לאור העובדה כי האשכול הקודם אכן הפך כבד וגדול מדי להלן אשכול ההמשך:

כתבה ישנה על רא"ל בני גנץ לרגל מינויו למח"ט הצנחנים


(עמוד 12)

(עמוד 13)
(הכתבה "גנץ מהצנחנים" מאת אריאלה רינגל הופמן, "ידיעות אחרונות" המוסף לראש השנה, 13.09.1996, עמודים 12-13)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 10)

(עמוד 11)
(הכתבה "יצא מלבנון, חוזר לשטחים" מאת עמיר. רפפורט, "ידיעות אחרונות" 24 שעות, 11.09.2000, עמודים 10-11)




(מתוך הכתבה "גנץ מהצנחנים" מאת אריאלה רינגל הופמן, "ידיעות אחרונות" המוסף לראש השנה, 13.09.1996, עמוד 13)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמודים 32-33)

(עמוד 34)

(עמוד 36)


(עמוד 38)

‫(הכתבה "מבצע יואב" מאת אמירה לם, "ידיעות אחרונות" מוסף 7 ימים, 21.03.2008, עמודים 32-38)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

ראיון ישן עם תא"ל יואב גלנט (לימים אלוף במיל') לרגל סיום תפקידו כמפקד אוגדת עזה


(עמודים 20-21)

(עמוד 20)

(עמוד 21)

(עמוד 22)

(עמוד 24)

(הכתבה "הולך מעזה" מאת יואב לימור, "מעריב" סופשבוע, 17.09.1999, עמודים 20-24)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

על תא''ל ארז צוקרמן מתוך הספר ''שבויים בלבנון'' מאת עפר שלח ויואב לימור

ההתעקשות הזו נבעה מאופיו ומחינוכו כמפקד. צוקרמן בן ה-43, יליד קיבוץ דן, התגייס לקומנדו הימי ועשה בשורות השייטת את כל הדרך מלוחם ועד למפקד היחידה. ביחידה שמהותה – בוודאי בימים שבהם התגייס – נסבה סביב הלוחם הבודד, או הזוג המגיע בחשכה ומתחת למים אל ספינת האויב ומטביע אותה, צוקרמן היה לוחם של לוחמים: נמרץ, אמיץ, קר רוח ושש לפעולה.
הוא התגייס לשייטת ב-1982. את האתוס של היחידה שאליה הגיע עיצב במידה רבה מפקדה זמן קצר לפני כן, עמי איילון. איילון טבע את המונח "להשתתף במלחמה של זמננו: בניגוד להגדרה הקלאסית, לפיה היתה השייטת יחידת פשיטה מיוחדת ל"מלחמות גדולות", איילון הכניס אותה – מול התנגדות של ותיקי היחידה – למרכז הלוחמה הזעירה בלבנון בימים שקדמו למלחמת לבנון הראשונה. שום דבר לא היה קטן על השייטת של עמי: מארבי רכב, פשיטות על עמדות מחבלים, כל דבר שהטיל עליה פיקוד צפון. בעיני איילון, זו היתה חובתה של היחידה משום שגויסו אליה מיטב האנשים והושקעו בה מאמצים כבירים, ולא פחות מכך זה היה חיוני עבורה היחידה עצמה
(עמוד 357)
התפיסה הזו לא הוגבלה רק לפעילות, אלא גם להכשרה של מפקדים. כמפקד חיל הים (מפקד השייטת היה אז יואב גלנט, קצין הקומנדו הראשון שיצא לקריירה בצה"ל "הגדול"), עודד איילון את צוקרמן וחבריו לצאת לתקופות שירות ביחידות אחרות – בעיקר דובדבן (שם שירתו אל"מ א', מפקד השייטת במלחמת לבנון השנייה, וקודמו תא"ל רם) ולאחר מכן אגוז. דם כחול, נהג איילון לומר, מתנוון ונחלש אם אינו מתערבב בדם אדום. ויחידה כמו הקומנדו הימי אין לה קיום אם היא סבורה שהמלחמה של זמנה קטנה עליה או לא מתאימה לה.
צוקרמן ובני דורו ירשו את האתוס הזה במלואו. כשהקים עמירם לוין את יחידת אגוז, שנועדה ללוחמת גרילה מול חיזבאללה ברצועת הביטחון, העדיף להביא את צוקרמן מהשייטת להיות מפקדה הראשון, כדי שיטמיע בה את הידע של הקומנדו הימי בלוחמה זעירה יחד עם רוח הקרב והמנהיגות האישית שלו. כמפקד אגוז הוביל צוקרמן, בין השאר, ארבע פעולות במסגרת מבצע "ענבי זעם". עוד קודם לכן העניק לו לוין צל"ש על הפעולות שביצעה אגוז בלחימה כנגד חיזבאללה.
לאחר שחברו הטוב יוסי קורקין נהרג בפעולת הכושלת באינסריה, הוביל צוקרמן כמפקד השייטת בשנים 1999-2001 מהפך ארגוני, שקירב אותה עוד יותר לצורת ההפעלה של יחידות יבשתיות, ועשה אותה רלוונטית עוד יותר לאחר פריצתה של עוד מלחמה "קטנה" – האינתיפאדה השנייה. בלחימה בשטחים, בפיקוד צוקרמן ואחריו רם, היתה השייטת יחידת פשיטה מובילה, שלקחה על עצמה משימות קשות בשטחים וסבלה כמות גדולה יחסית של נפגעים.
(עמוד 358)
(מתוך הספר "שבויים בלבנון" מאת עפר שלח ויואב לימור, תל אביב: ידיעות ספרים, 2007, עמודים 357-358)

http://www.haaretz.co.il/misc/1.1550490

תא"ל ארז צוקרמן פורש מצה"ל: "לוקח אחריות אישית על כישלוני כמפקד במלחמה"\ מאת עמוס הראל

צוקרמן, מפקד מצטיין ומוערך עד המלחמה בלבנון, התמנה למפקד אוגדת מילואים מבלי שעבר הכשרה מסודרת בשריון; במלחמה לחץ לגייס את אוגדתו, אך עם הטלתה למערכה, בגזרה המזרחית, היא נתקלה בקשיים וספגה אבידות, ותפקודו של צוקרמן ספג ביקורת חריפה

תת-אלוף ארז צוקרמן מתפטר מתפקידו, ופורש מצה"ל. צוקרמן, בן 43, שפיקד על אוגדה במלחמת לבנון השנייה, הוא מפקד האוגדה השני שמתפטר בעקבות תוצאות המלחמה. קדם לו תא"ל גל הירש, מפקד אוגדה 91. אמש (חמישי) אמר צוקרמן ל"הארץ" כי החליט לקבל על עצמו אחריות אישית לכישלונו כמפקד במלחמה.
צוקרמן היה אמור לסיים את תפקידו כמפקד אוגדת "עמוד האש" (אוגדת שריון במילואים) בקיץ הקרוב. אולם באוקטובר אשתקד, לאחר המלחמה והתחקירים שבאו בעקבותיה, החליט הרמטכ"ל הקודם, דן חלוץ, להשאיר אותו בתפקיד שנה נוספת, שלישית.
צוקרמן שקל להתפטר מאז תום המלחמה, ודיבר עם מפקדיו על כך כמה פעמים. השבוע, החליט סופית לפרוש, ואתמול הודיע על כוונתו לרמטכ"ל גבי אשכנזי ולאלוף פיקוד הצפון, גדי אייזנקוט. אשכנזי נפגש עם צוקרמן, הביע הערכה לשירותו הממושך והמוצלח בצבא, ואישר את פרישתו.

לא עבר הסבה לשריון

צוקרמן עשה את רוב שירותו הצבאי בקומנדו הימי, ונחשב לאחד המפקדים המצטיינים של היחידה. כמו כן שימש כמפקדה הראשון של יחידת אגוז של גולני. לאחר תפקידו בשייטת, מונה למפקד חטיבת גולני, ובין השאר פיקד עליה בתקופת ההתנתקות ברצועת עזה.
זמן קצר לאחר מכן, קודם לדרגת תא"ל ומונה למפקד אוגדה. ואולם, הוא לא עבר קורס הסבה לשריון, כפי שהיה נהוג בעבר לפני קבלת תפקיד של מפקד אוגדה משורינת. מכיוון שבשנים האחרונות לא התקיים קורס מפקדי אוגדות בצה"ל, גם לא עבר קורס כזה. רק בסוף החודש שעבר, נפתח קורס מפקדי אוגדות וצוקרמן נמנה על חניכיו.
על רקע המלחמה והתחקירים שבעקבותיה, נמתחה בתוך צה"ל ביקורת חריפה על תפקוד האוגדה בפיקודו של צוקרמן. כניסתה למלחמה וגיוס חטיבות המילואים שלה היו למעשה יוזמה של צוקרמן עצמו, שלחץ על מפקדיו לגייס את האוגדה, ודאג לשיבוצה ללחימה בגזרה המזרחית בלבנון.
אולם, מהלכי האוגדה נתקלו בקשיים גדולים, והישגיה, כפי שעלה מהתחקיר הצה"לי שקיים תא"ל (מיל') מאיר גחטן, היו מוגבלים ביותר. לעיקר הביקורת זכה הקרב שניהלה חטיבת שריון במילואים של האוגדה באזור מארג'-עיון. בקרב זה, נסוג אחד הגדודים לאחור לאחר ששיירה שלו הותקפה, והוא ספג הרוג וכמה פצועים. בגדוד אחר בחטיבה זו, ביקש המג"ד לשחררו מתפקידו כשהגדוד עמד להיכנס לשטח לבנון. מפקד החטיבה, אלוף-משנה גיל, הוא המח"ט היחיד מאלה שלחמו בלבנון שכהונתו קוצרה עקב תפקודו במלחמה.

"נכשלתי בתפקידי כמפקד האוגדה"

צוקרמן אמר אמש ל"הארץ": "כבר בשלהי המלחמה חשתי שנכשלתי בתפקידי כמפקד האוגדה והחלטתי לקחת אחריות אישית. לעומת זאת, הבנתי שגם התפטרות מיידית תהיה בריחה מאחריות. היה צורך לאחד את השורות, לייצב את המצב ולאמן את האוגדה. כעת, בתום קרוב לשנה של מאמצים להפקת לקחים, אני סבור שהאוגדה מוכנה לכל משימותיה".
הוא הוסיף: "לאחר שהמצב התייצב, אני חש מחויב להשלים את מהלך התיקון ולממש את לקיחת האחריות האישית. אינני מפנה אצבע מאשימה כלפי איש. אני ורק אני אחראי לאופן שבו הנהגתי את האוגדה במלחמה. אני מאמין ויודע כי שדרת המפקדים בצה"ל תוביל את הצבא בהצלחה לאתגרים שעוד נכונו לו".
צוקרמן אמר אחרי המלחמה, בשיחות פרטיות, כי במידה רבה הוא האחראי העיקרי למה שאירע לו, משום שיזם את גיוס האוגדה למלחמה ואת הטלתה למערכה. "אילו ישבתי בשקט", טען, "הייתי ממשיך להתקדם אחרי המלחמה".
עד למלחמה, נחשב צוקרמן לאחד הקצינים המבטיחים בצה"ל. הוא פיקד על עשרות פעולות קומנדו נועזות, וזכה לשבחים על אומץ לבו. האלוף אייזנקוט אמר אמש כי "ארז הוא קצין רב זכויות. אני מעריך אותו כאדם וכמפקד ומכבד את החלטתו". ("הארץ", 31.05.2007)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.inn.co.il/Besheva/Article.aspx/9808

מצודת יואב\ מאת חגי הוברמן

קר רוח ובעל פה גדול, מזכירו הצבאי של שרון ובעל נטיות התקפיות. יואב גלנט, הרמטכ"ל הבא של צה"ל, צפוי לעמוד במוקד של הכרעות היסטוריות

כשייכנס יואב גלנט לתפקיד הרמטכ"ל בעוד כחצי שנה, הוא יעשה פעמיים היסטוריה – ולא בטוח שמדובר בהיסטוריה כל כך חיובית: גלנט הוא הרמטכ"ל הראשון מזה למעלה מ-30 שנה שלא כיהן לפני התפקיד הרם כמס' 2 במטכ"ל, ראש אגף המטה (כמוהו גם קודמו אשכנזי, אלא שהלה עשה היסטוריה בפני עצמו, כשהובא לתפקיד הרמטכ"ל אחרי שכבר פשט מדים והיה לאזרח). עד כה מקובל היה שכל רמטכ"ל בצה"ל מגיע מתפקיד ראש אג"ם. הפעם האחרונה שמונה רמטכ"ל שלא היה ראש אג"ם היתה בשנת 1974, כשמוטה גור ז"ל נבחר למחליפו של דדו ז"ל ולא ראש אג"ם דאז אלוף יצחק חופי. גלנט גם יהיה הרמטכ"ל הראשון שאת רוב דרכו הצבאית עשה בחיל-הים. עד כה היה מקובל שכל הרמטכ"לים מגיעים מחטיבות היבשה השונות – שיריון, צנחנים, גולני וכו'. החריג היה דן חלוץ, הרמטכ"ל הראשון והיחיד עד כה שהגיע משורות חיל-האוויר. הניסיון לא היה מוצלח במיוחד כזכור, אלא שההשוואה עושה עוול לגלנט: בניגוד לחלוץ, לא מדובר במפקד חיל הים שטיפס לתפקיד הרמטכ"ל. גלנט נפרד מהמדים הלבנים בשלב די מוקדם של הקריירה הצבאית שלו, ומילא מספיק תפקידי "יבשה" – מפקד חטיבה מרחבית, מפקד אוגדה, אלוף פיקוד – שנותנים לו הכשרה מספקת לתפקיד הרמטכ"ל. כלומר, לא אלו הסיבות שבגינן היה עדיף שקצין אחר ייבחר לתפקיד ולא גלנט. יש סיבות טובות יותר. למשל: גלנט שימש בשני תפקידי אלוף בלבד, מזכירו הצבאי של ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון ואלוף פיקוד. לא ממש הניסיון הנדרש לתפקיד התובעני של רמטכ"ל. סגן הרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ, למשל, מילא יותר תפקידים, ביניהם מפקד זרוע היבשה, אלוף פיקוד וראש אג"ם. מאידך, גורם בכיר במערכת הביטחון, בעל תפקיד ביטחוני גם היום, אמר לי השבוע כי "דווקא כאיש חיל הים, איש שייטת 13, הוא מכיר את עבודת השטח של כוחות הקרקע. שייטת 13, יותר מכל יחידה אחרת, עובדת בשיתוף פעולה עם השב"כ, עם אמ"ן, ועם חיל-האוויר". בצה"ל מחשיבים את גלנט כאדם קשה, איש כוחני וחזק. דווקא הקצינים הזוטרים אוהבים אותו, אוהבים את הביקורים שלו, את ההשתתפות שלו באימוני השטח. "רואים שיש בעל בית בגזרה" – אומר הגורם הביטחוני. הקצינים הבכירים פחות אוהבים אותו. לא אוהבים את הפה הגדול שלו. גלנט, אומרים מקורביו, הוא קצין קר רוח, לא מאבד עשתונות. שומר על שליטה מוחלטת בכל רגע. על אופיו קר הרוח מביאים בפיקוד הדרום סיפור מלפני 3 שנים. בעיצומה של ה'תהדיה' עם החמאס ברצועה, תקפו מטוסים של חיל האוויר מנהרת טרור, בסמוך למעבר הסחורות 'קרני' שבצפון רצועת עזה. המנהרה נועדה לשמש כמעבר לפיגוע טרור נגד אזרחי מדינת ישראל בזמן הקרוב. תקיפת המנהרה נעשתה באישור הדרג המדיני, שהחליט על כך למרות הפסקת האש, אולם גלנט, אלוף הפיקוד, ביקש להמתין עם פיצוץ המנהרה כדי לאפשר למחבלים להמשיך את חציבתה עד לתוך שטח ישראל – ואז ללכוד אותם. בהערכת מצב הוחלט לא לעכב את תקיפת המנהרה, מחשש שצה"ל יתקשה לאתר את הפתח בצד הישראלי.

הבטחה משר הביטחון

סביר להניח שגלנט לא ממש הופתע כששר-הביטחון התקשר אליו השבוע, לבשר לו שהחליט למנות אותו לרמטכ"ל. לפני כשנה, כשהחליט אשכנזי למנות את האלוף בני גנץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל, נטה גלנט לפרוש מצה"ל מתוך ההנחה ההיסטורית, כפי שצויין, שסגן הרמטכ"ל הוא הרמטכ"ל הבא. שר הביטחון אהוד ברק, שגלנט היה המועמד שלו לתפקיד ראש אג"ם (שהוא גם סגן הרמטכ"ל), שכנע אותו להישאר בצבא. אשכנזי הציע לגלנט לשמש בתפקיד מפקד זרוע היבשה או לחילופין להמשיך בתפקידו. גלנט בחר להמשיך בתפקידו כאלוף פיקוד הדרום. כיצד פיתה ברק את גלנט להישאר בתפקיד? הלשונות הטובות סיפרו השבוע שעשה זאת רק בדרך אחת: התחייבות חד-משמעית שבכל מקרה הוא יהיה הרמטכ"ל הבא. אבל הגורם הביטחוני, המכיר את כל הנפשות הפועלות מתוך המערכת, טוען שברק עוד לא מבין את הטעות שעשה: הוא בחר לו רמטכ"ל שיתעמת איתו בנושאים רבים, שלא יהיה "יס מן" ושיגיד כל מה שהוא חושב 'דוגרי' בלי חוכמות ובלי להצטעצע בניסוחים דיפלומטיים. אין עוד אדם במדינה, זולת ראש-הממשלה, שהחלטותיו וכושר השיפוט שלו עשויים להיות משמעותיים לגבי כל אדם ואדם במדינת ישראל. הביוגרפיה הצבאית של גלנט בהחלט עשירה: בשנת 1976 התגייס לשייטת 13 (יחידת הקומנדו הימי) בה שירת כלוחם וכמפקד. ב-1978 החליט מפקד השייטת באותם ימים, עמי איילון, כי היוצאים לקצונה יעברו קורס חובלים מקוצר או קורס קציני חי"ר (זאת במקום קורס קציני אג"ם שהיה נהוג עד אז). גלנט היה היחיד שניאות לצאת לקורס קציני חי"ר. את הקורס סיים כחניך מצטיין. בשנת תשמ"ב השתחרר גלנט מהצבא ונסע לאלסקה שבארצות הברית, שם עבד כחוטב עצים. שנתיים אחר כך שב לישראל - ולשירות בצה"ל. בשנת 1984 עבר קורס חובלים, הקורס היוקרתי של חיל-הים, ומונה כשנה לאחר מכן לסגן מפקד הסטי"ל "אח"י קשת". בשנת תשמ"ו מונה למפקד פלגת הלוחמים של שייטת 13 והועלה לדרגת סגן-אלוף. בין פעולותיו היתה הטבעת "ספינת השיבה" של אש"ף בקפריסין בשנת 1988, פעולה שרבים הזכירו אותה לאחרונה, בעקבות תקלת המשט התורכי לרצועה. בשנת תשנ"ב זימן אליו איילון, הפעם מפקד חיל-הים, פעם נוספת את גלנט. "לך ללמוד שנתיים בבוסטון" – אמר איילון לגלנט – "ובעוד שנתיים תמונה למפקד השייטת". תשובתו של גלנט הפתיעה את איילון: "אני מעדיף להישאר בארץ, לקבל תפקיד של מפקד חטיבה, להכיר מקרוב את כוחות היבשה". גלנט קיבל את תפקיד מפקד חטיבת מנשה באוגדת איו"ש, זו המוכרת יותר בשמה "חטיבת ג'נין". כאן החלה הכשרתו גם כלוחם יבשה, הכשרה הכרחית לתפקיד הרמטכ"ל, שבאותם ימים נראה כמובן רחוק מאוד. בתקופת כהונתו כמח"ט מנשה החל תהליך אוסלו, הוקמה הרשות הפלשתינית, וגלנט היה אחד ממפקדי החטיבות שנקלע לצורך לתאם פעולות עם מנגנוני הביטחון של הרשות הפלשתינית שזה אך הוקמה. עם זאת, מי שמכיר את דעותיו הפוליטיות אומר שלא בטוח שזה כל כך הפריע לו. בשנת תשנ"ד סיים את תפקידו כמח"ט ומונה למפקד שייטת 13 בדרגת אל"מ. את התפקיד הזה מילא במשך שלוש שנים, ולאחר מכן הועלה לדרגת תת-אלוף וקיבל את הפיקוד על אוגדת עזה. מתיישבי חבל עזה זוכרים אותו כקצין שלא גילה רגשות, ענייני בכל נושא, הן כלפי המתיישבים היהודים והן כלפי הפלשתינים. "הוא לא אידיאולוג. אין לו דעות מסודרות" – אומר אחד האנשים שהכיר אותו מאותם ימים – "הוא חף מדעות פוליטיות. הוא חייל. מין מכונה שעושה את עבודתו". בשנת תשנ"ט סיים גלנט את תפקידו כמפקד אוגדת עזה. בשנת תשס"א עבר איש השייטת הסבה לשיריון ושימש כמפקד עוצבת עידן (אוגדת שריון בפיקוד המרכז) – עוד תפקיד שסייע לו להגביר את הבנתו בלוחמת היבשה. בין השנים 2001-2002 שימש ראש מטה במפקדת זרוע היבשה.

איך להיבחר לרמטכ"ל

בשנת תשס"ב קיבל לראשונה דרגת אלוף ועבר לתפקיד הבא - המזכיר הצבאי של ראש ממשלת ישראל אריאל שרון. אלוף (מיל.) עוזי דיין אמר לי השבוע שבתפקיד המזכיר הצבאי של ראש הממשלה אתה לא לומד שום דבר חשוב שיעזור לך להיות רמטכ"ל טוב. אתה רק לומד איך להיבחר לרמטכ"ל. מכריו של גלנט מספרים כי בזמן כהונתו כמזכירו הצבאי של שרון התפתחה בין השניים מערכת יחסים קרובה ועמוקה. מבקריו של גלנט מהימין טוענים שזו אחת הסיבות שגלנט פסול לתפקיד: גם אם הוא לא היה חלק אינטגרלי מ'פורום החווה' הידוע לשימצה (עומרי, וייסגלס, אדלר וכו') – בכל זאת המזכיר הצבאי עומד קצת מהצד בכל האינטריגות הפוליטיות המאפיינות כל ראש ממשלה. הוא התחכך בהם יותר מדי, בוודאי כמי שפיתח כאמור מערכת יחסים כה קרובה עם שרון. והחמור יותר: גלנט שימש בתפקיד בתקופת ההתנתקות, ראה את כל ההונאה והרמאות של שרון כלפי הציבור הישראלי, עמד מקרוב על כל הנבזות של שרון – ושתק. גם כשהבין מראש, או אמור היה להבין מראש, את התוצאות הביטחוניות הקשות של המהלך, אותן תוצאות שהוא עצמו נאלץ זמן קצר אחר כך להתמודד איתן כאלוף פיקוד הדרום. חודשיים אחרי הנסיגה הישראלית מהרצועה, מונה גלנט לתפקיד מפקד פיקוד הדרום. גלנט נאלץ כאמור להתמודד עם התוצאות הקשות של התוכנית: להשלים את היערכות צה"ל סביב רצועת עזה ולהגביר את המאבק בהברחות דרך גבול ישראל-מצרים. המציאות שנוצרה בעקבות ההתנתקות הובילה לימים למבצע 'עופרת יצוקה'. ערב המבצע, בהתאם ללקחי מלחמת לבנון השניה, הורה גלנט על התקדמות מהירה אל היעדים וביצוע התקפה מתואמת, ועל היערכות ללחימה ממושכת ורחבה עד להשגת מטרות המבצע. לגלנט היתה דרישה נוספת: על כל המפקדים לפעול בקדמת הכוחות הלוחמים. לא עוד צפיה במסכי הפלזמות במפקדות העורפיות. לקראת המבצע הורה גלנט על תיאום מאמצי החי"ר, ההנדסה והשיריון בקרב משולב עם מערכי האש האוויריים והקרקעיים, ועל שילוב האש האווירית והארטילרית במהלך המבצע. גלנט גם היה חסיד התפישה – שהוכיחה עצמה כמהפכה אמיתית בצה"ל – של הגברת שיתוף הפעולה הבין זרועי בין פיקוד הדרום לחיל האוויר במאבק נגד הטרור בעזה. לפני כחודשיים טס גלנט במסוק קרב מסוג אפאצ'י לנוגבאו במסגרת לימוד והבנת התמונה האווירית כחלק ממשימות ההשתתפות עם כוחות הקרקע. אחרי הטיסה אמר גלנט כי הוא רואה בשיתוף הפעולה עם חיל-האוויר חשיבות עליונה, וההוכחה לכך בעיניו, היה מבצע "עופרת יצוקה" שבו השותפות החלה כבר משלבי התכנון המקדים, הביצוע וכלה בתחקיר המשותף. על חיל-האוויר אמר כי הוא קשוב לצרכי הפיקוד ונותן להם מענה.

מאבקים ללא צנזורה

גלנט נטה להתרברב מעת לעת בהישגי מבצע 'עופרת יצוקה', גם כאשר המציאות הפריכה את דבריו. "זוהי התקופה השקטה ביותר בעשור האחרון, אפילו יותר מאשר באינתיפאדה הראשונה בשנות ה-80'", אמר במלאת שנה לתחילת מבצע עופרת יצוקה, בכנס באוניברסיטת בן-גוריון בבאר שבע. בפועל, ירי הרקטות נמשך ללא הפרעה, למעט הפוגות קצרות. המבצע הזה הביא להחרפת היחסים בינו לבין הרמטכ"ל אשכנזי. גלנט ביקש להמשיך עם המבצע עד לקריסת החמאס. אשכנזי, בתיאום עם שר הביטחון ברק – כשהשניים עוד שיתפו פעולה בלבביות – התנגדו ודרשו להפסיק את הפעולה מיד ולהוציא את הכוחות מהרצועה, כפי שהדבר נעשה בסוף. קשה לשער מה עבר במוחו של הרמטכ"ל אשכנזי כשהתקשר השבוע לגלנט לברך אותו על בחירתו, ולאחל לו הצלחה "בתפקידו החשוב אליו ייכנס בעוד מספר חודשים". היחסים הרעועים בין השניים הם מן המפורסמות. הסיבה לכך לא ממש ברורה: בין השניים אין מחלוקות אמיתיות "לשם שמים" על מבנה צה"ל או על פעולותיו. סתם מאבקים אישיים – בעיקר על קרדיטים. אשכנזי בנה את צה"ל מחדש אחרי מלחמת לבנון השניה, באופן שהוכיח את עצמו במבצע "עופרת יצוקה", עליו פיקד בהצלחה אלוף פיקוד הדרום יואב גלנט. גלנט היה היחיד שהבין לאשורו את המצב שנוצר בחבל עזה אחרי השתלטות החמאס – ומה הפתרון הנכון. הוא היה הקצין היחיד שקרא להיערך למבצע קרקעי נרחב בחבל עזה, "כדי לפגוע במפלצת הטרור הצומחת שם" - כדבריו. זה היה בימים שאשכנזי עצמו דיבר על הצורך בהנחתת מכה על החמאס "שבניגוד למלחמת לבנון השניה, הפעם לאף אחד לא יהיה ספק מי ניצח בעימות". אז על מה הסכסוך ביניהם? גורם בכיר במערכת הביטחון, המכיר היטב את השניים, אמר לי השבוע כי ניצני העימותים החלו בתקופה שגלנט שימש כמזכיר צבאי של שרון, ואשכנזי היה אלוף פיקוד צפון. גלנט לא היסס אז למתוח ביקורת על שני אירועים בתקופתו של אשכנזי: הנסיגה המבוהלת מלבנון, וחטיפת שלושת החיילים בהר-דב. גלנט לא התקשה לסחוף גם את שרון בביקורת על אירועים אלו. שרון תמיד ביקר את הנסיגה מלבנון ואת חטיפת החיילים, שאותה נאלץ לפתור בעיסקה עם חיזבאללה במהלך הקדנציה שלו. גלנט, אומר הגורם הביטחוני, לא היסס לטעון גם כי מחדלי פיקוד הצפון במלחמת לבנון השניה מגיעים לימים של אשכנזי כאלוף הפיקוד. "זה לא הכל אודי אדם", היה אומר. היה זה עזר ויצמן המנוח, עוד בימים ששימש כאלוף פיקוד, שאמר שאין הבדל בין הצבא והפוליטיקה בכל הקשור למאבקים אישיים, רק שבצבא זה עם צנזורה, ובפוליטיקה בלי. זה היה נכון לפני 40 שנה (מי ידע אז, מחוץ לבעלי סוד, על מאבקי הכוח העזים בין ויצמן לרמטכ"ל רבין, או בינו לסגן הרמטכ"ל חיים בר-לב?). היום גם על המאבקים בתוך המטכ"ל אין צנזורה. מה יהיה עכשיו ביחסים בין השניים? אשכנזי, אחרי הכל, הוא הרמטכ"ל, והצבא איננו גוף דמוקרטי אלא הירארכי קיצוני. תת-אלוף חייב למלא פקודות של אלוף. אלוף חייב למלא פקודות של רב-אלוף. גם אם בעוד כמה חודשים יהיה הוא עצמו רב-אלוף.
("בשבע", גיליון 407, 26.08.2010)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&cat=875&loc=11

מי אתה, אלוף משנה עופר וינטר?\ מאת ישי הולנדר

אלוף־משנה עופר וינטר, מח"ט גבעתי, הוא המומחה מספר אחת של צה"ל ללחימה ברצועה. במטכ"ל 
פחות התרגשו מהאיגרת האמונית שלו ללוחמיו מאשר בתקשורת. הלוחמים עצמם אהבו אותה

מפקד חטיבת גבעתי, אל"מ עופר וינטר, כבר הבטיח לעצמו מקום של כבוד בדברי ימי מבצע 'צוק איתן'. איגרת הקרב שלו לחייליו הפרוסים בפאתי הרצועה הכתה גלים הרבה מעבר למרחב החטיבתי. היא הייתה אמונית מדי לטעמם של אניני טעם בכירים, הוכחה לכאורה לעלייתם של חובשי כיפה בסולם הפיקוד. תחת הכותרת "דף מפקד לקרב: מבצע 'צוק איתן'" כתב וינטר כי זכות גדולה נפלה בחלקו לפקד ולשרת בחטיבת גבעתי בעת הזו. "ההיסטוריה בחרה בנו להיות בחוד החנית של הלחימה באויב הטרוריסטי 'העזתי', אשר מחרף, מנאץ ומגדף א־לוהי מערכות ישראל. נערכנו והתכוננו לעת הזו, ואנו מקבלים על עצמנו את המשימה מתוך שליחות וענווה גמורה, ומתוך כך שאנו מוכנים להסתכן ולמסור את נפשנו כדי להגן על משפחותינו, על עמנו ועל מולדתנו". מפקד גבעתי כתב לחייליו כי הוא סומך עליהם "שיפעלו ברוח לוחמים ישראלים ההולכים חלוצים לפני המחנה. אני נושא את עיניי לשמים וקורא עמכם 'שמע ישראל, השם א־לוהינו השם אחד'. השם א־לוהי ישראל, היה נא מצליח דרכינו אשר אנו הולכים ועומדים להילחם למען עמך ישראל נגד אויב המנאץ שמך. בשם לוחמי צה"ל ובפרט לוחמי החטיבה והמפקדים, עשה ויתקיים בנו מקרא שכתוב 'כי השם א־לוהיכם, ההולך עמכם להילחם לכם עם אויביכם, להושיע אתכם' ונאמר אמן. יחד, ורק יחד, ננצח". הלוחמים של וינטר אהבו את האיגרת. במחנה מטכ"ל הגיבו עליה בשוויון נפש. צמרת צה"ל החילונית הסתגלה כבר לתופעת המפקדים הדתיים הבכירים שמתבטאים אחרת מעמיתיהם החילונים, לפעמים גם נראים אחרת, אבל מפגינים כישורי פיקוד שאינם מוטלים בספק. במטכ"ל ברור שכל עוד יש לישראל אויב מר ברצועת עזה, וינטר הוא אחד המפקדים המוכשרים ביותר להתמודד איתו. הקצין הדתי הבכיר נחשב המפקד בעל הניסיון הקרבי העשיר ביותר בלחימה ברצועה.

לפני עשר שנים, במאי 2004, איבד וינטר שישה מלוחמיו באסון הנגמ"ש במחנה זייתון, שהפך לאירוע מכונן בתורת הלחימה של צה"ל ברצועה. הוא היה אז מפקד גדוד הסיור של גבעתי, והוביל את הכוח לתוך השכונה במסגרת מבצע 'פרשי הפלדה' להשמדת מחרטות לייצור קסאמים. הייתה זו פעילות שגרתית יחסית ברצועה, ואל הכוח הצטרף אז צוות של ערוץ 2. לאחר לילה של פעילות מוצלחת החלה שורת הנגמ"שים לצאת מהשכונה, כשלפתע החריד את האזור פיצוץ אדיר. וינטר הסתכל לאחור והבין שאחד הנגמ"שים מהכוח חסר. בשניות הראשונות הוא עוד קיווה שהם פשוט טעו באחת הסמטאות, אבל כשהבחין במנוע של הנגמ"ש במרכז הכביש כבר לא היה לו ספק. הוא נטל את הקשר ודיווח: "חסר לי נגמ"ש, ויש כאן חלקים פזורים". וינטר עצר את הטור, ובקור רוח יצא עם חייליו לסרוק בלב השכונה אחר גופות ההרוגים ולמנוע את ניסיונות המחבלים להתקרב לאזור. בכתבה בערוץ 2 נראה וינטר יושב בצד עם מכשיר המירס הצה"לי, אחרי שעות של לחימה, ומבקש לקבל את השמות של חייליו שאיבד. "בשטח לא נשאר מהנגמ"ש כלום", נשמע וינטר אומר. לוחמיו עזבו את המקום רק לאחר שהשלימו את מלאכת האיסוף של שרידי חבריהם לקבורה בישראל. יממה לאחר מכן, בציר 'פילדלפי' שבאזור רפיח, חדרה רקטת אר־פי־ג'י לנגמ"ש של צוות המנהרות של פיקוד הדרום שהיה עמוס בחומרי נפץ, והשמידה אותו על חמשת לוחמיו. במהלך מבצע החילוץ נהרגו שני חיילים נוספים. תמונת החיילים הסורקים את השטח בידיהם כדי להביא את חבריהם לקבורה הפכה לסמל של המבצע ההוא. למחרת הגיע וינטר משדה הקרב להלוויות שישה מלוחמיו. באחת מהן הוא הבחין במוישה הורביץ מנוב, אב שכול שאיבד כמה חודשים קודם לכן את בנו סמ"ר אילון יעקב, לוחם גדוד הסיור של גבעתי, בתאונת אימונים בצפון. וינטר חיבק אותו וביקש ממנו להצטרף אליו למסע ההלוויות. "היינו אז טריים בנושא השכול, ועופר ליווה אותנו מקרוב", שחזר השבוע הורביץ, "באותו יום פשוט הצטרפנו אליו, עברנו איתו מהלוויה להלוויה, ובכל מקום הוא נשא הספד. מאז הפכנו כמעט למשפחה. לו הייתי היום בגיל גיוס, זה אחד המפקדים שהייתי הולך אחריהם בעיניים עצומות. אני מכיר כמה מפקדים בגבעתי שהיו חיילים שלו, ואני רואה אותם היום ומבחין בטביעת האצבע שלו כמפקד ומחנך, המגדל את דור העתיד של המפקדים". כמה חודשים לאחר התקרית סיפר וינטר בראיון לאתר nrg ש"זה היה קשה, אבל לא נשברנו. התחזקנו. הקשר עם המשפחות השכולות עזר לנו מאוד. המוטו שלי אומר שאנחנו מבצעים כל משימה. אחרי זייתון הכרנו את העוצמה של להיות ביחד. מדובר באנרגיות שלא ניתן להסביר".

טקס מאולתר בשטח

חודש מוקדם יותר, באפריל 2004, זכה וינטר לציון לשבח מאלוף פיקוד הדרום. הטקס התעכב כי וינטר היה באותה שעה בפעילות מבצעית בבית־להיה. יחד עם אלוף הפיקוד דאז, דן הראל, החליט מפקד אוגדת עזה תא"ל שמואל זכאי לקיים בשטח את טקס הענקת העיטור. אל אזור הלחימה בין ניסנית לאלי־סיני הובאו דגלי ישראל וגבעתי ובמה מאולתרת, ווינטר קיבל את הצל"ש כשלוחמיו עדיין עוטים את אפודי הקרב מהמבצע. "הייתי בלבנון, אבל עזה של היום היא מקום קשה ללחימה. העוצמה והאינטנסיביות של האירועים גבוהה מאוד", סיפר אז. ראש מטה פיקוד דרום באותם ימים, תא"ל (במיל') צביקה פוגל, נזכר השבוע שכבר אז הבחין בתכונותיו המיוחדות של וינטר. "הוא היה בחור צעיר, אבל כבר אז נהניתי לראות אותו ואהבתי לעבוד איתו. הוא אמיץ וחושב – ואלה לא תכונות ברורות אצל כל מפקד. הוא אדם שמאוד מחובר לפקודיו, וכשם שהם מרגישים מחויבות כלפיו כך הוא הרגיש מחויבות כלפיהם".

וינטר (43) מתגורר כיום ביישוב בצפון, הוא אב לשמונה, ובקרוב כבר צפוי להפוך לסבא. הוא גדל בקריית־אתא, הבכור מבין ארבעה ילדים. את סיפורי מורשת הקרב ספג מאביו דוד (דוצו), שבמהלך מלחמת יום הכיפורים לחם בגדוד 113 של השריון משני צדי תעלת סואץ במשך 19 ימים ברציפות. מגדוד הטנקים המקורי נותרו בסיומה של המלחמה רק שבעה אנשים. אלוף יצחק בריק, שהיה אז מפקד פלוגה בגדוד ולימים הפך למפקד המכללות הצבאיות וכיום נציב קבילות החיילים, מרבה לדבר עליו בהרצאות לפני חניכי פיקוד ומטה. כבר מצעירותו התווה לעצמו עופר וינטר מסלול צבאי. הוא החל אותו בפנימייה הצבאית־תורנית באור־עציון. רבו דאז, חיים דרוקמן, סיפר השבוע על נער רציני מאוד, ערכי וצנוע: "זכורה לי הצניעות ודרך הארץ שלו כבר כנער. הייתה בו רצינות וערכיות, הוא בן אדם". משם המשיך וינטר למחזור ב' במכינת 'בני דוד' שבעלי והתגייס לסיירת מטכ"ל, מחזור אחרי צעיר דתי ואלמוני באותם ימים בשם נפתלי בנט. ב'יחידה' הוא פגש את טל רוסו, שהיה באותה עת סגן מפקד הסיירת. לאחר שרוסו מונה למפקד יחידת מגלן, הוא לקח איתו את הקצינים הצעירים וינטר ובנט. לאחר מכן החליף וינטר את הכומתה האדומה בסגולה ועבר לחטיבת גבעתי כמפקד פלוגה בגדוד צבר, ומשם המשיך לפיקוד על סיירת גבעתי. לאחר מכן שימש מפקד גדוד הסיור, כשהוא מוביל פעם אחר פעם את חייליו בסמטאות עזה. ערב ההתנתקות נשלח לכהן כנציג צה"ל בצבא ארה"ב, ולאחר חזרתו מחו"ל מונה למפקד יחידת דובדבן. בתקופת שירותו זכתה היחידה בפרס הרמטכ"ל ליחידות מצטיינות על פעילות מבצעית. במהלך מבצע 'עופרת יצוקה' הייתה דובדבן אמורה להישאר בפעילות סדירה ביהודה ושומרון, אך וינטר לא ויתר. הוא התייצב בפני אלוף פיקוד הדרום וביקש ממנו להצטרף עם היחידה ללחימה בעזה. רס"ל תמיר אלדר היה באותם ימים פרמדיק בדובדבן. "היינו יושבים לפני הפעילות על תוכניות המבצע. לעופר היה רוגע ושקט מבצעי שהשרה לחיילים ביטחון שהוא יודע מה הוא עושה. אני זוכר שישבנו בתוך מוסך בעזה ב'עופרת יצוקה' במהלך הפוגה קצרה מהלחימה. אחד הלוחמים קרא תפילה לפני יציאה לקרב, וזה חיבר את כולנו ונתן לנו כוח, חיילים דתיים ולא דתיים. אני זוכר את זה כרגע עוצמתי. מיד לאחר מכן חזרנו ללחימה. מסביב רועמות פצצות מרגמה ויריות, ואנחנו שומעים את וינטר בקשר נותן הוראות ברורות בדיוק מה הוא רוצה שייעשה. מול כל הרעש הוא יודע בדיוק מה המטרה, ולשם הוא חותר".

