - משום שאז תצטרך להסביר כיצד עשתה זאת במשך כעשר שנים. איראן מנצלת סוגיה זאת כקלף מיקוח, כדרך למימוש אינטרסים שלה מול גורמים שונים, כמו מדינות אירופה. כאשר התעוררה פרשת מיקונוס, בימים שלפני פסק הדין בבית המשפט הגרמני, איראן ניסתה לרמוז שיש על מה לדבר בניסיון להשפיע על פסק הדין. ברגע שניתן פסק הדין שוב חלה רגיעה".
הגבנו על הרמזים האלה?
"אני לא רוצה להיכנס למגעים החשאים. אנחנו פועלים להחזיר אותו בכל המישורים".
האם ידוע לנו מי אחראי לפעולת הטרור בדהראן, סעודיה, שבה נהרגו 19 אמריקאים?
"הסעודים ממשיכים להחביא אינפורמציה מהאמריקאים מחשש שתבוא תגובה איראנית נגד המשטר הסעודי. זה מדאיג. איראן הצליחה להעניק לטרור משמעות אסטרטגית אזורית, ליצור איום המשפיע על מדינות כמו ערב הסעודית ואולי גם על מדינות מפרץ אחרות, שרוצות להימנע מעימות אתה. במקרה של דהראן אנו מזהים טביעות אצבע איראניות באמצעות חיזבאללה-חיג'אז. מבחינתי זה חד-משמעי. האמריקאים מחפשים הוכחות ישירות".
לסורים יש קשר למקרה הזה?
"הפעילים שביצעו את הפיגוע וחומרי הנפץ שהגיעו לדהראן, הובאו בחלקם מלבנון דרך סוריה בשני ערוצים. אחד דרך ירדן והאחר דרך כוויית. אני לא אומר שהסורים היו בסוד הפיגוע, אבל אין ספק שהתשתית שקיימת בלבנון ובסוריה עמדה לרשות איראן ולרשות חיזבאללה-חיג'אז ואיפשרה להם לפעול".
יש לנו פרטים על פעילות טרוריסטית איראנית בארצות אחרות?
"איראן צריכה להדאיג את העולם הנאור וגם את העולם הערבי - משום שהיא מנסה ללא ליאות להביא לכך שיותר משטרים יהיו איסלאמיים. טורקיה היא דוגמה להשתלטות על ממשלה על ידי סיוע כספי. האיראנים בונים מסגדים, מרכזי תרבות וגני ילדים באזורים כפריים בטורקיה. טביעות אצבעות כאלה יש גם בסין, שם יש מיעוט מוסלמי המונה 20 מיליון איש. היום יש פעילות חבלה גם בסין. יש פיגועים. האיראנים פועלים בפיליפינים, בבוסניה ובארצות ערב ודרך חיזבאללה בלבנון. לא בכדי סולק השגריר האיראני מבחריין על רקע פעילות חתרנית, טרוריסטית, נגד המשטר. לא בכדי סולקו שני דיפלומטים איראנים מהשגרירות בירדן. הם נאשמו בארגון תאים חבלניים ובכוונהלהתנקש בחיי המלך. הם חותרים גם בסעודיה. יש להם קשר למחתרות בצפון אפריקה, הם תומכים בארגונים כמו ג'מעה איסלאמיה וטלאא' פתח, המתבסס בסודן ופועל בתוך מצרים.
"אנו חשנו את הטרור שלהם על בשרנו הן דרך חיזבאללה בלבנון והן באמצעות מנגנון טרור איראני המופעל דרך לבנון. הם היו אחראים לשיגור המחבל שהתפוצץ במלון לורנס במזרח ירושלים. בבית הכלא בישראל יש כיום פלשתינאים שגויסו על ידי האיראנים כדי לבנות תשתית חבלנית בשטחי האוטונומיה. ויש להזכיר כמובן את הפיגועים בארגנטינה. כל הארגונים הפלשתינאים נתמכים כיום, בהכשרה ובכסף, על ידי איראן. הג'יהאד האיסלאמי יתמוטט אם האיראנים לא יממנו אותו. החמאס מקבל מהם תמיכה כספית מאסיווית, אך יכול להתקיים בלעדיהם. יש לו נציג באיראן ואנשיו מתאמנים שם".
מה מצב פרויקט הטילים לטווח ארוך של איראן?
"החתירה האיראנית להשגת טילים ארוכי טווח ונשק בלתי קונוונציונאלי מדאיגה ביותר. אנחנו מזהים בשנה האחרונה פעילות אינטנסיווית רוסית. צפון קוריאה יצאה מהפרויקט ב-1994 מסיבות שונות. מה שנקרא פרויקט טיל הנודונג, שהיה לפרויקט משותף לאיראן ולצפון קוריאה, לא הושלם. האיראנים קיבלו את ה"חוכמה" של הפרויקט וחברו לגורמים אחרים, בשלב מסוים גם לסינים, ולבסוף מצאו את הרוסים שמהם הם מקבלים סיוע מאסיווי. לפי הבנתנו, זה סיוע של גורמים ממשלתיים רוסיים ולא של גורמים פרטיים".
סיוע רוסי
מדוע הרוסים מוכנים להסתבך באיראן בפרויקטים המנוגדים לאמנות בינלאומיות?
"בסיוע הזה אנו מזהים קודם כל אינטרסים כלכליים ואחר כך גם מדיניות חוץ, שהתחילה עם מינויו של פרימקוב כשר החוץ. מכיוון שרוסיה אינה יכולה לחזור למעמדה הקודם על בסיס חיובי, היא עושה זאת על בסיס של תכנים שליליים - שיתוף פעולה עם איראן; חידוש מגעים צבאיים עם סוריה; ניסיון להפריע לפיקוח על עיראק; אספקת טילי אס-300 לקפריסין היוונית כאיום על מדינות נאט"ו, כדי ליצור משקל נגד למה שנתפס על ידי הרוסים כאיום בגלל הרחבת נאט"ו. התוצאה היא, שאיראן מתקדמת לקראת השגת יכולת ייצור עצמי של טילים ארוכי טווח. ישראל תהיה בטווח הטילים האלה, ואתה גם מדינות באירופה".
האם קיימת פעילות דומה גם בתחום הנשק הכימי והביולוגי?
"בתחום הנשק הכימי יש לאיראן יכולת תעשייתית. בפיתוח הנשק הביולוגי היא מקבלת סיוע גם מגורמים רוסיים. כך, למעשה, בכל התחומים: בכימי, בביולוגי ובתחום הגרעין. למשל, בכור בבושהיר. מדוע צריכה איראן כור לאנרגיה כשיש לה עודפי גז ונפט?"
מהי הערכתך באשר למועד שבו יהיה נשק גרעיני באיראן?
"אנחנו מדברים על אמצע העשור הבא - אלא שהערכת הזמן הזו תלויה גם בגורמים נוספים. למשל, אם איראן תשיג חומרים בקיעים, לוח הזמנים יכול להתקצר. היא יכולה לעשות זאת בשוק השחור או בדרך אחרת. העברת חומרים בקיעים יכולה בהחלט לבוא ממדינות של ברית המועצות לשעבר".
ובתחום הביולוגי זה יהיה אנתרקס?
"הם בוחנים מספר חומרים, והם בשלבי פיתוח בעניין הזה".
אלימות פלשתינית
יעלון הוא התקיף ביותר בין ראשי קהיליית המודיעין בהערכתו על שיתוף הפעולה של הרשות הפלשתינית עם ישראל במלחמה בטרור. הוא האיש שקבע כי ארגוני הטרור הפלשתיניים הבינו שקיבלו בחודש מארס "אור ירוק" מערפאת לחדש את פעילותם. בעיני הרשות הפלשתינית נחשב אלוף יעלון כ"איש הרע".
האם אתה מפקפק ברצינותו של ערפאת ושל הרשות הפלשתינית באשר לתהליך השלום?
"הרשות הפלשתינית מחויבת לתהליך משום שזוהי האופציה האסטרטגית היחידה כרגע המאפשרת להם להגיע ליעדם, שהוא מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. מדינה, או משהו שקצת פחות ממדינה, משהו פחות מגבולות 1967 ועם אחיזה סמלית בירושלים. אך שיהיה ברור - הם מחויבם לתהליך כל עוד יראו את היעד הזה כבר-השגה. כאשר היעד הזה מאוים - הם עלולים לנקוט אלימות".
אתה עדיין סבור שערפאת נתן אור ירוק לחמאס?
"כן, בהחלט. אני טוען שהופעל כנגדנו בפעם הראשונה טרור באישור הרשות הפלשתינית. מודיעינית אני משוכנע בכך".
אתה זוכר את המשפטים המפורשים שנאמרו על ידי ערפאת?
"הצבענו על כך שלאחר אותו מפגש לילי בין ה-9 ל-10 במארס 1997, היתה הבנהבקרב ארגוני האופוזיציה, ארגוני הטרור, שאפשר לפעול. ואכן הארגונים פעלו לאחר מכן, בטווח של ימים, החמאס וגם הג'יאהד האיסלאמי. העובדה שכל הארונים הבינו אותו דבר מחייבת הסבר מצד ערפאת.
"בעקבות פתיחת המנהרה בספטמבר, נמשכה האלימות פחות משלושה ימים. במקרה הנוכחי, אחרי ההחלטה על הר חומה, האלימות נמשכה יותר. מאחר שערפאת הוא שיוזם, הוא גם זה שעוצר ברגע שנוצרת אצלו תחושה, שהשיג מאסה מספקת כדי שהנושא ישרת את האינטרסים שלו. המאסה הקריטית מבחינתו היא שהנושא מעסיק את העולם הערבי, את הזירה הבינלאומית ועולה על מסכי הטלוויזיה בעולם. אז אפשר לעצור את האלימות".
האם הגענו עכשיו לשלב הזה?
"כיום אנחנו נמצאים בסופה של תקופת המתנה פלשתינית וערבית. לא רק אצלנו המתינו ליועץ המשפטי לממשלה. גם העולם הערבי חיכה. זה הסתיים והנה אנו רואים את הנשיא מובראק משוטט בבירות העולם הערבי ושומעים התנעה מחודשת של פעילות מדינית גם במישור הפלשתיני.
האם ערפאת אינו מסתכן באובדן כל השגיו?
"אם ערפאת יחוש שהוא מצליח, בסיומו של המשבר, להגיע להישג המקדם אותו ליעד האסטרטגי שלו, הוא יסתפק בזה. אם יחוש שהוא לא מצליח להגיע לזה, אזי - ואני קובע חד-משמעית - הוא יחזור לאלימות.
"השיעור שערפאת למד מאירועי ספטמבר הוא, שבשלב זה לפחות הוא אינו מסתכן. גם במשבר הנוכחי הוא אינו בתחושה של איום. בראייתו, הוא זכה בהישגים באירועי ספטמבר. לעולם היה ברור שערפאת יזם אז את המשבר האלים. למרות זאת הוא לא שילם מחיר. לכן הלך למהלך אלים גם עכשיו, בעקבות אירועי הר חומה והפעימה הראשונה. באותה מידה יכול היה לנהל על כך משא ומתן".
האם ידוע לך מי נתן את ההוראה לפוצץ מטען בקפה אפרופו? האם היתה זו יוזמה עצמית של החוליה או מישהו שהבין מה שהבין מהפגישה עם ערפאת במארס, הוציא הוראה לחוליה?
"אנחנו בעיצומה של החקירה. ברור שהחוליה מחוברת איכשהו לחמאס-חוץ, שמפקדתו בדמשק. הקישור בסופו של דבר הוא לדמשק. איזו פקודה הם קיבלו ובאיזה שלב, זה עדיין בחקירה. זו לא חוליה שהחלה לפעול אחרי ה-10 במארס. היא פעלה לאורך זמן אך מישהו בחמאס החליט אז שבמקום פיגועי ירי שנהגו לעשות עד אז, השעה נוחה לפיגוע באפרופו".
יש כרגע יש אור צהוב מהרשות הפלשתינית להימנע מפעולות טרור?
"בעקבות הפיגועים בגוש קטיף פעלה הרשות נגד הג'יהאד האיסלאמי, למרות שהאשימה את ישראל באחריות לפעולות אלה. לדעתי, כרגע מבין הג'יהאד שאסור לו לבצע פיגועים שישפיעו על הרשות. אם יעשה פיגועים, הוא יעשה אותם באזורים אחרים ששם 'אין בעיה'. החמאס מבין אותו דבר".
נאמר שעכשיו יש שיתוף פעולה נקודתי, במצבי חירום, עם הרשות הפלשתינית. למה הכוונה?
"שיתוף הפעולה כיום נועד רק לצורך זכייה בנקודות אצל הבורר האמריקאי. מאחר שהאמריקאים פנו בסוגיה מסוימת, כמו במקרה של שרון אדרי, אז אי אפשר להימלט מזה. אבל אני לא מזהה מלחמה של הרשות הפלשתינית בתשתית הטרור. האמריקאים בסוגיה זו, כמו בסוגיות אחרות, מתוך אינטרס להמשכו של תהליך השלום, פועלים כדי לזכות את ערפאת".
מהם הקריטריונים שלך לשיתוף פעולה אמיתי במלחמה בטרור?
"שהמנגנונים של ערפאת יפעלו במלוא הכוח. יש לי רשימה של פעילי הג'יהאד והחמאס ועד שאני לא אראה אותם יושבים מאחורי סורג ובריח, לא אוכל לומר שערפאת פועל ברצינות, ואינני מתכוון למעצר של גורמים פוליטיים ודתיים".
מה עשו הפלשתינאים עם המידע שמסרתם להם?
"הם לא עצרו את האנשים, וכשעצרו לא חקרו באופן רציני. הצבענו על הפעילות של החזית העממית מערי המקלט בראמללה יריחו. מסרנו שמות של פעילי טרור אך לצערי לא טיפלו במידע. בפיגוע בבית אל, שבו נרצחה איטה צור ובנה, התרענו עליו מראש.
מהיכן מגיע הנשק לארגוני הטרור?
"אין בעיה של רובים ותחמושת או של חומרי נפץ. זה מגיע בהברחות. אנו הצלחנו בעבר לייבש את השטח. ההברחות הן ממצרים דרך מנהרות ומהים, ולצערנו יש אח"מים פלשתינאים המנצלים חסינותם להברחת אמצעי לחימה".
מה עמדתך בנוגע להפעלת המעבר הבטוח בין רצועת עזה לגדה?
"כל עוד אין שיתוף פעולה ביטחוני ולחימה אמיתית בטרור, לא אמליץ על הפעלת המעבר הבטוח, שדה התעופה בדהנייה והנמל, מפני שאין יכולת לפקח על מה שנכנס ומה שיוצא".
מחויבות מצרית
האם התחולל שינוי בגישתה של מצרים לתהליך השלום עם ישראל?
"מצרים רואה בתהליך השלום אופציה נבחרת. כל קיפאון, כל איום על התהליך מאיים בעצם על האסטרטגיה המצרית וגורם לפגיעה ביכולתה להוביל את העולם הערבי למימוש השלום. זו גם פגיעה בקשר עם ארה"ב ובפירות כלכליים. פגיעה בתהליך השלום נתפשת בעיני מצרים כאיום על יציבותה הפנימית כי זה יעלה מיד גורמים אופוזיציוניים ויחזק כוחות שליליים באזור, כמו איראן.
"לכן מצרים רואה את עצמה מחויבת, והיא גם מעוניינת בהמשכו של תהליך השלום. בהמשך התהליך, עצם העובדה שישראל תיתן לפלשתינאים, למשל, משהו שהוא מדינה, ולסורים בחזרה את רמת הגולן, זה יחזיר את ישראל לממדיה הטבעיים במידה מסוימת. זה אולי יחליש את ישראל וגם בזה המצרים רואים ברכה. מצרים עושה הכל גם כדי למנוע התפשטות כלכלית ישראלית, וגם רוצה לראות את ישראל מתפשטת מיכולות צבאיות, כמו יכולת גרעינית שהיא מייחסת לנו".
המצרים אמרו שלא יישבו בחיבוק ידיים אם יקרה משהו בין ישראל לסוריה ובהקשר לכניסת צה"ל לשטחי האוטונומיה. למה הכוונה?
"את ההצהרה בקשר לפלשתינאים אמר הרמטכ"ל המצרי אחרי מאורעות ספטמבר. הוא אמר שההסלמה בסכסוך בין ישראל לפלשתינאים משפיעה על ביטחונה הלאומי של מצרים. מצרים לא תהיה מוכנה לקבל מצב כזה ולא תאפשר להמעיט בחשיבות תפקידה באזור, כך אמר. הרמטכ"ל המצרי מדבר מעט מאוד ואם דיבר, כנראה נדרש לעשות זאת. כנראה הכוונה לומר, שבמקרה כזה יהיה צורך להגיב ולעשות משהו בתחום הצבאי. מה ייעשה? עד שמגיעים למהלכים צבאיים מצריים יש כמה תחנות בדרך. למשל, ניתוק יחסים דיפלומטיים, או החזרת שגריר. מצרים מבהירה ששבר בתהליך יוביל אותה לנקיטת פעולות, בוודאי מדיניות, אבל ייתכן גם צבאיות".
"האמירה השנייה היתה של הנשיא מובראק בקשר לסוריה. הוא אמר שאם ישראל תתקוף את סוריה, מצרים לא תוכל לשבת בחיבוק ידיים. זו אבחנה חשובה: הוא רואה במדיניות הישראלית פוטנציאל להסלמה - כולל ליוזמה התקפית ישראלית נגד סוריה - והוא אמר זאת כדי לאיים על ישראל שלא תלך למהלך כזה".
האם בתרגילים שלהם אנו משמשים אויב במלוא מובן המלה?
"התרחיש המצרי בוודאי מתייחס לישראל. אך טעות לומר שמצרים מתכוונת לתקוף את מדינת ישראל במציאות המדינית הנוכחית. זה לא עומד כרגע על הפרק.
("הארץ",
11.05.1997)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 28-04-2015 בשעה 11:31.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #16  
ישן 29-04-2015, 09:30
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
סיכום כהונתו של הרמטכ"ל אהוד ברק ב"הארץ", 1994
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...29/27278088.pdf


רמטכ"ל בחזית השלום\ מאת זאב שיף
במשך כארבע שנים פיקד אהוד ברק על צבא שהוטלו עליו משימות שלא הכיר בעבר. כדי לאמוד את הצלחתו יש לבחון את ההבדלים בין הצבא שקיבל לידיו ב-1991 לזה שהוא מוסר לידי אמנון שחק. מאזן ההצלחות והכישלונות של הרמטכ"ל היוצא
מי שיחטט בארכיונים יתפלא ודאי לגלות כי בשלושת העשורים האחרונים, ואף קודם לכן, לא היה רמטכ"ל שסיים את תפקידו בלי שנמתחה ביקורת על הדרך שניהל בה את הצבא. מכלל זה יוצא, אולי, משה דיין. אפילו הרמטכ"ל המנצח של מלחמת ששת הימים, יצחק רבין, לא נמלט מביקורת. מקורביו של דיין באו חשבוןעם רבין על חלקו בניצחון בניסיון לזקוף את האשראי לזכותו של שר הביטחון החדש, משה דיין.
החצים שהופנו כלפי יתר הרמטכ"לים היו חדים עוד יותר. כך חיים לסקוב שנדחק מתפקידו בטרם זמן, חיים בר-לב, רמטכ"ל מלחמת ההתשה, דוד אלעזר, רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, ויורשיהם - מרדכי גור, רפאל איתן, משה לוי ודן שומרון. בדרך כלל חולפות שנים עד שההישגים והכישלונות נראים באור בהיר יותר. מתקיים כאן הפסוק, שדיין נהג לחזור עליו, כי זהו עם הקם על מנהיגיו. מתברר כי לא רק על מנהיגיו, כי אם גם על מפקדי צבאו. ואהוד ברק אינו יוצא דופן בעניין זה. שופטים אותו בצוננין וברותחין.
כיצד אומדים את הישגיו של רמטכ"ל? המדד העיקרי כרוך בהשוואה בין הצבא שקיבל לידיו כאשר החל בתפקידו ובין זה שהוא מעביר ליורשו. האם נטע ביער של צה"ל שתילים בריאים בשביל הדורות הבאים; האם מימש את היעדים שקבע לעצמו בתחילה והאם צה"ל חזק ויעיל יותר בעת עזיבתו. כל אלה, כמובן, על רקע התקופה שפעל בה, בהתחשב בתנאים הביטחוניים והמדיניים ובאילוצים אחרים (למשל, קיצוץ ניכר בתקציב הביטחון, נסיגות). קודם לכל יש להשוות איפוא בין הצבא שקיבל אהוד ברק מדן שומרון באפריל 1991 ובין זה שהוא מוסר לידי אמנון שחק בינואר 1995.
תקופת כהונתו של ברק כרמטכ"ל יוחדה בכמה עניינים. מצד אחד מצא עצמו צה"ל, בעקבות ההסכמים עם אש"ף, בנסיגה משני אזורים של ארץ ישראל - רצועת עזה ואזור יריחו. מצד שני, נמשך ואף הועמק הטרור. למרות תהליך השלום היה על צה"ל והשב"כ להתמודד עם טרור איסלאמי גובר, שהתבטא בין השאר בפעולות התאבדות. במלחמה זו תפס החמאס את מקומו של הפתח. אף שמזמן לא היה צה"ל מעורב בגירוש מסיווי של בני-אדם מהשטחים, הוטל עליו, בהמלצתו של ברק, לבצע גירוש של מאות אנשי חמאס ללבנון, לתקופה מוגבלת.
המאבק בטרור האיסלאמי נעשה קשה יותר. הדבר התבטא גם במלחמה מול חיזבאללה באזור הביטחון בלבנון וגם מחוץ לגבולותיו. כאן יצא צה"ל למבצע צבאי (דין וחשבון) שתכליתו היתה גירוש של מאות אלפי בני-אדם מבתיהם במטרה להפעיל לחץ על ממשלת לבנון, כדי שזו תלחץ על חיזבאללה לחדול מהפגזת יישובים ישראליים. מבצע זה היה מסובך ועורר בעיות שונות, אך איני מקבל את הגישה הפשטנית כי הוא נכשל. אלה שסברו כי הוא נועד לאפשר לישראל להפגיז בחופשיות כפרים לבנוניים, נחלו אכזבה. אך אלה הרואים את יעדו בשמירת השקט והפעילות הכלכלית והתיירותית בצפון הארץ, יפרשו זאת אחרת. מה שמבלבל הוא,שבעקבות המבצע נאלץ צה"ל להתמקד בקרב עם חיזבאללה בשטח גיאוגרפי מצומצם, אזור הביטחון בדרום לבנון. וכאן, מסיבות מבצעיות, אין צה"ל מצליח לממש את עוצמתו ולכופף את ידו של חיזבאללה.
צה"ל הוטל לתהליכים שלא נקרא להתמודד עמם בעבר, ודאי שלא בהיקפים כאלה. הוא הוזמן על ידי ראש הממשלה ושר הביטחון להיות מעורב ישירות במשא ומתן המדיני עם הפלשתינאים ומדינות ערב. כמה מאלופי המטכ"ל, ובראש וראשונה הרמטכ"ל אהוד ברק וסגנו אמנון שחק, לקחו חלק פעיל במשא ומתן. לברק היה תפקיד מפתח כיועצו של יצחק רבין בעניין הפלשתיני ואילו במשא ומתן עם הירדנים מילא תפקיד ישיר. ערב שחרורו מצה"ל, כאשר יצא לוואשינגטון להיפגש עם הרמטכ"ל הסורי חיכמת שיהאבי, התברר כי לברק תפקיד חשוב גם בסוגיית ההסדרים הביטחוניים עם סוריה.
היו שמתחו ביקורת על המעורבות המופרזת של צה"ל בתהליך המדיני. ייתכן כי מדי הגנרלים של צה"ל בלטו יתר על המידה בשורה הראשונה של העוסקים בתהליך המדיני. אך אם יש הדואגים שמא צה"ל, בראשותו של ברק, הכתיב למדינאים את מהלכיהם, הרי אין בסיס לחששם. הכל נעשה על פי בקשתו של ראש הממשלה ובפיקוחו המלא.
המגעים המדיניים גילו כי במהותו ברק הוא אולי אישיות מדינית יותר מאשר דמות צבאית. אני מאמין כי היה יכול להצליח כשר ביטחון יותר מאשר כרמטכ"ל. במגעיו עם הדרגים האמריקאיים הבכירים ביותר, למשל, זכה לשפע מחמאות על הדרך שהציג בה את בעיותיה האסטרטגיות של ישראל בעתיד ואת האמצעים שיידרשו לה כדי שלא להיחשף יתר על המידה לסכנות. חשוב, על כן, שכשרונותיו של ברק לא יבוזבזו בעתיד על תחומים שוליים.
זהו צדו האחד של המטבע. מצד שני, אולי דווקא בגלל תהליך השלום, נקלע צה"ל בתקופת פיקודו של ברק למצב מסובך עוד יותר מבעבר אל מול המתנחלים בשטחים. תחילה, בעקבות הטבח במערת המכפלה ודו"ח ועדת שמגר, התברר כי הצבא מקל בהשלטת החוק והסדר על המתנחלים. כאשר הוחל במימוש ההסכמים עם הפלשתינאים, פתחו חלק מהמתנחלים ומאנשי הימין הקיצוני בהתקפות על הצבא. צה"ל החל נדחק ממרכז הקונסנסוס הלאומי, ובין קיצוני הימין היו אף שכינוהו "צבא כיבוש".
וכאילו לא די בזה, נקלע ברק למשבר אמון שספק אם מי מקודמיו נתקל בו. בראש החץ של המשבר הציבורי הזה עמדו הורים שכולים שבניהם נהרגו בתאונות אימונים בצה"ל, והוא הגיע לשיאו בתאונת צאלים ב' ובמשפטים שבאו בעקבותיה.
רבים סבורים, בטעות, כי מספר חיילי צה"ל הנהרגים כיום בתאונות גדול מאי-פעם בעבר. הרחיק לכת עיתון אחד שניסה לרמוז כי יש אולי להטיל ספק במספר הרוגי התאונות שצה"ל מוסר לפרסום; כאילו קוברים בסתר חיילים שנהרגו בתאונות. טענה כזאת נשמעה רק פעם אחת בתולדות צה"ל, אחרי קרב לטרון במלחמת העצמאות.
למעשה, המצב הפוך. דווקא בתקופת כהונתו של אהוד ברק כרמטכ"ל, וליתר דיוק החל בשנת 1992, חלה ירידה ניכרת במספר נפגעי התאונות. בשנתיים האחרונות היה מספר ההרוגים בתאונות שונות הנמוך ביותר מאז 1978. ב-1993 נמנו 17 הרוגים, ששבעה מהם מתו בתאונות דרכים. ב-25 - 1994 הרוגים, 11 מהם בתאונות דרכים. לעומת זאת - ב-1978, למשל, נהרגו 89 חיילים בתאונות, מהם 46 בתאונות דרכים. עשר שנים לאחר מכן, ב-1988, נמנו 48 הרוגי תאונות, 25 מהם בתאונות דרכים. עוד בנאום ההכתרה שלו כרמטכ"ל, שנשא לפני הקצונה הבכירה, דיבר ברק על התאונות. בין השאר אמר אז: "זהו מבחן עליון לצבא, כי הציבור בישראל מפרש אותו, בצדק, כביטוי ליכולתנו להשתלט על מה שקורה בחצרנו שלנו, עוד לפני שהאויב ירה ירייה ראשונה".
כשקיבל ברק את נס הרמטכ"ל הוא ידע היטב מה בכוונתו להשיג בתקופת כהונתו. על פי הנאום שהשמיע ב-7 באפריל 1991 לפני כנס של קצינים בכירים מכל זרועות צה"ל וחילותיו, אפשר לקבוע אילו מטרות הציב לעצמו, ומכאן - מה השיג ומה לא עלה בידו. במשך ארבעים דקות ניתח אז את המצב שצה"ל מצוי בו, את המבחנים שיעמוד לפניהם לדעתו ואת הסכנות האורבות לארגון גדול מסוג זה. עוד הבהיר, אילו עדיפויות הוא מתכוון לקבוע בחלוקת המשאבים ומהם הערכים שהוא רוצה להקנות לצבא. "אם לא נשקע בשביעות רצון עצמית, שהיא אולי האויב הכי חמור של מערכת ביצועית, אם נדע להתרכז בעיקר, להבחין בו - יש סיכוי טוב שנוכל לגבש קבוצות איכות מובילות בשורה שלמה של תחומים בצבא", אמר אז ברק לקצינים.
האם השיג כל זאת? המאזן מעורב. יש תחומים שברק יכול לרשום לו בהם הישגים ברורים בהשוואה ל-1991. יש עניינים שנשארו בעייתיים ולא חלה בהם התקדמות. יש תחומים שהסתבכו והרמטכ"ל הבא יצטרך להתירם.
הבעיה הקשה ביותר היא, שלמרות תהליך השלום וההסכם עם אש"ף, נבלע צה"ל מאז 1991 עמוק יותר בתוך השטחים ובענייני הביטחון השוטף. המצב הסתבך חרף מאמציו של המטכ"ל ואף שבאורח פורמלי היתה האינתיפאדה אמורה להיפסק בעקבות הסכם אוסלו. התחזית בעניין זה אינה מבשרת טובות גם לאמנון שחק. ההיבלעות בשטחים מוצאת את ביטוייה השליליים בתחומים שונים, כמו הירידה בהיקף האימונים של הצבא הסדיר בשנתיים האחרונות. רק בחודשים האחרונים אומנו סוף סוף שתיים מחטיבות חיל הרגלים - גולני ונח"ל - ואימון נרחב של שתיים נוספות מתוכנן בקרוב.
בעיה כאובה אחרת היא הירידה בהשקעות במחקר ופיתוח בצה"ל. עניין זה אינו מתיישב עם כוונתו של ברק להקפיץ את צה"ל לשדה הקרב החדיש. לעומת זאת תפחו ההוצאות השוטפות בצבא, חלקן שלא באשמת המטכ"ל. סעיף התגמולים והשיקום, למשל, גדל בתקופתו של ברק ב-149 מיליון שקל רק מחמת הריבוי של נכים ומשפחות שכולות.
מי שבוחן את התעצמותו המרשימה של צה"ל בשנות פיקודו של ברק ישמע טענות שונות, הן בכוחות היבשה והן בחיל האוויר. חיל הים מלקק שפתיו בשקט על הישגיו. הבעיה טמונה בכוחות היבשה דווקא, ודאי כאשר משווים את הישגיהם לאלה של הזרועות האחרות. הפערים בין הכוחות הדרושים לאלה הקיימים גדולים יותר בהתחשב במשימות שיוטלו על כוחות היבשה, וביצוע המשימות האלה יקשה עליהם יותר במקרה של מלחמה. מצבו של חיל הרגלים מסובך במיוחד בגלל מחסור באמצעי לחימה שונים. גם היקפו ואיכותו של הנשק הארטילרי הצטמצמו בשנים האחרונות, אך ההחלטה לרכוש את הרקטות MLRS האמריקאיות עשויה לאזן את המצב. רכש זה יסייע לחיזוק עוצמת האש של צה"ל, שנחלשה יחסית בשני העשורים האחרונים.
עוד ברשימת הבעיות, עניין המשמעת. גם אותה טרח ברק להזכיר בנאום ההכתרה שלו. "המשמעת היא מוחלטת", אמר אז, "אין חלוקה בין משמעת מבצעית למשמעת מינהלית. שום קצין בשום דרגה אינו רשאי ליצור מצב, לא באמירה, לא במעשה ולא בקריצה ובהעלמת עין, שבו המשמעת חתוכה לפי דרגים. דהיינו: מתחתי ומטה יש משמעת ברזל. מעלינו יש מטומטמים, מבולבלים או מנותקים, ואנחנו כבר נסתדר איכשהו עם התוכן או עם הכוונה ורוח הפקודות שיירדו מהם". אבל המשמעת עודנה בגדר בעיה בצה"ל, ובתוכה הופעתם של חיילי צה"ל. אפילו כשמשווים אותה להופעת השוטרים והחיילים הפלשתינאים, וודאי בהשוואה לחיילים הירדנים. בעיה זו מועברת עתה מידי ברק לידיו של שחק, כשם שהועברה משומרון וקודמיו לברק.
גם רשימת ההישגים אינה קצרה, וכאן יצוינו החשובים שבהם. חלק מהם ייתנו את אותותיהם רק בתקופת כהונתו של אמנון שחק כרמטכ"ל. בראש וראשונה עומדת ההחלטה להאריך את זרועו של צה"ל ובכך לחזק את יכולתו האסטרטגית. אויבים קשים לישראל עלולים לפעול נגדה גם ממרחק ניכר. בעבר דובר על כך רבות, אך מלחמת המפרץ חשפה ליקויים אסטרטגיים חמורים. מאז נעשים מאמצים קדחניים לתקנם, ולדעת כמה מומחים מן הראוי אף להגבירם. חיזוק זרועו הארוכה של צה"ל מתבטא בכמה תחומים: קודם לכל בחיל האוויר, באמצעים מיוחדים שונים, וגם בחיל הים, שהיה לזרוע מודרנית ויעילה.
מצבו של חיל האוויר היה נושא לוויכוח. בצד ההחלטה לרכוש מטוסי F-15 ומסוקי קרב אפאצ'י נאלץ החיל, בגלל מחסור קשה בתקציב השוטף, לסגור טייסות ישנות, להכניס שינויים בבסיסי התעופה שלו ועוד. בעתיד יהיה זה אמנם חיל אוויר קטן יותר, אך מתקדם ואיכותי מאוד. מידת הדיוק בשיגור התחמושות המתוחכמות, גם בחשיכה ובמזג אוויר קשה, ובטווחים גדולים יותר - תגבר. עם זאת, בגלל ההפחתה במספר מטוסיו לא יוכל חיל האוויר להגיע למקומות רבים בעת ובעונה אחת, ודומה כי בראש וראשונה יסבלו מכך דווקא כוחות היבשה, המצפים תמיד לקבל מיד סיוע אווירי מעל לראשם.
בתקופת כהונתו של ברק הצליח צה"ל להפעיל כראוי את תוכנית העבודה הרב-שנתית שלו, "מרקם"; בעבר ראינו כיצד תוכניות כאלה קורסות לאטן. גם מבקר המדינה ציין זאת לטובה. במסגרת תוכנית זו פסע צה"ל קדימה בכניסה אל שדה הקרב החדיש, בעיקר בתחום החימוש המתוחכם המדויק (חמ"ם). אמנם אין לראות בחמ"ם תשובה לכל, ובפרט אם הוא בא על חשבון עוצמת האש האחרת, אך הדבר יאפשר לצה"ל פגיעות איכותיות רבות יותר באויב. המבחן יהיה אם אכן יצליח צה"ל להטות לטובתו את יחסי השחיקה בשדה הקרב.
לא רק בתחום המבצעי נרשמו הישגים. למבנה הצבא היתוסף פיקוד העורף, כאחד מלקחיה של מלחמת המפרץ. שיטות הניהול שופרו בכלל. בניהול כוח האדם בצה"ל, שהוא בעיה סבוכה, חל שיפור בתחום המיון והגיוס של משרתי החובה, אך יש צורך עוד בעשייה רבה בתחום של ניצול כוח האדם לאחר מכן, ובעיקר בעניין המילואים. כאן יש בזבוז רב, המגביר את תחושת האי-צדק בחלוקת הנטל של אנשי המילואים.
המסקנה הנובעת מכל אלה היא, שצה"ל של 1995, הנמסר לפיקודו של אמנון שחק, עוצמתו הצבאית גדולה יותר מעוצמת הצבא שנמסר לידי ברק ב-1991. ההשקעות בו, באנשים, בכלים ובמערכות נשק, מבטיחות כי בשנים הקרובות יהיה צה"ל חזק עוד יותר.
("הארץ", 30.12.1994)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 29-04-2015 בשעה 09:35.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #17  
ישן 01-05-2015, 08:35
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מח"ט הצנחנים, אל"מ אליעזר טולדנו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

מח"ט הצנחנים כבר מחכה לחזור למנהרות של חמאס


מח"ט הצנחנים כבר מחכה לחזור למנהרות של חמאס\ מאת אמיר בוחבוט
"אם האויב כולו מתחת לפני הקרקע לא נהיה זרים למרחב הזה", אומר אל"מ אליעזר טולדנו בריאיון לוואלה! NEWS. "בדיאלוג המלחמתי בינינו, חמאס אמר מילה - ואני למדתי. עכשיו אני בא עם מילה, יש לי מה להראות לו במלחמה"
המסוק של שר הביטחון משה יעלון נחת בשבוע שעבר בשטח אימונים בצפון הארץ. מפקד אוגדה 98, תת-אלוף אמיר ברעם, ומפקד חטיבת הצנחנים, אלוף-משנה אליעזר טולדנו, קיבלו את פניו של יעלון וסימנו לו את הדרך אל האוהל הצבאי שהוקם בלב השטח לרגל התרגיל שנערך במקום. השניים הציגו לשר את התרחישים שעליהם מתאמנים הכוחות, על גבי מפות ומסכי מחשב. מהר מאוד ניתן היה להבין - התרחישים שעליהם מתאמנים החיילים בעלי הכומתות האדומות מגמדים את מהלכי מבצע "צוק איתן" בקיץ האחרון.
בתום ביקור שר הביטחון התפנה מפקד חטיבת הצנחנים לריאיון מיוחד לוואלה! NEWS. "אני לא מעוניין שהריאיון יהיה אישי. אנחנו מדברים על החטיבה ומה שניתן להגיד על התרגיל", הצהיר אל"מ טולדנו, הידוע בשפה הציורית שבה הוא משתמש, שפה שמתובלת באנקדוטות ובקטעי שירה. "אנחנו עושים תרגיל חטיבה מאוד מושקע עם שילוב רב של פלטפורמות ניידות מכל הסוגים באוויר וביבשה", אמר המח"ט בעודו יושב על סלע ולוגם קפה שחור שהגיש לו חייל מילואים, שהיה פקוד שלו לפני שנים רבות.
במהלך התרגיל פשטה חטיבת הצנחנים על יעדים באמצעות מסוקי סער של חיל האוויר. בשונה ממבצע "צוק איתן", שבו מרבית הפעילות הייתה במרחק שני קילומטרים מגדר המערכת, הפעם נדרשו החיילים, בסיוע כוחות מיוחדים, להשתלט על אזורים בעומק שטח האויב והרחק מגבולות המדינה. אחד התרחישים שעליהם התאמנו החיילים הוא "מבצע קינוח" ממלחמת יום הכיפורים, שבו כבש צה"ל את החרמון לאחר שנפל לידי הסורים. כדי להמחיש את עומק הפעילות, הציגו המפקדים בשטח את בית החולים הנייד שבו יכולים הצוותים הרפואיים לבצע ניתוחים דחופים. מכל אלה ניתן ללמוד דבר אחד - צה"ל נערך לאיומים גדולים הרבה יותר מהמבצע האחרון בעזה.
"אנחנו עושים שיתופי פעולה מאוד רציניים שכוללים מטוסי תובלה, מסוקים והטסת מלאים", אמר אל"מ טולדנו. "אנחנו מנסים ליצור איזון בכל החטיבה בין העומק לחזית. מצד אחד, חטיבת הצנחנים צריכה לפעול בעומק כמו במבצע האוואלי (נהר אל-אוואלי בדרום לבנון שבו פעל צה"ל - א"ב) במלחמת לבנון הראשונה ודומיו, ומצד שני, לדעת להתמודד עם החזית כמו ב'צוק איתן'".
אף שמבצע "צוק איתן" התרחש בשטח קטן בהשוואה להיקף השטחים שבהם מתאמנת החטיבה האדומה, עדיין ניתן להפיק ממנו ידע רב ולהשליך אותו על איומים עתידיים: "ב'צוק איתן' הבנו קודם כל את החוזקות שלנו", הדגיש מפקד החטיבה. "למדנו שאת הקרב הרב-החילי - חי"ר, טנקים, הנדסה וארטילריה - אנחנו עושים טוב. אפילו את הקרב הבין-זרועי אנחנו עושים טוב - חיל האוויר, חיל הים, וחיל היבשה. אלו הדברים שחששנו לגביהם, שאולי בגלל תדירות האימונים אנחנו לא במקום מספיק טוב והיינו רוצים להתאמן יותר".
לפי תחילת התמרון הקרקעי ב"צוק איתן", התאמנו הכוחות שבפיקודו של אל"מ טולנדו במשך עשרה ימים. המח"ט רמז בדבריו לכך שהאימון אפשר למפקדים וללוחמים לצמצם פערים ולהתכונן טוב יותר למערכה. "ראינו לוחמים איתנים ברוחם. ראינו גילויים של רוח לחימה משמעותית. ראינו מקצועיות, חדות והקרבה. בעיניי, בלתי רגילה".
הוא ציין גם את החיבור בין הכוח הלוחם לבין המודיעין, תוך מזעור הפגיעה בבלתי מעורבים, חיבור שרק הולך ומשתפר. אף שבמבצע נהרגו יותר מ-2,000 פלסטינים, מחציתם היו חברים בארגון טרור. פחות מאלף מבין הנפגעים הם אזרחים לא מעורבים בטרור, וזהותם של השאר לא ידועה.
עם זאת, אל"מ טולדנו לא מתעלם מנקודות התורפה של המבצע, שעליהן, לדבריו, יש לעבוד ולפעול. "יצאנו מ'צוק איתן' עם רשימת פרויקטים ארוכה", אמר. "נצטרך לשכלל את העבודה שלנו בלחימה תת-קרקעית, אנחנו כבר בתוך הסיפור הזה. בין השאר נצטרך ללמוד להיות מדויקים יותר, לעשות יותר עם פחות. זה תמיד נכון לצבא הישראלי, ליצור את האפקטיביות הכי גבוהה. זו משנה בן גוריונית".
"המנהרות - לא אתגר פנטזיונרי"
אני מבקש מהמח"ט לחדד את דבריו בנוגע לסוגיית המנהרות והטיפול בהן – דבר שנתפס בעיני רבים כטראומה לאומית שצה"ל נערך אליה ברגע האחרון. יש בתשובה שלו סוג של חשבון נפש: "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להיות זרים למרחב הדומיננטי של האויב. אם האויב כל כולו מתחת לפני הקרקע, אין סיכוי שאנחנו נהיה זרים למרחב הזה, אם האויב הוא בתוך הסבך - אני לא אהיה זר לסבך. אני חותר למגע עם האויב כדי להרוג אותו ולנצח בקרב. אני הולך לאיפה שהאויב נמצא. אנחנו מתוודעים הרבה יותר לאירוע הזה. יש לנו מומחים לכך ואנו מפתחים מחשבה על האופן שבו אנחנו מתמודדים עם האתגר הזה. בעיניי זה לא אתגר פנטזיונרי".
היה פער בתחום המנהרות. מה אתה מצפה היום מהלוחמים שלך?
"תת-קרקע הוא ביטוי של חשיבה מקצועית של האויב שבה הוא מביא את קיזוז היכולות (של צה"ל). אני אומר שבדו-שיח ביני לבין האויב, שמנוהל על ידי תפיסות, אמצעי לחימה וטכניקות קרביות, הוא אמר מילה - אני למדתי. עכשיו אני בא עם מילה, יש לי מה להראות לו במלחמה".
אתה מדבר לא מעט על הצורך להיות מדויקים. מה כוונתך? פגיעה בחלון בית? קליעה? הימנעות מפגיעה בבלתי מעורבים?
"להיות יותר מדויקים. זה עניין שנגזר מהעובדה שיש עומס במשימות ובאתגרים, שיש מגבלת משאבים. לא רק כסף אלא גם זמן. אם אני אשקיע יותר מדי בתת-קרקע זה יבוא על חשבון איום אחר מגזרה אחרת. יש לנו ריבוי אתגרים והדיוק הוא היכולת לברור את האתגרים הנכונים מול התרחישים שעלולים לפקוד אותנו. עלינו לדייק את האש, לברור איזה הישג יביא לניצחון באופן מהיר יותר".
לדברי אל"מ טולדנו, יש לשפר את הדיוק בכל הנוגע להתמודדות עם האוכלוסייה האזרחית. "במלחמת יום הכיפורים לא הייתה התמודדות עם אוכלוסייה. אני נכנסתי לאזורים בעזה שבהם הייתה אוכלוסייה. האוכלוסייה היא חלק מהמקצוע שלי. זה גם כן דורש דיוק - לדעת מי האויב ומי בלתי מעורב. זה חלק מהמלחמה".
"אני נלחם עם החטיבה איך שאני בוחר"
דובר רבות על סוגיית הנגמ"שים. פורסמו תחקירים. איך אתה רואה את הנושא הזה?

"שדה הקרב דורש ניידות. מי שלא יהיה נייד, הקצב שלו יהיה איטי, היכולת שלו לצבור הישגים תהיה איטית והוא לא יהיה רלוונטי", אמר. "אנחנו צריכים לדעת לנצח עם מה שיש ולא עם מה שהיינו רוצים. בכל הנוגע למה שהיינו רוצים שיהיה, יש את המטה כללי ויש גופים של בניין כוח והם נמצאים איתנו בשיח. הם רוכשים את מה שצריך וקצב הרכש מתבצע על פי קצב התעשיות וכן הלאה, אנחנו לא קופאים במקום. הציווי הוא להילחם קודם כל עם מה שיש, אבל זה לא אומר שלא צריך לבחור את הפלטפורמה הנכונה לאתגר הנכון", הוסיף. לדבריו, "בתרגיל החטיבה אני עושה שימוש בנגמ"שים. יש לנו בין היתר נגמ"ש מסוג M-113 ואני מפעיל גם ג'יפים. אם פצמ"ר נופל ליד M-113 אתה מוגן".
אם בעוד שתי דקות אתה צריך לתמרן לעזה או ללבנון השאלה איזה כלי לקחת זו הערכת מצב מח"ט או הוראה של מפקד אוגדה שיורדת אליך למטה?
"אף אחד לא יגיד לי מה לקחת ואף אחד גם לא יגיד לי גם מה לא לקחת. אני נלחם עם החטיבה איך שאני בוחר. זה עניין חשוב מאוד שלמדנו במלחמת לבנון השנייה. אני מפקד החטיבה".
ניתן לראות כי העיסוק התקשורתי בעולמו של המח"ט, בדגש על ההחלטות שקיבל מפקד חטיבת גולני, אל"מ רסאן עליאן, לפני הקרב הידוע בסג'עיה, מפריע לו מאוד ומוציא אותו משלוותו. הניתוח של קרב סג'עיה והביקורת שנשמעה נגד החטיבה החומה גורמת למפקד חטיבת הצנחנים לצאת להגנת עמיתו. "אפשר להיכנס ברגל, אפשר להיכנס בג'יפים ובנגמ"שים. צריך לבחור את הפלטפורמה בהתאם לאיומים ולהערכת המצב. יש ניהול סיכון של מפקד", אמר אל"מ טולדנו.
"אני אתן לך סיטואציה ואגיד לך שלגדוד מסוים יש רק נגמ"שים. זה מה שיש לו כי הפלטפורמות תפוסות. הוא צריך לגמוע עכשיו מרחק באזור הנמצא יחסית בשליטה טובה. אם הוא יעשה את זה ברגל, זה אומר שבעוד יומיים הוא ייכנס להתקפה ובמצב פיזי הרבה פחות טוב מאשר אם אני שם אותו עכשיו ברכב קרבי משוריין, מאבטח אותו טוב וכן הלאה. בעיניי זה מגוחך לקחת את הנגמ"ש מקרב סג'עיה, להרים אותו ולדון בו. זה לא רלוונטי וזה סותר את עקרונות המלחמה. זה נגד יתרון החיכוך שיש במלחמה, זה נגד ההבנה שמלחמה היא ערימה של הצלחות וכישלונות. לא לוקחים מתוך הערימה גרגיר אחד, מרימים אותו בוררים אותו.
"אם תיקח את הקרב שלי, תרים אותו, תנתח אותו הוא גם ייראה מגוחך. מה זה הדבר הזה? אני מקרב סג'עיה למדתי על רוח לחימה. למדתי על חתירה למגע. על התעקשות של מפקדים, על רעות. למדתי גם שיש דברים שצריך לעשות אותם יותר טוב בפעם הבאה. אז מה? בקרב שלי היו לי עשרים דברים יותר גרועים מהקרב של סג'עיה. זו מלחמה. ככה היא נראית".
"אנחנו מסתובבים מהר מאוד לאחור ושופטים"
אז אולי החברה הישראלית השתנתה והיא לא מוכנה להכיל את הטעויות שלך כמפקד חטיבה, מתערבת לך בשיקול הדעת ובהערכות המצב ומבקרת אותך לאחר מעשה עוד לפני שאתה עושה תחקיר?

"החברה הישראלית היא מדהימה. פגשתי אותה ב'צוק איתן' והיא מדהימה ותומכת, מפרגנת ומחבקת, עוטפת את הפצועים ואת המשפחות השכולות, תומכת במפקדים. החברה הישראלית מדהימה וגם לא מוותרת - כשהיא שולחת את הבנים שלה היא רוצה להיות מעורבת. כולנו הולכים במסדרון הזה, בפרוזדור הזה שנקרא צבא הגנה לישראל, שהוא הדרך שלנו לטרקלין של מדינת ישראל ריבונית ועצמאית. מי שצועד במסדרון הזה יש לו את כל הזכויות לשאול שאלות ואין לי בעיה עם זה. אני עונה לו.

"אני לא אומר לא לתחקר, אני לא אומר לא לעשות תחקיר נוקב. להגיד זו טעות שלך, זו טעות מקצועית או טעות בשיקול דעת. אבל שאף אחד לא יתבלבל - שיסתכלו על הקרבות ב'צוק איתן', תפארת. אתה יודע מה אנחנו עוד צריכים? אתה יודע מה חסר לנו לפעמים? זה דווקא קשור לקדמה. משהו שאולי פעם היה ובגלל שהיום אנחנו דור המידע אנחנו לא מחכים לו: פרספקטיבה. זה משהו שחסר לנו. אנחנו מסתובבים מהר מאוד לאחור ושופטים, ומי שמסתובב מהר מדי לאחור נהיה נציב מלח. צריך פרספקטיבה, לכן בואו נתרחק טיפה, נבין יותר, שישקעו דברים".
יום שישי השחור של גבעתי ברפיח, שבמהלכו נהרגו הדר גולדין, בניה שראל וליאל גדעוני, החל בתוך הפסקת האש. השתלשלות האירועים העלתה ספקות לגבי חדות הפקודות והפעילות בשטח תחת ההחלטות המדיניות. אל"מ טולדנו נשאל אם בהפסקת אש בתוך הלחימה, ותחת כל מיני מושגים מדיניים שמפקדים בשטח צריכים לתרגם למעשה, היו כוחות צה"ל מספיק טובים. "אמר כבר מי שאמר שהמלחמה היא המשך המדיניות בדרכים אחרות", הוא השיב. "אנחנו יוצאים למלחמה אחרי שמדינת ישראל החליטה שנצא למלחמה. מדינת ישראל תחליט מתי אנחנו עוצרים והיא תחליט מתי אנחנו ממשיכים. זה יכול להיות עשר פעמים ביום. אנחנו כגוף צבאי נשתדל לעשות את ההתאמות, גם אם זה מאוד מורכב. אני לא אגיד למנהיגות שלנו איך לקבל את ההחלטות, כי הדבר החשוב באמת זה שאני כלי בידם ולא הפוך. אני צריך לעשות את כל ההתאמות הנדרשות בעניין הזה".

ברגעים מסוימים נדרשת לבצע התקפות ארטילריה כבדות או התקפות אוויריות כדי לפצח התנגדות וזה קורה אחרי הודעות טלפוניות וחלוקת כרוזים לאזרחים הפלסטינים לעזוב את המקום. למה לפעמים אתה בוחר להסתער על מבנה ולא להטיל פצצות ולמנוע הרג לוחמים שלך? למה לך להסתבך?

"אנחנו לא נכנסים לבית שזיהיתי בו מחבל. אם זיהיתי מחבל בבית, הבית הזה יושמד. יש שיקול ערכי ושיקול מקצועי אשר חונים ביחד במלחמה לפי עקרון המידתיות. לא משמידים עיר על תושביה בשם המלחמה. אבל גם לא נלחמים באויב בפינצטה בשם ערכי אדם. זה לא אפס או אחד. זה מצב שבו צריך להפעיל שיקול דעת. גם פה יש להמציא טכניקות מתאימות, לפתח תרגולות מתאימות, לשלב ביניהן והדברים הללו ימשיכו להעסיק אותנו".
"כל מקום שבו נילחמנו בצוק איתן אינו ראוי כעת למגורים"
"מה שהיה הוא שיהיה. המלחמה היא אותה תופעה ואנחנו נמשיך לקבל החלטות. לעולם יהיה איזון בין המתחים ואנחנו לא יכולים ללכת לפתרונות קצה מוחלטים. זה לא הולם את שדה הקרב, זה לא הולם את רוח צה"ל, וזה לא הולם את רוח העם היהודי. לא ניקח עכשיו את רצועת עזה, נפלח אותה לקוביות ונשמיד אותה. מה זה? איזה דבר זה? זה לא משהו שאנחנו מדברים עליו. מצד שני כל מקום שנלחמנו בו ב'צוק איתן' זה לא מקום שמישהו יכול לגור בו. צריך לשלב. מלחמה זו תופעה מכוערת".
אל"מ אליעזר טולדנו יסיים בעוד מספר חודשים את תפקידו ויעביר את השרביט לאל"מ נמרוד אלוני. הוא יצא לחופשה קצרה ויתחיל להדריך את דור המפקדים הבא בקורס פיקוד ומטה היוקרתי. אנחנו מסיימים את הריאיון הזה עם הזיכרונות שלו מהעבר ועם הבקשה שלו לא להקל ראש בהישגים של חטיבת הצנחנים וצה"ל בקיץ האחרון. "כלי העבודה הכי חשוב שהיה לי ב'צוק איתן' היה התרמיל שסחבתי ממלחמת לבנון השנייה. במלחמה הבאה זה יהיה מה שסחבתי ממלחמת לבנון השנייה פלוס מה שהעמסתי מ'צוק איתן'. מכל מערכה כזו אנחנו יוצאים מנוסים יותר. הניסיון הוא היכולת שלנו להתמודד עם אתגרים בצורה טובה יותר. בכל פקודה שאני נותן פה יש שריטות מרצועת הביטחון, שריטות מלבנון השנייה וחבטות מצוק איתן. לפעמים זה במודע ולפעמים זה לא".
("וואלה! NEWS", פורסם בתאריך 25.04.2015)

_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 01-05-2015 בשעה 08:43.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #18  
ישן 01-05-2015, 12:47
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם מפקד גדוד 13 בגולני, סא"ל (לימים תא"ל) תמיר ידעי
בתגובה להודעה מספר 17 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ראיון עם מח"ט הצנחנים, אל"מ אליעזר טולדנו"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...01/39931665.pdf


ראש השנה האחרון בעיישיה\ מאת עמוס הראל
אם יעמוד אהוד ברק בהבטחה - שבמידה לא מועטה בזכותה נבחר לראשות הממשלה - יציינו הערב חיילי גולני את ראש השנה האחרון שלהם בלבנון. נותרו עוד פחות מעשרה חודשים עד למועד שבו לפי הצהרות ברק, יוציא את צה"ל מלבנון "בהסכם". הסכם עוד לא נראה באופק, אבל צה"ל כבר מתחיל בהכנות לפינוי. באגף התכנון בוחנים את האפשרויות השונות ובתוכן גם נסיגה חד צדדית, אותה אופציה שהצבא ממשיך להזהיר בחריפות מפניה.
השבוע, ביום של שקט יחסי באזור הביטחון, נראה צה"ל בעיצומה של תקופת ביניים. תאריך יעד ליציאה כבר יש, אבל חוסר הוודאות גדול. איש אינו יודע אם מכוניות המרצדס שבהן דוהרים חיילי גולני בדרך המפותלת למוצב הגדודי בעיישיה, יהיו כאן באותו מועד גם בשנה הבאה.
על סגן אלוף תמיר, המג"ד, עבר לילה בלי שינה. אחד הכוחות סבר שהבחין בחוליית חיזבאללה. במקום אחר עלה טנק על מוקש. בשתי התקריות לא היו נפגעים, אבל בינן לבין תקיפת המסוקים של חיל האוויר, אבדה ההזדמנות למנוחה.
כשתמיר מדבר, הוא מועך בידיו כדור קטן, תרגיל שנועד לחזק שליטה בשרירי היד. בינואר השנה נפצע בהיתקלות עם חוליית חמאס מדרום לחברון. מג"ד אחר בחטיבה, סא"ל אילן אטיאס, נפצע בידו לפני כמה שבועות בתקרית בלבנון. תמיר אומר ש"כנראה המג"דים של גולני הפכו לקבוצת סיכון".
על הקיר תלויה תמונת מפקדו, תא"ל ארז גרשטיין, שנהרג לא הרחק מכאן במארס השנה, תזכורת קבועה למחיר הדמים שגובה לבנון. תמיר "לא מקנא בהורה שהבן שלו נמצא בלבנון. אני יודע מה עובר על אבא שלי". הלחץ של ההורים הוא תופעה קבועה, אבל השפעתו על החיילים מועטת בינתיים. "מתוך יותר
מ-600 חיילים, יש לי כרגע עריק אחד וגם זה לא קשור לשירות כאן".
מזווית טקטית המצב בלבנון סביר. ההבדל העיקרי הוא בשיפור הטכנולוגי. צה"ל מצליח לאתר יותר מטענים שמניח חיזבאללה. יותר מ-90% מהמטענים שהונחו השנה פורקו בשלום. אחרי עבודות מיגון מאסיוויות, המוצבים כמעט חסינים מפגיעות מרגמות. חידושים טכנולוגיים בתחום הלחימה, שעליהם המליצה ועדה בראשות האלוף יצחק בן-ישראל, יושמו בקצב מהיר.
בזכות האמצעים החדשים, ובעיקר המעורבות הגוברת של חיל האוויר, נפגעים יותר אנשי חיזבאללה. רק מעט מזה מתפרסם, כי צה"ל חושש לחשוף שיטות פעולה, וחיזבאללה ממעט בהודעות רשמיות על נפגעיו.
קצין בכיר טוען שההשקעה באמצעים, בהיקף של עשרות מיליוני שקלים בשנה, אינה מוגזמת: "החברה הישראלית רוצה ביטחון ומצד שני לא מוכנה לשלם שום מחיר. בלבנון מתנהלת מלחמה בין מדינה עם יכולת צבאית עצומה, לבין ארגון גרילה שפועל לנטרול עוצמתה, תוך ניצול הרגישות לאבידות של חברה ממוסדת ושבעה. לדעתי, כל השקעה שאנו עושים לצמצם את מספר ההרוגים מאוד לגיטימית. אם צריך לבנות לשם כך מערך מיגון אדיר למוצב או לשלוח אף-15 לתקוף מרגמה אחת שמטרידה אותו, נעשה את זה".
ההתפתחויות הללו אולי מקלות במשהו את מציאות הלחימה היומיומית, אבל לא את המצב הבסיסי. צה"ל עדיין פגיע למטענים, עדיין לכוד בצבת הלבנונית הישנה: תגובה חריפה מדי (וזאת באה בדרך כלל מכיוון צד"ל) תוביל לנפגעים אזרחיים ותזמין, בתורה, ירי קטיושות על הגליל.
תקיפת חיל האוויר בביירות ב-24 ביוני שינתה את כללי המשחק, אולם כלל לא ברור אם השינוי ארוך טווח, ואם האיפוק שגזרה סוריה על חיזבאללה לפני כשבועיים, כשלא הגיב על מות אזרחים מירי צד"ל, יחזיק מעמד גם בפעם הבאה. זה מחייב את מה שהרמטכ"ל מרבה לכנות באחרונה "הפעלה נבונה של הכוח". במלים אחרות, הרבה יותר זהירות. בצה"ל לא יודו בכך, אבל גם שם יודעים שכאשר שעון הנסיגה מתקתק, קשה יותר להסביר לציבור נפגעים. "לפעמים אני יושב עם חיילים ותיקים", אומר תמיר, "וצריך להסביר להם למה אני לא מוצא טעם להניח מארב במקום רחוק, שלא משרת את המשימה שלי.
"כשלמרות חוסר ההסכמה הלאומית וחוסר הוודאות, חיילים רוצים ליזום ולהגיע למגע, זה סימן טוב. אבל אני צריך לדאוג לביצוע המשימות בצורה הכי מקצועית ואחראית, לא למורשת הקרב או לתחושת הגבריות שלהם. השיקול צריך להיות: פעולה במקום שבו יש לך יתרון יחסי.השיטה מורכבת מהרבה הצלחות קטנות, במחיר סיכון נמוך. גם אם אהרוג חמישה מחבלים, בכך לא תסתיים המלחמה בלבנון. מצד שני, כשאני מוציא משימה (פעילות יזומה), אני לא שואל אם שני חיילים הרוגים יפגעו במוראל של עם ישראל, אלא אם המשימה מצדיקה את הסיכון. אם התשובה חיובית, נכון לעשותה, למרות הסיכון".
החיילים מגולני מתרחקים מפוליטיקה, נשמעים כאילו הוויכוח הציבורי קצת משעמם אותם.
חלקם ספקניים באשר לאפשרות שבאמת תהיה נסיגה מלבנון. כמו בכל פלוגה ותיקה, נושא השיחה העיקרי הוא השחרור הקרוב, ובמיוחד מר גורלם של מי שצעירים מכדי ליהנות ממנו ("אתה רואה אותו?", מצביע אחד הוותיקים על חייל צעיר. "עוד חודשיים הוא יירד לאימון ואחרי ארבעה חודשים יחזור לכאן, בדיוק לאותה מיטה שבה הוא ישן עכשיו. היא תחכה לו").
חייל מאופקים, שישתחרר בעוד שלושה שבועות, עוד לא יודע מה יעשה אחר כך. אין לו טענות על השירות. "גם אח שלי התגייס עכשיו לגולני. אמא דואגת, אבל לא אומרת כלום". ללבנון, ארץ יפה, הוא לא מתכנן לחזור גם אם ייחתם כאן הסכם שלום.
"אחרי השחרור, צומת נתניה הוא מבחינתי גדר המערכת. לא רוצה לראות יותר, לא את לבנון ולא את הגולן". המג"ד דווקא חושב קדימה. "אם יהיה פה אי פעם שלום, אפשר לעשות מהמוצבים האלה יופי של כפרי נופש. המיקום שלהם אידיאלי", הוא אומר.
החיילים שעומדים להשתחרר עכשיו נולדו ב-78', השנה שבה פלש צה"ל ללבנון, במבצע ליטאני. כשפרצה מלחמת לבנון ב-82', בדיוק סיים המג"ד שלהם את כיתה ז'.
רק בשבת האחרונה, מספר תמיר, כשעבר על הגשר מעל נהר הליטאני וראה שם תושבים עוסקים בדיג, הבחין בעולם הלבנוני שמחוץ לצבא. "אז הבנתי שיש כאן גם חיים אחרים, שיש אנשים שמבחינתם זה הבית", אמר ומיהר לאזכרה השנתית לחללי החטיבה שלו, באתר ההנצחה בצומת גולני. עשרה שמות חדשים נוספו שם השנה ללוחות הזיכרון. כולם נהרגו בדרום לבנון.
("הארץ", 10.09.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #19  
ישן 02-05-2015, 12:48
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
מאנטבה לקטמנדו: הקצין שהשתתף במבצע המיתולוגי חוזר להציל חיים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

http://news.walla.co.il/item/2850601

יולי 1976, המדינה הייתה במתח עצום. מטוס ובו 105 יהודים נחטף על ידי מחבלים ונחת באוגנדה. סגן-אלוף (במיל') דרור בן עמי היה אז קצין בדרגת סגן ביחידה המוטסת 757 והתמחה באחזקת תא המטען של מטוסי ה"הרקולס" למבצעים מיוחדים. היום, כמעט ארבעים שנה לאחר מכן, שוב הוא מגיע במטוס הרקולס למדינה זרה כדי להציל חיי אדם. בן עמי, המשמש כמהנדס הראשי של יחידת החילוץ וההצלה של פיקוד העורף, הגיע השבוע לקטמנדו כדי לסייע במאמצי החילוץ במדינה ההרוסה.

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-635/1898174-18.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #20  
ישן 04-05-2015, 19:03
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם מפקד יחידת האלפיניסטים דאז, רס"ן (לימים סא"ל) שמעון פריאנטה
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(הכתבה "אם אדם היה בקרבי עד גיל 30 ונגמר לו, אני מבין אותו" מאת אביחי בקר, "מעריב", 17.09.1996, עמוד 12)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #21  
ישן 04-05-2015, 22:02
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
מח"ט הצנחנים כבר מחכה לחזור למנהרות של חמאס
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

"אם האויב כולו מתחת לפני הקרקע לא נהיה זרים למרחב הזה", אומר אל"מ אליעזר טולדנו בריאיון לוואלה! NEWS. "בדיאלוג המלחמתי בינינו, חמאס אמר מילה - ואני למדתי. עכשיו אני בא עם מילה, יש לי מה להראות לו במלחמה"

http://news.walla.co.il/item/2848605


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-635/1889480-18.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-635/1890186-18.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-635/1894176-18.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-635/1894177-18.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #22  
ישן 05-05-2015, 11:32
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם מפקד עוצבת חירם לשעבר אל"מ קובי מרום
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...05/23676663.pdf

הלילה הקשה ביותר\ מאת עמוס הראל
שנה אחרי התרסקות המסוקים בשאר ישוב שוב טסים החיילים ללבנון, אבל במינון נמוך יותר. הלוחמים מספרים בדיחות שחורות, אומר אל"מ קובי מרום, אבל לא נתקלתי באחד שסירב לטוס
הלילה הקשה בחייו עבר על אלוף משנה קובי מרום במרחק של 001 מטרים מהבית. כשאירע אסון המסוקים, ב-4 בפברואר 97', היה מרום מפקד חטיבה מרחבית בגבול לבנון. שני המסוקים, שהובילו חיילים למוצבי החטיבה שבפיקודו בדרום לבנון, התרסקו בגזרה שלו - וזה קרה, כמעט, אצלו בחצר. מרום מתגורר עם משפחתו במושב שאר ישוב. המסוק הראשון, שיכונה מאז "המסוק הצפוני", התרסק בחלקה של אחד משכניו.
האפשרות של נפילת מסוק, אומר מרום, שסיים את תפקידו כמח"ט לפני חודש, הובאה בחשבון בפיקוד צפון, "אבל לא חשבנו בכלל במונחים של תאונה. דיברנו על ניסיון של חיזבאללה להוריד לנו מסוק". גם כשקיבל את ההודעה הראשונה על מסוק שנפל, "חשבתי בכלל שזה בטח סייפן (מסוק קטן מדגם בל-206. ע") שנחת נחיתת אונס בחרמון".
כשהמסוקים התרסקו, מרום היה באמצע ריצת לילה עם קציני המפקדה שלו, בכפר גלעדי. "מיד דהרנו לכיוון שאר ישוב, ובדרך קיבלתי עוד טלפון מאשתי, ששמעה את ההתרסקות. תוך כדי נסיעה הספקתי להקפיץ את כוחות הכוננות ואז דיברתי עם קצין האג"ם בקשר והבנו שכנראה מדובר במסוקים שלנו".
מרום זוכר "לילה קר, מושלג, בוצי". כשהגיע לצומת הכניסה למושב, "כבר ראיתי משהו דולק מרחוק". כשהוא עומד בחלקה שבה נחת המסוק הצפוני, מסביר המח"ט ש"כאן היו עוד צימרים, אבל המסוק פשוט נכנס לתוכם. הזנב שלו התפרק בתוך המטע, 001 מטרים לפנינו, והגופות של החיילים התפזרו על פני רדיוס של 003-004 מטרים". על עץ האלון הגדול, בקצה החלקה, היו תלויים כלי נשק וחלקי לבוש של ההרוגים.
כשאירעה ההתנגשות, היה המסוק הצפוני, שיעדו מוצב דלעת, מעל למסוק הדרומי. הטייסים של המסוק הצפוני הדליקו כנראה זרקורים, ראו את החלקה והתכוונו לנחות, אבל לפני שהספיקו התפרק המסוק באוויר. המסוק הדרומי, התחתון, נפל מיד והתרסק.
"לקח לי כמה דקות להבין", אומר מרום, "שנפגע בתאונה עוד מסוק. קיבלנו דיווח שהוא התרסק ליד בית העלמין של דפנה, בקצה שאר ישוב. ראיתי שכוחות החילוץ שטיפלו במסוק הצפוני כבר התחילו לעבוד, אז החלטתי לגשת לדרומי". אבל שיירת האמבולנסים שיצאה לשם לפניו, שקעה בבוץ. מרום, תושב המקום, הכיר דרך קיצור. הוא הוביל את האמבולנסים אל המסוק הדרומי ומצא שם תמונה דומה לזוועה בחלקה הצפונית: המסוק, שיעדו היה מוצב הבופור, נפל לתוך סבך עבות ו"התיישב" על יובל של הדן.
כשהתקרבה אליו השיירה, המסוק עוד בער. אז נשמע פיצוץ; מרום מניח שהפיצוץ היה מכל הדלק. את גופות הטייסים מצאו על השביל. הלוחמים היו בתוך שרידי המסוק, קשורים בחגורות הבטיחות. ליד עץ הערבה מצאו המחלצים אלבום עם תמונות חתונה, זוג מדי א' של אחד החיילים, צ'ימידאן זרוק; אבל בסבך, כמו בתוך היישוב, לא היה אפילו ניצול אחד.
על עבודת החילוץ הקשתה ההתגודדות הגדולה של אזרחים מיישובים סמוכים, אבל גם, במפתיע, עודף המחלצים. "זו מערכת מאוד מתורגלת בצפון וזרמו לכאן עשרות אמבולנסים, כבאיות וכלי רכב של הצבא והמשטרה. לרבים מהם לא היתה עבודה, אבל כולם הצליחו לעבור את המחסומים. יש 04 חבלנים במחוז הצפוני של המשטרה וכולם הגיעו לכאן. אתה מתאר לך מה זה 04 מכוניות של חבלנים? כל המושב היה פקק תנועה אחד גדול".
מרום אומר שעבר זמן עד שעיכל את ממדי ההרג. "בהתחלה אתה חושב: בטח יש כמה הרוגים. אבל אז אתה עובר מחייל לחייל ורואה שכולם מתים. הצוותים הרפואיים עמדו שם ולא יכלו לעשות דבר. אני לא יכול לשכוח את הקולות של הטייסים בדקות האלה. חיל האוויר הפעיל שם חמישה מסוקי פינוי. הטייסים שאלו אותי פעם אחר פעם בקשר: יש פצועים? קשה לשכוח את התסכול שלהם. פשוט לא היה מה לעשות". הוא הכיר חלק מההרוגים. "את הצוות של אלון לויאן, הקצין מגולני, תיחקרתי בעצמי חודש לפני האסון, אחרי שהם עלו על מטען. בפלוגה של ירמי, מ"פ השריון, ביליתי שלושה ימים של חפיפה כשרציתי לראות איך עובדים הטנקים".
גם את קציני המפקדה והגששים של גדוד הבופור, השייכים לחטיבה שלו, הכיר היטב. סא"ל משה מועלם, מפקד מוצב הבופור, "ישב אצלי במשרד עד חמש בערב ואז נסע למחניים. אמרתי לו: נתראה עוד יומיים בבופור. אנחנו מכירים שנים; שירתנו יחד בגולני". מועלם נהרג במסוק הדרומי. אשתו, שולי, שראתה את הדיווח הראשון בטלוויזיה, התקשרה ללשכה של מרום ושאלה את הפקידות אם בעלה היה על המסוק, "והפקידות ידעו שהוא שם ולא ידעו מה להגיד. לך תכין ילדות בנות 81 לסיטואציה כזאת".
כשהבינו שכל החיילים במסוק נהרגו, "היה ברור לנו שהמשימה העיקרית היא זיהוי ההרוגים וההודעה למשפחות. מהר מאוד קיבלנו את הרשימות של הנוסעים מהחטיבה ולפיהן התחלנו לעבוד. עד 2 או 3 לפנות בוקר כבר פינינו את כל ההרוגים לנקודת איסוף החללים". החפ"ק של מרום נשאר במקום כמעט 42 שעות ברציפות. "הגיעו מפקד האוגדה ואלוף הפיקוד, מפקד חיל האוויר, הרמטכ"ל, שר הביטחון. גם חברי ועדת עברי כבר עשו פה סיור ראשון. אחר כך גם הגיע ראש הממשלה. רק אחרי הצהריים חזרתי לחטיבה, לארגן את ההיערכות להלוויות והשלמת השורות במוצבים.
"במלחמת לבנון הייתי מ"פ בגולני והיו לנו חמישה הרוגים. גם כמג"ד איבדתי שלושה לוחמים, אבל אי אפשר בכלל להשוות. אסון המסוקים היה הלילה הכי קשה שעברתי. החטיבה המרחבית הזאת מורגלת בנפגעים; היא נלחמת כל הזמן בגבול הצפון. היו לנו הרבה מאוד היתקלויות, חלק עם הרוגים, אבל זה היה אירוע שונה. גם בגלל המספר העצום של ההרוגים, גם מפני שאיש לא ניצל, אבל בעיקר משום שזו היתה תאונה. אני מאמין שכל תאונה אפשר היה למנוע וזו לא היתה יוצאת מן הכלל. זה משאיר אותך עם תחושה עצומה של החמצה. ההרגשה היא קצת אחרת כשיש לך הרוגים תוך כדי קרב.
"הדבר הראשון שהיינו צריכים לעשות", אומר מרום, "הוא לדאוג לתגבור המוצבים. אנחנו נתנו עדיפות בראש ובראשונה לבופור. נדרשו שם מג"ד ואנשי מקצוע - גששים, אנשי קשר, אנשי מבצעים. העלינו לשם מיד אנשים, על חשבון פערים במקומות אחרים". החיילים הגיעו לבופור ברכב, כי טיסות המסוקים הופסקו. עכשיו שוב טסים ללבנון, אבל במינון נמוך יותר. "אני מניח שיש בדיחות שחורות בין הלוחמים בעניין הזה, אבל לא נתקלתי במישהו שסירב לטוס".
כשעלה לבקר בבופור ובמוצב דלעת, כעבור יומיים, "נדהמתי מהתפקוד של החיילים. אנשים שאיבדו עשרות מהחברים שלהם, המשיכו לבצע את המשימות כאילו לא קרה כלום. לא היתה שום הפחתת פעילות; החיילים יצאו למארבים בדיוק כמו קודם. היה לנו ברור שאין צורך בפסיכולוגים, שנפנה אליהם חיילים רק במקרים חריגים. אנחנו עדיין היינו בחזית וחיזבאללה לא עשה לנו שום הנחות. "כשהייתי חייל צעיר בסיירת גולני, נהרג לנו חבר בצוות בפעם הראשונה. זה גם קרה בבופור, עוד לפני מלחמת לבנון. כשחזרנו לסיירת, עשו אתנו את כל הטעויות האפשריות: דיברו אתנו פסיכולוגים ואחר כך נתנו לנו להתבטל, במקום להחזיר אותנו לפעילות כמה שיותר מהר. זה מאוד פגע בתפקוד של הצוות שלנו. כאן, החיילים חרקו שיניים והמשיכו לעשות את העבודה - והקב"נים נשארו בחוץ. מתברר שזה הפתרון הנכון.
"מכל הסיפור", אומר מרום, "מה שנחרט לי בראש היה התסכול הנוראי של 'אין פצועים'. השאלות החוזרות של הטייסים, התסכול - זה דבר שלא מניח לי. אני חושב שמבחינתנו, הכל היה נראה אחרת אם היה פה אפילו פצוע אחד. היו פה הרופאים הכי טובים שיש, שנשארו בלי עבודה. לא היה לנו את מי להציל".
("הארץ", 04.02.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #23  
ישן 06-05-2015, 09:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
כתבה ישנה על האלוף ישראל זיו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

מלחמות ישראל

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...06/48919227.pdf



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

מלחמות ישראל
שני כישלונות צבאיים ספגה אוגדת עזה תחת פיקודו של האוגדונר החדש, תא"ל ישראל זיו - במוצב מרגנית ובאלי סיני. זיו, מפקד תובעני, קשוח, בעל דימוי קטלני של קצין פרוסי, לא סובל כישלונות בסביבתו. אחרי בזיון מרגנית הביא להדחת המפקדים האחראים. לקראת הגשת מסקנותיו על מחדל אלי סיני נכנסת הגזרה למקלטים


  • אביחי בקר
  • פורסם לראשונה: 23.10.2001
אחרי הלוויותיהם של חללי מוצב מרגנית נסע מפקד אוגדת עזה, תא"ל ישראל זיו, לבי"ח סורוקה בבאר שבע לבקר את פצועי התקרית. "בוא נשב בצד", הוא פנה לנפגע הקל שביניהם, "אני רוצה לדבר אתך". הם התרחקו מההמון והחייל התחיל לדבר. הוא קיצר בפרטים המבצעיים וניגש ישר לתיאור היחסים הרעועים שאפיינו את המחלקה, בעיקר בין הסגל לחיילים. "לא היה עבור מי להילחם, כל אחד הגן על עצמו", אמר למפקד האוגדה. "לא הייתי מוכן להיהרג בשביל החברים".
בשביל זיו היתה השיחה המפתח להבנת הבזיון שגרם למוצב להתמוטט מול שני פלשתינאים, כל סיפור הכישלון על רגל אחת. ואמנם, בעקבות מסקנות התחקיר שלו הודחו סגן מפקד הפלוגה, המ"מ והסמל, המחלקה הורחקה מהמשך תעסוקה ברצועת עזה ונרשמו הערות פקודיות למג"ד, סא"ל ארז כץ, ולמפקד החטיבה המרחבית, אל"מ שלמה דגן.
"החיילים של היום איכותיים יותר בכל הנוגע לאינטילגנציה, פיתוח אישי, עירנות וקואורדינציה, אבל אין להם את הבושה, אותו מרכיב המונע מהלוחם להפסיק ליפול ולפחד", קבע זיו באוגוסט 96' בראיון שערכתי אתו. מאז רק התחדדה תחושתו זו. גם דיווחים שהוא שומע מבנו, שהתגייס לפני כשלושה חודשים ליחידה קרבית, מחזקים אותה. זה לא זה, אמר לאחרונה לחבר בהכותו על חטא, צה"ל לא מוצא את שביל הזהב בין החובה להיות אנושי לחייליו, לבין הצורך להפוך אותם ללוחמים קשוחים. "לא השכלנו למצוא את האיזון בין הללטף ללקרוע, לא ידענו ליצור גישה פיקודית שהיא נאורה ועם זאת גם מכירה בצורך להחמיר. כשלא מציבים בפניו קושי אמיתי, איך הבן שלי יתמודד כשהוא יהיה מת מעייפות, בלי טיפת מים, תחת לחץ ותחת אש, כמו שאני הייתי במלחמת לבנון? את זה הרי לא לומדים בהתכתבות".
לא, בהתכתבות אפשר ללמוד דברים אחרים, כמו למשל מה לכל הרוחות קרה באלי סיני. בסוף השבוע עומד זיו להגיש לאלוף הפיקוד את דו"ח החקירה על אירועי חדירת המחבלים ליישוב שעל שמירתו הופקד לפני שלושה חודשים. מהמסמך יהיה אפשר ללמוד לא רק על הקשיים שעמדו לפני החיילים בבואם להגן על היישוב, אלא גם על הגישה הפיקודית שבחסותה נכשלו במשימתם.
40 ימי חסד ניתנו לזיו מאז הגיע לפקד על הרצועה, במקומו של תא"ל יעקב נווה, ועד שהוזעק מחופשת שבת בעקבות הדיווחים שהגיעו ממרגנית. ב-25.8 בשעה 3:00 לפנות בוקר חדרו שני אנשי החזית הדמוקרטית למוצב, שהוחזק על ידי פלוגה צעירה מגדוד שקד של גבעתי. בקרב שהתפתח נהרגו שלושה לוחמים, הסמג"ד רס"ן גיל עוז, החובש סמ"ר קובי ניר וסמל צח גרבלי. ליקויים חמורים התגלו בתגובת החיילים על ההתקפה. החולייה לא זוהתה אלא רק כשכבר החלו יריות מטווח קצר על הסוללה ההיקפית. שני השומרים שנמצאו עליה לא השיבו אש: אחד ירה כדור באוויר, והאחר רץ להזעיק חיילים שישנו בקרון המגורים ולא חזר. מלבדו היו עוד שלושה חיילים שלא הצטרפו לשלב הלחימה. גם המ"מ והסמל לא הסתערו כמתבקש על התוקף שהגיע כבר ללב המוצב. למעשה עד שלא הופיע הסמג"ד בראש כוח תגבור ושינה את תמונת המצב במחיר חייו נחשף צה"ל במערומיו. על המרדף שנוהל אחרי המחבל השני (הראשון נהרג במוצב) פקד כבר זיו עצמו. "לצאת מהבטונים", הנחה זיו לאחר מכן את הכוחות בעזה, ותהה מה לעשות כדי שהמדיניות שהוא מתווה כראש המערכת תחלחל עד אחרון החיילים.
לרוע מזלו גם ב-2 באוקטובר הוא לא נשאר תורן ברצועה. זיו ואשתו היו בדרכם למסעדת "מיקה" בתל אביב, למסיבת יום הולדת של חבר, כשבלטרון תפסה אותם הידיעה על חדירת חוליית החמאס לאלי סיני. הוא הוריד את עידית בצומת, צילצל לשכן וביקש שיבוא לאסוף אותה ומקץ 40 דקות היה באלי סיני. כשהגיע תפס חייל מילואים, הפשיט מעליו קסדה, אפוד ונשק ונכנס לבית שבו נוצר המגע.
במהרה התברר לו שבאלי סיני המצב היה הפוך מאשר במרגנית. שם החיילים נתקעו, באלי סיני הכל רצו קדימה וחתרו למגע ובכך גרמו למעשה לכליאת החולייה הרבה בטרם מיצתה את פוטנציאל ההרג. 20 רימונים היו ברשות שני אנשי החמאס, וכל אחד מהם הצטייד בחמש מחסניות של 50 כדור. שני הרוגים היו בתקרית, לירון הרפז ואסף יצחקי, אבל הבעיה המבצעית היתה עצם החדירה ולא ההתרחשויות שאחריה. כך או כך במסיבת העיתונאים שהתקיימה מיד לאחר האירוע זיו התייצב והודה: "נכשלנו, לא עמדנו במשימה".
התאווה הישראלית הרווחת לפרסונליזציה של האסון, במקרה אלי סיני, כך מסתמן, לא תקבל את מנת הראשים הערופים. זיו, מתרשמים בסביבתו, עושה הפרדה ברורה בין פאשלה, כפי שקרה במרגנית, לכישלון, כפי שקרה באלי סיני, בלי להקל כמובן מהצער על האבדות. קצין בכיר בפיקוד מרכז שצלצל לזיו לעודדו אמר לו שהוא חרד. לדבריו, אם המחבלים היו חלילה תוקפים התנחלות באיו"ש הם לא היו צריכים איתם נשק, הם היו יכולים להכנס אפילו עם טרומבונים, עד כדי כך השטח פרוץ ומוגן פחות בהשוואה להתנחלויות ברצועת עזה. "קו ההגנה לעולם יפרץ", הוא הזכיר לו שיעור מבוא בקורס מ"פים.
הפרוסי מירושלים
תא"ל זיו ידוע כמפקד קשה, תובעני וחסר פשרות. במשך השנתיים שבהן כיהן כקצין חי"ר וצנחנים ראשי התחלפו תחתיו בזה אחר זה 12 רל"שים. הרבה על אישיותו אפשר ללמוד מאירוע שולי כביכול, הרצאה שנשא בזמנו בבה"ד 1. בתום דבריו ביקש מהנוכחים להתייחס לנקודות שהעלה. כשאף אחד לא קם הוא הצביע באקראי על צוער מהשריון. "אין לי מה להגיד", ענה הצוער הנבוך. "אז תחשוב!" ציווה עליו הקחצ"ר. עברה דקה ולצוער עדיין לא היה מה לומר. הוא ביקש לשבת. "תישאר לעמוד!" אמר לו זיו, "בן אדם צריך שתהיה לו דעה". הצוער ניסה למחות: "אתה לא יכול לחייב אותי לדבר", אבל הקחצ"ר נשאר בשלו דקות ארוכות: "דבר!".
לא פלא שהכינויים שדבקו בזיו ב-26 שנותיו בצה"ל לקוחים מעולם האסוציאציות האפלות ביותר. למשל, "פון זיו", או "מפקד הרייך". זה מטען כבד להתהלך אתו, במיוחד לבן של פליטי שואה ממזרח אירפה. אך גם אם מישהו הגזים קשות עדיין יש בכינויים האלה להדגים את סערת הרגשות שהוא מחולל סביבו. האגדה מספרת שפעם, בהיותו מח"ט הצנחנים, הוא הגיע למחסום באזור רמאללה וחיילי המילואים לא נתנו לו לעבור. זיו הרים טלפון למג"ד וזה הורה לאנשיו לפנות לו מיד את הדרך. כשהמג"ד בירר עם חייליו מה פתאום הם עיכבו אלוף משנה, הם הסבירו לו שבסדיר הוא דפק אותם כהוגן וזאת היתה נקמתם המתוקה.
הוא ידוע כקצין קר רוח, מפקד מושך אש ומטיל אימה, אבל מי שמסיק מקטעי הפולקלור האלה על דמות חד ממדית טועה באיש. זיו המשופם הוא מסוג המפקדים שלא ניתן להישאר אדיש כלפיהם; יגידו עליו מה שיגידו, בינוני הוא לא. הוא אקזמפלר רווי סתירות. הוא דעתן נוקשה וחמור סבר. זו רק שפת הגוף שלו שלכאורה אומרת "אתם לא שווים כלום". מבחינת יכולת הניתוח ועומק החשיבה, אומר קצין בכיר, "הוא שייך לליגת העל. כשהוא עולה למגרש ומתחיל לכדרר אין דברים כאלה. הוא בן אדם פורה, נון-קונפורמיסט בנשמתו, ששם את האצבע הכי רחוק שאפשר. מכיוון שלעתים קרובות הדבר נעשה בבוטות, הרבה מרגישים מאוימים על ידו. הוא עקשן, הוא לא פוליטקלי-קורקט, הוא ביקורתי כלפי המערכת. אלופים מפחדים ממנו. התוצאה הישירה של היותו לא נחמד היא שהקידום שלו נעצר".
לפני חמש שנים הוא סיים את המכללה לביטחון לאומי כחניך מצטיין. את התעודה העניק לו ראש הממשלה, בנימין נתניהו. מהרמטכ"ל אמנון ליפקין-שחק הוא קיבל דרגת תא"ל וכתב מינוי למפקד אוגדת מילואים. העתיד נראה מבטיח, הדרך להיות אלוף נסללה, והרושם היה שזיו נמנה על חבורת החוד שצה"ל חפץ ביקרה. הרעה נפתחה מצפון. כשארז גרשטיין, מפקד יק"ל, נהרג בדרום לבנון התייצב זיו מיד בלשכת הרמטכ"ל, הצדיע והודיע: אני מתנדב. אלא שמופז בחר לשלוח את אלי אמיתי לסיבוב שני במרג' עיון ואחר כך את בני גנץ.
עוד זיו מתארגן להמשך ההתמודדות ולחובתו כבר נרשם הפסד שני. ההבנה שהיתה לו עם אלוף פיקוד צפון, עמירם לוין, שבבוא היום הוא יגיע לעוצבת הגליל להחליף את אפי פיין, טורדפה על ידי האלוף החדש, גבי אשכנזי, שהעדיף את האיש שלו מגולני, משה קפלינסקי. משהו בסיסי משתבש פה, ציין לעצמו זיו. הוא נערך לעוד מערכה, הפעם מעמדת הקחצ"ר, אך גם ממנה יצא בידיים ריקות: בתחילת ספטמבר 2000, משהודח תא"ל שלמה אורן בעקבות מותם מאש כוחותינו של שלושת לוחמי דובדבן בעסירה א-שימליה, שוב היה זה גנץ, חביבו של מופז, שהראה לו הגב.
העלבון ניכר בו והוא לא ניסה להסתיר את הכאב על שסר חינו בעיני הרמטכ"ל. מינויו, ביולי האחרון, למפקד כוחות צה"ל ברצועת עזה היה בו משום הכרה ביכולתו, אם כי, מבחינתו של זיו, מאוחרת מדי. אלא שאין רע בלי טוב. שרשרת האכזבות שנחל חוללו בו שינוי לטובה. זיו 2001 הוא מודל משופר, מרוכך יותר. משהבין שהוא לא כל יכול כפי שנטה להאמין, התחלפה השאפתנות חסרת המעצורים בריסון. הוא נשכר מכך לא פחות מפקודיו.
לפני שנתיים, כשאל"מ יוסי היימן, היום מפקד בה"ד 1, התמנה לתפקד תחתיו כראש מדור תחצ"ן (תורת חי"ר צנחנים), הוא היה משוכנע, על סמך סיפורי הזוועה המהלכים בצבא, שהוא נידון למושבת עונשין. לא רק שהיימן התבדה, הוא נהפך לחסיד מושבע של זיו. הפתעה דומה ציפתה גם לשורה ארוכה של קצינים וכך גם לכתבים צבאיים. כשכיהן כקחצ"ר הוא נאטם כבונקר מפני התקשורת, זאת כלקח מהמארב המתוחכם שהניחה לו כתבת "כל העיר" שוש מולא, שפירסמה ראיון אתו ובו חשפה שורה של תקלות שבהן היה מעורב בצעירותו. בשלושת החודשים בעזה משתף זיו פעולה עם העיתונות, בהצלחות כמו בכישלונות, בפתיחות לבבית. "יש לו לב זהב אבל הוא עטוף בעשרות שכבות", מספר אחד מידידיו. "מי שמכיר את ישראל באופן אינטימי באמת קשה לו ליישב את הפער המשווע בין הדימוי הקטלני שלו לבין שעותיו היפות", אומר אחד מהם ומדגיש את סבלנותו ורגישותו של ה"פרוסי" מירושלים.
אין העלמות עין
הוא ירושלמי, יליד רחוב המדרגות שבנחלת אחים, בן 44, נשוי לעידית ואב לשלושה. נעוריו עברו עליו בקטמון ובבית חינוך תיכון, לאביו היה בשכונה בית מלאכה קטן לנעליים אורתופדיות. ב-75' הוא התגייס לנח"ל במסגרת גרעין "פרח" של הנוער העובד והלומד והשתייך לחבורה שיצאה לפיתחת רפיח, לאזרח את היישוב סופה. מאחר שחקלאי דגול הוא לא היה, הוא העדיף לצאת למסלול פיקוד בגדוד 50 ומלכתחילה הוא נודע כ"פריק מבצעי". ישראל זילברשטיין קראו לו אז, וכך גם זוכרים אותו החיילים.
הסימנים לפער בין הדימוי הקטלני לשעותיו היפות הצטברו כבר בתחילת שירותו. כשהיה סג"מ ישב שבוע בכלא 6 בעוון שימוש לא זהיר בנשק, שבעטיו פצע באימונים חייל שלו באורח קל. אבל כמה שנים קודם לכן, במבצע ליטני, כשעוד היה צוער בבה"ד 1, הוא זינק על מאגיסט שפתח באש לעבר שני זקנים ובמכות ממש הוציא מידיו את כלי הנשק. "סכינאי", הוא תחם אז גבולות ברורים, "דבר ראשון שהוא חייב לדעת זה מה ראוי להיחתך ומה לא".
כשהתמנה למפקד פלוגה בגדוד 50 של הצנחנים היה המג"ד דורון אברוצקי (אלמוג), היום אלוף פיקוד דרום, כאז כן עתה מפקדו הישיר. אחר כך, ב-81', הוא נבחר להיות מפקד סיירת הצנחנים. מבצע הבכורה שלו היה פשיטה ארוכת טווח על יעד של אחמד ג'יבריל באזור הזהרני בלבנון. החילוץ התנהל תחת אש עזה. המסוק שחילץ את הכוח חורר כמסננת וכבר החל לאבד גובה. בעוד נורות האזהרה בקוקפיט מהבהבות כבדיסקוטק התייעץ הטייס בועז עם זיו מה עושים - מנסים להגיע ללב ים כדי לחבור עם ספינת החפ"ק, או מושכים איכשהו לארץ? מפקד הסיירת ענה לו שכירושלמי שונא ים עדיפה בעיניו היבשה. המטוס שקירטע אך בקושי הלך וחירחר, הספונים בו ייחלו לנס, ובשדה הראשון שהזדמן לו, מיד אחרי ראש הנקרה, נחת בשלום. עם הנגיעה בקרקע דמם המנוע. לטייס הוענק צל"ש על מעשהו.
ביוני 82', מהנחיתה בשפך האוואלי עד החבירה עם הנוצרים בהרי השוף, מסע קריעה שנמשך שבוע, שימשה הסיירת כחוד שהוביל את חטיבת הצנחנים. שלושה הרוגים היו ליחידה במשך המלחמה. "אחת הסיבות שנשארתי בצבא זה רגשי האשם על החללים", אומר זיו לא אחת. בקרבות, כשהסיירת נתקעה בגמהור לנוכח מבתר שורץ כדורים ופקודות כבר לא עזרו להוציא את הלוחמים מתוך המחסות, הוא לקח איתו שני לוחמים ובראשם חצה בריצה את שטח ההשמדה. זה היה רגע מהמפחידים בחייו, וכפי שציפה בעקבותיו קמה כל הסיירת.
אבל טיבו של זיו התגלה דווקא בקטעים ההרואיים פחות של המלחמה, כמו למשל כאשר סילק מהיחידה לוחם שירה על אזרחים. גם בפרשת שבעת השבויים שנפלו לידי הסיירת מצפון לדאמור הוא התגלה במלוא אנושיותו. אחרי שהנגמ"שים שליוו אותם נותרו מאחור נקלעו החיילים למצוקה נוראה של מים, עד כדי סכנת התייבשות. בשלבים מסוימים של ההתקדמות הרגלית, בין היתקלות להיתקלות, פנתה תשומת לב המפקדים לשרלה איך לחלק את מעט המים שנותרו. כשנותרו 13 מימיות בלבד ל-80 לוחמים נוספו לכוח גם השבויים, אחד מהם פצוע וכולם צמאים. בהתאם למסורת הנהוגה בסיירת התאספו הכל לדיון דמוקרטי מה עושים, כאילו זו פעולה בצופים. ההתנצחות היתה עזה, ומול המחנה ההומני היו שצעקו: "מה פתאום נותנים לשבויים כשלנו בקושי יש". זיו נדרש לפסוק, והורה: "רבע מימייה לכל שבוי". עד היום יש מי שלא סולחים לו.
המחוות האנושיות של סיירת צנחנים בלבנון התחילו עוד קודם לכן. בדרכה לקבר שמון, סיפר המח"ט יורם יאיר (יה-יה) בספרו "אתי מלבנון", חלפה היחידה סמוך למחצבה והופתעה למצוא 30 פילפינים אומללים הכלואים בה בתנאי עבדות. החיילים שיחררו איפוא את הפועלים והורו להם לגשת אל הקבלן ולתבוע את כספם ודרכוניהם. למחרת, בהתאם להנחייתו של זיו, הם חזרו לבדוק מה התקדם בנידון וכשמצאו שלא הרבה איימו לפוצץ לקבלן הסעודי את הבית. זה בלית ברירה התרצה ונאלץ גם לספק משאית שתסיע אותם לשגרירות בביירות. כשנגמרה המלחמה והתברר שהפועלים עדיין תקועים בלבנון, התקשרו אנשי הסיירת לשגריר בתל אביב כדי שיתערב למענם. "חלפו עוד כמה שבועות ומכתב תודה נרגש שקיבל ישראל המ"פ מן הפילפינים בישר: המשימה הושלמה, הקבוצה שבה לארצה".
כשנפרד מהסיירת הוא זכה בצ'ופר בדמות מינוי לעוזר נספח צה"ל בארה"ב. הפייטר התרגל בקלות. בין מאיר רוזן השגריר, בנימין נתניהו הציר המדיני ועמירם ניר יועץ ראש הממשלה לטרור מצא זיו בנקל את מקומו בחבורה, מה גם שראש אמ"ן, אהוד ברק, היה אורח קבוע בשגרירות וזיו השכיל להתביית על הרמטכ"ל לעתיד. הנספח הצבאי היה אלוף (במילואים) אורי שמחוני ששמח להזדמנות להרעיף עליו שבחים. "היה לו תפקיד מינהלתי והוא היה מצוין בו. הוא חרוץ, יורד לפרטים, קפדן. אין העלמות עין מצידו. ישראל לא דורש מאחרים דברים שונים מאלה שהוא דורש מעצמו. הוא אמנם קשה לאנשים, אבל תפקיד המפקד כפי שאני אותו תופס הוא לאו דווקא לעשות לסביבה שלו נוח".
קולגה שפגש בזיו בתום ימי ואשינגטון העליזים התחלחל כששמע אותו אומר: "באמריקה הבנתי שאני צריך לדאוג לחלק שלי בעוגה". מסורת האירוח שהוא ועידית נוהגים בה מאז חזרו מהשליחות היתה לשם דבר אצל פקודיו, בין השאר משום שבביתו מתגלה זיו, באורח נדיר, כאיש רעים להתרועע, סחבק. "זה לא ישראל שהכרנו", משתוממים המוזמנים לנוכח הג'סטות המחליקות ממנו.
התפקיד אליו חזר היה בביתו הצבאי, לגדוד 50, שם היה מג"ד בשנים 87-'86'. הוא רדה במטה שלו, מעולם לא נתפש עם חוסרים בגחמות. "גיליון שלם לא יספיק לך בשביל הקללות שקיללנו אותו, אבל במקביל תמיד אמרנו שאם לצאת למלחמה אז רק עם ישראל", משחזר המ"מ עמוס בריזל, היום קבלן מכפר יונה. "הייתי לצדו תחת אש תופת. הוא אמיץ שזה מדהים". המ"פ אלדד בן משה, היום סמנכ"ל פועלים השקעות, מסכים: "במבחן התוצאה הוא קיבל גדוד בינוני ומסר לבא אחריו גדוד מצוין. קראנו לו ספרטקוס. הוא יסודי, הוא יוזם, הוא מציב אתגרים. למרות שמנסים לתאר אותו במונחים גרמניים הוא בהחלט היה קשוב לנו. אפילו בשבעה על אבא שלו הוא לא דחה אותנו כשבאנו אליו לירושלים להתלונן על החלטה שהוא קיבל. בפרספקטיווה בוגרת, כשאני מנפה את התבן מהמוץ, אני אפילו מעריך אותו עוד יותר מאשר בעבר. אני אוהב את האיש כאילו הוא בן משפחה, אם כי הוא מהקצינים היחידים בצבא שקראתי להם 'המפקד'".
השיא אליו התרומם הגדוד היה מבצע רחב היקף במשולש יעטר-כפרא-צדיקין עליו פיקד המח"ט אז, שאול מופז. בגזרה שבה פעלו זיו וחייליו נהרגו לפחות עשרה אנשי אמל מול אפס נפגעים. בשלב מסוים של יום הקרב שהתארך תפסו המחבלים עמדת או"ם וכשקסדות כחולות לראשם המטירו אש על הכוח, אבל הם נחלצו בשלום גם מזה.
הנקודה השחורה בקריירה של זיו נרשמה ב-25 בנובמבר 87', הלילה שבו נהרג החייל ידור רבינוביץ מאש כוחותינו. זיו פיקד אז על פעולה בכפר כונין שבגזרה המזרחית ברצועת הביטחון. מפאת יוקרת הפעולה התקיים באליקים נוהל קרב ארוך ולכוח סופקו אמצעים ייחודיים; כדי שהסוד לא ידלוף הם גם לא יצאו שבת. הכל היה מוכן להצגה הגדולה, אלא שבהגיעם לשטח ההערכות התקבלה בקשר הוראת ביטול, ללא הסבר. כשהביטו דרומה לגבול היו השמים מוארים ללא הפסקה, לתפארת ליל הגלשונים.
"מכאן והלאה הכל השתבש", משחזר המ"פ חיים שאול מקיבוץ מגל. כשזיו כינס אליו את כוחות המשנה התרחשה שרשרת טעויות אומללות שתחילתן בחייל לא עירני וסופן בירי של הכוח המאסף אל החוד. שאול היה בשבע השניות הגורליות מטר מהמג"ד: "ישראל, שהוא מהקצינים הכי קרי מזג שקיימים בצנחנים, צעק 'אוי ואבוי' ואחר כך 'חדל, חדל'. הוא קלט מיד שאין אויב אבל זה היה כבר מאוחר". בגדר המתין להם לתחקיר הרמטכ"ל דן שומרון. לאחר שהאזין לעדויות הוא טפח לזיו על השכם. "תוך שבוע אתה מבצע שוב", עודד אותו. זה לא קרה.
לאחר מעשה היו בגדוד שהרגישו שזיו מתנער מאחריות ומגלגל את האשמה לפתחם של אחרים. הוא מצדו הקפיד לבקר את המשפחה השכולה בערד, ובסיכומו של דבר לא העיב האירוע על מנהיגותו. "הוא זכור לי כמקצוען", מעיד שאול. "יש קטע גדול עליו שאני תמיד מספר לחיילים שלי במילואים. הוא קבע מסדר מג"ד שכנראה לא כל כך בא לו לקיים אותו. מה הוא עשה? הוא ניגש לחייל הראשון והנחית עליו את שאלת המחץ: 'כמה ליטרים יש במיכל דלק של יסעור?'" החייל נשתל במקום. "חיים שאול, הפלוגה שלך לא מוכנה", זרק אליו זיו, סובב את גבו ונעלם.
"הוא לא קל, הוא רשע מרושע", אומר אל"מ הנמנה, כמובן, על מצדדיו המובהקים והיה תחת פיקודו כמג"ד כשזיו היה מפקד החטיבה הצפונית בעזה, בתחילת העשור הקודם. "מעצבן, טרחן, אבל תמיד צודק. כשבאתי אליו עם הגדוד לעזה, הוא היה אוסף אותנו אחרי יום פעילות מתיש ואומר: 'בואו נשב ונחשוב'. אותי זה הרס. בעטתי בשולחן. לא הבנתי מה הוא רוצה מהחיים שלי. העובדה היא שהודות למפגשים האלה שבהם הוא כפה עלינו להפעיל את הראש בפירוש נהיינו טובים יותר. הוא דמות שמטביעה חותם". באוגוסט 92', בחאן יונס, הוביל זיו בהצלחה את ההסתערות על מבנה שבו התבצרו שלושה מבוקשים, בראשם אוסאמה אל-נאג'ר.
לא הלבלר המצוי
לגמרי במקרה, התרגיל הגדול האחרון שבו חזה ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין היה התרגיל החטיבתי של זיו כמח"ט הצנחנים. לרבין היו אותן השעות במחיצת הצנחנים בבחינת מפלט. זורח הוא הסתובב בין החיילים, את זיו אימץ אליו בחיבוק. אחד המג"דים של זיו בעת ההיא זוכר את הדבש ואת העוקץ. "הוא איש שטח מעולה", הוא אומר. "האימונים שלו, שתמיד היו גדולים יותר וחזקים יותר, הכינו אותי אחד לאחד לחוויה של לבנון". התרגיל המיתולוגי שבו התגלגלה החטיבה שבועיים רצופים במדבר כונה "חילוץ עצמות". עד היום מדובר בו. "ישראל הוא בפירוש האיש ללכת אחריו בעינים עצומות. אני אומר את זה למרות שהיו מצבים שכבר אי אפשר היה לשאת את התגובות הקיצוניות שלו. רגע אחד אתה בשבילו מלך, ורגע אחר כך הוא לא רואה אותך ממטר. אם כי אני בהחלט מבחין בשיפור. הבן אדם התבגר".
הקדנציה שלו כמח"ט הצנחנים, שתחילתה בפיגוע בבית ליד, זכורה לטוב הודות להישגים של הסיירת בדרום לבנון. 21 אנשי חיזבאללה וארגונים אחרים נהרגו במבצעים שהוביל רס"ן יוסי בכר, מול אפס נפגעים. למבצע המוצלח הראשון תרם זיו מאחורי הקלעים. אחרי שהתקבלה החלטה לקפל את הכוח קודם לתכנון המקורי, השתדל זיו אצל האלוף לוין ואצל מפקד יק"ל , תא"ל גיורא ענבר, שיאפשרו למארב להשאר בשטח רק עוד לילה אחד, ולא הרפה עד שהשיג את מבוקשו כנגד כל הסיכויים השיג את מבוקשו. השעה היתה שמונה בבוקר כשלצוות מהסיירת עלו בסוג'וד חמישה מחבלים מול הכוונות. מכאן ואילך החל הרצף המושלם להתגלגל.
בשלב ההוא כבר היה ברור שההצלחה הגוברת של זיו עלולה לסחרר אותו. בנובמבר 98' נהרגו מהתפוצצות מטען שלושה לוחמי גולני שיצאו מתל קבעה לערוך מטווח. זיו, שהתמנה על ידי הרמטכ"ל לחקור את המקרה, פירסם דו"ח נוקב שלא הסתפק במקרה הצר לבדו אלא התייחס להיבטים רחבים יותר בסוגיית לבנון. המנדט המצומצם היה קטן עליו. כצפוי לא אהב האלוף אשכנזי את ההתערבות בענייניהם של ה"חומים", בעיקר לא בחתימתו האדומה של צנחן, ובבוא היום הוא חסם את מינויו לתפקיד נכסף בפיקוד צפון. "לא ישבנו לחקור את תקופת לבנון, בהיבט של הביטחון השוטף זה גרם לנו הרבה נזק", אמר זיו בכמה פורומים.
כקחצ"ר היתה המוטו שלו אופייני: "נשים רגל בדלת, אחר כך כבר לא יצליחו לסגור אותה". הוא שפע רעיונות: הוא הנהיג הכשרה מיוחדת למפקדי חוליות עוד בשלב הטירונות, יזם את הקורס לסמלים בכירים, שיווק את עקרון "הרעיון המבצעי", שנועד לחדד את מרכיב התחבולה בפקודת המבצע, ויישם את המהפכה המתוכננת לעייפה במבנה בה"ד 1. הדובדבן מבחינתו היה הקמת האקדמיה לפיקוד, יוזמה שדחף וטיפח.
בכמה מהצעדים האלה תמך בו תיאורטית ד"ר חנן שוורץ, מרצה ללימודי צבא באוניברסיטה העברית. את התרשמותו מזיו מגבה שוורץ בקטע מ"הנסיך" של מקיוולי. "שים לב", הוא אומר ומוציא דף שהכין מבעוד מועד ומתחיל לצטט: "'המחדש - כל הנהנים מן הסדרים הישנים נעשים אויביו. בכל שעה שניתנת לבעלי האיבה הזדמנות לפגוע בסדרים החדשים, הם עושים זאת בהתלהבות של קנאים'. מי שמחולל שינויים בצבאות אינו הלבלר המצוי. הפיקוד זו אמנות של פריצה, של בדיקה מתמדת. אסור לו להיות אף פעם רגוע. אין כמו ישראל מתאים להגדרה הזאת. זאת הסיבה שפניתי דווקא אליו עם רעיונות שהיו לי על הצורך באקדמיזציה של המקצוע הצבאי. למרות שלא הכרנו קודם ישראל היה קשוב, הוא תפס את העצם כמו כלב רוטויילר ולא הרפה ממנה. לא הכל הצליח, אבל הוא הנחיל לצבא תפישות חדשות למרות התנגדויות עזות שהיו לו בדרך. עכשיו אתה מבין למה פתחתי במקיוולי".
בדיונים המרתוניים שהוא מקיים הוא לא יחתוך גם לא את הדובר האווילי ביותר. הוא רוצה מכולם את חוות דעתם, עד כדי כך שלעתים נוצרת אצל המשתתפים תחושה שהוא מאריך כדי להכעיס. כאילו לא די בזה שיוצאים ממנו עם ארבעה קיטבגים מלאים במשימות. כמו כל אינטלקטואל גאה הוא נהפך עם השנים לחיית לילה ולמאחר כרוני. "הרבה פורומים הוא תקע בגלל לוח זמנים, אין לו שום בעיה לייבש אנשים גם שלוש שעות", אומר קצין בכיר. "אם קבעת איתו פגישה רצוי שמראש תכין לך חלופה. מצד אחד הוא מטיף לארגון ולסדר, בפועל הוא ברדקיסט נוראי. במו ידיו הוא הורס את היכולות האדירות שלו. אני רואה בו איש מדהים. הוא מקורי, הוא נועז, בכל תפקיד הוא מוביל מהפכות. ישראל הוא טיפוס שמחולל תנועה. אין אצלו לעמוד במקום, תמיד קורה משהו. בעיני הוא מין להטוטן בקרקס שמקפיץ באוויר אין-ספור צלחות, אבל לפני שהוא מייצב אותן הוא מוסיף עוד ועוד צלחות ואז הן נופלות".
לא על כולם זה עובד. "אני לא מקבל את הפוזה שלו", מקטרג עליו אל"מ (במילואים) מיוצאי הצנחנים. "הסיפור שישראל לא מפחד מאף אלוף זה קשקוש יחצ"ני. הוא יודע יפה מאוד עם מי כדאי לו להתעסק ועם מי לא. יצא לו שם של אחד שלא דופק חשבון, זה הכל מראית עין. הוא מזכיר לי מ"מ שקם בשיחת עם המח"ט יורק אש וגופרית, ואז ששואלים אותו 'נו טוב, אז מה עושים?' הוא עונה שצריך לעשות מטווחי איפוס פעם בשבועיים במקום פעם בחודש".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-05-2015 בשעה 10:04.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #24  
ישן 06-05-2015, 16:25
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם ישראל זיו ושני קצינים נוספים לרגל סיום לימודיהם במב"ל, 1996
בתגובה להודעה מספר 23 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבה ישנה על האלוף ישראל זיו"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה

(הכתבה "החיילים של היום טובים יותר, אבל אין להם את הבושה" מאת אביחי בקר, "מעריב" מוסר שבת, 09.08.1996, עמודים 10-13)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #25  
ישן 06-05-2015, 22:19
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם מח"ט גבעתי בשנת 2001, אל"מ ליאור שלו
בתגובה להודעה מספר 24 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ראיון ישן עם ישראל זיו ושני קצינים נוספים לרגל סיום לימודיהם במב"ל, 1996"

גבעתי שלי\ מאת יואב לימור
אל"מ ליאור שלו, עדיין מופתע שאירועי אוקטובר לא היו רק אפיזודה קצרה וחולפת
לפני כמה שבועות ישב אל"מ ליאור שלו בדיון הכנה למבצע של סיירת גבעתי ברצועת עזה. דיברו שם על המטרה ועל הדרך המועדפת לביצוע של הפעולה המורכבת, שתוכננה להתבצע בשטח שבשליטת הרשות הפלסטינית. כאשר הסתכל שלו בתצלום האוויר של היעד, הוא הגניב חיוך. זו היתה מסעדת דגים על החוף, שבה נהג לאכול עם בכירים פלסטינים.
מבחינת שלו, הסיפור הזה מקפל בתוכו את המצב כולו. משותפים, כמעט ידידים, הפכו הפלסטינים לאויב מר. כאשר פגש לפני כמה שבועות, כמעט באקראי, בכיר בכוחות הביטחון הפלסטיניים וקולגה לשעבר, הם החליפו רק לחיצת יד רפה. "הוא מפחד", סינן אז שלו לסובבים אותו. "אם הוא ידבר איתי יותר מכמה מילים, יאשימו אותו בשיתוף פעולה עם ישראל וחייו יהיו בסכנה".
שלו הוא מוותיקי עזה. הרומן שלו עם הרצועה החל באוקטובר 91', בשלהי האינתיפאדה הראשונה, כמפקד גדוד 50. ביום כינוס ועידת מדריד ארגן החמאס עצרת המונים כנגד פסגת השלום, ושלו וחייליו יצאו להשליט סדר בעיר שהיתה אז בשליטה ישראלית. אחד המפגינים השליך לעברו בלוק, שלו איבד שמונה שיניים ועוטר בצלקת מעל לשפה. בדיוק חמש שנים אחרי, הוא מונה כמפקד החטיבה הדרומית ברצועה, במקומו של אל"מ אסף שביט, שנפצע באורח קשה במהומות מנהרת הכותל.
שלו היה אז בתחילת שנת הלימודים במכללה לביטחון לאומי, שאליה לא חזר. מאז בילה בין נצרים למורג, בין ארז לרפיח, בין דיר אל-בלאח לחאן-יונס יותר מאשר בכל מקום אחר. שנתיים וקצת כמח"ט דרומית, אחר כך כסגן מפקד האוגדה, ובעימות הנוכחי - כמח"ט גבעתי - הוא החזיק יותר מחצי שנה בחטיבה החדשה, המרכזית, שהוקמה ברצועה ושולטת בציר הגישה ממחסום כיסופים ליישובי גוש קטיף.
"דווקא אני הרגתי את המחבל"
בחודשים האחרונים עברה הגזרה טרנספורמציה רצינית, כשצה"ל ביצע ומבצע עשרות פעולות בניסיון להקטין את הסיכון לחייליו ולאזרחים שחיים באזור; בתים נהרסו, עצים נעקרו, כבישים נחצו לתנועה נפרדת של ישראלים ופלסטינים. שלו לא אוהב את זה, אבל אומר שאי אפשר אחרת. מבחינתו היה עדיף לו הפלסטינים נותרו בקטגוריה של "עמיתים", ולא עברו לזו של "אויבים". הוא מודה שלא חשב שכך יהיה, וכאשר התחיל העימות - בשלהי ספטמבר - הוא היה בטוח ש"בתוך כמה ימים כל העסק ייגמר". הוא אמנם התכונן כל הזמן לתרחיש כזה, אבל רצה להאמין שלא יגיע היום שבו ידבר עם פלסטינים רק דרך כוונת הרובה.
שלו מתקשה להבין את האינטרס הפלסטיני. "בגלל שברור לי מה הם רוצים להשיג, אני לא מצליח להבין למה הם מנסים את הדרך הכוחנית, שהרי אין סיכוי שכך הם יקבלו מאיתנו משהו", הוא אומר. "במצב הדברים שנוצר, יש להם רק מה להפסיד. אם הם היו ממשיכים במשא ומתן, בטוח שהם היו מגיעים להרבה יותר".
כשהוא מדבר על הפסד, הוא מתכוון בעיקר לאלה מבין הפלסטינים שלא שותפים לטרור ולאלימות. הם, הוא אומר, סובלים יותר מכל מהמצב שנוצר: האבטלה הגואה, העוני, הקשי ים במחסומים והעתיד העגמומי. הוא מודה ש"בהחלט לא קל להיות פלסטיני בעזה", וטוען כי בכל תפקידיו בגזרה ניסה תמיד להתחשב ב"אזרח הקטן"; הקפיד לא להרוס בתים של מי שאינו מעורב בטרור ולא לעכב אזרחים בכבישים שלא לצורך. "אם היתה לי התרעה על פיגוע, לא חשבתי פעמיים, אבל אחרת? הרי אם הם יחכו שעות כדי לעבור ממקום אחד לשני, זה רק יגביר את האיבה כלפינו".
מסיבה זו הקפיד שלו שחייליו לא יעשו שימוש חריג בסמכות ובשררה, ובעיקר בנשק. הוא גאה בכך שמאז ראשית העימות רק חייל אחד שלו ("שעשה שטות גדולה") נלקח לחקירת מצ"ח, לאחר שירה שלא ברשות לעבר אזרח פלסטיני באזור כפר-דרום. "יכולנו להרוג חופשי-חופשי פלסטינים בהמון אירועים, אבל נמנענו מכך", הוא אומר. "מבחינתי דווקא בגלל שאנחנו כל כך ממוגנים - במוצב, ברכב ובאופן אישי, עם האפודים והקסדות - יש לנו את כל הזמן לחשוב לפני שפועלים".
לשיטתו, האיפוק הוא כוח, שחובה על המפקדים להשתמש בו. "חייל צריך להגיב מיידית, אני צריך לשקול ולחשוב". אבל גם שלו הגיב מיידית לפחות באירוע אחד. ב-15 בפברואר חדר מחבל לחממות של כפר-דרום בניסיון לפגוע בחיילי צה"ל במקום. שלו, שבדיוק הגיע לגזרה, טס לזירה. ביחד עם חיילי פלוגת ההנדסה של גבעתי הוא סגר על החממות, אבל נמנע מלפתוח באש מחשש שמדובר בפועל זר, אחד מעשרות התאילנדים והסינים שעובדים במקום. כעבור דקות נשללה האופציה הזו, כשהפלסטיני פתח באש לעבר הכוח. החיילים השיבו אש, אבל המחבל נותר בחיים, מסתתר מאחורי עציצי ענק.
שלו החליט להמתין לאור ראשון, כדי לא להסתכן בקרב לילי. כאשר עלה השחר, שב המחבל וירה לעבר הכוח. מספר כדורים פגעו בג'יפ של המח"ט, ששלף את הרובה וירה צרור ארוך. הפלסטיני נהרג במקום. "האמת היא שזה די תסכל את החיילים שלי, שדווקא אני הרגתי את המחבל ולא הם", הוא צוחק. "לפחות זה עשה לי שם מצוין כמח"ט קרבי".
"יש לי קשר מצוין עם משפחות שכולות"
שלו, בן 42, הוא עוף מוזר בנוף הצה"לי. ביום שני שעבר, יומיים לפני שנפרד מחטיבת גבעתי וטס לטיול משפחתי קצר בחו"ל, נפרדה ממנו אוגדת עזה בארוחת צהריים. באירוע, שהתקצר בגלל התרעה על פיגוע מתוכנן של החמאס, תיאר אותו תא"ל ישראל זיו, מפקד האוגדה, כשקול ורגיש, אחד שמקפיד על נורמות וערכים. למשאלתו של שלו, "לשוב לכאן לעוד תפקיד אחד" (כמפקד האוגדה), השיב זיו בחיוך שהוא "מקווה שעד אז יהיו לנו כבר אתגרים נוספים".
שלו נשוי ליעלי ואב לשלושה, ניר (16), גל (13) ויובל (6 וחצי). את הבית שבנה במושב יובלים כמעט שלא ראה בשנים האחרונות, אבל הוא עדיין מתגאה ב"גינה המטופחת ביותר ביישוב". הוא נולד בקרית-ביאליק, ובנעוריו שיחק כדורגל בקבוצת מכבי חיפה (הוא אוהד אותה עד היום אבל "לא מספיק בשביל לזנוח את המשפחה בשבתות שאני כן מגיע הביתה וללכת למגרש"). סיים תיכון באורט ביאליק במגמת מכשור ובקרה, כי "אמא אמרה שאני צריך מקצוע בחיים", והתגייס לקורס טיס. כשנשר ממנו אחרי שנה,
עבר לגדוד 50 (אז עוד בצנחנים), שבו שימש כמ"מ, מ"פ וסמג"ד. אחר כך יצא לחמש שנים לימודים באוניברסיטת באר-שבע, שם השלים תואר ראשון בהנדסת תעשייה וניהול. כשחזר לצבא מונה כמג"ד 50, ובהמשך כמפקד גדוד בבית הספר למ"כים. בתפקידו הזה ספג שלו את הכווייה היחידה ברקורד הצבאי שלו, כאשר ימים מרגע שנכנס לתפקיד אירעה תאונת אימונים שבה נהרג החייל אליחי טובים ז"ל, שנפל לבור ליד נבטים.
שלו הועמד לדין ביחד עם כל שרשרת הפיקוד, ממפקד הכיתה ועד אליו. המשפט נמשך שנים כאשר כל צמרת צה"ל התייצבה לימינו. שאול מופז, משה (בוגי) יעלון, דורון אלמוג, שי אביטל, אהוד יתום ויצחק מרדכי התייצבו בזה אחר זה כדי להסביר מדוע לא כשל המג"ד, אולם את בית הדין זה לא שכנע. השופטים הרשיעו את שלו בגרימת מוות ברשלנות, גזרו עליו חודשיים מאסר על תנאי למשך שנתיים והמליצו לעכב את קידומו לפרק זמן זהה. מאוחר יותר הגישה הפרקליטות הצבאית ערעור על קולת העונש, אולם בית הדין לערעורים החליט להסתפק בגזר הדין הקודם.
תשע שנים אחרי, מאמין שלו שמינויו למפקד חטיבה סדירה "טיהר" אותו לחלוטין והבהיר שהוא כשיר לכל תפקיד. עם משפחת טובים הוא לא בקשר, "לצערי", הוא אומר. "דווקא יש לי קשר מצוין עם משפחות שכולות, עם הורים של חיילים שלי שנהרגו, כמו קובי אשכנזי ז"ל שנהרג בתאונת דרכים מטומטמת, אבל איכשהו הפעם זה לא קרה. באתי ללוויה, לשבעה, בשנים הראשונות גם לאזכרות, אבל הם לא רצו להיות בקשר. אחר כך כבר לא ניסיתי".
שלו כועס על השתלשלות האירוע, שנבעה לטעמו מ"כשל בשרשרת הפיקוד ותהליכי קבלת ההחלטות במהלך הכנת וניהול התרגיל". הוא אומר ש"אם כל אחד היה עושה את חלקו כמו שצריך, התרגיל הפשוט הזה היה נבלע ואף אחד אפילו לא היה יודע שהוא התקיים". למרות המרירות, ברור לו שהמחיר האישי ששילם אינו משתווה לכאבה של המשפחה השכולה. "קודם כל זה אסון בשבילם. זה בכלל לא חשוב מה אני חושב, הרי הם לוקחים את זה איתם לכל החיים".
"הסתובבתי בין הרגליים וחיפשתי עבודה"
דומה שדווקא האירוע הזה חיזק אצל שלו את הרצון להישאר בצה"ל. בעבר הוא "חי מתפקיד לתפקיד", ואחרי שהגשים את משאלתו המקורית - להיות מג"ד 50 - חשב להשתחרר. אחרי המשפט כיהן כקצין המבצעים של פיקוד צפון, ומאוחר יותר הגיע לעזה. היום ברור לו שימשיך בצה"ל, וכרגע הוא מיועד להתמנות כסגן מפקד אוגדת השריון הסדירה ברמת הגולן. בעת כתיבת שורות אלה עדיין לא התפרסמה החלטת הרמטכ"ל, שאמורה היתה להתקבל באמצע השבוע, אם למנותו כראש חטיבת הסגל בצה"ל ולהעניק לו קיצור דרך לדרגת התא"ל. שלו, שאת 11 השנים האחרונות עשה ברציפות בתפקידי שדה, חשק בתפקיד המשרדי לא בגלל הנוחות, אלא משום שהוא עשוי להעניק לו ניסיון ניהולי שטרם רכש.
ללא קשר להחלטה זו, רבים בצה"ל סברו שעל שלו לקבל קידום מיידי כבר עתה ולהתמנות כמפקד אוגדה. לטעמם, מדובר לא רק בקצין איכותי, אלא גם במי שהתנדב בעצמו לקחת חלק בלחימה בשטחים. שלו היה הראשון (וחוץ ממח"ט גולני, שמואל זכאי, גם היחיד) שבמקביל לפיקוד על חטיבה סדירה, הופקד גם על חטיבה מרחבית בשטחים. "בימים הראשונים של העימות הסתובבתי לאנשים בין הרגליים וחיפשתי עבודה", הוא משחזר. " רציתי להיות שותף, לקחת חלק בלחימה, להשפיע ולסייע במה שחסר". באותה תקופה הוא נדרש לעזור בעיקר בלוגיסטיקה ובאנשים. "חסרו צלפים? שלחתי מהסיירת שלנו. חובשים? הורדתי מהגדודים בצפון, שיהיו ברצועה בלחימה".
באותם ימים היה שלו מעין יועץ מקצועי למפקדים בעזה, כשהוא מנצל את היכרותו האינטימית עם הגזרה. בין לבין התרוצץ בין שני הגדודים שלו ופלוגות ההנדסה והנ"ט שהיו בתעסוקה מבצעית בגבול הצפון, ודאג גם לגיוסים ולהכשרה בבסיס האימונים החטיבתי בקציעות. ככל שהעימות נמשך, הבין שלו שהוא "רוצה להיות שותף אמיתי". הוא הלך לאלוף פיקוד הדרום דאז, יום-טוב סמיה, וביקש לקבל על עצמו תפקיד ביצועי, כל תפקיד. "כמה זמן כבר אפשר להסתובב בין החיילים שלי, שנמצאים בגזרה ולחנוך אותם בלי שיש לך תפקיד אמיתי".
כעבור זמן קצר צלחו מאמצי השכנוע ושלו קיבל את הגזרה המרכזית, החדשה. הוא היה שם חודשיים, עזב לתקופה קצרה, וחזר לשבעה חודשים נוספים. הוא אומר ש"זו היתה קריעה", כי כפל התפקידים לא הוריד מהאחריות. בדיקה ביומן שלו בהחלט מעידה על לו"ז מטורף, כאשר יום עבודה רגיל מתחיל באישור תרגיל בצאלים, ממשיך באישור תוכניות מבצעיות בעזה, עובר לביקור בתרגיל פלוגתי בקציעות, אחר כך דיון במפקדת האוגדה, ביקור אצל גדוד שנמצא בתעסוקה מבצעית בגזרה אחרת ולסיום הוא מפקד על פעילות מבצעית בגזרתו.
ובתוך כל זה הוא "ניסה גם לחיות ולהגיע הביתה", וכשזה לא קרה - וזה בדרך כלל לא קרה - הוא הקפיד להביא את משפחתו אליו. "הם כבר רגילים לזה", הוא אומר. "בתפקידים הקודמים שלי בעזה הם היו באים אלי בכל שבת שהייתי נשאר. היינו מטיילים אז על החוף של עזה בג'יפ שלי. עכשיו זה בלתי אפשרי".
"מי שהתחיל לא יכול לבכות על התגובה"
בעבר הלא רחוק היה שלו ביחסים טובים עם הפלסטינים. הוא זוכר נסיעות משותפות עם מוחמד דחלאן ברכב צבאי, בלב השטח הפלסטיני בעזה, ושיחות אל תוך הלילה עם עבד א-ראזק מג'יידה ואחרים. כמי שהגיע מיד אחרי אירועי ספטמבר 96', הוא הכיר את דרכם של הפלסטינים להשתמש באלימות כמנוף להשגת יעדים מדיניים, אולם "לא האמין שזה יגיע לממדים כאלה".
הוא סבור שצה"ל מנהל את העימות "פחות או יותר בסדר", ונותן ציון גבוה להתנהלות ברצועת עזה לעומת הגזרה האחרת, ביהודה ושומרון. בעזה - בין היתר בזכותו - הצליח צה"ל "להכיל" את העימות בתחומי הרצועה מבלי שתגלוש לשטח ישראל. עד כה נכשלו כל נסיונותיהם של ארגוני הטרור לחצות את הגדר ולגלגל פיגועים לתחומי הקו הירוק, וכך גם כמעט כל המאמצים לפגוע בחיילים ובמתנחלים בתחומי הרצועה. ברור לו שהפלסטינים הם שמשלמים על כך את המחיר, אבל התגובה שלו לכך היא ש"אין ברירה אלא להשתמש במשפט הילדותי ש'הם התחילו'". מבחינתו, "מי שהתחיל לא יכול לבכות אחר כך על התגובה", וממילא מדובר ב"תגובה מתונה, וברוב המקרים רק הגבנו ולא יזמנו".
ואחרי כל זה, שלו לא מאמין שצה"ל יכול לנצח את העימות בדרכים צבאיות. חבל לו שהפלסטינים לא ניצלו את "כל אותן מדרגות שהיו להם, עם שטיח אדום שנפרש מתחת, כדי לרדת מהעץ ולחזור למשא ומתן המדיני", אבל הוא בטוח שהפתרון מונח רק במגרש המדיני. "כל מה שיקרה בשטח לא יפתור את הבעיה, כי על כל חוליה שנהרוג תבוא אחרת.
האם חשוב להרוג את החוליה? כן, כי ברור שבלי פתרון צבאי לא יהיה פתרון, אבל הצבא לא יכול להביא את הפתרון. לכן אנחנו מדברים על הגנה ולא על מתקפה, ומנסים להכיל את העימות ולבצע פעילות ממוקדת, שבה פוגעים רק במי שצריך".
שלו מודע לכך שהחלטות בשטח עלולות להיות בעלות משמעות אסטרטגית. "בהינף אצבע אני יכול לייבש את הפלסטינים ארבע שעות בצומת גוש קטיף, אבל מה זה ייתן? אני לא עושה את זה כי אין בכך שום תוחלת. תפקידי הוא לתת ביטחון לחיילים שלי ולאזרחים, לא להיות קלגס. אם אנהג כך, רק אצור בעיות וארחיק את האפשרות שהעימות הזה יגיע לפתרון".
"הסדרה 'טירונות' נחמדה"
ברביעי שעבר נפרד שלו מחטיבת גבעתי. כמעט שנתיים וחצי פיקד על סגולי הכומתות, ובתקופה הזו, לדבריו, זינקה החטיבה קדימה. הוא מצביע על נתוני הגיוס כהוכחה לכך ש"דברים משתפרים", ואומר שכאשר החל את תפקידו, הציב לעצמו שני יעדים: לשפר את איכות המפקדים בחטיבה ולהעלות את רמת המוטיבציה של צעירים להתגייס אליה.
שלו קיבל חטיבה שהיתה נחותה בכל פרמטר מהצנחנים ומגולני (וגם מחטיבת הנח"ל), והותיר למחליפו, אל"מ עימאד פארס - הדרוזי הראשון בתולדות צה"ל שמפקד על חטיבה סדירה - חטיבה שזוכה להרבה שבחים על יכולתה המקצועית, בעיקר בלחימה בשטחים. כאשר נכנס לתפקיד היתה גבעתי קרועה ברצף של אסונות, מפרשת הרצח וההתאבדות במוצב בצפון ועד תאונת ההאמר שבה נהרג קובי אשכנזי. שני האירועים האלה התרחשו בגדוד צבר, שהיה האחרון להיפרד משלו, ערב סיום תפקידו. שלו אמר להם כי הותיר אותם לסוף משום ש"עשיתם כברת דרך" מאז האסונות ועד היום.
למרות השבחים בתוך הצבא ואחוז ההתנדבות שגדל (שלו אומר שמספר המתגייסים שביקשו באוגוסט השנה להגיע לגבעתי בעדיפות ראשונה עלה בעשרה אחוזים מהמחזור המקביל בשנה שעברה, אבל מודה שיש לייחס חלק נכבד מכך לרצונם של הצעירים להשתתף בלחימה בשטחים), יודע שלו שלגבעתי תדמית מפוקפקת בציבור, והיא מוצגת תדירות כחטיבה רוויית אסונות ואירועים שליליים, "לכן השקעתי הכי הרבה במקצועיות, כי היה לי ברור שאם נוכיח את עצמנו בלחימה, אף אחד לא יוכל לומר שאנחנו פחות טובים".
במקביל השקיע בהבאת כוח אדם איכותי לגבעתי. למשל את בני התנועה הקיבוצית בוגרי מכינת רבין, שהמחזור השלישי מטעמם מתגייס הקיץ לגבעתי, או את בני הקיבוץ הדתי, שלמענם נבנה מסלול שירות מיוחד בחטיבה. במקביל פעל שלו בקרב המיועדים לגיוס ויצא להרצאות בבתי ספר תיכוניים. הוא לקח עימו קצינים וחיילים, "כדי שהצעירים יכירו לא רק את הצדדים הרעים, אלה של תאונה פה ומרד שם, אלא גם את הדברים הטובים". הוא יזם ביקור מיוחד של 003 חניכי מכללות קדם צבאיות, שהגיעו להתארח בקציעות. הצעירים צפו בתרגיל, ירו בנשק ושוחחו עם חיילים; בסיום אמרו רבים מהם שברצונם להתגייס לגבעתי.
בגלל האינטרס האדיר של גבעתי להשתפר, הסכים שלו לעשות "דברים חריגים": הוא הפיץ בקרב המיועדים לגיוס את השמועה ש"אם יבואו עשרה חבר'ה מאותה שכונה או תיכון ויבקשו להגיע אלי נו ביחד, נשבץ אותם באותה כיתה". הוא מאמין שאין בכך כל דבר חריג. "מה אכפת לי אם הם ישרתו ביחד? זה הרי רק ישפר את המוטיבציה שלהם ויעשה אותם חיילים יותר טובים, וכולנו נרוויח מזה". השמועה עשתה לה כנפיים, ויש כבר בגבעתי מספר מקרים של חברים מהבית שמשרתים ביחד בצבא. שלו מאמין כי זה עשה אותם "מרוצים יותר", ומכאן גם "שגרירים טובים יותר של החטיבה".
מבחינתו הסדרה "טירונות" היא "נחמדה", אבל טלוויזיה לחוד ומציאות לחוד, ובשביל להצליח צריך לעבוד. לכן יזם שלו את "מרוץ גבעתי", שנועד להדק את הקשר של החטיבה עם הקהילה. המרוץ הראשון נערך בשנה שעברה בצפון הארץ, ובמהלכו ניקו החיילים את חופי הים בחיפה, סיידו בתי קשישים בקרית-מוצקין וחילקו שי למאושפזים בבית החולים בנהריה. גם בערב פסח, בשיא הלחימה בשטחים, הוציא שלו חיילים מעזה כדי שיחלקו מתנות לילדים בבית החולים בבאר-שבע. שלו אומר כי התעקש שהביקור לא יפורסם, משום ש"זה נעשה בשבילנו, לא בשביל יחסי ציבור".
"נגזר עלינו להילחם בשביל השלום"
שלו ניסה להותיר את הפרסום בצד גם לאחר אירועים כואבים, דוגמת ארבעת חיילי החטיבה שנהרגו בלבנון בחודשיים הראשונים של שנת 2000. אירוע אחר, שבעבור שלו "מספר את הסיפור כולו", קשור לחייל בן-ציון. לאחר שסיים קורס מ"כים והיה בחפיפה, שמר בן-ציון בעמדה בצומת גוש קטיף כאשר הבחין במחבל שהגיע למקום. המחבל שנשא עליו חגורת נפץ השליך רימונים לעבר העמדה וביקש להתאבד מוקף בחיילים. בן-ציון הגיב במהירות, הרג את המחבל ובהמשך גם את שותפו, שהמתין במרחק מה מהצומת.
כעבור כמה שבועות יצא בן-ציון לביתו, באור-עקיבא, וכאשר המתין בתחנת האוטובוס הסמוכה למסוף הרכבת בבנימינה, הגיע למקום מחבל מתאבד שפוצץ את עצמו ליד קבוצת חיילים. בן-ציון נפצע קשה מאוד. שלו, שמקפיד להיות איתו בקשר, מאמין שסיפורו של בן-ציון הוא עדות למה שעובר עתה על מדינת ישראל, שהפכה כולה לחזית; "כנראה שנגזר עלינו להילחם בשביל השלום", הוא אומר, ומסכים עם דבריו של תא"ל זיו, ש"לא יהיה רע לעשות גם דברים אחרים, חוץ מלחימה".
("מעריב", ‏ 24.08.2001)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-05-2015 בשעה 22:28.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #26  
ישן 07-05-2015, 19:27
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
כתבה ישנה על תא"ל שמואל זכאי
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 16)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמודים 16-17)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 17)

(הכתבה "סכין בין השיניים" מאת חן קוטס-בר, ‫"מעריב" מוסף שבת, 12.11.2004, עמודים 16-17)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #27  
ישן 08-05-2015, 00:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם תא"ל מוני חורב
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 14)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 15)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 16)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 18)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 63)

‫ (הכתבה "באתי נכוויתי וזוכיתי" מאת עמיר רפפורט, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 27.04.2001, עמודים 14-18, 63)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #29  
ישן 08-05-2015, 10:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם סרן (לימים אל"מ) יאיר ברקת
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 10)

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(עמוד 11)

(הכתבה "לא רוצה פסיכולוגים אצלי בפלוגה" מאת עפר שלח ואביחי בקר, "מעריב" מוסף השבת, 02.08.1996, עמודים 10-11)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #30  
ישן 09-05-2015, 23:47
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מח"ט מנשה, אל"מ אורן זיני
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

שריקה אחת בקן הטרור בג'נין, ולפתע מטען חבלה



שריקה אחת בקן הטרור בג'נין, ולפתע מטען חבלה\ מאת אמיר בוחבוט
באמצע הלילה, בסמטאות צפופות ובלב אוכלוסיה עוינת במיוחד, מחפשים לוחמי צה"ל מבוקשים ואמצעי לחימה. התלווינו לכוח במחנה הפליטים, שמנסה להימנע מהסלמה, אך לא חושש מעימותים. "רק חופש פעולה וחדות בביצוע המשימה תרתיע את האויב". תיעוד מיוחד במצלמת קסדה
ג'נין, 2:00 לפנות בוקר. מפקד חטיבת מנשה, אלוף-משנה אורן זיני, קיבל הודעה בקשר שגדוד הסיור של חטיבת הנח"ל נערך סביב מחנה הפליטים לקראת מבצע נרחב לאיתור תשתיות טרור. חלק מהלוחמים נחתו בשטח באמצעות מסוקי סער של חיל האוויר והם נכנסים לסמטאות בחשאיות.
אל"מ זיני יושב בג'יפ הממוגן מדגם "דוד" ומולו מסך מחשב, שבו ניתן לראות את מיקום הכוחות וכן מידע מסווג שזורם מחמ"ל המבצעים המיוחדים של החטיבה. בעמדת הנהג יושב סגן-אלוף חזי נחמה, שהגיע לחפיפה לקראת כניסתו לתפקיד המח"ט בקיץ הקרוב. מאחוריו יושב קצין הקשר, סרן איתמר סבג, שאחיו הלוחם נהרג בלבנון בשנת 1995, ולצדו וצמוד לדלת, נהג המח"ט, סמל ראשון יאיר אמסלם.
השיירה של המח"ט זוכה בקבלת פנים אלימה בכניסה לסמטאות מחנה הפליטים של ג'נין. בקשר ניתן לשמוע היטב מפעיל מטוס זעיר ללא טייס, שמעדכן את המח"ט במה שהוא אמור להיתקל בעוד דקה. בקשר מדווח על השלכות אבנים והבערת צמיגים, כמו גם על התקהלויות על הגגות. "הכול מתחיל בשריקה", מסביר זיני לנחמה. "שריקה אחת וכל הצעירים מתורגלים לצאת החוצה. הם זורקים מכל הבא ליד. סלעים, מקררים, בקבוקי תבערה". לא חולפת דקה, ובום. סלע הושלך על הג'יפ. "זה סלע", אומר קצין הקשר סבג. כעבור דקה נשמע פיצוץ נוסף בסמוך לג'יפ ופניו דרוכות. "זה מטען צינור. מהר מאוד אתה מזהה קולות", מסביר בביטחון סבג.
ככל שחולף הזמן, הסמטאות הופכות להיות צרות יותר והאזור הבנוי לצפוף יותר. אל"מ זיני יורד מהג'יפ הממוגן ומוביל את הכוח, כשהוא מורה למפקדים לפקוח עיניים מחשש שיגיעו הפתעות מהגגות. אחרי שניתן האות, הכוח נכנס לבית מגורים בגובה שלוש קומות. כוחות מגדס"ר נח"ל ומיחידת עוקץ מאתרים את סליק התחמושת, ציוד צה"לי שהגיע לידי מחבלים: מחסניות, תחמושת, אמצעי ראיית לילה עם מספר סידורי, סכיני קומנדו ומדים. קצין אגף המבצעים של החטיבה, סרן ניר עוגן, עומד ליד תמונה של יאסר ערפאת, מה שמעיד על כך שככל הנראה מדובר בבית של פעילי פתח. "כל מה שאתה לא תתפוס פה, אתה תפגוש בפיגוע נגד חיילי צה"ל או נגד אזרחי ישראל", מסביר סרן עוגן את משמעות הצלחת המבצע.
לאחר שהסריקות הסתיימו, המח"ט מנחה לכבול את אחד החשודים ולהוביל אותו למעצר בישראל, כשידיו כפותות ועיניו מכוסות בפלנלית. הכוח מתארגן להליכה בסמטאות ואל"מ אורן זיני, אחד הקצינים הכי מהירים בצה"ל (5 קילומטרים ב-17 דקות), מסמן כי הוא מוביל את הכוח. הוא הולך בצמוד לקירות הבתים והחנויות ומתריע מבלון גז ממולכד שהושלך מהגג לעבר הכוח: "לא לגעת בזה". אחרי הבלון, נזרקו משקולות כושר כבדות ולפתע חפץ חשוד אחר נופל בסמוך למח"ט הנמצא במרחק של 15 מטרים ממני. מתברר כי היה זה מטען חבלה, ורק בדרך נס אל"מ זיני לא נפגע. מיד אחרי הפיצוץ הוא יורה שלושה כדורים לעבר הגג שממנו הושלך המטען. אחרי סריקות נוספות וכיתור האזור, אנחנו נכנסים לג'יפ הממוגן בדרך למבנה הבא שבו על פי החשד יש אמצעי לחימה. "ברור לך שאם זה היה מטען רסס הסיפור עם המח"ט היה נגמר אחרת", אמר קצין הקשר סבג.
אל"מ אורן זיני, נשוי ואב לשישה ילדים, החל את שירותו בצה"ל בחטיבת גבעתי. הוא בוגר לימודי הנדסה ובעבר מילא שורה של תפקידים בצה"ל, בהם קצין אג"מ בגבעתי, מפקד גדוד צבר, שני תפקידי מג"ד בבה"ד 1 וקצין אג"מ באוגדה 98, תחת פיקודו של תת-אלוף אהרון חליווה. בתפקיד זה, הוא מספר, גישתו השתנתה.
"כשעשיתי חפיפה עם ראסן עליאן (לפני כשנתיים היה מח"ט מנשה וכיום מח"ט גולני, א"ב) הוא אמר לי :'זיני, תיזהר. יורים במחנה פליטים'. זה המשפט. מכל החפיפה, זה מה שאני זוכר. תפקח עיניים על מחנה הפליטים". זיני הוא אדם ישיר. הוא מספר שכשקיבל את המינוי לפיקוד על חטיבת מנשה לפני כשנתיים, הוא שאל איפה זה. בתור קצין שגדל בחטיבת גבעתי, הוא בילה את מירב שנותיו ברצועת עזה וברצועת הביטחון בדרום לבנון. במקרים חריגים, הוא מצא את עצמו נלחם באזור חברון או שכם, אך את ג'נין הוא הכיר רק מכתבות בעיתון.
"אף אחד לא שוכח את מה שהם עשו בחומת מגן'"
"עשיתי עבודה יסודית לקראת הכניסה לתפקיד וגיליתי שרוב הפיגועים שיצאו לשטח מדינת ישראל מאז שנת 2000, הגיעו מהאזור הזה: הפיגוע במלון פארק בנתניה, שהוליד את 'חומת מגן', הפיגועים במועדון הסטייג', במסעדת מקסים ובמטה הבחירות בבית שאן, הרוצח של החייל עדן אטיאס והסייען בחטיפת תומר חזן. אפילו הפיגועים האחרונים, בהם בגשר מעריב, הגיעו מאזור".
אל"מ זיני החליט אף לכתוב ספר על מחנה הפליטים בג'נין, שידוע כמוקד לחיכוך תמידי בין צה"ל לארגוני הטרור הפלסטיניים. "השנה באוגדה 98 'צינחנה' אותי", הוא מספר. "גיליתי שפליטי המחנה הגיעו בשנת 1952 מכל המרחב, מחיפה ועד התבור. הם מגדירים את עצמם כמעוז ההתנגדות האחרון של הפלסטינים. זה מה שמסביר את העובדה שהם כוח עיקש שקשה להתמודד עמו. אף אחד לא שוכח את מה שהם עשו לחטיבה 5 במבצע 'חומת מגן' (13 חיילים נהרגו בקרב עקוב מדם, א"ב)".
תחילת כהונתו של אל"מ זיני התאפיינה בירי לעבר כוחות צה"ל בכל כניסה למחנה הפליטים. בשבוע הראשון שלו בתפקיד, נפתחה אש לעבר לוחמי גדוד נצח יהודה, שהגיבו במדויק והרגו שני מחבלים מטווח של 40 מטרים. "ההתחממות והירי במחנה הפליטים החלו במאי 2013, כשניסו לעצור את אחיו של זכריה זביידי", מספר אל"מ זיני. "הם החליטו בתגובה לירות בכל כניסה, כולל לעבר מנגנוני הביטחון הפלסטיניים. החלטתי להילחם בתופעה הזו משום שאחת המטרות שלי היא שימור חופש התנועה והפעולה במחנה הפליטים". הנסיעה בתוך הסמטאות נמשכת. סא"ל נחמה שואל את אל"מ זיני: "איזה יחידות פועלות פה?". המח"ט, שעסוק בהאזנה לקשר ובהעברת הנחיות לכוחות, משיב בקול רם: "כולם, אבל ימ"מ זו ימ"מ. יחידה מספר אחת בעולם. תלמד את האירוע של חמזה אבו אל-היג'ה. זה ילמד אותך המון".
אבו אל-היג'ה היה פעיל בכיר במחנה, שאמר למכריו כי הוא מתכנן לבצע פיגוע בהתנחלות מבוא דותן, בדומה לטבח שבוצע במשפחת פוגל באיתמר. השב"כ הצליח לאסוף מידע על אודותיו ובמשך שמונה חודשים התנהל אחריו מצוד. מדי לילה היה מחליף אבו אל-היג'ה את מקום מסתורו ובכך הקשה על הכוחות לאתר אותו. בלילה אחד, כשבר כיתרו אותו מסתערבים, הוא הצליח לחמוק מהם בריצה על הגגות.
בליל 27 במרץ אשתקד נרשמה תפנית – לאל"מ זיני הגיע מידע על 18 מקומות מסוימים שבהם יכול המבוקש להימצא. רכזי השב"כ התחייבו כי המספר יצטמצם ככל שיחלפו השעות ולוחמי הימ"מ הוקפצו מהבית. שני גדודים כיתרו את האזור והימ"מ חדר פנימה, לתוך המחנה. אל"מ זיני אמר בקשר את המילה "רשאי" – האות שהביאה לתחילת המבצע. הכוחות כיתרו את הבית, אך אבו אל-היג'ה צעק לעבר הכוחות: "אני נלחם בכם עד הסוף". לאחר שבני המשפחה פונו, אישר המח"ט לשגר טילים לעבר המבנה. על אף ששלושה לוחמי ימ"מ שעמדו בסמוך נפצעו מירי, המבצע הסתיים בהצלחה עם חיסולו של אבו אל-היג'ה ועוד שלושה מחבלים שניסו לסייע לו להימלט.
"אנחנו תחת הנחיות לשימור היציבות בגזרה"
מאז מבצע "צוק איתן", נרשמה רגיעה במחנה הפליטים והמח"ט מדגיש כי מאז לא היו הרוגים במקום. "אנחנו תחת הנחיות לשימור היציבות בגזרה. אין רצון להסלים", אומר אל"מ זיני, אך מדגיש: "אם אני מזהה חמוש פלסטיני בסמטאות, אני הורג אותו". עם זאת, הוא טוען כי "אילו אל-היג'ה היה יוצא עם ידיים למעלה, הוא היה מבלה עכשיו בכלא ישראלי. אתה צריך להבין - באותו היום הוא אמר 'אני אמות מות קדושים', ולמרות זאת, באנו לעצור ולא לחסל". בצה"ל מעריכים כי גם בג'נין מעוניינים בשימור השקט התעשייתי, בין היתר בהתבסס על מסרים מתוך מחנה הפליטים: "תנו לנו לחיות בשקט ולא נעשה לכם בלגן, אבל תדעו שאם אתם נכנסים - אנחנו כאן ונתנגד".
כמו כן, גם הקשרים הכלכליים בין ישראל לרשות הפלסטינית מהווים עוגן לשמירה על היציבות. "כל עוד מעבר ג'למה מעבר ניצני עוז בטול כרם יהיו פתוחים, הכלכלה בג'נין וטול כרם תתפתח", מסביר אל"מ זיני. "אתה מאמין שיש קפה אינטרנט במחנה הפליטים בג'נין? השם שלו זה 'התנגדות', אבל זה עדיין סימן לשינוי. הם רואים עולם ומבינים מה הם מפסידים כשאין שקט. אמנם הארגון ששולט באזור הזה הוא חמאס, אבל בלי קשר לשיוך הארגוני, אנחנו נדע להתמודד עם כל הסלמה". תוך כדי הנסיעה, נזכר זיני ביום שבו נהרג מבוקש מכוחות צה"ל וחבריו מחמאס החליטו בתגובה לנפץ כלי רכב של ערבים ישראלים, שנכנסו לג'נין, השלכת מטעני חבלה במחסום ג'למה. עם זאת, אל"מ זיני הורה על המשך פעילות המעבר, שדרכו נכנסים ערביי ישראל ויוצאים פועלים פלסטינים לעבודה בישראל. הכול כדי לשמור על השגרה ולהימנע מהסלמה.
למרות הפעילות האינטנסיבית של החטיבה, מרחפת באוויר האפשרות של המפגע הבודד. "הכי קשה להתמודד עם המפגע הבודד, שרב בלילה עם אבא שלו ובבוקר החליט לרצוח יהודי בלי לספר לאף אחד", אומר אל"מ זיני. "לכן, אני משלב כאן חדות מבצעית וטיפול שיטתי בהתארגנויות שקמות, ואם צריך אז גם אגרסיביות, כולל הרוגים".
בבוקר המבצע הלילי בג'נין, מפקד אוגדת יהודה ושומרון, תת-אלוף תמיר ידעי, תרגל את התרחישים האפשריים בגזרה. מרביתם כוללים אירועים שיגרמו להידרדרות במצב הביטחוני ותא"ל ידעי הבהיר כי הגזרה תזדקק לתגבור כוחות בזמן אמת. כך, לדוגמה, במהלך מבצע "שובו אחים" לאיתורם של שלושת הנערים, פעלו במחנה הפליטים בג'נין יחידות עלית של צה"ל, בהן שייטת 13, כדי להרגיע את השטח. "תרחישי האימה שלי הם חדירה ליישוב או חטיפה", מספר זיני תוך כדי שהוא מקבל עדכונים בקשר על "התקפלות" הכוחות מהאזורים הסובבים את מחנה. "לא חסרים לי כאבי ראש. אפליקציית ה'ווייז' שולחת לכאן אנשים שטועים בדרך. מזלי שהקשר עם המנגנונים הוא מספיק הדוק וכרוך באינטרסים כדי להוציא את האזרחים בזמן ולמנוע מצבים שכולנו נצטער עליהם. אני אומר את זה לכל מפקד שמגיע לכאן: רק חופש פעולה וחדות בביצוע המשימה תרתיע את האויב".
המבצע הסתיים. שמונה בתים נסרקו וחמישה מטעני חבלה הושלכו לעבר הכוח, שאיתר חמישה רימוני יד, תחמושת לרובים, מספר רב של מחסניות, אמצעי ראיית לילה, סכיני קומנדו, אפודי מגן וחלקי חילוף של נשקים. ג'יפ המח"ט מתקרב למעבר ג'למה, כשמאות פלסטינים עומדים בקבוצות ומחכים לבידוק הביטחוני לפני הכניסה לישראל. זיני מביט על נחמה שנוהג בג'יפ ואומר: "היינו ערים כל הלילה. תשים את הראש קצת ותישן, אתה נראה גמור". נחמה, שעדיין מרוכז בנהיגה ובהבנת השטח מתחיל לחייך, כאילו שהוא מבין מה מחכה לו עם כניסתו לתפקיד בקיץ הקרוב.
("וואלה!NEWS", פורסם בתאריך 09.05.2015)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #31  
ישן 11-05-2015, 10:40
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם אל"מ (לימים תא"ל) עמוס בן אברהם
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/52048833.pdf