לאחר שסיים את השירות בדובדבן עבר וינטר לפקד על יחידת צנחני מילואים, ובהמשך היה למפקד החטיבה הצפונית בעזה. לפני כשנה השלים את שרשרת הפיקוד בחטיבה הסגולה כשמונה למח"ט גבעתי. הקשר המיוחד עם הלוחמים חזר לא אחת בשיחותינו עמם. הם סיפרו על מפקד קשוח שלא מוותר להם, אבל גם לא מוותר לעצמו. לפני כשלושה חודשים כבש את המקום הראשון באליפות צה"ל בכושר קרבי. בתום תחרות בין שדרת הפיקוד הבכירה של הצבא שכללה שורת אתגרים פיזיים הוכתר אל"מ וינטר כ"קצין הכי קרבי בצה"ל". "שים לב, הוא תמיד היה מספר 1, תמיד הגיע לקודקוד", מספר אחד מלוחמיו. "בכל יחידה הוא הגיע לפסגה, בזכות העוצמות שלו". בכיר ישראלי הבקי היטב בנבכי מערכת הביטחון קבע השבוע נחרצות שווינטר נחשב מפקד השדה הטוב ביותר בצה"ל. "המומחיות שלו היא ניצחון על האויב. הוא גרוע בפוליטיקה ולא טוב במצגות פאוור־פוינט. הוא טוב בלנצח".

לא מלחמת דת

הדף הקרבי שווינטר שלח ללוחמיו עם פתיחת מבצע 'צוק איתן' הופץ ברשתות החברתיות ועבר מאחד לשני בוואטסאפ, ומיד משך אליו אש. אחד המבקרים החריפים של המהלך של וינטר הוא פרופ' אבי שגיא מאוניברסיטת בר־אילן וממכון הרטמן, ממחברי מסמך 'רוח צה"ל', שהחליף את הקוד האתי של צבא ההגנה לישראל. "התקלה העמוקה ביותר של המסמך שכתב וינטר ושמחייבת טיפול יסודי היא אי ההבנה שלו שהוא נמצא בתפקידו כשליח וכנציג של מדינת ישראל - ולא כשליח ציבור לפני הקדוש ברוך הוא. וינטר לא מזהה את מקור הסמכות שלו, מכיוון שהריבון שלו איננו מדינת ישראל אלא א־לוהי ישראל. השאלה שאני מתחבט בה היא אם הוא מבין בטעות שמערך הערכים שלפיהם הוא פועל זהה לאלה של מדינת ישראל, או שמא הוא כפוף בכלל למערכת אחרים אחרת – דתית, רבנית או כל מערכת אחרת שאיננה מערכת אחרת של מדינת ישראל". לדברי פרופ' שגיא, "כשעופר וינטר כתב את הטקסט הזה, הוא לא כתב את זה כקצין בצה"ל אלא מהמקום האישי או הדתי של חייו. בעיניי זה הופך את הבעיה לכפולה: את מסמך 'רוח צה"ל' הוא בוודאי לא הפנים -שכן המסמך מדגיש את העובדה שמקור הסמכות הבלעדי שלו כפוף צה״ל הוא מדינת ישראל, ואינני יודע אם הוא הפנים את ערכיה של מדינת ישראל. זאת משום שמפקדי צה"ל וחייליו הם קודם כול בני אדם ואזרחים במדינה, ורק אחר כך לוחמים. ולפיכך הערכים המשותפים לכולם, לכל חיילי צה״ל, הם ערכיה של המדינה ולא הערכים הדתיים של וינטר עצמו. למדינה וגם לי יש בעיה גדולה עם מי שמתבלבל בכך".

תא"ל (במיל') צביקה פוגל לא מסכים עם דבריו של פרופ' שגיא. "עופר וינטר הגיע לאן שהגיע בזכות העובדה שהוא איש מאוד מיוחד. לא מגיעים להיות מפקד חטיבת גבעתי רק בגלל שיש לך תעודת זהות וכרטיס עבודה. מגיעים לזה בזכות מה שאתה, וחלק מהדברים שיש לעופר וינטר ושאולי לא מוצאים חן בעיני האחרים הם העובדה שהוא לא רק מאמין בזכות קיומה של מדינת ישראל ובשירות הצבאי אלא גם באל. וינטר בחר בדרך שהוא חשב שתשפיע בצורה הטובה ביותר על המחויבות של האנשים למשימות. אני בטוח שהוא לא עשה את זה מתוך נקודת מבט משיחית אלא כחלק מהנושאים שהוא מדבר עליהם בחיי היומיום. אני בטוח שחלק גדול מהמפקדים ומהפקודים שלו לא ראו את זה כמו שרואים את זה כל מיני מחרחרי מדנים מיותרים". לדברים של פוגל מצטרף הרב הצבאי הראשי לשעבר, תת־אלוף (במיל') הרב אביחי רונצקי, שהיה השבוע בשטחי כינוס סמוך לרצועת עזה. "מפקד שיוצא לקרב מחויב להביע בכתב ובעל פה את מה שבוער בתוכו, את האמת שבוערת בתוכו", אומר הרב רונצקי. "הוא חשב שהדברים שהוא אומר יוסיפו לרוח הלחימה של הפקודים שלו. אפשר לחשוב שהוא כתב איזו משנה אנרכיסטית, אבל הוא פשוט ביטא בכתב את התחושות שלו, המחוברות למסורת היהודית. הוא ציטט קטעים שאני אמרתי אותם כמה פעמים לפני מבצע 'עופרת יצוקה', רגע לפני הכניסה הקרקעית, יחד עם הלוחמים". לדברי הרב רונצקי, "בימים ובשעות כאלה אנשים מתחברים למסורת, לתנ"ך ולאמונה היהודית. אז מה הבעיה? הוא התייחס לזה בעוצמות שיש בו. אף אחד לא מדבר פה על מלחמת דת, כפי שניסו לעוות את הדברים שבמכתב. מי שמסתובב בשטח מבין בצורה פשוטה שאנשים מצפים ללשון כזו, לגישה כזו. הלוחמים צריכים לדעת שהמקורות שלהם הם האמונה היהודית, החוסן היהודי, המורשת. זה לא נובע מעניין דתי אלא מתוך חיבור היסטורי שנותן להם חוסן ליציאה לקרב". ברקע הסערה הציבורית התקשר השבוע מוישה הורביץ לווינטר וחיזק אותו. בעמוד הפייסבוק שלו הוא שיתף את מכתבו והוסיף: "יישר כוח, עופר. רק בכוח האמונה ננצח. עלה והצלח, יקירי. משה הורביץ, אב שכול". ("nrg", פורסם ב- 18.07.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/203055

גולני שלו\ מאת אהרל'ה ויסברג

"אני חוזר לחיים הרגילים שלי", דיווח בטלפון מח"ט גולני, אל"מ רסאן עליאן, לאביו נאיף, ומיהר מבית החולים לחיילי החטיבה בלב הרצועה · חבריו ופקודיו לשעבר לא הופתעו כשהיה הראשון להיפגע בסג'עייה, וידעו מראש שינסה לברוח בחזרה לשדה הקרב · סיפורו של האיש שהפך

המונים פקדו השבוע את מחלקת העיניים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. שרים בממשלה, אלופים בצה"ל, חיילים ואזרחים - כולם ביקשו לבקר את מפקד חטיבת גולני, אל"מ רסאן עליאן, שנפצע בתחילת השבוע בעזה. אפילו נשיא המדינה היוצא טילפן אליו במיוחד. אבל אורחת אחת ריגשה את המח"ט יותר מכל אחד אחר. ילדה כבת חמש, תושבת באר שבע, שנמצאת עכשיו בחופש הגדול. במקום לעקוב אחר כל צעד של חבורת גאליס או להעריץ את יובל המבולבל, יש לה מודל אחר לחיקוי. אביה לקח אותה לראות מקרוב את אל"מ עליאן, והילדה הנרגשת העניקה לו במתנה את שקית ההפתעות שלה, שבתוכה תפוח, אגוזים וענבים. המח"ט הנרגש הסיר לרגע את מעטה הקשיחות ונישק אותה. לכל מלחמה יש את הרגעים המכוננים שלה ואת האנשים שייצרבו לעד בזיכרון הקולקטיבי כסמלים שמזוהים עימה. אל"מ עליאן יהיה אחד מהרגעים שייזכרו ממבצע צוק איתן. למזלו, בניגוד לאחרים, הוא נשאר בחיים כדי לראות את זה קורה. בלילה שבין מוצאי שבת ליום ראשון הוביל עליאן את כוחות גולני ללחימה בשכונת סג'עייה שבמזרח הרצועה. "היה שם קרב קשה", סיפר בבית החולים. "חטפתי פצצת RPG שעברה כמה סנטימטרים מעל לראש שלי, אבל הכל בסדר, זה רק כמה שריטות". הוא פונה במסוק כשהוא פצוע באורח קל עד בינוני, עם רסיסים שחדרו סמוך לעינו, אבל לא פגעו בראייתו. "אולי השריטות האלה יתקנו כמה שריטות אחרות שיש לי בראש", צחק. ביום ראשון בבוקר שהה אביו הגמלאי של רסאן, נאיף עליאן, בביתו שבשפרעם, כשמכשיר הטלפון הסלולרי שלו צילצל ועל הצג הופיע מספרו של הבן. הוא נלחץ. "רסאן התקשר אלי לפני הכניסה לרצועה, וידעתי שהסלולרי שלו לא איתו. הלב שלי התחיל לדפוק ומיהרתי לענות, אבל עוד לפני שהספקתי להגיד משהו, הוא כבר אמר מהר, 'אבא, נפצעתי, אני מרגיש טוב, אני בבית חולים'". נאיף מיהר לבאר שבע, ושני אחיו הצעירים של רסאן - בסאם ומג'יד - נסעו בעקבותיו. שניהם קצינים בצה"ל: בסאם קצין מטה באוגדת הבשן, ומג'יד אחראי הלוגיסטיקה בעוצבת החרמון. האח הגדול, אחסאן, עובד כעורך דין בעיריית שפרעם מאז השתחרר מצה"ל. 48 שעות היה המח"ט מאושפז, וכל מה שעניין אותו היה לצאת כבר מבית החולים ולחזור ללחימה בשטח. הוא שכב במיטה לבוש מדי ב', והיה צמוד כל הזמן לטלפון הסלולרי, שוחח עם מפקדי הגדודים שלו שנמצאים בעזה והתעדכן בהישגים המבצעיים וגם במצב הנפגעים. שני אחיו הקצינים נשארו צמודים למיטתו לאורך כל שעות היממה. אולי חששו להשאיר אותו לבד, שמא יברח מבית החולים וימהר בחזרה לרצועה. המשפחה כבר היתה בסרט הזה בשנת 2006, כשבסאם, אז מפקד גדוד רותם בגבעתי, נפצע במלחמת לבנון השנייה ואושפז למשך ארבעה ימים. "רסאן בא לבקר אותי בשבת ולסייע לי מניסיונו האישי", סיפר בסאם בזמנו לאתר צה"ל. "אין כמו אח בעניין כזה, איתו הפתיחות תמיד גדולה יותר מאשר עם כל אחד אחר".
גם ביום שלישי בצהריים, כשסוף סוף קיבל את טופס השחרור המיוחל, רסאן לא היסס. הוא עבר בין פצועי החטיבה במחלקות השונות בבית החולים, ולא חשב אפילו לעבור בבית לפני שעטה על עצמו את האפוד ונכנס בחזרה לעזה. שעה קלה מאוחר יותר, הרבה לפני רדת החשיכה, הוא כבר עבר בין הלוחמים במפקדה המאולתרת, התחבק איתם וקיבל סקירה מפורטת על הנעשה בשטח ממחליפו הזמני, אל"מ דוד זיני, כשכתמי הפציעה ושטפי הדם עדיין על ראשו. "אני חוזר לפקד על החטיבה", הסביר המח"ט בדרכו מבית החולים. "עברתי בין הלוחמים הפצועים, ואם היה לי אוטובוס, הם היו עומדים בתור כדי שאעמיס אותם חזרה. הרוח בגולני איתנה וחזקה. אני נכנס לעזה, גם אם אצטרך לעשות את זה ברגל. החטיבה ממשיכה במשימתה העיקרית לחשוף מנהרות ולהשמיד כמה שיותר מחבלים. הרגנו המון מחבלים, וזה מה שצריך". בסיום דבריו, לא שכח להתנצל בפני המשפחות השכולות בשבוע הקשה שעבר על החטיבה. "אני רוצה לשלוח חיבוק גדול למשפחות השכולות, לא הצלחתי להגיע אליהן בגלל הפציעה, אבל אעשה זאת". רגע לפני שחבר לחייליו, טילפן רסאן לאביו. "אני משתחרר מבית החולים וחוזר לחיים הרגילים שלי", אמר לו.

משחקי רוגטקות בשפרעם

אל"מ רסאן עליאן, בן 42, עשה בחודש שעבר היסטוריה כשהפך למח"ט הדרוזי הראשון של גולני. הוא גדל בשפרעם, שלישי בין ארבעה אחים ושתי אחיות. אשתו, שירין, היא מורה לעברית בבית ספר בעיר, ויש להם שלושה ילדים - בני 10, 6 ו־4. רק לבן הבכור הסבירה שירין מה בדיוק קרה לאבא, ובשבוע האחרון הם מתגוררים אצל סבא וסבתא. שני האחים הצעירים של רסאן משרתים כיום כקצינים. גם לאחר שהתחתנו, נשארו בני המשפחה לגור בשפרעם, ורק כמה עשרות מטרים מפרידים בין בתיהם בשכונת אבו זייד. רסאן היה תלמיד שקדן, מעיד אביו, ובשעות הפנאי היה פעיל בתנועת הצופים הדרוזים. "גם בחופש הגדול הוא לא היה מסכים לנוח, רק רצה ללכת לעבוד". הוא נחשב לכדורגלן מחונן, ועד היום אינו מוותר על הזדמנות לשחק עם חברים. אבל היה ברור לו שילך על קריירה צבאית. בילדותם, נהגו האחים לשחק בעיר עם רוגטקות, ולדמות משחקי מלחמה עם החברים בשכונה. "היינו משחקים בצבא כלשהו מול צבא אחר", סיפר בסאם. "אף אחד לא היה יכול להיקרא צה"ל, כי האחרים לא הסכימו אף פעם להיות צבא האויב". למשפחת עליאן מורשת עמוקה בתולדות צה"ל. סבו של רסאן, חוסיין, סייע לכוחות ההגנה לפני הקמת המדינה, ובשנות החמישים היה אחד מחמשת השייח'ים שחתמו על אמנת שירות החובה של הדרוזים בצה"ל. לימים היה שופט בישראל. ב־1957 שכל את בנו סלים, שנפל בעת שירותו הצבאי. רסאן התגייס לגולני ב־1990 ועבר את כל שרשרת התפקידים בשורות החטיבה. הוא לחם ביהודה ושומרון, בלבנון ובעזה, היה מפקד כיתה, מפקד מחלקה ומפקד פלוגה בגדוד 12. כשארז גרשטיין ז"ל היה מח"ט גולני, שימש רסאן קצין המבצעים של החטיבה. גרשטיין נהרג בדרום לבנון ב־1999. בעת מבצע "חומת מגן" ביהודה ושומרון, ב־2002, שימש רסאן עליאן סגן מפקד יחידת אגוז, ובהמשך פיקד על חטיבת המילואים אלכסנדרוני ועל החטיבה המרחבית מנשה, החולשת על גיזרת ג'נין. במלחמת לבנון השנייה שימש סגן מפקד חטיבת גולני, ובכניסה הקרקעית הקודמת של צה"ל לעזה, במבצע עופרת יצוקה, פיקד על גדוד הסיור של גולני. לפני שמונה למח"ט, היה סגן מפקד אוגדת הגולן. במציאות המוזרה של המזרח התיכון, נתקלו האחים לבית עליאן זה בזה בזירות המבצעיות לא פעם, בעיקר כשרסאן ובסאם פיקדו במקביל על גדודים בגולני ובגבעתי. "מוזר לפגוש את אחי בצבא כששנינו בתפקיד", סיפר בסאם. "אם אנחנו מדברים בטלפון המוצפן, סימן שזה בענייני עבודה. בתקופה שרסאן היה בעזה, אני הייתי בחברון, וקיבלתי ממנו עדכונים על מה שנעשה בגיזרה. בבית אנחנו מעבירים דאחקות וחוויות, אבל גם מפיקים יחד לקחים מקצועיים. בסוף אנחנו תמיד מגיעים לוויכוח איזו חטיבה טובה יותר - גולני או גבעתי". "אני זוכר את עצמי כילד, מאזין לאחיי, רסאן הגולנצ'יק ובסאם מגבעתי, בזמן שהם מתווכחים ביניהם בצחוק מי החטיבה הטובה מבין השתיים", סיפר מג'יד לאתר צה"ל במסגרת כתבה לכבוד יום המשפחה. מג'יד התגייס לגדוד חרב של גבעתי ואחר כך מצא את עצמו מתקדם בסולם הדרגות תחת הכומתה הסגולה. בשלב מסוים היו שני אחיו המפקדים שלו: בסאם פיקד עליו כששימש סמח"ט גבעתי, ורסאן פיקד עליו ברמת הגולן. "הם אף פעם לא התייחסו אלי באופן שונה. זה מה שאני אוהב בהם", אמר מג'יד. "בגבעתי, כולם קראו לו בסאם, ורק אני קראתי לו הסמח"ט, שלא יחשבו שיש לי פריבילגיה כלשהי. בשבוע הראשון שלי בתפקיד הוא היה צריך לשלול לי את רישיון הנהיגה על עבירת מהירות. כך הוא הראה לכולם שאין בינינו סנטימנטים. אפילו היה לכך יתרון, כי בגלל שאנחנו חולקים חניה בבית, הוא היה יכול לפקח עלי מקרוב".

לכבוש כפר דרוזי?

המינוי למח"ט הדרוזי הראשון של החטיבה החומה היה סגירת מעגל מבחינתו של רסאן. ב־1996, כשהיה מפקד צעיר, הוא שירת תחת סא"ל עמיר עאמר חוסיין, מפקד גדוד 12, שסומן כמועמד עתידי לפיקוד על החטיבה. אלא שחוסיין נהרג בתקרית בגבול לבנון, ועליאן היה מהראשונים להושיט לו עזרה בשטח. עכשיו הוא עושה את ההיסטוריה במקומו. "כשהתגייסתי רציתי גולני, רק גולני", סיפר רסאן בראיון ל"ישראל היום" לפני שלוש שנים. "ידעתי שזו חטיבה מפוארת עם מורשת קרבית מרשימה, ורציתי להכיר תרבות חדשה, להתמודד עם הצבא כפי שהוא. באותה תקופה זה כבר לא היה מאוד חריג שדרוזי מתגייס לגולני, היו שם כמה דרוזים, אבל אני הייתי הדרוזי היחיד בפלוגה, והיה מאתגר להכיר מקרוב את התרבות החדשה. "הייתי חייל ומפקד טוב, אבל לא יותר ממי שהיה סביבי. לא הרגשתי שונה בגלל שאני דרוזי, אבל יכול להיות שבתת־מודע, היה משהו שגרם לי להרגיש שאני צריך להוכיח את עצמי יותר. הרגשתי ככה עד שהגעתי לתפקיד מג"ד". בעת כניסת כוחות גולני לעזה, לפני פחות משבוע, פנה אליהם המח"ט בקשר ואמר: "חטיבת גולני, כאן קודקוד. היום מוצאי שבת, עם ישראל כולו מאחורינו ונושא עיניו לחטיבת גולני, בציפייה שנפגע בחמאס. אני בטוח שגולני תדע לעמוד במשימה. צאו להתקפה, התקפה, סוף". שעות ספורות אחר כך איבדה החטיבה 13 מלוחמיה, ועליאן עצמו נפצע. רבים התרגשו לשמוע את הקצין הדרוזי הבכיר מדבר בגאווה על עם ישראל. מבחינתו של רסאן, ומבחינת חייליו, זה ברור מאליו, אבל לא תמיד זה היה כך. "חיילים לא יודעים ברמה הכי בסיסית מה זה דרוזי, לא מכירים את הרגישויות של הדרוזים, את התרבות השונה", הסביר עליאן באותו ראיון. "למשל, כשמקללים את המשפחה של חייל דרוזי, הוא לוקח את זה קשה מאוד. מי שמקלל לא עושה את זה בכוונה, כי ככה מדברים, אבל זה יוצר סיטואציה לא פשוטה לדרוזי". ויש גם מאפיין נוסף לחיבור החזק בין הדרוזים לצה"ל. במהלך השבוע הותקפו חיילים מהעדה ברשתות החברתיות וספגו איומים מאזרחים ערבים. שמו של עליאן הוזכר שוב ושוב על ידי המגדפים. "כשהיו לי חיילים דרוזים, רציתי לשמור עליהם", סיפר עליאן ב־2011. "לא כדי לתת להם עדיפות, אלא כדי לעזור להם להתמודד עם הקשיים. לצערי, ההיכרות של חלק מהמפקדים בצבא עם המסורת הדרוזית מועטה. היום, מי שלא הולך לצבא נחשב חריג. הצבא נותן לדרוזים להשתלב בחברה הישראלית, להגיע רחוק. אנשים מרגישים שזה המקום שבו הם יכולים לפרוץ. הלוואי ששאר הגופים במדינה היו מתנהגים כמו הצבא. אם המדינה היתה מתנהלת כמו הצבא, היינו היום במקום אחר לגמרי". כשנשאל מה יקרה אם יידרש לכבוש בעתיד כפר דרוזי בסוריה או בדרום לבנון, אמר עליאן: "אני אשקר אם אגיד שאני לא חושב על זה. אני מקווה שלא אגיע למצב שבו ידרשו ממני לכבוש כפר דרוזי. אבל אני בצבא, ובכל מקרה אעשה מה שיידרש ממני. מלחמה זו מלחמה, ואם החלטתי להגן על מדינת ישראל, אני אעשה מה שצריך". "רסאן הוא ציוני גדול, איש חינוך, חלק מעם ישראל", אומר רס"ן (מיל') עמיצור איתם, ששירת תחת עליאן בשלל תפקידים לאורך השנים. "לא סתם חלק, אלא אחד ממובילי ומוקירי האומה. אם הוא ניפץ דעות קדומות, זה רק מחוץ לצבא". תא"ל (מיל') גיורא ענבר, לשעבר מפקד גדוד 51 בגולני, מח"ט גבעתי ומפקד יחידת הקישור ללבנון, פגש את עליאן רק לפני שלושה שבועות, באירוע שהתקיים בשלומי לרגל השקת ספר על הגדוד שעליו פיקד. "הכרתי אותו כאזרח, עוד בימים שהוא היה סגן מפקד אגוז, והבת שלי שירתה אצלו כמד"סית. באירוע האחרון ישבנו יחד, דיברנו, ולא הצלחתי להשתחרר מהרושם העצום שהוא השאיר עלי. אחר כך, בבית, אמרתי לאשתי שהשיחה איתו עשתה לי את היום. הוא ממש היה אז בתחילת התפקיד, וזה היה מרתק לצפות בו, במנהיגות שלו, בטאץ' שיש לו, בצורה שהוא דיבר עם כל המג"דים על מורשת הקרב של 51". רס"ל (מיל') אבי נגר היה הנהג בחבורת הפיקוד הקדמית של עליאן כשזה שירת כסגן מפקד גדוד 13, בשנת 2002. "שירתנו אז בהר דב שבגבול הצפון, ועברנו חורף קשה ואינטנסיבי. מזג האוויר היה מושלג וסוער, וספגנו המון תקיפות, פצמ"רים, טילים, היה גם ניסיון חדירה למוצב גלדיולה. היתה המון תעסוקה, והעברנו יחד הרבה לילות ארוכים בהאמר, בשיירות, בין המוצבים. "לא התייחסנו לרסאן אחרת מכל אחד אחר. להפך, היה לנו יותר קל להתחבר אליו, כי היה בו הומור, חברמן כזה. הוא לא הרים את האף, דיבר תמיד בגובה העיניים, לא היתה בו שום התנשאות, והוא ידע גם לתת בראש כשצריך. כשהשתחררתי מהצבא, הוא בדיוק חגג עלייה בדרגה, אז נסענו אליו הביתה, והוא סחב סיר ענק עם אורז ובשר, שאמא שלו הכינה לכבוד החיילים". נגר לא שמר על קשר עם עליאן, אבל לפני כמה חודשים, כשקרא בעיתון על קידומו של המפקד לשעבר, הרגיש נגר שהוא חייב לדבר איתו. "השגתי את הטלפון שלו, איחלתי לו הצלחה. הוא זכר אותי, התעניין מה קורה איתי ועם החבר'ה מהחפ"ק, ואמר: 'איזו תקופה היתה לנו יחד! אני לא מאמין שעברו 12 שנה'. זה האיש".

"בדיוק כמו כל אחד אחר"

אף אחד מבני משפחתו, חבריו ופקודיו לשעבר של עליאן לא הופתע לשמוע שנפצע השבוע. הם צחקו כששמעו על איומיו החוזרים ונשנים לשוב לשדה הקרב גם אם לא ישוחרר על ידי הרופאים. "הייתי מופתע אם הוא לא היה אומר את זה", צוחק נגר. "הוא לא רואה בעיניים, אחד שתמיד ייצא ראשון לקרב", אומר עמיצור איתם. "זה מבחן גדול ללכידות של החטיבה ולמנהיגות של מי שנשאר בשטח. מפקד טוב ניכר בזה שהיחידה מתפקדת גם כשהוא נעדר, אבל אני בטוח שההצטרפות המחודשת של רסאן לחטיבה, אחרי הפגיעות שספגה, הכניסה המון רוח לחימה בחיילים, נתנה להם מוטיבציה וחוסן. החזרה שלו מסמלת את הרוח של גולני. הוא לא אחד שישכב במיטה בזמן שהחבר'ה שלו נלחמים". אביו של עמיצור, השר לשעבר תא"ל (מיל') אפי איתם, בעצמו מג"ד בגולני ומח"ט גבעתי בעבר, כבר נקלע לסיטואציה דומה במלחמת יום הכיפורים, כשהיה מפקד מחלקה צעיר בגולני: בקרב על החרמון נפצע מפקד החטיבה דאז, אל"מ אמיר דרורי ז"ל, באורח קשה, וגם הוא חזר אחר כך לפקד על חייליו. "כשזה קרה אצלנו, היו כמה דקות של לחץ, של חוסר בהירות, אבל הלוחמים נמצאים בקרב, וממשיכים להילחם על החיים שלהם", משחזר אפי איתם. "אין מה לעשות, "דברים כאלה קורים. גם בעופרת יצוקה נפצע מח"ט גולני, אבי פלד, והוא סירב להתפנות. זאת חטיבה שיודעת לשקם את שרשרת הפיקוד תוך כדי תנועה. רסאן עצמו הוא אדם ערכי רהוט, נפגשנו המון פעמים וערכנו המון שיחות. אני רק מקווה שהמצב שלו באמת טוב, ושהוא יכול להילחם בלי לקחת סיכון מיותר". במשפחת עליאן מציגים חזית אחידה מאחורי רסאן. "אני אבא שלו, וברור שאני דואג", אומר נאיף, "אבל אני לא אתחיל לדבר על זה עכשיו. לכולנו ברור שהוא יודע מה הוא עושה, ושהוא עושה מה שהוא צריך. אני לא מופתע ממנו. זה הבן שלי, ככה הוא. אנחנו לא מתערבים בהחלטות שלו. הוא אדם אחראי, מפקד. אנחנו תומכים בכל צעד שלו. ביום שני בלילה, לפני שנסעתי הביתה, נתתי לו נשיקה גדולה ואמרתי לו שיברך אותו האל וישמור עליו".
אתה מבין שהבן שלך הפך לגיבור לאומי, לסמל של מבצע צוק איתן?
"אני מבין, ואני שמח על כך, אבל הוא לא מחזיק על הכתפיים את כל הצבא ואת כל המערכה. הוא בדיוק כמו כל אחד אחר".
ורסאן עליאן עצמו? כל העיסוק בו די מביך אותו. מבחינתו, המציאות ברורה, כפי שציטוט שלו הפך ויראלי ברשתות החברתיות. "פעולות יש בצופים, מבצעים יש בסופר. בעזה יש מלחמות", אמר ולא הוסיף. ("ישראל היום", 25.07.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2769391

"האויב מפחד": כתב וואלה! חדשות עם לוחמי הנח"ל בבית חאנון\ מאת אמיר בוחבוט

ביממה שבה ספגה חטיבת הנח"ל אבידות, התלווה אליה כתב וואלה! חדשות במהלך פעילותה בצפון הרצועה. הדי הירי נשמעו מכל עבר, אבל מבחינת הלוחמים העבודה לא הסתיימה: "לא נחזור עד שננצח"

ביום שני בבוקר חדרו עשרה מחבלים דרך מנהרה מעזה לשטח ישראל, סמוך לקיבוץ ניר עם. בין הכוחות שהוקפצו לזירה היה גם רב-סרן ניב אסף מהגדס"ר (גדוד הסיור) של חטיבת הנח"ל. המחבלים הספיקו לשגר טיל נ"ט ממנו נהרגו ארבעה חיילים, בהם גם מפקד גדוד גפן בבה"ד 1, סגן-אלוף דולב קידר. רס"ן אסף הסתער וירה מטווח קצר לעבר המחבלים, בשעה שאלה ניסו להימלט אל פיר המנהרה בדרכם חזרה לשטח הרצועה. ברגע האחרון הוא שלף רימון, השליך אותו לעבר המחבל בפתח המנהרה והרג אותו. ארבעה ימים אחר כך, בשישי בבוקר, הגיש לי אסף את השכפ"ץ ואת הקסדה, רגע לפני שנכנסתי עם מפקד חטיבת הנח"ל, אל"מ אורי גורדין, לעיירה בית חאנון. רס"ן אסף נכנס ראשון אל הנגמ"ש, מסוג "אכזרית", אחרי קריאת פקודות אחרונה לפני הפעולה. אחריו נכנסים מפקד החטיבה, מפקד הפלחי"ק (פלוגת חיל קשר), רס"ן עוז בן עמרם, ולוחם נוסף. פניו של הקצין מגדס"ר הנח"ל חתומות. הוא מרוכז בארגון השיירה, שמאבטחים אותה טנקים, מזל"ט ומסוק קרב. דיווח מועבר גם אל סוללת הארטילריה, אם יידרש סיוע בזמן היתקלות.

רגע לפני שהנסיעה מתחילה, המח"ט גורדין מחייך. "אף חי"רניק לא אוהב שאומרים לו להיכנס לקופסה. חי"ר צריך ללכת ברגל", מסביר הקצין, שאת מרבית שנותיו העביר בסיירת מטכ"ל, ולבסוף גם פיקד עליה. השיירה מתחילה בתנועה. ה"אכזרית" גומאת במהירות את הציר שקודם לכן עבר עליו דחפור, מחשש למטעני חבלה. בדרך ניתן לראות את ממדי ההרס בעיירה: בתים חרבים, מכוניות מפויחות. השריון, מסוקי הקרב וטילי הנ"ט של הנח"ל השאירו את חותמם על האזור. אין אזרחים, רק בעלי חיים משוטטים בחוץ. דקות ארוכות של חשש מירי טילי נ"ט או ממטעני חבלה נגמרות בכניסה למבנה מכותר בלוחמי נח"ל שמקבלים את פניו של המפקד בשמחה. חיוכים, חיבוקים, לחיצות ידיים. הצדעות של לוחמים. "נכנסים דרך חור בחומה, לא דרך הדלת המרכזית, מחשש למלכוד על ידי מטעני חבלה", מסביר אל"מ גורדין וכורך את ידו סביב צווארו של רס"ן (במיל') עמית בקיש, סמג"ד ב' של אחד מגדודי החטיבה. "אנחנו מחפשים מנהרות", הוא אומר. מול המצלמה שלי, הוא מבקש למסור ד"ש לאשתו ומוסיף בנחרצות: "לא נחזור עד שלא ננצח. אנחנו פה למנוע אפשרות של חדירה לישראל". קצין צעיר מאיץ בנו להיכנס אל תוך הבית הפלסטיני שעשרות לוחמים מהגדוד השתלטו עליו מחשש לירי צלפים או פצצות מרגמה. המח"ט נכנס לסלון רחב הידיים, שיושבים בו קצינים ומפקדים בפיקודו של המג"ד יוגב בר ששת. וילונות הבית והתצפיתנים אמורים לחפות על הריכוז הגדול של המפקדים במבנה. שוב הקראת פקודות ודגשים לפני המבצע של שישי בערב. המג"ד מרים בידו טאבלט, המכשיר החדש שהוטמע בקרב מפקדי השדה ואשר מסייע להם לבחון מפות ומודיעין ולשלוט בכוחות. "כניסה ללחימה, כמו תמיד – עם הרבה אש", הוא מתדרך. "אנחנו מתחילים עם הפעלה של טנקים, רתק גדודי על כמה בתים קודם כדי לדחוק את המחבלים אחורה, וכשהדבר הזה קורה – כניסה של דחפורים". הוא מבקש להזכיר ללוחמים את הסכנה הנשקפת ממחבלים שעלולים להימצא בצדי הדרך. "בקו הבתים הראשון יש תעלות לחימה ויכול להיות שהם פה", הוא אומר, ואז עובר להתייחס לסכנה נוספת. "הדבר השני זה סיפור המטענים", הוא אומר ומפנה את מבטו לאחד ממפקדי הפלוגות. "כל תנועה שלך, תסתכל על כל דבר חשוד: שקיות, פחים. אם יש בבית משהו שנראה לך חשוד, כמו מטענים, נחליף אותו. ניכנס אליו אחרי מטאדור (טיל לפריצת דלתות, א"ב) וזריקת רימונים. לא נכנסים כל הכוח: חוליה ראשונה סורקת. רק אחרי שהבית מטוהר, נכנסים. ככה נראית כל פשיטה של כוחות על אזור חדש לפני כיבוש, כשהם מלווים בכוחות מגוונים נוספים, חלקם מיוחדים, מהקרקע ומהאוויר. אחר כך, המג"ד לא שוכח לציין סכנה נוספת האורבת לפתחם של לוחמיו: חטיפה. "העבודה היא בצמדים", הוא מדגיש, "עבודה בחוליות. שאף אחד לא ייעלם לי". התדריך מסתיים והמח"ט נותן עוד דגשים, מרביתם מסווגים.

תחושת סיפוק

רק לאחר מכן הוא מתפנה ללחוץ ידיים למי שלא ראה כמה ימים, רק שמע בקשר – וגם לענות לשאלותיי.
עשית בגזרה הזו פעילות ביטחון שוטף. עכשיו, כשאתה פוגש את איום המנהרות בצד הפלסטיני, מה עובר בראש?
"זה נותן תחושת סיפוק מאוד גדולה ומראה לי כמה המבצע הזה הכרחי וחשוב. אני פה כדי שאבא ואמא בנתיב העשרה יישנו בשקט. לא חוזרים עד שלא מבצעים".
יש פצועים?
"יש מעט פצועים מירי נ"ט. סך הכול מקפידים על מיגון ולוחמים עושים הפקת לקחים".
עשרות חיילי צה"ל נהרגו. הציבור רוצה לדעת: מה אתם עושים? מהו ההישג הכי משמעותי שלכם?
"חד-משמעית, יש פה מלחמה. זה לא עוד חצי יום וזהו. חמאס הולך אחורה. נהרגים לו פעילים. מנהרות שהוא השקיע בהן שנים יורדות לטמיון. בסופו של דבר, אנחנו מנצחים". לא הרחק מהמג"ד יושב סגנו, רס"ן אלדד טהורי. למרות העייפות הניכרת בעיניו, כשאני שואל לשלומו, החיוך מרוח מצד לצד. "כשאתה מגלה פתח של מנהרה ברצועת עזה שהקצה שלה הוא בנתיב העשרה, אתה מבין שהמבצע הזה שונה מכל דבר אחר, ואם לא נעשה את זה עכשיו נשלם מחיר דמים באזרחים. ואנחנו פה כדי להגן עליהם".
שמענו רבות על אמצעי הלחימה של חמאס ועל יכולת המנהרות. איזה מחבלים אתם פוגשים?
"האויב מפחד מאתנו. אנחנו נכנסים חזק מאוד. עד עכשיו האויב נמנע מלפגוש אותנו: הצלחנו לעצור אותו, איתרנו אותו מבעוד מועד והשמדנו. השלב הבא הוא יותר ממוקד, יותר צפוף. אני מניח שאותו דבר יקרה בהמשך". הוא שיבח את המודיעין, ואמר כי "עבודה של שנים הוכיחה את עצמה, ועכשיו אנחנו נהנים מהפירות". לרעייתו ההריונית ולשלושת ילדיו ביקש למסור: "אני אוהב אתכם, מתגעגע לכולם ומבטיח לחזור הביתה".

רוצים לחזור הביתה

הדי פיצוצים רחוקים מאוד נשמעים בגזרה. נראה שמטוסי קרב מפציצים יעדים בעיר עזה. סגן יוני צרפתי, מפקד מחלקה בגדוד, מריץ בדיחות על מנות הקרב שהם אוכלים מאז החל המבצע. ואז עובר לדבר ברצינות: "ההישג שלנו? המנהרות", הוא קובע. "זו עבודה של חמש שנים של חמאס שהרסנו בשבוע".
יש מוטיבציה להישאר כאן עוד?
"כולם רוצים לחזור הביתה בסופו של דבר. זה קשה, אבל צריך להמשיך. אם אף אחד לא יחזיק את אף אחד, הכול יתמוטט. אנחנו נלחמים וממשיכים קדימה".
אתה כבר נתקלת? ירו עליך?
"לא. אבל שלושה בתים ממזרח לי קיבלו טיל נ"ט למבנה שלהם. שלושה פצועים מהגדוד, אני מכיר אותם". מפקד החטיבה גורדין עובר על התכניות, מעיר שוב הערות רוצה לראות שהכול בסדר ונבחן בקפידה. "חמאס מבין את הפעולה שלנו באופן הזה שהעוצמה הזו תנצח אותו בכל פעם שהוא ינסה להתמודד איתה", הוא אומר, ידו מונחת כל הזמן על קת הרובה. "אנחנו מפעילים הרבה עוצמה ואנחנו לא מתביישים בעוצמה שלנו. אנחנו מפעילים אותה באופן קשה כדי לפגוע בתשתית חמאס. הקם להורגך, השכם להורגו. אנחנו עושים את זה לא כי אנחנו תאבי מלחמה, אלא כי אנחנו רוצים להגן על אזרחינו. אני פה בבית חאנון כדי שהילדים בישראל לא יצטרכו להיכנס לתוך הממ"דים ולבכות מלחץ של נפילות טילים". רגע אחרי שהמח"ט מסיים לדבר, מרעיד פיצוץ עז את הבית. חוליית נ"ט שיגרה טיל לעבר יעד במרחב והותקפה על ידי כוח צה"ל. שי, התצפיתן ליד החלון, לא מרפה מהמתרחש בחוץ: "אני מתצפת על החלק המסוכן בבניין. החשש העיקרי מצלפים או חדירה מהשטח הצפוף הזה. הקיר מגן עליי מירי צלפים, גם שקי הפק"ל. יש דיבור על חטיפת חיילים תמיד. הולכים בצמד ברזל, ערניים, לכן זוג. הם לא יצליחו", הוא חורץ. רס"ן עוז, שמלווה את המח"ט, התחתן רק בחודש שעבר. הוא מאותת למח"ט שהזמן דוחק וצריך לנסוע ליעד הבא. השיירה חייבת לצאת. "אני כל הזמן עם המח"ט. בכל מקום שהוא נמצא, אני שומר עליו, לאפשר לו לשלוט בכוחות". באשר לרעייתו הטרייה, הוא מודה שכמעט לא ראה אותה, "אבל היא יודעת שאני אוהב אותה".