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/56666379.pdf


אל"מ בן אברהם: ההרשעה הפלילית תלווה אותי כל חיי \ מאת איתן רבין
מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, אל"מ עמוס בן אברהם, אמר בראיון ל"הארץ" כי הוא סבור שלא היה צריך להעמידו לדין. "ההרשעה הפלילית תלווה אותי כל חיי", אמר. "הביקורת שלי היא בעיקר נגד הפרקליטות", הבהיר בן אברהם, "כי התביעה, אחר כך, עושה את הדברים כמו שהיא מבינה. ההחלטה הגדולה והחשובה, היא למעשה איזה מקרה צריך להגיע לבית דין או לוועדת חקירה או להליך פיקודי".
מה דעתך על גזר הדין?
"אני מרוצה מזה שנראה לי שיש כאן יותר הבנה לסיטואציה ולאנשים. נראה לי שבגזר הדין הבינו קצת יותר את הנאשמים. זה מעודד. לגבי התוצאה הסופית הכוללת, יש פה הרשעה. גזר הדין לא יוכל למחוק את התווית הפלילית שדבקה בי. טרם החלטתי אם לערער על גזר הדין. אנחנו שוקלים. אנחנו לומדים עתה את גזר הדין ואת הכרעת הדין, מאחר שיש בתוכם סתירה".
מדוע?
"הכרעת הדין היתה קשה. היא היתה פה אחד. גם הדרישה לעונש היתה קשה, הרבה יותר קשה לעומת תקדימים אחרים ולבסוף, גזר הדין יותר קל. אני צריך לחשוב איזה השלכות מעשיות יש לזה בתוך הצבא ומחוץ לצבא. גזר הדין בסופו של דבר יימחק ויישכח כעבור שנה, אבל ההרשעה נשארת. זה ילווה אותי כל חיי. זה שיזכרו את זה, זה פחות נורא. הבעיה היא הדברים המעשיים. איזה דלתות זה סוגר לפני בצבא".
אם יציעו לך, למשל, להיות מפקד חטיבת הצנחנים, תיענה?
"השאלה היא אם יציעו לי. הרמטכ"ל הוא שיחליט איזה תפקיד לתת לי. יש כאן אדם שהורשע בגרימת מוות ברשלנות. אם ההרשעה הזאת פוסלת אותי לתפקידים פיקודיים - אז אני צריך ללחום כדי לבטל את ההרשעה הזאת באמצעות ערעור, כי בסך הכל אני רוצה להמשיך לשרת בצה"ל.
"אמנם לא פוסלים אותי לכהן בתפקיד פיקודי לא בהכרעת הדין ולא בגזר הדין, אבל זה יכול להתפרש ככשר, אבל מסריח. להבדיל אלף אלפי הבדלות, יוסי גינוסר קיבל חנינה, אהוד יתום קיבל חנינה, אז כאילו זה נמחק. רישום פלילי זה דבר כבד בעיני".
"אני מעריך שבסופו של דבר אחזור למפקדת חילות השדה", אמר בן אברהם, "לא דיברתי עוד על תפקיד אחר. אני מעריך שכאשר אפגש עם הרמטכ"ל, נשוחח על כך".
בן אברהם משבח את צמרת צה"ל ואת מערכת הביטחון על עדויות האופי שניתנו לטובתו. "היתה פה איזה שהיא הבנה כלפי. אני לא יודע אם זה כל מה שהם יכלו לעשות. אבל אני מאוד מעריך את זה ומכבד את זה. חשוב לי מאוד לראות מה עמדת התביעה - אם היא מערערת או לא. נראה לי שמשפטנים ימתחו ביקורת על גזר הדין. נמתין ואז נחליט.
"לא נראה לי שמישהו התנכל לי או דבר דומה לזה. אני מרגיש שהתחלנו במסלול לא נכון לפני ארבע שנים. אני מודה שהחודש הזה בין פסק הדין לגזר הדין, זה היה חודש שהשקעתי יותר. לא שזלזלתי במשפט אבל לא התייחסתי לזה ברצינות גמורה. לא ידעתי איך 'לאכול' את זה. אני חושב שעשיתי שגיאות רבות. הייתי צריך להשקיע יותר בתחום המשפט".
("הארץ", 18.08.1996 )




צל"ש יוענק לאל"מ עמוס בן-אברהם ולסיירת גולני\ מאת איתן רבין
אלוף הפיקוד הצפון, עמירם לוין, יעניק מחר ציון לשבח לאל"מ עמוס בן-אברהם ולסיירת מחטיבת גולני על פעילותם בדרום לבנון. בן-אברהם הורשע לפני כחודש וחצי בגרימת מוות ברשלנות של החיילים ערן עופר וירון ברדור. השניים מתו ממכת חום בחודש מאי 92' בהרי אילת כשבן-אברהם פיקד על סיירת מטכ"ל. הוא נדון למאסר על תנאי של 90 יום למשך שנה.
אלוף הפיקוד קיבל את המלצת ועדת הצל"שים להעניק ציון לשבח לאלוף משנה עמוס בן אברהם על יוזמה, כושר, פיקוד ודוגמה אישית יוצאת דופן במשך שירותו כמפקד חטיבה בגיזרה המזרחית בדרום לבנון.
האלוף לוין קיבל את המלצת ועדת הצל"שים להעניק ציון לשבח לכוח ולפלוגת הסיור של חטיבת גולני על מבצע מורכב בעומק שטח לבנון בנובמבר 95' במהלכו נדרש כוח גולני לעבור ברגל מרחק רב בשטח עוין המאוכלס בצפיפות, לחדור לתוך כפר המשמש מרכז לארגון חיזבאללה ולבצע בו פעילות מדויקת ומקצועית.
("הארץ", 16.09.1996 )
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #32  
ישן 11-05-2015, 22:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם תא"ל שמואל צוקר, אל"מ אילן הררי ואל"מ מ' (או מאיר כליפי או מוני חורב)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/86723806.pdf


אל תתעסקו בשטויות, תביאו לי מחבלים הרוגים\ מאת איתן רבין
בנסיון נוסף להגן על חייליו, החליט עכשיו צה"ל להקים חומות בטון להגנת השיירות מטילי הסאגר הקטלניים של החיזבאללה. תא"ל שמואל צוקר, מפקד עוצבת הגליל, מנסה למצוא פתרון דומה גם לעצבים המתוחים של החיילים. רשמים מסיור בחזית החמה של ישראל
בשבוע שעבר, ערב יום הזיכרון, נלוויתי לביקור שגרתי של תת-אלוף שמואל צוקר באחד המוצבים ברצועת הביטחון בלבנון. מטרת הסיור: ביקור באחד המוצבים ה"חודרים", כדי לעמוד מקרוב על הלוך הרוח בקרב הלוחמים.
נכנסנו במעבר ראש הנקרה, ומיד קיבלנו תדריך התנהגות מפי רב-סרן צעיר מחיל השריון. "כאן אין חוכמות", אמר תא"ל צוקר. "כל קצין שנכנס ללבנון, אפילו בדרגה הגבוהה ביותר, מקבל תדריך וחייב להישמע להוראות. גם הרמטכ"ל כשהיה כאן קיבל תדריך והתנהג בדיוק בצורה שהחיילים מתורגלים".
מה קורה בדרום לבנון? מהי הרגשתם של החיילים המקיימים שגרת מלחמה כאשר בארץ שוררת אווירת שאננות?
מאז ינואר 94' נהרגו בדרום לבנון 25 חיילים בפעילות מבצעית ונפצעו 88. מספר המחבלים ההרוגים מוערך בכ-120. עצם הנסיעה בדרכי רצועת הביטחון, בכל כביש כרוכה בסיכון תמידי. השיירה שבה יצאנו עצרה לתרגולת דקות אחדות לאחר מעבר ראש הנקרה: החיילים פעלו כמו שמקובל במקרה של התקפת אויב, כולם ירדו מכלי הרכב והסתערו לעבר יעד דמיוני. כל העניין נמשך כ-10 דקות, ותוך כדי הביצוע נקלע למקום רכב יוניפי"ל. אנשי האו"ם עצרו מיד, ונראו לי מבוהלים למדי. "אתה רואה, גם אני בגילי ומעמדי עושה את התרגיל", אמר צוקר אחר כך, מתנשם קלות.
עוברים בכפר נקורה, כפר ידידותי. רוב התושבים שיעים. גם פה יכולות להיות הפתעות. למראית עין החיים מתנהלים כאילו אין מלחמה כלל: החנויות פתוחות, תנועת קונים בולטת. מפקדת האו"ם של כל אזור דרום לבנון שוכנת בכפר הגדול הזה וחיילי יוניפי"ל מתערבים באוכלוסייה, יושבים בבתי קפה ברחוב עם בירה וקלפים. עברנו בנקורה בלי לעצור.
האו"מניקים מפריעים לנו?
תא"ל שמואל צוקר: "החיזבאללה מנצלים את עמדות האו"ם ומבצעים ירי מסמוך לעמדות שלהם, אני אישית לא יודע את מי האו"ם יותר אוהד, אותנו או אותם. יש לנו שיחות איתם, ברמה של הקצונה הבכירה, אבל אני לא סומך עליהם במאה אחוז".
הם בכלל משפיעים?
"האו"ם אינו גורם משפיע, למרות שברור שאני רוצה שהוא יהיה כזה, שהוא יהיה גורם שבקרבתו לא יורים. עצם העובדה שהמחבלים כן יורים מסמוך לעמדות האו"ם לא משמחת אותי אבל אני לא יכול לעשות כלום. אין לי ציפיות, אני לא יכול להרים טלפון לאו"ם ולהתחיל להגיד להם 'איך אתם מתנהגים'. אנחנו
משתדלים פשוט לעקוף אותם".
תת אלוף שמואל צוקר, יליד אשקלון, שלושים שנה חייל. לסיירת שקד התגייס ב-1965, ובמלחמת ששת הימים נפצע בידו. תפקידי פיקוד רבים עבר מאז, בכל הגזרות. הוא בעל תואר שני במדעי המדינה, נשוי ואב לשלושה.
מה תחום האחריות שלך עכשיו?
"העוצבה שלנו פרוסה בצפון הארץ, וכמובן גם בתוך רצועת הביטחון, מעבר לגדר - מה שאנחנו קוראים קו סגול. הכוחות כאן בנויים על חיילים סדירים: צנחנים, גבעתי, שריון ארטילריה, מודיעין. כל הזרועות שאפשר לומר שהן הכוח הלוחם. אנחנו ערוכים לאיומים בכל גוני הקשת. החל במטענים, פצצות מרגמה,
מכוניות תופת, מארבים, התקפות על מוצבים. באופן כללי יש לנו בין 40 ל-50 אירועים בחודש. הרצון המרכזי שלהם הוא לחטוף חייל. איום נוסף, שאסור לשכוח אותו, זה האיום על הגדר - אחת לכמה זמן יש חדירת חוליה דרך הגדר, ואוי ואבוי לנו אם חוליה כזאת מצליחה להיכנס עמוק לתוך שטחנו. האירוע האחרון שבו חוליה חדרה היה לפני שנה וחצי, כשניסו להיכנס לקיבוץ דן ונבלמו על ידי יחידת מילואים.
"הפעילות שאנחנו עושים בתוך רצועת הביטחון כוללת את מגוון הפעילויות שאני קורא לזה 'הבועה', שזה בנוי על מוצבים חודרים בתוך רצועת הביטחון וכמובן פעילות ניידת, שזה כולל מארבים, תצפיות. מבחינתנו הפעילות הניידת הרבה יותר קשה אבל אנחנו מרגישים הרבה יותר טוב כשאנחנו מחפשים מגע עם האויב. צריך לזכור שהמחבלים משתדלים מאוד לעקוף את הפעילות הזאת, הם לא רוצים להיכנס למגע עם מארב בטן שלנו או סיור שלנו. מה שהם רוצים הוא להיכנס למגע עם שיירה".
וזאת מלחמה.
"החיילים מרגישים שהם במלחמה. אני הייתי מגדיר את זה 'מלחמת התשה', או 'מיני מלחמה'. אתה לא נלחם פה מול הצבא המצרי או הסורי, עם כל המאסה שיש לו".
אחרי נקורה מופיעה ממול מכונית מרצדס. מפקד השיירה, אלוף משנה א', מסמן לה בידו לעצור בצד. נהג בודד. מורים לו לצאת. לאחר הבדיקה, ממשיכים לנסוע. מספר הנוסעים במכונית משנה את ההערכה. ההנחה היא שאם יש ילדים - זו לא מכונית תופת.
שוב מופיע רכב ממול, והפעם מפקד השיירה לא מורה לנוסעי הרכב לצאת. תא"ל צוקר: "אתה רואה, עכשיו א' טעה. הנהלים ברורים. שני אנשים בתוך רכב חייבים לצאת החוצה ולעמוד. מפקד השיירה לא עשה את זה ואני אעיר לו על כך".
הדרך הופכת צרה. כביש הררי תלול למדי ומפותל. "כל רועה צאן כאן יכול להיות משתף פעולה של חיזבאללה", אומר צוקר. "הוא רועה את הכבשים שלו, ויחד עם זה לומד את השיירה שלנו, אוסף מידע. כל שנייה יכול להיות כאן אירוע. הבעיה היא שבאותו כפר שממנו יוצאים המחבלים, מצפון, לא כל התושבים משתפי פעולה עם החיזבאללה, אבל המחבלים השתלטו עליהם ופועלים מתוכם. אני לא יכול לדעת אם אותו רועה צאן או חקלאי לא קיבל מטען ממחבל והניח אותו על צד הדרך שבה אני נוסע עכשיו".
איך החיזבאללה כלוחמים?
"יש להם תורות לחימה, הם היום יותר מאורגנים מאשר לפני שנה או שנתיים ועברו הזמנים שהיו יוצאים לפעילות בצורה פרוזאית. הם מתאמנים, הם עושים הכנות יסודיות מאוד לקראת כל פיגוע. יש להם חפ"קים, יש להם מעטפת מחפה - ארטילריה, מרגמות, שמאפשרת לכוח שלהם לבצע פיגוע ולצאת החוצה. יש להם גם פקודות, משמעת, הפקת לקחים, ואין להם בעיה של איסוף מודיעין על פעילות של צה"ל כמו פתיחת צירים ושיירות".
ויש להם חוליות מיוחדות, מתמחות?
"כן, יש להם חוליות מיוחדות. למשל חוליות שמשגרות טילי סאגר, חוליות שעוסקות בחבלה. לא כל אחד יכול להניח מטען. בהיבט הזה הם די מסודרים".
ויש להם מוטיווציה גבוהה.
"יש להם מוטיווציה מאוד גבוהה לתקוף את כוחות צה"ל. אני לא מדבר על המתאבדים אלא על חוליה שנכנסת במטרה לעשות היתקלות ולצאת החוצה. עם כל העובדות שהחיזבאללה הם לכאורה ארגון כזה, עם מעטפת וכולי, ארגון מסודר וממושמע שכל התקפה שלו מצולמת ומתועדת ומראים אותה בטלוויזיה, רמת החיילות שלהם נמוכה. עוד לא הגענו למצב שכוח שלהם נלחם בנו בהיבט של לחימה של אחד מול אחד. כלומר, הם פתחו במכת אש ראשונה, הפתיעו, פוגעים, ומיד בורחים. לעתים הם אף משאירים את נשקם על הקרקע. התנהגות כזאת לא מתאימה לשום צבא מסודר ומאורגן שבפירוש רוצה גם להילחם. לא יהיה מצב שבו תהיה היתקלות והכוח שלנו יימצא במקום ולא יילחם או יסתער. בחיזבאללה יש בהחלט מצבים כאלה".
הם עוד לא שקולים לחיילי צה"ל.
"בהחלט לא. אתה מסתכל על התנהגות המחבלים לאחר הירי, זו לא התנהגות של חיילים או התנהגות אופיינית לחיילי צה"ל. לכן כשמדברים על הרמה שלהם צריך לשמור על המינון. מצד אחד יש להם את הרצון לפגוע והם פותחים במכת האש הראשונה, ומצד שני לא מדובר בלוחם איכותי שמשתווה לצה"ל".
רמת החיילים שלנו מספקת אותך?
"אני יכול להגיד לך שבתקופה האחרונה, בחטיבות הסדירות, מאפשרים להם להתאמן הרבה יותר - בתור קביעה כמעט אקסיומטית. אם בעבר היו מקפיצים אותנו כל יומיים לאינתיפאדה, היום מאפשרים לחיילים יותר להתאמן, גולני, גבעתי, צנחנים, נח"ל. כלומר משתדלים מאוד לעמוד בגרף וזה כמובן משפיע על יכולתם המקצועית. אבל העיסוק פה בלבנון זה עם ספציפיקציה מאוד נקודתית, עם דברים ספציפיים שקשורים ללבנון, כמו מארבים ופתיחת צירים. אנחנו פה בדילמה, מצד אחד מדובר על מוכנות למלחמה אבל כשאנחנו מדברים על מה חייל עושה באימון - שהוא צריך להכשיר את עצמו למלחמה, פה יש עדיין קצת ליקויים.
"המוטיווציה גבוהה מאוד, הרצון של החיילים שלנו להגיע למגע עם חיילים מולם הוא גבוה, ואני לא אומר את זה בתיאוריה. לצערי יש הרבה מאוד אירועים והיתקלויות ומנסים כל הזמן לשפר. לא מזמן כינסתי קצינים של גדוד מסוים שראיתי שהרמה המקצועית שלהם לא מספקת, לאחר כמה אירועים שהצטברו אצלם, כמו אובדן ציוד במארב - ואני לא יכול בהיבט החינוכי והמבצעי להשאיר פריטים בלבנון - אז נזפתי באותו גדוד. מה גם שחיזבאללה לא בוחל בשום אמצעים, הם מסוגלים למלכד קסדה שלנו בחומר נפץ".
הקטע האחרון של העלייה למוצב הוא כביש צר, חשוף לירי סאגרים. בשבועות האחרונים בנה צה"ל חומות בטון בגובה שלושה מטרים בקטעי כביש, כדי להפחית את הפגיעות מירי כזה. "זה רעיון שלי", אומר צוקר, "הם הרי עומדים ליד עיקולי כביש ויכולים לבצע ירי משם".
הגענו. המוצב חולש על שטח רחב ידיים, הנוף ממנו נהדר. כמו כל המוצבים ברצועת הביטחון הוא מכונה "מוצב חודר". בשבועות האחרונים ספג התקפות של פצצות מרגמה וירי מנשק קל. אנשי המוצב הם חיילי גבעתי ושריון. צעירים, חלקם נמצאים בלבנון רק שלושה שבועות. שגרת חייהם נפרסת על כל שעות היממה: מארבים, פתיחת צירים, ליווי שיירות.
יש במוצב גם רופא. הוא איש מילואים, פרופסור למחלות עיניים מבית החולים בעפולה. הש"ג מתקרב בזהירות, בודק בקפדנות מי במכוניות. צוקר פותח אתו מיד בשיחה קלה.
אחר כך נכנסים לחדר התדריכים, לשמוע מה לוחץ לחיילים. מלבד תא"ל צוקר נוכח גם מפקד הגיזרה, אל"מ אילן, ומפקד חטיבת גבעתי אל"מ מ'. המפקדים, קצינים וסמלים, יושבים סביב השולחן. לשאר החיילים בחדר זכות הקשבה בלבד. המ"פ מתלונן: אין מספיק מים, אין מספיק אוכל, מכל הסולר דולף, אין טלפון כבר שבועיים".
אל"מ אילן מתערב מיד: "במקום להתקלח פעם ביום תתקלחו פעם בשבוע, לא אסון. במקום להתעסק בשטויות תתעסקו במארבי בטן. תביאו לי מחבלים הרוגים".
תא"ל צוקר מפסיק את מפקד הגיזרה ומאפשר לחיילים לדבר. אחד הסמלים זורק את המלים "מוטיווציה נמוכה", ומהסס להמשיך, כאילו חשף בטעות סוד. סמל אחר משסע אותו ואומר - "אין כאן בעיית מוטיווציה". השיחה נמשכת, חלק מהחיילים מדברים על תוספת של אמצעי לחימה, אחרים על בעיות בתוך המוצב. חייל אומר שאין מספיק אוכל. צוקר מקשיב, רושם, לא מפסיק את החיילים.
עכשיו אל"מ אילן מקבל את רשות הדיבור ומנצל אותה למונולוג ארוך, מפתיע למדי. הנה רוב דבריו, כפי שנאמרו: "יש פה הרבה מאוד דברים מאוד חיוביים ויש פה דברים שנאמרו ומחזירים אותנו הרבה אחורה. אני הייתי מציע פה לכל אחד שיבדוק את עצמו, אני כמובן אבדוק את המערכת החטיבתית, אני רוצה לומר לכם בראייה של קצת אחורה, שפעם כשהיינו מגיעים למוצב הזה היינו מתעסקים בלמה לא עושים פעילות, ולמה רציתי לצאת פה 10 מטר ימינה ולא קיבלתי רשות ממפקד העוצבה. אחר כך היתה לנו תקופה שהיינו מתעסקים רק באוכל או עם המזגן.
"אני חושב שאתם הולכים חמש שנים אחורה. עכשיו עושים יותר פעילות כדי שבמידה ותהיה היתקלות תהרגו מחבלים, זה לא יכול להיות שתחזירו אותנו אחורה עוד פעם, לבעיות של אוכל, מים וכולי. המשימה שלכם זה לעשות פעילות, בשביל זה יש פה מפקד. אתם צריכים לעשות פעילות 24 שעות סביב לשעון, כל הזמן מחוץ למוצב. אני אומר פה למ"מים, לסמלים, יש לכם חיילים. חלק ישמרו על המוצב וחלק יהיו בחוץ, 24 שעות ביממה, 365 יום בשנה. כל סמל ומ"מ יבדוק את עצמו, כל סוף שבוע, כמה לילות לא היה מחוץ למוצב. זה הכל, זו כל המשימה. להיות בפעילות, או של טנקים או של חי"ר, ואני מאוד מבקש מכם לא להחזיר אותנו רוורס אחורה, לאין מים ואין אוכל. אני לא אספר פה מה הוספנו, אני בסוף אתרגז ואני אקח את המכולה הנוסעת ואני אראה פה לכל מי שרוצה לראות כמה אוכל יש. יש פה אוכל לעוד מאה חיילים. אתם מדברים אתי על מים, יש פה על הגג 7,000 ליטר מים, גם אצל הנשיא התלוננתם, קראתי לנשיא והראיתי לו כמה אוכל יש פה".
אחד הסמלים מתערב ומתלונן שיוצאת שיירה רק פעם אחת בשבוע.
אילן: "כל הנושא הזה הוא בגלל הביטחון שלכם, בגלל שאתם תתעסקו עם עצמכם ולא עם השיירות. אין לנו בעיה להחזיר את הגלגל אחורה, אני יכול שכל היום תתעסקו עם צירים ושיירות וזה יהיה הייעוד שלכם, גם אם, תסלחו לי, יהיה פחות מים או פחות אוכל". הוא פונה למפקד הגדוד: "תצמיד כל חייל לג'ריקן מים", ואחר כך מסביר שוב לצוקר ולכולנו: "פעם היינו מתעסקים כל היום במקלחת ועכשיו אני אומר לכם - תתעסקו במחבלים והיתקלויות ובמארבי בטן. אני אמרתי למג"ד לקחת חיילים, לתת לכל אחד ג'ריקן, אמצעי לחימה, שלוש מימיות וללכת לשטח ולחזור. זאת המשימה".
דממה בחדר, אילן ממשיך: "מעניין, אני פה כל שבוע, ולא שמעתי אף פעם את הטענות האלה. לא יכול להיות שכל היום נתעסק במינהלה ואפסנאות. מוטיווציה? אם יש באמת בעיות מוטיווציה אז נדבר עם החיילים, נבדוק מה הבעיות ונתחיל לפתור אותן. אם נתחיל לבכות אחד על הכתף של השני זה לא יעזור, אז נבדוק מה החיילים רוצים ומה רמת המוטיווציה. יכול מאוד להיות שיש בעיות, ברמת המפקדים. פעם על כל שלושה חיילים היה קב"ן, מאז שהכניסו את הקב"נים יש בעיות. עכשיו אין פה קב"ן, והקב"ן פה של כל מחלקה זה המ"מ שלה".
החיילים ממשיכים לשתוק, נראים די מופתעים. תא"ל צוקר לא מגיב. פתאום, הסמל שדיבר על מוטיווציה נמוכה מרים את היד ומבקש לומר משהו: "אני רוצה לחזור בי, יכול להיות שהגזמתי".
צוקר עונה לו בנימה אבהית: "זה בסדר, אמרת את מה שיש לך על הלב", ופונה לכל החיילים: "תראו, מה שהיה כאן לפני שמונה חודשים השתנה, בהיקף של השיפורים והאיכויות. אנחנו פה ברמת מפקדים ואני מצפה שתמסרו את הדברים כהווייתם. זה נכון שצריך לשדר לי, למח"ט ולמג"ד מה שהחיילים חשים, אבל יש שלב מסוים שבו יש קטע ברמה שלי וקטע ברמה שלכם ונקודת המוטיווציה פה לחיילים שלך זה ברמה שלך, ואיך להגביר אותה למחלקה שלכם זה ברמה שלכם. עכשיו, מכיוון שיש לי אוזן מוסיקלית אני יודע שבאיזשהו מקום האמת היא באמצע, בין זה לבין זה. אתה היית מתקשה לשבת שלושה שבועות במוצב ולא לצאת הביתה, קשה לשכב במארב ממושך, זה סיפור קשה. ופה ההבחנה היא בין מוטיווציה לבין קושי. גם לי יהיה קשה אם תשאיר אותי פה במארב. עכשיו ההבחנה בין לקטר על המים לבין חוסר מוטיווציה: להגיד לך מזה שאין לי מוטיווציה ואין לי רצון, לא יודע".
עכשיו צוקר פונה אל מפקד הגדוד: "אתה הוא זה שצריך לעשות את ההבחנה אם יש מוטיווציה או אין,יש מוטיווציה או אין, ואם אתה פוגש בבעיית מוטיווציה זו בעייתך אתה, אתה לא משוחרר מהעניין הזה. צריך להסביר לחייל את החשיבות של העניין, שייקח את זה בפרופורציות הנכונות בין הפעילות פה לבין הפעילות בחוף או בקריה בתל אביב או לא משנה איפה. כך צריך להסביר את זה לחיילים.
"בעיית מים? קודם כל אני לא מוטרד מזה שיש קצת קוטראי. אם לא היו בכלל קיטורים הייתי מוטרד. גם פה צריך להיכנס לפרופורציות, לראות מול מה זה עומד. אם צריך להתקלח פה פעם בשבוע אז תתקלחו פעם בשבוע ואם צריך להוסיף עוד מכל מים נוסיף עוד מכל מים, נתמודד עם זה. זה עולה גם במוצב הבופור, אבל אני מסביר את זה לכם, אתם המפקדים ואתם צריכים להסביר את זה לחיילים, ולא להיכנס עכשיו לאווירת נכאים שהבעיות האלו משפיעות על המוטיווציה של החיילים. תסבירו להם. החיילים שלנו חיילים נבונים ואם מסבירים להם את זה כמו שאני הסברתי לכם, הם יבינו את זה".
לאחר הדברים האלה שיבח תא"ל צוקר את החיילים על ש"לפחות בהיבט של הפעילות המבצעית ואישור התוכניות הם לא מתלוננים". אנחנו פונים לצאת, מול השלט "המשימה - הגנה על יישובי הצפון". לפני זה עוד עולים לתצפית: דרום לבנון ממש פרוסה לפנינו.
בדרך חזרה ניסיתי להעלות כמה שאלות מדיניות. תא"ל צוקר הגיב בזהירות. למשל, על השאלה אם הוא בעד הרחבת רצועת הביטחון אמר - "זו שאלה פוליטית. מאחר שלא נשאלתי על ידי שר הביטחון, אין טעם לענות על זה".
מחלוקת העבודה עם צבא דרום-לבנון אתה מרוצה?
"אני לא מאמן את צד"ל ולא עוסק בתרגולות של צד"ל, אבל שיתוף הפעולה ביני לבין צד"ל חייב להיות הדוק. אין בדרום לבנון גבול גיזרה, כמו שאנחנו רגילים. אין פה קו ברור שאומר שזה מוצב של צד"ל וזה של צה"ל, אותם אנשי צד"ל צריכים להבין כי צה"ל נמצא איתם ומאחוריהם כשהם נמצאים בקו קדמי. אם עכשיו תוקפים מוצב של צד"ל אני בנוי למצב שכזה שכוחות שלי מוכנים לסייע שלא ייפול מוצב של צד"ל".
מה רמתם של החיילים האלה?
"אני יכול להגיד לך שאני מעדיף שחיילי צה"ל יבצעו את הפעולות. אני לא משווה את חיילי צד"ל לחיילי צה"ל. אני לא מצפה מהצד"לניק שהוא יעשה לי את העבודה של היתקלות במחבלים, הייתי רוצה בעצמי ליזום ולהגיע שהחיילים שלי יתמודדו עם הבעיה".
כי אתה לא סומך על חיילי צד"ל?
"לא שאני לא סומך על צד"ל אבל אני סומך יותר על החיילים שלי. הצד"לניק לא יודע למשל להפעיל מסוקי תקיפה. אני כן ארצה שהצד"לניק יגיע למקומות שאני לא בטוח בהם, למשל תנועה חשודה, הם בהחלט ברמה של חיילות גבוהה אבל פחות מזו של חיילי צה"ל".
נכון שחיילי צד"ל סיבכו אותנו כמה פעמים, למשל בירי לתוך כפרים?
"זו בהחלט בעיה. מצד אחד הם יושבים סביב מוצבים וסופגים את מכת האש הראשונה, ואז הם מגיבים באש, זה מצב טבעי. מצד שני, אנחנו משתדלים כמה שפחות לירות לתוך כפרים. אם כי כשאין ברירה ומדובר בהצלת כוח שלנו, אנחנו עושים את זה. בסך הכל חיילי צד"ל עובדים על פי הנחיות שלנו וצריך להבין שכשאתה יורה ארטילריה זה לא ירי מדויק. ארטילריה יכולה ליפול גם לתוך כפר. לנו יש עדיין מוסר בתחום הזה ואנחנו כעיקרון לא יורים לתוך כפרים".
מתי לדעתך צריך לפתוח מקלטים, ביישובי הצפון?
תת-אלוף צוקר: "קיימים נהלים ברורים ולאחרונה הם חודדו, למשל בשאלה מי הוא הסמכות שנותן את הפקודה. ההתלבטות קשה מפני שכמות ההתראות על ירי גדולה, ואילו אני מסתכל גם על ההיבט האזרחי, אם יש התראה מיידית לירי ואני פותח תמיד את המקלטים לא יהיו צעקות והערות, אבל אתה יודע מה
המשמעות של העניין הזה. תושבי הצפון יפסיקו לחיות פה, לא תהיה כלכלה, לא תיירות, לא ישקיעו פה כספים. מה שברור הוא שההחלטה היא שלי".
בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנחנו חוצים שוב את הכפר נקורה: המתח בשיירה גובר, שוב עוברים באטיות, שוב רואים חיילי או"ם רבים. תושבי הכפר מנופפים לנו לשלום. "הם מרוצים ולא מרוצים שאנחנו כאן, ואנחנו לא נטפלים אליהם", אומר מפקד השיירה.
הגענו לראש הנקרה: בצד שלנו מאות מטיילים ישראלים. שעה לאחר מכן מודיעים על תקרית נוספת בדרום לבנון, שנגמרה בהישג: למחבלים שישה הרוגים, לצה"ל אין נפגעים.
("הארץ", 12.05.1995)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #33  
ישן 12-05-2015, 15:25
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם אל"מ (במיל') דודו שיק
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...12/98217488.pdf


מה יהיה על המיתוס\ מאת עמוס הראל
אף שדעתו של דודו שיק, סגן מפקד השייטת בעבר, על מה שמתרחש בצה"ל אינה מחמיאה, הוא סבור שאין לקשור זאת לאסון האחרון שאירע. אין ירידה ברמה של השייטת, הוא אומר
שלשום היה יום גדוש אירועים לאלוף משנה (מיל') דודו שיק. בשתיים לפנות בוקר שמע את המסוק של שכנו, האלוף עמירם לוין, ממריא "וכבר אז ניחשתי שמשהו לא בסדר". בבוקר התחילו השמועות והטלפונים של החברים מהשייטת. אחר הצהריים מיהר להלווייתו של סגן אלוף יוסף קורקין במכמורת ובערב מצא עצמו לפתע בכורסת הפרשן הלאומי - נדרש להסביר, בשני ערוצי הטלוויזיה, איך בקומנדו הימי, היחידה שבה שירת יותר מ-20 שנה, אירע כישלון איום כזה ומה יהיה על המיתוס.
זו לא היתה עמדה טבעית לשיק, איש מחוספס במקצת, שבימים כתיקונם לא חושך את שבט ביקורתו מהמערכת הצבאית. ובכלל, יוצאי השייטת אמורים להיות אנשי הדממה, אבל גדי סוקניק מערוץ 2, חבר מהיחידה, ביקש. אחר כך דובר צה"ל הציע שיתראיין גם בערוץ 1, ושיק, מודע לגודל האסון והמעמד, נעתר.
הוא אפילו הקפיד לשמור על טון ממלכתי. "יש דברים שאתה לא אומר בטלוויזיה בליל האסון", הסביר אחר כך. "זה לא כמו למתוח ביקורת על הטיפול בתאונות האימונים בצה"ל באופן כללי. כאן יש משפחות שכולות ויחידה והורים של לוחמים באותה יחידה, שמחר או מחרתיים יצטרכו לצאת למבצע דומה. אני מדבר בטלוויזיה ואמא של הלוחם הזה מתה מפחד בבית. צריך להיות זהירים".
שיק גם מתקשה להאמין שמישהו עשה כאן טעות נוראית, שגרמה לאסון. הוא מכיר את היחידה טוב מדי. בעצמו השתתף במאות פעולות כמו הפשיטה בלבנון בלילה שבין חמישי לשישי. על עשרות מהן פיקד, כמפקד פלגת הלוחמים (התפקיד שמילא קורקין, כשנהרג שלשום) וסגן מפקד השייטת, "והיו לנו רק שני פצועים קל".
פעם נשרט מישהו אחרי ששיק זרק רימון על רכב, ופעם אחרת, בביירות, נפגע אחד הלוחמים מכדור ביד.
"כשלוחם בקומנדו יוצא לפעולה כזו", אומר שיק, "אני יודע מה עובר עליו. מטר אחרי מטר". ממה ששמע, המבצע נראה לו מעט מורכב מהרגיל, בגלל עומק החדירה לשטח האויב (תחנות הטלוויזיה בלבנון דיווחו שהיעד היה במרחק שלושה קילומטרים מן החוף), אבל בהחלט לא בלתי אפשרי. "אני לא מאמין שהיתה לכוח בעיית מיומנות. יכול להיות שפה ושם יהיה לוחם, או מפקד, ברמה לא טובה, אבל אין ירידה ברמה של השייטת. אין עוד יחידה כזו בצבא. היה כאן כנראה איזשהו שילוב של גילוי מוקדם (של הכוח) עם חבלה עצמית (המטען שנשא אחד החיילים וכנראה התפוצץ). אבל לא הייתי פוטר את זה כחוסר מזל. אי אפשר לקרוא לזה סתם חוסר מזל כשמדובר בפעולה שאתה עצמך יזמת".
הדילמה שהיתה למפקדי הכוח בעניין השארת הנעדר בשטח מוכרת לו היטב. במבצע נועיימה, ב-88', מילא תפקיד מרכזי. אבל אז ההחלטה היתה קשה יותר. דן שומרון, שהיה הרמטכ"ל, הורה לכוחות לעזוב את השטח עם אור ראשון, אף שארבעה חיילים נעדרו. מאוחר יותר חולצו הארבעה במסוקי קרב. "נחתנו חזרה בארץ ואז הודיעו שאיתרו את ארבעת הנעדרים. מיד המראנו שוב. אבל שומרון נאלץ לקבל את ההחלטה כשהיה מדובר בארבעה אנשים חיים. הפעם הדילמה היתה פשוטה יותר: ידעו שהחייל כנראה נהרג. העלות של החזקת כוח כזה, יחד עם כוח חילוץ, מסוקים ומטוסי קרב, לאור יום, היתה עלולה להיות עצומה. השארת הכוח שם, כדי לחלץ את הגופה, היתה גוררת עוד הרבה נפגעים. אני לא חושב שהיתה ברירה".
האם הכישלון שלשום מעיד שעבר זמנן של הפשיטות בעורף האויב? שיק, שמשלים עכשיו דוקטורט באסטרטגיה צבאית, אינו סבור כך. "לוחמה זעירה בעומק השטח היא הפתרון הכי טוב. זה עדיף על הטלת פצצות ממטוסים או הפעלת כוח חי"ר. ברגע שיש לך מודיעין מדויק ואיכותי, מתאפשרת הפעלת כוח קטן ומיומן מהים. השייטת יכולה לצאת למבצע כזה עם כוח של 16 איש. ליחידת חי"ר היו נדרשים 50 לוחמים - וזה מגדיל כמובן את סכנת הגילוי, ההסתבכות ומספר הנפגעים האפשרי.
"יש שתי אפשרויות עכשיו", הוא אומר. "האחת היא לתת לשייטת להתרכז באבל, לאבד בהדרגה את הביטחון העצמי ולשקוע. השנייה היא לעשות את ההיפך הגמור: כבר מחר בבוקר לנסות למצוא להם מבצע ולהוציא אותם במהירות האפשרית. זה כמו מישהו שהיה לו 'נר' בצניחה וישר שולחים אותו לצנוח שוב. זו יחידה שעובדת במידה רבה על מורל. הם יכולים וחייבים להתאושש. ופה זה עניין למפקדים, לא לפסיכולוגים. עם טיפול הולם של המפקדים, היחידה תשתקם".
חוות הדעת של שיק על מה שמתרחש בשנים האחרונות בצה"ל אינה מחמיאה, אבל הוא מקפיד להבחין בינה לבין האסון שאירע ביחידה "שלו". הוא גם אינו רואה קשר בין כישלון הפעולה לשהות הממושכת, והשנויה במחלוקת, של צה"ל בדרום לבנון. "לאזרח הממוצע זה נראה כאילו הכל אותו צבא ואותם כישלונות: לפני שבוע נשרפו חמישה חיילים של גולני במארב, ועכשיו נהרגים חיילי שייטת - אבל צריך לעשות הפרדה בין התהליכים שעוברים על צה"ל לבין מה שקורה בשייטת", הוא אומר. "אין שום קשר בין ריצה בוואדי סלוקי לבין פשיטה מהים מדרום לצידון. זו פעולה שהיתה יכולה להתרחש גם בלוב, בתוניסיה, או בסוריה. היא בכלל לא קשורה לוויכוח אם אנחנו צריכים לצאת מרצועת הביטחון".
("הארץ", 07.09.1997)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #34  
ישן 13-05-2015, 19:49
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון יש עם מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ ליאור שלו
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...13/77043643.pdf


איך ייראה החי"ר לאחר היציאה מלבנון\ מאת עמוס הראל
חטיבת גבעתי סיימה את אימון הקיץ שלה בתרגיל מסכם גדול, שהתקיים בדרום הארץ. היו שנים שבהן ידיעה כזאת היתה פותחת את מהדורות החדשות של קול ישראל. אבל בשבוע שעבר התמצה הסיקור התקשורתי לתרגיל החטיבתי של גבעתי בקושי בתצלום בשני עיתוני הערב. הטלוויזיה התעלמה. מילא, אילו נערך התרגיל בגולן, אפשר היה לקשור אותו איכשהו למשא והמתן התקוע עם סוריה, אבל איזו רלוונטיות יש לתרגיל צבאי בנגב? מח"ט גבעתי, אלוף משנה ליאור שלו, אומר שכל זה בסדר גמור מבחינתו. "ככל שעובר הזמן, וכמעט כל החיילים הם בנים לאבות ואמהות ששירתו בצבא, ברור שכל העניין נראה (לציבור) הרבה יותר טריוויאלי".
ובכל זאת, ביקור בתרגיל גבעתי מלמד שהמלה "טריוויאלי" רחוקה מלהתאים. יש עדיין מעט דברים מרשימים יותר, מבחינה צבאית, מהמראה של אלפי חיילי חי"ר צועדים קילומטרים רבים בלילה, בשקט מופתי, ואחר כך מסתערים כמעט במקביל על כמה יעדים בסיוע של טנקים, ארטילריה ומסוקים. העובדה כל זה התנהל באש חיה ושהחטיבה סיימה את התרגיל בלא שריטה, גם היא ראויה לציון.
במה שונה תרגיל החי"ר של היום מהתרגילים לפני עשר או עשרים שנה? לבד מכך ששומעים הרבה יותר רוסית (בגבעתי שיעור העולים גבוה במיוחד), שיתוף הפעולה עם כוחות הסיוע רחב יותר וחלק מאמצעי הלחימה התחדשו, בעיקר כלי הנשק של הקלעים והצלפים. "אבל זה עדיין אותו אבק ואותן גבעות", אומר מח"ט מילואים ותיק. "השינוי המהותי הוא באמצעים האלקטרו-אופטיים. בלילה רואים טוב יותר וזה מאפשר לעשות יותר דברים, במרחקים גדולים".
אבל בסופו של דבר, לחי"ר נותרה מלאכה אפורה ותובענית מאוד, עובדה שאפילו מכשירי הניווט הלווייני שבהם מצוידים היום הג'יפים לא יכולים לשנות. גם בתקופה שבה הצבא משקיע מיליוני שקלים במערכות, שאמורות לאפשר לולפגוע באויב בטווח של עשרות קילומטרים מקו המגע, יש עדיין צורך בחיילים שיילכו ברגל עשרות קילומטרים. ומה שנכון בתרגיל, בוודאי נכון לשגרה המתישה בלבנון או בשטחים.
למה כל זה כבר לא מעניין אף אחד מחוץ לצבא? קצין צעיר מסיירת גבעתי אומר ש"אולי זה עוד סימן שאנחנו הופכים לחברה יותר נורמלית. אני רק לא כל כך בטוח שהחברה לא תצטרך אותנו בעתיד". האדישות הזאת, אגב, מסתיימת כשהמציאות מוחלפת בחיקוי בדיוני. הרייטינג של סדרת הטלוויזיה "טירונות" (שמצולמת בגבעתי ומצוידת בסיסמה אפקטיווית, "תסתכלו עליהם ותראו אותנו") מרקיע שחקים. המח"ט שלו אומר ש"זה חלק מתהליך ההתבגרות שלנו כעם. זאת כבר לא מדינה של הצבא, אלא צבא של החברה. צה"ל לא בהכרח במרכז. כבר לא מובן מאליו שכל אחד רוצה או צריך לתרום מעצמו".
ובכל זאת, על פי הנתונים שמפרסם צה"ל, ההתנדבות ליחידות קרביות נמצאת במגמת עלייה כבר שלוש שנים, במידה רבה דווקא בגלל הלחימה בדרום לבנון. הנה פרדוקס לבנוני אופייני: ככל שהחרדה (ועמה ההתנגדות) של ההורים סביב השירות בלבנון גוברת, עולה גם הרצון של הבנים לשרת שם.
זה רלוונטי במיוחד באשר לצעירים לפני גיוס, שאחד התמריצים הגדולים לבחירה בחי"ר, מבחינתם, הוא השאיפה להגיע לעימות עם החיזבאללה בלבנון. זה נכון אפילו לגבי חיילים בתחילת ההכשרה, אם כי נראה שההתלהבות לקראת לבנון פוחתת ככל שתאריך השחרור מתקרב. מה שברור הוא שאיש אינו מתגייס לגולני, או לגבעתי, רק כדי לחטוף קריאות "נאצי" ממתנחלות בית הדסה.
איך ייראה החי"ר אחרי הנסיגה מלבנון? אירועי השבועות האחרונים באזור הביטחון עשויים להעיד. צה"ל צימצם את הפעילות הקרקעית היזומה ומשקיע את רוב מאמציו ההתקפיים בהפעלת מטוסי חיל האוויר. חלק מהקצינים הזוטרים מתוסכל, אבל מפקדיהם טוענים שהסיכוי לפגוע בעוד לוחם חיזבאללה או שניים אינו מצדיק את הסיכון לאבד עכשיו חיילים. "אני חושב שאנחנו - גם החי"ר, על אף שהוא פועל פחות מבעבר - עובדים עכשיו טוב יותר בלבנון", אומר קצין בכיר.
שלו אומר ש"גם אם לא נשב בתוך לבנון, נשב במוצבים לאורך הגבול. אני זוכר את עצמי מתאמן כשעוד לא היה שלום עם אף מדינה שכנה. אז הדגשים היו אחרים, האויב היה אחר. עכשיו ברור שחצי מהזמן אתה נלחם בחיזבאללה ואתה מאפיין את האימון בהתאם. לבנון היא עיסוק מרכזי, אבל גם הלחימה שם תורמת למוכנות למלחמה כוללת".
יציאה מלבנון (ובצבא מקפידים להוסיף את המלה "בהסדר", שראש הממשלה נוטה לעתים לשכוח) תפחית את עומס משימות הביטחון השוטף על הכוחות הסדירים וכנראה גם את מספר האבידות. יהיה בוודאי יותר זמן להכשיר את הקצינים הצעירים למשימה העיקרית, מוכנות למלחמה, במקום לעסוק בהכנות למארב הבא באזור הביטחון.
אבל שלו מודה שלנסיגה עשויה להיות תופעת לוואי שצה"ל אינו מקדיש לה מחשבה: פחות תמריצים למתגייס להגיע ליחידה הקרבית. מי ירצה ללכת לחי"ר, כשאין באופק אתגרים מיידיים? שלו מעריך ש"יכול להיות שהחי"ר יאבד מכוח המשיכה שלו, אבל זה כנראה לא יקרה בשנים הראשונות אחרי הנסיגה. בחישוב הכולל, ברור שאם המצב (המדיני) יתייצב, ייטב לכולנו. אבל גם היום, כשאני בודק עם חיילים למה הם רצו להגיע לסיירת או לפלוגת העורב, רבים מהם עונים שעשו זאת בגלל ההילה שכרוכה בכך, לא כדי להגן על המדינה. היום בשירות קרבי יש הרבה יותר מרכיב של הגשמה עצמית מאשר של ציונות".
התרגיל - מצב דומה למחטף סורי
התרגיל של גבעתי התנהל על פי תרחיש המקובל באימוני חטיבות החי"ר: כוח אויב מבצע מחטף קרקעי ועל כוחות החטיבה לתקוף אותו ולהודפו מהשטח שעליו השתלט. במלים אחרות: תסריט שמזכיר מאוד את האפשרות המוכרת של מחטף סורי ברמת הגולן. מפקד החטיבה אומר ש"בלי להתערב במה שהמדינאים עוסקים, בינתיים האויב העיקרי האפשרי מבחינתנו הוא הסורים. אותם אנחנו לומדים ולקראתם אנחנו מתכוננים".
השלב האחרון של האימון התקיים בשטחי האש בנגב, משום ששם המרחבים גדולים יותר, אבל רוב האימון נערך במדבר יהודה. כאן, כבר אפשר לראות את השפעת התהליך המדיני: השבוע החל צה"ל בפינוי אחד משני בסיסיו באזור, לקראת המשך הנסיגה בגדה, שבמסגרתה תוקם במקום שמורת טבע. בעתיד, אם יושג הסדר עם סוריה בגולן, יצטופפו כל שטחי האש של צה"ל בנגב בלבד.
("הארץ", 10.10.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #35  
ישן 14-05-2015, 01:23
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם סרן רונן מרלי וסגן יהודה הכהן לימים אל"מים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...14/45181796.pdf