כמו פחדנים

צועדים החוצה ונכנסים ל"אכזרית". בזמן שהמח"ט יושב בתוך ה"קופסה", הוא מצביע על המקום שבו איתרו את המנהרות. לאחר מכן – על בית ספר של אונר"א שהפך בחופשת הקיץ לבסיס טרור שירו ממנו על כוחות צה"ל. המח"ט מספר כי לאחר שלוחמי הנח"ל השיבו באש לעבר מקור הירי, הפציצו אנשי חמאס מבנה נוסף של אונר"א כדי שיחשבו שצה"ל עשה זאת. "חמאס פועל דרך ריכוזי אוכלוסייה מתוך השטחים הרגישים – גם ממסגדים, גם ממחנות הפליטים, גם מבתי החולים. הוא יודע שאנחנו שמים על עצמנו מגבלות לפעול נגדם". אני שואל על המוסר שלנו ושלהם, והוא משיב: "שמים וארץ. גולדה מאיר אמרה, 'עד שהם לא יאהבו את הילדים שלהם יותר מאשר הם שונאים אותנו, יהיה מאוד קשה להגיע למשהו'".
היכן אתה מזהה את הניצול הציני של חמאס?
"בימים האחרונים הם יוצאים אלינו מריכוזי אוכלוסייה, כמו פחדנים. יוצאים לסריקה קצרה וחוזרים אחורה. אחורה, איפה שנמצאים הילדים והנשים. בעיניי, זה בלתי נסבל". מגיעים לצומת הכניסה לישראל. מפקד הנגמ"ש גדליה גיליס נפרד לשלום מהמח"ט ומסכם עבורי את המבצע עד כה. "אנחנו בסדר, עובדים... עייפים... לא ישנתי הרבה זמן... ממהר לאמא שלי שלא תדאג לי, אבל צריך לסיים את העבודה". אל"מ גורדין מוריד את הקסדה ומדביק אותה למותן. "הנה עוד משימה. אנחנו בדרך לעוד אישור תכניות. עד שנשלים את כולן", הוא אומר. ("מערכת וואלה! חדשות", 26 ביולי 2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 2)

(עמוד 3)

(עמוד 4)

(הכתבה "מלחמת הפירים" מאת נחום ברנע, "ידיעות אחרונות", 27.07.2014, עמודים 2-4)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

סא"ל אמונה הוא יוצא גדוד של הצנחנים, אשר שימש כמפקד פלוגה בגדוד וכסמג"ד יחידת מגלן בטרם תפקידו במבצע הנוכחי





(עמוד 10)


(עמוד 11)
(הכתבה ״החמאסניקים מחפשים לעקוץ ולהיעלם. כשאנחנו מתקיפים הם בורחים״ מאת עודד שלום, ״ידיעות אחרונות״ המוסף לשבת, 25.07.2014, עמודים 10-11)


(מתוך הכתבה מלחמה בכריכה קשה מאת אתי אברמוב, ״ידיעות אחרונות״ המוסף לשבת, 14.12.2007, עמוד 25)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

כתבה ישנה על סא"ל רון אשרוב מפקד גדס"ר גבעתי, על סרן איציק כהן פקד פלחה"ן גבעתי ועל תא"ל ישראל זיו כמאו"ג עזה

http://www.haaretz.co.il/1.854029

35 מחרטות בלילה אחד של "מאמץ מתמשך"\ מאת עמוס הראל, חאן יונס

שטחים / כך מתבצעת פעילות צה"ל בעומק רצועת עזה

שלשום בערב, בשעה שבטלוויזיה הקרינו את הסרט "מת לחיות 2", יצאו חיילי חטיבת גבעתי למבצע "מאמץ מתמשך 4" - פשיטה בת כמה שעות לעומק העיר חאן יונס במרכז רצועת עזה. קשה לקשור כתרים למלחמה שהציבור איבד עניין בה כבר מזמן, אבל ראוי להתעכב לעתים על המאמץ שהיא גובה מצה"ל: "מאמץ מתמשך 4" היא הסדרה האחרונה בשרשרת מבצעים חטיבתיים ברצועה שהחלה בספטמבר אשתקד. בתוך שנה נמנו שם קרוב ל-150 מבצעים. הפעולה שלשום, כמו רוב קודמותיה, הוטלה על גבעתי: יחידות הסיור שלה (סיירת, פלוגת הנדסה ופלוגת נ"ט) לצד גדוד מהחטיבה ("צבר"), גדוד החי"ר "שמשון" וכוחות שריון.
בתדריך שלפני היציאה, ניסה מפקד פלוגת ההנדסה, סרן איציק כהן, להכניס את המבצע להקשר רחב יותר בעיני חייליו. "רק לפני שבוע", אמר להם, "הרגו לנו 22 אזרחים תמימים בלב תל אביב. הם פגעו במרכז העצבים שלנו. עכשיו אנחנו נכנסים למרכז העצבים שלהם ברצועה, לאמצע חאן יונס". כהן אמנם דאג להבהיר לחייליו ש"בניגוד למחבלים, אנחנו נקפיד לא לפגוע בחפים מפשע", אבל כשמעלים נימוקים כאלה (וכאשר שמו של מפקד אחד הכוחות ברשת הקשר הוא "קודקוד נוקם"), הדברים עלולים גם להתפרש לא נכון. זה לא קרה כך הפעם ובהתלוות לפעולה ניתן היה להבחין בזהירות רבה בהפעלת האש. אך חרף זאת, בפעולה נהרג פלשתינאי אחד - עבד א-לטיף ואדי, בן 28, פעיל ב"וועדות ההתנגדות העממית" של פתח שהיה חמוש, וכן נפצעו - לפי דיווחי מקורות פלשתיניים - 15 פלשתינאים נוספים, בהם שלושה קשה. השימוש במסוקי קרב היה מוגבל (ירי טיל לעבר שני חמושים) וכמוהו גם באש טנקים (בעיקר מקלעים).
אגב כך, הושג גם היעד: פיצוץ שישה בתי מלאכה ובהם כ-35 מחרטות (מכונות), המשמשות - להערכת צה"ל - את מערך הייצור של פצצות המרגמה ורקטות ה"קסאם". המבצע הסתיים בלא נפגעים לצה"ל. האיזון בין סיכון לסיכוי במבצעים הללו עדין במיוחד - ככל שהחדירה עמוקה יותר, כך גדל הסיכון להסתבכות. זו הסיבה שלוח הזמנים כה נוקשה: הגעה, סריקה קצרה, פינוי תושבים מדירות סמוכות, פיצוץ המחרטות ואחריהם הסתלקות מהירה.
הרבה מהאחריות לניווט הכוח ולהפעלה הנכונה של החיילים מוטלת על כתפי סגן-אלוף רון, מפקד יחידות הסיור של גבעתי. הוא בן 33, תושב תל אביב, אב לתינוקת בת שישה חודשים שהוא ממעט לראות. ללידה שלה הספיק להגיע רק בקושי; שלוש שעות מאוחר יותר כבר הוזעק בחזרה לרצועה, למבצע ברפיח. שלשום, לפני הפעולה, הספיק לגנוב שיחת טלפון קצרה עם הבית.
מתוך הנגמ"ש של רון, בלב הפעולה, שומעים את חילופי האש אך קשה לראות אותם. עיקר הקושי נופל על כוחות האבטחה, שחלקם נפרשו רגלית בשטח, ועל היחידות הסורקות את בתי המלאכה, בעודן מחפשות "סימנים מפלילים" לייצור אמצעי לחימה.
השכונות של מרכז חאן יונס אינן מורגלות בפעילות צבאית ישראלית בעומק כזה. בתחילה הן מגיבות בנמנום קל. מהלך הטעיה מוצלח שנוקט מח"ט גבעתי, אלוף-משנה עימאד פארס, מנתב רבים מהפלשתינאים החמושים לצדה השני של העיר. אבל בהדרגה מתגברת ההתנגדות: ירי מנשק קל, רימוני יד, מטענים מאולתרים. עכשיו יוצאים לפני שיהיה מאוחר: כשהטור מתארגן כדי לעזוב, משוגרת לעברו רקטת אר-פי-ג'י שעוברת מטרים אחדים מעל הנגמ"שים. גם שני חמושים מצליחים להסתנן אל בין הכוחות ונהדפים תוך חילופי אש.
מבצעים כאלה הם לחם חוקה של חטיבת גבעתי בשנה האחרונה. גבעתי פועלת במאמץ מתמשך, תוך חריקת שיניים. אל"מ פארס כבר הפסיק לספור את מספר המבצעים שאליהם יצא עם חייליו. כשהחלו הפעולות, היו במטכ"ל שקיבלו בחשש את הטלת המשימה על גבעתי. היום זה מובן מאליו. כך למשל, לפני כמה שבועות תיכנן צה"ל לעצור את ראש הג'יהאד האיסלאמי ברפיח. המשימה הוצעה תחילה ליחידה מובחרת, אך זו השיבה שתזדקק לחודשיים של הכנות. המבצע הוטל על סיירת גבעתי, שלאחר הכנה של יומיים וחצי בלבד עצרה את המבוקש.
בתום המבצע אתמול, בשלוש וחצי לפנות בוקר, כינס המח"ט את קציניו לתחקיר. המ"פ כהן וחבריו מנו את ההצלחות והשגיאות בגילוי לב שפעם איפיין רק את תחקירי חיל האוויר.
מחרתיים יסיים תת-אלוף ישראל זיו שנה וחצי של שירות כמפקד רצועת עזה. למחליפו המיועד, תת-אלוף גדי שמני, יאמר זיו שהוא עוזב את הרצועה ברגשות מעורבים: תחושת הקלה עצומה, של מי שאחריות כבדה הוסרה מעליו, משולבת באי נוחות הנובעת מהידיעה שהמשימה רחוקה מהשלמה. שבועיים לאחר טקס החילופין בגוש קטיף ייכנס זיו לתפקידו החדש: ראש אגף המבצעים, הפעם כאלוף, חבר המטה הכללי. בדרך, הוא ישן פחות שעות מאשר בימיו כטירון בצנחנים לפני יותר מ-25 שנה. גם שערו החליף צבע: מחום לאפור.
בתקופת פיקודו של זיו ברצועה הצליח צה"ל בשיטת "המגננה ההתקפית" שאימץ שם. רוב המחבלים נהרגו על הגדרות או עוד לפניהן - והדבר נכון הן לגבי ההתנחלויות והן לגבי גדר המערכת, המקיפה את הרצועה.
קציני צה"ל ברצועה סבורים שפעולות בנוסח זו של חאן יונס מניבות פירות הדרגתיים. יש מצוקה ברורה באספקת הפצצות והתחמושת ברצועה (עד כדי ניסיונות להברחת תחמושת קלה מהגדה לרצועה, דרך מחסום קרני). הפגיעה השיטתית במחרטות מרתיעה לפחות חלק מהתושבים. כמה משפחות פלשתיניות הציגו אתמול לחיילי גבעתי מכתב ששלחו לרשות, ובו דרישה לסלק מחרטה מקרבת בתיהן. אבל, כדרכה של הלחימה בשטחים, זוהי הצלחה יחסית: שעות אחדות לאחר יציאת צה"ל מחאן יונס, התקבל בישראל ד"ש מהרצועה. שלוש רקטות קסאם נורו על שדרות. שני תושבים לקו בהלם. ("הארץ", 12.01.2003)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

יהודה הכהן צמח ביחידת שמשון, עבר לגבעתי ושימש מפק"ץ בפלחה"ן, מ"פ הפלחו"ד בגדוד רותם וכמפקד הפלנ"ט החטיבתי. במבצע עופרת יצוקה פיקד על גדוד רותם. בשנת 2014 מונה למפקד חטיבת שגיא. בעבר סיפר כי:
הסיפתח: "התגייסתי ב-93' ליחידת המסתערבים שמשון. זו היתה יחידה מאוד קטנה ומשפחתית. היינו עובדים בזוגות ובשלשות, כך שהכול היה מאוד אינטימי, אבל בשבילי זה היה הצבא. את הצבא הגדול וראיתי רק בקורסים. אני חושב שאחד הדברים שאפיינו את הלוחמים של שמשון היה בעיקר אגרסיביות בלחימה: הסוויץ' שהופך אותך להיות מכונת מלחמה, המבט בעיניים שמחלף לך, ההבנה שעד שהאויב שמולך לא יהיה על הרצפה, אתה לא עוצר. היינו יוצאים למארבים רק עם נשק ומחסנית, כדי שנוכל לרוץ מהר - ומתוך ידיעה שכדור אחד מספיק כדי להרוג מחבל".
המעבר: "יום אחד, באמצע קורס הקצינים, הודיעו לי: אין לך לאן לחזור, היחידה מתפרקת. חבר שלי, שהיה אתי בקורס, אמר: 'תשמע, אם אין יותר את היחידה, אז אני הולך', אבל אני באתי להיות קצין, אז החלטתי שאהיה קצין במקום אחר. אמרו לי: 'לאן אתה רוצה?' אבל לא באמת ידעתי מה זה גבעתי או גולני."
למה דווקא גבעתי: "בסופו של דבר, החלטתי להגיע לגבעתי בעיקר בגלל האנשים. החבר'ה מהחטיבה שישנו איתי בחדר מאוד הרשימו אותי בגישה שלהם. אל"ם רון אשרוב, שיה אז מפקד הפלחה"ן, קפץ על המציאה ושכנע אוי לבוא. באותה תקופה החטיבה תפסה קו בלבנון, ואמרתי לעצמי" 'כנראה ששם זו המלחמה האמיתית'. מאוד משך אותי להיות שם".
משא כומתה: "ביום שבו הסתיים קורס הקצינים, עצרתי במצודת יואב עם נעליים אדומות וכומתה אדומה. נגד הלוגיסטיקה הגיע לש"ג ואמר: 'הנה נעליים שחורות וכומתה סגולה'. הנעליים בכלל לא נראו לי כמו משהו שחייל הולך איתו. הכומתה הסגולה לא הייתה משופצרת, אז נכנסתי עם כומתה אדומה ונעליים שחורות. בהתחלה עוד הלכתי עם הסיכה של שמשון מצד ימין, כדי שידעו. אבל בשלב מסוים צבע הדם התחלף לסגול, ולא עניין אותי איפה הסיכה ובטח לא איפה הנעליים. אם יגידו לי היום לשים כומה אדומה, אני איעלב." (מתוך הכתבה "מחליפים צבעים" שפורסמה בעיתון "במחנה")

"בכל מחיר אנחנו מנצחים"\ מאת לילך שובל

סגן אלוף יהודה הכהן, מפקד גדוד רותם של חטיבת גבעתי, פיקד על כוח שפעל בלב הרצועה בימי "עופרת יצוקה" ¬ "אני לא מתבייש שאנחנו חזקים, אין לנו על מה להתנצל" ¬ "מי שינסה לפגוע במדינת ישראל, יפגוש בסוף את צה"ל - אז שיעשה את החשבון שלו"

"בתדריך היציאה למבצע אמרתי לחיילים שלי שלא חוטפים אף אחד מהגדוד הזה. נקודה. אין דבר כזה" - כך בחר סגן אלוף יהודה הכהן מפקד גדוד רותם של חטיבת גבעתי לתאר את התחושות שליוו אותו לפני כשנה בתחילת מבצע "עופרת יצוקה" בעזה. בראיון מיוחד לרגל שנה למבצע מתאר הכהן את חששו הגדול במהלך המבצע. "הסיפור של שליט הוא כואב לכולם וגם לי במיוחד כאיש צבא. אני בוחן את האירוע של גלעד שליט בהיבט המקצועי - איך דבר כזה לא קורה לנו."סא"ל הכהן בן 34 נשוי ואב לשתי בנות מפקד על הגדוד כבר כשנה וחצי. הכהן נע בין הפגנת אמונה בצדקת הדרך הישראלית תוך גיבוי מלא של ההחלטות המדיניות והפעילות הצבאית לבין התחושות האנושיות שיוצרת הטרגדיה של המלחמה. הוא אינו מהסס להשתמש בסיסמאות ציוניות ונראה כמי שמאמין בהן. ובכל זאת בין השורות חושף הכהן את תחושותיו האנושיות ואת האדם שעומד מאחורי המפקד. הכהן שהשתתף בעשרות מבצעים ברצועת עזה מתפייט על הרצועה ומדבר עליה כמעט ברומנטיקה. "אין כמעט מקום בעזה שלא הייתי בו. התקופות הטובות שלי הן כשאני על גבול הרצועה והתקופות הטובות יותר הן כשאני חוצה את הגדר פנימה. זו שריטה אי אפשר להסביר את זה" הוא מעיד. כמי שבילה שנים ברצועה הרגיש הכהן את המבצע מתקרב. "היה ברור שזה עומד לקרות" הוא נזכר.

התמונה שליוותה את המבצע

"עשינו תרגולות בשדה תימן ופתאום היתה אזעקה" מספר הכהן על הימים שלפני הכניסה לרצועה. "היינו צריכים לתפוס מחסה כי הפלשתינים ירו רקטה לעבר באר שבע. זה עיצבן אותי בטירוף - לראות איך גדוד של צה"ל צריך לתפוס מחסה בזמן שיורים על באר שבע. ועם התמונה הזו של חיילי הגדוד מסתתרים מאחורי מחסה במטווחים של שדה תימן יצאנו למבצע." בתדריך היציאה למבצע הבהיר הכהן לחייליו שעומדים במשימה בכל מחיר גם אם יש פצועים והרוגים. לא עוצרים עד שלא כובשים את היעדים. "בשנים האחרונות אנחנו במדינה לפעמים קצת מתבלבלים וסופרים הרוגים" אומר הכהן ומבקר את מידת ההקרבה של החברה הישראלית. "המדד במלחמה הוא לא מספר ההרוגים. זה המחיר שאנחנו צריכים להתמודד איתו. החברה הישראלית צריכה ללמוד את ההיסטוריה ולהבין שאם אנחנו לא נגן על עצמנו במלחמה - אנחנו נשלם." עם זאת הכהן מודה שבתוך תוכו סערו החששות. "נכנסנו לרצועה בלילה קר. מה שעשינו באימונים זה מה שעשינו בקרב. לא היה לי חשש שלא נעמוד במשימה היה לי חשש שחיילים ייפגעו."

"חמאס שיקם את יכולתו"

במהלך המלחמה סרקו לוחמי הגדוד מחסנים של אמצעי לחימה פתחי מנהרות ובניינים ממולכדים. ההיתקלות הראשונה של הכוח בפיקודו היתה בבוקר היום השני לכניסתם לרצועה. "שניים-שלושה מחבלים ניסו להפתיע אותנו מתוך מנהרה. היה להם תזמון גרוע כי בדיוק יצאנו להתקפה. האירוע הסתיים מהר מאוד" נזכר הכהן. באירוע נוסף חשב הכהן לרגע שחששותיו התאמתו. "נכנסנו לבית שהיה אטום והגז היה פתוח. כשהחיילים הגיעו לקומה השנייה היה פיצוץ אדיר. היו כמה שניות של שקט בקשר ואחד המ"פים הספיק להגיד בקשר שהיה פיצוץ. במשך כמה שניות לא שמעתי מהכוח וכבר התחילו לרוץ לי תסריטים בראש. אבל אחרי דקה המ"פ אמר בקשר שהכל בסדר. נשמתי לרווחה." על אף הקונצנזוס שרווח בישראל לגבי הצורך במבצע בעזה הכהן כמו רבים בצמרת הצבאית נדרש להתמודד בזמן המלחמה ולאחריה עם ביקורת ציבורית הולכת וגוברת - מבית ומחוץ. הכהן אינו מגלה כל סימני חרטה או מחשבה שנייה על מהלך הלחימה. "צה"ל לא צריך להצטער" הוא אומר. "יש לנו טכנולוגיה התקדמנו ולכן אנחנו חזקים. הצד השני בחר כמעט לא להתנגד מפני שהגענו בעוצמה כזו. במקום שבו היתה התנגדות היא הפסיקה והמחיר שהם שילמו היה גדול מאוד." את הטענות על הפעלת כוח מוגזם הוא מבטל על הסף. "אני לא יודע מה זו הפעלת כוח מוגזמת" הוא אומר. "צריך להבין מנטלית שמתמודדים מול האיום ולא מפסידים. בשום מחיר. צריך תמיד להגיב באגרסיביות ואז הצד השני לא יצליח לעשות מה שהוא רוצה. מאוד קשה להגיע למצב שבו לא ייפגעו אזרחים ובמהלך המבצע לצערי נפגעו אזרחים." הכהן מפנה את האצבע המאשימה לעבר האויב. "יש לי ביקורת קשה לחמאס שנלחם במסווה של לוחמים ומי שצריך לבקר את זה הוא העם הפלשתיני. הם צריכים לחשוב אם הם מוכנים להיות מגן אנושי ואם כן אז זה מקשה עלינו אבל אנחנו יודעים להתמודד עם זה." צה"ל אמנם מתפאר בכך שמבצע "עופרת יצוקה" היה מוצלח. אבל למרות ההצלחה נדמה שהפעולה לא שיתקה את חמאס. מאז המבצע תעשיית ההברחות ברצועה לא נחה לרגע ואוטוסטרדת המנהרות מספקת לעיתים אמצעי לחימה חומרי נפץ רקטות ארוכות טווח טילי נ"ט ועוד. יש במערכת הביטחון מי שטוען שסיבוב לחימה נוסף ברצועה הוא רק שאלה של זמן. "חמאס בנה את היכולת שלו מחדש" מודה הכהן "אבל מה הוא עושה איתה? למה הוא לא יורה היום? זה לא שהם לא רוצים להרוג אלא שהם הבינו שיש מחיר שהם ישלמו אם הם יפעלו. אם אני הייתי החמאס לא הייתי מתחיל עם צה"ל כי אנחנו הרבה יותר חזקים. כל עוד אנחנו חזקים הצד השני יעדיף לא להיכנס למערכה הזו כי הוא יודע שהוא יפסיד. הוא לא יכול לעצור את צה"ל."

מבחן הראי

את הביקורת הקשה ביותר שומר הכהן לידידינו בעולם. הוא דוחה בשאט נפש את ההאשמות הקשות שעלו מדו"ח גולדסטון על ביצוע פשעי מלחמה. "אני לא חושב שצריך להתרגש מהדו"ח הזה ולא מרגיש שאנחנו צריכים להסביר למה אנחנו מגנים על אזרחינו. זו לא שאלה של מוסר יש שני עמים שיש ביניהם סכסוך כשאחד מהם משתמש בכוח חוטף חיילים ויורה על אזרחים. זו מלחמה ונפגעים בה אזרחים. גם בצד שלנו נפגעו אזרחים." לדברי המג"ד "גולדסטון צריך לזכור שאת עזה אנחנו השארנו ויצאנו משם כדי שהם יוכלו לקיים את החיים שלהם. הכדור עכשיו בידיים שלהם. כל מי שינסה לפגוע במדינת ישראל יפגוש בסוף את צה"ל אז שיעשה את החשבון שלו. "אני חושב שמדינות אחרות צריכות לבחון קודם כל את עצמן" מוסיף הכהן לתקוף. "שהבריטים יבחנו את מה שעשו באירלנד ובאפגניסטן ושהאמריקנים יבחנו את שמורות הטבע שהם בנו לאינדיאנים." הכהן התייחס גם להוצאת צווי המעצר לבכירים ישראלים בבריטניה. "אם בלונדון יחשבו שיש קצינים בצה"ל שהם פושעי מלחמה אני לא ארצה לבקר שם. יש מקומות יפים אחרים. "בסוף המבחן שלנו הוא מבחן הראי" מסכם הכהן. "אני יכול להסתכל בראי ולהגיד שאני שלם עם כל מה שעשיתי - הכל נעשה על פי רוח צה"ל ולשם מטרה נעלה - להחזיר את השקט לדרום." ("ישראל היום" מוסף "ישראל השבוע", ‏ 18.12.2009, עמוד 12)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/207691

זו היתה מלחמה - ואנחנו המנצחים\ מאת יואב לימור

גולני שלו: מפקד החטיבה, אלוף משנה רסאן עליאן, קיבל את המשימה שנחשבה לקשה מכולן - להשתלט על סג'עייה, קן צרעות שבו כמעט כל בית ממולכד ומתחת לקרקע - עולם תחתון של מנהרות · הוא נפצע - וחזר מבית החולים כדי לפקד על חייליו

מח"ט גולני מגיע לראיון מביקורת רפואית אצל הרופא שטיפל בו אחרי הפציעה הקשה שספג בעזה. על הפנים שלו עדיין ניכרים הסימנים - בעיקר סביב עין ימין, שספגה את מרבית הפגיעה. "היה חשש בהתחלה שהלכה לי הראייה בגלל הרסיסים שנכנסו לעין, אבל למזלי אין פגיעה משמעותית", הוא אומר. "בחושך אני רואה קצת מטושטש, וזהו. אני מקווה שגם זה ייעלם עם הזמן". היום, שלושה שבועות אחרי, זה נראה לו זניח, אבל מי שהיה שותף לאירוע בשניות הראשונות שלו היה בטוח שמפקד החטיבה, אל"מ רסאן עליאן, נהרג. זה קרה בערב הראשון של הפעולה בסג'עייה.עליאן הגיע עם גדוד 51 והתמקם באחד הבתים בשכונה, כך שיהיה קרוב לכל כוחות החטיבה. "היתה לחימה קשה והתחלנו לחטוף פצצות אר.פי.ג'י לתוך המרחב של הבית, כמות מאוד גדולה", הוא מספר. "התיישבתי על כיסא גבוה בפינה של הבית ודיברתי עם קצין השלישות כדי לקבל עדכון על הנפגעים בנגמ"ש, ותוך כדי השיחה נכנס אר.פי.ג'י מהחלון, עובר 10 ס"מ מהראש שלי ומתפוצץ על הקיר שמאחוריי. היה חושך גדול ומההדף עפנו כולנו". בחפ"ק שמעו את הפיצוץ. עברו שניות עד שעליאן התעשת וחזר לדבר. "ירד לי הרבה דם מהראש, מהעין. רציתי להמשיך, אבל הרופא אמר לי שהוא מפנה אותי גם אם הוא יצטרך לקשור אותי לאלונקה. אז עליתי בקשר מול הסמח"ט שלי ואמרתי לו 'שוקי, קח פיקוד', והתפניתי לבית החולים". עליאן אומר שהיה לו ברור שהוא חוזר מייד. "כבר במסוק אמרתי לרופא שאני לא נשאר פה. הוא נשען עלי ולחש לי באוזן שהוא מבין אותי כי הבן שלו לוחם באגוז - זה היה פשוט מטורף. זה הדבר היחיד שעניין אותי, לסיים את הבדיקות כמה שיותר מהר ולחזור. בהתחלה היו בטוחים שהמצב שלי קשה, אבל אחרי שגמרו להוציא לי את כל הזכוכיות מהעין עם פינצטה קמתי וחזרתי".
יצאת בנס.
"כן. זה היה מאוד קרוב".

* * *

גולני נכנסה לעזה אחרונה, אחרי שכוחות גבעתי, נח"ל וצנחנים כבר פעלו ברצועה. המשימה שניתנה לה היתה ידועה מראש כסבוכה מכולן: להיכנס לשטח הבנוי בסג'עייה - מעוז שבו הציב חמאס את אחד הגדודים החזקים ביותר שלו. "האתגר היה ברור וקשה, אבל לרגע לא היה לי ספק שאנחנו עומדים בו. אמרתי לאנשים שלי שיהיה פה קרב קשה, אבל ננצח", הוא אומר. "המשימה אמנם השתנתה בימים האחרונים לטובת הטיפול במנהרות, ועדיין היה לנו ברור שכדי לטפל בהן אנחנו צריכים להילחם בתוך השטח הבנוי, שאי אפשר לעשות את זה בלי לכבוש את השכונה. לכן, הגדרת המשימה שלי היתה קודם כל לפגוע במחבלים ולרסק תשתיות, ואז להגיע לפיר של המנהרה ולטפל בה". עליאן, שקיבל את הפיקוד על גולני לפני חודשיים, הכיר את השטח מצוין מהימים שבהם פיקד על גדוד הסיור החטיבתי וביצע כמה מבצעים בגיזרה. בשיחה המקדימה הוא הכין את החיילים והמפקדים ללחימה אינטנסיבית, ויותר מזה - לנפגעים רבים. "רציתי שהם יידעו מה מצפה להם, לאן הם נכנסים, שלא יחשבו שבמלחמה אין נפגעים, בוודאי כשמבחינה מודיעינית ידעתי שאני נכנס בחמאס ראש בראש, לא במעטפת אלא לתוך המערך המבצעי שלו".
היו חששות?
"כולנו היינו מתוחים אבל זה לא מתוך פחד. אצלי, למשל, המתח הוא מתוך רצון להצליח במשימה. אצל החיילים היתה מוטיבציה בשמיים". דקות אחרי שנכנסו לשטח התחילה האש. בהתחלה מרגמות, ואז טילים ומטענים ואר.פי.ג'י. בתוך זמן קצר הנפגעים הצטברו: בהתחלה חייל הרוג בהיתקלות, ואז ההרוגים בנגמ"ש ופצועים מרימון שהושלך וחזר לתוך רכב משוריין. "ובתוך כל הדבר הזה הייתם צריכים לראות את החטיבה - המשיכה כאילו כלום", אומר עליאן. "מג"ד 13 נשאר לטפל בנגמ"ש ובעיקר לוודא שלא יהיה לנו שם חטוף, אבל הסמג"ד שלו ממשיך קדימה, מוביל את הלחימה כדי להגיע לעמדות שהגדרנו. ובמערכות השליטה אתה רואה חטיבה - מדהים לראות את זה - פשוט דוחפת קדימה. שמים את האירועים בצד וממשיכים, קודם כל לבצע את המשימה".
עלו הרבה שאלות בעניין ההחלטה שלכם להכניס נגמ"שים לא ממוגנים לרצועה.
"זה נכון שיש לנו נמ"רים, אבל גם יש לנו לא מעט נגמ"שים. ממילא אין לנו מספיק נמ"רים לכולם, ומרגע שהחלטנו להיכנס ממוכן ולא רגלית אז חילקנו אותם בין הכוחות. אני חושב שההחלטה הזאת היתה מאוד נכונה, ובואו לא נשכח: רוב הצבא נוסע על נגמ"שים ואנחנו צריכים לפעול איתם במתארים קצת יותר מסובכים מאשר בעזה".
ולא היתה הנחיה לא לנסוע בעזה בנגמ"שים?
"לא, ואני חושב שהשיח בעניין הזה מיותר, לא נכון, לא מקצועי, לא ערכי. פעל איתי גדוד הנדסה שהיה על נגמ"שים, אז מה אני צריך להגיד לו: שאנחנו נהיה ממוגנים על נמ"רים והוא יישאר חשוף בנגמ"שים?" פרטי האירוע עצמו טרם הובררו סופית. הבדיקות הבליסטיות בנגמ"ש שנפגע ונגרר מהרצועה עדיין לא הושלמו, וגם עליאן עצמו הספיק לקיים בינתיים רק תחקיר ראשוני. "הכוח הזה, מחלקת החמש (כינויה של מחלקת המרגמות), היה כפוף לפלוגת שריון שהיתה אמורה להגיע לאחד הבתים ולצפות על השטח", הוא מספר. "הנגמ"ש נכנס לתוך מטע זיתים ונתקע שם. בהתחלה חשבנו שזאת תקלה טכנית, אבל בסמוך היה בית שממנו יצאה מערכת של מנהרות. זה יותר מדי צירוף מקרים שדווקא שם תהיה לנו תקלה, ולכן אני חושב שזה היה מטען שכוון לעצור את הנגמ"ש כדי שהם יוכלו לחטוף חיילים". הנגמ"ש התקוע עצר, ומפקד המחלקה ירד ממנו עם הקשר. עליאן אומר שלא מן הנמנע שעוד חיילים ירדו, ובמקום התפתח קרב. בשלב הזה פגע משהו בנגמ"ש - לא ברור אם אר.פי.ג'י או רימון שנזרק פנימה - והתחמושת שבתוכו החלה להתפוצץ. "המג"ד, שהגיע לשם, לא הצליח להתקרב לנגמ"ש בגלל הפיצוצים והאש. זה גם מה שהקשה עלינו לדעת כמה חיילים היו בדיוק בנגמ"ש. אלה היו דקות דרמטיות, כאשר חלק מהכוח מתקדם בלחימה וחלקו נשאר כדי לנהל את האירוע הזה". עליאן עולה בקשר מול מג"ד 13 ואומר לו לספור בכל דרך מי היה בנגמ"ש, כדי לוודא שאף חייל לא חסר. הוא ממשיך בינתיים בהתקפה, אבל הדיווחים זורמים, ובתוך דקות התמונה מתבהרת: חסר לוחם אחד. "בהתחלה חשבנו שהוא יצא מהנגמ"ש ונמצא בשטח הפתוח. גם זאת היתה אופציה. לקח זמן עד שהבנו מה קרה".
עשיתם לא מעט חיפושים אחרי גופתו של אורון שאול, הלוחם שנהרג וגופתו נחטפה.
"ניסינו למצות כל דבר, באותו לילה וגם אחרי שחזרתי מהפציעה. הרמנו סוללות עפר כדי להגן על החיילים שהמשיכו כל הזמן לסרוק בשטח. גם עשינו חיפושים בתוך התווך המטורף של המנהרות שהיה שם, אבל לא הצלחנו. יש לנו חוב, להביא את הגופה של אורון הביתה".

"ירו עלינו מבתי חולים"

גולני מצאו בסג'עייה שלוש מנהרות התקפיות שנחפרו לכיוון נחל עוז וכפר עזה, ועוד מנהרה מגננתית גדולה. "רק כדי שתקבלו פרופורציה: העומק המינימלי של מנהרה הוא עשרה מטרים והמקסימלי 40. מצאנו מנהרה עם שני מפלסים, אחד מגננתי ואז אתה יורד ממנו לעוד מפלס התקפי. לכל מנהרה יש פיצולים והסתעפויות וכשאתה שולח כלב פנימה הוא חוזר אחרי יותר מחצי שעה מרוב שזה גדול וסבוך. כל המנהרות מבוטנות, עם חשמל. מצאנו בהן תחמושת ותאים לשהייה. לא היה פיר שהגענו אליו והוא לא היה ממולכד".
ועובר לך בראש מה קורה אם מהדבר הזה יוצאים מחבלים בשטח ישראל.
"אמרתי לחיילים בשיחת הסיכום אחרי המלחמה שלא יחשבו על כל המנהרות אלא רק על האחת הספציפית שהם השמידו בעצמם, שדרכה היו יוצאים עשרה מחבלים למסע הרג ביישוב. זה מספיק". בדרך למנהרות, שנחפרו מעומק השטח הבנוי בסג'עייה, ניהלה גולני קרב קשה. עליאן מדבר על כמות מטורפת של בתים ממולכדים, על אינסוף אמצעי לחימה ועל לפחות 100 מחבלים שנהרגו. באחד המסגדים הם מצאו את חדר התפילה בקומה הראשונה, ומעליו חמ"ל צבאי שלם, כולל מסכים שאליהם שודרו תמונות מאזור הלחימה. ההפתעה העיקרית היתה המנהרות - ההתקפיות והמגננתיות - ובעיקר עוצמת השימוש בהן. "זה דבר מדהים. כאילו שאנשים שם לא חיו מעל פני השטח אלא רק מתחת לקרקע", אומר עליאן. "בגלל זה היה לנו קשה לזהות מחבלים בעין, כי הכל קורה לך מתחת לרגליים". הלחימה הקשה הובילה להרס עצום בשכונה. "הוריקן מעשה ידי אדם", כינה זאת מזכ"ל האו"ם. עליאן אומר שהאשם בכך הוא אך ורק חמאס. "כשהם יורים 10 או 15 אר.פי.ג'י לבית, אז הבית קורס. זה המחיר. שלא נתבלבל: בסופו של דבר, בין כל דבר אחר לבין החיילים שלי, זה קודם כל החיילים שלי. אף אחד מאיתנו, ואני אומר את זה חד־משמעית ובאחריות, לא רוצה לפגוע באוכלוסייה חפה מפשע ועשינו הכל כדי שזה לא יקרה. מצד שני, בלחימה מהסוג הזה, בטווח קצר, בתוך שטח בנוי, כשאתה משתמש בטנקים ואם צריך אז גם בארטילריה, זה משהו מורכב. זה לא לעבוד בפינצטה". כאמור עליאן משוכנע שצה"ל עשה הכל כדי להימנע מפגיעה באוכלוסייה. "דחינו את המתקפה שלנו ביומיים כדי להזהיר את התושבים בסג'עייה ולהורות להם לעזוב. הרוב באמת עזבו, וככל שהתקדמנו עזבו גם היתר, אבל בוא נסתכל רגע על מה שהיה שם - ירו עלינו מבתי חולים, ירו עלינו טילים מתוך בתי ספר שבתוכם היו פליטים, ולשמחתי הצלחנו להימנע מפגיעה בהם".
אתה חושש שיגישו נגדך תביעות?
"לפני התביעות יש לי את הצד האישי שלי. אף אחד לא אוהב שקוראים לו פושע מלחמה, אבל אני יודע מה היה שם, ואני יכול לתת עכשיו 20 דוגמאות איך לא פגענו באוכלוסייה, ואני מזכיר שוב שבמקומות שבהם נלחמנו רוב האזרחים ברחו. וזה באמת לא מה שמטריד אותי כרגע. יש לי כל כך הרבה דברים לטפל בהם לפני".

להמשיך קדימה

אתמול החל עליאן במסע אצל המשפחות השכולות. 16 חללים היו לגולני בלחימה, ועוד עשרות פצועים, ובהם כמה קשה. שלושה מפקדי גדודים נפצעו והושבתו, סמג"ד וקצין אג"ם נהרגו, ולמרות זאת החטיבה המשיכה. "זה הכוח של גולני", הוא אומר. "מג"ד 12 היה צריך להתחלף ביום שירדנו לעזה. התקשרתי ואמרתי לו 'אתה לא מתחלף עכשיו'. ואז, כשהוא נפצע קשה, המחליף שלו אביחי היה לידי, והוא אומר לי 'המח"ט, אני מוכן', ואני עונה לו: 'שיהיה לך בהצלחה'".
ובכל זאת, המחיר כבד.
"חד־משמעית. אין בכלל שאלה. אבל זאת מלחמה, ובמלחמות יש נפגעים. אני עמדתי לפני המלחמה מול המפקדים ואמרתי שיהיו לנו נפגעים, וגם אני יכולתי להיהרג. זה משהו שצריך להיות ברור כשנלחמים בעצימות כזאת ובטווחים כאלה. אבל אם יש שני דברים שמדהימים בגולני הם הנחישות לבצע את המשימה - לא לצאת עד שלא השלמנו את הפיצוץ של המטר האחרון במנהרה האחרונה - ויכולת ההתאוששות של החטיבה מאירועים כאלה. היה לנו את מחנה הפליטים ג'נין בחומת מגן, את בינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה ועכשיו יש לנו את סג'עייה בעזה - ותמיד המשכנו הלאה".
מה אמרו הלוחמים?
"התחושות שלהם היו מעולות, והדבר היחיד שהטריד אותם הוא למה לא המשכנו הלאה".
ומה ענית להם?
"הם רצו ללחוץ עוד קצת, אבל אמרתי שזאת היתה המשימה שלנו - להשמיד את המנהרות ההתקפיות - וזה מה שעשינו".
ואין תחושת החמצה שאפשר היה אולי להשיג יותר?
"זה לא מעסיק אותי, בעיקר כי התכלית המבצעית היתה מאוד ברורה".
ואם היו מבקשים מכם להמשיך ולהעמיק?
"אם המסה של הצבא שהיתה שם היתה מתבקשת לתמרן לתוך עזה ולכבוש, שום דבר לא היה עוצר אותנו. יכול להיות שהיו נפגעים והיו הרוגים, אבל החטיבה והצבא היו מתקדמים וממלאים את המשימה".
ניצחתם?
"חד־משמעית, כן. הניצחון מתבטא קודם כל בדבר המרכזי - עמדנו במשימה. וחוץ מזה השמדנו את כל תשתיות הטרור, את כל המרחב המבצעי שהיה לחמאס בגיזרה הזאת. הם השקיעו בזה שנים. ליד כל מנהרה כזאת היה מפעל בטון קטן, שייצר פלטות שאותן היו מורידים ישר למטה. את כל זה לקחנו להם".
זאת היתה מלחמה?
"אין ספק, וזה בכלל לא משנה איך הרמות שמעלי יחליטו לקרוא לזה. מבחינתנו זאת היתה מלחמה, ומלחמה קשה ומסובכת - הכי מסובכת שאני השתתפתי בה. היה פה קרב חטיבתי עם שבעה גדודים ואויב קשה בשטח סבוך, וזה גם מה ששידרתי לחיילים שלי: לא מבצע ולא כלום. מלחמה".

* * *

ביום שלישי, מאוחר בלילה, הגיע עליאן הביתה לכמה שעות אחרי יותר מחמישה שבועות רצופים בצבא. אשתו השאירה את הילדים ערים, שיראו קצת את אבא. הקטנים, בני 6 ו־4 וחצי הבינו פחות את הסיטואציה. הגדול, בן 10, התחיל לדבר איתו על המונדיאל שעליאן הבטיח לו שיראו יחד. "הוא אוהד את ארגנטינה, וסיפר לי על הגמר ועל הגול שהם קיבלו ואיך הם הפסידו. דיברנו על הכל, חוץ מהפציעה שלי". למחרת, בחמש בבוקר, הוא כבר חזר לצבא, לשיחת סיכום של מפקדי החטיבות עם הרמטכ"ל בגבול הרצועה, ומשם לביקורת בבית החולים ולאישור תוכניות בגזרות אחרות. אתמול הוא כבר ביקר אצל משפחתו של אורון שאול ז"ל, בידיעה שהוא עצמו לא היה רחוק מלהצטרף לרשימת החללים במערכה בעזה. "אני לא חושב על זה", הוא אומר, נבוך. "זה חלק מהסיכונים שאנחנו לוקחים כדי להגן על המדינה שלנו". ודווקא משום כך לא היה אפשר להימנע מלשאול אותו, המח"ט בן העדה הדרוזית, מה דעתו על הקולות המתגברים בחברה הישראלית נגד ערבים ובני מיעוטים אחרים. "אלה אנשים מסכנים ואני בוחר להתעלם מהם לגמרי", הוא משיב. "יש לי חברים שמתעסקים בזה, שמגיבים; אותי זה לא מטריד בכלל".
זה לא מטריד? זה לא פוגע?
"זה מטריד וזה פוגע וזה רע, אבל החלטתי להתעלות מעל הסיפור הזה. אם אני אתייחס לזה אני רק אחזק את אותם אנשים, והתרופה הכי טובה בשבילם היא להתעלם. להתעלם ולהמשיך קדימה". ("ישראל היום", פורסם בתאריך 08.08.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"טיל עבר לידי. היו רגעים שאמרתי 'אני הולך למות'". המח"ט מדבר

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2773639

מפקד סיירת מגלן, סגן אלוף י', בטוח שצה"ל יצא ממבצע צוק איתן כשידו על העליונה · לצד קציניו ולוחמיו, הוא מספר על הערבות ההדדית בשטח, משבח את "דור הפייסבוק" על הדבקות במטרה וכואב את מותם של שלושה מה"הכי טובים שיש" · עם הראש למעלה

http://www.israelhayom.co.il/article/207701

כתבה מרתקת

במהלך מבצע "צוק איתן", אילנה דיין הדרימה עד לעזה כדי להיפגש עם מפקד חטיבת צנחנים, אליעזר טולדנו. על רקע העשן הסמיך שעולה מפיצוץ מנהרות בקרבת מקום, הוא עונה על כל השאלות הקשות, ומבקש רק דבר אחד למען הלוחמים שלו: "תחכו קצת עם הוועדות והביקורת"

http://www.mako.co.il/tv-ilana_daya...0&pId=976147211

מג"ד גדוד 51 מכיר את הגזרה הצפונית היטב, אחרי פציעה קשה במלחמת לבנון השנייה, הוא חזר לפקד על הלוחמים ומכין אותם ליום פקודה, לכשיגיע

http://www.israeldefense.co.il/?Cat...&ArticleID=6145

במשך שלושה שבועות טיהר גדוד 932 את הרצועה ממנהרות, ממשגרים וממאות לוחמי חמאס. "השבתנו להם שבע שנים של עבודה" אומר המג"ד

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=3

החינוך שקיבל בבית היה מהסוג המביא בחורים כמוהו להילחם למען עם ישראל נטו, ללא התפלספויות מיותרות: "סגרתי מעגל? לא בטוח. לא מזמן אמר לי הרב רפי פרץ, הרב הצבאי הראשי – שבנוֹ, אגב, משרת כמפקד פלוגה אצלי בגדוד – שאין זה דבר של מה בכך שנפלה בחלקי הזכות להילחם דווקא על חבל ארץ זה שממנו פוניתי. אני לא שם. הפכתי בעיקר להיות חיה משימתית".

כזכור בן אחר של תא"ל פרץ היה סמג"ד 202 אך פרש מתפקידו לפני 3.5 שנים

חטיבת הנח"ל כבשה למעשה את כל שטח צפון בית-חנון. "בלילה אחד פשטנו על בית-חנון והשמדנו את כל גדוד בית-חנון של חמאס, השני בחשיבותו בארגון, שהִרבָּה יותר מכול לירות ירי תלול מסלול לעבר רחבי מדינת ישראל. אחרי כמה ימי לחימה ספורים הירי פסק. הרגנו יותר ממחצית אנשיו, כולל מפקד הגדוד ומפקד פלוגה. פגענו במשגרים, מצאנו את אמצעי הלחימה והרגנו את הפעילים".

המפקדים, ושנייד בראשם, שיננו לחיילים את נוהלי הקרב למניעת מצבים של חטיפות. "ביהודה ושומרון אתה יכול לאבטח פינה על ידי צמד חיילים. כאן אתה שולח רביעייה. זה מייצר הדדיות בין הכוחות ומכפיל את האבטחה. כשרצים קדימה - דבר שהחיילים נוטים לעשות כדי לחשוף יותר שטח ולהרגיש בטוחים יותר - עלולים לפתוח אגף לאויב, והוא מנצל זאת. עבדנו לאט עם כוח גדול ליישור קו עם עוצמות אש של טנקים, חיל אוויר, ארטילריה ורובאים – ובלבד שלא לפתוח אגף לאויב. מדי חצי שעה מבצעים ספירה של החיילים, והמפקדים מוודאים שכולם נמצאים וערניים כמו במוצב.

שאלתי את שנייד אם הדיבורים והגינויים בעולם על "האסון ההומניטרי" שהלוחמים ממיטים על עזה לא השפיעו עליהם ועל התנהלותם. שנייד הוא למוד ניסיון תקשורתי, שכן הוא היה הקצין ששפט את "דוד הנחלאווי" – החייל שנשפט בגין איומים על חבריו, ואשר זכה לחשיפה רבה ולאהדה ציבורית לאחר שבטעות נסבר כי נשפט בגין דריכת נשק מול נערים בחברון שהתגרו בו.

"אני רוצה לומר לך משהו על אנשי חמאס: שמעתי הרבה דיבורים על השיפור המשמעותי שחל בכושר הלחימה שלהם, על כך שהם חיילים מאומנים בעלי תחכום מבצעי, שהם רחוקים מדמות החייל הערבי הבורח ומשאיר את נעליו בחול. אני כלל לא מתרשם כך. בכל מפגש שלהם עם חיילינו הם הפסידו. הרי מי הם החמאסניקים? פלשתינים שלפעמים יש להם רובה, לפעמים אר-פי-ג'י ולפעמים גם רקטה ארוכת טווח. הם הפתיעו אותנו עם המנהרות, אבל מכאן ועד לאמירה שהם חיילים מאומנים המרחק רב. הם תמיד ברחו מעימות. בלילה האחרון ברחו מאה מהם לג'בליה, וכשנכנסנו לשטח לא הייתה שם נפש חיה. אני דווקא רציתי מפגשים עם האויב, ולא בתים ממולכדים. בכל היתקלות או מפגש, הלוחמים שלי תמיד ניצחו. לכן צריך להיזהר מלהפוך אותם ללוחמי צה"ל - החיילים שלנו טובים מהם אלף מונים"

ראיון עם מפקד גדוד 101 של חטיבת הצנחנים סא"ל אבינועם אמונה. אמונה הוא יוצא גדוד הצנחנים, אשר שימש במגוון תפקידי הפיקוד בגדוד ובהם כמפקד פלוגה ובהמשך כסמג"ד יחידת מגלן בטרם תפקידו במבצע הנוכחי:


"הבנתי שהמחבלים רוצים לבצע חטיפה". סא"ל אבינועם אמונה, מפקד גדוד 101 של חטיבת הצנחנים (צילום: דובר צה”ל)
http://news.walla.co.il/?w=/2689/2773799

מג"ד צנחנים חושף: כך סיכלנו חטיפת חייל בעזה\ מאת אמיר בוחבוט

יום לפני התקרית שבה נהרג סגן הדר גולדין, זיהה מפקד טנק מחבל גורר חייל פצוע לתוך פיר מנהרה. קצין צנחנים הסתער, נפצע מרימון שהושלך לעברו, אך הצליח לחסל את המחבלים

יום לפני שסגן הדר גולדין נהרג ברפיח, סיכלו לוחמי גדוד 101 של חטיבת הצנחנים ניסיון חטיפה – כך חושף מפקד הגדוד, סגן-אלוף אבינועם אמונה. בראיון מיוחד לוואלה! חדשות סיפר על האירוע שהתרחש ביום חמישי שעבר, במהלך הלחימה בחירבת א'חזעה ליד חאן יונס בדרום רצועת עזה, כשלוחמי הגדוד זיהו שלושה מחבלים יוצאים מפיר מנהרה ועל פניהם מסכות נשימה. לדבריו, המחבלים היו מצוידים באפודים, קסדות ואמצעים אופטיים. "קיבלתי מידע בזמן הסריקות שיש לנו שלושה מחבלים לפחות במרחב", סיפר סא"ל אמונה. "מהר מאוד ביצענו פעולות שהמטרה שלהן הייתה לשבש את הפעילות של המחבלים במרחב וניתוק שלהם ממנהרה, כי הבנתי שהם רוצים לבצע חטיפה. הקפצתי טנק וחתרנו למקום. ברגע שאתה מנתק אותם מהמנהרה הם חשופים". שני מחבלים הבחינו בצוות והחלו להימלט. תוך כדי בריחה הם נתקלו במ"פ מסלול של גדוד 101, רס"ן אבי, שהסתער עליהם. המחבלים השליכו לעברו רימון והוא נפגע מרסיסים, אך המשיך להסתער, ירה והרג את שניהם. לדברי סא"ל אמונה, בשטח נעו מחבלים נוספים. הטנק טרם הגיע ומפקד הגדוד נכנס לסרוק מבנה חשוד יחד עם לוחם וכלב מיחידת עוקץ. "סרקנו את המבנה ולא מצאנו אותם. יצאנו החוצה", מספר סא"ל אמונה. לדבריו, מפקד הטנק דיווח בקשר כי הוא מזהה מחבל גורר חייל במבנה סמוך. בדיעבד הסתבר שהמחבלים תקפו שני חיילים מחיל ההנדסה והרגו אותם. "אני לא מצליח להבין על איזה מבנה הוא מדבר, אני רץ להקשיב כדי לראות את מפקד הטנק ולהבין על איזה מבנה הוא מדבר. הוא מסמן לי את המבנה ואני רץ לשם", מתאר סא"ל אמונה. "אני מזהה את הגופה של החייל ללא נשק, רק עם קלאץ' לידו. אני פוקד על חיילי ההנדסה למשוך את הגופה לאחור ומאחר ואני יודע שיש מחבל נוסף בבית אני חותר למגע".
"מדובר במבנה בן ארבע קומות, צפוף. אני נכנס למבנה עם עוד מ"פ וכלב תקיפה של עוקץ", מוסיף סא"ל אמונה. "במקביל אני מבין שבזמן שאני סורק את אחד הצדדים של המבנה המחבל בורח לצד השני. אני מנחה את הטנק לשגר פגז לקומה העליונה ואני מטפס למעלה, ונכנס לאחד מחדרי המבנה. אני רואה ארון, פותח אותו ומזהה בפנים את מה שנשאר מהמחבל. הוא מת מפגז הטנק". האירוע הקשה בו נמנעה חטיפה הסתיים בשני חיילים הרוגים ושניים פצועים קשה. "אני משוכנע שלולא הערנות של מפקדי הגדוד הייתה יוצאת אל הפועל חטיפת אחד החייל שנגרר על ידי המחבלים לפיר מנהרה", אמר. מקרה דומה של ניסיון חטיפה התרחש בח'ירבת אח'זעה במהלך לחימה של גדוד 101 בקרב שבו נהרגו עשרות מחבלים. אז יצא מחבל מפיר מנהרה במטרה למשוך חייל פנימה ולחטוף אותו. לוחם שנשא מקלע מסוג "נגב" פתח לעברם באש והשליך רימון. קצינים בחטיבת הצנחנים אמרו לאחר מכן, כי לפחות בשלב זה נראה כי ייתכן ויהיו המלצות להענקת עיטורים על הקרב ההוא, שהתקיים בטווחים קצרים מאוד, תחת איום ירי ומטעני חבלה ותכליתו סיכול חטיפת חייל. עוד הוסיפו הקצינים כי רק בסוף ביצוע התחקיר המבצעי יחליטו המפקדים הבכירים האם להעביר את התחקיר לוועדת הענקת עיטורים. סא"ל אמונה התייחס בראיון גם לתקרית במהלכה נהרג סרן גולדין. לוחמי גדוד 101 פעלו לאיתור מנהרות התקפיות ותשתיות טרור בדרום רצועת עזה. במהלך הלחימה הם נדרשו לבצע התקפה רחבה על רפיח בעקבות ההודעה על חטיפתו של סגן גולדין וההכרזה על קוד "חניבעל". "זו הרגשה נוראית כמפקד לשמוע על הקוד הזה ולהבין שחסר חייל", סיפר סא"ל אמונה. "אני שמח שהוכחנו שאנחנו יודעים לצאת להתקפה משמעותית בלוח זמנים קצר. היינו מאוד חשופים אבל הסתערנו על אזור רחב יחד עם טנקים ומסוקי קרב". הגדוד סיים את הלחימה בעזה עם הרג של 16 מחבלים, איתור אמצעי לחימה רבים ואירוע אחד שייחרט היטב במורשת הקרב של הגדוד.
("מערכת וואלה! חדשות", פורסם בתאריך 09.08.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.magazin.org.il/inner.asp?page=234612

צמודי קרקע\ מאת יואב איתיאל

טירוני מחזור נובמבר 13 החלו טירונות. כמאתיים מהם, השתתפו בשבוע שעבר ב"גיבושון" שאותו יצלחו כמאה חיילים בדרכם לפלוגות ולגדודים המובחרים, שם אותרו מי שישרתו ביחידות המיוחדות של החטיבה. יום עם טירוני גולני- לראות אותם הופכים לנמ’’רים.

"אל תחזרו לפלוגה", מתרה סמל מחלקה בחייליו הצעירים, "מי שפורש אני מפרק אותו". כן, זו הרוח הדברים על מגרש המסדרים של אחת מפלוגות הטירונים של בסיס האימונים החיילי (בא"ח) של חטיבת גולני, רגע לפני "גיבושון". הימים ימי סוף נובמבר, אחד משלושת המועדים השנתיים לגיוס לחטיבה. כ-500 צעירים נפרדו לפני שבועיים מההורים בנקודות הגיוס ברחבי הארץ, חוילו בבקו"ם ובערב כבר היו בבא"ח, שנחנך ב-2004, בהשקעה של 200 מיליון ש"ח, כולל עמדות ש"ג ממוזגות, באדיבות ממשלת ארה"ב שבמסגרת הסכמי וויי גם סייעה להקמת מתקן דומה עבור חטיבת הצנחנים, שניהם על פי מודל אמריקאי, בתכנון האדריכל שמואל שילה. במתקן המושקע הזה, בסוף השבוע הראשון לטרום-טירונות, עמדו החיילים הצעירים האלה בפני החלטה. מי שרצה להיבחן לשירות ביחידות העילית של החטיבה, ויתר על שבת בבית. זהו בפועל, מבחן המוטיבציה הראשון, הבוחן מי מהם נחוש לשרת ביחידת "אגוז", יחידת הקומנדו היבשתית של צה"ל‏ או בגדוד הסיור (גדס"ר) של החטיבה ובו שלוש הפלוגות הייעודיות: פלוגת סיור (פלס"ר), פלוגת נ"ט ("עורב") ופלוגת החבלה והנדסה (פלחה"ן). ביום ראשון של השבוע שעבר, אחרי סוף השבוע הזה בו "סגרו שבת", שמעו המתנדבים לגיבושון היחידות המיוחדות את הסמל מעודד אותם להשקיע את המקסימום שהם יכולים, וכן "מתרה" בהם שלא יחזרו לטירונות "הרגילה". שעה קלה לאחר מכן, הם כבר היו בפאתי הבסיס עם כל ציודם, ומיד החלו בסדרה אינסופית של מבחני כושר, סיבולת, ובעיקר בעוצמות הנפש שלהם, שייערכו בחבורה ובבודדת, לאורך שלושה ימים. היה שם שקט. אסור להם לדבר האחד עם השני, למעט אם זה נדרש לצורך המשימה. צה"ל כבר מנוסה. בשלב הטרום טירונות מדריכים את החיילים הצעירים מפקדים בהכנה לקורס קצינים. בגיבושון מופקדים עליהם בעיקר מילואימניקים, בוגרים של גולני. בסופהשבוע שעבר יצאו כולם הביתה. כ-100 מתוך כ-250 אלה שהתחילו את הגיבושון, יכולים היו לספר בבית כי עברו אותו בהצלחה. השאר, חזרו ביום ראשון לסמל ההוא, ולחבריו, לטירונות "רגילה".

בבסיס האימונים מכשירה גולני את לוחמי החטיבה בשלבי הטירונות, האימון הבסיסי והמתקדם. גם המתקן מתקדם. שטחי האימונים של בא"ח גולני מתפרסים על שטח של 40 אלף דונם, בהם 564 דונם לבסיס עצמו ולמטווחים סביבו. בבסיס יש 31 אלף מ"ר של מבנים. על כל התשתית הזו, ועל החיילים הצעירים שמשתפשפים בה קודם כל בללמוד מה זה צבא, ואח"כ במשחקי מלחמה, אחראי סא״ל אבינועם סטולוביץ’, מפקד בא"ח גולני. הוא בעצמו התחיל את דרכו בחטיבה כחייל בסיירת גולני, בהמשך היה מפקד בסיירת, מ"פ באגוז, שירת לראשונה כמג"ד כשפיקד על גדוד 13, אח"כ היה סמח"ט גולני ומשם אל הבא"ח. מהטירונות אצלו ייצאו "נמרים". "הנמר בתוך הנמ"ר", קורא לזה מפקד הבא"ח, סא״ל אבינועם, בהתייחסו לחוסנו של הלוחם שהוא מכשיר כאן ללחימה בתוך רכב ה"נמ"ר" (נגמ"ש מרכבה) של חטיבת גולני, המבוסס על תובת טנק המרכבה עליה מורכבות מערכות ייעודיות. "הנמר שבנמ"ר ינצח", מדגיש המפקד, "הגולנצ’יק ינצח, לא הכלי שיישא אותו". והגולנצ’יק של מחר מגיע היום עם האייפון שלו והאצבעות שצריכות לרקד בקלילות על לוח המקשים שלו. מכאן, תוך שבועות ספורים, הוא ילמד לשאת ולתפעל מקלע קל "נגב", או מא"ג. אפרופו, מפקד הבא"ח מגלה שהדבר הכי קשה לטירון של 2013, הוא כשבלילה הסמל מגיע עם ארגז "ברוס" ואוסף לכולם את הטלפונים הניידים. לא עוד גלויות ליקרים בבית. את שעת הת"ש, שעה של מרגוע והתארגנות שמקבל כל טירון בערב, מנצלים רובם על המיטות, עם הטלפונים החכמים שלהם, בגלישה בפייסבוק וקשר עם החברים והמשפחה. והמשפחה מעורבת עכשיו הרבה יותר במה שקורה עם הטירון, ודואגת להתקשר למפקדים כאשר יש לה לומר משהו על הטיפול בו. גולני יודעת להסתגל גם למציאות של היום. גולני זו חטיבת החי"ר הראשונה של צה"ל, חטיבה 1. בצה"ל מדקלמים שהחטיבה ידועה במורשת ארוכת השנים שלה, בהישגים המבצעיים וכמובן במוטיבציה הגבוהה של צעירים המבקשים לשרת בה כלוחמי חי"ר. אנחנו, בעם, יודעים לומר עליה את מה שמאפיין אותה במיוחד - שהיא מהווה חתך של המתגייסים לשירות ביטחון בישראל, על כל גווני הקשת העדתית והסוציו-אקונומית. "המערכת מנסה ליצור איזון", אומר סא"ל אבינועם, "זה אופי היחידה שלשמחתי מביא את כל היפה בישראל לחטיבה אחת".

אכן, גולני זה כור היתוך של ממש. ותקופת טרום-הטירונות היא הפעם הראשונה שבוגר תיכון מקיסריה, חולק אוהל ומשימות עם בן גילו משדרות. לא מעט מהחיילים של היום, מגיעים לצה"ל כשמעולם לא בנו אוהל, מעולם לא ישנו תחת כיפת השמים, צמודי קרקע לסלעים ולרגבי האדמה של רגבים. "כולם ייצאו לוחמים טובים", מבטיח סא"ל אבינועם, "הלוחם משכונת הוילות לא פחות טוב מהלוחם מהשיכון, ולהיפך. אני לא מתלונן על הנוער וברור לי מאד שהתפקיד שלי הוא לחבר אותו לאדמה ולערכים. תתפלא, אני חושב שאיכות כוח האדם שלנו היום גבוהה יותר מאשר היתה בזמני". סא״ל אבינועם סטולוביץ הוא בן 39. הוא חובש כיפה דקיקה, ובבית בישוב פסגות ממתינים לו 6 ילדים עם האשה מוריה, 36, ילידת קרני שומרון ובוגרת השירות הלאומי שעבדה עם הקהילה האתיופית במסגרת מרכז מורשת מנחם בגין. היא אחותו השכולה של רס"ן בניה ריין, שריונר, שנפל בקרב על הסלוקי במלחמת לבנון השנייה וזכה בצל"ש על תפקודו במלחמה. סטולביץ’ יליד תל אביב, בוגר הישיבה התיכונית נתיב מאיר ותנועת הנוער "בני עקיבא". לפני שהתגייס עוד הספיק ללמוד בישיבת מרכז הרב. על השירות בצה"ל בכלל ולחובש כיפה בפרט, הוא אומר: "לשרת את המדינה זה ערך וזו שליחות. גדלתי על זה בבית. העולם הערכי שלי בנה אותי לשליחות הזו. בחטיבת גולני אני מרגיש בבית. אני מרגיש שהשליחות שלנו משותפת". טירונות גולני היא ההכשרה הבסיסית לרמת רובאי 05. הטירונות נמשכת כ-4 חודשים בבסיס הטירונות. חלקה הראשון עוסק בגיבוש ובהקניית ערכי יסוד של משמעת, מסעות, הכרת כלי נשק, ביצוע מטווחים, מסלולי פרט ואימון מסגרות בסיסי בתנאי שדה.בהמשך, מתקיימים אימונים במסגרת אישית ופלוגתית בשיטת ההסתערות על יעדי החי"ר ולחימה על יעד מבוצר ובשטח בנוי. במהלך הטירונות יוכשרו חלק מן הלוחמים כמפקדי חוליות ויתחילו את פרק הפיקוד בפועל. אחרים יוכשרו ויוסמכו למקצועות שונים – קשר, קלע וכו’. יש גם עניין טקסי - במהלך הטירונות הלוחמים יישבעו אמונים לצה"ל ולחטיבת גולני וייזכו לקבל את תג החטיבה.

אחר כך בא אימון מתקדם שנמשך כחודשיים וחצי בבא"ח רגבים ובו מורחב הידע הצבאי שהוקנה להם עד אז. הם ילמדו מושגי יסוד בתחום עקרונות הפיקוד הזוטר, ישתתפו בתרגילים מורכבים בכיבוש יעד מבוצר, בלוחמה בשטח בנוי, ביצוע תרגולת על גבי נגמ"ש והנגמ"ש הכבד "אכזרית" ובשיתוף פעולה ראשוני עם טנקים ומסוקים. בשלב זה מתחילים אימוני מסגרת ברמת הכיתה, המחלקה והפלוגה. עם סיום ההכשרה, ולא בלי המסע המיתולוגי בן 70 הקילומטרים, זכאי הלוחם לכומתה החומה הנחשקת. בהמשך המסלול, בסיומו של פרק הכשרת הלוחם לרמת רובאי 07 "עולה" הפלוגה לגדוד ומשתלבת במשימות המבצעיות והאימונים ביחידה לפרק של 4 חודשים. בסיום פרק המסלול מפוזרת הפלוגה לשתי מחלקות אשר מצטרפות לפלוגות המבצעיות בגדוד, וללוחמים מוענקת סיכת הלוחם של החטיבה. אחר כך, בתקופה זו, שנמשכת כ-8 חודשים בתעסוקה וחודשיים באימונים לסירוגין, מתקיימת שגרת פעילות של תעסוקה מבצעית ופעילות בטחון שוטף. הפעילות המבצעית כוללת מארבים, סיורים ומעצרים של מבוקשים וחשודים בפעילות עוינת. בתקופת האימון מעלה כל מסגרת את כשירותה המבצעית ומבצעת תרגילים בשיתוף כלל חיילות צה"ל ביבשה. אחרי כל המסלול הארוך הזה, מי שהתגייסו בנובמבר 2013, הופכים לגולנצ’יקים לחיים. מדיניות צה"ל היום היא שגם ישרתו יחדיו במילואים. כמו למשל בחטיבת כרמלי, אליה יגיעו למילואים מי שישרתו בחובה בגדוד 13. "גדוד מזין חטיבה", מכנה את זה סא״ל אבינועם סטולוביץ’, "יש חטיבות ’צבועות גולני’". גם סא״ל אבינועם סטולוביץ "צבוע גולני", גם אם בקרוב יקבל תפקיד בכיר יותר. הרמטכ"ל רב־אלוף בני גנץ כבר אישר את הקידום ואת המינוי ועל פי הצפי, בעוד מספר שבועות, עם קבלת אישורו של שר הביטחון, יועלה אבינועם סטולוביץ’ לדרגת אל"מ וישמש כמפקד חטיבת החרמון. (פורסם ב- "מגזין המושבות" גליון 397, ‏ 06.12.2013)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מפקד החטיבה, אל"מ יהודה פוקס, מספר על האימון הייחודי שערכו חייליו לקראת התעסוקה המבצעית בגבול הסורי. לדבריו, לוחמיו לא יפקירו פצועים סורים, גם אם מדובר במורדים

http://news.walla.co.il/?w=//2629258

http://www.maariv.co.il/news/new.as...Q=FMMEJ&pn6Vq=E

"תושבי הדרום - אתם יכולים להיות רגועים, אנחנו שומרים עליכם"\מאת נועם אמיר

על ההתקלויות, הפצועים, המנהרות, הלוחם ההרוג והחיילים הגיבורים. מפקד גדוד 202 של חטיבת הצנחנים מסכם שבועות של לחימה, ומבטיח לתושבי הדרום: "אתם יכולים לישון בשקט"

הצער והיגון אפפו את הר הרצל בירושלים, עת התקיימה הלווייתו של סמ"ר אביתר תורג'מן, שנפל בפעילות מבצעית בעזה. הדמעות והיגון היו גם מנת חלקם של חבריו לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים, ושל מפקדם הנערץ, סא"ל קובי ולר, שלא הצליחו לעזוב את שדה הקרב כדי לחלוק כבוד אחרון לחברם. זו הסיבה לכך שאחרי שאחרון החיילים עזב את הרצועה, מיהר סא"ל ולר להגיע לבית האבלים של משפחת תורג'מן בבית שאן. "זו משפחה אצילה וחזקה", הוא משתף. "איבדנו לוחם יקר". תורג'מן, רק בן 21 במותו, מצא את מותו בחאן יונס, אחרי שטיל נ"ט נורה ממבנה ביישוב על הכוח שעסק בפעילות איתור אמל"ח וחשיפת מנהרות. מהירי נפצעו מספר לוחמים, חלקם עדיין מאושפזים בבתי החולים. גם אליהם הגיע סא"ל ולר, טרם חזרתו הביתה, לרעייתו ולשלושת ילדיו. "הפצועים מספרים שעטפו אותם באהבה בלתי רגילה. מאות אנשים, בהם כאלו שאינם מכירים, הגיעו לבקר אותם", הוא אומר. "זה נותן ללוחמים תחושה שהם מקריבים ומסכנים את חייהם בשביל מטרה נעלה". הפצועים שהחליפו את מדי צה"ל במדי בית החולים, לא איבדו את גאוות היחידה. הם שוכבים שם פצועים, אבל גאים בסמל היחידה, בסמל הצבא ובכומתה האדומה שמונחת ליד מיטתם. אבל יותר מכולם גאה המפקד בתפקוד חייליו במהלך "צוק איתן". "תקרא לזה מבצע, תקרא לזה לחימה, הגענו להישגים מאוד משמעותיים", הוא מבקש לומר. "הגדוד הביא לידי ביטוי את כל היכולות שלו והלוחמים פעלו בצורה מעוררת גאווה. באנו מוכנים ויצאנו כשידנו על העליונה". בזמן שפרשני האקטואליה ישבו באולפנים הממוזגים, ניתחו את פעילות צה"ל ברצועה והתווכחו ארוכות בשאלה אם הצבא היה מוכן לקראת חמאס, חיילי גדוד 202 עבדו. יחד עם כוחות ההנדסה הם היו אחראים לחיפוש המנהרות ולהשמדתן בשטחי הרצועה ובשטח ישראל, תפסו אמצעי לחימה ופגעו במחבלים. "שום דבר לא הפתיע אותנו", אומר סא"ל ולר נחרצות. "היינו מוכנים לכל תרחיש. בכל מקום שבו לוחמינו נתקלו במחבלי חמאס, התוצאה הייתה חד־משמעית לטובתנו". עם הפצועים של היחידה נמנים לא מעט מפקדים, שהסתערו ראשונים בקרב. "במהלך סריקה של הכוח בגזרה, זיהה אחד ממפקדי המחלקות פיר של מנהרה ובו מדי צה"ל וציוד תקיפה", הוא מספר. "מהפיר יצאו חמישה מחבלים שפתחו באש חיה של אר־ פי־ג'י ורימונים מטווח קרוב. הכוח חיסל שלושה מחבלים, ושני המחבלים שנותרו בחיים הובילו אותנו לפירים נוספים".

הלב הפועם של נחש הצפע

מיום הקמתו גדוד 202 לקח חלק בכל מלחמות ישראל, כמו גם במבצעים מורכבים שנכנסו לספרי ההיסטוריה. במלחמת ששת הימים הוא השתתף בכיבוש רפיח, חייליו פשטו על בסיסי מחבלים בטריפולי, ובמלחמת יום כיפור הצטיין הגדוד בקרב בוואדי מבעוק. מורשת הקרב נמשכת כשבמבצע אנטבה השתלט הגדוד על מגדל הפיקוח. במלחמת לבנון קיבלו חייליו את צל"ש האלוף על גבורתם, ובזמן האינתיפאדה השנייה הצליחו לוחמי הגדוד לעצור מספר רב של מחבלים מתאבדים. מבצע "צוק איתן", שייכנס אף הוא אל דפי הספר העבה של הגדוד, הביא איתו לחימה אחרת, תת־קרקעית. סא"ל ולר אומר כי המשימה הזאת הייתה רשומה בפנקס המבצעים הקטן שלו, ולוחמיו היו ערוכים לקראתה. "היסודות לקראתה ניתנו ללוחמים כבר בשלב ההכשרה", הוא חושף. ביום שאחרי צפה ועולה שאלת היכולת של חמאס לשוב ולשבש את חיי היומיום ביישובי עוטף עזה. סא"ל ולר מבטיח לתושבים: "צה"ל נמצא שם תמיד בשביל תושבי הדרום, והגדוד שלי נמצא לצדכם ועושה לילות כימים כדי לשמור עליכם. אתם יכולים לישון בשקט. הלוחמים של הגדוד יודעים שמבחינתם הגנה על תושבי הדרום היא משימה חשובה ומשמעותית. לצד זה אנחנו מתכוננים להמשך ומכינים את עצמנו לאתגר הבא. אם מחר חמאס יחדש את הפעילות, אנחנו מוכנים". התחנה האחרונה של סא"ל ולר ביום שאחרי המלחמה היא הבית שנמצא ביישוב קטן במרכז הארץ. "זה לא קל ולא פשוט להיות רחוק מהבית למשך זמן ארוך כל כך", הוא משתף "אבל קשה יותר לאישה ולילדים. לשמחתי, יש לנו תמיכה רבה מהמשפחה המורחבת וזה עזר לכולם לעבור את התקופה הזאת". בימי הלחימה הארוכים התבשר סא"ל ולר כי גם אחיו הקטן, חייל בסיירת צנחנים, נכנס לרצועה. "למרות שידעתי שהוא חלק מהלחימה לא הספקתי לדבר איתו", הוא מודה. "במבצע 'עופרת יצוקה' הוא לחם לצדי והייתי איתו במגע. הפעם שמרתי עליו מרחוק. מדי פעם ראיתי שהוא שלח להורים הודעות כדי להרגיע אותם, אז ידעתי שהוא בסדר". עם שוך הקרבות ממשיך לפעום הלב של נחש הצפע, סמל היחידה. ואם זה תלוי בסא"ל ולר, הוא ימשיך לפעום בחזית הלחימה ובכל משימה שאליה יישלח הגדוד. "אנחנו נמצאים בתצורת הפעלה אינטנסיבית מאז חטיפת הנערים", הוא אומר. "כמג"ד ותיק, לראות את הלוחמים הצעירים שמים את האייפון בצד ומתייצבים לפקודה, עם משמעת וערכים, נותן לי המון כוח". ("מעריב השבוע", פורסם בתאריך 08.08.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

"הטנקים שלנו אין כמוהם, כל אחד מהם הוא מפלצת מטורפת של טכנולוגיה, ומעל לכל זה - האדם שבטנק", אומר אל"ם סער צור, מפקד חטיבת "עקבות הברזל" (חטיבה 401) שלחמה במבצע "צוק איתן". "לחמנו יחד שריון וחי"ר והנדסה ואחרים", הוא מוסיף, "ואנו מבינים שאי אפשר האחד בלי השני".

http://www.yadlashiryon.com/show_it...6567&itemType=0

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2780889

"אין כוח שעצר אותנו בעזה, אבל לא נפעל כמו דאעש"\ מאת אמיר בוחבוט

בריאיון מיוחד מתייחס מח”ט הנח”ל אל”מ אורי גורדין לביקורת על המבצע: ”ביצענו את כל המשימות אך נזהרנו על האוכלוסיה. זו נקודת תורפה”. על הרס המנהרות: "זה פתרון זמני"