ילדי דלעת, החרדה והגאווה\ מאת אביחי בקר
הם עולים בפעם הראשונה אל דלעת, אחד משלושת המוצבים המסוכנים ביותר ברצועת הביטחון, בשבוע שהוויכוח על היציאה מלבנון הגיע לאחד משיאיו. אם אני מתגבר על הפחד, אומר אחד הטירונים, והמבחן הוא בדלעת - אז שום דבר בחיים לא ישבור אותי
הטנדר נעצר לפני הרמזור האדום, בצומת רעננה דרום. משמרת מחאה של "ארבע אמהות" עמדה שם. המפגינות הושיטו לו סטיקר הקוראת ליציאה מלבנון. הוא לקח את הסטיקר, לא הביע זלזול, אף על פי שעמדתו שונה לגמרי מדעתן, ולא נגרר לוויכוח עם האמהות. הסרן רונן מרלי, מפקד פלחה"ן (פלוגת חבלה-הנדסה) של חטיבת גבעתי, עשה את דרכו צפונה, אל המוצב דלעת שברצועת הביטחון. היה לו מה לומר בוויכוח על לבנון, אבל הוא התאפק.
קודם לכן, ברמת הגולן, היה בתרגיל המסכם באימון לקראת תעסוקה של "צוות דודו" - מחזור מארס 97' של היחידה, לוחמים העולים בראשונה ללבנון. בסוף התרגיל אסף סביבו את הצוות להשמעת הערות. "ראשית כל, הסוואה. יש פה חייל שלא ראיתי עליו מצנפת. בדלעת, כשתיכנסו לסבך ב'מיוערת', אתם חייבים שהיא תהיה עליכם. עניין שני, ברגע שנתקלתם, קודם כל נשכבתם ואחר כך לקח לכם יותר מדי זמן עד שהשבתם אש. בלבנון אסור שיהיה מצב כזה. יורים עליכם, אינסטינקטיווית אתם משחררים לכיוון כדורים ורק אז מתגלגלים למחסה. תגובה מהירה כזאת מכניסה את האויב ללחץ ומוציאה אתכם מההלם. אם תיתקלו, אני מקווה שתיישמו את זה מיד, אחרת זה יעלה במחיר כבד. שלוש: להסתערות יוצאים עם מחסניות מלאות. לא רוצה להפחיד אתכם יותר מדי, אבל כבר קרה לנו בפלחה"ן, בהיתקלות לפני שבע שנים, שאיבדנו מ"פ ועוד ארבעה לוחמים, כי הם הגיעו למחבל האחרון בלי כדורים. כשקמים להסתער, כדי שתוכלו גם להרוג, צריכה להיות עליכם כמות מספיקה של תחמושת. והעיקר, אל תשכחו שלבנון זה לא כמו כאן, באימון, שיריתם על בלונים. שם זה על-אמת. טעות אחת מצדנו הם תוקעים אותנו. חוץ מזה התרגיל היה בסדר גמור".
אילו היה פחות רשמי, היה מעניק להם עליו ציון טוב מאוד. הם עולים אל מוצב דלעת, הקרוי בפיהם מוצב המוות. בתל דבשה התחולל הביזיון הגדול בתולדות פלחה"ן גבעתי: חיזבאללה תקע את דגלו על הסוללה. אירוע זה הכתים למשך שנים את הכומתה הסגולה. בדלעת וסביבותיה נהרגו שלושה מלוחמי היחידה, עופר חרוש, אלמוג קליין והלל רוזנר, האחרון ביוני 95'. אירועי הקרבות האלה, ככל שהם רחוקים (לא נותר עוד בפלחה"ן אף אחד שחווה אותם בעצמו), משמשים את המפקדים כאמצעי אזהרה מפני העלול להתרחש.
הסיפורים עוברים כאן מדור לדור. טירוני היחידה שומעים עוד ועוד על קורות דלעת, על ההישגים והכישלונות, כבר ברדתם מהמשאיות. דלעת, דלעת ודלעת - את שם לבנון כמעט אין המפקדים מזכירים.
למפקד היחידה, הסרן מרלי, זה הסיבוב השלישי ברציפות בדלעת. בסבב התעסוקה יצא לו תמיד להחליף את אנשי הפלחה"ן של הנח"ל, שבאחרונה ספגו בדלעת שרשרת של מכות מרות: יוני 96' - מארב של חיזבאללה, חמישה הרוגים; פברואר 97' - אסון המסוקים, 02 מהם היו לוחמים בדרכם למוצב זה; ספטמבר השנה - הרוג בהפגזת מרגמות. "מההיכרות שלי עם פלחה"ן נח"ל, אני מצדיע להם. הם מאוד חזקים. תיקח להם את דלעת, והם לא יסכימו לוותר". לאושרו של מרלי, הוא הוציא עד כה את אנשיו ללא פגע, אלא שהגלגל - כך הוא משנן באוזני הלוחמים - עלול להתהפך בן רגע.
מרלי התנסה בחמישים התקפות מוצב, בהן פצצת מרגמה שנחתה ממש בין רגליו. למזלו היה זה נפל. "החיזבאללה משתכללים מקו לקו. היום כמעט כל פצמ"ר בול. הם גם עושים הטעיות שפעם לא היו".
דלעת מדורגת בשלישייה הפותחת בטבלת המוצבים המסוכנים, לכן היא אטרקטיווית כל כך, ממש מקור גאווה. כשעלתה האפשרות שפלחה"ן גבעתי יקבל שינוי משימה ויעדר זמנית מדלעת, מחתה היחידה על הכוונה, ובוטלה הגזירה. "מבחינת הפעילות המבצעית, זה הסיפוק, זה הטופ", אומר מרלי, "אבל זו גם שגרה אפורה. בגלל בעיות באספקת המים, מקלחת בדלעת היא בדיוק דקה על השעון פעם בשבוע, שלא לדבר על הקצינים, שרובם מעדיפים לא להתרחץ ולא להיתפס לא-מוכנים אם תהיה איזו התפתחות. קרה לי שבגלל התרעות, חיינו שבוע בלי לצאת מחדרי הביטחון. ממש עוצר".
לקראת הצפוי להם, ישב הצוות הצעיר באין-סוף תדרוכים ובכל זאת השורה התחתונה היתה תמיד: "עד שלא ייפול פצמ"ר, לא תבינו". כדי לשכך בהם את חרדת דלעת, את חוסר הוודאות, הטכניקה שנוקטים המפקדים היא תיאור מדוקדק של סדר יום בשגרה, שעה שעה, נוהל אחר נוהל. כשהמיתוסים נפרטים לפעולות קטנות, זה נשמע פחות מאיים. בשלב ההכנות לקו, הוצגו להם סרטי וידיאו, מהם כאלה שצילם החיזבאללה. "שימו לב", הדגישו לפניהם, "המחבלים מסתכלים עליכם. לפי ההופעה שלכם, ככה יבואו ההתקפות. אם הם ישימו לב שאתם מצ'וקמקים, יגיעו אליכם. אם הם יבחינו שאתם בכוננות טיפ-טופ, הם יעדיפו להתעסק עם אחרים".
זאת שינן להם שוב ושוב מפקד פלגת ההכשרות ביחידה, הסגן יהודה כהן. "החיזבאללה לא פראיירים. גם הם רוצים לחזור הביתה בשלום, לכן הם מעדיפים להיתקל בכוחות שלפי המודיעין שהם אספו, הם מסיקים שמצבם לא מי יודע מה. הם הרי צופים עלינו, על תרגולות של התקפת מוצב, של מארבים. לפי זה הם לומדים על רמת החיילות. אם אתה נראה טוב, רווחים, העיניים סורקות בערנות לצדדים, חבל להם על הזמן והם עוברים הלאה. מוצב מוזנח יש לו יותר סיכויים להיות מותקף. עשבים שוטים על סוללות עפר זה בשבילם סימן מעיד על ברדק. בדלעת היה פעם מקרה שאפילו טיטאנו את כביש הגישה למוצב. זה היה עוד לפני רונן. החיילים חשבו שהמ"פ השתגע, אבל זה השתלם. מה אני רוצה להגיד בזה? בגדול, אם אתה רציני וממושמע, בעיקרון הם לא יתקרבו אליך".
"כשחיילים צעירים מגיעים ללבנון, יש כאלה שנכנסים להלם מהפער שבין האגדה למציאות. התפקיד שלנו, המפקדים, זה לסייע להם להתאפס. בהתחלה הרבה ניגשים ומודים שהם פוחדים, אתה רואה אותם זזים כל הזמן בעמדה, לא רגועים, יש המון אזעקות שווא, אלה תופעות מקובלות בהחלט בשבוע-שבועיים ראשונים ואנחנו, המפקדים, ערוכים לזה. אבל יש כאלה שלא עומדים במתח. כשהייתי מפקד צוות, כבר יצא לי להוריד מדלעת שניים שלגמרי נשברו", מספר יהודה כהן.
הפלחה"ן היא יחידת עלית בחטיבה. לכאן מגיעים האיכותיים שבחבורה, והתוצאות הן בהתאם לכך. המוטיווציה גבוהה. ערב הופעת הבכורה שלהם בדלעת, ארבעה מנציגי הצוות הצעיר, אוהד בנית ורן כהן מירושלים, שי חינגלי מרמת גן ויואב גדות מחולון, מתארים בגילוי לב את האווירה בין החבר'ה. כולם התגייסו אחרי אסון המסוקים, והם להוטים להצטרף למשחק של הגדולים.
רן: "אני זוכר שהייתי קורא בעיתונים על החיילים שנפלו, על מה שקורה בלבנון, ופתאום, עברו מאז רק תשעה חודשים והנה זה אני אותו חייל שאולי יכתבו עליו בקרוב".
אוהד: "הפחד אצלנו בצוות מתבטא באופן אישי. כל אחד מפנים את זה לעצמו ולא מתחלק עם זה. כקבוצה, יש את הרעל ויש את העניין של 'יאללה מתי כבר נעלה'. אני מאוד חושש מהמוות אבל כשאנחנו יחד כמובן יש צחוקים על זה, כאילו קטעים, מין הווי כזה. לדוגמה, ערב אחד עשינו בינינו הגרלה מי יהיה ההרוג הראשון? יצאתי אני".
רן: "אני למדתי ברנה קאסן, בית ספר של פייטרים שבזמן האחרון נודע באסונות שלו. אולי בגלל זה יש הרבה שכל הזמן אומרים לי שמור על עצמך. אם כבר מדברים, היה לי חבר טוב, אמיר הירשנזון, שנהרג בפיגוע בצומת בית ליד. זה שהוא נפל הביא את הפוש הכי רציני ללכת לקרבי. בשבילו, בשבילי, בשביל כולם. זה חזק מאוד הקטע הזה של המשכיות. ביום שאמיר נהרג, עשיתי תפנית בחיים. החלטתי שאני סגור על להיות קרבי ולא משנה לי יותר מכלום".
אוהד: "לא מזמן פגשנו בקורס את המקבילים שלנו מפלחה"ן גולני. לפי איך שהם מדברים, הולכים אצלם בכיס עם מכתבי פרידה וצוואות, שיהיה מוכן לכל צרה. אצלנו בגלל עין הרע אין דברים כאלה. גם המפקדים שלנו מאוד מתנגדים להתעסקות הזאת. הם ממש נלחמים נגד התופעה".
יואב: "מה שאנחנו שומעים על מה שקורה בדלעת, זה לא סיפורים, אלה עובדות סטטיסטיות. הרי לא סתם בשביל הבידור קוראים לו מוצב המוות. יש סיבה. לכן יש פחד, אבל כמו שאומרים, אנחנו טובים מדי בשביל למות".
רן: "יותר מדי מדברים פה על המוות. למה לחשוב על זה בכלל? למה לא לדבר על החיים. בכל הקטע הזה של לבנון, ההתבוססות הזאת במוות נהיתה העניין העיקרי. אסור שזה יהיה ככה, כל עניין הצוואות זה מיותר לגמרי".
אוהד: "אנחנו בפירוש לא מרגישים כמו בשר תותחים. אנחנו רוצים לעלות, לעשות טוב את העבודה שלנו, להיתקל ולחזור הביתה בראש שקט".
רן: "אין אחד שלא רוצה לעלות. עכשיו אנחנו בשיא המוטיווציה. ללכת לדלעת מבחינתנו זו זכות גדולה. יש המון התרגשות לקראת הרגע הזה. אפילו חברים שלי, שהם ג'ובניקים, מתרגשים בשבילי".
יואב: "עד לפני שבוע, הסתרתי מההורים שלי שאנחנו עולים לדלעת. במקום זה פיברקתי סיפור שנהיה במוצב שקט על הגדר ליד אחד המושבים. זה מה שהיה כבר ידוע בבית. במחשבה שנייה, החלטתי שעדיפה האמת. אם חס וחלילה יקרה משהו, ופתאום ייפול עליהם הבום, יותר טוב שלא רק אז, מאוחר מדי, יתברר להם איפה הייתי".
רן: "אני בניתי אותם לאט לאט לקראת העלייה. הקטע של המשפחה הוא בפירוש הכי קשה. לצערי אני מכיר את זה יותר מדי טוב מההורים של אמיר, שחרב עליהם עולמם. כשאני בא הביתה לשישבת, אני רואה במבט של אמא ואבא שלי, בעיניים, מצד אחד את הגאווה שהנה אתה, הילד שלהם, נהפכת ללוחם, ומצד שני, את החרדות".
אוהד: "היו לי על זה כמה שיחות עם החברה שלי. פעם אחת אפילו אמרתי לה במלים הכי כנות שיש: 'תראי, יש סיכוי שאני אמות בלבנון'. אין דרך אחרת, אי אפשר לסובב את זה, גם אם האמת כואבת היא חייבת לצאת לאור. אי אפשר למרוח או לטייח אותה יותר. אני גם רואה בלבנון אתגר אישי עצום. איך אני כאדם מתמודד מול הפחד. אם אני מתגבר עליו, והמבחן הוא בדלעת, אז שום דבר בחיים לא ישבור אותי".
רן: "כשנגיע לשם, אם נראה שמישהו פוחד, ברור שלא נרד עליו. נעזור לו לעבור את זה. זה הכוח של הצוות".
שי: "לא כל מי שעולה לשם בליינד נהרג, זה ממש לא ככה. גם כל מה שלימדו אותנו פה באימון לקראת תעסוקה, זה איך אנחנו מנצחים ולא איך מפסידים".
אוהד: "כולם פה רוצים להיתקל ולהוריד מחבלים. זה הצ'ופר הכי גדול שאנחנו יכולים לאחל לעצמנו רגע לפני העלייה".
רן: "אם תראה את חולצות המד"ס של הצוות, כתוב שם: 'יש בנו אהבה והיא תנצח'. אני, כאוהד שרוף של הפועל ירושלים, לקחתי את זה מעדי גורדון. אני בטוח שהאהבה הזאת תעלה אותנו בשלום ותחזיר אותנו בשלום. ככה אני מאמין".
האווירה בצוות הסמלים שונה בתכלית, כמובן. לכמה מהם, ותיקים המשתחררים עוד כחודשיים, זו תהיה הפעם האחרונה בדלעת. מהמוצב הם ייצאו ישר לבקו"ם. הסוף קרוב אבל גם רחוק. הוותיקים מדברים על המזל שחייך אליהם עד כה, על החשש להחמיצו ברגע האחרון. במצב העדין אף יש שיטות אלגנטיות איך למזער את הסכנה, בקרב אלה שמוסכם כי עשו את שלהם וכבר אפשר לתת להם לנוח. יש שמשתבצים בתפקידי רס"פ בעורף, בהדרכה, אחרים עוברים לחמ"ל, גם לסמ"ר רון פודרו הוצע מוצא מכובד, אבל הוא כ"מורעל" ביקש לחזור לצוות סמלים, כלוחם.
הוא בן יחיד, אבא שלו מודאג, משדל אותו זה שנתיים ותשעה חודשים לעזוב - אבל הוא בשלו. "אני הייתי הסמל של החבר'ה הנפלאים שאתם שוחחת. לימדתי אותם מאלף ועד תו. כשהם דיברו אתי על פחד, הרגעתי אותם. ההרגשה שלי היא שזה לא יהיה הוגן מצדי להגיד להם: עד כאן, קחו את מה שקיבלתם, אני נשאר בצד. חשוב לי שהם יראו אותי שגם אני אתם שם בדלעת".
תופעת ההומור השחור מוכרת לפודרו היטב. על השכפ"ץ שלו שורה משיר:"WE DIE YOUNG". על פרק ימינו כרוך צמיד מחבל דק, שייגזר רק בבקו"ם. זהו הקמיע של צוות סמלים. "אני לא חושב שהבדיחות המקבריות לא בריאות. יש משפטים שאזרחים אולי יזדעזעו לשמוע אותם, אבל אנחנו כאן שולפים אותם בשוויון נפש. מי שקורא על זה בעיתון, לא מבין מאיפה שוויון הנפש. אבל פה זו פשוט שגרה. אני שומע את החבר'ה שאתם דיברת, הקירות פה מאוד דקים, איך הם מספידים אחד את השני 'נפל במילוי תפקידו'. כל עוד זה קליל, לא גס מדי או בוטה, זה בסדר. הקטע הזה אופייני במיוחד לצוות צעיר שיוצא מבחינתו אל הלא נודע, משוכנע שהוא הולך להיתקל ארבע-חמש פעמים מינימום. אצל ותיקים, שיש להם כבר פרופורציה, זה קיים הרבה פחות".
שיחת צוות לפני יציאה לחופשה רגילה. בשבוע האחרון, היו לצה"ל כמה הצלחות בלבנון. מפקד הצוות, דודו, מכריז מלחמת חורמה על נגע ההומור השחור. "אני שומע שירים שלא מוצאים חן בעיני. יש אנשים רגישים, אתם לא שמים לזה לב, שזה משפיע עליהם לא טוב. זה מחליש אותם. אני לא רוצה את הלך הרוח הזה יותר. תוציאו לגמרי את השטויות האלה מהראש. מה שיש לי לומר לכם, אחרי שבוע ההכנה שהיה לדעתי מוצלח מאוד, זה שאנחנו עולים ללבנון בלי שחצנות, אבל גם בלי פחד. דלעת זה לא מפלצת, אז תצאו מהלחץ. נהיה זהירים, נבצע פקודות כמו שצריך, אנחנו עולים מוכנים, רגועים, בטוחים בעצמנו. אתם צוות חזק, אני סומך עליכם. אבל תיזהרו בדרכים, כשאתם עכשיו בחופשה. אל תאבדו את הראש כשההגה אצלכם בידיים. הכבישים יכולים להיות הרבה יותר מסוכנים מדלעת, אז תשמרו על עצמכם".
ׁ("הארץ", 28.11.1997)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #36  
ישן 14-05-2015, 08:17
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן אל"מ אילן הררי (לימים תא"ל)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...14/58122012.pdf


מח"ט הנח"ל היוצא מרוצה מגאוות הלוחמים\ מאת עמוס הראל
בשנים האחרונות הצליחה חטיבת הנח"ל להימנע מהסתבכויות תקשורתיות: אף פלוגה לא ברחה הביתה, איש לא הסתלק עם הג'יפ של המג"ד ושום מ"כ לא נתפס מטרטר את הטירונים שלו. אל"מ אילן הררי, המפקד היוצא של חטיבת הנח"ל, שסיים אתמול שנתיים וחודש בתפקיד, יכול לסכם אותן בשביעות רצון. השערוריות קורות עכשיו במקומות אחרים.
אבל שלא באשמתו, הררי ייזכר בציבור בעיקר כ"מח"ט מאסון המסוקים". בהתנגשות המסוקים בצפון בפברואר אשתקד איבד הנח"ל 30 קצינים וחיילים. הררי מצא עצמו עורך 30 ביקורי בית, בשבוע אחד, בכל רחבי הארץ. "חשבתי שבסוף אחת המשפחות תזרוק אותי מכל המדרגות", הוא אומר, "אבל כולם דווקא קיבלו אותנו בהרבה אהבה".
אחרי אסון המסוקים התרחש דבר מוזר: במחזורי הגיוס הבאים עלתה במידה ניכרת ההתנדבות לנח"ל. החטיבה, שלפני כמה שנים התקשתה לגייס חיילים, הוצפה בפניות של מצטרפים. הררי אומר שזה לא קרה רק בגלל ההזדהות בעקבות האסון. "עובדה שהעלייה בהתנדבות היתה כבר במארס 97', חודש אחרי המסוקים, והיום המתגייסים הרי בוחרים את עדיפויות השיבוץ שלהם עוד כשהם בשמינית".
מכל מקום, בשני מחזורי הגיוס האחרונים כבר עומד שיעור המתנדבים על 91%. "לפני כמה ימים הייתי בבקו"ם ונפגשתי עם המתגייסים לחטיבה", מספר הררי. "כינסנו אותם באולם הקולנוע והיו שם כמה מאות אנשים. שאלתי מי מהם לא רוצה לבוא לנח"ל. רק ארבעה הצביעו. אם לפני כמה שנים היית שואל שאלה כזו,חצי אולם היה עומד על הרגליים. במחזור האחרון היו לנו 30 אנשים שסירבו להתפנות (לעזוב את הבקו"ם לבסיסי הטירונים) כי לא שיבצו אותם לנח"ל. פעם זה היה קורה רק בגולני".
המח"ט היוצא מייחס זאת, בין השאר, לכך ש"הנח"ל כבר לא מזוהה עם עגבניות והיאחזויות. עכשיו מזהים אותנו עם מוצב דלעת, עם הבופור ועם מוצב כרכום".
רק 15% מהמתגייסים לחטיבה מצטרפים אליה במסגרת גרעינים; השאר עושים מסלולקרבי מלא. פלוגת בני המשקים עורכת גיבוש לבני נוער, כמו הצנחנים; רק שליש מהם מתקבלים.
"יש פה גם שאלה של שיווק, של קנייה ומכירה", מודה הררי. "לפני עשר שנים, השם של הנח"ל נכרך בכל מיני שערוריות. אבל מאז לא הסתבכנו. יישרנו קו עם חטיבות החי"ר האחרות. לדעתי אפילו עברנו אותן. היו לנו היתקלויות מוצלחות בלבנון, היה תפקוד יפה בחברון. אנשים מבינים שאנחנו רציניים. חבר מביא חבר".
הררי הולך מכאן לפיקוד העורף, שם יקבל דרגת תת-אלוף ותפקיד של ראש מטה. הקצינים שלו אומרים שעם המזל שלו, כדאי לתושבי תל אביב להכין את השכפ"צים. המחליף שלו, אל"מ טל, שבילה את רוב שירותו ביחידות מיוחדות, אומר שהופתע לטובה מרמת החטיבה שקיבל לידיו.
הררי, שגדל בגולני, מעריך שתוך חמש שנים כבר תקבל חטיבת הנח"ל מח"ט שצמח בתוכה. "אנחנו עוד חטיבה צעירה; רק בת 15. אבל כל המג"דים והמ"פים גדלו כאן, ומה שעוד יותר מרשים - כל המ"פים, פרט לאחד, גם רוצים להישאר בחטיבה". שלא כמו חלק מקודמיו, הררי מתכוון להישאר עם הכומתה הירוקה. "שנתיים שטפתי לחיילים שלי את המוח, איך אני יכול לחזור עכשיו לכומתה חומה?".
("הארץ", 10.04.1998)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #37  
ישן 14-05-2015, 16:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
כתבה ישנה על מ"פ עורב נח"ל סרן ערן ניב (לימים תא"ל)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...14/39399557.pdf

עוד רגע הם רצים בתעלות\ מאת אביחי בקר
במוצב דלעת בדרום לבנון למדו לחיות עם רשימת הנופלים הארוכה ולפתח הווי של הומור שחור להפגת המתח. אבל בדרך למוצב, בשיירה מינהלתית, בלט הרישול המסוכן. שעה קלה עם חיילים במוצב הקרוב ביותר לבסיסי חיזבאללה
המסע למוצב דלעת בשיירה המינהלתית היה סיוט. קצב ההתקדמות של כלי הרכב, ובהם כמה מובילים כבדים, לא עלה לפעמים על שמונה קילומטרים לשעה. מספר הלוחמים בשיירה היה מועט, רוב הנוסעים היו אנשי יחידות עורפיות שאם היה מתעורר צורך, ספק אם היו יודעים כיצד להגיב. צה"ל, כפי שהשתקף בראי השיירה של אותו יום, היה מרושל. אם יקרה אסון הכל יאמרו שככה זה כבר שנים רבות, שאין ברירה ואין דרך אחרת. באותו יום, יותר מכפי שגזרת דלעת הגנה על גבול הצפון, היא עסקה בשמירה על השיירה המשתרכת לעברה.
מכשיר הווידיאו במוצב דלעת (תל דבשה), מהמסוכנים שבמוצבי צה"ל שבדרום לבנון, פועל ברציפות. הסרטים נשחקים עד דק, לפחות 15 פעם בשבוע כל אחד. חוץ משינה אין עוד דרך לבלות בהפוגות שבין השמירות המייאשות שלעצמן. "השופט" עם סילווסטר סטלון, "היום השלישי", "הבריחה מלוס אנג'לס", "גברים בחלל" ו"קון אייר" הם חמשת הלהיטים, שלוחמי פלוגת עורב של חטיבת נח"ל יודעים בעל פה כל משפט בהם. עיסוק אחר שהתפתח אך באחרונה הוא יציקת נרות מעוצבים. בחדר של הסמלים, ברווח הצר בין המיטה של משה נידם מקרית ים לזו של יוני לוין מלהבות חביבה, השניים מטפטפים בסבלנות לתוך כלי פלסטיק שעווה צבעונית, טיפה ועוד טיפה. לאור התוצאות המרהיבות שכבר התקבלו, נראה שהשעמום הוא מנוף אדיר ליצירתיות.
פעם בשבוע בכל זאת מופרת השגרה, כשמוצגת "ההפעלה של אבי", מופע סאטירי שבועי שמפיק ומביים בכשרון אבי לוי, גם הוא סמל. מקימים בימה, שולפים תחפושות מהקיטבג המלווה את הפלוגה באשר תלך. והתוצאה, "מין הומור פנימי כזה", מסביר לוי. "מסתלבטים על החבר'ה מהתצפיות, על החימושניקים, על השריונאים, אפילו על עצמנו אנחנו צוחקים. זה גורם לאנשים לצאת קצת מההסתגרות בתוך עצמם".
לפני חמישה שבועות, בפעולה מתואמת ורחבת היקף, תקף החיזבאללה את דלעת באש טילים, מרגמות, מקלעים ונשק קל. אות הפתיחה לתקרית היה שיגורו של טיל סאגר לעבר חניון הטנקים של דלעת. מפגיעתו נפצעו קשה מוטי קפויה ואלכסיי ירמנקו, נהג וטען בצוות מרכבה, שהיו על סיפון הטנק לצורך טיפולים.
תגובה יעילה של אנשי עורב סיכלה את ההתקפה ומנעה מהחיזבאללה הישג תעמולתי דומה לזה של אוקטובר 94', עת הניפו את דגל הארגון בסוללה המערבית של דלעת. הם לא באים לכבוש, אלא, כדרכה של גרילה, לעקוץ ולהסתלק. אימת הביזיון ההוא, הרשום לחובת גבעתי, מלווה כל חייל המגיע לדלעת.
אירוע אחר, המהדהד עדיין, הוא המארב באוכף-בז, יוני 96', שנהרגו בו בהיתקלות חמישה מלוחמי המוצב. לכאן גם היו מועדות פניו של אחד היסעורים שהתרסקו באסון המסוקים. בשני המקרים היתה מעורבת פלוגת חבלה-הנדסה של הנח"ל, היחידה המקבילה לעורב. ורשימת הנופלים של דלעת עוד ארוכה.
הכפרים הסמוכים, תבנית ונבטיה, המשמשים לחיזבאללה בסיסי יציאה, קרובים מאוד. אין ברצועת הביטחון מוצב הקרוב כל כך למקום עוין ולכן לחוליות גרילה המאמץ קל יחסית. בהתקפה שהיתה בסוף נובמבר התמקמה החוליה שירתה את הטיל, ואתה הצלם שתיעד את האירוע בווידיאו, על גבעה מיוערת המרוחקת רק 200 מטר מגדר המוצב.
הנעשה במיפקדות החיזבאללה הוא אחד הנושאים הפופולריים ב"הפעלה של אבי". אחד מרגעי השיא במופע הוא פינתם הקבועה של דגן וצ'וקו, "חדשות תבנית". ברוח החרצופים, לכוחות הגרילה פנים משעשעות להפליא, שום רצח בעיניים. רק מתחיל קטע החיקויים והצופים המתכנסים בבונקר המכונה הסלון של דלעת כבר שרועים על הרצפה. "ראית אחמד איך הערסים האלה דפקו לנו את ההתקפה?
חשבנו אלה שום כלום, נחלאווים, שוכבים כל היום על הגב, רק מסתכלים על הנוף, לא יודעים מה זה להילחם. בפעם הבאה יהיה יותר טוב אינשאללה, אולי נחכה, צוות צעיר יותר יבוא ואז נבזיז אותם, נקרע להם את הצורה".
עורב היא מהיחידות האיכותיות בכל חטיבת חי"ר. מטבע הדברים אנשיה הם אלה היושבים במוצבים המסובכים יותר מהבחינה המבצעית. המפגש אתם מעודד משום הרוגע שהם מקרינים. תופעה בולטת כאן היא מספרם הרב של בני קיבוצים, מעל ומעבר לשיעורם היחסי באוכלוסייה. מפקד היחידה, רס"ן ערן, בן 27, הוא יליד בנימינה המתגורר עתה בשכונת פלורנטין בתל אביב.
הם נכנסו למוצב רק ימים ספורים לפני האירוע של סוף נובמבר, לאחר תקופהארוכה ששרר בדלעת שקט יחסי. לפני שהספיקו לשלוט במצב באה ההתקפה, סביר להניח שמסיבה זו עצמה. למחזור נובמבר 97' - נדב פישר ממרכז שפירא, עינן גרובר מחצרים, אלאור מרוז מקבוצת יבנה ויתר אנשי הצוות שעומד בראשו בן אסייג - זה היה טקס חניכה, פעם ראשונה תחת אש. כל מה ששיננו להם מיום שהתגייסו לעורב התממש וביתר שאת.
"כשעלינו לכאן בשיירה פעם ראשונה", מספר מרוז, "המראות הזכירו לי את התמונות הפסטורליות ששלח האח שלי שמטייל עכשיו באוסטרליה. הליטני, עמקים מרהיבים שנפרשים לרגליך, זה בשום אופן לא התחבר לי למלחמה. אבל הנה יום אחד, באמצע הצהריים, אתה עומד בחדר אוכל עם צלחת ביד, פתאום מקפיץ אותך בום אדיר שמרעיד את הכל. זאת היתה הפגיעה של הסאגר בטנק. אז עוד לא ידעתי מה זה, חשבתי שמדובר בפצמ"ר (פצצת מרגמה). עזבתי הכל, עליתי על אפוד, רצתי למעלה לעמדת הברזל שלי. בדקות הראשונות הייתי די בלחץ, כי מההתחלה הגיעו דיווחים על שני פצועים קשה. חשבתי לעצמי שאם זה הסיפתח, מי יודע איך העניין ייגמר. אתה גם מרגיש כאילו מכל הכיוונים יורים רק עליך, זה די מפחיד כי אתה מבין פתאום שזה כבר לא תרגיל בכדורי עץ, אלא אנשים שרוצים להרוג אותך אישית".
רבע שעה לפני ההתקפה, במקרה, הסתיים בדלעת תרגיל בתחמושת חיה, שהורה עליו מג"ד הרכס, ואשר נועד לבדוק עד כמה הם מוכנים. עוד לפני שהשלימו את סיכומי התרגיל, באה שעת אמת. על פי סברה, נבהלו אנשי החיזבאללה מהתכונה במוצב ולכן הקדימו את ההתקפה לשעה פחות נוחה להם. התכנון המקורי היה לתקוף כשהשמש בעיני המגינים.
"כשהודיעו בכריזה 'התקפת מוצב' נשארתי כאן למטה בנקודת פינוי נפגעים", מספר פישר. "במצבים כאלה הדמיון שלך עובד שעות נוספות. אתה רואה בעיני רוחך מחבלים מסתערים, עוד רגע הם רצים בתוך התעלות. כשהפצועים מגיעים אתה חייב לתפקד וזה לא חודר אליך. רק אחר כך, כשהעניינים נרגעו, עיכלתי מה בעצם עבר עלינו. עד עכשיו כשאני נכנס לחדר אוכל אני מריח את הריח החריף שהיה אז באוויר. יש כאן שולחן שהשכיבו עליו את אלכסיי, בארוחות אנחנו משתדלים לא לשבת לידו".
החובש שי שוורצמן מגניגר, ותיק מהם בשנה, היה בין אלה שטיפלו בירמנקו ובקפויה. "לי זה כבר קו שני בלבנון, אבל עד המקרה הזה לא ראיתי פצועים. פתאום אני מטפל באלכסיי שהיה קטוע, בלי רגליים. התייחסתי לעניין כאילו זה באימון, לא על אמת. אחר כך הדוקטור ניגש למוטי, שחשבנו שהוא הפצוע הקל יותר. הוא אפילו דיבר אתנו, לא ממש תפשנו שהוא במצב אנוש. בנוגע לפצועים, העובדה שהם היו מהשריון ולא מאתנו, כך שלא ממש הכרתי אותם, קצת עזרה לי לשמור על קור רוח. תוך כדי הטיפול בהם היתה מחשבה שלא הרפתה ממני, מה יקרה כשחבר'ה פצועים שלנו יגיעו, איך אני אתמודד עם זה. למזלנו, אצלנו בעורב לא היו נפגעים".
אבי לוי מירושלים, הסמל בעל המופע הסאטירי, משבח את הצוות הצעיר. מבחינתו הם עמדו במבחן ואף כמעט השתוו לבוגרים יותר. "נדמה לי שבהתייחסות ללבנון יש הבדל גדול בין ותיקים לצעירים", הוא מסביר. "אנחנו, שכבר חווינו המון, מבינים טוב יותר מהם את גודל האיום. בקו הקודם בבופור, כשהופצצנו בפצמ"רים, בשבועיים שלושה הראשונים אני זוכר אותנו יושבים בחדר ביטחון, מריצים קטעים בכיף, מתלהבים 'ואו, זה לא סתם סיפורים'. באיזשהו מקוםשמחנו מאוד שיש אקשן. בשלב הבא, כשאתה צריך להיות בחוץ כשנוחתת ההפגזה, זה כבר הרבה פחות נחמד. גם נפצע לנו שם, אמנם קל, חבר מהצוות שחטף טיל לעמדה. בקיצור, אחרי שנתיים פלוס בצבא, זה כבר לא אותו ראש. אתה מתבגר, נעשה זהיר, פחות אכפת לך אם מבטלים פעולה, מה שנעשה הכי חשוב הוא לחזור הביתה בשלום".
הם לא הסתירו מבני משפחותיהם שהם עולים ללבנון, אבל כדי שלא להדאיגם יתר על המידה פיתחו שיטה של סינון מידע, ובשפתם: "מנפחים לכיוון ההפוך". גרובר, למשל, מספר שהוא תמיד במטבח או בשמירות. בני משפחתו גם אינם בקיאים בגיאוגרפיה של לבנון. בשבילם דלעת היא מטר מהגבול. "ההורים שלנו עוברים 'קו' קשה מאוד, אולי אפילו יותר מאתנו. מרחוק הדברים נשמעים נוראים פי כמה מהמציאות".
באותו יום לא הצליח החיזבאללה להתקדם מעבר לנקודות שבהן התמקמו חוליותיו לפני ההתקפה. במשך כל האירוע לא זיהו חיילי המוצב אף דמות אחת מהם, האש נורתה נגד מקורות הירי. אבי לוי ומשה נידם לחמו יחד באותה עמדה.
"כשאתה לא לבד, זה מוסיף המון", אומר לוי, "ועוד להיות עם נידם, שהוא לא רק חבר אלא אחד האנשים המשעשעים אצלנו - זה בכלל עשה את העסק לגמרי מטורף. הוא ואני זה שילוב קטלני. כל הזמן כדורים שורקים סביבנו, פצמ"רים, 40 דקות אש תופת". הם עבדו בתיאום, עודדו זה את זה. נידם, מספר לוי, צעק לחיזבאללה "נראה אתכם גברים, רק תבואו נזיין אתכם". באמצע העניין מצא עצמו לוי חושב על "המשפט המטומטם הזה 'שמור על עצמך'. אני אמנם מנסה, אבל יש גבול עד כמה אני לבדי שולט בגורל כשיורים עלי. פתאום אני כבר לא כל כך משוכנע אם למה שאמרתי בבית, 'יהיה בסדר', יש באמת כיסוי. הכל רץ נורא מהר. צה"ל נכנס לתמונה, ארטילריה, מסוקי קרב. בשלב שהתגברנו על ההתקפה נהיה לנו כבר נעים".
ואילו את מרוז, שבניגוד לנוהל לחם לבדו בעמדה, דבר לא שיעשע. "זה היה שוק. המחשבות שהתרוצצו לי בראש היו מאוד לא נעימות. עד היום אני לא לגמרי בטוח שבאמת עיכלתי כל מה שקרה, יש תחושות שאני מעדיף לשמור לעצמי". קצינים בכירים, שבאו אחר כך, שיבחו את לוחמי עורב על אופן התגובה והזהירו משאננות בעתיד. מאז לא נרשם בדלעת עוד אירוע, אבל ברור לכל שאין להסיק מכך מסקנות.
כאשר שוורצמן בא הביתה לגניגר לחופשה, אמו אמרה לו מיד, "שב, ספר". לא היה לה די במה שהוקרן בטלוויזיה. הוא לא הסתיר דבר, אפילו לא חסך ממנה איך תחת נפילות פצמ"רים רצו חיילי עורב לחלץ את הרגליים של אלסיי. היא רוצה לדעת הכל, הדרך שלה להתמודד עם החרדות היא להיות מעודכנת עד אחרון הפרטים, הסביר שוורצמן. את פישר פינקו בלי גבול ואילו בלהבות חביבה נמשכו הוויכוחים - כן לבנון, לא לבנון - בין יוני לוין להוריו האוחזים בדעה של "ארבע אמהות". הם בעד נסיגה, הוא נגד. לדבריו, הם כיבדו את הבחירה שלו ללכת לשירות קרבי, אבל אם היה ג'ובניק הם היו מרוצים הרבה יותר.
אשר ללוי, הוא נסע טעון חוויות ל"שירותרום", לייצג את חטיבת הנח"ל בהתרמה. "זה היה בכיף", הוא אומר, אבל אפילו הוא, שנשלף ישר מהשטח, לא הצליח להעביר בשידור מהו בעצם פירוש הדבר להיות חייל בלבנון. "הבוץ, חוסר האינטימיות, פעם בשבועיים מקלחת, נעלים שלא חולצים 20 יום, הקור העז, השביזות, שמירות שנגנב מהן המוח, שלוליות בתעלות הקשר, קסדה ושכפ"צ שכמעט לא יורדים מהגוף, צפיפות, קור, גשם", הוא מפרט עכשיו. על הקשיים הנפשיים והפיסיים הוא לא דיבר כדי שלא לקלקל את אווירת המסיבה. "הרגשתי קצת בובתי, הנה הבאנו חייל מלבנון, תראו כמה הוא נחמד ומתוק. אבל מה לעשות שלבנון זה לא הדבר הכי נחמד בעולם".
אם בדלעת המפקד ערן מדקדק עם הלוחמים בפרטי פרטים, כדי להימנע מנפגעים, לשיירה המינהלתית המסוימת ההיא היו חיים משלה, מופקרים למדי על פי ההתרשמות.
אלה כאילו שתי ישויות נפרדות. במוצב המיגון הוא קודש, בכל רגע נתון.
גם אחרון הלוחמים יודע היטב כיצד עליו לפעול בכל תרחיש שהוא, מה עושים בהפגזה, מה עושים כשנורה טיל, לאן הוא רץ ואיפה הוא ממתין. ואילו בשיירה המינהלתית אין הקפדה עיקשת כזאת על נהלים: הנוסעים בה הם לרוב חבורה של אורחים לרגע, מה גם שהם מתקבצים ממספר רב של יחידות ולא תמיד מהקרביות שבהן. בלילה, כשפרקו בחושך מוחלט בחניון של דלעת את אחרון הכלים ההנדסיים שנועדו למוצב, התגודדו סביב המובילים עשרות מאנשי השיירה. לרובם השטח זר לחלוטין. הם היו חשופים לגמרי לסכנה, לא מודעים לה כראוי. פצצת מרגמהאחת, אפילו תועה, היתה מכנסת בדחיפות ישיבת ממשלה.
("הארץ", 01.01.1999)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #38  
ישן 15-05-2015, 10:04
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם אל"מ דני רהב וולף, מוותיקי הצנחנים וסיירת שקד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...15/68930516.pdf

שאלות למוטה גור

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
("שאלות למוטה גור" מאת אורי דן, "מעריב" מוסף , 10.01.1980, עמוד 17)

בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון


https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...15/88523569.pdf



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

בסוף ימיו, אחרי נתק של 20 שנה, דני וולף שוב דיבר עם אריאל שרון

אחרי מות / אל"מ דני וולף, 2004-1937

אלוף משנה (מיל') דני וולף (רהב), מבכירי הלוחמים, המפקדים הקרביים והמתכננים האסטרטגיים בצה"ל, מת אתמול בביתו שבמושב אורות והוא בן 66. וולף ייקבר במושב הולדתו הסמוך, באר טוביה, היום אחר הצהריים.
האלוף (מיל') ישראל טל, מידידיו הקרובים, תיאר אמש את וולף כמופת לאומץ לב צבאי, אזרחי - בעמידתו על דעותיו ועקרונותיו, גם במחיר קידום בדרגות ובתפקידים - וגופני. וולף נאבק לאורך מחצית משנותיו במחלה ממארת ובתופעות המינון המופרז של הקרינה שנועדה לכלותה.
"רציתי להיות דיוויד סטרלינג", אמר וולף לידיד אחר שעות מעטות לפני מותו, בהתייחסו למפקד הקומנדו הבריטי שנלחם במדבר המערבי במלחמת העולם השנייה.
וולף לא מימש את חלומו; המטכ"ל, ובמיוחד הרמטכ"ל מוטה גור, בלמו אותו בדרכו למרחבי סוריה ועיראק, אך בשיא תפקודו, לפני שחלה, היה הבולט במפקדי הסיירות בצה"ל. סיירת "שקד", יחידה 424, שנלחמה תחת פיקודו בתעלת סואץ במלחמת ההתשה ונאבקה בטרור ברצועת עזה, היתה היחידה המיומנת ביותר מסוגה, ברמה שעלתה אז גם על סיירת מטכ"ל.
כמפקד "שקד" היה וולף לאלוף פיקוד הדרום, אריאל שרון, מה שמפקד גדוד הצנחנים 890 שרון היה עשור וחצי לפני כן לרמטכ"ל משה דיין. למרות הסתייגות המטכ"ל, ביצעה בהצלחה "שקד" שתי פעולות גדודיות בגדה המערבית של התעלה ("סרג'נט" ו"ויקטוריה"), שהיו דגם בזעיר אנפין לצליחת התעלה מערבה באוקטובר 1973. שרון רחש לוולף חיבה והערכה נדירות, אך בעקבות מלחמת לבנון נותקו קשריהם ל-20 שנה, וחודשו רק בשבוע שעבר, כאשר וולף ידע - כי כך החליט - שימיו ספורים.
צבאית, היה וולף מזוהה עם 424; מדינית, עם 242 - החלטת האו"ם שקראה לשטחים תמורת שלום. אחרי שחרורו מצה"ל היה וולף פעיל מרכזי במועצה לשלום וביטחון, והטיף לפשרות מדיניות. בתגובה שלל ממנו הרמטכ"ל דאז, רפאל איתן, מינוי למפקד חטיבה במילואים. הפרשה העיבה על ידידותם של וולף ואיתן אך לא שמה לה קץ. איתן, שאינו מרבה בשבחים לגבורת הזולת, חרג ממנהגו בשבוע שעבר באוזני וולף.
וולף, מספר אישי 323132, התגייס לצנחנים ב-1955, השתתף בפעולות הגמול ובמבצע "קדש" שבמסגרתו צנח במיתלה. הוא נחשב לקצין חבלה מעולה ולמומחה ללוחמה זעירה. כרב סרן במלחמת ששת הימים הוביל, יחד עם דן שומרון, את חוד חטיבת הצנחנים בדרך לתעלת סואץ. יחידת הג'יפים שלו הסתערה על כוח חי"ר ותותחנים מצרי וירתה בהם מטווח קצר. על תעוזתו ומנהיגותו בקרב זה ובקרבות קודמים ברפיח ובעזה הוענק לוולף עיטור המופת.
אחרי מלחמת ששת הימים תיכנן וולף מבצעים מעבר לקווי האויב במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי. הוא היה מהבולטים ומהראשונים ביוזמי פעולות נועזות ומרוחקות, בעלות אופי אסטרטגי, במסגרות גדולות של עוצבות מוטסות. האלוף במילואים אברהם טמיר, שהקים את אגף התכנון במטכ"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, העיד כי וולף, מוח פורה ומקורי, הקדים אותו ואת עמיתיהם במיקוד החשיבה הצבאית בסיכונים קיומיים לישראל מ"המעגל השני" של עיראק ואיראן. כבר בסוף שנות ה-70 הטיף וולף לבניית יכולת לפגיעה במשטרים עוינים כמו זה של סדאם חוסיין, והתעמת עם מתנגדים בצה"ל ובראשם גור, שטענו כי ישראל תתקשה לעמוד במחיר האנושי של חללים או שבויים מאות קילומטרים מגבולותיה.
גור וקודמיו, חיים בר-לב ודוד אלעזר, נטרו לוולף טינה על זיהויו עם שרון, בהיותו אלוף בקבע ובמילואים. אלעזר התעלם מהמלצת שרון למנות את וולף למפקד החטיבה הצפונית בתעלה, בקיץ 1973. וולף היה משוכנע שאילו הוצב בתפקיד זה, לא היתה בגזרתו שאננות והלחימה בה היתה מתנהלת בשיטות ובתוצאות אחרות. בפרוץ המלחמה מיהר וולף לסיני מהמכללה לפיקוד ומטה, שם הדריך, והתמנה למפקד כוח סיור מיוחד באוגדת שרון.
בחברת מאיר דגן, לימים אלוף וראש המוסד ומי שפעל עם וולף בעזה, יצא וולף למצוד אחר חוליות קומנדו וקציני תצפית קדמיים של הצבא המצרי, שהכווינו הפגזות על חבורת הפיקוד של שרון. בתום המלחמה סייע לטמיר לתכנן את הסכם הפרדת הכוחות בין צה"ל למצרים. "דני, שהכיר כל תלולית וכל נקיק, סימן על המפות במו ידיו את תוואי ההפרדה, שממנו התחיל תהליך השלום עם מצרים", אמר אתמול טמיר.
שלשום בערב, לאחר שהחליט כי הגיעה השעה לשים קץ לייסוריו שלא ניתנו עוד לשיכוך, ובטרם ייפגעו גם מוחו וראייתו מהסרטן שפשט בכבדו, בריאותיו ובאיברים אחרים, כינס וולף את משפחתו - רעייתו צביה, בנו אודי ובנותיו סיגל ודלית - לפרידה בסלון ביתם. ברקע היבהבו תמונותיו של ראש הממשלה, אריאל שרון, באירועי יום השואה. בצהריים טילפן אליו שרון ושמע ממנו שבחים להתנקשות בעבד אל-עזיז רנטיסי ותזכורת למשאלתו של וולף, להקפיד שצה"ל יישמר מפגיעה בילדים. הרג הילדים הפלשתינאים, אמר וולף תכופות, הוא כתם בל יימחה על מדי צה"ל ועל חליפות הממשלה.
סיפור חייו של דני וולף, שהסתיים ביום השואה, החל בגרמניה, עם עליית הנאצים לשלטון. אביו, ד"ר יהודה וולף, החליט בו ביום להגר לישראל. ידידו של האב הזמין אותו להתארח בביתו בהגיע אנייתו לנמל תל אביב, ביוני 1933, ודוקטור וולף מיהר לחפש את הידיד. התברר שאיחר ביום: הידיד, ד"ר חיים ארלוזורוב, נרצח בערב הקודם.
דני - השם העברי "רהב", לכבוד הר בנגב שבקירבתו ניווט, נוסף לקראת שליחות לאפריקה - נולד אחרי ארבע שנים, בבאר טוביה, שם התיישב ד"ר וולף ונודע כרופא הדרום כולו. רעייתו היתה נוצריה. כשעמד בנם דני להינשא לצביה, הכבידה עליו משום כך הרבנות, עד שהובסה.
שלשום אזר וולף כוחות אחרונים וחייך בצטטו חברים - טל, איתן, אלי זעירא - שהחמיאו לו על כושרו לתיכנון יצירתי ולנחישות בביצוע. כלבתו מולי, שכבר עטתה עצבות כאילו חשה ברעה המתרגשת, יצאה אתו לטיול אחרון ליד ביתם. וולף שמר לאורחו הפתעה ראשונה. בבית המלאכה שלו, שם טרח בעבודות עץ, הכין במו ידיו, "מאורן קנדי", ארון קבורה. בנייתו הסתיימה לפנות ערב, שלשום.
מותו, אמר אז וולף, לא יבוא בדרך שתכביד על משפחתו, אלא "מהר, חזק ואלגנטי", כדברי חיים בר-לב על צה"ל במלחמת ששת הימים. בשעת בוקר מוקדמת, אתמול, לצלילי התמזורת הפילהרמונית בקונצרט של מוצרט, חדל משיחתו עם בנו, ונדם. אודי הזדקף והצדיע לו.
אמיר אורן


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200404/a.0.2004.40.1.9.jpg]

וולף (מימין) במפקדת שרון אחרי צליחת התעלה, באוקטובר 1973


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/hasite/images/printed/P200404/a.0.2004.40.2.9.jpg]

דני וולף




_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 15-05-2015 בשעה 10:14.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #40  
ישן 19-05-2015, 10:53
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ריכוז כתבות על האלוף במיל' גבי אופיר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...19/77929192.pdf

גבי אופיר מונה לאלוף פיקוד העורף\ מאת איתן רבין
הרמטכ"ל, אמנון שחק, מינה את האלוף גבי אופיר לאלוף פיקוד העורף, במקומו של האלוף שמואל ארד. אופיר עמד באחרונה בראש הוועדה לבדיקת נסיבות הפעולה הכושלת של הקומנדו הימי בלבנון. הוא ייכנס לתפקידו החדש ב-20 בנובמבר.
אופיר, יליד 1950, עלה לארץ ממרוקו ב-65', וב-68' התגייס לצנחנים. במלחמת יום הכיפורים היה מ"פ בגולני ונפצע ברמת הגולן. ב-76' השתתף במבצע אנטבה, ונפצע שוב, בלבנון, וב-86' מונה למפקד חטיבת גולני. בתחילת האינתיפאדה מונה אופיר למפקדה הראשון של אוגדת יהודה ושומרון, ובינואר 90' מונה למפקד עוצבת הגליל. ב-94' הועלה לדרגת אלוף ומונה למפקד כוחות צה"ל בגדה. אופיר מסיים לימודי תואר שני במדעי המדינה באוני' חיפה.
("הארץ", 02.11.1997)

לגולני אין תחליף\ מאת בנימין הדר

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילהתמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(הכתבה "לגולני אין תחליף" מאת בנימין הדר, "דבר", 16 בפברואר 1979, עמוד 52)

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...19/93141961.pdf

תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
(המאמר "אספקה בהיטס" מאת גבי אופיר, "במחנה", ‏ 21.05.2010, עמוד 35)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #41  
ישן 19-05-2015, 20:28
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם מפקד בא"ח נח"ל, סא"ל דרור פלטין, לימים אל"מ
בתגובה להודעה מספר 40 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "ריכוז כתבות על האלוף במיל' גבי אופיר"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...19/66550635.pdf