מפקד חטיבת הנח"ל, אלוף-משנה אורי גורדין, גדל בסיירת מטכ"ל, ובה שירת רוב שנותיו בצה"ל. בתקופה שבה פיקד עליה עוטרה היחידה בצל"ש. גורדין מילא תפקיד גם בקורס מ"פים-מג"דים, ובתפקידו הקודם פיקד על חטיבת צנחנים במילואים. במבצע "צוק איתן" כבר פיקד על חטיבת הנח"ל, כשזו הניסה את גדוד בית חאנון ופירקה את מערכיו בצפון רצועת עזה. במהלך הלחימה השמידה החטיבה ארבע מנהרות, חשפה אמצעי לחימה רבים, ופגעה באופן קשה בגדוד הג'יאהד האיסלאמי. כעת, בריאיון מיוחד לוואלה! חדשות, הוא מספר על הקשיים בדרך – וגם על הפן האישי.
קיבלת מודיעין טוב לפני המבצע. היה משהו שהפתיע אותך? היקף המנהרות, האמל"ח?
"לא הופתעתי. רק מדבר אחד – וקשה לתפוס אותו עד שלא רואים אותו: היקף ההיערכות ופרישת המטענים של חמאס בתוך שטח שבו גרה אוכלוסייה, בשטח הבנוי. בכל שכונה, בכל קבוצת בתים, בית ממולכד עם מטענים בסלון, בקירות ליד הפתחים. זה בלתי נתפס".
אם הייתם נכנסים אל עומק העיר עזה, זה היה הופך להיות מורכב ומסובך יותר?
"נלחמנו ימים ארוכים בשטח הבנוי, לחימה עזה. אם היינו צריכים להיכנס יותר עמוק, זה היה לוקח יותר זמן. היינו צריכים להפעיל את אותה כמות אש תוך כדי ההתקדמות. אני מניח שכמות הנפגעים הייתה דומה בקצב שלה למה שהיה לנו עד השלב הזה. אני לא חושב שיש כוח בצד השני שיכול לעצור את חטיבת הנח"ל".
היינו ביחד בעיירה בית חאנון בזמן המבצע. עברנו דרך סדרת מבנים ועצרת ליד מבנה של אונר"א שממנו פתחו באש לעבר לוחמי החטיבה. השימוש הזה במתקנים רגישים – מרפאות, בתי ספר – מהווה מכשול נקודות תורפה?
"הציניות שבה חמאס פועל ומשתמש באוכלוסייה האזרחית כמגן אנושי היא רבה. זה לא הפתיע, אבל זה כל פעם בלתי נתפס מחדש. ואנחנו, למרות הרצון שלנו להצליח בתמרון ולמנוע נפגעים לכוחותינו, נזהרים מאוד באוכלוסייה הבלתי מעורבת, וזו שאלה מעניינת מה זה בלתי מעורבת. זו אכן נקודת תורפה. אני אמליץ שלא נתקוף אזורים שיש בהם פליטים והם מוחזקים שם בניגוד לרצונם. ראינו את חמאס מחזיק כמה פעמים אוכלוסייה שלא רצתה להיות שם, וחמאס לא נתן להם להתפנות. כל עדויות של שבויים שחמאס משלם להם כסף לא להתפנות. אנחנו נמשיך ונפעל באופן ערכי ככל האפשר".
יש ביקורת על צה"ל על אגרסיביות, פגיעה באזרחים לא מעורבים, טענות לפשעי מלחמה. זה מרתיע אותך? תחשוש בעתיד לטוס לחו"ל בגלל פניות לבית הדין בהאג?
"אני לא יודע לגבי החשש לטוס לחו"ל. אנחנו נמשיך ונפעל בעוצמה רבה, נמשיך ונפעל באגרסיביות רבה כדי לנטרל את האיומים. ננצל את הא-סימטריה לטובתנו. אני לא אתנצל על זה שאני החזק. אני מעדיף להיות החזק ולא החלש, וגם אם זה קצת פחות אהוד בעולם, אני מעדיף לא להיות האנדרדוג, אלא החזק. באופן הזה נמשיך לפעול תוך שמירה על שלום האוכלוסייה ככל שאנחנו יכולים. האם אפשר להימנע מפגיעה בכלל ומנתזים? לא. האם דעת הקהל העולמית משפיעה עליי? מעט מאוד. אנחנו מרוכזים בלחימה ומנותקים מהתקשורת הישראלית והבינלאומית. בהקשר הזה, אנחנו פועלים לפי מיטב מצפוננו ושיפוטנו המקצועי".
היו לך רגעים שבהם עצרת הכול ולא היית מוכן לבצע התקפה מחשש לפגיעה בבלתי מעורבים תחת סיכון הלוחמים שלך?
"כן. היו התקפות שלא יצאתי אליהן ומרחבים שלא תמרנתי בהם כי לא רציתי לפגוע בבלתי מעורבים".
בהכנות שלפני המבצע, היו יועצים משפטיים שעיכבו אותך או מנעו ממך לבצע תכנית רחבה ואגרסיבית יותר?
"לא מנענו ממני משפטית. לא כבלו את ידיי ואני מרגיש שקיבלתי יד חופשית להפעיל את העוצמה שניתנה לי כדי לבצע את המשימות שלי. האם אנחנו שמים על עצמנו מגבלות? כן, אבל לא בגלל הדין הבינלאומי, אלא בגלל ערכי צה"ל ועקרונות הלחימה. אנחנו לא פועלים כארגון דעאש. האם אני מתנצל על זה? לא. האם זו הדרך הנכונה? כן".
ספר לי על דוגמה שבה התמודדת מול אויב לא ערכי, שאין לו מוסר ואין לו עכבות.
"אני נכנס ללחימה בתוך בית ומוצא בתוך חדר הילדים – לפעמים בגן ילדים – אמל"ח וטענים שמכוונים נגדנו. האם הדבר הזה יכול לפגוע באוכלוסייה שלהם? בפירוש כן. באחד האירועים של הלחימה אנחנו רואים ירי של חמאס, שיורה לתוך שטח בנוי שממנו לא התפנתה אוכלוסייה שלו. זה ציני, וזה מאוד לא אנושי. בעיניי זה גם מאוד לא ערכי".
יש דעה רווחת בציבור שלפיה הצבא "לא סיפק את הסחורה". אתה חלק מהאווירה הזו שבאים ואומרים, "נלחמנו כל כך הרבה ימים, ועדיין חמאס מצליח לתפקד, לשגר רקטות לעבר ישראל ומהווה איום על מדינה ריבונית". איזה תחושות יש לך כמפקד?
"צבא פועל על פי משימות והכוונה שהוא מקבל מהדרג המדיני. להבנתי, הצבא והכוחות הלוחמים ביצעו את כל המשימות שקיבלו באופן מלא. בלי להשאיר שום שארית לא מטופלת מאחור. במובן הזה אני חושב שכל הדרג הצבאי – מאחרון החיילים ועד ראשון המפקדים – יכולים להרגיש טוב עם המשימות שהם ביצעו. האם היה אפשר להפעיל את הצבא אחרת? האם נכון היה להפעיל את הצבא אחרת? זו שאלה לדרג אחר".
גדוד בית חאנון התפרק ונס לעיר עזה. אתה חושב שניצחת? אתה חושב שהצבא ניצח במערכה הקרקעית?
"בוודאי שכן. אני חושב שכשאנחנו מדברים על ניצחון או על הכרעה בקרב, אנחנו מדברים על זה שאתה כובש את השטח ומשמיד את האויב או גורם לו לברוח ולהיעלם. במובן הזה, במרחב בית חאנון האויב היה לא אפקטיבי וחטיבת הנח"ל ניצחה אותו, והיה שם לא מעט אויב מראש. המשימה של השמדה ברורה של המנהרות ההתקפיות בצפון הרצועה שנחפרו לישראל בוצעה בהצלחה, באופן מלא. על זה התשובה שלי: מילאנו את כל המשימות וניצחנו את האויב שעמד מולנו".
אם מחר תיפתח מנהרה מהאזור שבו פעלת, תרגיש חוסר נוחות?
"אני ארגיש חוסר נוחות גם אם יהיה פיגוע שייצא ממנהרה בדרום הרצועה וגם כשמרגמה פגעה והרגה ילד מנחל עוז. גם זה יצר אצלי תחושת חוסר נוחות עזה מאוד. לכן, במובן הזה לא צריך שזה יצא מגזרה שלי. אין 100% בטווח התת-קרקעי, אין לנו כלים שיודעים לבלום את זה לגמרי. אנחנו יודעים שגם המענה שנתנו הוא מוגבל בזמן. לחפור מנהרה חדשה לטווח של קילומטר-קילומטר וחצי לוקח בין שנה לשנתיים וזה מוכן. הפתרונות הם פתרונות זמניים".
אחרי שראינו את ההתמודדות המורכבת ברצועת עזה, אתה חושב לעשות עכשיו העתקה של היכולות ללבנון? האם זה איום אחר לגמרי? הצבא בעיניך מוכן לאיום הזה?
"אנחנו גרים בשכונה כאוטית, שרוב השכנים בה לא ממש רוצים לראות אותנו שכנים שלהם. במובן הזה, זה מעיד עליהם יותר מאשר עלינו. אנחנו כצבא ערוכים להתמודד עם כל האתגרים האלה. אנחנו מתכננים אותם ואנחנו נהיה מוכנים בזמן קצר לעבור מגזרה לגזרה. המוכנות ויכולת הלחימה בכל כפר בדרום לבנון או בבית חאנון היא מאוד דומה. יש דברים שונים ויש דברים דומים, נצטרך לעשות התאמות. אנחנו מוכנים לכל משימה".
לא היו הרבה קרבות פנים מול פנים עם מחבלי חמאס. איך אתה מסביר את זה?
"היו כמה קרבות פנים מול פנים. הכוחות המיוחדים שלהם ניסו להגיע קרוב ולהילחם מול כוחותינו. אני מסכים שבקרב הכללי, כשמסתכלים על משך של שבועיים, היו מעט קרבות כאלה ביחס לשאר הקרבות, וחמאס העדיף להילחם מרחוק ולהסתתר מאחורי אזרחים. זה לא הפתיע אותנו. הכרנו את הגישה הזו".
הציבור הישראלי מסתכל עליך כמח"ט נחל. מה המסר שלך לאזרחים המבולבלים, אלה ששואלים את עצמם אם ניצחנו? מה יקרה ביום שישקע האבק?
אני חושב שתמיד-תמיד, בהסתכלות על מערכות, אפשר למדוד את ההצלחה האסטרטגית רק בפרספקטיבה של זמן. אחרי מלחמת ששת הימים נכנסה מדינת ישראל למלחמת התשה של שלוש שנים. מצד שני, אחרי מלחמת יום הכיפורים, שנחשבת להצלחה קטנה הרבה פחות, הגיע זמן הרבה יותר ארוך של שקט והפרדת כוחות בינינו לבין הסובבים. לכן, קשה למדוד הצלחות אסטרטגיות אל מול ההצלחות הצבאיות. אני אומר לאזרחים, כמו לחיילי הצבא ובתוך זה חטיבת הנח"ל: ביצעו את המשימות באופן מוצלח, וניצחנו את האויב שעמד מולנו".
אשמח אם תתייחס לשימוש בנגמ"ש 113M, שבו נהרגו שבעה לוחמים בשג'אעיהואשר נמתחה ביקורת על השימוש בו. אתה השתמשת בנגמ"שים הללו?
"אני השתמשתי בהם. לא השתמשתי בהם כדי לשלוח את הכוחות קדימה. כל הכלים שיש לנו – צריכים להשתמש בהם על פי היכולות שהם מביאים לנו, לפי היתרונות והחסרונות שהם מביאים לנו. אחד מהכלים שהיו לי זה הנגמ"שים. הפעלתי אותם באופן שלטעמי נכון היה להפעיל אותו. אני חושב שמספר הכלים שהיה לי בקרב היה גדול מאוד: הנדסה ושריון, תותחנים ואוויר וכוחות ניוד רכים ולא רכים – כל הכוחות פעלו. נכנסתי גם עם כלים לא ממוגנים לעזה. הפעלתי את זה באופן שנכון היה להפעיל את זה".
לא פעלת עם "קווים אדומים" שהגבילו אותך או מנעו ממך לבצע את מה שרצית במבצע הזה?
"קיבלתי את כל הכלים עם המשימות והפעלתי את כל האמצעים כדי לעמוד במשימות האלה. כל אחד מאיתנו מקבל החלטות פיקודיות שלו. בעיניי, גם חבריי המח"טים קיבלו בהקשר הזה החלטות נכונות והפעילו את הכוחות בהקשר הזה נכון ומוצלח ועמדו במשימות. זאת בעזרת הכלים והאמצעים שעמדו לרשותם, ועמדו הרבה אמצעים לרשותנו. אני לא אתחמק מהשאלה: האם אפשר להיות יותר ממוגנים? התשובה היא כן. האם אפשר לעשות הכול בזמן אפס ואפשר שכל הצבא יהיה בחזית הטכנולוגיה? ממש לא. האם נכון תמיד לפעול באופן ממוגן ביותר? גם לא. שכפ"ץ קרמי הוא מגן מעולה. לי יש מ"פ שניצל בזכות זה שיש לי שכפ"ץ קרמי ולא חדר לו קליע לבית החזה. מאידך, שכפ"ץ קרמי הוא מכביד וכבד ומסרבל. והאם יש נפגעים או כאלה שנפגעו כי היו פחות חיילים בגלל זה? אני בטוח שכן".
איבדת חבר בטרם עת. מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר עודד ראור הלך לעולמו בשבוע שעבר.
"ראשית, עם ההודעה הרגשתי חוסר אמונה. נשמע לי לא הגיוני שהאיש הזה שהיה חזק... אם אני צריך להגדיר 'צוק איתן', זה עודד: יציב, חזק, עם עורף קשה מול קשיים ואתגרים. היה קשה להאמין לזה ברגע הראשון. תחושה של אובדן, חוסר. עודד היה חבר, המפל"ג הראשון שהיה לי כשהייתי קצין צעיר. הלכנו שנים ארוכות ביחד, אני כפקוד שלו. בפעם האחרונה הוא היה מפקד ואני הייתי סגן מפקד היחידה. יש לי הרבה זיכרונות נעימים מהעשייה המשותפת, ובעיקר צער אישי וצער על המשפחה". ("מערכת וואלה! חדשות", 31.08.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.mako.co.il/pzm-magazine/...9c653841006.htm

אגדה בחייו: הכירו את האלוף החדש שחיסל 27 מחבלים\ מאת שי לוי

הוא אחד המפקדים הנערצים ביותר בצבא, ברזומה שלו תמצאו חיסול של עשרות מחבלים – חלקם הגדול באופן אישי בקרבות פנים אל פנים, הוא פיקד על חטיבת הצנחנים, סיירת צנחנים ויחידת מגלן והוביל את היחידות להצלחות משמעותיות במבצעים. קווים לדמותו של יוסי בכר, שמקבל דרגת אלוף ואת הפיקוד על הגיס המטכ"לי

תת אלוף יוסי בכר, איש חטיבת הצנחנים, הועלה היום (ג') לדרגת אלוף ומונה למפקד גיס מטכ"לי במקומו של האלוף גרשון הכהן. בהודעה שפרסם דובר צה"ל נמסר שהתקיים טקס חגיגי בלשכת הרמטכ"ל במחנה "רבין" (הקריה), בהשתתפות בכירי מערכת הביטחון. מה שלא היה באותה הודעה זה הסיפורים המדהימים שמלווים את האלוף החדש וההישגים שלו. בכר, שפיקד בעבר על יחידות כמו חה"ן צנחנים, סיירת צנחנים ומגלן, אחראי על לא פחות מ-27 הרוגים בצד של האויב. רובם אנשי חיזבאללה. "האגדה, שאגב נכונה ברובה, הפכה את בכר למפקד של חיילים ונערץ. בכלל הוא היה צריך להיות אלוף לפני הרבה זמן", אמר קצין בצבא שמכיר את בכר באופן אישי.

מסתער קדימה

כדי להבין מי זה יוסי בכר צריך לחזור כמה שנים לאחור. שנות ה-90 ליתר דיוק. מי שהגיע בסוף העשור הזה לקורס מ"כים זכה כחלק מהמור"קים לצפות בסרט של סיירת צנחנים כשהיא מחסלת יחידה של חיזבאללה. באותם ימים נהג צה"ל להוציא כמות אדירה של מארבים בסגנון "הולם מתריע". כוח אחד משמש לתצפית וכוח שני מבצע את הירי. בסרטון שצולם מהאוויר ניתן לראות קבוצה של אנשי חיזבאללה מתקדמת דרומה, לכיוון השטח שהוחזק בידי צה"ל וצד"ל. בסרטון ניתן לראות את אנשי סיירת צנחנים מחכים בסבלנות ונותנים להם להתקרב. לפתע מזנקת דמות מהכוח של הסיירת בזמן שהשאר נשארים במקומם ומחסלת לבדה את רוב המחבלים. רק אחרי שניות ארוכות מצטרפים השאר ומחסלים את המעט שנשארו. הדמות הבודדת זה יוסי בכר, אז מפקד הסיירת. על יוסי בכר שמעתי באופן אישי באמצע שנות ה-90 כשהתגייסתי לגדוד 101 שהוא היה המג"ד. "שפיץ עולם וחייה רעה", אמרו עליו המפקדים באותן שנים. אלה ידעו לספר ש"יוסי חיסל באופן אישי 27 מחבלים והיה זה ששיקם את הגדוד אחרי כמה שנים קשות מאוד". גדוד 101 של אמצע שנות ה-90 היה חדש יחסית וגם די מפורק. באותן שנים ישב צה"ל ברצועת הביטחון שבדרום לבנון ותפס שם קו מוצבים. פעם ברכס רמים ופעם בגזרת עישייה. במסגרת הלחימה איבד הגדוד שבעה לוחמים וקצינים מצטיינים שנפגעו ממטען ובמקרה אחר מירי דו צדדי. האירועים הקשים פגעו בגדוד ובהמשך היו בו מספר מרידות כולל אחת גדולה של המסייעת שברחו כאחד לעיר אילת. זה היה הגדוד שבכר קיבל ב-1996. כאשר סיים את תפקידו הוכרז הגדוד כאחד המצטיינים של צה"ל וכגדוד שחיסל הכי הרבה מחבלים בלבנון. לצד זה הצליח בכר להפוך את מחזור נובמבר 1995 לאחד המצטיינים בצה"ל, כזה שהוציא הכי הרבה קצינים ומפקדים. "זה מראה לך על רמת פיקוד גבוהה", הדגיש קצין צנחנים ששירת לצדו של בכר משך שנים רבות.

מסלול ישיר לפיקוד

יוסי בכר נולד בשנת 1964 ובשנת 1983 התגייס לחטיבת הצנחנים לגדוד הנח"ל המוצנח. מאוד מהר הוא יצא לקורס מפקדי כיתות ולאחר מכן לקורס קצינים ממנו שב לגדוד הנח"ל המוצנח כמפקד מחלקה. כבר בתחילת הדרך הוא מתבלט כקצין מסוג נדיר עם אומץ לב שהפך לאגדה בצבא. אחרי מספר תפקידים בגדוד הוא עובר לפקד על פלוגה בבה"ד 1 וחוזר לחטיבה כמפקד חה"ן צנחנים. לאחר מכן הוא יוצא לקורס פו"מ ובהמשך מפקד על סיירת צנחנים. "מי שמכיר את יוסי מהימים שהיה סא"ל לא יכול שלא להתרשם מכמות הסיכות שהיו לו על המדים. כנפ"צ, של הסיירת של החב"ן ומה לא, אחר כך גם של מגלן", אמר בחיוך חברו לשרות. בתקופתו של בכר כמפקד הסיירת הוא מוביל את היחידה באופן אישי בסדרה של מבצעי חוצי קו אדום, כלומר מעבר לקו הגבול של רצועת הביטחון. באחד המבצעים מחסל הכוח של בכר שישה אנשי חיזבאללה ללא נפגעים לכוחותינו. בהמשך בכר הופך למג"ד גדוד 101 ולאחר מכן למפקד הבא"ח, מה שמלמד ששמו אותו במסלול ישיר לפיקוד על חטיבת הצנחנים. בתקופת הפיקוד של בכר על הבא"ח הוא היה אחראי ללא מעט שינויים אירגוניים "שהפכו את החיילים שהגיעו לחטיבה להרבה יותר טובים", כפי שאמר לפני מספר שנים גורם בצבא. "בכר שינה את התפיסה והתאים את הלוחמים למצב של התקופה ולא למלחמות העבר". מעבר לזה הוא נחשב לראשון שנלחם בתיזוזים שהיו נהוגים באותן שנים ונחשבו לחמורים במיוחד. ב-1999 הוא מסיים את תפקידו ומתמנה למפקד של יחידת מגלן. את היחידה הוא מוביל לשורה של מבצעים שרובם אסורים לפרסום גם היום. חוג מכריו של בכר יודעים לספר שבאותן שנים נהרגו עוד הרבה מחבלים של חיזבאללה אולם מסרבים להוסיף מעבר לזה. תחת פיקודו פעלה מגלן גם באינתיפאדה השנייה וגם שם יודעים לספר על עלייה חדה בכמות הנפגעים של האויב. יותר מהכל יעיד על זה צל"ש שקיבלה היחידה של בכר.

לא רק מחסל

לאחר שסיים את תפקידו כמפקד מגלן בכר נרגע מעט מתפקידי לחימה ויוצא ללימודי משפטים במרכז הבין תחומי בהרצליה. במקביל הוא מתמנה כמפקד חטיבת הצנחנים במילואים 55. בהקשר לזה מספרים מכריו של בכר. "היתרון הגדול של יוסי זה לא רק יכולת הפיקוד והלחימה שלו. מדובר על מפקד משכיל מאוד ואינטליגנט מרשים. הרבה אנשים לא רואים את זה בגלל הדיבור והחזות הקשוחה שלו. כולם מכירים אותו כמחסל של צה"ל אבל יש פה הרבה מעבר". בתקופה זו יוצאת חטיבת הצנחנים במילואים תחת פיקודו של בכר למבצע חומת מגן. החטיבה שלו כובשת את הערים קבטיה וטול כרם ויוצאת משם ללא נפגעים ואחרי חיסול של עשרות מחבלים. זמן קצר אחרי המבצע בכר מפקד על פעולה שהתוצאות שלה היו חיסולם של נאאף אבו שרח, ראש הזרוע הצבאית של הפתח באזור שכם, פאדי אל בוהתי ראש הזרוע הצבאית של הג'יהאד האיסלאמי וג'עפר אל-מסרי, ראש הזרוע הצבאית של חמאס בשכם. בשנת 2003 בכר מתמנה כמח"ט צנחנים הסדירה במקומות של אל"מ דרור וינברג ז"ל שנהרג בחברון. אלה עדיין ימי האינתיפאדה השנייה ובסדרה של מבצעית מחסלת החטיבה של בכר כ-20 מחבלים. בכר מסיים את הפיקוד ומתמנה בסוף מלחמת לבנון השנייה כקצין צנחנים וחי"ר ראשי. גורמים בצבא יודעים לספר ש"בכר לא היה מעורב במלחמה ולכן לא התלכלך ממנה". בסוף מלחמת לבנון השנייה, מונה למפקד אוגדה 91 למשך 10 חודשים במקומו של תא"ל גל הירש. משם ממשיך בכר לאוגדת עזה כאשר בתקופתו מסכל צה"ל פיגוע גדול של איסלאמסטים מסיני שחדרו לנגב על גבי נגמ"ש של צבא מצרים. אחרי מבצע עמוד ענן בכר הוא הקצין שאחרי לקשר עם המודיעין המצרי ובהמשך מפקד על קורס מפקדי פלוגות וגדודים. השבוע כאמור הועלה בכר לדרגת אלוף. "יוסי תמיד התעקש להוביל כוחות ללחימה. יוסי הוא לוחם וקצין, עם חשיבה ותפיסה רחבה", אמר עליו שר הביטחון משה בוגי יעלון. "הניסיון הרב שעומד לרשותו יסייעו לו כשיצטרך להוביל את הגיס בהתמודדויות לא פשוטות. זו גם הזדמנות עבורי להביע הערכה לרמטכ"ל, למטה הכללי, ולכל מי שהיה שותף למבצע צוק איתן". ("אתר פז"ם", 02.09.2014)
--

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-2746017,00.html

מפקד גבעתי הפורש: "מיגור הטרור יהיה בהסכמים"\ מאת פליקס פריש

אלוף משנה עימאד פארס, מפקדה היוצא של חטיבת גבעתי, אינו מצר על הדימוי התוקפני שלו. להיפך. "אנחנו חטיבת חי"ר – כלב תקיפה". אבל האיש שבשורת מבצעי עומק ברצועה העלה את גבעתי ליגה לדבריו, מודה בראיון ל-ynet כי אפילו עליונות צבאית - אפשר שאינה הפיתרון למיגור הטרור

השנתיים האחרונות שעברו על אלוף משנה עימאד פארס, מפקדה היוצא של חטיבת "גבעתי", אמורות להיות מושא קנאתם של מפקדי צה"ל לדורותיהם: מאז מינויו לתפקיד לפני שנתיים, השתתפו לוחמי החטיבה והגדודים שלה ב-150 מבצעים ברצועת עזה, 50 מהם היו מבצעים חטיבתיים בפיקודו. "היו עוד הרבה מאוד מבצעים שהוכנו ונעצרו ברגע האחרון", הוא אומר. אתמול (ד') נפרד פארס בהתרגשות רבה מחייליו. "זה היה התפקיד הכי חשוב בחיי", אמר בקול כמעט חנוק למאות לוחמי החטיבה בטקס חילופי התפקיד באתר ההנצחה של החטיבה ב"מצודת יואב" שבנגב. בראיון ל-ynet לרגל סיום תפקידו הוא אומר: "במבצעים שלנו הגענו לכל מקום שרצינו ברצועת עזה. ידענו תמיד להטעות את המחבלים ולפגוע בהם. למרות רמת האיומים הגבוהה לא הצליחו המחבלים מן הרצועה לצאת אפילו פעם אחת לשטח ישראל". עם זאת, גם פארס מודה שככל הנראה אין פיתרון צבאי למצב. "הצבא יודע לתת אורך נשימה לדרג המדיני, ואת החופש לקבל החלטות שלא תחת לחץ. הצבא יודע לנצח בקרבות, להגיע לכל נקודה במפגש אש ולנצח תמיד, אבל לא ניתן למגר את הטרור על ידי פעולות נקודתיות ומצומצמות. בסופו של תהליך, מיגור הטרור יהיה בהסכמים".

הראיס שמגדל ציפורים

פארס (42) הוא הקצין הדרוזי הראשון בצה"ל שהתמנה למפקד חטיבת חי"ר סדירה. הוא נשוי, אב ל-4 ילדים ומתגורר עם משפחתו באחד הכפרים הדרוזים בגליל. הוא החל את שירותו בצה"ל בסיירת הדרוזית הצפונית. לחטיבת גבעתי הגיע רק בתפקיד סגן מפקד גדוד והתקדם בסולם הדרגות. את השנים האחרונות בילה פארס ברצועת עזה. בתפקידו הקודם היה מפקד החטיבה הדרומית, הפועלת באיזורי חאן יונס ורפיח והיה עד ושותף לימים האחרונים של תהליך אוסלו. ימים אחדים לפני פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה הוא עזב את הרצועה לשנת לימודים וכעבור שנה חזר לפקד על גבעתי במציאות אחרת לגמרי. למרות שכוחותיו לא השתתפו במבצע "חומת מגן" בגדה, הוא פיקד על הקרבות הסוערים ביותר באינתיפאדה. אחד הסיפורים שסיפר אתמול, מגלם בתוכו היטב את שתי התקופות: במארס 2002, באחד המבצעים הגדולים הראשונים בפיקודו באיזור רפיח, פעלו לוחמי "גבעתי" כדי לתפוס כמה מבוקשים. "התייצבו מול הכוח שלי כמה פלסטנים ופתחו עלינו באש. מצאו במי להיתקל", מספר פארס. "לא ידעתי אז את מי הרגנו. רק מאוחר יותר התברר שבצד השני היה המח"ט הפלסטיני, אבו חמיד, מי שהיה ה'מקביל' שלי בתקופה שבה הייתי מפקד החטיבה הדרומית ברצועה. היינו נפגשים הרבה מאוד, מתחבקים ומתנשקים בכל פעם. קניתי לו מתנה מאוד מכובדת כשעזבתי את הגיזרה. אללה ירחמו". פארס אינו מצר על הדימוי התוקפני שלו. להיפך. "אנחנו חטיבת חי"ר – כלב תקיפה", אמר פעם ללוחמיו במהלך אימון. "מי שמכניס חטיבת חי"ר למבצע בשטח עירוני יודע מה היא יודעת לעשות – להרוג את האוייב, והמחבלים הפלסטינים הם האוייב שלנו". חייליו מתייחסים אליו ביראת כבוד, אך מאחורי גבו, או כשקולו נשמע בקשר, חלקם מרשים לעצמם גם להתפרק ומכנים אותו "הראיס" בשל המבטא. כשהוא בבית מקדיש את עצמו פארס לתחביב עדין יותר: גידול ציפורים. בביתו ישנם כלובים עם אלפי ציפורים מסוגים שונים. לדבריו הוא משקיע בהן את מעט הזמן הפנוי שיש לו, וגם לא מעט כסף.

מעמד שווה לגולני ולצנחנים

תחת פיקודו הקשוח של פארס זכתה "גבעתי" לשיפור ניכר במעמדה בצה"ל, בעיקר בזכות עשרות המבצעים המוצלחים בעומק הרצועה שבמרביתם לא נפגע אף אחד מן החיילים למרות אש התופת שהומתרה על הכוחות מכל עבר. אשר לפלסטינים, מבחינתם לפחות חלק מן המבצעים של גבעתי היו מרחץ דמים וזיכו את ישראל בביקורות הקשות ביותר מצד הקהילה הבינלאומית והתקשורת. עם זאת רוב בכירי מערכת הביטחון משוכנעים כי מבצעים אלה היו אחת הסיבות המרכזיות להסכמת ראשי החמאס להודנה הראשונה, ובוודאי למניעת יציאת הטרור לתוך ישראל. "גבעתי", שהיתה עד לשנים האחרונות האחות הצעירה והפחות מצודדת שבין חטיבות החי"ר, קנתה לה אז מעמד מקביל לזה של "גולני" והצנחנים. ההערכה הרבה שרוחשת צמרת צה"ל לחטיבת "גבעתי" קיבלה בשנה האחרונה גם חותמת רשמית: חטיבת "גבעתי" זכתה בתואר היחידה המצטיינת מבין היחידות המבצעיות של צה"ל ובמקביל גם בצל"ש יחידתי מאלוף פיקוד דרום הקודם, דורון אלמוג, על נשיאה בעול הפעילות ההתקפית ברצועה. אבל גם ההצטיינות של פארס לא זיכתה אותו בדרגת התת-אלוף הנכספת. לפחות לא מייד. מינויו הבא מוקפא לעת עתה בשל משפט המתנהל נגדו בבית הדין הצבאי המיוחד, לאחר שהואשם בתקיפה של שני שוטרים בעכו במהלך ויכוח על מקום החניה של רכבו, לפני כשנה וחצי. לכך צורפה גם קבילה שהגישו נגדו שניים מחייליו – נהגו והקשר שלו - בה האשימו אותו בהתעללות, בעיקר מילולית. פארס גוזר על עצמו שתיקה בעניין אך על פי גירסתו היו אלה השוטרים שתקפו אותו. הוא תבע את שני השוטרים בתביעה אזרחית על סך 5 מליון שקלים, אותם הוא מבטיח לתרום באם יזכה, וזוקף לזכותו את העובדה כי שני השוטרים הודחו לאחרונה מן המשטרה. את פארס יחליף אלוף משנה אייל איזנברג, איש יחידת "שלדג" ומפקדת המבצעים המיוחדים של חיל האויר. לגמרי במקרה, אתמול התקיימו חילופי מפקדים גם בגולני. אלוף משנה ארז צוקרמן, מפקד "שייטת 13" בתפקידו האחרון, החליף את אלוף משנה משה (צ'יקו) תמיר. בשבוע הבא יושלם סבב החילופים בחטיבות החי"ר, לאחר שאלוף משנה יוסי בכר יחליף את אלוף משנה אביב כוכבי בפיקוד על חטיבת הצנחנים הסדירה. בעצרת החטיבתית שנערכה לפני שבועייים לציון 20 שנה להקמתה מחדש של חטיבת "גבעתי" רמז הרמטכ"ל, רב-אלוף משה (בוגי) יעלון, כי הוא מתכנן לקדם את פארס. "בסופו של תהליך כל אחד יקבל את התפקיד שהוא ראוי לו", אומר פארס. "ביצעתי את תפקידי כמח"ט גבעתי, אפשר לומר, בהצטיינות. הישגתי את כל ההישגים שאליהם שאפתי ואף מעבר לכך. מי שמביט היום בחטיבה, רואה שמדובר בחטיבה רצינית, מקצועית וגאה, שעמדה במבחן האש וניצחה. החטיבה התקדמה כמה קומות והתמודדה מול האתגרים הקשים ביותר שצה"ל הכיר בשנים האחרונות". לדבריו אלה של פארס שותפים, יש לציין, גם מפקדיו של פארס והמפקדים המקבילים לו בצה"ל. "אם אמשיך בצבא, אני רוצה לשמש בתפקידי פיקוד, להיות מפקד אוגדה", הוא אומר. "אני מאמין שאם בעזה ימשיכו להילחם עד אז, עוד תראו אותי שם". ("ynet", פורסם בתאריך 04.09.2003)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

מפקד עזה היוצא: החזרנו את התושבים מוקדם מדי\ מאת יוחאי עופר ונעמה אנגל משאלי

תא"ל מיקי אדלשטיין בחר לספוג את האש מתושבי עוטף עזה במהלך המבצע ומשאיר למחליפו משימה קשה: השבת אמון התושבים בצה"ל

את השבועות האחרונים של הקדנציה העמוסה כל כך העביר מפקד אוגדת עזה, תא"ל מיקי אדלשטיין, בשטח. השבוע, אחרי חודשיים וחצי שבהם כמעט לא ראה את הבית, חתם אדלשטיין את תפקידו בלחימה המתמשכת נגד מחבלי רצועת עזה. הוא החל את הפרק הזה ימים ספורים לאחר מינויו לתפקיד, בכתישה אווירית של רצועת עזה במבצע "עמוד ענן", וסיים אותו בחמישים הימים של מבצע "צוק איתן". בשעה שהעביר את הפיקוד על אוגדת עזה, סגר אדלשטיין עוד מעגל אחד, אולי המשמעותי ביותר, בקריירה הצבאית שלו. תא"ל אדלשטיין הוא בוגר יחידת העילית שלדג. חודשים ספורים לאחר ששוחרר משירותו הסדיר שב לשירות, והמשיך למלא שורה של תפקידים ביחידה. במעלה הדרך פיקד על יחידת דובדבן, על החטיבה המרחבית בנימין וכן על חטיבת הנח"ל, שרשמה שורה של הישגים תחת פיקודו בימי מלחמת לבנון השנייה. בתום שנה וחצי של פיקוד על אוגדת עזה, הגיע השיא: השמדת 32 עולמות תת־קרקעיים בעומק עשרות מטרים, מנהרות שחלקן נמתח לאורך מאות רבות של מטרים – פרויקט שאדלשטיין עוסק בו כבר חודשים רבים. צה“ל הגיע למערכה הזו במוכנות טובה, וקשה לומר שחמאס הפתיע את המערכת. במקביל לחיפוש שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון, הוזרמו כוחות דרומה, לאימונים. תוכנית המבצע הייתה, בעיקרה, טיפול במנהרות. באוגדת עזה סיפרו בסיכומי המבצע כי אף שנדרשו לעשות התאמות תוך כדי לחימה במנהרות, הם הכירו היטב את האתגר התת־קרקעי: ב־90 אחוזים מהמקרים החיילים ידעו היכן נמצאות המנהרות. אדלשטיין, שיצא בתחושה טובה מפעילות הכוחות, הכיר את האיום ופעל לחשוף אותו ככל האפשר. לא פעם הוזמנו כלי תקשורת לאיתורים שונים בשטחי ישראל שבהם נחשפה מנהרה. הקצין הבכיר העניק תשומת לב רבה בעיקר לכתבים זרים, מתוך תפיסה שההסברה בעולם חשובה ועדיפה על פני התקשורת המקומית. את הפיקוד על אוגדת עזה ירש תא“ל איתי וירוב, איש חטיבת הצנחנים ומי שפיקד בעבר על חטיבת ‘כפיר‘. זו אינה הפעם הראשונה שהשניים מחליפים ביניהם כיסא מפקד – וירוב החליף את אדלשטיין גם בתפקיד קצין חי“ר וצנחנים ראשי. תא“ל אדלשטיין יעבור לפקד על המרכז לאימוני יבשה בצאלים וכן יפקד על עוצבת סיני. מפקד האוגדה החדש יידרש להכין את צה“ל למערכה הבאה, שעלולה להיות קרובה. אך בשבועות הקרובים הוא לא יעסוק רק בזה. תא“ל אדלשטיין משאיר למחליפו משימה לא פשוטה דווקא בצד הישראלי: השבת האמון של התושבים בצה“ל. אחרי חשיפת תשתית המנהרות, שהגיעה בחלקה לפאתי היישובים, והירי הגובר לעוטף עזה, חשו התושבים חשופים. מדינת ישראל, שהייתה קרובה להגיע להסדר הפסקת אש טרם התמרון הקרקעי, כמעט השאירה עשרות מנהרות מוכנות להפעלה בידי חמאס, תחת רגלי התושבים. הם, מצדם, מתחו ביקורת חריפה על הדרג הצבאי, ולא רק עליו. אדלשטיין ניסה לשמור על קשר טוב עם התושבים וזכה למחמאות מהם, אבל הם עדיין נושאים תחושות קשות.

בגובה העיניים

אף שאבק הטנקים שקע, את המתיחות באוויר קשה לפספס. דוגמה אחת למתיחות הזו אפשר היה לראות השבוע, כשתושבי נתיב־העשרה טענו שכוח הגנה מחטיבת גבעתי שהיה ביישוב עזב בחשאי. ההסברים שסיפקו קצינים בצה"ל, למשל שכוחות כוננות הוצבו בסמוך, לא התקבלו על לב התושבים. אירוע נוסף שהעיב על היחסים היה ביטול ביקורו של שר הביטחון בנחל־עוז. התושבים זעמו ודרשו הסברים. הם לא הפסיקו לכעוס גם אחרי שיעלון הסביר בראיונות לתקשורת שקיבל הוראה מצה"ל ומהשב"כ שלא להגיע לקיבוץ, בעקבות מטחים כבדים של פצצות מרגמה שהפלסטינים החלו לשגר אל המקום לאחר שנודע להם, ככל הנראה, ששר הביטחון עומד לבקר בו. הביקורת שנמתחת על צה"ל ועל הדרג המדיני אינה חדשה למפקד האוגדה היוצא. הוא נהג לפקוד את יישובי עוטף עזה בדרך קבע, בא לשמוע ולהשמיע. הוא בחר לספוג את האש ולהתמודד עם השאלות הקשות. היה לו חשוב שהתושבים יראו את המפקד הבכיר עומד מולם, ויחושו שליחסים איתם יש חשיבות אדירה בעיניו. לדברי גורמים שנכחו בפגישות כאלו, השיחות היו לא פשוטות אך הייתה הבנה בין הצדדים. ביום שבו נהרג הילד דניאל טרגרמן ז"ל, ערך אדלשטיין סיור עם הרמטכ"ל ועם קצינים בכירים נוספים בנחל־עוז. תוך כדי הסיור נשמעה אזעקת 'צבע אדום'. הפמליה נכנסה למיגונית סמוכה, ומיד נשמע קול פיצוץ גדול. צמרת הצבא נחפזה לבית משפחת טרגרמן, שלידו התלקחה אש, ולאחר מכן פרשו המפקדים הבכירים הצדה להתייעצות. אדלשטיין, לעומתם, בחר להישאר שעה ארוכה עם המשפחה. הוא אמר להוריו של דניאל שבא לשהות לצדם קודם כול כאבא, ואחר כך כמפקד. ההורים השכולים, כך מספרים בסביבתם, העריכו זאת מאוד. הם התרשמו מהאנושיות שהפגין אדלשטיין, ומהמפגש בגובה העיניים. חלק מהשיחות של אדלשטיין עם התושבים יצאו מהחדרים הסגורים אל כלי התקשורת, והקלטות שלו שודרו בערוץ 10. באחד הכינוסים, שנה לאחר תום 'עמוד ענן', סקר את מצבו של חמאס וזכה לכותרות על דברים שהוצאו מהקשרם. בתום חלקו הראשון של 'צוק איתן' הגיע אדלשטיין לנתיב־העשרה. ציטוטים מהדברים שאמר לתושבים פורסמו למחרת ב'ידיעות אחרונות'. "אחרי שחלקכם לא היו פה ארבעה שבועות ורוצים לחזור הביתה, אתם מקבלים את טפטוף הירי הזה, וזו עוגמת נפש גדולה מאוד", הודה. לאחר "נאום הכלניות" של הרמטכ"ל בני גנץ ("יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו. הגשם ישטוף את אבק הטנקים. השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, פרחים ויציבות, יהיו פה"), שקרא לתושבים לשוב לבתיהם, הגיע אדלשטיין להתנצל. אלה שנכחו בשיחה הזו מספרים שמפקד האוגדה דיבר באופן גלוי, בלי מחסומים ו'מריחות', בניסיון לתקן את הטעות שעשו מפקדים בכירים ממנו, ששגו בהערכת המצב ובעיקר הפסידו שוב את אמון התושבים. "האמירה שאפשר לחזור הביתה ושהכול הסתיים התבססה על מודיעין שלא היה חזק דיו", אמר. "זאת הייתה שגיאה כי המשך הירי פגע יותר בתחושת הביטחון. אני מצר על זה, אבל אנחנו לא יכולים לתקן את זה כעת".

התושבים לא סולחים

אלא שלמרות ההבהרות וההתנצלויות, נראה שהתושבים עדיין מתקשים לסלוח. הם נושאים עמם את "נאום הכלניות" של הרמטכ"ל גנץ כפצע פתוח, בייחוד ביישובים שספגו אבדות בנפש. "יש כאן קיבוצים בסכנת פירוק טוטלי שנעשה להם עוול. היה לי קשה לשמוע בטקס פתיחת שנת הלימודים את ראש המועצה מחמיא לרמטכ"ל", אומרת תושבת אחד הקיבוצים בשער הנגב. "אדוני, תתעורר. ילד קטן מת כאן אחרי שהרמטכ"ל אמר להורים שלו שהם יכולים לחזור הביתה". בקיבוץ נירים שאיבד שניים מחבריו ביום האחרון למבצע מנסים להבין מדוע לא ניתנה התראה ברורה לקראת הפסקת האש. הרי היה ידוע שחמאס ינסה להשיג תמונת ניצחון, אך לא הייתה שום התראה למטחים הקטלניים שנורו בשעות האחרונות. "המשפחות פה עדיין לא חזרו וחלקן גם לא יחזרו", אומר רכז הביטחון של נחל־עוז, בני סלע. "גורם הביטחון נסדק, וייקח הרבה זמן להשיב את האמון. אנשים פה היו טעונים וביקשו לפרוק את המתח, וחלק התלהמו, לצערי, כלפי נציגי הצבא. קשה לאנשים לעשות את ההפרדה בין הצבא למדינה. מבחינתם זו מערכת אחת שנטשה אותם. התפקיד של מפקד האוגדה הנכנס הוא לשקם את האמון של האזרחים ולחזק את תחושת הביטחון. אנחנו לא מבקשים שיבטיח שמלחמה כזאת לא תקרה שוב, אלא שיעשה את המקסימום לקראת יום פקודה". אבל גורמי הביטחון האזרחיים בעוטף עזה, שנמצאים בקשר שוטף עם אנשי פיקוד הדרום, אומרים שהצבא תפקד היטב במבצע. את האצבע המאשימה הם מפנים לכיוון מקבלי ההחלטות. "עצם זה שהמילה מנהרה הפסיקה להישמע מוכיח שצה"ל עשה את עבודתו והסיר את האיום", פוסק אייל חג'בי, קב"ט המועצה האזורית שער הנגב. "אמנם לא בטוח שסיים עד הסוף, אבל הוא מודע לכך ולא ייתן למחבלים לחפור את המנהרות שוב". גם רפי בביאן, קב"ט מועצה אזורית שדות נגב, מצטרף לדברים: "התברכנו במפקדים מוכשרים מאוד, שיודעים להוביל גזרה רגישה כמו שלנו. מיקי עשה את כל ההכנות למבצע 'צוק איתן', ואני חושב שכל הצבא התכונן והתארגן. לא בכדי המחבלים לא הצליחו הרבה מעבר לירי הרקטי וכמעט לא התקרבו ליישובים. במהלך השנים האחרונות האוגדה השקיעה באימון כיתות הכוננות. הרבש"צים התכוננו ליום שבו יצטרכו לסייע בהגנה על היישובים. צה"ל לא עזב אותנו לבד – קיבלנו כיתות חיילים בתוך היישובים שסייעו בשמירה ונתנו תחושת ביטחון עד לאחרון החברים. התושבים, מצדם, חיבקו את החיילים".

רצו שקט

אבל חג'בי לא חוסך גם בביקורת: "הצבא רצה לשמור על שפיות, ולכן עד ה־7 ביולי, ולמרות שכבר נורו 170 טילים לכל האזור, האוגדה דבקה בכך ששומרים על שגרה. זה דבר שמטמטם את התושבים. כשהתקבלה ההחלטה לנהוג כאילו אנו נמצאים בשגרה ישבתי בפורום עורףֿֿ, זעקתי שם שיתעוררו, כי אנחנו במציאות אחרת לחלוטין. למחרת יצאו הנחיות התגוננות חדשות. גם אחרי ההפרה של הפסקות אש, לא ניתנו הנחיות מיידיות מה עושים במצב כזה. כך יצא שמנכ"ל מכללת ספיר, ד"ר נחמי פז, נפצע בקיבוץ כפר־עזה. כשכבר נכנסה הפסקת האש האחרונה לתוקף, חטפנו 26 רקטות רק במועצה שלנו. אבל כנראה רצו את השקט ולא היו כל כך לוחמניים בתקווה שאולי זה ייפסק". לגבי אדלשטיין, מפקד האוגדה היוצא, מוסיף חג'בי: "מיקי הוא בחור רציני ומוכשר, יורד לפרטים, מבין את המערכת ואת התושבים. הוא אמר לנו לא פעם שכל מי שמעוניין לשוחח איתו, שרק יגיד – והוא יבוא. "מיקי ידע לפתור את הבעיות", מחמיא לו בביאן. "גם כשהיינו מתקשרים מודאגים בשתיים בלילה, הוא ידע להגיד את המילים המתאימות כדי להרגיע", "מצד שני, כשהמציאות קשה, הוא גם יודע להגיד דברים בפנים. במהלך המבצע, מיקי התקשר ישירות אלינו, בלי לחכות לחמ"לים, ועדכן: 'חברים, המצב כך וכך – היכנסו למרחבים מוגנים'. הוא אמר את הדברים בלי גינוני טקס, באופן ישיר, גם כשאלו היו דברים נוקבים". בשיחות עמו משדר תא"ל אדלשטיין יושרה מקצועית ומעניק אוזן קשבת ללובשי המדים ולתושבים. השבוע, בטקס חילופי הפיקוד על האוגדה, אמר: "השתדלתי שהמשימה תהיה ברורה ושכולם יבינו שהם מוזמנים לשיח ולעשייה משותפים, בדרך שתביא למענה המיטבי נגד האתגרים השונים". בשיחות עם קצינים ובתדרוכים לכתבים הוא הודה שהיו טעויות ושלא הכול היה מושלם. אל"מ במיל' משה פישר, סגן מפקד חטיבת מילואים: "תא"ל אדלשטיין הוא מפקד ואדם שמסתכל בעיניים. הוא לא משתמש בססמאות, יש לו מסרים ברורים שהוא מעביר. יש בו פשטות נעימה ואינטליגנציה. במפגשיי איתו הרגשתי שהוא לוקח אחריות ומשדר יושר שבזכותו אתה מוכן ללכת אחריו בעיניים עצומות". פישר מספר על מפגש עם אדלשטיין כשביקר במפקדת חטיבת המילואים שלו בקציעות: "מיקי שמע את כל החיילים, את כל מה שהיה להם לומר. היו להם השגות, והוא לא סיפר שהוא ממהר או דברים דומים שלפעמים מפקדים עושים. על מה שלא ידע לענות, השיב שאינו יודע. הוא נתן גב למפקדים ולפקודים שלו. צרם לי שהאשימו אותו כאילו התיישר עם ההערכה של הרמטכ"ל, כי גם עם התושבים הוא נהג כך – הקשיב להם ואמר דברים ברורים". בתחילת השנה הוחלט במשרד הביטחון על שורה של קיצוצים ברכיבי הביטחון ביישובים בעוטף עזה, בראשם הוצאת חיילי האבט"ש מתוך היישובים סמוכי הגדר וביטול המימון לרכב הממוגן עבור רכזי הביטחון. בהמשך גם הוחלט על קיצוצים בתקני רכזי הביטחון בחלק מהיישובים העורפיים. נכון למועד כתיבת שורות אלו, החיילים שוב נמצאים ביישובים סמוכי הגדר, ותא"ל וירוב נכנס לתפקידו כאשר כל המערכות קיבלו תקציבים לחיזוק הביטחון ביישובים. תושבי עוטף עזה יודעים שדי בתקופה קצרה של שקט כדי שהסיוע יעמוד שוב בסימן שאלה. הם רוצים לתת אמון במערכת, ומאמינים שמפקד האוגדה הנכנס יוכל לסייע בכך אם יתמיד בדרך שהחל לסלול קודמו. ("מקור ראשון", 05.09.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

המפקד החדש של מחוז צפון בפיקוד העורף, אל"מ ערן מקוב, מדבר על זליגת האש בגליל ובגולן, מבצע צוק איתן ועל הכוונה לפתוח את שנת הלימודים כסדרה

http://www.mynet.co.il/articles/0,7...4565658,00.html


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://images1.ynet.co.il/PicServer4/2014/08/30/5555383/55553801395698408258no.jpg]

תאונות אימונים, ורטיגו בטייסים, בורג שהשתחרר ? את כל אלה חוקרים אל"מ ניר ואנשי מפקדת בקרת איכות בחיל האוויר. המטרה ? למנוע את התאונה הבאה

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=324

https://2014-uploaded.fresh.co.il/2...22/14719602.pdf


(הכתבה "בכל רמ"ח אבריו" מאת מתן פאר, "במחנה", 18.09.2014, עמודים 62-63)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2788489

"מח"ט גולני הודיע לי שנפצע - ונעלם מהקשר"\ מאת אמיר בוחבוט

תא"ל איציק תורג'מן, מפקד אוגדה 36 שלחמה ברצועה, מסכם את המבצע חודש אחרי שתם ומגן על ההחלטה להשתמש בנגמ"שים. על ועדת החקירה: "המפקדים קיבלו החלטות מאוד רציונליות"

"רסאן הודיע לי שנפצע ונעלם מהקשר", כך, חודש לאחר סיום הלחימה, מספר לוואלה! חדשות תת-אלוף איציק תורג'מן, מפקד אוגדה 36, על היממה הקשה של חטיבת גולני שהייתה תחת פיקודו. בריאיון פרידה בטרם יקודם לראש מטה זרוע היבשה, מדבר תא"ל תורג'מן, שריונר מבטן ומלידה ובעברו מזכירו הצבאי של שר הביטחון אהוד ברק, על התקופה האחרונה בצל המבצע "צוק איתן" ועל ההתפשטות האיסאלמיסטית: "לא את כל מה שעשינו בעזה אפשר להעתיק לצפון". בשל השינויים הביטחוניים, החליט לפני זמן מה הרמטכ"ל בני גנץ להקים שלוש אוגדות רב-זירתיות. אחת מהן היא אוגדה 36, בפיקודו של תא"ל תורג'מן, שנפרד מהאחריות על גבול ישראל-סוריה לפני שמונה חודשים ועבר להתעסק בהכנות למלחמה בכל הגזרות של חטיבת גולני, חטיבות השריון 7, ו-188 ובית הספר למקצועות החי"ר. המהלך ספג ביקורת, אך אחרי מבצע "צוק איתן" נדמה שמדובר במהלך המשפר את המענה של צה"ל למציאות החדשה במזרח התיכון.
אתה פיקדת על המשימה המורכבת ביותר בפעולה הקרקעית בעזה. כבר בלילה הראשון היו הרוגים ופצועים. איך הרגשת?
"לילה מורכב. אתה יושב במפקדה - אבל בשטח זה יותר קשה. הגעתי לסיטואציה שבה מפקד החטיבה (מח"ט גולני - א"ב) נפגע, שני מג"דים נפגעים לנו, בגדס"ר (גדוד הסיור - א"ב) זה גם מג"ד וגם סמג"ד. מצאתי לנכון להתערב. זה בא לידי ביטוי בהפעלת אש מסיבית, ובאש לחילוץ. מחלצים את הגדס"ר. המח"ט כבר לא היה שם. הסמח"ט התעסק בציר הנפגעים יחד עם הרמ"ט (ראש המטה - א"ב). הנגמ"ש שנפגע (בשג'אעיה - א"ב) ממשיך לבעור, ואני הפעלתי אש מסיבית כדי לסייע בחילוץ".
מרבית הפיקוד הזוטר עד מבצע "צוק איתן" לא חווה אש חיה בקרב.
"אנחנו ב'מקצוע' מסוכן. גם במלחמת לבנון השנייה היו כאלה שלא חוו אש. במבצע "צוק איתן" בכל החטיבות, כולם חוו אש. והיו גם נפגעים. 35 הרוגים היו לנו באוגדה, ו-292 פצועים. חצי מהם חזרו ללחימה".
יש סימולציות לפני מבצע מורכב כזה לגבי היקף הנפגעים וההרוגים?
"אני לא יודע לענות על שאלה כזו. אחד זה הרבה? 20 זה הרבה? לי היה ברור דבר אחד, ואמרתי את זה בשיחה עם המפקדים: 'יהיו לנו הרוגים. יהיו לנו פצועים. אבל שום דבר לא עוצר את המשימה...'. תראה את אירוע הנגמ"ש. זה אירוע משמעותי מאוד. אתה יודע כמה אנשים המשיכו עם רסיסים בידיים? היה מ"מ בשריון שחטף קליע בצוואר ועד שלא נחנק מהדם הוא המשיך לפקד על הטנק. זה יותר מאומץ לב. זו איתנות. זו הכנה רבה של לוחמים".
אירוע הנגמ"ש שהתפוצץ ועלה באש מול שכונת שג'אעיה בלט לאורך כל המבצע, וגם אחריו. במבט לאחור יש משהו בהתנהלות שהייתם עושים אחרת?
"הנגמ"ש זה כלי הניוד העיקרי שיש לנו בצה"ל. יש לנו רק חטיבה אחת של 'נמר' (הנגמ"ש החדש והממוגן של גולני - א"ב). כשהנגמ"ש חטף את הטיל קיבלנו הנחיה להוציא את כל הנגמ"שים מהרצועה. אני חושב שזו הייתה טעות. הנחיתי אחרי ארבע שעות להחזיר את הנגמ"שים. לא את הכול, אבל מה עם הפינוי ומה עם והלוגיסטיקה ועם נגמ"שי מרגמות? אין לנו משהו אחר. הכוחות החלו לאלתר בהכנסת מרגמות ואז אמרתי לעצור. גם בסיכום 'צוק איתן' בפיקוד הצפון אמרתי לאלוף: 'נגמ"שים זה עניין של הערכת מצב מפקדים'".
ומה לגבי הטענה של הכנסת נגמ"שים ישנים מול שג'אעיה?
"התכנית הראשונית שלנו הייתה שכל הלוחמים הולכים ברגל. רק אחר כך מגיעים הטנקים. כשרסאן (רסאן עליאן, מח"ט גולני - א"ב) רואה את היקף הפצמ"רים, ונפלו עלינו הרבה במעברים ובכניסה לשטח הבנוי, הוא בא אליי ואמר לי 'בוא נרוץ מהר תחת עשן ומיסוך', ואני אמרתי לו: 'החלטה נכונה'. אין לנו מספיק כלים. נתנו נגמ"שים לגדס"ר ולאגוז. המחלקה הזו (מחלקת הסיור שנפגעה מהטיל בנגמ"ש - א"ב) בכלל מיועדת לנוע על ג'יפ האמר בכל מתאר".
"הנגמ"ש הזה הוא מטאפורה לפערים שיש בצה"ל. מצד אחד יש את נגמ"ש הנמר החדיש, ומצד שני יש נגמ"ש משנות ה-60'. יש לנו גם טנקים כאלה. טנקים בני 50-40 שנה, שנגד נ"ט קל הם בסדר - אבל נגד נ"ט כבד שיש בגזרה הם כמו מרגרינה. לא לכולם יש 'מעיל רוח' (אמצעי הגנה נגד נ"ט - א"ב). אז מה נגיד להורים? שרק מי שטוב ויפה מתאים לו מעיל רוח? אני לא נסעתי מעולם עם מעיל רוח. נסעתי על נגמ"ש M-113. מה שהקצו לי עליתי עליו. את יאיר גולן (אלוף פיקוד הצפון - א"ב) לקחתי על נגמ"ש M-113 כשנסע לחטיבה 7 שישבה בג'וחרדיק. נראה לך שאני אגיע עם טנק ממוגן לגזרה שיש בה טנק מרכבה לא ממוגן? איזה מסר אני אעביר לחיילים? שאני יותר חשוב, או חשוב יותר שאני אהיה ממוגן? אני הייתי 70% מהזמן בשטח עם הלוחמים. נגעתי כמעט בכל המ"פים".
שדרת הפיקוד של גולני זועזעה במהלך המבצע. בגלל הפציעה של המח"ט נאלצת להביא מח"ט חלופי. מג"דים נפגעו. איך הרגשת?
"האירוע המרכזי הוא בגולני, ובמקביל היו לי ארבע חטיבות שנלחמו. עדכנתי באותם רגעים את כל המח"טים. גם בנוגע לשריפת הנגמ"ש. 'תכירו, תדעו'. אחד המח"טים, כהנא, אמר לי בדיעבד בעקבות השיחה הזו 'שיניתי את שיטת הפעולה'. העברתי טנקים קדימה. הם יותר ממוגנים, שהם יחטפו פצמ"רים".

אין אף אחד

"האירוע היה אירוע קשה. אלה האנשים שלי, אני קרוב אליהם. זה לא מג"ד גדס"ר. מבחינתי זה רועי לוי שנפצע. צביקה קפלן נפצע. אנשים שאני מכיר אישית. צפי נפצע, רסאן נפצע. דיברתי עם הסמח"ט ואמרתי לו: 'שוקי. אין אף אחד...'. נסעתי ליואלי (ראש מטה חטיבת גולני - א"ב) למפקדה. ראיתי שהוא שולט ביד רמה בנעשה".
מה אמר לך מח"ט גולני בקשר?
"רסאן הודיע לי שהוא נפצע. הוא אמר 'נפגעתי. אני בסדר, אבל צריך להמשיך להילחם...'. ונעלם לנו מהקשר. רסאן הוא גם חבר שלי. אם קולו נדם זה לא אירוע פשוט.
מה עבר לך בראש? חשבת שהוא נהרג?
"אמרו לי פצוע קשה. כשאני שומע פצוע קשה זה בדרך כלל לא מביא ברכה. דיברתי עם יואלי ושאלתי 'מה קורה?'. הוא אמר לי 'אני מתעסק עם החילוץ של הפצועים'. ראיתי את תמונת האויב בצורה טובה. הם ישבו עלינו חזק. ראיתי במערכת השו"ב (שליטה ובקרה - א"ב) שמ"פ הפלס"ר נמצא הכי קדימה. ביקשתי להשיג לי את 'ליליס' . הוא מ"פ הפלס"ר. אני מכיר אותו היטב. שאלתי אותו מה קורה, הוא אמר לי 'יורים פה כמו מטורפים. בכל פעם שאני מנסה לצאת מהבניין יורים עליי פצמ"רים בכניסה'. אמרתי לו 'אתה יורד לקומה התחתונה, לך לצד המזרחי'. הפעלתי אש לחילוץ - 600 פגזים. ליליס התקשר ואמר לי 'המפקד, אתה יורה עליי'. שאלתי אותו 'ליליס, אתה רואה נפילות או דברים עפים'?. הוא אמר לי 'כל העולם עף פה'. אמרתי לו 'זה בסדר. אנחנו יורים 150 מטרים ממך'. אני לא זוכר מתי נורתה אש לחילוץ על גדוד. 600 פגזים על 400 מטרים. אני עומד מאחורי ההחלטה שלי. בתום ההפגזה אמרתי לליליס 'אתה יכול לצאת' והוא התחיל לצאת עם הפצועים בריצה. הם תפסו עמדות חדשות ופה עלה אור ראשון".
קצינים מאוגדות אחרות טענו נגד גולני שהם הלכו עם הראש בקיר. במבט לאחור הם צדקו?
"לא יכולתי לעשות שם משהו אחר כי היינו חשופים הרבה יותר אם היינו מגיעים מצפון. הטווח הקצר של הכניסה מהגדר לפאתים היא אחת האופציות שעמדו בפנינו כדי שלא יירו עלינו ירי ארוך טווח. אם אתה רוצה לירות אותו (טיל נ"ט מתקדם - א"ב) אתה צריך טווח. אם היינו נעים ממקום אחר הייתי מאפשר לאויב לירות עליי".
תכלית המבצע הייתה גם לאתר מנהרות. כיצד סיימת את המבצע?
"השמדנו 11 מנהרות התקפיות שמובילות לארץ. פרט לזה מצאנו עשרות מנהרות לחימה הגנתיות. יש לנו מפה עם נקודות אדומות שמראות את המנהרות, וזה נראה כמו אבעבועות. אנחנו הבאנו שלושה שבויים בחיים. שניים מהם תרמו לנו מידע שהגדיל את מספר המנהרות שאיתרנו משמונה ל-11".
מה הדהים אותך?
"ידענו שיש המון מנהרות הגנתיות, אבל זה היה רק כ-50% מהן. הדהים אותי כמה השתמש חמאס באזרחים בתשתיות שלו, בזה שבתים של אזרחים שימשו עמדות התקפה. יותר מכול, השימוש במתקנים הרגישים לצורכי לחימה - והם הודו בזה בסוף. לדוגמה גן ילדים ובתוכו סליק עם רובי סער, הכול מצולם".
מה המסקנה העיקרית מהלחימה הזו בידיעה שהמתאר נגד חיזבאללה בצפון מאתגר הרבה יותר?
"לא הכול אפשר להעתיק לצפון, כי למשל לא תמרנו לעומק בעזה. הקרקע היא שונה. האויב חמוש הרבה יותר. ההיקף של הירי תלול המסלול יהיה בעשרות אחוזים גבוה יותר. זה יכניס אותנו לסד אילוצים אחר".
דובר על כך שהצבא לא היה ערוך לטיפול במנהרות בעזה.
"בית הספר למנהרות של חמאס נמצא בלבנון. שאף אחד לא יתבלבל. אני מדבר על מנהרות לחימה בתוך הכפרים, לא על כאלה החוצות את גדר. אם היו מנהרות חוצות בגבול לבנון אני מניח שהיינו מטפלים בהן. שאלו אותנו בתום המבצע 'למה התעכבתם ביציאה מהשטח?' למשל הייתה מנהרה שנדרשו חמישה ימים להשמידה. אין פה טכניקה - יש פה התאמה של מרב האמצעים להשמיד. לא סתם לשים מוקשים ולפוצץ. בסופו של דבר אתה רוצה לפוצץ את התוואי של המנהרה. חודש לפני 'צוק איתן' עשינו יום עיון של התגברות על מכשולים ותת-קרקע. הצגנו, הדגמנו וכל המ"פים עברו את זה. אפילו אלוף פיקוד הדרום הצטרף. אבל בכנות, חסרה לנו התמודדות בתוך המנהרה. האם להכניס חיילים או לא להכניס? אנחנו צריכים לבחון את עצמנו. אני חושב שאין לנו שום עניין במנהרות. לא להכניס חיילים. נכניס רובוט או כלב, כי אירוע שחייל נקבר לנו במנהרה זה אירוע אחר".
חטיפת חלקי גופתו של סמ"ר אורון שאול הותירה פצע פתוח. מותו נקבע אבל הוא לא הובא לקבורה בישראל.
"אנחנו בעיצומו של התחקיר. לא את הכול בקשר לנסיבות נפילתו של אורון אנחנו יודעים. את מה שידענו אמרנו להורים. החבר'ה ירדו איך שהנגמ"ש נתקע, ובשלב מסוים חזרו לנגמ"ש. האם אורון הספיק לחזור או עמד בפתח? לא ברור. אנחנו לא יודעים אם הוא חזר. הממצאים שמצאנו אפשרו לוועדה לקבוע את מותו. כשנגמ"ש בוער אתה לא מקבל את מה שאתה רוצה. אני ממשיך לעסוק בזה. יש לי חייל שלא הצלחתי להביא. יש לנו גופה. אני רוצה לעמוד במה שהאמא והאבא - זהבה והרצל - מצפים ממני. שיהיה להם מקום להגיע אליו ולבכות בו, ומבחינתי זו משימה לכל דבר. גם בוועדות שאלו אותי אם נכנסתי לשם למחרת כשעדיין ירו שם. המשכנו להיכנס גם אחרי. אני קובע את זה ואגיד את זה בכל מקום פיקודי ובכל בפורום - אם צריך לסכן את האנשים שלנו כדי להחזיר חייל, אנחנו נסכן. זה מה שכל אחד מצפה מאתנו. שיחזירו אותו חי או מת".
אירוע הפילבוקס שבו נהרגו לוחמי בית הספר למקצועות החי"ר היה אירוע קשה מאוד. גם בגלל הצילומים שפרסם חמאס.
"הסרט שהמחבלים פרסמו הוא ערוך. הוא צולם על ידי שלוש מצלמות. תחקרנו את הסרט מכל הכיוונים. עשו עוול למשפחות בהודעה הראשונה שהחיילים ישנו ולא היו מוכנים. אני מוחה על זה. המחבלים יצאו בחלק האחורי בשדה חמניות, רצו על הציר בגב של החיילים. החיילים באוריינטציה הסתכלו על המעבר - שלא יכנס מחבל מהרצועה, כל שאר החיילים היו בחצר וכולם היו עם אפודים ונשק עליהם. רק קסדות אישרו להם להוריד. מחבל אחד התמקם בנקודה לא צפויה, בין הבטונדות. הוא מצא בהם חרך, עמד. מחבל שני רץ לכיוון השער. אחד החיילים שפטרלו בחצר זיהה אותו, קרא למ"כ ואמר לו 'אני שומע ערבית'. כולם דרכו את כלי הנשק, פתחו באש. כולם. ראינו תרמילים. בתום האירוע, כשפרקו את כלי הנשק, כולם היו עם כדור בקנה. המ"כ הגיע, אמר להם לדרוך את הנשק, ואז כשהם עמדו הם חטפו מהחרך. רק אז. המחבל נכנס. ניסו למשוך גופה. החייל למעלה ירה רק שהתאפשר לו. הוא הרג מחבל והבריח אותם.
"שיטת האבטחה הייתה צריכה להיות אחרת. היה צריך להעמיד מישהו גבוה, מול המגדל ומול השער. הייתי מצפה משני החיילים לחתור למגע, לרדת למטה. אבל עוד פעם, יכול להיות שהוא היה נהרג, והיו חוטפים לנו חייל. אני אמרתי מה אני מצפה. אבל אני בהחלט לא יכול להחליף חייל בקורס מכ"ים. צריך לזכור שאיך שהרגו את המחבל הם זרקו את הכול וברחו. מצאנו 70 מחסניות. 40 רימונים, שני מקלעים, שמונה קלאצ'ים, טילי נ"ט. הם זרקו אפילו ווסטים. בכל ההיתקלויות שהיו לנו איתם הם פשוט עזבו הכול וברחו".
מח"ט 188, אל"מ תומר יפרח, נתקל בזמן שהיה סיור על הגדר בכלי רכב "רכים" (שאינם כלי רכב שטח). זה היה תקין בעינייך?
"הוא הסתובב עם רכב רך. נכון. אפשר היה אחרת אבל כולנו הסתובבנו ככה".
עמדת בכל המשימות שהציבו לך. אבל עדיין יש ביקורת מצד הציבור על תוצאות המבצע.
"יש בי תחושת החמצה על כך. אני מספיק בכיר בצבא כדי להרגיש תחושת החמצה - כמו כשילדים מפחדים לישון או כשכל יציאה, אפילו בימים האחרונים, כמו נסיעה בבית הספר, מלווה בחרדה גדולה. אני אבא לילדים ואני לא יכול להתעלם מזה. תמיד אפשר לעשות אחרת. אני חושב שהמשימה הראשונה שאנחנו שמנו גם במסגרת תכלית השמדת המנהרות זו הגנה למנוע חדירה ליישוב גם במחיר ששילמנו בחיי חיילים. כדי להפסיק ירי היה צריך לכבוש. מה שנתנו לי ביצעתי".
בשיח שלכם כמפקדי אוגדות נערכתם לכיבוש עזה?
"מבחינתנו רצינו לעשות את הכול. ציפינו, תכננו ואפילו ניסינו להשפיע".
היית מזכיר צבאי של שר הביטחון אהוד ברק. עם איזה ערך מוסף הגעת לתפקיד מפקד אוגדה?
"אנחנו לא לבד בשכונה הזאת, בדגש על ההשפעה האסטרטגית של מבצע כזה. אתה מבין מה קורה מאירוע טקטי של פגיעה בבית ספר, ירי לא מסודר, ירי פזיז. איך אירוע של מפקד טנק הופך לעיסוק של ראש הממשלה והשרים שיעמדו להסביר אותו. הדבר השני הוא הלחץ שלי לעמוד במשימה, כי יש שעון מדיני ולא רק צבאי. כל הפסקות האש ההומניטריות, מישהו שאל אותי? קובעים לי ואני מניח שזה חלק מאילוץ. מעברי אני מבין שיש השלכות, וכשאומרים לנו לעצור - עוצרים. אני מבין את הסיבות מאחורי הקלעים. דרך אגב, בכל הפסקות האש אנחנו הפסקנו והם פתחו באש".

מתרגשים תמיד

אתה ושאר מפקדי האוגדות מתרגשים מהוועדות שחוקרות את מבצע צוק איתן?
"אנחנו קציני צה"ל. אנחנו מתרגשים תמיד. אתה חושב שמישהו אוהב להיות בוועדה? עוצר אותך שוטר אף שלא עשית כלום, אתה לא מתרגש? אני למשל דחיתי את הכניסה כי ראינו אזרחים. זה מאוד מתסכל את הכוחות למטה. כולם נכנסים והם לא. אבל יש לזה מחיר. אם הייתי נכנס באופן לא אחראי, המחיר היה עצירת המבצע אחרי שעתיים. אני מבין את זה, ועדות זה לא נחמד, אבל אני שלם. אחרי התחקירים אני יכול לומר שהמפקדים קיבלו החלטות מאוד רציונליות".
פרשת הרפז ריחפה בתקופה שבה היית בלשכת שר הביטחון אהוד ברק?
"לא הייתי נוכח באותה תקופה, אבל האווירה לא נעימה. מצד שני, אני נהנתי מכל רגע בתפקיד הזה, ומשער שלמדתי ממנו המון. אין יום שלא למדתי, זה היה תהליך טוב וקשוח. מצד שני היה רמטכ"ל שאפשר לי להיות מזכיר צבאי. זה לא פשוט. הרמטכ"ל שיתף אותי בהתלבטויות ובדרך להעביר מצוקות ובעיות לדרג מדיני".
ארגון דעאש, שנמצא כעת במוקד תשומת הלב, דורש מענה מסוג אחר?
"אני ירדתי מגבול סוריה רק לפני שמונה חודשים. הכול עוד חם אצלי. אני מדבר עם אופק (תא"ל אופק בוכריס מאוגדה 210 - א"ב). אנחנו עדיין מתייעצים. עם זאת, אוגדה 36 היא עדיין מוקד ידע על סוריה אחרי 42 שנים. באוגדה 36 יש את התפתחות הידע הגדולה ביותר. יש לנו תיקים, ניתוחי אויב מפות, שולחן חול, עזרים ושיעורים ומצגות ללימוד אויב. בשונה מעזה, אם תפתח זירה בסוריה זה יהיה הרבה יותר ברור לנו".
מה ההתייחסות שלך לכריתת הראשים של ארגון דעאש?
"כשבאים עם טנקים קשה לכרות ראשים. וכשיפגשו את גולני אז אני חושב שדעאש לא באמת אתגר".

("מערכת וואלה! חדשות", 27.09.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../09/09/2100.htm

הרמטכ"ל: כל האופציות לגבי איראן על השולחן

רא"ל אשכנזי התייחס לראשונה לדו"ח גולדסטון ואמר כי צה"ל הוא צבא מוסרי וכי הדו"ח מתעלם מהעובדה שחמאס ירה על אזרחי ישראל. לגבי סוגיית גלעד שליט אמר: עד שגלעד לא יוחזר המשימה לא הושלמה

הרמטכ"ל, רב אלוף גבי אשכנזי, התייחס שלשום לאיום האיראני בראיון שהעניק לגלי צה"ל. לדבריו, "האפשרות שאיראן תהיה גרעינית היא איום לא רק על מדינת ישראל אלא על המזרח התיכון ועל כל העולם החופשי". לגבי ההתמודדות עם הסוגיה אמר הרמטכ"ל כי "כולנו מבינים שהדרך הטובה ביותר להתמודדות היא באמצעות סנקציות בינלאומיות... אני מקווה שאיראן תבין זאת. אני חושב שאם לא, לישראל יש את הזכות להגן על עצמה וכל האופציות על השולחן. הנחת העבודה של צהל היא שצריכים להיות מוכנים לאפשרות הזאת וזה בדיוק מה שאנחנו עושים".

לשאלה באשר לשיתוף הפעולה הנדרש עם צבא ארה"ב בנושא האיום האיראני, אמר רא"ל אשכנזי שיש לצה"ל "שיתוף פעולה מקצועי מצוין ופורה עם הצבא האמריקאי. יש לנו יחסים מיוחדים עם ארה"ב". הרמטכ"ל התייחס גם ליחסיו האישיים המצוינים עם ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, האדמירל מייק מולן.

הרמטכ"ל נשאל לגבי דו"ח גולדסטון של האו"ם שבדק את הלחימה במבצע "עופרת יצוקה" ואמר: "למדתי את הדו"ח – הוא מוטעה ולא מאוזן. הדו"ח מתעלם מהעובדה שהחמאס ירה על אזרחי המדינה במשך שנים. כמי שתכנן את המבצע ותדרך את האנשים – יש לנו צבא מוסרי ועשינו כל שניתן כדי לא לפגוע באזרחים לא מעורבים. בסופו של דבר מי שבחר להילחם מתוך אוכלוסייה ולהשתמש בה כמגן אנושי זה חמאס ולא אנחנו". הרמטכ"ל הדגיש כי "בכל צה"ל באוויר, ביבשה ובים אף פעם לא כיוונו נשק ביודעין לעבר אזרחים ופגעו בהם". עוד ציין כי "אסור שהתוצאה של כל הדו"חות האלה תהיה פרס לטרור". לגבי הסיכון כי קציני צה"ל יעמדו דין בינלאומי אמר הרמטכ"ל: "אני שלחתי את החיילים, אני מעדיף שיתעסקו איתי ולא איתם... בכל מה שקשור למוסר לחימה, אנחנו באמת יכולים להיות אור לגויים, אנחנו המובילים בתחום הזה".

לגבי המצב בגזרת הצפון, אמר הרמטכ"ל כי למרות הביקורת על מלחמת לבנון השנייה, בצפון "השתרר שקט שלא זכור לנו מאז ההתמודדות שלנו עם החיזבאללה. אני חושב שצה"ל השגי הרתעה אפקטיבית בצפון וחיזבאללה אינו מעוניין בחידוש הפעולות. יחד עם זאת, איננו שאננים, אנו עוקבים אחרי המתרחש, לא רק על שלומי וסביבתה אלא צפונה מכך לתוך לבנון". רא"ל אשכנזי הזהיר כי "חיזבאללה ממשיך להתעצם ואנחנו מתכוננים לאפשרות שנצטרך לפעול גם שם".

לגבי סוגיית החייל החטוף גלעד שליט, אמר רא"ל אשכנזי כי "כולם רוצים את גלעד בבית. עד שגלעד לא יחזור, לא השלמנו את המשימה. אנחנו עוסקים בכך יומם וליל... הדיבורים מסביב לסוגיה לא תורמים לכל. הסוגיה היא לא רק באחריות הצבא... בדיונים קולי נשמע". לגבי המחיר שמדינת ישראל צריכה לשלם, אמר הרמטכ"ל: "אני חושב שאי אפשר להביא את גלעד בלי לשחרר מחבלים – השאלה היא באיזה מחיר. זה לא נכון להשלות את עצמנו שזה יהיה ללא שחרור מחבלים".


הרמטכ"ל התבקש להתייחס לסוגיית פרשות ההתעללות שנחשפו לאחרונה בצה"ל והדגיש כי בעיניו "אין לאף אחד זכות להרים את ידו על חייל בצה"ל. אני שמח לומר שכל המקרים האלה החמורים הם גם מאוד חריגים. אחרי שהמקרים האלה קרו עברתי בכל הצבא, ממקום למקום ושוחחתי עם כל המפקדים על המקרים האלה... אסור לנו לקבל נורמות כאלה... גם אני היית מ"פ ו-מ"מ ולא ככה זכיתי באמונם של החיילים. אנחנו צריכים להכשיר את המפקדים שלנו לכך".

עוד התייחס הרמטכ"ל אשכנזי לפרשיות שנחשפו לאחרונה בצבא העוסקות בטוהר המידות. לדבריו, "מדובר בצירוף מקרים, אני מכיר את הקצינים, הם מהטובים שיש לנו. קצינים ששירתו במקומות הכי מבצעיים, הובילו יחידות, הנחילו נורמות לחימה, גילו אומץ לב. מצד שני, מבלי להיכנס לפרטים, אנחנו לא יכולים לקבל את המעשים האלה. אנחנו כמפקדים צריכים לתת את הרף. אמינות זה בנשמתנו... אני אומר לך שהנורמה בצה"ל היא נורמה של דוגמה אישית ואמינות".

לגבי התאונה בה נספה סרן אסף רמון, התייחס רא"ל אשכנזי לסוגיית גיוס בני משפחות שכולות לשירות קרבי ואמר כי "צריך לדון בסוגיה ולהתחשב ברצון המשפחות והבנים".("אתר צה"ל", 21.09.2009)

אום הרמטכ"ל אשכנזי בטקס ההתייחדות של חטיבת גולני:

http://dover.idf.il/IDF/announcements/10/10/1801.htm

נאום הרמטכ"ל בטקס ההתייחדות של חטיבת גולני

יקיריי, בני משפחות השכולות,
סגן שר הבטחון, אלוף במילואים מתן וילנאי,
מפקד פיקוד הצפון, אלוף גדי אייזנקוט,
מפקד פיקוד המרכז, אלוף אבי מזרחי,
אלופי צה"ל במילואים,
קצין חיל-הרגלים והצנחנים הראשי, תת-אלוף מיקי אדלשטיין,
הרב הצבאי הראשי, תא"ל רפי פרץ,
מפקד אוגדה 36, תת-אלוף אייל זמיר,
מפקד חטיבת "גולני", אלוף-משנה אופק בוכריס,
מפקדי החטיבה ולוחמיה בעבר ובהווה,
סמנכ"ל וראש אגף המשפחות וההנצחה במשרד הביטחון, מר אריה מועלם,
חברי עמותת ידידי גולני,
ראש המועצה האזורית הגליל התחתון, מר מוטי דותן,
יושב-ראש עמותת ידידי "גולני", מר יום טוב חזן,
משפחת "גולני" הגדולה והכואבת,
מכובדיי כולכם,
אני חש גאווה מיוחדת להיות אתכם כאן הערב;
אפתח ואומר שעבורי זהו טקס התייחדות אחרון בכהונתי כרמטכ"ל, ולא יכולתי לחשוב על מקום מרגש יותר לקיים בו את הטקס הזה מאשר כאן, באנדרטה המרשימה שזה עתה חנכנו יחד אתכם, בני המשפחות, הלוחמים והמפקדים.

הדרך אל המעמד המיוחד הזה משיבה אותי בכל שנה אל זיכרונותיי מ"גולני שלי".
"גולני שלי" היא החטיבה שנשארה הבית אף שסיימתי בה את דרכי כמפקד לפני למעלה משני עשורים.
"גולני שלי" עוברת בנתיבי הקרבות רוויי הדמים, בחזית הדרומית של יום הכיפורים, בשדה התעופה של אנטבה במבצע יונתן, במבצע הליטני.
"גולני שלי" היא תמונתם של הרי לבנון, שאליהם חזרנו פעם אחר פעם בשורות החסרות את טובי חברינו.
"גולני שלי" היא המוסד שבו עמדו למבחן ערכי ההקרבה, הנתינה, הרעות והמקצועיות, שהיו התשתית הערכית שהובילה את מפקדי החטיבה והחייליה ולאורך נתיב הקרבות.
"גולני שלי" היא המפגש אתכם, בני המשפחות, שכל אחד ואחת מכם מצוי יום-יום במאבק מתמשך: המאבק להתמודד עם חסרון יקיריכם וחברינו ובד-בבד להמשיך לחיות, לבנות ולהתפתח.

אנחנו כאן היום כדי לומר לכם שכשם שהבנים והבנות פעלו והקריבו כדי לסלול את דרכנו לשלום ולביטחון, כך נוסיף אנחנו, באותה נחישות ובאותה הדביקות ללוות ולחזק אתכם בתלאות הדרך.
זוהי הבטחתנו לכם, זהו נדרנו לבנים ולבנות שאינם עוד עימנו, וכך נעשה.

מלאי כוחות מדמותם ומהקשר אתכם, נעשה הכול כדי להגשים את החזון שבשמו יצאו למשימתם האחרונה; להשאיר אחרינו ארץ שבה אב לא יאמר קדיש על בנו; ארץ של שלום וביטחון לכם ולעם ישראל כולו. עד שנזכה לראות את השקט ואת השלווה שבים למחוזותינו, תאחד אותנו התפילה החרישית לשלומם של לוחמי החטיבה ושל חבריהם הניצבים על המשמר ממש עתה.