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

גרעין פלאפון
התדמית השתנתה, אחוזי ההתנדבות גבוהים מאי פעם ואת הטירונים בנח"ל כבר לא שוברים כדי לבנות אותם מחדש כלוחמים
אחת הסיטואציות הצבאיות המביכות ביותר היא מפגש בין טירון לבין המג"ד שלו. מי שהיה שם פעם, לא יתקשה להיזכר. הטירון רואה את המג"ד במרחק לא רב ממנו, אבל המג"ד לא הולך בדיוק לכיוונו ואינו מסתכל עליו. אם יבחר להתמתח ולהצדיע, הוא עלול להיתקע במצב הזה; ייתכן שהמג"ד כלל לא יבחין בו ולא ישיב בהצדעה משלו, שתשחרר את החייל לדרכו. אבל נניח שהטירון יתעלם והמג"ד בכל זאת שם לב אליו - מי יודע איזה עונש נורא ממתין לו אז? התוצאה, למתבונן מהצד, משעשעת למדי: טירונים מבוהלים מעט מצדיעים לעתים פעמיים-שלוש עד שמפקדם מבחין בהם. אחרים קופאים במקום ושוכחים להצדיע, דווקא כשהמג"ד פונה אליהם.
סא"ל דרור,35, מפקד בסיס האימונים של חטיבת הנח"ל, נתקל בסיטואציה הזאת עשרות פעמים ביום. לזכותו ייאמר, שהוא אינו נראה כמי ששואב הנאה מההצדעות. בכלל, קשה לתאר אותו כמפחיד במיוחד: הוא ממושקף ומאופק, נראה יותר כמו איש מחשבים. כבר שנה שדרור בתפקיד. קודם לכן פיקד על גדוד
בחטיבת הנח"ל ועל קורס קציני חי"ר בבה"ד 1.
בסיס האימונים של הנח"ל בתל ערד הוקם לפני חמש שנים. זהו בסיס חדיש ומסודר, שמזכיר יותר את בסיסי השריון שהוקמו בנגב אחרי הנסיגה מסיני מאשר את מחנות החי"ר הידועים והמרופטים בצפון. דרור, ש"מכיר אישית לפחות חמישה מ"פים שטוענים שהם אלה שתקעו את היתד הראשונה כאן", מרוצה מהמתקן, שמאפשר תנאים טובים בהרבה מאלה שהורגלו אליהם טירוני החי"ר בעבר. בסיס האימונים מתחלק לשלושה: מחנה טירונים, בסיס האימון המתקדם (אחרי הטירונות, לפני האימון והקו) ומחנה לאימוני שטח ונגמ"שים. החיילים הם חבורה מגוונת: רובם באו למסלול חי"ר מלא, אבל יש גם פלוגות גרעינים - גרעין עולים מאתיופיה, גרעינים שאירגנו מתנ"סים, בצד התנועות המסורתיות: הנוער העובד, השומר הצעיר והצופים. בבסיס משרתים 38 חניכי פרויקט מח"ל, צעירים יהודים מחו"ל
שהתנדבו ל-14 חודשי שירות שאחריהם יחזרו כשליחי הסוכנות לארצותיהם, וגם מחלקות של ישיבות הסדר ופלוגה שתמשיך מכאן ליחידה הדרוזית.
הבשורה העיקרית של טירונות 98' היא ש"בגדול", אם נשאל לרגע את הביטוי החביב על שר הביטחון, הטרטור מת. האמת היא שלא צריך להרחיק עד תל-ערד כדי להגיע למסקנה הזו. דווקא כשכל אמא מחזיקה בפנקס הטלפונים שלה מספרים של כתבים צבאיים ולכל טירון יש טלפון נייד (לכמה טירונים בפלוגה שלך יש פלאפון? נשאל אחד המ"פים. יותר קל להשיב לכמה אין, הוא עונה; לשניים) אין פרשיות טרטורים. יש פולקלור ופה ושם מודח סמל נלהב מדי, אבל הטרטורים האמיתיים הוצאו מהמשחק. אחרת, היינו שומעים עליהם ברדיו מדי בוקר בשבע.
לפני ארבע שנים נחשפה הפרשייה החמורה האחרונה, של "השטן מגולני", קצין מהסיירת שמשפטו עדיין לא הסתיים. לבד מזאת - דממה. מי ששומע באוהלי הסגל בכל שירות מילואים סיפורי בלהות על ההבדלים בין סאנור 78' לבזק 83' (המ"כים בטירונות צנחנים היו, כנראה, מעט יותר סדיסטים) יידע להעריך את עוצמת השינוי.
החיילים אותם חיילים והחול אותו החול, אבל הגישה הכללית מייצרת, כנראה, לוחמים לא פחות טובים, ובוודאי - יותר מהם. הטירונים לא יוצאים מכאן חיילי שוקולד, אומר דרור. "וההוכחה הכי טובה היא שהחיילים האלה ממשיכים מכאן לקו בלבנון ועומדים בכל המשימות בכבוד. הגישה השתנתה. בנח"ל קוראים לזה היתרון האנושי. בניגוד לעבר, הפעם אנחנו באמת מבינים שככל שתטפל באנשים טוב יותר, הם ייתנו מעצמם יותר. כבר לא שוברים את האנשים כדי לבנות אותם מחדש כלוחמים".
המשמעות היא ש"אי אפשר להתייחס לטירון כמו אל חייל מנוסה בגדוד. לא נכון לדרוש ממנו להפסיק לישון ביום הראשון. נכון שכאשר יעלה עם הגדוד ללבנון וייצא למארבים, לפעמים כמעט לא יישן במשך שבוע. בטירונות זה עוד מוקדם מדי. פעם אמרנו שטירון ישן שש שעות, אבל אלה כללו מסדר ושמירה והקפצות. היום הוא ישן שש שעות נטו, כי אחרת לא יבין מה שמלמדים אותו למחרת".
הגישה מתבטאת גם בהקפדה על "סרגל מאמצים פיסי ונפשי", שמדרג באופן סביר יותר את הדרישות מהחייל ובמאמץ למנוע פליטת חיילים מהמסלול. הסרגל היה קיים גם בעבר, אבל היו מ"פים שנטו לשכוח אותו בבית. דרור מכנס את כל המ"פים שלו, יחד עם הקב"ן הרופא וקצינת הת"ש, כדי לדון בכל חייל בעייתי.
"יש לפחות שבעה חיילים בעייתיים שאיתרנו והשארנו במחזור הקודם. חלקם, תוך מפגשים קבועים עם קב"ן. יש חיילים שבלי קב"ן לא היו ממשיכים". שיעור הנפל בתום הטירונות והאימון המתקדם עומד על כ-12%, בערך כמו בחטיבות אחרות.
התוצאה היא שלתעסוקה בלבנון עולה פלוגה מורחבת מבעבר. לפני עשר שנים, כשדרור היה מ"פ, היה הממוצע נמוך בהרבה. יותר חיילים בקו פירושו יותר חופשות בבית וגם יכולת של המ"פ לשלב את הפלוגה בפעילות מבצעית מגוונת יותר; ההשפעה על מורל הפלוגה ברורה.
"אני נתקל הרבה במ"מים ומ"כים שמתלוננים שצריך להיות קשוחים יותר לטירונים", אומר דרור. "אבל אני לא צריך להילחם בהם כדי להוכיח שאני צודק. הם מבינים בהדרגה. בסך הכל, יש לי שליטה על המפקדים. ככל שהזמן עובר, אני רואה פחות מקרים חריגים. אבל לא אטען שאין בכלל מקרים: תמיד יכול להיות מ"כ על איזו גבעה שעושה כרגע משהו שאני לא יודע עליו. העובדה היא שבביקורת האחרונה כאן לא נמצא שום קאדר (עונש, טרטור) חריג". בשנה האחרונה הדיח קצין אחד ושלושה מ"כים, "מעט מאוד בהשוואה ל-120 אנשי סגל שעברו פה".
אילו עונשים מותרים?
"שבת, שעות ביציאה. אבל רק מ"פ מוסמך לאשר".
איזה עונש לא יעבור?
"כל מה שכרוך בהשפלה. אין יותר זחילות כעונש". איתי, מפקד פלוגת טירונים, מרגיש ש"הידיים שלי מספיק משוחררות כדי להתמודד עם בעיות משמעת. היו פה ריתוקים; גם חיילים שנשלחו לכלא, כי הלכו מכות או שיחקו בתחמושת".
טירונות החי"ר נמשכת היום ארבעה חודשים, אחרי שבועיים של טרום-טירונות. "אנחנו בעיקר עובדים על לימוד האווירה הצבאית, משמעת, הרבה חיילות של הפרט. תרגילי המחלקה יכולים לחכות לאימון המתקדם", אומר דרור. בינתיים יש מטווחים; הרבה מטווחים. שבעה שבועות במקום שבועיים בעבר. פעם היה מקובל לומר שחייל גולני שלחם במלחמת ששת הימים, אילו נחת בפלוגה רובאית של שנות
התשעים, לא היה חש בהבדל. בשנים האחרונות זה השתנה. גם על החי"ר עוברת עכשיו, סוף סוף, קפיצת דרך טכנולוגית. די לראות את המטווח, המכונה "טייסון", כדי להבחין בהבדל. המטרות נעות, במצבים משתנים, והכל מופעל באמצעות מחשב. רישום ממוחשב של הפגיעות מופץ אחר כך לחיילים. עלות המטווח: כחצי מיליון דולר. ויש גם כוונות אל-אופ לנשק, מקלעי נגב במקום המאג המסורבל ורובי צלפים חדישים. בהדרגה ייכנס לשירות גם טיל נ"ט חדש, "גיל". דרור אומר ש"לקח זמן עד שהצבא הבין שלא יעזור כמה החייל רץ מהר, אם בסוף הוא לא פוגע באויב. עכשיו לכל חייל יש חונך במטווח, ועד שהוא לא יגיע להישג נדרש, לא יעבור לשלב הבא". אני בטוח שהם פוגעים טוב יותר ממה שאנחנו פגענו, אומר אחד המ"פים.
מפקד גדוד בגולני אומר ש"החיילים היום הרבה יותר טובים וחכמים ממה שאנחנו היינו בגילם. הם יודעים הכל ושואלים על הכל". קצין בכיר במילואים, שנפגש לעתים קרובות עם חיילים צעירים, פחות אופטימי: "נכון שיש להם מוטיווציה, אבל רמת הידע שלהם, בכל מה שקשור לציונות, להיסטוריה, לתולדות הארץ, מזעזעת. רובם לא יודעים כלום על הסביבה שבה הם נמצאים. יש חיילים קרביים שאין להם מושג מי זה בן גוריון. אני כבר לא מדבר על זה שרבים מהם לא קראו ספר מימיהם". האמת, על פי דרור, נמצאת איפשהו באמצע: "הם חיילים מצוינים - אינטליגנטיים, עצמאיים, מלאי מוטיווציה. נכון שיש להם באגים בתחומים מסוימים. לא מזמן שאלתי שני חיילים אם הם יודעים איפה התבור. אחד ידע מיד; התברר שהוא גר בכפר-תבור. השני היה מחולון וטען שהתבור זה 'משהו בגליל העליון'. ברור שיש בעיה במערכת החינוך. אין מספיק טיולים והם לא באמת מכירים את הארץ. אני מנסה להשלים פערים, אבל אני לא יכול להחליף את המחנכים. הרבה תלוי במפקדים. אם המפקד מגיע למוצב בלבנון ולא מסביר לחיילים שלו מה נמצא מדרום להם - הם לא יידעו. ברור שהחינוך שלהם לא צריך להתמצות בלימוד של איך להסתער".
הורי הטירונים מגיעים למפגש אחד עם הסגל, בתחילת הטירונות. הם מקבלים את מספר הטלפון של החמ"ל, "אבל תוך יומיים כולם משיגים גם את מספר הפלאפון שלי", אומר המ"פ איתי. "קבעתי שבפלוגה אני היחיד שמדבר אתם; לא המ"כים ולא המ"מים". המג"ד דרור מעריך שהוא מדבר בממוצע "עם שני הורים ליום. בסך הכל, היחסים עם ההורים חזרו היום לפרופורציה. לפעמים הם מציגים לנו בעיות שהבנים שלהם פחדו לספר עליהם. לעתים הפניות קצת מגוחכות: למה הבן שלי לא יכול להיות צלף? אולי תחליפו לו את פק"ל הג'ריקן באם-203?"
שמוליק לדרמן, בן 19 מקרית גת, שייך לגרעין של הנוער העובד והתחיל טירונות לפני שלושה חודשים. "חודש וחצי לקח לי לצאת מההלם", הוא מעיד. "בהתחלה אתה פוחד מכל מ"כ. גם התגעגעתי לשנת השירות ואני עדיין מתגעגע מאוד לחברה שלי. עכשיו אני כבר במלוא החושים, ובסך הכל מסתדר. קצת קשה לי בריצות הארוכות. רוב הזמן היחס אלינו טוב. אם יש לי בעיה, אני יכול לדבר".
מה מפריע לך?
"שאני לא יכול להגיד את כל מה שאני חושב. יש רגעים שאני אומר: הייתי יכול להיות עכשיו בבית. לפעמים יש לך הרגשה שאתה הכי קטן פה. בתנועה, הייתי ראש גדול, ניהלתי. פה יש קטעים שאני מרגיש שאין לי שום אחריות ושליטה. זה מדכא". דרור מתרחק בשקט מהמקום כשהטירון נשאל על יחס המפקדים. גם הוא זוכר ש"הקושי העיקרי בטירונות שלי היתה ההרגשה שאין לך שליטה, שמישהו אחר מחליט הכל בשבילך".
המ"פ איתי אומר שתחושת ההלם עדיין לא עזבה חלק מהטירונים. "הם נמצאים בתוך סיר לחץ ומתמודדים עם דברים שכולם חדשים להם. אבל יש דברים שאפשר לנטרל. למשל, אנחנו אומרים לחייל מה הוא עושה שבוע מראש, שיידע לקראת מה הוא הולך. כך אתה מצמצם לחצים לא רלוונטיים: גם החייל הכי טוב הוא עדיין חייל, והוא רוצה לדעת כמה קילומטרים הולכים ומתי יהיה אוכל". בשבוע שעבר עברו הטירונים שלו את אימוני השטח הראשונים. "עכשיו הם מרגישים כמו חיילים וההתלהבות שלהם גדלה. לפני שבועיים היה לרובם איזה משבר". עיקר הקושי לטירון הוא "להיכנס לראש של לוחם. לזרוק רימון זה עניין טכני. הבעיה היא להכניס לעצמך לראש שעכשיו צריך לרוץ בעלייה או לקפוץ על סלע בשיא החום".
הנח"ל נהנה עכשיו משינוי תדמיתי מסוים. העלייה הגדולה בהתנדבות, כבר נכתב, אירעה דווקא לאחר ההרוגים הרבים של החטיבה באסון המסוקים. בשלושת מחזורי הגיוס האחרונים ביקשו 90% מהטירונים להתקבל לחטיבה. לפני ארבע שנים עמד שיעורם על פחות מ-60%. במחזור האחרון, עשרה חיילים נכנסו למעצר בבקו"ם כי רצו "רק נח"ל". דרור, ששירת בחטיבה גם בתקופות אחרות - חטיפת השמונה בלבנון, ליל הגלשונים - טוען ש"לא היה אז ברדק. אולי לא היינו מסודרים, אולי היתה חסרה מסורת. היום אנחנו חטיבה ממושמעת, אבל לא בוקית. אנחנו יודעים שחובת ההוכחה עלינו. כשהגעתי עם הגדוד לקו, תמיד ידעתי שנצטרך להיות יותר טובים מגבעתי או מהצנחנים שהיו שם לפנינו, כדי שלא ילחשו מאחורי הגב"
אולי סדרת טלוויזיה תעזור?
"'טירונות' (על חטיבת גבעתי) באמת סדרה טובה מאוד, אבל גם למאה סדרות טלוויזיה אין אותו אפקט כמו שיש להצלחה מבצעית: כשאבי בוסקילה, שהיה מ"מ אצלי, השתלט על נועם פרידמן, החייל שירה בערבים בחברון, היתה לזה השפעה עצומה על תדמית החטיבה".
דרור מתחמק מדיון על תוכניותיו. הוא רוצה להתקדם, אבל לא יודע עד כמה ועד מתי יישאר - "תלוי בתפקידים". האמת היא שהוא כבר "מסומן" להתמנות למפקד חטיבת הנח"ל בעוד כמה שנים. אז יהפוך למח"ט הראשון שצמח בחטיבה שהוקמה במהלך מלחמת לבנון, ולא החליף מתישהו בדרך כומתה אדומה או חומה בירוקה. בחטיבה מדברים עליו כעל מועמד כמעט בטוח לתפקיד, בתנאי, כמובן, ששום דבר לא ישתבש בדרך.
הוא התגייס בזמן מלחמת לבנון. למעשה, לא חווה מלחמה של ממש, אלא רק תקריות בלבנון ובאינתיפאדה. רוב המ"פים שלו ראו אש רק בתרגילים, אבל החיילים שלו - לפחות כרגע, מחכים לשירות בלבנון. רובם לא מוטרדים מהוויכוח הציבורי. "הם שואלים הרבה על לבנון, מתייחסים לזה כאל המבחןהאמיתי שלהם". אני יודע שאהיה שם, אבל לא בדיוק מה זה אומר, אומר הטירון שמוליק. במשך הטירונות, ייצא הביתה שלוש שבתות מתוך ארבע. המג"ד שלו לא יבלה בבית הרבה יותר: כל שבת, ופעם אחת באמצע השבוע. כשהיה מג"ד בקו, היציאות היו גרועות יותר. בסך הכל דרור די מרוצה. הוא אוהב את הנוף וטוען שהעבודה, "גם אם היא נראית רוטינה, היא לא. כל הפלוגות עוברות דרך הבא"ח (בסיס אימונים חטיבתי). יש כאן השפעה גדולה על איך החטיבה תראה בעתיד".
אתה דואג הרבה?
"כל מפקד תמיד מודאג. אתה אף פעם לא יודע מה כל חייל עושה בנקודת זמן מסוימת. אבל אני לא מסתובב מכווץ בהיסטריה. בסך הכל, אני מאוד בוטח במפקדים".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #42  
ישן 23-05-2015, 09:18
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן על הנסיגה מלבנון עם תא"ל משה קפלינסקי (לימים סגן הרמטכ"ל)
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...23/37157504.pdf



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

ביתו ומבצרו
ביוני 82', כמפקדה הטרי של סיירת גולני, נפצע משה קפלינסקי בתחילת הקרב על הבופור ופינה את מקומו לגוני הרניק, שנהרג בתוך המבצר. 18 שנה אחר כך, כמפקד עוצבת הגליל וממפקדי הנסיגה מלבנון, הוא שמח לגלות שאין נסיגות שמחות. ביציאה הצלחנו יותר מאשר בכניסה, הוא אומר
על הרצפה, שעונה על קיר חדר הכניסה ללשכתו של מפקד עוצבת הגליל, תת-אלוף משה קפלינסקי (קפלן), מונחת תמונה גדולה, מכוסה בעטיפה של מתנה. מי שיסיט את העטיפה ממקומה יגלה תצלום אוויר ענק, ממוסגר, מסוג המתנות שיחידות צבאיות נוהגות להעניק למפקדיהן. התצלום, המנציח את מוצב הבופור וסביבתו, הוא מזכרת מסגן-אלוף אורן אבמן, המפקד האחרון של רכס הבופור. "לתא"ל קפלינסקי", רשם אבמן על ההקדשה "הקצין שפיקד על כיבוש הבופור ב-82' וניהל את המערכה לפינויו ב-2000".
בינתיים, התמונה ממתינה להיתלות על קיר הלשכה. אולי קפלינסקי לא הספיק. ייתכן שהשבחים שנרשמו לצדה ("האיש הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון") הביכו אותו במקצת ואולי פשוט לא ידע מה לעשות במתנה המנציחה נסיגה, גם אם זו מתוארת כ"מערכה לפינוי". גם אם היא הסתיימה, כפי שבכירי פיקוד הצפון אוהבים להדגיש בשבועות האחרונים, "בלי שאף חייל נשרט".
"היו לי קצת פרפרים בבטן כשמג"ד הרכס דיווח שהוא עוזב בפעם האחרונה את הבופור. זה נשמע לי קצת מוזר", הוא אומר. אבמן לא דייק לגמרי בהקדשה. קפלינסקי, אז מפקדה הטרי של סיירת גולני, נפצע קשה בשלב הראשון של הקרב על הבופור ב-82'. רב-סרן גוני הרניק, המפקד הקודם של הסיירת, נטל את הפיקוד על הכוח ונהרג בתוך המבצר.
קפלינסקי: "אני מחובר לבופור הרבה שנים, ובעיקר להרבה אנשים שנפלו שם. הבופור העסיק אותי הרבה. שישה מהחיילים שלי נהרגו שם, ביניהם גוני שהחליף אותי. הבופור לא נגמר ב-82' מבחינתי. יצא לי להיות שם הרבה מאוד פעמים מאז. כל פעם שנכנסתי למוצב, האנשים האלה חזרו אלי. איבדתי חיילים כמח"ט גולני, כמח"ט הגזרה וגם בתפקיד הזה.
"זה לא המקום היחיד. כל נקודה באזור הביטחון מתקשרת אצלי לאנשים. לבנון לא תחסר לי, אבל אני בהחלט מתגעגע לאנשים האלה. כשהודיעו לי שיצאנו מעיישיה וריחן, זה ישר התקשר אצלי לארז (גרשטיין). אבל גם הבופור - שנינו חולצנו משם, פצועים באותו מסוק. כרכום מזכיר לי את אמיר מי-טל (שנהרג בפעולת נועיימה ב-88') ואת יואב סקל, שנהרג במבצע של הסיירת שבו השתתפתי כמג"ד. רכס רמים מתקשר להרבה אנשים, אבל בעיקר לעאמר חוסיין, המג"ד מגולני שנהרג שם אחרי שעזבתי את תפקיד המח"ט. אני מיניתי אותו".
שילמנו חתיכת מחיר בלבנון, הוא הודה. זו היתה הפעם היחידה בזמן הראיון שבה נראה נבוך. פתאום גילה עניין במגירות שולחנו, שנפתחו ונסגרו בזו אחר זו.
תחושה של הישג
קפלינסקי, בן 43 , מתגורר במושבה גדרה, בבית שבקושי הספיק לראות במשך השנה (כמעט) שבה הוא משמש כמפקד עוצבת הגליל. הוא נשוי לפנינה ואב לשני ילדים, שהגדול מביניהם חייל בשירות סדיר. קפלינסקי התגייס לגולני שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, היה מפקד הסיירת החטיבתית במלחמת לבנון, מפקד גדוד בגולני, מפקד גזרה בגבול הצפון ומח"ט גולני. רוב שנות שירותו עברו עליו בלבנון. תפקידו הקודם, פיקוד על עוצבת צנחנים מובחרת, סיפק הפוגה מסוימת ממשימות הביטחון השוטף.
הוא איש גדל גוף, עם כריזמה שקטה ומבע פנים קבוע של "אני רק בחור פשוט מגולני". נחום ברנע קרא לזה "קסם דובי". זו חזות מטעה, כמובן - מסיכה שהוא לובש ופושט כרצונו. מאחוריה מסתתר קצין מתוחכם שיודע לתכנן היטב את צעדיו. את התקשורת, שאליה נחשף רק מעט בתפקידיו הקודמים, הספיק ללמוד במהירות שיא. בחודשים שקדמו לנסיגה למדו מפקדיו שקפלינסקי, כמו עמיתו, מפקד יחידת הקישור ללבנון תא"ל בני גנץ, הוא אחד הדוברים הרהוטים ביותר העומדים לרשותם. הוא מרואיין זהיר, שתשובותיו, ככל שיהיו ישירות וגלויות, נאמרות לאט ותוך בחירה קפדנית של הניסוחים. שלא כמו חלק מעמיתיו, קשה להניח שקפלינסקי ייכשל בפליטות פה. בפתחו של מסלול קידום שנראה מבטיח (מהלשכה בבירנית יצאו רמטכ"ל אחד, שאול מופז, וחמישה אלופים), אין לו שום דחף להסתבך.
דווקא שבחים שחלק לו אמנון אברמוביץ' בערוץ 1, למחרת הנסיגה, גרמו לו אי נעימות קלה. "בפיקוד צפון משרת תא"ל בשם קפלינסקי", אמר אברמוביץ'. "מעולם לא היה רב-אלוף במילואים, כמו אהוד ברק, חייב כל-כך הרבה לתא"ל בשירות סדיר, כפי שהוא חייב לקפלינסקי". אחרי יומיים תיקן אברמוביץ' והוסיף לרשימת הצל"שים של רשות השידור גם את גנץ, ובכל זאת, יש להניח שהיו בין הקצינים הבכירים בצה"ל מי שהסתייגו מכך שהקרדיטים הורדו דווקא עד שכבת התא"לים.
בראיון, שמתקיים שבועיים לאחר הפינוי, קפלינסקי, שבהייררכיית המבצע היו הוא וגנץ שניים לאלוף הפיקוד אשכנזי, כבר נזהר מאמירות כמו "זה יהיה מהלך שיילמד בכל בתי הספר הצבאיים", שרווחו בפיקוד צפון מיד לאחר מבצע "אורך רוח". אבל בהחלט יש לו תחושה של הישג, למרות הביקורת שהושמעה בתקשורת ולא פחות מכך בפיקודים ובאגפים במטכ"ל שלא היו שותפים לביצוע הנסיגה. "אני לא שומע את הקולות הללו", הוא טוען. "זה פחות מטריד אותי. אין לי זמן לעסוק בכך.

"אני מניח שיש צלילים שנובעים מכך שאין נסיגות שמחות, בטח כשזה לא נעשה בהסכם ובתהלוכת ניצחון", הוא ממשיך. "גלי הביקורת נובעים מחוסר ידע, ומסתמכים על תמונות שפורסמו בתקשורת שבאמת עוררו סימני שאלה. ברור שאף איש צבא לא יכול להיות שמח מתמונות של ציוד צבאי נבזז. אני לא חושב שהנסיגה היתה הישג כמו כיבוש הכותל או החרמון. לא היו כאן גיבורים. אבל ראינו אצל הדור הצעיר, אלה שאנחנו תמיד מוטרדים איך יחזיקו מעמד, הרבה דבקות במשימה. החיילים האלה ראויים להערכה". זה היה, הוא אומר, "מהלך קשה, מסובך ומורכב שבסך הכל עמדנו בו יפה".
חלק מההישג של צורת הנסיגה, הוא אומר, טמון בעובדה שצה"ל לא הביא עמו את האש לגבול הצפון בנסיגתו. "אם היינו עושים טעות וחיזבאללה היה מזנב בנו, לא היה שקט כמו עכשיו. היינו עלולים לחטוף קטיושות בצפון, כבר באותו לילה". עם זאת הוא מוכן להודות שנעשו שגיאות. "היו שגיאות מקומיות, בתזמון קבלת ההחלטות, בהשארת חלק מהציוד. אולי היינו צריכים להתעקש על עוד 24 שעות הכנות לפינוי. אני גם לא נערכתי מראש לתהלוכות האזרחיות שהוביל חיזבאללה. דרך השימוש באזרחים לניתוץ צד"ל, לפחות אותי, הפתיעה. לא נתתי לזה תשובות בתרחישים. לעומת זאת, הניסיון לשבור את צד"ל, ההתמקדות בגדוד 70 השיעי, לא הפתיעו אותנו".
הוא אינו סבור שצה"ל נטש את צד"ל. "בשום מקום לא נסוגנו לפניהם. זו לא היתה הבעיה. מה שגרם לסימני השאלה אצלם היה חוסר הוודאות באשר לעתידם. את זה לא ידענו לתת להם כל עוד לא התגבשה תפיסה כוללת ברמה המדינית".
משפחת הבופור
לא כולם התפעלו, כאמור, מהדרך שבה בוצעה הנסיגה, למרות העדר הנפגעים. חבטה אחת באה מכיוון מעט לא צפוי, ובשל כך כאבה יותר. "טוב, טוב מאוד שיצאנו מלבנון. מוטב היה שלא נכנסו אליה בכלל", כתבה רעיה הרניק, אמו של גוני, ב"מעריב". "אבל בדרך שבה יצאנו בגדנו בערכים שעליהם נפלו יובל, איתן, אמיר, ארז וחבריהם. זה לא הגיע להם. גם לא לנו. ומי יתנדב להיות 'החלל הראשון' שיקרא 'הסתער', אם וכאשר יהיה בכך צורך בפעם הבאה?" הרניק ייחלה לפינוי "מכובד, מסודר יותר" ודיברה על חשיבותם של סמלים ודגלים. בלי לנקוב בשמותיהם, הזכירה גם את קפלינסקי ואת בנה. "המ"פ שכב אז פצוע בשדה. מישהו אחר לקח את הפיקוד ומישהו אחר נפל במקומו. פעם היו קוראים לזה: 'הרים את הדגל השמוט'".
"אני יכול לנסות להבין את התחושות של רעיה, אבל אני לא חושב שמעלנו בערכים של גוני", אומר קפלינסקי. "גם תכנון היציאה מלבנון, בדיוק כמו הלחימה בכניסה, התבסס על דוגמה אישית של מפקדים, על הקפדה בשאלות כמו מי פינה אחרון את המוצב, איפה היו המפקדים, איך דאגו לחיילים. היה ניסיון לנקוט בכל אמצעי הזהירות כדי להקטין את כמות הנפגעים. ביציאה הצלחנו יותר מאשר בכניסה, כי שם המחיר היה טראגי".
אין לקפלינסקי שום כוונה לשחזר עכשיו, באוזני עיתונאי, את מה שהתחולל בבופור ביום הראשון של מלחמת לבנון. "בנסיבות המבצעיות שהתפתחו בשטח היה זה קרב שצה"ל היה צריך להימנע ממנו, או לפחות לדחותו עד למחרת", כתבו זאב שיף ואהוד יערי בספרם "מלחמת שולל". "האוגדות של צה"ל חצו את הגבול והשאירו עד מהרה את הבופור הרחק מאחוריהן... תוך יום אחד היתה המצודה הופכת ממילא למובלעת זעירה ובלתי מטרידה מאחור". אבל ההוראה לעכב את כיבוש המבצר לא הגיע ליעדה ולוחמי סיירת גולני שעלו אליו נתקלו בהתנגדות קשה של אנשי אש"ף. כשהחל הקרב, "סמח"ט גולני, ג' קיבל הודעהכי גם מפקד הסיירת, קפלינסקי, ספג כדור בחזהו... בנגמ"ש של ג' ישב כנלווה גוני הרניק, מי שהיה מפקד הסיירת הקודם. ערב לפני כן ערכו לגוני מסיבה לרגל שחרורו מצה"ל. במסיבה זו שמע כי הסיירת הוזעקה צפונה... חבריו יצאו לקרב והוא לא רצה להישאר מאחור".
הוא לא דיבר באחרונה עם הרניק, אבל טילפן לחלק מהמשפחות השכולות שבניהן נפלו תחת פיקודו, לאחר הנסיגה. "זו היתה קבוצה של אנשים שייצגה הרבה מאוד מעם ישראל, מהרוח שלו", הוא אומר על ששת הרוגי הסיירת בקרב על כיבוש הבופור. הוא קרא את ספרו של רוביק רוזנטל, "משפחת הבופור" על שש המשפחות, שמרביתן נטלו חלק במאבק הפוליטי המר נגד המלחמה והספר נגע ללבו, "אם כי לא מצאתי את עצמי מזדהה עם כל מה שכתוב שם".
עבודה טוטאלית
שלושה ממפקדי סיירת גולני נהרגו בלבנון: הרניק, סגן-אלוף מי-טל ותא"ל גרשטיין, שנהרג בפיצוץ מטען ליד חצבאיה במארס אשתקד. שלושה מפקדים אחרים של היחידה עדיין משרתים בגבול הצפון: קפלינסקי ושני המח"טים שלו, אל"מ משה (צ'יקו) תמיר ואל"מ דרור רופא. ג', מפקד הכוח שמוזכר אצל שיף ויערי, הוא גבי אשכנזי, היום אלוף פיקוד הצפון. "גבי פיקד עלי בבופור וגם עכשיו, ביציאה", אומר קפלינסקי. "רק התפקידים שלנו השתנו קצת. בסוף אתה מסתכל ימינה ושמאלה ואתה רואה את אותם אנשים על אותן גבעות, בתפקידים אחרים, עם שורות חסרות. השורות החסרות - זה מציק לי. זה הקשר היחיד שלי לאדמה הזאת, ללבנון".
האם עוד חמש שנים, בהנחה שהגבול יהיה שקט, לא ישאל את עצמו מדוע לא יצאנו קודם מלבנון? "יכול להיות", הוא אומר. "אני מקווה שבאמת יהיה שקט. לא חשתי ככה כשהיינו שם. אנחנו ניסינו לעשות את המשימה הכי נכון, תוך הקטנת מספר הנפגעים. את רוב הנופלים בשנים האחרונות אני מכיר אישית. המחיר היה חלק מהמשימה. אני גם לא יודע איך אפשר להילחם בלי נפגעים בכלל. אם היה פטנט כזה, אני מניח שמזמן היינו ממציאים אותו".
הוא טוען שקלט את החשיבות של הרגע רק למחרת הנסיגה, כשנפגש עם צ'יקו. "חילופי המבטים בינינו - זו הפעם הראשונה שהבנתי את התהליך ההיסטורי שהיה כאן. לא היה לי זמן להתעסק עם זה קודם. אלה (תפקידי הקצינים בלבנון) תפקידים מאוד שוחקים. הבעיה העיקרית היא שלא אתה מכתיב את לוחות הזמנים ואת סדרי העדיפויות, אלא האירועים. המח"טים הם אבות לילדים צעירים ותמיד האירוע קורה ביום ההולדת של הבן בגן או ביום הנישואין. זו עבודה טוטאלית. זה נכון כבר מרמת המ"פ. אתה רואה אותם אדומי עיניים על גדר המערכת היום, כי הם מודעים לכובד המשימה ולא מוכנים לוותר על הפרטים הקטנים. הם מבינים שצריך להשקיע הרבה בהכנות ובתרגולים. היום בקו, למרות השקט, לא עובדים יותר קל".
השקט החדש בגבול קצת מפחיד אותו, בגלל מה שהוא טומן בחובו לעתיד. "מעולם לא התמודדנו בלבנון עם שאלות כמו איך לשמור רמת דריכות גבוהה אצל החיילים. פה היתה מלחמה בלתי פוסקת. אני לא צריך להזכיר לך את כמות האירועים שהיו כאן. חיילים עלו לתעסוקות בלבנון כשהם מאוד דרוכים. "גם נוספו לנו בעיות מבצעיות. יש פרק זמן קצר מאוד מחציית הגדר (בידי חוליית מחבלים) ועד להגעה ליישוב. מחיר הטעות גדול. אם פיספסתי על הגדר, אין לי יותר מערכת שלמה של קווי עצירה. כדי לערער את הביטחון אצל התושבים, מספיק אירוע אחד בחודש ואז אנשים לא יבואו לצימרים בצפון. די באירוע אחד בארבעה חודשים כדי שאף אחד לא יסכים להשקיע בתעשייה כאן. זו הבעיה האמיתית שלנו".
אחד מקציני המטה שלו מעיד ש"ככל שהשקט יותר חזק, ככה התחת שלנו מתכווץ יותר". למרות ההכנות המפורטות, כללי הלחימה החדשה, אם תהיה, ברורים בעיקר על הנייר. המצב בשטח גורם לאי ודאות. בשבוע שעבר, במפגש עם קציני מילואים מהעוצבה, טען אחד מהם, תושב לימן בגליל המערבי: "אני לא מבין דבר אחד - איך אתם ישנים בלילה?"
"האזרחים כאן חוששים", אומר קפלינסקי. "הם רואים את דגלי חיזבאללה בצד השני ובחלק מהמקומות מרגישים את האבנים. חלקם התעוררו למציאות שלא הבינו שהולכת להתרחש. היתה לי שיחה קשה עם תושבי שלומית, השכונה הצפונית של שלומי. אלה לא אנשים שגדלו כאן. הם בנו וילות בשביל איכות חיים וגילו בוקר אחד שהגבול עובר להם 300 מטר מהבית. היו שם תחושות של חרדה ומצוקה. אני אומר להם: בכל מקום נשים צבא בין האיום הפוטנציאלי לבין האזרח. נעשה הכל כדי שהאזרח לא יהיה קו ההגנה הראשון. אבל אני לא מוכר להם תחזית שהכל יהיה טוב. אנחנו לא יודעים להבטיח הגנה של 100%".
את התחזית שלו לחודשים הקרובים אפשר להגדיר כפסימיות זהירה. "חלק מהארגונים, כל זכות הקיום שלהם היא ביצוע פיגועים. יהיו עדיין אירועים, כל עוד ממשלת לבנון לא תיקח אחריות על השטח. ההערכות שלנו (לפני הנסיגה) לא היו קודרות מדי. אף אחד מאתנו לא דיבר על כך שלמחרת הנסיגה יירו על משגב-עם".
בהר דב הוא רואה פוטנציאל לעימות. "זה נוח לחיזבאללה, גם בנימוק אידיאולוגי, כי הם לא קיבלו את חוות שבעא וגם כי השטח מאפשר לחימת גרילה, שמוכרת לחיזבאללה. מצדי, הלוואי שאם יהיה עימות, שם באמת יהיה מוקד המריבה - הר דב רחוק מהיישובים. נדע להתמודד עם זה". הוא מביא בחשבון עוד תקריות עם אזרחים לבנונים, אבל אינו חושב ש"המוצבים בגדר יופגזו פעמיים ביום כמו דלעת וריחן. אני כן חושב שנצטרך להיות מוכנים לחוליות שיגיעו לגדר.
אני בטוח שכאשר תהיה עילה בידי חיזבאללה או גורם אחר, הם ישתמשו במערך הצבאי שעומד לרשותם. הם לא מפרקים אותו. אנחנו צריכים להיות ערוכים גם לזה". עימות מקומי, להערכתו, עלול לפרוץ תוך שבועות. "זה לא קורה היום כי כולם יושבים עכשיו על הגדר, מחכים לאו"ם".
הבן של אמא שלו
קפלינסקי מרגיש עכשיו כמו מנהל עבודה, עם 40 אתרי בנייה תחת פיקוחו לאורך גדר הגבול החדשה. המג"דים בשטח אומרים שהמהומה עדיין רבה. רבים מהמוצבים ארעיים ואופי הפעילות מתבהר רק בהדרגה. העימותים עם הערבים הישראלים ליד הכפר ערב אל-ערמשה הפתיעו את צה"ל. עכשיו שוקלים להכניס למקום את אנשי משמר הגבול. "יש בעיות שמולן יש למג"ב יתרון יחסי. אני לא פוסל שום רעיון כזה", אומר מפקד העוצבה.

האם התעוררה אצלו תחושה שכושר העמידה של החברה הישראלית נחלש, על רקע האירועים שקדמו לנסיגה? "בוודאי. אני חושב שהחברה עברה שינוי מהותי בגישה שלה לצבא בכלל ולנפגעים בפרט. אחד התפקידים שלנו היה להמשיך ולהוביל אנשים להילחם על מה שחשבנו שהוא נכון, למרות הביקורת הציבורית. בניגוד לחלק מחברי, אני חשבתי תמיד שהיא לגיטימית. חלק מהתפקידים של צבא זה לדעת לעשות את המשימה למרות הביקורת והתקשורת". אבל קיפול הדגל מהבופור לא מותיר אצלו תחושה של תבוסה. "להיפך, אולי אפילו יש פה תחושת עוצמה: להגיד היום - אני יודע להגן על האינטרסים שלי מקו אחר. אני לא צריך את אזור הביטחון כדי לדעת לתת ביטחון. יש פה אמירה של עוצמה מצד ממשלת ישראל, עוצמה מדינית".
קצת לפני שמונה לפקד על עוצבת הגליל החל בנו הבכור, אור, את מסלול ההכשרה הארוך כחייל צעיר בסיירת גולני, שעליה פיקד בעבר אביו. לא פעם כבש האב דחף קל להרים טלפון למפקדי החטיבה ולהעיר על החלטה זו או אחרת שהתקבלה ביחידה של הבן. לפני הנסיגה הספיק הצוות של קפלינסקי הצעיר לעלות לתעסוקה מבצעית קצרה בדרום לבנון, בגזרה שבפיקודו של אביו. האם הוא שמח שהנטל הזה, דאגה לשלום הבן הנכנס ללבנון, יורד ממנו?
"לא התפניתי לחשוב על העניין הזה", הוא רוטן. "אני אחראי לכל האנשים שפעלו בלבנון ותמיד קשה לשלוח אנשים למשימות. אבל לאמא שלו בטח יותר קל עכשיו". כעבור רגע הוא מחייך. "אתה מכיר את הבדיחה על ההוא שהולך לרופא ואומר: 'לחבר שלי יש בעיה?'... אז אני אומר: לאמא שלו יותר קל".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 23-05-2015 בשעה 09:22.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #43  
ישן 29-05-2015, 08:30
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מח"ט הנח"ל היוצא, אל"מ אורי גורדין: "אי אפשר להילחם בהליכה על ביצים"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"



מח"ט הנח"ל היוצא, אל"מ אורי גורדין: "אי אפשר להילחם בהליכה על ביצים"

רגע לפני סיום תפקידו כמח"ט הנח"ל וקבלת הפיקוד על אוגדה 98 היוקרתית, יוצא אל"מ אורי גורדין בביקורת חריפה על חקירות מצ"ח בעקבות אירועי מבצע צוק איתן

  • לילך שובל
  • פורסם ב: 29.05.2015
את הביקורת הקשה מטיח אל"מ אורי גורדין בראיון לרגל סיום תפקידו כמח"ט הנח"ל במהלך השבוע הבא. גורדין, בן 45, נחשב לאחד המפקדים המוערכים ביותר בצה"ל כיום. בקרוב הוא יועלה לדרגת תת־אלוף ויקבל את הפיקוד על אחת האוגדות המשמעותיות ביותר בצה"ל: אוגדה 98, שהיא בעלת יכולות פעולה בעומק.
את מרבית שירותו העביר אל"מ גורדין בסיירת מטכ"ל כלוחם, כמפקד מחלקה, כמפקד פלוגה ולבסוף כמפקד הסיירת בין השנים 2007 ל־2010. התקופה שבה פיקד על סיירת מטכ"ל נחשבת למוצלחת במיוחד; כאות הערכה החליט הרמטכ"ל להעניק לו דרגת אלוף־משנה עוד בהיותו מפקד הסיירת. בסוף תקופתו כמפקד היחידה קיבלה סיירת מטכ"ל צל"ש יחידתי, שאותו משייך אל"מ גורדין ליחידה כולה ולאו דווקא לעצמו.
בתום תפקידו כמפקד סיירת מטכ"ל, מונה אל"מ גורדין למפקד חטיבה 55, חטיבת צנחנים במילואים. שלוש שנים לאחר מכן מונה למפקד חטיבת הנח"ל, והשבוע הוא עתיד להעביר את הפיקוד על החטיבה לאלוף־משנה עמוס הכהן.
כהונה בת שנה בלבד כמפקד חטיבת הנח"ל נחשבת קצרה גם בקנה מידה צה"לי.
"התפקידים בצבא הם בד"כ קצרים, גם שנתיים זה לא הרבה. בעולם העסקי תפקיד של שנתיים נחשב קצר. בצבא כל תפקיד כזה הוא ריצה למרחקים קצרים. בהסתכלות כוללת אני מסיים ארבע שנים כמח"ט וזה בסדר גמור. עדיף היה לשרת שנתיים בחטיבת הנח"ל, אבל לא תמיד זה מסתדר. אחד הדברים החשובים הוא בחירת המסלול שמתאים לבן אדם. אני חושב שלמח"ט בגיל 45 יש יתרונות מסוימים, אבל גם חסרונות. ברמה הבסיסית, כשהייתי צעיר יותר רצתי מהר יותר והייתי קצת יותר חזק. מצד שני, היום יש לי יותר ניסיון, אז אני קצת יותר רגוע. צריך למצוא את האיזון בין בגרות לבין זיקנה. אני לא מרגיש זקן אבל זו בהחלט נקודה שצריך להתייחס אליה".
אל"מ גורדין אמנם מסיים שנה בלבד בתפקיד מפקד חטיבת הנח"ל, אך נדמה כי הספיק יותר ממפקדי חטיבה רבים אחרים שקדמו לו. שלושה שבועות בלבד לאחר שנכנס לתפקיד, בעת שהיה עם מפקדי חטיבת הנח"ל בנופש באשקלון, הוקפצה יחידתו ליהודה ושומרון לאחר חטיפת שלושת הנערים נפתלי פרנקל, גיל־עד שער ואייל יפרח. "הדבר החיובי בהקפצה הזו היה העובדה שגייסנו את המיפקדה כולה, וכך יצא לי להכיר את אנשי המילואים שלא פוגשים בגדודים".
הערכת שבתוך זמן קצר תמצא את עצמך מפקד על חטיבת הנח"ל במבצע בעזה?
"היה ברור שהעסק מתחמם שם. אני חושב שתמיד צריך לחיות בהרגשה שזה צריך לקרות. בדיעבד, כשהסתכלתי על המחברת שלי, ראיתי שבתדריכים מוקדמים אמרתי למפקדים שאנחנו נמצאים תחת הציווי של 'מחר מלחמה'".
מטען בחדר של ילד
עשרה ימים בלבד לפני הכניסה לרצועת עזה, קיבלה חטיבת הנח"ל את הפקודה לטיפול במנהרות חמאס. "הבנו שיש כמה דרכים לפעול, אבל בעצם אין תרגולת שלמה, מקצה לקצה, כיצד לעשות זאת. אז ישבו איתנו אנשי הנדסה ואנשים מאמ"ן וניסו לפתור את הבעיה.
"ב־30 ביוני קיבלנו את הפקודה ממיקי (אדלשטיין, מפקד אוגדת עזה; ל"ש), וב־8 ביולי כבר הושגה יכולת. אף אחד מהאמצעים שבהם השתמשנו במבצע צוק איתן עדיין לא פותח בימים האלה. רתמנו את הטכנולוגיות ואת יכולות האיתור וההשמדה מעולם אחר. אחד הדברים שאתה לומד ביחידה הוא שיש מעט מאוד בעיות ללא פתרון. צריך רק למצוא את הפתרון ולהבין שאין אחד כזה. חטיבת הנח"ל השמידה ארבע מנהרות, ולא את כל המנהרות השמדנו באותה דרך".
כולם ידעו שיש מנהרות סביב עזה. האם, לדעתך, זה כישלון שהפתרון לא נמצא מוקדם יותר?
"כשממציאים המצאה או כשיש רעיון טוב, תמיד נשאלת השאלה אם לא צריך היה לחשוב על כך קודם. כשיש לי רעיון טוב, אני תמיד חושב שנכשלתי שלא חשבתי עליו קודם. עם זאת, עדיין יש פה הצלחה גדולה מאוד. 17 ימים לפני שנכנסנו היתה הבנה שצריך לשנות את התוכנית המבצעית כדי לטפל באיום הזה, שהוא לא רק איום קונקרטי אלא מערכתי. היה פה זיהוי נכון של מפקד אוגדת עזה ואלוף פיקוד הדרום. האם לא יכולנו לחשוב על זה קודם? יכול להיות שכן".
האם תם עידן המלחמות הקצרות?
"אני לא לחמתי 50 יום בעזה. היינו בפנים 18 ימים בערך. הערכנו שבהנחה שהכל מצליח, ייקח לנו לפחות שלושה ימים לטפל בכל מנהרה, ולא את כל המנהרות מצאנו בדקה הראשונה. את המנהרה הראשונה שמצאנו, שהובילה לנתיב העשרה, הצלחנו להשמיד בתוך פחות משלוש יממות, וזו היתה הצלחה גדולה. מנהרה אחרת שמצאנו מהר יחסית הצלחנו להשמיד רק לאחר שבועיים וחצי. קיבלנו פחות או יותר את הזמן שביקשנו".
"יש לנו אנשים טובים יותר"
הופתעת מיכולת הלחימה של חמאס?
"לא הופתענו מכלום. ידענו שתהיה לחימה תת־קרקעית ושיהיו מטענים. מצד שני, זה תמיד מפתיע לראות במו עיניך עשרה בתים ממולכדים; לא רק מטען בחצר, אלא מטען בחדר של ילד. הם עבדו באופן שתואם מאוד את הרצונות שלהם - מלב האוכלוסייה. הם השתמשו בה ככל האפשר, ירו מתוך בתים, תיצפתו מהם והסתתרו בתוך ריכוזי אוכלוסייה אחרי שביצעו פעולה.
"בכוחות המיוחדים שלהם, כוח 'נוחבא', יש לוחמים טובים. היו לנו קרבות קשים איתם. עם זאת, אין קו כחול שציירתי על המפה, שלא הצלחנו לממש. אם היתה להם תוכנית הגנה, היא לא הצליחה להתממש. היו נפגעים, אבל הם לא הצליחו לעצור אותנו. אנחנו צבא הרבה יותר חזק מהם.
"בחטיבת הנח"ל אם מפקד נפצע, מגיע מפקד אחר ואומר 'הנני'. כל מפקד שנפצע והיה יכול לחזור לקרב - חזר. גדודי חמאס שהיו מולנו, שהם לא בדיוק גדודים, לא מתנהגים כך. שני שלישים מהמפקדים של גדוד בית חאנון ברחו, חלק נפצעו ונהרגו, והשאירו שם את הכוחות לפעול בלי מפקדים. זה לא רק שיש לנו יותר מטוסים, יותר טנקים ויותר טילים - יש לנו גם אנשים טובים יותר".
"לא נקבל לגיטימציה"
מח"ט הנח"ל היוצא מדגיש שלמרות העוצמה שהפעילו חייליו במהלך מבצע צוק איתן, הם פעלו בצורה ערכית ונזהרו לא לפגוע בבלתי מעורבים. תחושה זו משותפת גם למפקדים אחרים, שמתרעמים על החלטות הפרקליט הצבאי הראשי, אלוף דני עפרוני, לפתוח בחקירות מצ"ח בעקבות אירועי המבצע. נדמה כי ככל שמתארכת רשימת החיילים והקצינים שמזומנים לבסיסי המשטרה הצבאית במטרה לתת עדות או אף להיחקר באזהרה, הוויכוח על כך בצה"ל רק הולך ומחריף, ועימו גם הביקורת.
"אני מרגיש שלחמנו באופן ערכי מאוד ונזהרנו על האוכלוסייה הפלשתינית הרבה יותר מהפלשתינים עצמם. הם משכו אותנו ללחימה בשטחים מאוכלסים, וזה יצר אתגר גדול מאוד. אי אפשר לשפוט אירועים שמתרחשים בלחימה באותו אופן שבו שופטים אירועי שיגרה או בט"ש (ביטחון שוטף; ל"ש). כשמתקיימת לחימה בשטח בנוי כי משם יורים על נתיב העשרה, ניר עם ושדרות, אז כן, האוכלוסייה נמצאת בסיכון מאוד גבוה ויש צורך להגיב. אני מרגיש שקיבלתי ממפקדיי גיבוי מלא, ואני משתדל לתת גיבוי מלא גם לחיילים שלי".
האם, לדעתך, אין מקום לחקירות מצ"ח אחרי מלחמה?
"חלק גדול מהאירועים לא היו צריכים להיחקר, למשל אירוע של ירי מרגמות בגדוד 931 ופגיעה במרחב של בית ספר. הפלשתינים טוענים שנפגעו שם אזרחים, והוחלט לפתוח בחקירה. אני חושב שאי אפשר לבחון אירוע שבו יורים על גדוד והוא משיב אש - בכלים של אימון מבצעי. איש מילואים שלי נחקר באזהרה ונפגע מכך אישית.
"תחשבי על חייל שהיה בבית חאנון 18 יום, ירו עליו הרבה, הוא ירה חזרה, ופתאום קוראים לו לחקירה במשטרה צבאית על כך שהוא השיב אש. זה מאוד לא נעים, ואני לא תמיד יודע להסביר את זה. מי שחושב שאפשר להילחם בהליכה על ביצים, פשוט טועה.
"אגיד את זה באופן הכי בוטה שאני מכיר: לא הכל שפיט. צריך שדברים יטופלו בצורת תחקירים, ולא דרך משפטים. במלחמות של 67', 73' ו־82' לא היה את זה, ואני לא מתגעגע למלחמות האלה. הייתי מפקד חטיבה 55, והיא לחמה בסואץ וזרעה שם הרס רב, לא פחות ממה שהיה בעזה, אבל אז בית הדין בהאג לא היה קיים. אנחנו פועלים על פי פקודות ושיקול דעת שאנחנו מפעילים, ונמשיך להציב את המשימה מול עינינו ולהגן על תושבי מדינת ישראל".
האם קיים חשש שמפקד יחליט לא לבצע משימה כי הוא יעמוד לדין לאחר מכן?
"לנגד עיניי עמד רק השיקול הענייני. לא היה לי שום אינטרס להפציץ מרכזי אוכלוסייה. זה שהצד השני גורר אותנו לשם, לא אומר שאנחנו צריכים לשתף איתו פעולה. כשיש מתחתיך אלפי חיילים, אתה שם אותם בראש סדר העדיפויות; עם הדברים האחרים אתה מתעסק אחר כך. מי שמצדד בחקירות חושב שהן הדרך שלנו לשמור על לגיטימיות, ואולי לשמור על השיח בתוך המסגרות החוקרות של הצבא ולא לגלוש למסגרות בינלאומיות. אני מבין את מה שהם אומרים, אבל איני חושב שישראל יכולה לזכות ללגיטימציה".
"לא מבצע - מלחמה"
למרות העובדה שצה"ל לחם בעזה 50 יום והפעיל כוח רב בקיץ האחרון, ההערכות במערכת הביטחון מדברות על כך שייתכן כי בזמן הקרוב צה"ל ימצא עצמו שוב ברצועה. בצה"ל מדגישים כי כרגע לחמאס אין אינטרס לפתח עימות נוסף עם ישראל, אך חשוב לזכור כי אחת הסיבות שהובילו למבצע היתה הסבל של האזרחים ברצועה.
מאז סיום המבצע לא רק שסבלם לא הוקל, אלא החריף. לאור זאת, בצה"ל לא שוללים את האפשרות שתחושת האין מוצא של חמאס תוביל אותו, שוב, לעימות עם ישראל.
"מאז 48', ויש שיגידו מאז 29' או אפילו לפני 3,000 שנה, אנחנו חיים את העימות הזה, ומנסים לייצר מדינה נורמלית. אנחנו נמצאים במאבק קיומי על הזכות שלנו לחיות במדינת ישראל, זכות שמוטלת כל הזמן בספק. אני מקווה שחזון אחרית הימים יתרחש ושהילדים שלי לא יצטרכו להתגייס, אבל אני מבין שזו המציאות כרגע. האם זה מייצר תחושת חמיצות? כן. את הביקורת שהיתה לי כלפי מפקדיי כבר אמרתי ואני לא מתכוון לחזור עליה. כשרוצים להדגיש ניצחון מזהיר, מזכירים את מלחמת ששת הימים, אך אי אפשר לדבר על מלחמת ששת הימים בלי לדבר על מלחמת ההתשה שפרצה זמן לא רב אחריה".
אל"מ גורדין, אגב, מדגיש שמבצע צוק איתן היה מלחמה לכל דבר. "אני לא משתמש ב'שינמוך'. ירו על הלוחמים בתוך עזה והם ירו חזרה, הם היו בתוך שטח הלחימה במשך שבועיים ברציפות. זה לא מבצע, זאת לחיצה. בעיניי זאת מלחמה לחלוטין, אין דילמה כזאת. אפשר לומר מלחמה מוגבלת, אבל ודאי שמדובר במלחמה".
רגע לפני שהוא עוזב הוא נפרד מחיילי חטיבת הנח"ל, שאותם למד להכיר בשנה האחרונה. "אנשים שואלים אותי לפעמים 'איך היו הנערים?' הם לא נערים - הם לוחמים שמבינים בדיוק לאן הם הולכים ועושים זאת בתחושת שליחות גדולה. המילה 'ילדים' עושה להם עוול. הם בדרך כלל לא נמצאים שלושה שבועות בבית, ולכן הם לא יכולים להיות מתחת לסינר של אמא. הם לא מפונקים אלא חבורה של גברים רציניים".
(מוסף "ישראל השבוע", עמודים 14-15)
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #45  
ישן 06-06-2015, 18:31
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון ישן עם סא"ל (לימים תא"ל ורח"ט מבצעים) אהרון חליוה מג"ד 202 של הצנחנים
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...06/22430308.pdf



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

שגריר תל אביב בהר דב
קשה לדעת מה מדליק יותר את סא"ל אהרון חליבה: מתחמי הבילויים המעודכנים של תל אביב,או היערכות החיזבללה בחוות שבעא. ביקור אצל מג"ד הצנחנים האחראי לחזית החדשה בהר דברק לפני חודשיים עוד אפשר היה לפגוש על המורדות של הר דב מטיילים שהגיעו לאתר הפסטורלי. עכשיו יש שם חזית צבאית לכל דבר. חסל סדר סיורי בט"שיות שבהם המאגים התנדנדו ברוח. מאז שבעה באוקטובר, היום שבו נחטפו ללבנון שלושת חיילי ההנדסה, מה שהיה הוא כבר לא מה שיהיה.
התדריך המפורט לפני שהשיירה יוצאת אל האזור הרגיש מזכיר מאוד את הנוהל שהיה נהוג בזמנו בעת הכניסה לרצועת הביטחון. "אם מנסים לחטוף אתכם אתם זורקים אבנים, בועטים, נושכים, יורים, עושים כל מה שיכולים ברמה האישית".
גם עבודות הביצורים הנרחבות מזכירות את ימי המיגון וההתחפרות בלבנון.
אותם צנחנים מגדוד 202, שבתחילת השנה פעלו במרחב עיישיה-רייחן, מפטרלים כבר חמישה חודשים על קו העימות החדש, שנודע בציבור בכינוי חוות שבעא. החורף אמנם רק בראשיתו אבל אפילו הבוץ, לא המטאפורי, הוא ממש אותו בוץ.
איך מכבים את השריפה?
"כשהגענו לפה עליתי להר דב עם הרנו מגאן. כעת כל התנועות מתבצעות בהאמר ממוגן. יחי ההבדל הקטן", אומר מג"ד 202, סא"ל אהרון חליבה, וממחיש בעזרת דוגמה מוטורית פשוטה, את האווירה במקום. תוך כדי תצפית ממוצב 'הדס' ההולך ונבנה ברמתא, הוא אומר על הזירה: "ההחלטות כמובן שאינן בידי אבל ההבנה המקצועית שלי קובעת שלהתגושש פה בקרב אגרופים לא ישרת אותנו בכלום".
עד כה הגדוד היה מעורב בשלושה אירועים: ב-20 באוקטובר סוכל ניסיון חדירה ממזרח לכפר רג'ר. בקרב שהתפתח על גדר המערכת נהרגו שני מחבלים. השלישי חמק כשהוא פצוע. הסברה היא שהחוליה היתה בדרכה לקיבוץ דן. ב-16 בנובמבר התפוצץ מטען על שיירה מנהלתית שירדה מהר דב. איש לא נפגע ולא נגרם כל נזק. כעבור עשרה ימים, ב-26 בנובמבר, בעת פתיחת ציר סמוך למקום התקרית הקודמת, זוהו סימנים מעוררי חשד להטמנתו של מטען. כששניים מחיילי הסיור החלו לסרוק רגלית את השטח התפוצץ המטען שהרג את הגשש רס"ל חליל טהא ופצע באורח בינוני את מפקד הכוח, סמ"ר בן טל. גשש נוסף נפצע קל. הפעם.' הקודמת שצה"ל ספג אבדות בגזרה זו היתה ביולי 91'.
השופלים נוגסים בסלעי הענק כדי להכשיר את מערך הביצורים החדש. פקחי רשות שמורות הטבע שליוו את עבודתם כבר הבינו שזה לא הזמן למחות לנוכח הרס הנוף. כשהירוקים יורים, "הירוקים" שותקים. בשדה המוקשים שמסביב למוצב הדס מראה מצמרר: פגרי פרות אומללות שלא שעו לשלטים "זהירות מוקשים". באוויר חג המסוק הלבן של האו"ם שסיים את הפטרול היומי.
השאלה אם מתחילה להיווצר פה לבנון שנייה או לא תלויה בהחלטות הדרג המדיני, קובע חליבה. "ההתלבטות היא איך לכבות את השריפה, בדלי של מים או לקחת נפט לשפוך על האש כדי שהלהבות יזנקו בבת אחת ואחר כך ירדו? מה לדעתי הוא הפתרון הנכון? זה בכלל לא רלוונטי. תפקידי כמג"ד הוא להתעסק אך ורק במה שקורה בתוך המגרש ולא באיך יראה המגרש. אני רק חושב ששווה פעם למדינת ישראל לבחון דרכים נוספות. אסור שהאזהרות שהשמענו אחרי הנסיגה מלבנון יישארו רק מלים. כיון שנשאלתי, אני רוצה עוד להוסיף שהדעת לא סובלת שאתר החרמון סגור", הוא מעז להסתייג מהחלטת אלוף פיקוד צפון.
"נוף מדהים, לא?", הוא מתפעל בקול רם ואי אפשר שלא להיסחף. כשהוא מזהה לאורחים לרגע מבעד לערפילים את משטח הרכב של צד"ל, שורות שורות של מכוניות מיותמות, ניכרת עליו האכזבה. הוא לא שכח. "אני לא נאיווי. תמימות רחוקה ממני שנות אור. אבל לי עדיין כואב שלא טיפלנו בהם כראוי. יש לי ידיד נפש, אליאס נאסר, שהיה מפקד גדוד 10 בעיישיה. זה בחור שהציל המון חיילי צה"ל ממוות, גם את שלי. ירו עליו יותר מכל אדם אחר שאני מכיר. הוא איבד משפחה. עכשיו הוא נמצא במצובה. כל פעם שיש בהר דב איזה אירוע הוא מצלצל להתענין מה שלום החיילים. לפעמים הוא גם בא לבקר אותי במפקדת הגדוד. לדעתי, מדינת ישראל לא עשתה מספיק למענו ולמען שכמותו, לוחמים שאפילו אחרי 34 הסכמי שלום עם לבנון וסוריה לעולם לא יוכלו לחזור הביתה. אדם שנתלש ממולדתו אי אפשר לפצות אותו, אבל בנקודות הקטנות הייתי מצפה שזה יתנהל אחרת".
אין תענוג גדול יותר
כשפרצה אינתיפדת אל אקצה לוחמי גדוד 202 חששו שהקרבות פוסחים עליהם חלף רק שבוע וגם הם הוטלו למרכז הסערה. בוויכוח הפנימי שהם מנהלים סביב השאלה היכן עדיף להיות, בצפון או בשטחים, המצב כרגע הוא תיקו. ככל שמתרבות התקריות, הוותיקים מוצאים יותר ויותר קוי דמיון למציאות שהכירו בדרום לבנון. זה עדיין לא זה אבל במתח המבצעי ניכרת מגמת עליה. "במשך כמעט 20 שנה לבנון שימשה את צה"ל כמעבדת ניסויים, את הידע המקצועי שצברנו שם הבאנו לפה. זה לא רק אנחנו. הרבה מההצלחה ביהודה שומרון ועזה זה נגזרת מלבנון. כלי הרכב הממוגנים שעכשיו פועלים בשטחים פותחו לצרכים של לבנון, המיגון האישי של החיילים הוא מענה לבעיות שלבנון הציבה בפנינו, יכולות התצפית והאש המדויקת נרכשו בלבנון, ההשפעה על התוצאות בשטח היא מובהקת", מציג המג"ד את הבונוסים שהיו לשהייה שם.
הוא מספר שעד לפני חודשיים בלבד אי אפשר היה לדבר עם אנשים על חתימה לקבע. "כשיצאנו מלבנון היה קשה לשכנע חבר'ה טובים להישאר בצבא, הציונות הניעה פחות את הגלגלים, הפיתויים באזרחות היו חזקים ממנה. אנשים הרגישו שהשליחות איבדה מעצמה ואצלנו המפקדים התעוררה השאלה מה נמכור כעת לחיילים. איך שהתחילו האירועים כל הספקות נעלמו".
בשיחה שקיים בשבוע שעבר עם סמ"פ שהתלבט באשר לעתידו חליבה היה נוקב. "לא באתי לשכנע אותך, אבל אם תגיד 'לא' אתה פושע. לשרת בצה"ל במציאות הנוכחית זו מצווה, אין לך שום זכות לסרב. אני מאמין בזה למרות שמי כמוני יודע שבחוץ יש אחלה חיים. נהנתנות היא לא מלה גסה בעיני, להיפך. אבל תענוג גדול יותר ממה שאני עושה כאן אין".
מאז יולי הם בגזרת הר דב. אימון החורף שנועד להתחיל לפני חודש במדבר יהודה בוטל. "אנחנו נמצאים פה בהגנה. בשלב זה אנחנו לא חוצים את הקו הכחול לא בירי ולא רגלית, למעט אם נפתחת עלינו אש. כדי שתבין מה משמעות הדבר, אז הנה אתמול בלילה זיהינו מעבר לגבול חוליה של חיזבאללה צועדת יפה בסדר תנועה. כיוון שהם לא חדרו לתחום ישראל אני מנוע מלפעול. בכל סיטואציה בלבנון מזמן הם היו מנוחתם עדן והם לא. אנחנו מאוד מקפידים לקיים ככתבה וכלשונה את החלטת האו"ם 425 . טרקטור שעובד על הגדר החדשה, ברגע שהכף שלו רק נוגעת בקו הגבול אנחנו מחזירים אותו אחורה. כיוון שאני מאמין גדול בעיקרון שלמדינה יש צבא ולא שלצבא יש מדינה אני מאמץ את השיקולים ומתנהג לפיהם, אבל איך אמר לי לא מזמן נהג מונית? הערבים לא ממש קוראים את אותם ספרי כללים שאנחנו קוראים".
חליבה בן 33, חי בתל אביב, נשוי לשירה, סמנ"כלית לקוחות בקשר-בראל ואב לנועה בת שנתיים. חתנו הוא העיתונאי דן מרגלית. הוא גדל והתבגר על הכרמל, ובילה את ימי נעוריו בחוף בת גלים. הוא גולש פעיל ונלהב, צולל, עושה סקי, במים כמו גם בשלג. בכל הענפים הללו מיומנותו היא מהגבוהות.
כשמתפזר הערפל העוטף את ג'בל רוס, שמו המקורי אך הנשכח של הר דב, הוא מצביע על הנוף המרהיב ומספר על מסעותיו בעולם. "כמג"ד יצא לי להיות בחו"ל רק פעם אחת ולכן מיד בסיום התפקיד אני טס לניו זילנד ולאוסטרליה. אשתי מקפידה לקחת אותי הרבה לאירופה. ניו יורק עיר מדהימה. הלוואי ויכולתי להקדיש לה שנתיים מחיי, יש לי חבר שיחד היינו מ"פים, עכשיו הוא בוונצואלה, גר על אי. הייתי אצלו פעמיים ובקרוב אני רוצה לנסוע אליו שוב. הייתי במלדיבים, בסינגפור, בתאילנד, בקליפורניה, אמסטרדם בעיני היא עיר מדהימה. את פאריס אני מאוד אוהב, אוכל מעולה, אחלה קניות, אווירה על הכייפק. גם סיני נהדרת".
מנעמי החיים הם מלה נרדפת לחליבה. זה לגמרי לא מפתיע שרבים במילייה הצבאי, בעיקר הסגפנים שבהם, מעקמים את האף מול מה שנתפס בעיניהם כנהנתנות 'צפונית'. "אני משוכנע שאם הייתי מתעניין בספרות צבאית אודות קרבות עבר ותורות לחימה זה היה נשמע הרבה יותר רציני, מה לעשות שזה לא אני", אומר חליבה.
הוא מרגיש בן בית בסצינה העירונית. הוא מרושת, מקורב לאנשי אלנבי 58 "רל נדל חבר טוב שלי, את אורי שטרק אני מכיר, גם את מיכל נדל שהיא בחורה מקסימה שנדפק לה השכל בסלקציה. היו זמנים שעזרתי להם פה ושם". כשהוא יוצא לחופשה הוא עכבר עיר קדחתני. אין חור שהוא לא מכיר. "אתה מחפש מסעדה שווה? ג'סט ניים איט. אוקיאנוס בהרצליה, לפני שנסגרה, היתה גדולה מהחיים. וונגולי מעולה. ברבוניה בבן יהודה מקום שנעים לשבת בו. מיקה מעולה, קיוטו מעולה, מיטבר מעולה, אודאון מעולה, אונמי מעולה, וגם דיטה ובירנבאום ומנדלבאום. קשמיר בשדרות רוטשילד היתה מצוינת, עכשיו מכרו את זה ליקימונו. ברקה המרוקאית באחד העם לא רעה בכלל וגם כפות תמרים. לוקה מקום מעולה, אופים שם לחם חבל על הזמן. גם פארידה בטיילת בהרצליה בסדר". בקיאות דומה הוא מגלה, להבדיל, בנושא דוכני פלאפל מובילים. כשמחטטים בדיסקים שברכב שלו מגלים מבחר אקלקטי שכולל זהבה בן, מספר די-ג'יים, קלאסי והחדש של U2 ("מדהים, סוף סוף אדון בונו נזכר לעשות מוסיקה").
למי שמורגל במפקדים ספרטנים, חליבה הוא הקוטב ההפוך. "אנחנו לא חוצנים. אנחנו השתקפות של פלח מסוים בחברה הישראלית". הוא קצין מרתק, רחוק מחד ממדיות, פיקח, ישיר עד כדי בוטות לפעמים. "כבד לבן" מכנים אותו, בגלל ההקפדה שלו לא להתלכלך שלא לצורך. יש לו גם מבקרים. "הוא יודע מה יהיה בעיתון בעוד שבועיים אבל לא מה קורה אצלו במוצבים בג'בל רוס", אומר עליו קצין בפיקוד צפון. ויש גם מי שאומרים שזה לא תור הזהב של המג"דים בחטיבת הצנחנים, שהיו זמנים לא רחוקים שהחטיבה גידלה תותחים כבדים פי כמה, ושאפילו הדור הבא כבר נחשב לעדיף ביכולותיו. לא שבגולני המצב טוב יותר. לחליבה, בכל מקרה, אין בעיה לא להיות בקונסזוס.
מפגשים עם המוות
שבועיים אחרי שגמר קורס קצינים יצא חליבה לפשיטה על מיידון, מבצע שהוביל מח"ט הצנחנים אז שאול מופז. כשהיה מ"פ מסייעת בגדוד 202 הוא השתתף בפעולה נגד יעדי חיזבאללה בקו שבין כפרא ליעטר, פשיטה שבה נהרג חברו סרן ערן אלכאווי. כשהיה סמג"ד ראה את המג"ד שלו, סא"ל חגי מרדכי, נפגע מטר ממנו בהיתקלות בסלוקי. רס"ן אורי אזולאי וסמ"ר תום קרין לא חזרו ממשימה שאותה הוציא. הוא נטל חלק בחילוצם של חללי אגוז, סגן צור פרנס וסמ"ר זוהר מינץ. "יש אנשים שסיימו את השירות בלי היתקלות, לי הגורל הועיד להיות במקומות שקורים דברים", הוא אומר, "בשכבה שלי אני מהקצינים עם הכי הרבה ניסיון קרבי. אני זוכר איש מילואים שנרצח בשכם באינתיפאדה, אני הגעתי למקום שלוש דקות אחריו, אחרי שהתעכבתי בזכות שיחת טלפון. היינו צריכים לצאת יחד. אני זוכר את זיו ברגור שהיה אצלנו מ"פ ונהרג בתאונת דרכים בצמח, אני זוכר את את נדב מילוא ואת איתן בלחסן שנהרגו כולם בלבנון, אבל מעבר לכך הרגשות שלי חסומים. בדרך הביתה עברתי לא מזמן ליד תאונה עם ארבעה הרוגים. פעם בנסיעה לסיני הייתי עד להתהפכות של משאית אסירים מצרים. הם היו כולם באזיקים כשהמוח שפוך על האדמה, מחזה זוועה זה היה, נדמה לי שבגלל כל המפגשים האלה עם המוות כל כך קריטי לי ליהנות מהחיים".
התנסות מרתקת מסוג לגמרי שונה היתה לו כשכיהן כרל"ש של אלוף פיקוד צפון יצחק מרדכי. "הנאשם תרם תרומה עצומה למדינת ישראל", מבקש ראש הלשכה לשעבר להדגיש את ההערכה שהוא חש כלפי מפקדו לשעבר. באשר לנורמות ולערכים, האם הבחין או ידע ולו ברמז, מה קורה בלשכה? על כך, בשם הלויאליות, חליבה מסרב להשיב.
בשנת 97', בהיותו קצין אג"ם של הצנחנים, הוא החליט שדי. כדי להרהר בנחת הוא יצא לחופשה ללא תשלום. הוא תיכנן ללמוד מנהל עסקים או משפטים. שירותי הביטחון עטו עליו "בתאווה יוצאת דופן" אבל לשווא. חלפו שישה חודשים והוא חזר לצה"ל כדי להיות מג"ד.
כשהתמנה, בינואר 99 ', אמר לו קולגה בצחוק "תגיד, חליבה זה לא במקרה שם של אפסנאי?". חליבה מצידו, אם כבר אז כבר, גילגל את הכדור אל הסמג"ד שלו, יניב אללוף. "יניב זה שם של טייס", הוא עקץ, "אבל אללוף? פה קצת פיקששת". במקרה או לא, בשתי ההיתקלויות העיקריות של הגדוד חליבה היה בחופשה ואללוף הוא שניהל את האירועים. אגב כור היתוך, "אצלנו בגדוד יש שני מ"פים, רוסי ואתיופי, שהם עולים חדשים. תופעה מרתקת אפילו יותר היא שכיום מרבית הצלפים הטובים בצה"ל הם רוסים. ההסבר הוא קור רוח".
תחילת פרק המג"ד של חליבה היתה בחברון, ההמשך בעיישיה, כעת הוא בג'בל רוס. במאי, כשפרצו אירועי הנכבה הוא הוזעק עם הגדוד לאזור רמאללה ללחום בצומת איו"ש. "אופי השטח פה דומה מאוד ללבנון, השוני הוא ששם חופש הפעולה היה נרחב הרבה יותר. היה לנו עומק, יכולנו לצאת מעבר לקו האדום צפונה. פה אין לנו את זה. מצד שני אני מאוד מקווה שבמסגרת הפקת הלקחים לא נחזור על הטעות שהיתה לנו ברצועת הביטחון, כשהזרמנו לשטח עוד ועוד חיילים ובכך הגדלנו לחיזבאללה את מספר המטרות. הבדל נוסף הוא שבהר דב, בניגוד לרצועת הביטחון, אני כבר לא צריך להסביר את חשיבות השהייה. בעיישיה היו חיילים שבשיחות שקיימתי קמו וטענו שלצה"ל אין לא מה לעשות בלבנון ושהגיע הזמן לסגת. הפעם הוויכוח הזה לחלוטין לא קיים. אנחנו בשטח ריבוני של מדינת ישראל".
כשהוא נשאל מה התסריט שלו להמשך הוא אומר שהוא נערך לקראת אפשרות של ירי טילים ותקיפת מוצב. בעוד חודש וחצי הוא יסיים את תפקידו ויתמנה למפקד בסיס האימונים החטיבתי בסנור. השאלה שנותרה פתוחה היא מה יקדם למה - טקס חילופי המפקדים לפיגוע הבא, או המטען שיקדים את מעמד הפרידה?
נתיב החוטאים נחסם
הגדר האלקטרונית המתוחכמת למרגלות הר דב, זאת שנועדה למנוע חדירה ליישובים שבעמק, כבר פועלת. הקמתה של גדר המערכת לעומת זאת, זאת שתתפתל לאורך תואי הגבול, עדיין רחוקה מסיום. לא רחוק משם צועד כוח של פלוגה צעירה מהגדוד. המשימה: מניעת חדירה דרך החצבני למעין ברוך. עד לא מכבר היה הנחל גן עדן לאוהבים. זוגות מצאו פינות חמד להתבודד בהן, באוויר עמד ריחו הממסטל של הגראס. לחיילים נקרעו העינים למראה בחורות עירומות שהשתרעו לצד הפלג. היום חוששת החטיבה המרחבית שחוליה תנצל את הסבך ותסתנן בנתיב החוטאים ולכן תוגברה העמדה. רומנים כבר לא יפרחו כאן. "בתחילת הקו היינו עסוקים בכיוון אזרחים אל האטרקציות, כמו מדריכי תיירות היינו. חילצנו כלי רכב שנתקענו או התחפרו. עכשיו אין לזה זכר. כואב הלב. הכל פה מת, הבונוס היחיד שקיים זה צימרים במחירים שלא ייאמנו. פעם היית צריך להזמין חדר חצי שנה מראש, כעת כשהחיילים שלי באים להתארח שם עם חברות שלהם אומרים להם תודה. מצד שני, חבר שלי שיש לו בית קפה בתל אביב אומר שהמצב מעולם לא היה טוב יותר. אנשים לא נוסעים לגליל, לא נוסעים לנגב חומוס בוואדי ערא, אז בית הקפה שלו מלא כל הזמן".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 06-06-2015 בשעה 18:40.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #46  
ישן 11-06-2015, 19:12
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מפקד חטיבה 7 אל"מ נדב לוטן
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"



"אני מוכן ללחימה במנהרות. מוכן לעזה, לסוריה וללבנון"


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"אני מוכן ללחימה במנהרות. מוכן לעזה, לסוריה וללבנון"
צה"ל הופתע במנהרות, אבל למד הרבה תוך כדי תנועה. שטחי הכינוס היו עקב אכילס, ולא רק של הטנקיסטים. כמעט שנה אחרי "צוק איתן" מפקד חטיבה 7 אל"מ נדב לוטן מספר על הלקחים שלמד ועל התרחיש שיחזיר אותו למקום שבו למד להיות מפקד: "תמרון עמוק וארוך בלבנון"


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://msc.wcdn.co.il/w/w-60/1743809-53.png]
אמיר בוחבוט,
יום חמישי, 11 ביוני 2015

בליל 4 בפברואר 1997, עמד סרן נדב לוטן על מנחת המטוסים במוצב הבופור. הוא היה אז מפקד פלוגה בגדוד 75 ושימש מפקד המוצב בדרום לבנון. "שוחחתי עם טייס המסוק שהמריא ממנחת מחניים לפני שהוא עלה לאוויר", נזכר השבוע אלוף-משנה נדב לוטן בלילה ששינה את חייו. "לא עבר הרבה זמן ופתאום אני רואה את הפיצוץ מרחוק".
שני מסוקי יסעור של חיל האוויר, שאחד מהם היה אמור לנחות במוצב הבופור, התנגשו זה בזה באוויר. 73 חיילים נהרגו בהתרסקות. "עולה מולי בקשר גורם מאוגדה 91 ומסביר לי שקרה משהו", ממשיך ומספר לוטן. "אחר כך עולה מולי מפקד חטיבה 769 קובי מרום. אז אני מבין שהמסוק שהיה בדרך אליי לא יגיע ושכל מי שהיה עליו נהרג. זה וואחד בומבה. תחושה של לבד".
מפקד פלוגת השריון, בסך הכול בן 24, איבד בלילה ההוא 12 מלוחמיו. "אני צריך להתמודד עם העובדה שנהרגו לי פקודים ומפקדים, עם מצב קיצון. אני מכנס את חיילי המוצב לשיחה ויש התפרקות טוטאלית של חלק מהחיילים. חיזבאללה מבין היטב מה קרה ומגיב בירי נ"ט ופצצות מרגמה על המוצב. במשך חודשיים אנחנו פועלים בגזרה מבלי שיחליפו אותנו, כי מי שהיה אמור נהרג".
כבר אז בלט לוטן בכישורי הפיקוד שלו. "גדלתי ברצועת הביטחון בלבנון, אבל אסון המסוקים ומה שבא לאחר מכן השפיע עליי מאוד, עיצב אותי, פיתח את תחושת המסוגלות שלי, חיזק את העצמאות שלי. מה שאיזן אותי היה הקשר עם המשפחות השכולות", הוא מספר.
בשנים שחלפו מאז, התקדם לוטן בסולם הדרגות. הוא מונה למפקד גדוד 75 בחטיבה 7, היה מג"ד במילואים, קצין אג"מ באוגדת יהודה ושומרון, מפקד חטיבת מילואים וראש מחלקת תורת חיל השריון. אחרי שהשתתף במבצע חומת מגן, במלחמת לבנון השנייה, במבצע עופרת יצוקה ובמבצע עמוד ענן, מונה לוטן ביוני 2013 למפקד חטיבה 7 ופיקד עליה במבצע צוק איתן. לקראת סיום תפקידו כמח"ט בחודש הבא ומינויו לקצין אג"מ פיקוד הצפון, מספר אל"מ נדב לוטן בריאיון לוואלה!NEWS על הבעיות שהתגלו במבצע צוק איתן, על הלקחים שנלמדו בנוגע ללחימה במנהרות על ההכנות לתמרון ארוך, מתיש ומסוכן בלבנון.
"כוח סטטי הוא נקודת תורפה"
לוטן מגיע למשטח הטנקים בנחל עוז אחרי שנפגש עם לוחמי החטיבה הפזורים בחודש האחרון בכל אוגדת עזה. הם סיפרו לו על מארבי הטנקים בצל המתיחות עם חמאס ועם הארגונים הסלפיים שירו בשבועות האחרונים כמה רקטות לשטח ישראל. הוא יורד מהג'יפ שעוצר ומקים ענן אבק במשטח הטנקים. רגליו טובעות בבריכת החול הדק המכונה "פודרה" בעגה הצבאית. "מצאתי לוחמים דרוכים ומוכנים לכל משימה", הוא אומר. "רובם מכירים את הגזרה. הם נלחמו כאן לפני כשנה במבצע".
במבצע צוק איתן תמרנו כוחות של חטיבה 7 בשטח הפלסטיני במשך 17 יום מתוך 51 ימי הלחימה. תשעה חיילים וקצינים מהחטיבה נהרגו בקרבות. לדברי המח"ט, המשימות שהוטלו עליו – השמדת המערך הקדמי של חמאס, טיפול במנהרות והריסת התשתיות של הארגון – בוצעו במלואן. "התחלנו את מבצע צוק איתן עם אמירות ברורות מאוד לגבי ההישגים שנדרשים מאתנו, וכך זה היה לאורך כל המערכה", אומר לוטן. "היה ברור לנו כמח"טים לאורך כל שלבי המבצע מה נדרש מאתנו".

ועדיין, החטיבה איבדה תשעה לוחמים ומפקדים. באיזו נקודה אתה מרגיש שחמאס הציב לכם אתגר משמעותי?
"איבדנו לוחמים בשלושה אופנים עיקריים. הראשון הוא היתקלויות מטווחים קרובים - כמו בחרבת אחזעה - בלחימה מבית לבית בזמן טיהור המרחב וטיפול בתשתיות של חמאס. השני הוא מירי תלול מסלול לשטחי ההיערכות שלנו מחוץ לרצועה. והשלישי - מירי מצלפים. נהרגו לנו תשעה לוחמים, מפקדים ותומכי לחימה, מכל הגדודים ומכל המערכים. מחיר כבד מאוד. אנחנו מלווים את המשפחות השכולות בשנה האחרונה בצורה מאוד צמודה".
נכון לומר שחמאס זיהה את נקודות התורפה של חטיבה 7?
"אני חושב שחמאס זיהה חלק מנקודות התורפה. כוח שהוא כוח סטטי בחלק מהזמן הוא נקודת תורפה - לא משנה מאיזה חטיבה הוא". לוטן מכוון בדבריו ליום שבו נהרגו חמישה חיילים מהחטיבה מירי פצצות מרגמה לשטחי הכינוס, לא הרחק מגדר המערכת".
"אני יכול להגיד שעבדנו הרבה על נקודות התורפה", הוא ממשיך ואומר. "אני לא חושב שהיה אירוע שבו התגלתה נקודת תורפה משמעותית. אני חושב שאנחנו חשפנו את חמאס בצורה משמעותית, גם במארבים וגם בפשיטות משוריינות שעשינו לתוך השטח הבנוי. בסך הכול הצליחה החטיבה להרוג 103 מחבלים במהלך ימי הלחימה".
גילוי ארץ המנהרות של חמאס הקשה על התמרון של הטנק?
"לטנק יש עוצמה בלתי רגילה, דווקא בשטחים כאלה - סגורים ובנויים. יש יתרון בעוצמה שהוא מביא, בניידות, ביכולת שלו להכניס כוחות לתוך השטח עצמו. אני חושב שחטיבה 7 הראתה את העוצמה והמקצועיות שלה בכל מקום שבו היא הייתה. המנהרות עצמן הן דבר מורכב. הן ילוו אותנו בזירות שונות בשנים הקרובות. זה מרחב שצריך לדעת להילחם בו ולבודד אותו.
"אנחנו צריכים להשמיד את המנהרות ההתקפיות, ונתקלנו גם בלא מעט מנהרות הגנתיות. למרות שלא נערכנו למערך מנהרות מורכב כל כך, הייתה למידה משמעותית מאוד בצה"ל בכלל וגם בחטיבה, תוך כדי לחימה. בסופו של דבר זה אפשר התמודדות טובה מאוד עם הדבר הזה. בשנה האחרונה, על בסיס לקחי צוק איתן, עשינו הרבה מאוד באימונים שמדמים לחימה במנהרות. אבל המנהור הוא לא חזות הכול. הוא רק אחד מהאיומים שיש בכל חזית לחימה".
מה היה חסר לך בצוק איתן והכנת למערכה הבאה?
"מה שהיה חסר לי בצוק איתן הוא גיבוש טכניקות לחימה מוסכמות על כלל הכוחות. הרבה דברים יצרנו על הדרך. דבר נוסף הוא אמצעי לחימה ייעודיים למנהרות - כל מה שקשור לחומרי נפץ. אמצעי חבלה. בשנה האחרונה צה"ל הצטייד באמצעי לחימה וגם בטכניקות קרביות. זרוע היבשה עשתה כמה השתלמויות מפקדים שמסכמות את הטכניקות ברמות הנמוכות ביותר. אנחנו מתאמנים על זה כחלק מהאיומים של זירה בשטח סגור".
אתה מרגיש מוכן למנהרות?
"אני חד-משמעית מרגיש מוכן. אנחנו מוכנים גם היום ללחימה בעזה וללחימה בתוואי דומה בלבנון או בסוריה, אם וכאשר נידרש לכך. כמובן יש עוד מה לעשות ומה להטמיע".
כשבעורף מדברים על אלף רקטות ביום, למה אתה מכין את הלוחמים שלך?
"אני מכין את חטיבה 7 לתמרון ארוך ועמוק בלבנון שיהיה חריג גם בעוצמה שתופעל נגד צה"ל. חטיבה 7 עוברת כיום שינוי בלתי רגיל במבנה הכוח שלה, שינוי שעשינו בשנתיים האחרונות. אנחנו בעיצומה של הסבה ל'מעיל רוח' (מעבר מטנק מרכבה סימן 2 המיושן לטנק מרכבה סימן 4 עם מערכת הגנה אקטיבית מסוג מעיל רוח, א"ב). הקמנו פלוגות מסייעות בכל אחד מהגדודים. סיימנו לפני חודש תרגיל חטיבתי בשטח מדמה חדש שלא התאמנו בו שנים רבות. אנחנו מכינים את העסק לאיומים בעוצמה הרבה יותר גדולה ממה שחווינו בצוק איתן - גם בירי תלול מסלול, גם בנ"ט וגם במטענים".
אין ספק שאתם תובילו את התמרון במערכה אפשרית בלבנון. קצין בכיר במטכ"ל אמר בשבוע שעבר כי בלחימה עם חיזבאללה תפנו מיליון וחצי אזרחים מדרום לבנון בתוך 24 שעות. מה זה יצריך מכם כמפקדים, בכפוף לדין הבינלאומי?
"מחומת מגן ועד היום אנחנו נלחמים בשטחים אזרחיים צפופים, שיש בהם מגבלות בהפעלת הכוח. המגבלות האלה הן בעוצמה, במידתיות ובהוראות הפתיחה באש. הן משתנות לפי סוג העניין וסוג האיום. אנחנו מתאמנים על זה - בטח ברמת מג"דים ומעלה. עסקנו בזה בצוק איתן, גם בהפעלת האש וגם בהפעלת חיל האוויר.
"בלבנון, אחרי שמהלך פיקודי כזה יקרה (פינוי אזרחים מדרום לבנון, א"ב) יכולת הפעלת הכוח שלנו תהיה פשוטה יותר ועוצמתית יותר. המטרה שלנו היא שהתמרון יהיה חלק יותר. זה לא אומר שלא יהיו לנו מגבלות בשטחים מסוימים, שבהם נידרש להקפיד על טווחי בטיחות ולהימנע מהפעלת חלק מאמצעי הלחימה.
"אנחנו עוסקים בזה כמפקדים לא כמשפטנים. בצוק איתן התעסקתי עם זה כל הזמן, כי אני בסופו של דבר, כצבא של מדינת ישראל, לא רוצה להרוג ילדים. אנחנו לא רוצים להרוג חפים מפשע. אנחנו רוצים להרוג אויב. לעתים אנחנו פוגעים בבלתי מעורבים ומנסים להקטין את זה כמה שאפשר".
בקרוב יתפרסם דוח הוועדה שמינתה המועצה לזכויות האדם באו"ם. הוא יהיה מאוד ביקורתי כלפי ישראל, בטח כלפי התפקוד של צה"ל במבצע צוק איתן. זה מטריד אותך?
"לא. אני הולך לישון בשקט על סמך הפעולות שאני והמפקדים שלי עשינו במבצע האחרון. הכלים שניתנו לי כמח"ט הם כלים טובים, ואם הייתה לי בעיה פניתי למפקדים שלי ופתרתי את הבעיה המבצעית בזמן אמת. לפני מבצע צוק איתן עשו בפיקוד הדרום ובאוגדת עזה מהלכים מקדימים כדי למפות את האתרים הרגישים - אתרי האו"ם, אונר"א וכולי. גם השתלמות הפעלת האש של המח"טים וגורמי העבודה בתוך החטיבות הייתה קפדנית מאוד, לפני התמרון ובתמרון עצמו.
"אני לא יודע מה יכתבו בדוח זה או אחר, יש לנו משימה והיא לא נעשית בכפפות של משי. אנחנו פועלים כדי לפגוע במנהרות, בתשתיות ובמחבלים. קרה לא אחת במהלך המבצע האחרון שהיה מטוס קרב או מסוק קרב שהיו מכוונים כלפי אזרחים ולא ירינו, אוקיי? כדי לא לפגוע באזרחים. יש לזה עדויות רבות. הפגנו איפוק איפה שהיה צריך להפגין איפוק ועוצמה איפה שצריך להפגין עוצמה. זה לא שלא עשינו טעויות. עשינו טעויות. היו טעויות שתוחקרו על ידי ועדות בדיקה בראשות האלוף נועם תיבון. אני שקט, לפחות בכל מה שקשור אליי ולמפקדים שלי".
טנקים נגד דאעש
לוטן טוען כי ארגון "המדינה האיסלאמית" (דעאש) לא מציב אתגר שונה מארגוני הטרור האחרים שבהם צה"ל נלחם בעשורים האחרונים, ובהם חמאס, חיזבאללה וארגוני הג'יאהד העולמי. "גם מול דעאש ובכלל מול הג'יהאד העולמי אנחנו משתנים, חושבים כל הזמן על המענה המבצעי שאנחנו נותנים להם", הוא מציין. הוא סבור שהטנק ישתלב גם בלחימה נגד דעאש, אם יתקרב לגבול.
מפקד אוגדה 210 תת-אלוף אופק בוכריס נדרש לאחרונה לסכל הנחת מטעני חבלה בגבול ברמת הגולן ובחר להפעיל כלי טיס ולא טנק. זה לא צובט?
"קודם כל זה צובט, כי היה טנק לא רחוק משם שיכול היה להשמיד את המחבלים. אבל באופן מקצועי אני אחרי הצביטה. למפקד יש ארגז כלים, בטח בבט"ש (ביטחון שוטף, א"ב), שהוא יכול להפעיל כדי להשיג את התוצאה הטובה ביותר שהוא יכול באותה נקודת זמן. אני מכיר היטב את המקרה של מפקד אוגדה 210. אני חושב שהוא הפעיל כלי נכון. מדויק. כלי שאפשר לשלוט בו בצורה טובה ולשקול אם להרוג איתו מחבלים. בבט"ש אנחנו רוצים תוצאות מדויקות ומהירות, ומי שיהיה מהיר וזריז באותה נקודת זמן יפגע במחבלים".
חטיבה 7 עוברת שינוי דרמטי בקליטת טנק המרכבה סימן 4 ומעיל הרוח. מה המשמעות של התוספת הזו לחטיבה?

"חטיבה 7 היא חטיבה ותיקה שהוקמה בשנת 48' ומאז היא מתחדשת כל פעם בכלי רק"מ (רכב קרבי משוריין, א"ב) חדש. עכשיו זה התור שלנו לקבל טנקים חדשים, אחרי כמעט 35 שנה. עשינו כמה תרגילים עם מערכת מעיל רוח, והיא נותנת יכולת בלתי רגילה. קודם כל זו יכולת התקפית - היא מאפשרת לנו לסגור מעגלים על מי שיורה עלינו נ"ט ולהשמיד אותו. היא מגבירה את השרידות של אנשי הצוות ומאפשרת לקבל סיכונים יותר גדולים בתמרון עמוק יותר ובשטחים מורכבים יותר".
חיזבאללה שקוע בלחימה בסוריה. הוא בעקבות זאת הוא חלש יותר או מקצועי יותר? על איזה צד אתה בוחר להסתכל?
"חיזבאללה הוא אויב מאוד מקצועי. מאוד איכותי. הוא מציב לנו אתגר מאוד משמעותי. מ-2006 ועד היום חיזבאללה התחזק, הוא מתאמן ונלחם. עם זאת, גם אנחנו עשינו קפיצת דרך בעשור האחרון. אני לא יודע להתייחס לסוגיות מערכתיות ואסטרטגיות, אבל אני יודע להגיד שהיום אנחנו ערוכים טוב יותר לתמרון ארוך יותר מול חיזבאללה".
היית קצין אג"מ ביהודה ושומרון. אתה מודע לתרומה של חיל השריון בביטחון השוטף. אתה חושב שביצוע משימות לא קלאסיות לשריון פוגע ביכולת של החיל להתאמן לקראת המערכה הבאה?
"טנקיסטים ואנשי הנדסה - עדיף שיהיו על רק"מ. כך המיומנות שלהם גבוהה יותר ולא משנה אם זה בבט"ש או באימונים. מה שחשוב הוא שיהיו על רק"מ. כמו כל כוחות צה"ל, אנחנו משתתפים בהגנה על יהודה ושומרון. אנחנו מנסים לעשות את זה לתקופות קצרות יותר, כדי שכל הזמן נתאמן. גם בתקופה שאנחנו נמצאים ביהודה ושומרון חשוב לנו לגעת בטנקים, כדי לשמור על הכשירות. טנק הוא מערכת שבה הצוות צריך להיות מיומן".
מפקדים בכירים בצה"ל טוענים שהקיצוץ הדרמטי בתקציב האימונים של כוחות היבשה בא לידי ביטוי ברמת הכשירות של הכוחות. בניגוד אליהם, מח"ט 7 טוען כי הוא דווקא התאמן בהיקף רחב. "היו שנתיים עם הרבה אימונים", הוא אומר. "הכנו את היובל הבא של החטיבה - 50 שנה קדימה. הקמנו חטיבה חדשה לחלוטין, עם פלוגות חדשות בסדיר ובמילואים, הקמנו מערך סיור מתקדם, קלטנו טנקי מרכבה סימן 4 ומעיל רוח. אני חושב שחטיבה 7 היא חטיבה חדה, מבצעית, מאומנת - אחרי ארבעה אימונים ברצף ואימונים תוך כדי תעסוקה, ועם מודעות גבוהה מאוד למקצועיות שלנו. הייתי גאה לראות את מה שהחטיבה עשתה בתרגיל החטיבתי והייתי גאה במפקדים. אני חושב שיש על מי לסמוך".
אנחנו נכנסים לתקופת הקיץ. צפוי לנו קיץ חם גם מבחינה ביטחונית?
"אני מקווה שלא. אחרי מבצע צוק איתן, אנחנו מקווים שיהיה פה שקט לתושבי הדרום ולכל מדינת ישראל. בשנה האחרונה עשינו את כל ההכנות הדרושות - גם לקראת הקיץ הזה, גם לזירה הצפונית וגם לזירה הדרומית. כולנו תקווה שלא נגיע למה שהיה פה בקיץ האחרון. ואם נצטרך, אנחנו מוכנים".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-06-2015 בשעה 19:17.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #48  
ישן 21-06-2015, 18:45
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מפקד גדס"ר נח"ל, סא"ל ברק רובין
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"


האו"ם מותח ביקורת, צה"ל מתאמן: "דו"ח שאבאס לא יפגע בביטחון החיילים"


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
האו"ם מותח ביקורת, צה"ל מתאמן: "דו"ח שאבאס לא יפגע בביטחון החיילים"
על רקע הביקורת הצפויה עקב מסקנות ועדת שאבאס, ממשיכות חטיבות החי"ר בצה"ל להתכונן למלחמה הבאה. במהלך תרגיל הנח"ל אומר המג"ד ברק רובין: "אנחנו יותר ערכיים מה שצריכים להיות. מבחינים בין אויב לבין בלתי מעורב"
יואב זיתון פורסם: 21.06.15


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2015/06/21/6121508/612149818993099640360no.jpg]

אימון חטיבת הנח"ל. האו"ם לא יפגע בביטחון
(צילום: דובר צה"ל)


מתאמנים למלחמה הבאה – ומתעלמים מהביקורת מהאו"ם: ערב פרסום דו"ח מועצת זכויות האדם של האו"ם על ידי ועדת שאבאס, שצפויה לתקוף את צה"ל על פעילותו במבצע צוק איתן, הלוחמים והקצינים שהשתתפו במבצע עסוקים בעיקר בהכנות למלחמה הבאה.
בזכות תוספות תקציביות הגבירו בחודשים האחרונים בזרוע היבשה את האימונים, שרובם כך נראה הם באוריינטציה צפונית, ואמורים לשפר את מוכנות הכוחות למלחמה בלבנון. מלחמה שכזו, לפי מרבית ההערכות בצמרת צה"ל, צפויה לגבות כמות גדולה בהרבה של אזרחים לבנונים הרוגים בהשוואה לקיץ הקודם בעזה, כולל הרס בעשרות כפרים שיעים בדרום לבנון שבהם משתמש חיזבאללה בבתי משפחות לטובת חמ"לים ומשגרי רקטות.
אחת החטיבות שכעת נמצאת באימון אינטנסיבי שנמשך 13 שבועות זו שהייתה הראשונה להיכנס להילחם ברצועה ביולי שעבר: הנח"ל. בשיחה עם מפקד גדוד הסיור של החטיבה, סגן-אלוף ברק רובין, נדמה שהביטחון העצמי בהתקדמות הכוחות בתמרון הבא של חייליו לא ייפגע בעקבות הדו"ח המסתמן שעלול לסבך הן אותו והן קצינים נוספים שלחמו ברצועה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2015/06/21/6121480/6121471499484640360no.jpg]

סא"ל רובין. "לחי"רניק יש פחות דילמות מטייס"
(צילום: דובר צה"ל)


"בצוק איתן שמרנו במשך שלושה ימים על משפחה פלסטינית אחרי שהשתלטנו על הבית שלה. נתנו להם אוכל", אומר ל-ynet סא"ל רובין. "ירינו 11 טילי גיל על מטרות טרור. 9 פגעו, אחד לא הצלחנו בגלל תקלה טכנית, ואת האחרון הלוחמים הסיטו עם הג'ויסטיק ברגע האחרון אחרי שזיהינו בלתי מעורבים ליד המטרה.
"היום לטייס קרב יש יותר דילמות מאשר לחי"רניק. כי אם חי"רניק ייכנס לבית חשוד עם קנה שלוף וייראה משפחה בסלון, לא תהיה לו בכלל דילמה. דילמה תהיה למשל לגבי אמבולנס חשוד, כי כבר ראינו שהם העבירו דרכם מחבלים. במלחמה אנו ערכיים יותר ממה שאנו צריכים להיות. לכל פעולה שאנו מבצעים יש גיבוי משפטי וכלים שהצבא נותן. מאפשרים לנו להתמודד טוב יותר במצבים האלה".
בניגוד לתרגילים קודמים, באימון בבקעת הירדן הלוחמים לא עוסקים בזיהוי ואבחנה בין מעורבים לבלתי מעורבים בלחימה בשטח בנוי. "אצלנו בנח"ל לא צריכים לא לדבר על זה בכלל, זה בכלל לא נושא שאפשר להתאמן עליו", אומר סא"ל רובין. "התנהגות מול אוכלוסייה היא דבר משמעותי ולא משנה אם אתה בעזה או במחסום ברמאללה. החיילים יודעים היטב שלא נפגע בחף מפשע ולא ברכוש. אם ניכנס לבית אז לא נשב על הספות שלהם ולא נאכל מהפסטה שלהם. כשנצא מהבית ננקה אחרינו. זה המצפון הערכי שלנו לצד המקצועיות שלנו: להבחין בין אויב שבו נפגע, לבין בלתי מעורב. ולא משנה אם הוא בן 20 או בת 90".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2015/06/21/6121514/612149901001599640360no.jpg]

מתאמנים ופוזלים לגבול הצפון
(צילום: דובר צה"ל)


לוחמי גדוד הסיור של הנח"ל סיימו בשבוע שעבר תרגיל גדודי מלא שכלל תמרון יבשתי נרחב של עשרות ק"מ ותרגולת לחימה במתחמים בנויים ופתוחים. בעימות הבא בלבנון או בעזה אמורים הגדס"רים להוביל את הלחימה התת-קרקעית, נושא שהפתיע את הצבא בצוק איתן. כלקח הוקמו בפלוגות הסיור צוותי לחימה ייחודיים למנהרות, שעוברים אימון ייעודי. בעתיד צפויים להירכש עבורם אמצעי לחימה רלבנטיים, בהם מכשירי קשר מיוחדים למנהרות, מערכות נשימה ואקדחים.
סא"ל רובין לא חיכה לסיום עבודות המטה וכבר החל ליישם בגדודים שלו לקחים שגיבש עם קציניו מצוק איתן: "החלטנו למקד יותר פלוגות הסיור במשימות פשיטה ותקיפה במקום באיסוף מודיעין, ולכן נצטרך יותר אמצעי ראיית לילה ללוחמים. גם חיזקנו את צוותי הצלפים שלטעמי לא פעלו מספיק בצוק איתן".
הוא יוצא נגד היוזמה שהוקפאה בצה"ל בחודשים האחרונים לביטול גדודי הסיור ולחזור לתקופת היחידות החטיבתיות: "הצגנו תפיסה שלפיה יש בגדס"רים אלמנטים ארכאיים ולא רלבנטיים לאויב כיום, ולכן גיבשנו מהפיכות קטנות עם מיקוד למקצועות לחימה ספציפיים. בפלוגות החה"ן (חיל הנדסה, י"ז) השינוי צריך להיות הכי גדול, עם יותר למידה ושימוש במטענים למשל".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 21-06-2015 בשעה 18:48.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #51  
ישן 04-07-2015, 00:10
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
על הכוונת של נסראללה. מפקד הסטי"לים נפרד
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

שימו לב למידע שאל"ם אייל הראל מספק על יכולותיו של מכ"ם האדיר.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4674669,00.html

מבצעים סודיים אלפי ק"מ מישראל, חשש מקריסתו של חיל הים הסורי, ובעיקר איום מוחשי מכיוון חיזבאללה. אל"מ אייל הראל מסיים את תפקידו ומסכם כהונה עמוסה בחיל הכי מתפתח בצה"ל: "בים קשה יותר מבגולני". צפו בתרגיל שייטת הסטי"לים בפיקודו


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2015/06/30/6141739/61417370100176640360no.jpg]


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2015/07/02/6146711/1.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2015/07/02/6146712/2.jpg]
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #52  
ישן 04-07-2015, 19:15
  strong1 strong1 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 13.11.04
הודעות: 16,823
"זהו סופו של פרק שהיה בלתי נפרד מחיי"
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

מפקדי הבסיסים חצרים, נבטים ורמת-דוד, נספח צבאי בטורקיה, ראש להק כוח-האדם, מפקד טייסת ואל"ם במחלקת מבצעים לשעבר: אלה הם הטייסים והנווטים שסיימו השנה לטוס אחרי יותר מחצי יובל בו שירתו נאמנה את חיל-האוויר

http://www.iaf.org.il/4423-45250-he/IAF.aspx

שישה קצינים בכירים במילואים שסיימו השנה את הפרק המבצעי של טיסותיהם, כשמאחוריהם 25 שנות טיסה לפחות, קיבלו ממפקד חיל-האוויר את אות המופת לטיסה. מקבלי האות הם טייסים ששירתו בחיל במגוון תפקידים לאורך שירותם הצבאי - החל ממפקדי בסיסים ועד לנספחים צבאיים בחו"ל - וזכו להוקרה על חצי היובל בו שירתו כטייסים ונווטים בחיל-האוויר באירוע מיוחד שנערך במטה חיל-האוויר.

"חיל-האוויר הוא בדמותכם ובצלמכם. זה לא עניין של מה בכך להתמיד זמן כה רב בעשייה כל-כך תובענית ומסוכנת, ולא מדובר רק באורך התקופה אלא במורשת שהותרתם אחריכם", אמר מפקד חיל-האוויר, אלוף אמיר אשל. "מה שהשארתם בלבבות של האנשים הוא מה שהופך את חיל-האוויר למה שהוא, ולכן האות הזאת לא חשובה רק ברמה האישית אלא גם ברמה החילית. הותרתם אחריכם דורות של אנשים שהולכים בעקבותיכם".

המסיים שמאחוריו מספר שנות הטיסה הפעילה הרב ביותר - 36, הוא תא"ל (מיל') דני גנות ששירת כראש להק כוח-האדם (רלכ"א). תא"ל (מיל') גנות התחיל את דרכו כנווט על מטוס "קרנף" בבסיס חיל-האוויר בלוד, ועם השנים התקדם להיות מפקד טייסת "המל"טים הראשונה", שירת במחלקת המבצעים במטה החיל ונספח צה"ל בחו"ל. "ההשתייכות לחיל-האוויר לא רק ממלאת מאוד אלא משפיעה על כל תחומי החיים, בין אם בתרבות הארגונית, בחתירה לדיוק, במיומנות ובערכים שאני לוקח איתי הלאה", מספר תא"ל (מיל') גנות. "במבט לאחור אני הכי גאה במבצעים של הבאת יהודי אתיופיה, שנמשכו על פני תקופה ארוכה ומרובה בטיסות ובעשייה ויחד עם שותפים מהאוויר ומהקרקע. מה שאזכור מהתקופה המשמעותית הזו הוא כיצד התעוררתי בכל בוקר עם ציפייה גדולה לעשייה והרבה תשוקה למה שאני עושה".

מסר לדור הטייסים הצעיר
גם תא"ל (מיל') שלי גוטמן, שמילא שורה של תפקידים כטייס "עיט" (סקייהוק), "פאנטום" (קורנס), "בז" (F-15 A/B/C/D) ו"ברק" (F-16 B/C), קיבל את אות המופת אחרי שבתפקידו האחרון היה מפקד בסיס חצרים. "על אף שהשתחררתי ואני כבר לא במדים, אני עדיין מרגיש חלק מהמכלול שנקרא חיל-האוויר, ומרגיש גאווה וסיפוק על הדרך שעברתי ועל החלק שלקחתי בארגון הזה. זהו סופו של פרק שהיה בלתי נפרד מחיי", שיתף תא"ל (מיל') גוטמן בתחושותיו.