להחלמתם של הפצועים ולהשבתם המהירה של בנינו, השבויים והנעדרים, אל חיק ביתם ויקיריהם.

משפחות יקרות,

ליבי אתכם - היום ותמיד.

יהי זכרם של חללי חטיבת "גולני" ברוך.
("אתר צה"ל", 18.10.2010)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://dover.idf.il/IDF/News_Channe.../2011/06/07.htm

ימי אשכנזי\ מאת ירדן אלעזר

משיקום הצבא אחרי מלחמת לבנון השנייה, דרך מבצע "עופרת יצוקה" ועד לרכש האף־35 - לא מעט עבר על צה"ל בתקופתו של רא"ל אשכנזי. ארבע שנים - על קצה המזלג

ספטמבר 2007
איחוי הפצעים של 
מלחמת לבנון השנייה
בשנת 2007 גיבש צה"ל את התוכנית הרב–שנתית "תפן", שנועדה לחזק את עוצמתו אחרי מלחמת לבנון השנייה. הגברת האימונים לחיילי זרוע היבשה בסדיר ובמילואים ורכישת תחמושת בהיקפים משמעותיים, היו רק חלק מההחלטות המרכזיות של התוכנית. בחודשים שבאו לאחר מכן התאמנו מרבית היחידות באופן מקיף ושיפרו את רמת המוכנות לחירום. כמו כן, סוכם גם על המשך ייצור טנקי "מרכבה" סימן 4 והכנסת שיפורים לטנק, בדגש על מיגון אקטיבי. תוכנית "תפן" לא קיפחה גם את חיל הים וחיל האוויר, ועסקה בין היתר, ברכישת מטוסי אף–35 והרחבת מערך הכטב"מים, לצד הצטיידות בספינות שטח חדשות.

מארס 2008
מבצע "חורף חם"
צה"ל יצא למבצע "חורף חם" בצפון רצועת עזה, כתגובה לירי קסאמים ורקטות ארוכות טווח לעבר ישראל. במסגרת המבצע השתתפו כוחות רבים, ביניהם שריון, הנדסה וחיל האוויר לצד חיילי חטיבת גבעתי, ומטרתו הייתה פינוי נקודות השיגור ואיתור אמצעי לחימה בשטחי הרצועה. במהלך המבצע נהרגו שני חיילי צה"ל ונפצעו שמונה. בקרב הפלסטינים היו 112 מחבלים הרוגים, 58 תושבים הרוגים ומאות פצועים.

מארס 2008
הנמ"ר עולה על מדים
באותו חודש חשפו בצה"ל את הדור הבא של הנגמ"שים - הנמ"ר (נגמ"ש מרכבה). חטיבת גולני הייתה הראשונה לקלוט את הרק"ם החדש, שמיועד לשאת תשעה לוחמים ושתי אלונקות. הוא חמוש בין היתר במקלעי מא"ג רפא"ל ובמקלע רימונים, ונחשב לאחד הנגמ"שים המוגנים בעולם.

יולי 2008
עסקת השבויים עם חיזבאללה
ביולי 2008 יצאה לפועל עסקת השבויים עם חיזבאללה, במסגרתה הושבו לישראל גופותיהם של המילואימניקים אהוד גולדווסר ואלדד רגב ז"ל, כשנתיים לאחר שנחטפו בבוקר פתיחתה של מלחמת לבנון השנייה, במהלך סיור שגרתי על גבול הצפון. עד הרגע האחרון שמר חיזבאללה בסוד את מצבם של השבויים. בתמורה שחררה ישראל את המחבל סמיר קונטאר, לצד ארבעה אנשי חיזבאללה וכ–200 גופות של מחבלים.

דצמבר 2008
מבצע "עופרת יצוקה"
מבצע "עופרת יצוקה" נפתח ב–27 בדצמבר 2008 במתקפה אווירית על רצועת עזה. מטרתו הייתה לפעול באופן מקיף נגד תשתיות החמאס ברצועת עזה, ולהביא לצמצום ירי הרקטות על ישראל ולשינוי המציאות הביטחונית באזור. ביומו הראשון תקף חיל האוויר מאות יעדים שונים ברצועה, תוך דקות ספורות. בהמשך המבצע הצטרפו לפעילות גם כוחות חיל הים והלוחמים היבשתיים מהמערכים השונים. מבצע "עופרת יצוקה" נחשב לנקודת ציון משמעותית בכהונתו של רא"ל אשכנזי, והוא הוכתר כהצלחה בפיקודו על צה"ל. "יצאנו למבצע מוכנים, מאומנים וחדורים בתחושה עמוקה של שליחות", אמר רא"ל אשכנזי במהלך המבצע. "אויבינו טעו בפירושם את האיפוק וההבלגה שגילינו, כחולשה". המבצע הסתיים לאחר 22 ימי לחימה, והביא לירידה משמעותית בירי הרקטות על ישראל.

ספטמבר 2009
מתפרסם דוח גולדסטון
דוח גולדסטון פורסם לקראת סוף שנת 2009, וכלל את ממצאי צוות הבדיקה של האו"ם בנושא "עופרת יצוקה", בראשות השופט ריצ'רד גולדסטון. תפקיד הוועדה היה לבדוק את פעילות צה"ל במהלך המבצע, ואת פעילות חמאס שקדמה לו. הוועדה האשימה את ישראל בהפרת החוק הבין־לאומי ובפשעי מלחמה, דבר שגרר התייחסות עולמית למבצע. בעקבות מסקנותיה החליט הפרקליט הצבאי הראשי לחקור 36 מקרים.

נובמבר 2009
ההשתלטות על ה"פרנקופ"
כוחות חיל הים השתלטו על הספינה "פרנקופ", שהובילה נשק, תחמושת ואמצעי לחימה שונים לארגון חיזבאללה. רמ"ט חיל הים, תא"ל רני בן יהודה, סיפר כי אוניית הנשק אותרה בסמוך לחופי קפריסין במהלך סיור שגרתי של חיל הים. צוות הספינה תושאל ובבדיקה מעמיקה יותר התגלו כ–40 מכולות שמקורן באיראן ויועדו להגיע ללבנון. במכולות נמצאו כ–300 טונות של נשק, פי 30 מהכמות שנתפסה על ספינת הנשק "קארין איי". "אני רוצה להביע הערכה לאנשי חיל הים ולאנשי המוסד", אמר אז רא"ל אשכנזי. "בלעדיהם לא היה מודיעין כל כך מדויק".

מארס 2010
מוטיבציית שיא לשירות קרבי
במחזור הגיוס של חודש מארס האחרון, הביעו 76 אחוזים מהמתגייסים רצון להגיע ליחידות קרביות - נתון המהווה שיא של כל הזמנים. המגמה המצביעה על עלייה במוטיבציה החלה עוד בגיוס נוב' 09', והיא נמשכה מאז בכל מחזורי הגיוס. בצה"ל צופים שהיא תימשך במחזורים הקרובים.

מאי 2010
אירועי ה"מרמרה"
במהלך מאי האחרון יצאו שש אוניות מטורקיה לכיוון רצועת עזה. מארגני המשט הכריזו על סיוע הומניטרי שהם מתכוונים להעביר לרצועה, בעקבות הסגר הימי שישראל מטילה עליה. ישראל סירבה להפר את הסגר הימי והציעה לאנשי המשט להעביר אליה את הציוד, על מנת שתוכל להעבירו לעזה אחרי בדיקה. משתתפי המשט לא נעתרו להצעה והמשיכו בדרכם לכיוון הרצועה. בעקבות הסירוב, השתלטו לוחמי שייטת 13 על הספינות מחוץ למים הטריטוריאליים של ישראל. במהלך ההשתלטות על האונייה "מאווי–מרמרה" התרחש עימות אלים על הסיפון. לוחמי השייטת הותקפו על ידי חלק מנוסעי האונייה שנשלחו על ידי ארגון ה–IHH, כשבידיהם אלות, מוטות ברזל, רימוני הלם ובקבוקי תבערה. במספר מקרים בהם חשו בסכנת חיים, פתחו הלוחמים באש והרגו תשעה מפעילי האונייה. ההשתלטות ותוצאותיה עוררו סערה תקשורתית בישראל ובעולם, שהעלתה לדיון גם את הסגר על הרצועה. "הפעולה נועדה למנוע חדירה לא מפוקחת של אנשים ומטען לעזה", אמר רא"ל אשכנזי. "ממה שראיתי במהלך הלילה, אין שום קשר לסיוע הומניטרי. הייתה אלימות קיצונית מהרגע הראשון שכוחותינו הגיעו לאונייה, וגם התארגנות קודמת בברזלים, מוטות וסכינים". בחודש שעבר פרסמה ועדת טירקל, שבדקה את אירועי המשט, מסקנות ביניים המנקות את לוחמי השייטת מהטענות שהופנו כלפיהם בדבר אלימות לא מידתית.

אוקטובר 2010
עסקת האף־35 נחתמת
בחודש אוקטובר 2010 נחתמה עסקת ענק בין ישראל לארצות הברית, במסגרתה רכשה ישראל מטוסי קרב מתקדמים מסוג אף–35 - "חמקן". המטוסים הראשונים צפויים להגיע לישראל בעוד ארבע שנים, ולסייע לה בשמירת עליונותה האווירית במזרח התיכון.

נובמבר 2010
סוף עידן המבוקשים
בתחילת החורף האחרון הכריזו בצה"ל ובשב"כ כי הודות למאמצי צה"ל והשיפור בתיאום עם המנגנונים הפלסטיניים, רוקנו כמעט לחלוטין קני הטרור הגדולים בגדה מימי האינתיפאדה השנייה, ורשימות המבוקשים כמעט ונעלמו.

דצמבר 2010
ניסוי מערכת "מעיל רוח" 
עובר בהצלחה
בדצמבר 2010 תרגלה חטיבת השריון 401 את מערכת ההגנה האקטיבית לטנק "מרכבה" סימן 4, "מעיל רוח". המערכת, שמחירה עומד על 200 אלף דולר לטנק, היא היחידה בעולם שמגינה מפני טילי נ"ט.

דצמבר 2010
שריפת ענק מכלה את הכרמל
שריפה שמקורה טרם התברר פרצה במפתיע ביערות הכרמל, ובמשך ארבעה ימים כילתה דונמים רבים של חורש טבעי ובתי מגורים. במהלך השריפה הקטלנית נחלץ צה"ל לעזרה, וכוחות רבים, ביניהם פיקוד העורף, חיל האוויר, חיל הרפואה וההנדסה הקרבית סייעו לטפל באירוע מתוך החפ"ק בחיפה. 200 כבאים במילואים חברו בשטח לצוותי החילוץ וההצלה, וסייעו בניסיונות ההשתלטות על האש. כמו כן, מאות חיילים סייעו בפינוי היישובים, בסגירת צירים ובמשימות שונות של שיטור וסריקה.

("אתר צה"ל", 09.02.2011)


http://dover.idf.il/IDF/console/art...610&lang=hebrew

רב-אלוף גבי אשכנזי, הרמטכ"ל ה-19 של צה"ל

רמטכ"ל חדש לצה"ל: בטקס ממלכתי שנערך היום (ד') בלשכת ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט, מונה אלוף (במיל') גבי אשכנזי לתפקיד ראש המטה הכללי ה-19 של צבא ההגנה לישראל, והועלה לדרגת רב-אלוף. רא"ל אשכנזי יחליף בתפקידו את רא"ל דן חלוץ, הרמטכ"ל היוצא, ששימש בתפקיד מאז חודש יוני 2005, ובכך יסיים למעלה מארבעים שנות שירות בצה"ל. הטקס נערך במעמד ראש הממשלה, שר הביטחון, מר עמיר פרץ, שרים, חברי כנסת, פורום המטה הכללי ואורחים נוספים.

ראש הממשלה, מר אהוד אולמרט ושר הביטחון, מר עמיר פרץ מעניקים
דרגות לרמטכ"ל הנכנס, רא"ל גבי אשכנזי. צילום: דובר צה"ל

רא"ל אשכנזי: "חש כפי שמתוארים רגשותיו של שליח הציבור בתפילת יום כיפור - נרעש ונרגש"

"אני חש היום, עם כניסתי לתפקיד, כפי שמתוארים רגשותיו של שליח הציבור בתפילת יום כיפור, העומד לפני תחילת שליחותו - נרעש ונרגש", אמר בנאומו הרמטכ"ל הנכנס אשכנזי. "מודע אני לגודל השעה ולכובד האחריות. בעת הזו, האתגר המרכזי המונח לפתחנו הוא שיפור מוכנותו וכשירותו המבצעית של צה"ל. אנו מחויבים וערוכים ליישם את לקחי הלחימה בלבנון. עם זאת, ראוי שנדע ונזכור כי לצד הליקויים והפערים שנתגלו בלחימה, הפגינו, חיילי צה"ל בשירות הסדיר והמילואים, בכל קרב בו נתקלו פנים מול פנים ב'חיזבאללה', גבורה, אומץ לב, יוזמה ודבקות במשימה וידם של חיילינו הייתה על העליונה. כל אלו היו לנו למופת.

"חוסנו ועוצמתו של צה"ל, הדורש הקרבה ומסירות עד כדי סיכון הנפש, טמון בראש ובראשונה באיכות האנשים", הוסיף רא"ל אשכנזי, "בבניה ובנותיה של הארץ הטובה שלנו, הנכונים להירתם לאתגר של הבטחת ביטחון העם והארץ. צבא אשר המפקדים בו, רואים בשירות שליחות עליונה. מפקדים מובילים ומחנכים, המפתחים ומטפחים את פקודיהם תוך מתן דוגמה אישית, בצניעות ובחתירה למצוינות. צה"ל הוא צבא העם. ככזה, אמון העם בו חיוני מאוד לעשייתו. ללא אמון זה נתקשה לבצע את המשימות המורכבות שלפנינו. אני פונה היום לחיילי צה"ל ולמפקדיו - אני מכיר אתכם היטב, מודע ליכולותיכם ובוטח בכם עד מאוד. עיניהם של תושבי הארץ ושל העם היהודי כולו נשואות אליכם בגאווה. אשרי העם שאלו בניו ואשרי הצבא שזוהי מדינתו".

רא"ל חלוץ: "עוצמתנו תלויה בעמידותינו הכוללת, הצבאית והחברתית"

גם הרמטכ"ל היוצא, רא"ל דן חלוץ, נשא דברים. "לאורך השנים איבדתי רבים מחברי ומפקודי, לוחמי צה"ל, שותפי לדרך שנפלו במערכות ישראל, רעי שמסרו נפשם, יחד עם פצועי צה"ל, הממשיכים לשאת את כאבם, הניפו את הדגל אותו אני מעביר היום", אמר. "דגל העצמאות, דגל הלחימה הבלתי פוסקת על הזכות להמשיך ולחיות בארץ שלנו. מכאן אני שב ושולח יד מחבקת למשפחות השכולות ומאחל החלמה מהירה לפצועים.

"חזית ועורף חד הם, מקשה אחת, במיוחד במדינת ישראל בה הסימביוזה בין צבא לחברה היא ללא אח ורע בין אומות העולם. עוצמתנו תלויה בעמידותינו הכוללת, הצבאית והחברתית", המשיך רא"ל חלוץ. "לעמיתי רב-אלוף גבי אשכנזי, המשוררת כתבה בשירה '..אנחנו שנינו מאותו הכפר..' ולא ידעה עד כמה הדברים הם מציאותיים. מאחל לך את כל ההצלחה שאפשר לקוות לה במעמד זה. אני בטוח שתמשיך לעשות את המיטב למען מדינת ישראל, כמו שעשית עד היום, ושתזכה להוביל את צה"ל למקום הראוי לו בהתמודדות עם אתגרי העתיד. עוד רגע אחד, כאזרח מן השורה במדינת ישראל, אני שם את מבטחי במפקדי צה"ל וחייליו. אני סמוך ובטוח כי יידעו לתת תשובה לכל צורך ובכל עת. מצדיע לכולם ואומר שלום, ולהתראות".

הרמטכ"ל הנכנס: רא"ל גבי אשכנזי.

רב-אלוף גבי אשכנזי נולד בשנת 1954, והינו בוגר הפנימייה הצבאית בתל אביב. בשנת 1972 התגייס לחטיבת גולני, בה מילא שורה של תפקידים פיקודיים: ממפקד מחלקה ועד למפקד החטיבה. במהלך שירותו בחטיבת גולני השתתף רא"ל אשכנזי במבצע "אנטבה" ובמבצע "ליטני", בו נפצע. בשנת 1980 השתתף בקורס פיקוד ומטה "ברק", אותו סיים בהצטיינות. כן השתתף בקורס פיקוד ומטה של המארינס בצבא ארצות הברית. בין יתר תפקידיו הבולטים: קצין אג"ם פיקוד הצפון, מפקד אוגדת מילואים בצפון, מפקד יחידת הקישור ללבנון, ראש חטיבת המבצעים במטה הכללי, עוזר ראש אגף המטה במטה הכללי, מפקד פיקוד הצפון. בשנת 2002 מונה רא"ל אשכנזי לסגנו של הרמטכ"ל דאז, משה יעלון, ושימש בתפקיד על לשחרורו מצה"ל בשנת 2005. ב-4 בפברואר 2007 החליטה ממשלת ישראל על מינויו לתפקיד הרמטכ"ל ה-19 של צה"ל.

רב-אלוף גבי אשכנזי הינו בוגר תואר ראשון במדעי המדינה מאוניברסיטת חיפה, ובנוסף בוגר התוכנית למנהלים בכירים בניהול עסקים, אוניברסיטת הארוורד, ארה"ב.

רב-אלוף אשכנזי נשוי לרונית ואב לאיתי ולגלי.

רב-אלוף דן חלוץ, הרמטכ"ל היוצא
רב-אלוף דן חלוץ נולד בשנת 1948 בתל אביב. הוא גדל במושב חגור ואת לימודיו התיכוניים השלים בבית הספר "קוגל" בחולון. רא"ל חלוץ התגייס לצה"ל בשנת 1966 והתנדב לקורס הטיס של חיל האוויר, אותו סיים בשנת 1968 כטייס קרב. עד לשנת 1998 מילא שורה של תפקידים פיקודיים בחיל: סגן מפקד ומפקד טייסת "פאנטום", ראש היחידה המבצעית בפרויקט מטוס ה"לביא", ראש מחלקת אמצעי לחימה, מפקד בסיס חיל האוויר חצור, ראש להק אוויר וראש מטה חיל האוויר.

ביולי 1998 מונה לתפקיד עוזר ראש אג"ם במטה הכללי. באפריל 2000 מונה למפקד חיל האוויר. במהלך שירותו בחיל האוויר לקח רא"ל חלוץ חלק במלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת שלום הגליל. הוא היה שותף בכל הפעילויות המבצעיות של החיל מאז מלחמת ההתשה ורכש ניסיון מבצעי עשיר המסתכם במאות גיחות מבצעיות, בהפלת שלושה מטוסי אויב ובצבירת כ-4,000 שעות טיסה. בשנת 2004 מונה רא"ל חלוץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל, וביוני 2005 מונה לראש המטה הכללי ה-18 של צה"ל. בפברואר 2007 סיים רב-אלוף דן חלוץ את תפקידו כראש המטה הכללי.

רב-אלוף דן חלוץ הינו בעל תואר ראשון בכלכלה מאוניברסיטת תל-אביב.

רב-אלוף דן חלוץ נשוי לעירית ואב לשלושה ילדים - שני בנים ובת.
("אתר צה"ל", 14.02.2007)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://news.walla.co.il/?w=/2689/2790467

גנץ: "כשראיתי חמאסניק מציץ ממנהרה, הבנתי שעברנו שלב"\ מאת אמיר בוחבוט וינון מגל

בראיון מיוחד לוואלה! חדשות חוזר הרמטכ"ל לרגעים המכוננים שעבר ב"צוק איתן", מגיב לביקורת מהקבינט ("תפקדתי למרות זאת"), לא מתחרט על "נאום הכלניות" ומגלה מה מדאיג אותו

בעוד חמישה חודשים יסיים הרמטכ"ל רב-אלוף בני גנץ כהונה בת ארבע שנים כמפקד העליון של צה"ל, וימסור את שרביט הפיקוד על הצבא למחליפו. במהלך כהונתו אמרו עליו שהוא "נסיך", הדביקו לו את הכינוי "בניחותא" על נועם הליכותיו, ריכלו מאחורי גבו שהוא לא תוקפני מספיק ושרים אף הלינו נגדו בקבינט בזמן מבצע "צוק איתן" שהוא לא הפגין יצירתיות ונועזות. אלא שאת גנץ העניינים האלה לא הרעידו, והודות למעשיו הרבים ולפועלו הוא הצליח לשמור על יציבות ביטחונית וקיבל החלטות חדות וברורות. בראיון מיוחד לוואלה! חדשות לרגל יום הכיפורים הוא מסכם תקופת כהונה לא פשוטה שכללה בין היתר שני מבצעים בעזה, מדבר על העשייה הביטחונית מאחורי הקלעים ומספר על התחושות בעקבות חצי הביקורת ששוגרו לעברו.
איזו שנה עברה עליך? מה אתה חושב על משכו של מבצע "צוק איתן"?
"הייתה שנה קשה ומאתגרת, שבסופה נראה שגם הצבא וגם הציבור עמדו איתנים נוכח האתגרים. המערכה (בעזה) הייתה ארוכה בוודאי מכפי שהיינו רוצים – אולם היא הייתה מערכה מורכבת. אחרי שהמערכה האווירית והיבשתית מוצו, אמרנו לדרג המדיני-אסטרטגי 'קחו את הזמן'. שאפו רציני לדרג המדיני שלא ויתרו והתעקשו להגיע להפסקת אש ללא תנאים למשך זמן. חשבתי שהיה נכון לא להתפשר אף שיש פה את מחיר הזמן שאבד".
הושגה הרתעה?
"אני חושב שכן. יש לנו הישגים פנטסטיים. עמדנו גם בכל היעדים שהציבו לנו וגם באלה שגיבשנו יחד עם הדרג המדיני. חמאס נפגע קשה".
היה איזה רגע שבו הרגשת את גודל השעה?
"ברגע שבו ראיתי ראש של חמסניק יוצא ממנהרה, הבנתי שאנחנו עוברים שלב", אמר הרמטכ"ל בהתייחסו למנהרה ליד כרם שלום, ממנה יצאו 14 מחבלים בדרכם לפיגוע ראווה בשטח ישראל בימיו הראשונים של מבצע "צוק איתן". "גם כשראיתי את הלוחמים שלנו נכנסים פנימה זה שלב. גם כשהייתי עם המשפחה של דניאל הקטן בנחל עוז בתוך הממ"ד שלהם, זמן קצר לפני הפגיעה הקטלנית זה שלב אדיר בתוך הסיפור הזה".
וכשחיילים נחטפים?
"דווקא ברגעים האלה אתה מתפקד בקור רוח גמור. קיבלתי שש, שבע, שמונה החלטות קובעות במערכה כזו. אבל חוץ מזה אני מקבל עוד 200 החלטות מקומיות. בהחלטות האלה אתה מכונה שעובדת".

לא עבר ליד האוזן

היו הדלפות מתוך הקבינט המדיני-ביטחוני על חוסר יצירתיות ועל חוסר נועזות מצדך בזמן המערכה. לקחת את זה אישית?
"זה לא עבר לי ליד האוזן - אבל אני לא מתעסק בזה. את המשימות שלי אני לא מקבל דרך ההדלפות, אלא דרך האלטרנטיבות שאני מציב, דרך ההמלצות שאני מציע לשרים, דרך ההחלטות שהם עצמם מקבלים ודרך חוות הדעת של הפקודים - שלדעתי הן לא רעות".
בסוף כולנו בני אדם. נפגעת מזה?
הוא חושב לרגע. "הצלחתי לתפקד למרות זה". ב-6 באוגוסט, במהלך אחת מהפסקות האש הזמניות ב"צוק איתן" שלא שרדו, נשא הרמטכ"ל דברים שזכו לכינוי "נאום הכלניות", שבהם נתן אור ירוק לתושבי עוטף עזה לשוב לבתיהם ושבגינם ספג ביקורת.
"נאום הכלניות" היה טעות?
"פסקת הכלניות התכוונת. זה היה חלק מתוך תדריך שלם. זו הייתה פסקה אחת מתוך שבע דקות שבהן אני מדבר. זו אפילו לא הפעם הראשונה שאמרתי את זה. אמרתי את זה שלוש פעמים קודם. זה היה לפני התמרון היבשתי, אבל אני התכוונתי לזה במונחים עתידיים. כמובן שזה קיבל פירוש מקומי כואב. זו לא הייתה טעות כי המשפט דיבר במונחים של 'יפרחו פה הכלניות ויהיה פה שקט וכולם יפרחו', אז מה – אני ארוץ ואגיד שצדקתי?! אני לא עובד כך, לכן בסוף אני מסביר את הדברים בהקשר בו הם נאמרו".
אתה רמטכ"ל. קצין מעוטר. לוחם במשך שנים. ופתאום סדקו את התדמית שלך.
"רמטכ"ל זה לא מפקד פלוגה בסיירת. הוא צריך לקחת בחשבון שיקולים מקצועיים ואסטרטגיים, לדעת להפעיל את הכוח שהוא צריך, להציג חלופות לממשלה ולקבינט ולהמליץ מה הוא חושב שנכון לעשות".
נטען שהקבינט "שפוט" של צה"ל, במיוחד כי לא הייתה אף החלטה שנגדה את ההמלצה שלך.
"אל"ף לא נכון. ובי"ת - מה אתה אומר? שאנחנו מנהלים את המדינה?".
שאתם ניהלתם את המערכה.
"אנחנו ניהלנו את החלק הצבאי של המערכה בכפוף למה שמחליטה ממשלת ישראל בכפוף לקבינט ולראש הממשלה. ככה זה עובד, וזה עבד ממש ככה".
למה לא ראינו במהלך הלחימה מבצע מיוחד של יחידה מיוחדת, כזה שיופנה נגד הנהגת חמאס. נשקלה כזאת פעולה, דוגמת חדירה לבית החולים שיפא?
"הכול נשקל, והופעל או לא הופעל בשל רלוונטיות מבצעית - לא מתוך מיצוי של איזה סרט ישן באיזשהו מקום. תפסיקו עם הפנטוזים האלה. אלו סרטים ישנים". במהלך המבצע היו כמה מקרים שעוררו סערה, בין היתר המקרה שבו נפגשו שר הכלכלה נפתלי בנט והרב הראשי לשעבר תא"ל (במיל') אביחי רונצקי. בתשובה לשאלה אם מותר לקצין בצה"ל לדבר עם חבר קבינט ולתת לו מידע עונה גנץ בבהירות: "כן, אבל באישורים".
ואם שר יורד לשטח ונפגש עם קצין בכיר?
"אל תיקח אותי למקרים ספציפיים. דבר איתי רגע ברמה העקרונית. הגיוני ששרים מסוימים יורדים לשטח ורוצים לראות מה קורה. זה לגיטימי. הם רואים מפקדים וחיילים. אתם לא מצפים שיגידו: 'אתה שר, אני לא מדבר איתך בכלל', נכון?! אנחנו מצפים שיהיה שיח פתוח והוגן, ושאנשים יידעו מתי הם משתמשים במה שהם הבינו".
אז היה כאן משהו לא בסדר?
"לא יודע. לא תחקרתי אף אחד מהשרים. לא בדקתי ולא חקרתי את זה. אנחנו יודעים על כמה מגעים כאלה ואחרים ואני לא נכנס לסיפור הזה. השאלה היא בסוף מה קובע. מה שאומרים לך בצורה פורמלית מוסמכת אחרי שיקול דעת, או רכילויות כשאתה מסתובב. זה הכול. אנחנו סידרנו עם הרב רונצקי את מה שהיינו צריכים לסדר ברמה הצבאית ואני חושב שהוא הבין איפה הוא נמצא, מה הוא צריך לעשות ומה הוא לא צריך לעשות. הוא איש עתיר זכויות צבאיות ואחרות".

מתחת לקסדה

היה רעש סביב דף המפקד של חטיבת גבעתי, אל"מ עופר וינטר, שכלל שימוש במוטיבים דתיים לקראת מבצע "צוק איתן". מה דעתך בנושא?
"כל אחד יכול לדבר מהמקום שהוא מאמין, בין אם זה משירת רחל או מדברי רב. באופן טבעי כל אחד מדבר מהמקום שבו הוא חי. ומשם זה מפורש לדף. אני מציע הצעה ידידותית - תגדר טיפה את עצמך, תגביל טיפה את עצמך...לא כולם מהישיבה שלך, מהקיבוץ שלך או מהעיר שלך. כל מה שעופר צריך לעשות זה ללמוד לקח מהאירוע".
הדת משתלטת על הצבא?
"הטענה לא נכונה. יש בצבא את הכול – ואני לא בודק מה לחייל יש מתחת לקסדה. בצבא אנחנו מנסים ללמוד איך זה לחיות ביחד ולא לריב אחד עם השני, איך להרחיב את המשותף ולא לחדד את המפריד".
ובהקשר הזה, איך ייראה המטכ"ל ב-2020?
"יהיו בו כמה אלופים חובשי כיפות וכמה אלופים שאינם חובשי כיפות. יישבו בו אלופים מוכשרים".
הנגמ"ש הישן בו נהרגו לוחמי גולני מפיצוץ מטען חבלה בשכונת שג'אעיה בזמן המבצע - זו החצר האחורית של צה"ל, או שזה אירוע טקטי נקודתי שיש ללמוד ממנו?
"יש ללמוד ממנו. יש לנו נגמ"שים כאלה בצה"ל באלפים, ואנחנו נמשיך להשתמש בהם בצורה הטובה ביותר האפשרית. גם במבצע הזה הופעלו נגמ"שים בכל מיני מקומות. לצערי קרה מה שקרה שם. הספקתי לפגוש משפחה אחת. אני אפגש עם כולם. זה אירוע מאוד מאוד כואב. אבל זו מלחמה".
אבל עדיין הייתה כאן ביקורת על שימוש בנגמ"ש שכזה במרחב כל כך מורכב.
"יש תחקירים ואפשר לשקול אם היה צריך לעשות כך או אחרת. אי אפשר לנהל מלחמה עם תחקורים נקודתיים של מבצע. זה אוקסימורון. ואף על פי כן אנחנו בודקים כל אירוע כזה. כל חייל שנפל יש לנו תחקיר שמסביר את נסיבות המקרה. זה לא ועדת חקירה. יש תהליך של למידה".

"לא חיפשנו סתם להרוג"

אחרי שהתברר כי המחבלים הצליחו לחטוף את סגן הדר גולדין הוכרז נוהל "חניבעל" ברפיח. במסגרת הנוהל הצבאי מותר הרסן במטרה לא לאפשר את החטיפה, גם במחיר חיי החטוף. כשהרמטכ"ל נשאל האם מה שקרה שם, ושגבה את חייהם של יותר מעשרה פלסטינים – הוא למעשה אירוע שיצא משליטה אמר: "אני לא חושב שמישהו שם חיפש סתם להרוג אנשים". הוא הוסיף שהתחקיר עדיין מתבצע ושהפרק הספציפי טרם הוצג בפניו. "אני חושב ש'חניבעל' הוא בסוף מניע מערכת שלמה לפרק זמן מאוד קצוב כדי להגיע להישג".
להערכתך, כמה זמן יחזיק השקט בנגב המערבי?
"אני לא יודע להגיד. אני חושב שיש פה תשתית לסבבים ארוכי טווח. זה מחייב המשך עשייה בתחומים שונים ולהמשיך לנצל את הדבר הזה. זה מחייב את העזתים לשקול את השיקולים שלהם. אני מציע שהם ייקחו בחשבון שהם ממש לא רוצים שאנחנו נחדש את האש, והם יודעים את זה. זה כואב נורא שאנחנו עושים את זה. הרבה יותר כואב מאשר הם עושים את זה".

השלב הבא

בימים האחרונים, ולנוכח התקופה הקצרה שעד תום כהונתו – נפוצו שמועות בתקשורת לפיהן הרמטכ"ל גנץ שוקל בחיוב אפשרות להתמנות לשגריר ישראל בוושינגטון, מהלך שדורש כמובן את אישורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כשנשאל אם הוא למעשה כבר מכין את המזוודות לקראת תפקידו הבא, גנץ לא מתאפק ופורץ בצחוק רם. אם הייתה שם מצלמת וידאו זה היה ממחיש טוב יותר את הגיחוך שזה עורר אצלו.
הפרסום לא נכון?
"הסתכלתי על הכתבה קצת. אני מכיר היטב את מסדרונות הפנטגון, את המועצה לביטחון לאומי ויש לי קשרים פנטסטיים בוושינגטון ובארה"ב בכלל. כל הפרטים הללו נכונים אבל אף אחד לא דיבר איתי על הסיפור הזה. אף אחד לא דן איתי על זה ואף אחד מאנשי לא דיבר לגבי זה, לכן אין לי מושג מאיפה הדבר הזה יצא".
הרמטכ"ל מחליט לעבור לנושא אחר. הוא רוכן על השולחן כשכפות ידיו מונחות זו על זו כאילו הוא מבקש את תשומת הלב, שואל שאלה וגם עונה: למי שייכת תשע"ד? את ה'שאפו' למי נותנים?
"השאפו מגיע לחברה הישראלית שבסוף הצליחה לעמוד כגוש אחד בשני אירועים גדולים. גם במבצע 'שובו אחים' וגם במבצע 'צוק איתן'. למרות כל מה שאמרו על זרועות הביטחון - בסוף היינו שם כי היו צריכים אותנו. לא 'ארץ נהדרת' בלמה אותנו, וגם לא ה'אין תקציב' בלם אותנו".
למה הזכרת את "ארץ נהדרת"?
"כי אני חושב שהיה ניסיון, שלצערי מתחיל לחזור, לחבוט במשרתי הקבע ובצה"ל בהקשר הזה. אולי ניסיון לא מוצדק, גס, מעליב".
יש הטוענים שיכול להיות שיש 'שומן עודף' בצבא, ושאולי אפשר לצמצם.
"זה לא אותו דבר. לבקר אותנו בתכנית כלכלית, עסקית או אסטרטגית זה לגיטימי. צריך להבדיל בין ביקורת עניינית בוועדה, בדיון לבין לדבר על גסויות. כל ההופעה שם הייתה מאוד מאוד מעליבה. בסוף מה שייקרה זה שמשרת בצה"ל יגיע לסופר ובמקום שיגידו לו 'בוא תעבור את התור לפניי' הוא עלול לשמוע 'שילמתי על הדלק שלך לכאן'".
אז אולי הגיע הזמן לצאת מהקריה בתל אביב ולמכור את האדמה?
"אנחנו בעד. אין פרויקט שאנחנו לא מקדמים מבחינתנו כדי לשפר את המצב הזה". בצל האיומים בגבולות השונים, מעזה, דרך הגדה וכלה בגזרת לבנון וסוריה – מבהיר גנץ את עמדת הצבא לפיה דרוש מימון להתמודדות עם האתגרים השונים. "אני לא יודע לומר לכם אם מחרתיים או בעוד שבוע יהיה לנו אירוע ביטחוני בצפון. הסיפור הוא שהמדינה צריכה להעמיד לנו את המשאבים שיאפשרו לנו לתת מענה ביטחוני נדרש".
כלומר מה שקיבלתם עכשיו ב"דיל" בין נתניהו ללפיד לא מספיק?
"אנחנו לא מחליטים על התקציב שלנו, וזה לא משנה מה אני חושב על התקציב. אין לי אלטרנטיבה זולת לכבד את מה שמסכמים שם. אני חושב שחסרים עוד מיליארדים לתקציב הביטחון. אם לא נקבל את הכסף הזה המשמעות היא שנמצא את עצמנו עוד פעם מול שוקת שבורה. שוב נסכן את הכשירות שלנו ושוב נסכן את תהליכי ההתעצמות שלנו, שהם המוכנות של המחרתיים".
אז אתה מסיים תפקיד בתחושה של דאגה?
"כן. אני יודע שיש כאן צבא מצוין שפועל נכון וטוב, ועובד במשולב. אני פשוט מודאג מהמענה הביטחוני שיהיה. זו הדאגה שלי".