רק בשבוע שעבר קיבלו בוגרי קורס 170 את הכנפיים הנכספות והפכו באופן רשמי לאנשי צוות-אוויר. לדור הצעיר של הטייסים הוא מבקש למסור: "בתוך כל העשייה התמידית שתהיה לכם, תעצרו מדי פעם כדי להסתכל אל העבר ואל העתיד שלנו ולחפש את הסיבה השורשית בגינה אתם עושים את מה שאתם עושים".
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #55  
ישן 11-07-2015, 18:09
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם תא"ל במיל' גל הירש
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

גל הירש לוואלה!NEWS: "איראן היא פס ייצור לג'יהאד איסלאמי"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/73063598.pdf


תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
גל הירש לוואלה!NEWS: "איראן היא פס ייצור לג'יהאד איסלאמי"
תא"ל (במיל') גל הירש, סגן מפקד פיקוד העומק במילואים, מזהיר בריאיון מיוחד באולפן כי "יש אנרגיה ג'יהאדיסטית שמסתובבת חופשי סביב ישראל". לדבריו, "חייבים להסביר לנוער שעדיין צריכים להגן על הבועה שנקראת מדינת ישראל"
דב גיל-הר
יום שבת, 11 ביולי 2015

בסוף השבוע שעבר ירה למוות מח"ט בנימין, אלוף-משנה ישראל שומר, בפלסטיני אחרי שזה זורק עליו סלע. הצעד גרר ביקורת, אך גם הודעות תמיכה. אחד מהתומכים היה תת-אלוף במילואים, גל הירש, סגן מפקד פיקוד העומק בצה"ל, שייעודו הוא תכנון, הפעלת כוח והובלת מבצעים מיוחדים בעומק מדינות המוגדרות אויבות לישראל. הוא העלה פוסט בפייסבוק שבו כתב: "שומר הוא קצין שקול ואחראי. המילים "מתפרעים" ו"מיידי אבנים" הן מילים המכבסות את ההגדרה הנכונה - מחבלים. ובמחבלים צריך לירות".

הירש הגיע השבוע לאולפן וואלה!NEWS כדי להסביר את הדברים. "בשנת 1998 הותקפתי בעצמי במארב מתוכנן היטב. לכן מצאתי לנכון לשתף את הציבור במה זה אומר להיקלע למארב של סלעים ואבנים", אמר. "כשתוקפים אותך בסלעים, זה לא פחות ממטען חבלה או מפתיחה באש. אני סבלתי מפגיעת ראש קשה, עמוד השדרה נשבר, נכות לצמיתות לכל החיים וסבל שלא נגמר".

בהתבסס על ניסיונו האישי, הדגיש הירש כי הוא סבור שמח"ט בנימין פעל היטב: "שומר עצר את זה בזמן. המילים מיידה אבנים ומתפרעים נשמעים כמו אירוע זניח שאפשר לטפל בו בגז, בגומי או לא לעשות כלום, אבל כשאתה נקלע לסיטואציה שבה אתה בשברירי שנייה צריך לקבל החלטה - 'אני יורה או לא יור'", אתה צריך לפעול לפי מבחן סכנת החיים. יש פה אויב שמנסה לתמרן לנו במצפון, והוא משתמש באוכלוסייה כמגינים אנושיים".

הירש מכיר היטב את המציאות המזרח תיכונית משנים של לחימה במדי צה"ל. הוא בוגר סיירת צנחנים, ופיקד, בין השאר, על יחידת שלדג, על בית הספר לקצינים בה"ד 1, על חטיבת בנימין, ועל עוצבת הגליל במלחמת לבנון השנייה. לקראת מבצע "צוק איתן" חזר לצה"ל כמפקד פיקוד העמוק במילואים.

"בשנים האחרונות מנגנוני המדינה מסביבינו התרסקו לרסיסים", אמר. "האנרגיה הג'יהדיסטית מסתובבת חופשי, ואיננו יודעים היכן ניתן להכיל אותה מחדש. המדינות מתפרקות. הנוסף, יש כאן מכונת ייצוא אנרגיה ג'יהדיסטית שנקראת איראן, שהיא באופן שיטתי פשוט שולחת את זרועות המהפכה האיסלאמית לכל עבר".

"אנחנו נמצאים במזרח תיכון שהולך ומקיף את ישראל באזורי ספר, אזורים במשילות נמוכה מאוד שבהם יש תאים, ארגונים, חתרנות, טרור", הוסיף. "גופים שונים, חלקם מונעים ישירות על ידי איראן, חלקם בעקיפין, אבל כולם מקיפים אותנו ויוצרים לנו אתגרי ביטחון שלא ייגמרו כל כך מהר".

הירש מציע פתרון צבאי משולב: "לצה"ל אסור לוותר על יכולות התמרון המסיביות הקלאסיות של שריון, של עוצבות מתקדמות שמסוגלות לכבוש ולהחזיק שטח, אבל לצד זה אנחנו הולכים יותר ויותר לכיוונים של מודיעין איכותי ועדכני - כוחות מיוחדים, קומנדו, סייבר. היכולות האלה הן יכולות רלוונטיות מול איומים מהסוג הזה. לצד זה, הייתי מציע לזכור שפתרון זה לא המילה המתאימה במזרח התיכון, זה משבר גדול, ארוך ומתמשך, שצריך לנהל אותו".

לסיכום דבריו, ביקש הירש להעביר מסר גם לאזרחי המדינה הצעירים יותר. "אני חושש שאם לא נדע להכין את הנוער שלנו, את הדור הצעיר שלנו לכך שהוא צריך להמשיך ולהגן על הקליפה של מדינת ישראל, מכל מה שעוטף אותנו מסביב לנו, לא יהיה טוב", הזהיר. "יש סביבנו שדים שעזבו את מנורת השמן. מנורות השמן התפרקו. כדי להגן על הבועה הזאת שנקראת מדינת ישראל אתה חייב להבין שאי אפשר להחזיק מדינה כמו שלנו, שמתגאה בהיותה חברה ב-OECD, פרסי נובל, סטארט-אפ ניישן, שאנחנו מתלבטים פה בתל אביב לאן ללכת לאכול היום בערב ובאיזה סרט לצפות, בלי פלוגה בוואדי, טייסת באוויר, שייטת בים ולוחמים מיוחדים".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #56  
ישן 11-07-2015, 18:34
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
כתבה ישנה אודות אל"מ מנחם דגלי, לשעבר מפקד סיירת מטכ"ל
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

https://2015-uploaded.fresh.co.il/2...11/55151738.pdf





[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

מת מנחם דגלי, מפקד סיירת מטכ"ל; פיקד על אהוד ברק ובנימין נתניהו
  • אבי קצמן
  • 07.07.1998
בתל-אביב מת אתמול מנחם דגלי, מי שהיה מפקד סיירת מטכ"ל בין השנים 1969 ל-1971, מפקדם של אהוד ברק ובנימין נתניהו, יועץ לענייני ביטחון ודמות צבעונית ומתוקשרת. דגלי, בן 61, מת ממחלת הסרטן.
מנחם דגלי נולד בגבעתיים למרים ומשה דגלי (דרפקין) ב-1937. בן 16 עבר לקיבוץ רמת הכובש, שם נשאר כחמש שנים. הוא התגייס לצה"ל ב-1955, שירת בחטיבת גבעתי, ומשזו פורקה, הצטרף לחטיבת גולני. הוא שירת בגולני במבצע סיני, בקרבות בצומת רפיח והשתתף בפעולות-תגמול.
אחרי שסיים קורס קצינים, מונה דגלי לקצין מודיעין בסיירת גולני, ובהמשך למד בבית הספר לפיקוד ומטה. ב-1958 הצטרף לסיירת מטכ"ל בפיקודו של יוסף קסטל, ומונה לסגנו. כשחזר מקים הסיירת, אברהם ארנן, לפקד עליה, השאיר את דגלי כסגנו. כעבור זמן היה אמור להתמנות למפקד הסיירת, אך בעקבות תאונת דרכים קשה שעבר, נאלץ להיפרד מהיחידה ועבר ליחידת איסוף במודיעין.
ב-1967, ערב מלחמת ששת הימים, שב דגלי לסיירת, הפעם תחת פיקודו של עוזי יאירי (שנהרג אחר כך בקרב במלון סבוי בת"א). כעבור שנתיים, בעיצומה של מלחמת ההתשה, קיבל את הפיקוד על הסיירת, וסגנו היה אהוד ברק. בין פקודיו אז היו ביבי ויוני נתניהו, ועמירם לוין. קודם לכן פיקד על אחד הכוחות שפעלו בדצמבר 68' בנמל התעופה בביירות ופוצצו את המטוסים שם.
בתקופת פיקודו השתתפה הסיירת במבצעים שונים מעבר לגבול. הידועה שבפעולותיה אז היתה הפשיטה על האי גרין בשנת 68' יחד עם לוחמי הקומנדו הימי: בפעולה זו היו לצה"ל ששה הרוגים ו-12 פצועים. על סגולותיו כמפקד הדעות חלוקות, אם כי היה אהוב מאוד על פקודיו.
כפר נופש
ב-1971 עזב את הסיירת ועבר לשרת במודיעין. אחרי מלחמת יום הכיפורים השתחרר מצה"ל, למד מזרחנות באוניברסיטת תל-אביב, אם כי לא השלים את לימודיו, חזר לצבא ולמודיעין, וב-1978 השתחרר בדרגת אלוף-משנה ויחד עם שותפו יולי עופר הקים את כפר הנופש, ה"דקליה", בימית.
אחרי פינוי ימית עסק בייעוץ ביטחוני וכעבור זמן הקים עם מי שהיה גם כן אחד ממפקדי הסיירת, מוקי בצר, את חברת "אטלס" לייעוץ ביטחוני.
ב-1989 נעצר דגלי לעשרה ימים על מעורבותו בניסיון סחיטה של יהלומן ישראלי לשעבר בניו-יורק. בפרשה היו מעורבים אחרים, בהם סמי נחמיאס, פיקודו ביחידה ומי שהיה ראש אגף המודיעין במשטרת ישראל. כעבור שלוש שנים זוכו כל הנאשמים מנימוקים טכניים, אך השופטת שרה סירוטה צירפה לפסק הדין הערות קשות בדבר התנהגותם ואמינותם. דגלי חזר לעסוק בייעוץ ביטחוני ובמחקרים בנושאי ביטחון.
"איש חכם וחד כתער"
בשלוש השנים החולפות שימש כמגיש אורח פעם בשבוע לצדה של דליה יאירי (אלמנת עוזי יאירי) במגזין הבוקר של קול ישראל, "עניין אחר". "איש חכם וחד כתער, ומעל לכל חבר - תמיד אפשר היה לסמוך עליו", אמרה יאירי אמש. לפני חודשים אחדים לקה בסרטן הריאה. כשנדמה היה כי גבר על המחלה, פשטו הגרורות בגופו.
דגלי היה גרוש בשלישית ואב לבת, בת 12. הוא הותיר אחריו אחות ואח. על מצבתו - מאבן-חול, לזכר ימית - ביקש לחקוק את המלים "מצאה היונה מנוח לכף רגלה".



_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)


נערך לאחרונה ע"י marloweperelab89035 בתאריך 11-07-2015 בשעה 18:45.
תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #64  
ישן 09-08-2015, 09:05
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם מפקד חטיבת חברון אל"מ יריב בן-עזרא
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

מח"ט חברון: "זה מיני הר-הבית פה, יש מתיחות"


מח"ט חברון: "זה מיני הר-הבית פה, יש מתיחות"

לראשונה מאז רצח שלושת הנערים מתאר מח"ט יהודה, אל"מ יריב בן־עזרא, את קרב המוחות שהתנהל בדרך למציאת הגופות ולכידת המחבלים. בדו"ח לוקר הוא מוצא גם דברים טובים, אבל מודאג מהשיח סביב אנשי הקבע
תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
יוחאי עופר | 07/08/2015

שבוע ויום לא הספיקו להכין את אל"מ יריב בן־עזרא, מפקד חטיבת יהודה, למטען הכבד ביותר שהוטל על כתפיו ב־22 שנות הקריירה הצבאית שלו. פיגוע החטיפה שבו נרצחו נפתלי פרנקל, איל יפרח, וגיל־עד שער, תפס את בן־עזרא בכניסה לגן של בתו, במסגרת היציאה הראשונה הביתה בתפקידו החדש.
"ביום חמישי בערב יצאתי הביתה, ובבוקר יום שישי הלכתי לשים את הילדה בגן. ואז מתקשר מח״ט עציון ואומר 'יש משהו מסריח, תכיר'. עוד לא ידענו אז על שיחת הטלפון של גיל־עד למשטרה, והייתה רק הפנייה של אבא שלו לחטיבה", משחזר בן־עזרא לראשונה את האירועים מזווית ראייתו, קצת יותר משנה לאחר החטיפה והרצח. "אין התלבטות, ואני קופץ ישר לגזרה. אחרי כמה בירורים המלצנו להפעיל נוהל 'מבחן אמת' ולהקפיץ את היחידות".
תחילה נסע בן־עזרא לחדר הפיקוד בצומת נבי אליאס, שם פגש את יתר המפקדים בגזרה. הם ניסו להבין את מה שאירע בלילה הקודם, וכעבור שעה קיבלו את הדיווח על הנעדר השלישי, איל יפרח. "עד אז הכרנו רק שניים. אנחנו מנסים להתחיל להבין, ויודעים שהם יצאו מגוש עציון וזהו. שלחנו את כל הגששים והסיורים לסרוק צירים וואדיות. אמרנו לכוחות שינסו למצוא משהו חשוד".
בחמ"ל המאולתר שהוקם בשטח קיבלו המפקדים את הדיווח על הרכב השרוף שנמצא בחברון והתברר אחר כך כרכב החוטפים. הייתה זו אחת הטעויות הגורליות שעשו המחבלים, והממצאים שאותרו ברכב סייעו לפצח את התעלומה. "הם שרפו אותו בנקודה שזוהתה על ידינו בזמן אמת. זה סגר לנו את כל המעגלים".
אתה זוכר את התגובה הראשונה כשאתה מקבל את הדיווח על הפיגוע?
"הופתעתי, ואשתי די התבאסה. מאותה שבת היא לא ראתה אותי שישה או שבעה סופי שבוע ברצף. בשיחה של עמית (ימין, מח״ט עציון; י״ע) היה משהו לא רגיל".
בשעות הערב של אותו יום שישי כבר הצליחו בשב"כ לשרטט חלקית את תמונת החוליה המעורבת בפיגוע, בעקבות היעלמותם של החוטפים מהרדאר. "אנחנו מבינים כבר שזה חמאס ויודעים מי האנשים שנעלמו, ואלו היו המעצרים הראשונים שעשינו באותו יום".
מסלול הנסיעה של החוטפים זוהה בתוך יממה בזכות איכון הטלפון של גיל־עד שער, שהתקשר למשטרה באותה שיחת טלפון ידועה. כעבור ימים ספורים פוענח לחלוטין גם נתיב הנסיעה לפרטיו, בזכות תמונות מ־700 מצלמות במרחב חברון שבהן נראתה מכוניתם של החוטפים. עשרות אנשים ישבו בצוותים על כל אחת מהמצלמות במשך שעות ארוכות, בניסיון לשרטט את הדרך המדויקת שעשו הרוצחים.
לאחר 18 ימי חיפושים נמצאו גופות הנערים בח'רבת ארנב באזור חלחול. המח"ט נשם לרווחה אך הבין שהסיפור טרם נגמר, ואולי אף הולך להיות מסובך יותר. "הייתי מוטרד מאוד מההבנה שישנם לפחות שני מחבלים חמושים שמבינים שאנחנו יודעים מי הם ואין להם בעיה להפסיד הכול. התכנון שלהם להביא לשחרור אסירים באמצעות הגופות לא הצליח, ואני חשבתי מאיפה יבוא פיגוע החטיפה או ההתאבדות הבא".
לב אדום בשפתון
רצח הנער מוחמד אבו־ח'דיר בירושלים, ואחריו מבצע 'צוק איתן' ואיתו תמונות של פצועים והרוגים פלסטינים בעזה, חיזקו את ההנחה שלפיה ינסו החוטפים, מרואן קוואסמה ועמר אבו־עיישה, להוציא לפועל פיגוע נוסף. "באוויר היה כל מה שיכול להגיד לשני החבר'ה האלה 'יאללה, לפני שהם יהרגו אותנו נצא למות כשאהידים עם כבוד'".
מה הייתה התחושה באותו לילה שבו החוטפים נהרגו?
"אבן גדולה נגולה מעל לבי. ישבנו עליהם שלושה שבועות סביב השעון, זו הייתה סגירת מעגל".
בצבא ובשב"כ המתינו ימים ארוכים לטעות הקטנה ביותר שיעשה אבו־עיישה, ושתוביל את הכוחות אליו ואל הנגרייה שבה התחבא עם קוואסמה. הקשר העמוק בין אבו־עיישה לאשתו התגלה כבר במהלך הסריקות הראשונות, כאשר על המראה בביתו מצאו הכוחות, ממש לאחר החטיפה, ציור של לב שאותו צייר בשפתון אדום ובתוכו כתב לרעייתו שלא תדאג ושהכול יהיה בסדר.
"לאחר שאשתו של אבו־עיישה ילדה קיווינו שהוא יגיע אליה או היא אליו. זה לא קרה", מתאר בן־עזרא את קרב המוחות המתיש שניהלו מול המחבלים. "בכל פעם התקרבנו עוד קצת, אבל הכול היה בגדר חשדות. אתה עוקב אחרי הרבה מאוד התרחשויות, אבל עד שלא סגרנו על הבית וסיימנו לתחקר סייענים, לא היינו בטוחים. בסופו של דבר אחד הסייענים הצביע על הנגרייה כמקום המסתור".
אפשר היה לעשות דברים אחרת כדי לפענח את זה מהר יותר?
"מדינת ישראל חייבת הרבה מאוד לאנשי שירות הביטחון ולאגף המודיעין (אמ"ן). יש כאלו שאומרים ש־18 ימים זה הרבה, אבל צריך להבין מה המודיעין שהיה כדי לפצח אירוע כזה. בנוגע לשיחת הטלפון למשטרה שלא טופלה, אני חושב בדיעבד שגם אם היינו מתחילים לעבוד בארבע לפנות בוקר, זה לא היה משנה יותר מדי".
עד כמה אירוע כזה יכול להתרחש שוב בגזרה?
"זה יכול לקרות גם עכשיו בלי שום בעיה. טרמפיסטים נוסעים פה וקיים חוסר אחריות. הסכנה בהחלט ישנה".
על רקע הפקת לקחים מהחטיפה תרגלו בחטיבה את אנשי המילואים לאירועי הסלמה. באפריל האחרון נערכו בפיקוד המרכז לאינתיפאדה שלישית, היערכות שלפי שעה נותרה כתרחיש בלבד. החשש מהתפרצות אלימה נעלם כרגע. "הייתה נקודת זמן מסוימת שהתחברה לכסף שהלך להיגמר בקופת הרשות הפלסטינית, למהלך של משא ומתן שהתפוצץ ולא יצא כלום, ולבחירות שהתקיימו במדינת ישראל. בתהליכים נכונים, גם באמצעות החזרת הכספים שהוקפאו וגם בשיפור מרקם החיים, אנחנו מצליחים לשמר בצורה טובה את השקט. אבל לא לעולם חוסן".
מיני הר הבית
בן־עזרא התגייס בראשית שנות התשעים ליחידת 'דובדבן' והעביר בה את רוב שירותו הצבאי, כולל תפקיד מפקד היחידה בין השנים 2012־2014. בנוסף הוא מילא תפקידים פיקודיים ביחידת העילית 'שלדג' של חיל האוויר, ופיקד על גדוד 50 של הנח"ל.
"כבר לפני עשר שנים ידעתי שאהיה מח"ט חברון", הוא מעיד. אחרי שהתגלגל לעיר האבות כמעט בכל תפקיד שעשה, משהו בו התחבר אליה. "יש פה מיוחדות שקיימת רק כאן. ערב שבת, ערב ראש השנה או יום כיפור במערת המכפלה זה משהו מיוחד למקום הזה". המטען הדתי המיוחד של מערת המכפלה הוא כמובן חלק מהמתיחות בין התושבים היהודים לפלסטינים בעיר. "זה מיני הר הבית פה. יש כאן רגישות וחבל דק שאנחנו הולכים עליו".
חברון שאבה תמיד את תשומת הלב של מערכת הביטחון עם פיגועי הטרור הקטלניים שיצאו ממנה. בשנה שעברה, מלבד פיגוע החטיפה, היה זה פיגוע הירי בסמוך לעיר שבו נרצח נצ"מ ברוך מזרחי בערב פסח. השפעת אירועי 'צוק איתן' ניכרה ביתר שאת במרחב, עם הפרות סדר ועשרות פיגועי טרור עממי שהתרחשו בקיץ שעבר. פעילי חמאס לא מעטים שגורשו לרצועת עזה אחרי עסקת שליט ממשיכים לקדם משם פיגועים, ולא אחת הטרור החברוני קשה לפיצוח.
אתם לא חודרים בקלות לתשתית חמאס בחברון.
"אנחנו יודעים הרבה, אבל יש הרבה שאנחנו לא יודעים. האופי שלהם סגור מאוד. בפיגוע החטיפה הכווין הדוד מעזה את האחיין ואת החבר שלו מהכלא שהתפלל איתו במסגד, ועוד בת משפחה שהעבירה את הכספים. זה הכי מצומצם, וברמת חשאיות גבוהה מאוד. לך תחדור לדבר כזה".
משוחררי עסקת שליט הגבירו כאן את הטרור?
"אני חושב שכן. מה זה חושב, עובדתית כן. יש הפעלות מבחוץ על ידי משוחררי עסקאות כאלה ואחרות, ואנחנו רואים את זה בגלוי".
עצרתם פה כמה חוליות של דאעש. מדובר באנשים שעושים לייק בפייסבוק או מאמינים אידיאולוגית?
"גם וגם, והחוליה הראשונה שנעצרה הם כאלה שעברו את הלייק בפייסבוק ורצו לפגוע בחיילים. אחרי שהם עשו טעות מודיעינית קטנה הצלחנו להגיע אליהם".
בצה"ל מדווחים על שביעות רצון מפעילות מנגנוני הביטחון והרשות הפלסטינית. עם זאת, אנרכיה ברשות הפלסטינית וקריסה של התיאום הביטחוני הן תרחישים שמונחים על השולחן, אך בסבירות נמוכה. "זה יכול לקרות. בין אם הרשות תתפרק או שאבו־מאזן ילך ויתפתחו מלחמות שליטה", אומר המח"ט, ומוסיף כי גורמים רבים משני הצדדים מעדיפים לראות המשכיות של המצב הנוכחי עוד שנים רבות.
"אנחנו במצב טוב והם במצב טוב, למרות שיש שם בעיות פנימיות. רשות פלסטינית מתפקדת היא גורם מרסן, וגם הם מסתכלים ימינה ושמאלה ושואלים את עצמם 'אנחנו רוצים להיות סוריה או מצרים?' הכלכלה פה פורחת. ראינו בתקופת הרמדאן תמונות שהרבה שנים לא נראו. העסק עובד ואנשים רוצים לקום בבוקר, לעבוד ולגדל את הילדים שלהם. את הנוער מעניין האייפון שהוא יקנה ואם הוא ינעל נעלי 'נייק' או 'דיזל'. נכון שיש כאלה שמעניין אותם ג'יהאד וחמאס ומבחינתם הרשות כופרת, אבל מספרם נמוך יותר. חד וחלק".
שלא נתבלבל
בתקופת החופש הגדול עובר בין תחנות ההסעה באזור רכב אזרחי ששכרו בצבא ואוסף טרמפיסטים, משש וחצי בערב ועד חצות. הדבר מתבצע כלקח מאירוע החטיפה, ובניסיון להקטין ככל האפשר הימצאות של מתיישבים בתחנות הסעה מבודדות.
לדברי בן־עזרא, יחסיו עם המתיישבים טובים, ובשבתות שבהם הוא נשאר בבסיס הוא מתארח אצל משפחות לסעודות. אבל ישנן גם מחלוקות שמערערות מעט את האמון בין הצדדים, כמו הפינוי החוזר והנשנה של בית הכנסת 'חזון דוד' הסמוך לקריית־ארבע. "אצל הקיצוניים לא משנה מה תעשה, הקשר לא יהיה טוב. ביישוב היהודי בחברון יש שלושה־ארבעה אנשים שאני מגדיר כקיצוניים, ועם כל השאר יש קשר טוב מאוד".
אזורי מריבה מסוימים בגזרת דרום ההר מושכים פעילי שמאל לשטח. "אני בעד מתן צווים לכל מי שמתסיס פה את השטח, מימין או משמאל, ומייצר פרובוקציות", אומר בן־עזרא. "אבל אנחנו מדינה דמוקרטית, ולהוציא צו הרחקה זה לא פשוט. צריך לבנות תיק ולהוכיח, ויש צד שני שיודע איך לעבוד, מתי לעשות את הפרובוקציה ולהוציא את התמונה ומתי להיות האיש הטוב".
מנגד, אירועי 'תג מחיר' ופשיעה לאומנית כמעט לא מתרחשים באזור הר חברון. שיחתנו עם בן־עזרא התקיימה לפני הצתת הבית הפלסטיני בכפר דומא ביום שישי שעבר, שמעוררת חשש גדול מפני התקוממות נרחבת. מח"ט יהודה מצטרף להערכותיהם של בכירים באוגדת איו"ש הסבורים כי מעשים קיצוניים עלולים להוביל להתפתחותה של אינתיפאדה שלישית.
בערב פסח האחרון הוקפץ בן־עזרא שוב לשטח, בעקבות הדיווח על היעלמותו של ניב אסרף. בפתק שהוכנס לו במהלך דיון שערך הופיע הדיווח הראשוני על האירוע, וכעבור דקות הוא כבר פגש את ערן נגאוקר שדיווח על היעלמות חברו. לדברי המח"ט, כבר אז הרגיש שהסיפור לא אמיתי. "הוא סיפר לי את הסיפור ואמרתי 'חבר'ה זה חרטא, אבל לא לוקחים צ'אנס ועושים הכול כולל הכול'. בדיווח הראשון למפקד האוגדה ובשיחה לאלוף ולדובר צה"ל אמרתי: 'אל תצטטו אותי, זה חרטא אבל אין לי שום דרך להוכיח לכם'. היו סתירות בדיווח ובהיגיון שלהם".
מפקד חטיבת בנימין, אל"מ ישראל שומר, נתון בחקירת מצ"ח לאחר שירה למוות בפלסטיני שזרק לעברו סלעים. היית נוהג כמוהו?
“הנושא נמצא בחקירה אז אזהר בדבריי, והחוקרים בוודאי יבדקו הכול. הסיטואציה מורכבת, גם בהיבט של אזרחים. גם אני הגעתי למצבים שיריתי בהם. אלו חלק מהסיטואציות שאנחנו יכולים למצוא את עצמנו בהן״.
היית מצפה מעצמך או מאנשיך להתנהל כמו שמח"ט בנימין נהג?
"כשהם בסכנת חיים - בלי להתבלבל. השאלה היא כמה באמת הייתה שם סכנת חיים, ואם לא הייתה סכנת חיים אלא פשע מסוכן, אז צריך לפגוע ברגל בלי להתבלבל. מצד שני אף אחד לא רוצה להרוג או לפגוע סתם, כי זה גם יכול להתסיס".
על רקע אירועי 'צוק איתן' וזימון קצינים בכירים למצ"ח, אתה מרגיש שאתה נאלץ לחשוב פעמיים לפני כל מעשה?
"לא. אני נחקר עכשיו על אירועים שהיו כאן בתקופת 'צוק איתן', וקודם כול אני חושב שנכון לחקור כשעושים את זה בצורה נכונה ומקצועית, ואיפה שלא פעלנו בסדר נגיד שלא פעלנו בסדר. אנחנו מתעסקים פה בחיים של אנשים, ויש דברים שלחלוטין צריך לחקור. אבל גם לי היו טענות לפעמים על איך זה נעשה או באיזו מהירות, ואיך מרגיש החייל".
בחקירות שאליהן נדרש אל"מ בן־עזרא הוא מתבקש להתייחס לאירועים שבהם נפגעו פלסטינים ולהסביר מדוע הורה בכל אחד מהמקרים לפתוח בירי. "אני חושב שכחלק מהערכים שלנו כצבא מוסרי צריכה להיות בקרה. יש לנו הוראות פתיחה באש, וצריך לראות שאנחנו מבצעים אותן ולעשות את ההפרדות בין זדון, תקלה או שגיאה מבצעית".
לא בגלל הכסף
עד לפני שש שנים התגורר בן־עזרא במושב בית־זית שבו גדל, למעט שלוש שנות הפוגה בתל־אביב. אחרי נישואיו לרעייתו אלכס, רב־סרן בזרוע היבשה, עבר להתגורר בקיבוץ נגבה. הם הורים לבן ובת, ומחכים עתה לילד נוסף. מטבע הדברים, דו"ח לוקר שפורסם לפני כשלושה שבועות מעורר שאלות ודיונים גם בתוך המשפחה.
בשבועות האחרונים הנחה בן־עזרא את המפקדים תחתיו לדבר עם הקצינים על התחושות הקשות בעקבות פרסום הדו"ח שבחן
את תקציב הביטחון ועורר שיח ציבורי סביב אנשי הקבע. "זו לא פעם ראשונה וכנראה גם לא האחרונה. זה כלי נוח לנגח. אני חושב שהמערכת תהיה מספיק חזקה כדי לשמר את האנשים הטובים. יש בדו"ח גם דברים שאנשי צבא אומרים שהם טובים ושצריך לאמץ אותם, אבל נתפסו לעיסוק בפנסיות והשיח משפיע מאוד על אנשים. זה משפיע מאוד על החבר'ה הצעירים. העניין של ההערכה הציבורית והשיח הוא הבעיה".
אנשי הקבע נמצאים תחת מתקפה?
"אני גאה ללכת במדים, וגם אשתי גאה מאוד לשרת את המערכת שהיא נמצאת בה. אני מזמין כל אחד לשבת איתי או עם האנשים שלי ולהבין מה אנחנו נותנים, על מה מוותרים וכמה אנחנו רואים את הבית, ורוב אנשי הקבע הם אנשים עם ילדים. כשאני מרים טלפון לבן שלי השאלה הראשונה שלו תמיד תהיה 'אבא, מתי אתה בא הביתה?' הוא רואה אותי משלישי לשלישי, ולפעמים גם בסופי שבוע. בששת השבועות האחרונים, מעבר לזה שאני סוגר כל שבת שלישית, בכל יום שישי הייתי פה בגלל הרמדאן מתשע בבוקר ועד ארבע. אם מישהו היה חושב שאני כאן בגלל הכסף, הוא היה אומר שאני הכלכלן הכי גרוע".
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
  #66  
ישן 09-08-2015, 09:20
צלמית המשתמש של marloweperelab89035
  marloweperelab89035 marloweperelab89035 אינו מחובר  
 
חבר מתאריך: 06.02.07
הודעות: 2,332
ראיון עם תא"ל מיקי אדלשטיין, מפקד אוגדת עזה לשעבר
בתגובה להודעה מספר 1 שנכתבה על ידי marloweperelab89035 שמתחילה ב "כתבות שהתפרסמו בשנים האחרונות על קצינים בכירים - אשכול 7"

"גם במערכה הבאה נפעל קרקעית בעזה"



תמונה שהועלתה על ידי גולש באתר ולכן אין אנו יכולים לדעת מה היא מכילה
"גם במערכה הבאה נפעל קרקעית בעזה"

שנה לסיום מבצע צוק איתן, תא"ל מיקי אדלשטיין עורך חשבון נפש זהיר ומגיב לביקורת

  • יואב לימור
  • 07.08.2015
בסיומו של מבצע, בתחקירים, אתה שואל את עצמך ביושר האם הבנת את האיום ונערכת לקראתו, האם השגת את המטרות שהוגדרו לך, ומה יהיה משך ההפוגה עד לסבב הבא. אני חושב שהתשובות ברורות", כך אומר תא"ל מיקי אדלשטיין, מי שפיקד על אוגדת עזה במהלך מבצע צוק איתן.
אדלשטיין, שמפקד כיום על בסיס האימונים המרכזי של צה"ל בצאלים, התראיין גם בפעם הקודמת ל"ישראל השבוע". אז זה היה בהפוגה שבין עמוד ענן לצוק איתן. השבוע הוא ביקש לחזור לאותה השיחה. באותם הימים, ספר צה"ל פיגועים מעזה על בסיס כמעט יומיומי: קרוב ל־300 בין שני המבצעים, מהם עשרות רבות בשנה הראשונה שלאחר המבצע. כעת, הוא אומר, שנה לאחר צוק איתן, אנחנו סופרים שמונה פיגועים בלבד, ואם אז התלבטנו אם חמאס מבצע את הפיגועים או רק מעלים מהם עין, היום התשובה ברורה - חמאס לא מעוניין כרגע בטרור מהרצועה.
התמונה הרחבה סבוכה יותר. "מאבק על נרטיבים", מגדיר זאת אדלשטיין. "מעבר לעובדה שעלינו להילחם בטרור, באמת כפשוטו - למנוע פיגועים, יש כאן מלחמה על לגיטימציה, ובקומה העליונה - מלחמה על הרצון שלהם להשמיד את מדינת ישראל. מבחינתם זה נותן צידוק לכל דבר, בעיקר להקרבת האוכלוסייה שלהם".
למרות תוצאות המבצע?
"אני לא מכיר מישהו שחשב שהמבצע יגרום להם להפסיק לבנות מנהרות או להתעצם. ברור שיותר קשה לחמאס, שהוא מבין את האיום גם אם הוא לא ממש מבין איך הצלחנו להגיע למנהרות ולגרום לו נזק גדול כל כך, אבל בשורה התחתונה - הוא לא יכול שלא להמשיך בבניין הכוח, כי הוא לא מסוגל להסביר לעם שלו את כל הסבל אלא אם כן הוא יקשור את זה לנרטיב".
ובכל זאת, היו לו הישגים.
"בהחלט. קודם כל הוא הצליח לפתח יכולת. הוא אולי לא הצליח לממש אותה כפי שרצה, אבל מדובר ביכולת משמעותית. שנית, הוא כתש את העוטף באופן אינטנסיבי, וגרם לתושבים למחשבות אם הם רוצים לגור שם או לא. ויש גם ההישג המינורי של הסגירה החלקית של נתב"ג. ועדיין, אם מוחמד דף עושה סיכומים, אני מניח שהוא לא יהיה מרוצה".
אדלשטיין מייחס את שלילת ההישגים של חמאס בעיקר לסוגיית המנהרות. חמאס, לדבריו, משקר באומרו שהוא התכוון לפגוע רק בחיילים, ולראיה - מנהרה שפתח היציאה שלה היה קילומטר וחצי בעומק ישראל, הרבה מעבר לקווי המגע וההגנה של צה"ל. "בניגוד למה שאמרו ואומרים, הבנו היטב את הבעיה לפני המבצע", הוא קובע. "אמרתי אז לאנשיי שאנחנו יכולים להפסיד בהגנה, ובעקבות זאת גם שינינו את כל תוכניות ההגנה על הקו והוספנו כוחות. אני רואה הישג אמיתי בעובדה שלא היה לחמאס שום מגע עם אזרחים".
אז איך זה שהציבור ותושבי העוטף הופתעו?
"לפני המבצע, אין יישוב בעוטף שלא עברתי בו ודיברתי, לא עם התושבים אלא עם ההנהגה, ולא שיחה אחת או שתיים, ואמרתי מה הולך להיות".
לרבות המנהרות?
"הכל, הכל, הכל. אחרי המבצע אפילו הגעתי לאחד הקיבוצים, וקמה תושבת ואמרה שהיא לא הבינה שהאיום כזה גדול, ואז קם חבר קיבוץ אחר ואמר לה, 'מה את רוצה, הרי הוא היה אצלנו במארס ואמר לנו שיש כאן מנהרה ושהוא הולך למצוא אותה'. יכול להיות שחלק מהאנשים פשוט לא רצו להבין, וזה טבעי, אבל אנחנו ידענו בדיוק מה עומד מולנו".
במבט לאחור, אולי היה נכון יותר לפנות חלק מהאוכלוסייה כדי להקל עליכם את ההגנה ולהקטין את הסיכון לאזרחים?
"בהחלט יש מצבים שבהם יהיה נכון לשקול פינוי אוכלוסייה לזמן נתון, אבל אלה מקרים. לא בכל מצב".
יש שיאמרו שאנחנו משחקים בכך לידי האויב.
"נהפוך הוא. החשיבות היא מה שקורה ביום שאחרי, ולא בזמן המבצע. פינינו בעבר באינספור מקומות: מרמת הגולן, גם בעוטף עזה, וזה קרה בגלל איומים קונקרטיים שחלקם התממשו וחלקם לא. אגב גם הפעם, רוב האנשים עזבו בפועל, אבל אני חושב שזה צריך לבוא מאיתנו - כדי לאפשר לנו ולתושבים תנאים נוחים יותר, לנו לפעולה ולהם למחיה". שנה אחרי, הצלקות של צוק איתן אולי קיימות אצל התושבים, אבל האזור עצמו נמצא בתנופה, בפריחה. בחלק גדול מהיישובים יש הרחבות בנייה, משפחות מצטרפות, חלקן, הוא אומר, לא בגלל הטבות כלכליות אלא מסיבות אידיאולוגיות. "אשכרה ציונות", הוא קורא לזה, ומספר על חבר קרוב, אמיד, שעבר לגור ביישוב הסמוך לגדר כי זה היה הדבר הנכון לעשות. "אלה אנשים שחיים במרכז, אבל חשים שזה המקום להיות בו. והם צודקים".
אמרת "סמוכי גדר", ואני חושב על הילד דניאל טרגרמן, שנהרג ממרגמה, ועליך, מפקד האוגדה - שבמקרה נמצא שם באותו הזמן ולא יכול לעזור.
"האובדן הזה היה קשה מאוד. בדיוק סיפרו לי שיש תמונה שלי, שעוד לא ראיתי אותה, רץ שם עם הבקבוקים של התינוק, כי לא רציתי שההורים יחזרו לבית. אז כן, אירוע כזה הוא חלק מהסיבות שנתנו לנו את הזמן להילחם, והוא גם ממחיש עד כמה האויב הזה, שמספר לכולם שהוא לא רוצה לפגוע באזרחים, לא בוחל בשום אמצעי. מי היה בנחל עוז באותו הזמן, צבא? ולכן אני אומר שבדיוק כמו שמרגמה פגעה בנחל עוז והרגה את דניאל, המנהרות נועדו לפגוע באזרחים. זאת אותה הלוגיקה בדיוק".
עדיף השטן המוכר?
אדלשטיין הביא איתו לאוגדת עזה לא מעט לקחים ממלחמת לבנון השנייה, שבה שימש מפקד חטיבת הנח"ל. חלקם נוגעים ליום שאחרי המלחמה, אבל עיקרם - לאופן ניהולה. לצורך להכין את הכוח, להימנע משינוי תכוף של משימות ולהקפיד כי המשימה שקיבל הכוח - תבוצע. הוא מספר על מקרה שבו החזיר לעזה כוח שלא הצליח לאתר פתח מנהרה, פשוט כי "היתה לנו מחויבות לבצע".
עניין אחר נוגע ללקחים שנצרבים אצל הצד השני. אדלשטיין משוכנע שחמאס לא האמין שישראל תיכנס לעזה, ובוודאי שלא לתוך השטח המיושב. "הוא חשב שנפעל כמו בעמוד ענן, בתקיפות מנגד, ולא שנגיע לכל מקום שצריך, שנרחיק אוכלוסייה ונפעל נגד התשתיות שאיימו עלינו. שניכנס לסג'עייה? מבחינתו זה היה בלתי סביר".
תראה את הפרדוקס: אתה אומר שחמאס הופתע שנכנסנו לעזה, והציבור הישראלי יגיד לך שנמנענו מלהיכנס באמת לעזה.
"זה עניין של תכלית: במבצע הזה באנו להרוס את המנהרות. התוכנית המבצעית הזאת נולדה ביוני, חודש לפני המבצע, כשהבנו שאנחנו צריכים עוד תוכנית במנעד התוכניות - כזאת שעוסקת במנהרות. אגב, המנעד הזה רחב מאוד: ממבצעים קטנים ועד מיטוט חמאס והשתלטות על כל הרצועה".
ולא היה נכון לנצל כבר את ההזדמנות, ולהפיל את חמאס?
"לפגוע בשלטון דורש מבצע עמוק יותר. אני בפירוש אומר שזה אפשרי, אבל יש לזה מחירים, ויש גם השאלה מה אתה עושה ביום שאחרי. ההחלטה היתה לא להיכנס לזה".
במילים אחרות - עדיף לנו עם השטן שאנחנו מכירים, עם חמאס.
"יש היום מונח שנכון ללא מעט מערכות, ונכון גם לגבי עזה, והוא 'פרנמיז' (frienemies) - חבר/אויב. בסוגיות מסוימות אנחנו וחמאס רואים עין בעין, באחרות לא. במובנים מסוימים יש לנו אינטרסים משותפים, באחרים אנחנו אויבים. אסור לשכוח שהאינטרסים האלה הם זמניים, כי בבסיס חמאס הוא אויב שרוצה למחוק את מדינת ישראל".
ואם נגיע איתם להסכמות, הם יאכפו אותן?
"יש להפריד בין שני דברים. האם הם יכולים לאכוף? בוודאי. האם הם רוצים? הם עברו לפני שנה אירוע מכונן, שיצר אצלם התלבטויות פנימיות ששמו אותם על קרני הדילמה, בין היתר בעניינים האלה".
"נגבה את המפקדים"
בינתיים, חמאס משקם את התשתיות שלו, אבל גם צה"ל מתכונן. בצאלים מאמן אדלשטיין את הכוחות (בעיקר המילואים), ובפיקוד הדרום מדברים על פתרונות - טכנולוגיים ומבצעיים - לסוגיית המנהרות, מתוך רצון שהסבב הבא יהיה ממוקד וקצר יותר. אדלשטיין לא משוכנע גם היום שהיה אפשר לקצר את צוק איתן, וגם לא לצמצם משמעותית את היקף הנפגעים במבצע. הוא מזכיר שתפקידו - לצד עמידה במשימה - הוא להחזיר את החיילים בשלום, אבל זאת מטרה משנית למשימתו העיקרית של הצבא - למנוע פגיעה באזרחים, "ובזה עמדנו".
ומה תאמר לאמא שתטען שלו רק היית אגרסיבי יותר כלפי הצד השני, חיי בנה היו ניצלים?
"אני אומר את האמת: שעשינו הכל כדי להגן על החיילים, והפעלנו את כל הכלים - כולל חיל האוויר וארטילריה - אבל בצורה מדודה וראויה, מבלי לרדת לרמה של חמאס. ובסוף, היינו צריכים להשמיד מנהרות; לו ידענו לעשות את זה עם פצצות מהאוויר, כנראה לא היתה בעיה, אבל לא ידענו".
אתה אומר "מדודה וראויה", ועדיין - יש דו"חות בינלאומיים וחקירות מצ"ח.
"אני עדיין מקדיש הרבה מאוד זמן לעניין הזה ועומד מול דו"חות החקירה השונים ומול כל התחקירים, ואני קובע שלא נתקלתי עד עכשיו אפילו במקום אחד בגזרתי שבו לא ידעתי להסביר מה היה ולמה היה, ולשמחתי גם קיבלו את זה. וכן, אני באמת חושב שפעלנו לפי עקרונות המוסר של צה"ל ולפי אמות המידה המקצועיות שלנו שנוגעות למדיניות הפעלת האש, וחמאס וגם העולם צריכים להבין שזה שפועלים מתוך אוכלוסייה, ומתוך מרפאות ובתי ספר, ובונים מנהרות ויורים רקטות - אחרי זה אי אפשר לבוא ולומר שזה אירוע אזרחי. חמאס בעצמו הפך את זה לאירוע צבאי".
האירוע היחיד שעוד נותר פתוח בגזרתו של אדלשטיין, בהמתנה להחלטת הפרקליט הצבאי הראשי אם לפתוח בחקירה פלילית, היה ב־1 באוגוסט אשתקד - התקרית שבה הפר חמאס את הפסקת האש, הרג את מפקד סיירת גבעתי רס"ן בניה שראל ואת הלוחם סמ"ר ליאל גדעוני, וחטף את גופתו של סגן הדר גולדין. במרדף אחרי החטוף נהרגו עשרות פלשתינים (פחות מ־40 על פי אומדן צה"ל, יותר מ־100 על פי אומדנים אחרים).
אדלשטיין דוחה את הטענה שבאירוע הפעיל צה"ל כוח מופרז: "פעלנו על סמך מידע מודיעיני, ובכל רגע הייתי עם האצבע על הדופק לעצור הכל - במקרה שהיה ברור שאיבדנו קשר עם החוטפים ועם החטוף. זה לא קרה, אבל גם מה שעשינו היה על פי הצורך, ולא מתוך נקמה. חטוף זה לא עוד אירוע, זה אירוע אסטרטגי".
כשאתה נפגש עם משפחת גולדין, מה אתה אומר להם?
"אנחנו בקשר טוב, ואני אומר להם את האמת: שלצערי היתה שם שגיאה טקטית, של מעבר מהיר מדי מלחימה להפסקת אש, בלי להבין את הסיכון שיש מולך אויב שכבר שבר ארבע פעמים לפני כן את הפסקת האש".
ומה אתה אומר לקצינים שאתה שלחת לקרב, ועלולים לעמוד כעת בפני חקירות פליליות ואולי גם בפני העמדה לדין?
"שצה"ל על מפקדיו הוכיח בעבר וגם כעת שהוא יודע לתחקר אירועים מבצעיים באופן ששום גוף אחר לא יודע לתחקר, ולקיים תהליכי למידה והפקת לקחים. בהתאמה, המפקדים ידעו לגבות את הפקודים היכן שנדרש ולנקוט צעדים היכן שהיתה רשלנות או התנהגות שאינה הולמת את אמות המידה ופקודות צה"ל. כמפקד נגבה ונתמוך את כל מי שיעמוד בחקירות, ונוודא שהתהליכים לא ירפו את ידי המפקדים להבא".
מלחמת נרטיבים
אדלשטיין מציג מבצע מוצלח, לא מושלם, אבל בהחלט כזה שעמד בציפיות ואפילו עלה על חלקן. ובכל זאת, ציבורית המבצע נתפס מוצלח פחות, והכניס מילה חדש - "חמיצות" - ללקסיקון הישראלי.
"הציבור צריך להבין שזאת מציאות שונה", הוא אומר. "אין שניים־שלושה שדות תעופה שאם אתה פועל מולם אז השבתת צבא שלם. כשאתה הולך לקחת תשתית שפרוסה על פני 32 מנהרות, זאת מערכה שונה, מבוזרת, מסובכת. חייבים להפנים שזה לא זבנג וגמרנו, אבל מנגד - יכולנו להגיע בתוך כמה ימים להפסקת אש והמשכנו, בדיוק כדי להשיג משהו שישרת אותנו בהמשך".
אך זה לא רק המנהרות, חמאס החזיקו מעמד 50 יום.
"מה זה החזיקו מעמד? תראה איך נראה הסוף שלהם. הם לא נערכו למערכה ארוכה, הם הופתעו מהנחישות הישראלית - גם בחזית וגם בעורף - ועדיין, האם זה מה שאנחנו רוצים? התשובה היא לא, זה לא צריך להיות ההישג שלנו".
איך ייראה צוק איתן 2?
"פיקוד הדרום עוסק בזה בשנה האחרונה באינטנסיביות, כולל קבוצת עבודה שמנתחת את היריב מנקודת מבטו. בלי להיכנס לפרטים, ננסה לממש מערכה בקצב שונה, קצר ועוצמתי יותר, אך נידרש לשמור מוכנות גם לביצוע מערכה רחבה יותר".
פינוי אוכלוסייה?
"כבר אמרתי שנצטרך לשקול בנסיבות מסוימות לעשות את זה, בעיקר כדי להקל עלינו בהפעלת הכוח. הקושי הגדול הוא בהבנה שהאויב נלחם אצלנו בבית: זה לא קרה לנו מאז 73', וכדי להתמודד עם זה צריך הגנה שונה. אגב, זה היה הטיעון שאיתו שיכנעתי בקיץ שעבר - אמרתי לכולם שהם חייבים להבין שזו לא מלחמה רק בצד שלהם, אלא גם בצד שלנו. אנו חייבים לנצח בשני הצדדים של המלחמה הזאת".
ולהערכתך, איך חמאס מתכונן לסיבוב הבא?
"הוא ממשיך עם התת־קרקעי ואפילו מעצים את ההשקעה בו, והוא מקיים תהליך למידה עמוק ויסודי, תהליך ראוי שצריך לכבד אותו כדי שגם בפעם הבאה נהיה צעד אחד לפניו. מה שהוא צריך להבין זה שגם בעתיד לא תהיה מערכה בלי תמרון, כך שבמו ידיו הוא מביא את המערכה על אנשיו ועל תושביו".
ולמה הציבור אצלנו צריך להתכונן?
"אנחנו צריכים להיות ערוכים לכך שהוא יתקוף, וגם שעשויות להיות לו הצלחות טקטיות כי אין מערכה שמסתיימת על האפס. אין היום מלחמות כמו ששת הימים - שגם היא לא הסתיימה על האפס - ואנחנו שוכחים שגם אז, מייד אחרי הניצחון, התחילה מלחמת התשה ארוכה, בעוד עכשיו כבר שנה יש שקט. לכן צריך לבחון לא רק הישגים קונקרטיים אלא גם השלכות, ולזכור שזה תהליך שביסודו יש קרב תרבותי בין שתי חברות שונות, שבו אנחנו שופטים את עצמנו בכלים שונים לגמרי מאלה שבהם הם שופטים את עצמם".
וטוב שכך.
"בוודאי, ורק תסתכל על המהלכים שישראל עשתה השנה, ברמה ההומניטרית - אלה צעדים כבירים, אבל את חלקם הגדול חמאס מנסה לסכל כי זה פוגע לו בנרטיב. את זה אף אחד לא מציג"
_____________________________________
"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תגובה ללא ציטוט תגובה עם ציטוט חזרה לפורום
תגובה

כלי אשכול חפש באשכול זה
חפש באשכול זה:

חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה דרג אשכול זה
דרג אשכול זה:

מזער את תיבת המידע אפשרויות משלוח הודעות
אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים
אתה לא יכול להגיב לאשכולות
אתה לא יכול לצרף קבצים
אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל
קוד [IMG] פעיל
קוד HTML כבוי
מעבר לפורום



כל הזמנים המוצגים בדף זה הם לפי איזור זמן GMT +2. השעה כעת היא 00:43

הדף נוצר ב 0.31 שניות עם 11 שאילתות

הפורום מבוסס על vBulletin, גירסא 3.0.6
כל הזכויות לתוכנת הפורומים שמורות © 2024 - 2000 לחברת Jelsoft Enterprises.
כל הזכויות שמורות ל Fresh.co.il ©

צור קשר | תקנון האתר