הקפה והחבר'ה

אנחנו נפגשים עם הרמטכ"ל בלשכת מפקד חטיבת שומרון אלוף-משנה ישי קלפר, גנץ מכיר היטב את הלשכה. הוא מזכיר לסובבים אותו כי הוא היה מפקד אוגדת יו"ש בתחילת האינתיפאדה השנייה בשנת 2000, כשהאש הפלסטינית גלשה מהגדה המערבית אל עורף ישראל. היום, אחרי שורת תפקידים בצמרת, וקרוב לארבע שנים כ"חייל מספר 1", הרמטכ"ל נראה מסופק מעצמו. לא רק מהעובדה שהצליח להשיל מגופו 15 ק"ג באמצעות דיאטה וספורט, אלא גם מההישגים של צה"ל במשך כהונתו. בדרך הנועם שבה הוא רגיל לדבר הוא מעביר את המסרים בקלילות. כוס קפה שחור מונח על השולחן לבקשתו. הוא אוחז בזרוע אחת של משקפי הראייה ומערבב איתה את הקפה, זכר לימים בהם היה קצין שבילה רוב זמנו בשטח. הקצינים מסביבו מביטים בו בפליאה והוא מגחך: "זה ישן. חבר'ה. זה ישן...".
הנחת דגש מרכזי על היערכות ברמת הגולן כדי לקדם את פני הרעה. בעינייך – כפי שראש הממשלה הגדיר זאת באו"ם, חמאס זה דעאש, ודעאש זה חמאס?
"אני לא נכנס לנושא של איך אנחנו מאפיינים ארגון. אני יכול להגיד שדעאש זה ארגון שפועל בצורה תת-אנושית, מפעיל טרור כדי לקדם את המטרות שלו, שהן שונות מכל דבר מוזכר בחברה המתקדמת בעולם".
מה היו השיקולים לא למנות את האלוף ניצן אלון לראש אמ"ן. היו שיקולים פוליטיים?
"לא היו לחצים פוליטיים. היה דיון ענייני ביני לבין שר הביטחון ואני חושב שמינינו ראש אמ"ן מצוין. ניצן יכול היה להיות ראש אמ"ן מצוין. יוסי ביידץ היה יכול להיות ראש אמ"ן מצוין. ועוד קצינים אחרים. בסוף אתה בוחר אחד. אני מקווה שהוא ימשיך לתרום לצה"ל ולביטחון מדינת ישראל. הוא איש מוכשר ביותר".
הוא יכול להיות רמטכ"ל?
"הוא יכול להיות הכול. באמת".
אנחנו על סף אינתיפאדה שלישית?
"אני חושב שלא. אבל אנחנו צריכים לשים לב לכך... בשטח כל הזמן קורים דברים. לכל עשייה ולכל אי-עשייה, השטח לא נשאר כמו שהוא נשאר. אני לא חושב שיש מחר בבוקר אינתיפאדה שלישית. אבל אני לא הייתי מסיר את תשומת הלב האסטרטגית ממה שקורה ביהודה ושומרון".
הסוגיה האיראנית נמצאת בראש סדר העדיפויות של ראש הממשלה, גם אם כעת הדגש העולמי מופנה לעבר הלחימה נגד יעדי "המדינה האיסאלמית" בעיראק ובסוריה. האם צה"ל עדיין ערוך לתקוף את פרויקט הגרעין האיראני אם יידרש לכך בצורה אפקטיבית?
"כן. ביכולות שיש לצה"ל".
למה הוספת את 'ביכולות שיש לצה"ל'?
"כי אני יודע מה שיש לי. יש לי יכולת. ואני מקווה שכל מה שאני צריך לחזק ביכולת הזו, יהיה קיים".
ברטרוספקטיבה, השיח של בעד ונגד תקיפה באיראן פגע בכשירות או במוכנות לתקיפה?
"אני חושב שככל שהוא יהיה פנימי, יהיה יותר טוב".
דיברת בזמנו על ריח פגר שנידף במטכ"ל סביב פרשת מסמך הרפז. הסוגיה עדיין מעסיקה אותך לאור חקירת המשטרה?
"לא. לפי דעתי הסיפור מאחורינו".
בכל זאת, ראית מה קרה בלשכת הרמטכ"ל הקודם עם ההדלפות וההסתרות.
"אני לא חושב על זה. אני מתנהל כמו שאני מתנהל. הצבא מתנהל כמו שהוא מתנהל ואני לא רוצה לתת ציון לאף אחד".
אתה משוכנע בטוהר המידות של סגן הרמטכ"ל האלוף גדי איזנקוט?
"כן".
יש לך העדפה לגבי מחליפך בתפקיד? על מי תמליץ לשר הביטחון?
"אני לא עוסק בזה".
לא עוסק בתקשורת או לא עוסק בכלל?
"לא עוסק בעניין הזה. בשביל זה יש שר ביטחון. הוא מכיר את האנשים האלה לפחות כמו שאני מכיר. הוא לא צריך אותי בעניין הזה. אם ישאל אותי הוא ישמע ממני אבל אני לא חושב שהוא צריך אותי".
אם יבקשו ממך שנה נוספת ברגע האחרון אתה תגיד לא?
"אני לא עוסק בעניין הזה".
גנץ גילה שחרף המצב הביטחוני, שדרש את הרוב המוחלט של זמנו, הוא דווקא הצליח לפנות זמן לקריאה. בין היתר, הוא סיפר כי התחיל לקרוא את ספרו של הסופר הספרדי קרלוס רואיס סאפון "צלה של הרוח".
עזבת את ארה"ב כנספח צבאי והשארת מאחורייך אופנוע הארלי דייווידסון. הסיכוי שתרכב עליו פעם נוספת קיים?
"הוא כבר נמכר לחבר, אבל אני עוד אסע לטייל".
ומה באמת מה אתה הולך לעשות?
"אני בינתיים עובד. נדבר".
המשפט הקהל יקום לכניסת ראש הממשלה בנימין גנץ. הוא אפשרי?
"הו... לא קיבלת סוכר בקפה?! מאיפה הבאת את זה?". ("מערכת וואלה! חדשות", 03.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2449602

גנץ: חמאס לא ימהר לדרדר את המציאות הביטחונית במצבו, אך יש לתת תקווה לעזה\ מאת עמוס הראל

קבלת דרישת הארגון להפסקת אש שבועיים לפני תום הלחימה היתה עלולה להיות טעות אסטרטגית, אומר ל"הארץ" הרמטכ"ל. גם אם היו תקלות, הישגי הצבא יכולים להרתיע שנים ארוכות

זה היה קיץ קשה, ארוך ומדמם לצה"ל ולחברה הישראלית, אבל לאיש שפיקד על המערכה הזאת אין ספק באשר לתוצאותיה. "הדרג המדיני הגדיר לנו את התכלית והמטרות ואנחנו עמדנו בכל ההישגים שנדרשו מאתנו", אומר הרמטכ"ל, רב־אלוף בני גנץ, חודש לאחר סיום המלחמה ברצועת עזה. "תן לכל חניך בפו"ם לבדוק את זה באופן שיטתי והוא יסמן לך 'וי' בכל הסעיפים. ניצחנו".
בראיון ל"הארץ" מזהה גנץ "פוטנציאל להרבה שנים של שקט" בעקבות מלחמת הקיץ. ההישגים הצבאיים, הוא טוען, יכולים להרתיע את חמאס לשנים ארוכות. "הארגון לא ימהר לדרדר את המציאות הביטחונית במצבו הנוכחי", אבל לתוצאות הצבאיות של העימות חייב להתווסף עוד מרכיב. ישראל צריכה להתנהל בתבונה מול עזה ולכן נדרש "עוגן כלכלי שיגבה את הישגי הלחימה". השמירה על השקט, הוא אומר, תלויה גם ב"גזרים" שיקבל חמאס בתום המלחמה, כלומר - בהקלות הכלכליות לרצועה.
ישראל, סבור גנץ, צריכה להקפיד על הפעלת מנגנון הפיקוח על הכנסת סחורות וחומרי בנייה לעזה, שגיבשה באחרונה עם האו"ם ועם הרשות הפלסטינית, כדי למנוע כניסת חומרים שיכולים לשמש את מערכי ייצור הנשק והביצורים של חמאס. אבל באותה נשימה הוא אומר, "צריך להתנהל באופן שפוי. צריך לאפשר לפתוח את הרצועה להכנסת סחורות. יש שם 1.8 מיליון איש, בין מצרים, ישראל והים. האנשים האלה צריכים לחיות". המאזן, טוען גנץ, חייב לנטות לטובת התקווה על פני הייאוש, אחרת הלחימה עלולה להתחדש, חרף מצבו של חמאס.
גנץ נכנס לתפקידו בפברואר 2011 כרמטכ"ל של קונצנזוס. הוא היה האיש שנקרא ברגע האחרון, בעודו מטייל בחו"ל כחלק מחופשת השחרור שלו, לחלץ את צה"ל מסדרת הטלטלות שחולל הסירחון של פרשת מסמך הרפז. ולמרות אירועי הקיץ הזה, דומה שיסיים את כהונתו בעוד מעט יותר מארבעה חודשים במעמד דומה למדי.
כשהפסקת האש האחרונה (לפי שעה) עם החמאס נכנסה לתוקף, ב-26 באוגוסט, היו התגובות בציבור מעורבות. התקשורת תיארה את האווירה הכללית כחמיצות. האבידות הרבות יחסית בצד הישראלי, מטחי הרקטות, סירובו העיקש של חמאס לקבל את ההסברים הישראליים המלומדים על תבוסתו גם אחרי 50 ימי לחימה - כל אלה עוררו סימני שאלה בדעת הקהל. אבל השקט שהשתרר בגבול עזה עמעם את הרגשות והאיץ את החזרה הכללית לשגרה. משקעים משמעותיים נותרו אצל התושבים בערי הדרום ובקיבוצים בעוטף עזה וכמובן, אצל משפחות ההרוגים והפצועים. הביקורת תוך כדי המבצע, על שיקולי הדרג המדיני ועל היבטים שונים בתפקוד צה"ל בלחימה, לא תורגמה עם תום המלחמה למחאה ציבורית או למהלך פוליטי.
בניגוד לאופן שבו הסתיימה מלחמת לבנון השנייה, לצבא היה הפעם הישג מוחשי: השמדת 32 מנהרות התקפיות מהרצועה (כל המנהרות שעליהן ידע בוודאות) וההצלחה של מערכת כיפת ברזל ליירט קרוב ל-90% מהרקטות שנורו לאזורים מאוכלסים בארץ. עכשיו ההנהגה הצבאית והמדינית מבססת את הנרטיב שלה. זה בלט בסבב ההופעות של שר הביטחון, משה (בוגי) יעלון, בכנסים לסיכום המלחמה בשבוע שעבר, וזה משתקף בריאיונות שמעניק כעת הרמטכ"ל: הצלחנו, השגנו, הכינו מכה שלא תישכח (על החידוש הלשוני שטבע ראש הממשלה בנימין נתניהו, "הכתשנו", השניים מוותרים איכשהו).
קשה להתווכח עם גנץ. הוא מרואיין כה מיומן (ואיש נעים הליכות באופן כללי, לעומת החשדנות שהפגינו אחדים מקודמיו בתפקיד במגעיהם עם העיתונות), עד שראיון עמו משאיר תחושה דומה לניסיון להסתייף עם יריב שבו אתה מוצא את עצמך חובט רק באוויר. כשהרמטכ"ל נשאל על תקלה או פער ספציפי שנחשפו במלחמה, המענה שלו כמעט קבוע: הוא יודה במקצת העובדות, יאמר שצריך לבחון לעומק מה השתבש ודי מהר יחזור לדבר על החצי המלא של הכוס. ובכל זאת, לאזרח המעט מודאג לא נותר אלא לתהות על הפער בין דעתה הטובה של ההנהגה על המערכה הצבאית ועל תפקודה שלה, לבין חלק מהתוצאות כפי שהן משתקפות לו בשטח.
תוך כדי המלחמה ספג גנץ כמה חבטות פוליטיות מתחת לחגורה, בעיקר משום שהצבא נקלע, שלא בטובתו, לטווח האש בין נתניהו לבין יריביו בקואליציה, באופוזיציה ובעיתונות. חברי קבינט התלוננו, עוד במלחמה (לעתים אפילו בריאיונות לציטוט), על רפיון וחוסר דמיון בתוכניות שהציעה הקצונה הבכירה בדיונים המכריעים. מישהו - האם היתה זו, כפי שנטען, לשכת ראש הממשלה? - הדליף בתגובה לתקשורת מצגת מסווגת שבה חזה הצבא מאות הרוגים, אם תאושר דרישת האגף הימני בקבינט לכיבוש עזה.
והיה גם נאום הכלניות המפורסם שעליו חטף גנץ, במידה של צדק. בעיתוי לא מוצלח ברח לרמטכ"ל המשורר: הוא התפייט על עתיד שקט שאולי עוד ישרור בגבול, אבל דבריו התפרשו כקריאה לתושבי עוטף עזה לחזור לבתיהם. הנאום חזר אליו כבומרנג, כשהחמאס שב לטווח את היישובים סמוכי הגדר והפיל שם חללים בימים שקדמו להפסקת האש האחרונה. ובכל זאת, לעתים נדמה היה שהרמטכ"ל סופג פשוט משום שהוא שם, קרוב לראש הממשלה. כמו אותה ידיעה שהובלטה באחד מאתרי האינטרנט, שבה הודגשה הבטחת גנץ לחבר קיבוץ נחל עוז, "יהיה בסדר", זמן קצר לפני נפילת המרגמה שהרגה את הילד דניאל טרגרמן בן הארבע. כאילו שזה לא, בדיוק, מה שמצופה מרמטכ"ל לומר לתושבים בזמן ביקור תחת אש ביישוב הנמצא בקו הראשון של העימות.
גנץ היה שם, בקיבוץ, באותו יום שישי שבו נהרג דניאל — ובא לבית המשפחה עשר דקות לאחר ההפגזה הקטלנית. "אנחנו בני אדם, עוד לפני המדים שאנחנו לובשים. זה מפגש שנחרת אצל כל אחד", הוא אומר כעת. כשהרמטכ"ל נשאל על הטענות הקשות שמשמיעים תושבי העוטף כלפי המדינה וצה"ל, הוא משיב: "זה מאוד כואב לי. אני יודע כמה התאמצנו בשבילם וזה לא שעשינו להם טובה. מילאנו את תפקידנו עד אחרון החיילים — לפני המבצע, תוך כדי הלחימה ואחריה. אני מכיר את התחושות כלפינו ועוד אגיע בהמשך לבקר אצל משפחות האזרחים שנהרגו בקיבוצים".
גנץ מסרב להרחיב את הדיבור על מה שקרה בקבינט במשך המלחמה ומפנה את השואל לחברי הקבינט. "שהם יספרו מה אירע שם באמת". מה חשב על הביקורת שהשמיעו שרים? "אני סבור שיש חשיבות גדולה מאוד להתנהגות מדינאית. פה אני עוצר את האמירות שלי". את הטענות על חוסר יוזמה ונחישות של הצבא, לעומת זאת, הרמטכ"ל דוחה בתוקף. "הצבא עמד נכון, התנהל נכון ובאופן אמיתי, לא חשף את אי ההסכמות בחוץ ולא עשה מניפולציות. צה"ל לא אמר שום דבר על אף אחד אחר. פעלנו עם אתיקה טוטלית בעיני לאורך כל הדרך - וכך אנהג עד יומי האחרון במשרד הזה, גם אם אם בגלל זה אצא פראייר לפי חלק מהפרסומים".
כמו יעלון, גם גנץ מתרעם על טענות החמיצות ואומר ש"במפגשים עם עם ישראל אני מתרשם שהתגובות הן אחרות". הוא מודה שהעריך (וגם היה מעדיף) שהמלחמה בעזה תהיה קצרה יותר. אבל הוא מרוצה שהקברניטים לא הסכימו להיענות לדרישות חמאס ולקבל הפסקת אש בתנאים פחות נוחים לישראל כשבועיים לפני סיום הלחימה. "זו עלולה היתה להיות טעות אסטרטגית. טוב שהמשכנו ולא ויתרנו". מהרעיונות לכיבוש כולל של עזה הוא עדיין מסויג. צה"ל, לדעתו, הציג את ההמלצה המקצועית הנכונה. אין זו מסוג ההכרעות שצריך להשאיר לתחושות הציבור.
באחרונה נמתחה ביקורת על היקף האש שהפעיל צה"ל ברצועה ובעיקר על השימוש העצום בחימוש מדויק, לא רק בגלל עלותו הכלכלית הגבוהה אלא גם בשל החשש מהשפעת הדברים על הכשירות של צה"ל ועל מוכנותו להתמודדות עם זירות לחימה אחרות בזמן המבצע בעזה. "אני מניח שאפשר היה לחסוך", מאשר גנץ. "אבל עשינו ניהול סיכונים והערכנו שלא תתפתח חזית שנייה בצפון ושעדיף למצות את הכוח בדרום, במקום לצמצם את ההישגים בעזה ותוך כדי זה גם לסכן יותר חיילים".
במקרה הצורך, הוא מסביר, היה נקבע סדר עדיפויות אחר תוך כדי המלחמה. "לו חשבנו שיהיה אחרת הייתי מודיע לאמיר אשל (מפקד חיל האוויר): מעכשיו רק פצצות יותר זולות ופחות מדויקות ואומר לסמי תורג'מן (אלוף פיקוד הדרום) ההישג הנדרש שלך הוא כעת איקס, בזמן שההישג הנדרש של יאיר גולן (אלוף פיקוד הצפון) הוא איקס פלוס ארבע. אנחנו יודעים מהו תרחיש הייחוס, מה רמת המלאים שלנו, כמה מוציאים ביום לחימה. כל הדברים הללו נעשים באישור הקבינט וראש הממשלה". ועם זאת, הוא מעיר, אלו היבטים שהיה צריך להביא בחשבון גם מי שאחרי שלושה שבועות בעזה הציע תוכניות פעולות אחרות. גנץ סתם ולא פירש. הפרשנות, המובאת על אחריות השומע ולא הדובר: השרים שרצו בכיבוש עזה היו צריכים לשאול גם כמה זה עולה לנו ואיך הדבר משפיע על מוכנות בחזית לבנון.
גנץ מקבל את ההנחה שהמלחמה חיזקה את הצורך בשדרוג כוחות היבשה של צה"ל. "היבשה עדיין לא במקום שאני רוצה אותה. אנחנו יודעים מה אנחנו רוצים. המלחמה היתה מעבדה חיה של מה שאמרנו מראש שהולך לקרות בשדה הקרב". הרמטכ"ל מודה שבהכנות של צה"ל לטיפול באתגר המנהרות נחשפו פערים מסוימים באימון הכוחות ובאמצעים שעמדו לרשותם. "כשאושרה הפעולה הקרקעית היינו ערוכים, עשינו התאמות נוספות לתמרון, כדי להעמיק בטיפול במנהרות. היו נקודות מועדפות ואזורים בעדיפות, אבל אחר כך היתה גישה של הולכים על הכל (כל המנהרות ההתקפיות). המבחן העליון הוא בהתמודדות עם המציאות כפי שהתרחשה בקרב. בעניין הזה אני נותן הערכה גבוהה לחטיבות ולאוגדות ולפיקוד".
מה למד חיזבאללה מהמלחמה בעזה? על פי גנץ, "הארגון מבין פעם נוספת את מחיר המלחמה בנו, בנוסף על מה שהבין ב–2006. הוא רואה שישראל עושה את מה שהיא חושבת שצריך. הם עוקבים אחר תפקוד כיפת ברזל, המודיעין ומערכי האש שלנו. הם השתעשעו, לדעתי, לראות את הוויכוחים הפנימיים בישראל בין דרגים כאלה ואחרים בזמן המבצע. אבל ככה זה בדמוקרטיה ואנחנו יותר חזקים מהם, גם בזכות זה".
מה שמטריד אותו כעת, בשלהי כהונתו, הוא תקציב הביטחון לשנה וחצי הקרובות. אף שראש הממשלה ושר האוצר סיכמו על תוספת של 14 מיליארד שקל עד סוף 2015, השר יעלון דיבר על ישראבלוף. גנץ אומר שהתקציב המתוכנן "לא מותיר לי יכולת לקיים כשירות מתאימה גם בסדר כוחות נמוך יותר", אחרי הקיצוץ שהוביל ביחידות אשתקד. מהוויכוח על הפנסיות של אנשי הקבע עייף כבר. "אי אפשר לקחת מהגמלאות. מה זו האגדה הזו? המדינה מוציאה 25–26 מיליארד שקל בשנה על גמלאות. רוצים להוריד אחוז לכולם? יאללה, גם בצה"ל. זה הרי לא יקרה. דברו אתי במקרו, לא במיקרו. אל תתחשבנו אתי על משלחת של 18 קצינים לאתיופיה, שאני אישרתי את יציאתה. די, התבגרנו, לא ככה מנהלים מדינה.
"שוכב הון כסף בסעיפי תשתיות לאומיות שאין דרך למצות אותו. הכספים הללו נצברים ביתרות ואז מחולקים בסוף לפי מבחן פוליטי. בסדר גמור. זאת השיטה ואני מקבל אותה. מה שמדאיג אותי הוא שיכולה להיות התפוצצות. אנחנו לא צופים מלחמה יזומה נגדנו בשנה הבאה, אבל יכולה לחול הידרדרות כתוצאה מאירועים נקודתיים כמו שקרה השנה בעזה. אנחנו חייבים להיערך לכך. נכון שגם חיזבאללה וגם חמאס לא רוצים כעת לפתוח בעוד מלחמה אתנו. לאויבים שלנו יש כעת אתגרים אחרים. אבל אי היציבות היא כזו שאינני יכול להבטיח שלא נילחם בלבנון ב–2015".
סביב המלחמה בעזה עלו שוב מחלוקות סביב הגוון הדתי בהתבטאויותיהם של קצינים בכירים, חובשי כיפה. גנץ לא מזהה בעיה ארוכת טווח. כששואלים אותו איך ייראה המטכ"ל העתידי, הוא אומר שיהיו בו "אלופים חובשי כיפה ולצדם אלופים בלי כיפה. גם אלה וגם אלה יהיו אלופים מצוינים. אני לא רואה בזה איום ולא עושה מזה עניין". לדף המפקד שמח"ט גבעתי, אלוף משנה עופר וינטר, הוציא לחייליו לקראת הכניסה לרצועה הוא אינו מתייחס ישירות. ניכר שגנץ לא אהב את נוסח הדברים, אבל לא רצה להפוך את הפרשה לנזיפה פומבית במפקד שדה בכיר שנלחם בעזה. מפקדיו של המח"ט העירו לו על הדברים, אך לא בהליך רשמי. הרמטכ"ל מסתפק באמירה כללית: "מפקדים צריכים להתנהג בשכל". ("הארץ", 03.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.israelhayom.co.il/article/223011

"אני ממליץ שיחלקו אות למבצע, ויש גם מועמדים לעיטורים"\ מאת יואב לימור ועמוס רגב

אחרי המלחמה ברצועת עזה, ולפני תום כהונתו כרמטכ"ל, רב־אלוף בני גנץ אומר שקיבל לידיו צבא טוב והוא משאיר אחריו צבא טוב מאוד · על "צוק איתן": "כן, לחלוטין, ניצחנו"

קשה היה שלא להבחין השבוע במצב הרוח הטוב של הרמטכ"ל. אחרי קיץ עמוס, מעייף, חמוץ משהו, חזר בני גנץ להיות עצמו: רגוע, מחויך, מפויס עם עצמו ועם העולם. זה לא שהדאגות השתנו. במבט מתל חזקה שברמת הגולן, שם סיירנו ביום שלישי עם הרמטכ"ל, 41 שנים מאז המלחמה ההיא וכאשר מלחמת האזרחים מונחת לרגליך, לא צריך מוח יצירתי מדי כדי לתרחש מה יקרה אם וכאשר אנשי חזית אל־נוסרה, הסניף המקומי של אל־קאעידה, ישלימו את ההשתלטות עד הגדר ויחליטו להפנות את הלחימה דרומה, או אם דאעש יגיע גם לכאן. "וזאת", אומר הרמטכ"ל, "רק זירה אחת" שמטרידה אותו בראשית תשע"ה. גנץ מדבר במפורש על "פוטנציאל גדול מאוד לאי יציבות בכל אחת מהזירות". מעזה שזקוקה לשיקום ולביסוס ההרתעה שהושגה לדבריו במבצע צוק איתן, דרך סיני שבה ממשיכים לפעול כוחות ג'יהאד עולמי, עבור לסוריה הלא יציבה וללבנון שבה צובר חיזבאללה, "כושר התקפי משמעותי שאנחנו עלולים לפגוש בעתיד", ועד לאיראן ש"מחייבת אותנו לשמור על קשר עין". ולמרות כל אלה, הדאגות שלו - שתיים עיקריות - נמצאות במקום אחר. משאבים ואנשים. "אני לא שבע רצון מהסיכומים המסתמנים. אני מבין צרכים אחרים, אני מבין קשיים, אני מבין אילוצים", מבהיר גנץ את דעתו בסוגיית התקציב שעל הפרק. "ויש את האנשים. אני כבר רואה את הדיבור חוזר. עוד פעם חזרנו לפנסיות, עוד פעם חזרנו לדבר על האנשים.
"מי אלה האנשים? אלה אותם אנשים שהיו אחלה בתשע"ד והתייצבו כשמישהו חייג 100 לצה"ל. אלה אותם אנשים שהולכים לקבל על האף פעם נוספת עכשיו את הסיפורים האלה, כאילו שלא קרה פה כלום. אני חייב להגיד שזה לא פחות ממאכזב, וזה מטריד מאוד".
התקציב הוא אולי ביטוי לאיזושהי אכזבה שקיימת בציבור וגם בממשלה בגלל תוצאות המלחמה בקיץ. ניצחנו?
"אני חושב שלחלוטין כן. צריך להפריד כל הזמן בין שאלה של הכרעה צבאית לשאלה של ניצחון לשאלה של מיטוט. אלה שלושה מושגים שונים לחלוטין. אנחנו כיוונו לפגיעה קשה ביכולות החמאס ושלילת יכולות אסטרטגיות ככל שרק ניתן בדגש על האש ועל המינהור ההתקפי.
"אני חושב שבתחום המינהור ההתקפי ובתחום האש ההישגים גבוהים. זה לא שלא נשארה להם יכולת. נשאר להם סדר גודל של עשרים־שלושים אחוזים מיכולת האש קצרת הטווח, אבל היקף המכה שהם קיבלו מבחינת הפגיעה בלוחמים, במפקדים, בתשתיות הייצור, בדירות הפיקוד וביכולות הלחימה שלהם הוא נרחב מאוד, ובסוף החבר'ה האלה הלכו לקהיר, בניגוד למה שאמרו להם בקטאר, וקיבלו הפסקת אש פתוחה, ללא מגבלת זמן, שבה לא התקבל אפילו לא אחד מהתנאים שלהם. בעיניי, זה לא נקרא להפסיד".
אז תסביר את הפער בין מה שאתה אומר עכשיו למה שחושב האזרח הממוצע ברחוב.
"התחושה הזאת באה מהישראליות. מעולם ישן שבו ישראלי מפנטז על כל מיני דברים ולא רוצה לצאת פראייר. אנשים באמת קראו את המלחמה של אתמול וחושבים שזאת גם המלחמה של היום ואולי אפילו המלחמה של מחר, וזה לא המצב.
"האופן שבו האויב מפוזר, מבוזר ומבוצר, חי בתוך אוכלוסייה אזרחית, פועל באופן שהוא פועל, מסתתר כמו שמסתתר. הרי מה זה חיזבאללה? מה זה חמאס? שני הארגונים האלה, שהם סמי־צבאיים, הם ארגוני טרור מבחינת השיטה אבל הם עוברים את מה שאני קורא לו דרוויניזם אופרטיבי, סליחה על הביטוי הלא צבאי, שבו רק החזקים שבהם שורדים. הם לא מעמידים במגדל תצפית, שאותה אני משמיד. בקיסריה יש בריכות שחייה בחצר? יש. בעזה יש משגרים מוטמנים בחצר, ראיתי בעיניים. כל בית צריך משגר.
"ולכן, שיטת הלחימה פה היא הרבה יותר מורכבת, ואנשים צריכים להבין את המורכבות הזאת. לציבור זה לפעמים קשה, אבל מנהיגים חייבים להבין את המורכבות הזאת ולעשות את מה שמנהיגים חושבים שצריך לעשות, לא רק מה שהציבור רוצה שיעשו. כי כך צריכים מנהיגים לפעול".
אם יש תחושות שגנץ כן מזדהה איתן הן אלו של תושבי עוטף עזה. פה, יותר מבכל מקום אחר, יש לו צלקת עמוקה, מדממת עדיין, תולדה של "נאום הכלניות" ההוא, שהוביל רבים מתושבי העוטף לחזור הביתה - למטחי מרגמות בלתי פוסקים. חלקם, בהם משפחתו של הילד דניאל טרגרמן שנהרג בנחל עוז, אמרו מפורשות שחזרו בגלל הרמטכ"ל. גנץ כואב את זה, ולמרות זאת קובע: "החוזה בין צה"ל למתיישבים בגבולות לא הופר".

"להביא ביטחון"

לא היה יותר נכון לפנות אוכלוסייה או למנוע ממנה לחזור עד שהכל ייגמר?
"אני חושב שיש אפשרות שבאזורים מסוימים צריך לבצע תהליך התפנות יותר סדור. אבל בתחילת המערכה, פרדוקסלית, יישובי העוטף היו הכי בטוחים בגלל המיגון בהם, ובהמשך רוב התושבים עזבו מיוזמתם, בסיוענו. אנחנו לא צריכים לקבל פרס על זה כי זאת המשימה שלנו, אבל תזכרו שכל אחד מהחללים שלנו, עד האחרון שבהם, לחם ונפל על הגנת יישובי הדרום. זה לא היה בשביל לפתור את בעיית המשגר לתל אביב, אלא כדי להביא ביטחון בדרום ולדרום".
והנאום?
"זאת היתה פיסקה מתוך תדריך תקשורת שלם, שסביבה, כמובן, נבנה הכל. אני דיברתי במונחים עתידיים, לאו דווקא מונחים של כאן ועכשיו, שהיום, אגב, אני חושב שאנחנו נגיע אליהם, ואנחנו עוד נראה את השדה הזה. אבל הסיפור הזה כואב לי מאוד.
"הייתי בנחל עוז כשדניאל, זיכרונו לברכה, נהרג. הגעתי לבית שבו הוא נפגע, פגשתי את הוריו ואני באמת כואב את כאבם. זה המצב. עכשיו, באשר לפירושים הנוספים שניתנים ומה הציבור חושב, אז אני רוצה שתדעו שיש כאלה שאומרים, תשמע, צריכים לכבוש. יש כאלה שאומרים, תשמע, צריך לכוון יותר עמוק. יש כאלה שאומרים, צריך לקצר את המערכה. גם אני מחפש את הדרכים לקצר אותה ואני מאמין במערכות קצרות, אבל אם אתה לוקח מערכה שיש בה 15-14 הפסקות אש ושאתה לא מוכן לוותר בה על פריט אסטרטגי אחד, אז אתה מקבל מונחים אחרים של מערכה. אז כן, אני חושב שיש לנו מה להקשיב לביקורת בצורה רצינית ולנסות ללמוד, אבל אני גם שומע דברים אחרים".
ערב יום הכיפורים, ודווקא אחרי צוק איתן שבו רבים סבורים שהופתענו - מהמנהרות ועד לפירוש כוונות החמאס - אתה יכול לומר שהפתעה כזאת לא תחזור?
"אנחנו לא חושבים ולא אומרים שיום כיפור לא יחזור לעולם, אבל אני כן חושב שהמודיעין שלנו היה ברמה מאוד גבוהה, עם המון ידע ומידע, ועם הנגשה מיטבית מאי פעם לצרכנים המודיעיניים, מהדרג האסטרטגי ועד לדרג המבצעי בשטח. ועדיין, המודיעין לא מושלם וכנראה לעולם לא יהיה כזה".
אתה יודע לומר לנו מה מצבו של מוחמד דף?
"אתם יודעים, יש בשר, יש חלב, יש פרווה. מדי פעם אתה רואה סימנים כאילו הבן אדם קיים, מדי פעם יש סימנים כאילו הבן אדם לא קיים. לדעתי, הוא איתנו".
אם היינו מחזירים אותך ל־7 ביולי, יום פתיחת המערכה, מה היית עושה אחרת?
"אני חושב שאנחנו צריכים לתחקר לעצמנו בכמה יכולנו לקצר את המערכה. לדעתי, לא בהרבה, בגלל המורכבות של המעשה המדיני מול המעשה הצבאי ואי התפשרות אסטרטגית. אבל שווה לחקור לעצמנו את הסיפור הזה, וכמובן שההתנהלות עם העוטף מחייבת מחשבה. כשאני מסתכל על השאלות הכבדות - להפעיל תמרון יבשתי, להיכנס לעומק, להפסיק או להמשיך - הן נראות לי יציבות. בתוך הצבא יש לנו סט שלם של תחקירים שאנחנו נמצאים בעיצומם".
השאלות הכבדות נראות לך יציבות, אבל בדרג המדיני טוענים שהיה צריך לגרור אתכם, אותך, למנהרות, ולהצגת תוכנית יותר רחבה. שלא ממש היית סוס שועט.
"אני לא אדבר בשם הקבינט".
דבר בשם הצבא.
"אני טוען שהצבא אמר את הדברים הנכונים בזמנים הנכונים. לא נגרר לשום מקום, לא נדחף לשום מקום, וכשפעם תרצו אני אתן לכם רשימת שאלות ורשימת אנשים, לכו תשאל אותם. לא אעשה את זה עכשיו".
למה לא כבשנו את עזה והכרענו את החמאס?
"כי מדינת ישראל צריכה להחליט שהיא הולכת למהלך שהוא שינוי אסטרטגי לשנים קדימה. אלה שאלות שנעשו עליהן דיונים מאוד רציניים, ונתקבלו בהם החלטות שאני חושב שהן נכונות. ככלל, אני שמח שמרבית ההחלטות של הצבא התקבלו, אבל זה לא קרה בלי דיונים - איתנו או בלעדינו. כיבוש עזה לא היה חלק ממטרות המערכה כפי שהוגדרו לנו על ידי הדרג המדיני עצמו. יגדיר הדרג המדיני אחרת - יקבל את ההמלצות בהתאמה. ככה זה עובד".
ואולי תפקידו של הדרג הצבאי הוא לא רק להציע אפשרויות אלא לומר "ככה צריך לעשות"?
"צר לי לאכזב אתכם, אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים. קל לי מאוד כרמטכ"ל, מה שאני לא עושה, אולי לאכזבתם של אחרים, אולי כמנהגם של אחרים, להציב חלופות ולהגיד להם, תבחרו, אני אעשה מה שאתם רוצים. אנחנו מציגים חלופות, מציגים אופציות, מיישמים המלצות. אפשר לקבל המלצה אחרת. אנחנו לא מציגים חלופות לא אפשריות. מציגים חלופות שאפשר לקבל אותן ומיישמים את ההמלצה שהתקבלה".

"אנחנו הבאים בתור"

יהיה למבצע צוק איתן אות? יהיו עיטורים?
"אני חושב שכן. היתה פה מלחמה רחבת היקף שהשפיעה על המשק ועל החברה, עם גיוס מילואים, כך שלהערכתי אפשר בהחלט לראות בזה מערכה. אני אמליץ על כך".
ועיטורים?
"יש מועמדים. אני מכיר כמה מקרים פרטיים שאני מניח שידונו בהם, ואני מכיר גם כמה וכמה יחידות שראויות לכך גם ברמה היחידתית".
רמת הגולן תפסה את גנץ בכמה שעות של הפוגה מהלחימה, אבל לא היה צורך במשקפת כדי לראות את המציאות: מתחתינו הכביש שבו נחטפו פקחי האו"ם, סביבו כפרים שכולם כבר נכבשו בידי המורדים.
ההגדרה "הברברים על הגדר" מתארת את המצב?
"יש כאן אנשים עם פוטנציאל להיות בעייתיים, פשוט כרגע הם עסוקים בבעיות יותר דחופות מבחינתם. זה לא אומר שישראל לא בתמונה, זה אומר שאנחנו הבאים בתור".
אפשר לנצח את הארגונים האלה מהאוויר כמו שרוצה ארה"ב לעשות בלי מהלך קרקעי?
"יש הרבה מהלכים שיכולים להתבצע ללא מעורבות של כוחות קרקעיים, יש מהלכים שיכולים להתבצע במעורבות של כוחות קרקעיים מוגבלים, יש מהלכים כמו שעשינו עכשיו בעזה, שהם בסוף תמרון מוגבל. אני מניח שבשביל להכיל, לפגוע ולהקשות על דאעש במרחב שהוא נמצא בו, מערכה של לחימה מנגד היא אפשרית, אבל אם ירצו להגיע להישג יותר משמעותי - יצטרכו לדעתי להפעיל גם מהלכים קרקעיים".
מה האיום הכי משמעותי כרגע על ישראל?
"אין ספק שהזירה הצפונית היא כרגע הזירה המאיימת ביותר מבחינת היקפה והסתברות ההתרחשות שלה".
סוריה, או גם לבנון?
"לא לבנון, חיזבאללה".
יש איזו התרעה ספציפית?
"אנחנו מבינים שבתפיסת הלחימה שלהם, הם ירצו לממש כאלה דברים. שמענו את נסראללה אומר 'אני אכבוש את הגליל'. הוא לא מתכוון לכך מילולית, אני חושב שהוא כן מרמז על פעולות התקפיות שכמותן ראינו את חיזבאללה מבצע בצפון לבנון ובסוריה".
הוא יכול לכבוש יישוב - להחדיר כמה עשרות אנשים שיכבשו את משגב עם או אביבים?
"תיאורטית, כן. מעשית, הוא צריך לפגוש אותנו קודם. האם הוא יכול לחשוב על דבר מהסוג הזה? בהחלט כן".
ומנהרות?
"התכלית של מנהרות היא לחצות תווך שאנחנו מכסים מבצעית ובמודיעין. בדרום השתמשו במנהרות כי התווך העילי היה חסום בפניהם. בצפון הקרקע אחרת, זה לא כזה פשוט, והטופוגרפיה היא כזאת שאפשר לחצות אותה גם מעל פני הקרקע. אנחנו לא יודעים על מנהרות פעילות, ולמרות זאת אנחנו ממשיכים לחפש".
אם היית שואל בעוטף עזה, הם היו מדברים על כך שהאש או־טו־טו חוזרת.
"אני לא יכול להבטיח, כי אנשים נתלים באיזושהי מילה ולכן עלי להתנסח בזהירות. אבל אני באמת חושב שבהישגים שהשגנו יש פוטנציאל להרתעה ארוכת טווח וההסדר שבגינו הושגה הפסקת האש עיגן את זה עוד יותר כאפשרי. הצרכים של אוכלוסיית עזה בפיתוח ובשיקום מעלים את סף התקווה על פני סף הייאוש. ועדיין, האם מחר בבוקר יכול ליפול פצמ"ר ואנחנו נגיב ותהיה פה התלקחות? כן, זה יכול לקרות. אבל צה"ל פה וצה"ל מגן עליהם, ואני מקווה שהאמון שלהם והתחושות שלהם ישתפרו עם הזמן".

"איש באמונתו יחיה"

מבצע צוק איתן ומבצע שובו אחים שהתנהל לפניו העצימו עוד יותר שתי תופעות שבלטו במהלך כהונתו של גנץ: יחסי דתיים־חילונים בתוך הצבא ומה שנתפס כתהליך זוחל של כפייה דתית, והאלימות הגוברת שמצאה לעצמה ביטוי בכמה מקרים בהתנהלות פרועה של חיילים ברשתות החברתיות.
סליחה, מה לא היה בסדר באיגרת שכתב מח"ט גבעתי, עופר וינטר? והרי בכל מלחמה תמיד כל צד נותן מבטחו באלוהים־באלוהיו - וכל חייל תחת אש נושא תפילה כלשהי.
גנץ, כדרכו, אינו מתרגש. על מכתבו של מח"ט גבעתי לחייליו ערב המבצע בעזה הוא אומר ש"איש באמונתו יחיה", ובוודאי שאין כאן חריגה מהנהוג בצה"ל. "כל אחד מהאנשים, כשהוא מדבר עם האנשים שלו, משתמש בעולם האמונות הפנימי שלו, בעולם המושגים שלו, במקום שממנו הוא צמח. לעופר וינטר יש חינוך מצוין, אמוני, יהודי־מסורתי. עולם הדימויים שלו בא מהאזור הזה. מישהו אחר יכול היה לבחור בשירת רחל או בנתן יונתן, וזה נכון שצריך טיפה לגדר את האופן שבו מעלים דברים על הכתב ועדיף היה שהפקודות והמסמכים שלנו יביאו בחשבון שיש קהל רחב שמתוודע אליהם, אבל העליהום על עופר הוא לדעתי מיותר. הרי זה אותו מח"ט שאמר לחיילים שלו להישאר בחדר כששרים שרית חדד".
אמרת לו שהוא יכול היה לדעתך להתנסח אחרת?
"דיברנו לאורך המערכה על כל מיני דברים, אבל יש לו מפקדים. שהם יתעסקו איתו".
טוענים כלפיך שאתה משאיר אחריך צבא יותר דתי.
"בחברה הישראלית יש הרבה גוונים והרבה מאוד מגמות דתיות, או סקטוריאליות. אז אני אגיד לכם במה אנחנו הצלחנו בשלוש וחצי השנים האחרונות, וכל עוד אני אהיה על הכיסא אני אעשה את כל מה שאני יכול בשביל שזה גם יישאר ככה: לא לריב אחד עם השני, אלא להסתדר אחד עם השני. ועובדה, הסתדרנו ב'יזכור', הסתדרנו עם גולדין ועם אורון שאול, הסתדרנו עם שירת נשים, ועובדה שאנחנו גם משרתים יחד ויש יותר חרדים בהרבה יותר מקומות. מה בסך הכל קרה? אנחנו חיים כאן ביחד, ואני בעד העניין הזה שנחיה כאן ביחד כי אין פה עם מישהו אחר לחיות".
אתה לא תמים מדי?
"אני אומר לכם שזה לא ויתור, זה חיבור. אני גדלתי במושב. הוא התחיל כמושב דתי, היום הוא מושב חילוני. זה בית הכנסת שלי, ואני יושב בו על הכיסא של אבא שלי. ואני בחיים לא נוסע לבית הכנסת הזה בשבת. כל המושב - זה הרי ברור - יודע שאני נוסע בשבת, אבל אני אחנה את הרכב שלי רחוק. אנחנו חייבים למצוא את הדרך לחיות ביחד. ואני חושב שזה מה שאנחנו עושים בצבא".
יכול להיות שהדרך שלך לא מתאימה לצבא? תראה את מחאת הפייסבוק, הכי הגיוני היה לפעול עם גרזן כלפי מי שהיה מעורב בה.
"זאת לא מדינת משטרה שבה אני עוצר חיילים שנמצאים בפייסבוק. כשהיה מקום - פעלנו בצעדים פיקודיים. אל תתבלבלו, זה צבא. מה אתם חושבים, שאת האירוע עכשיו ב־8200 אנחנו יכולים לסגור בלי טיפול פיקודי? כשהיו חיילים שסירבו לפנות (יישובים) זה לא נגמר בצורה פיקודית? אבל אנחנו מנסים לייצר מצב שהצבא הזה של חברה, של עם שלם שיש בו הרבה מאוד גוונים - שיהיה בו מקום לכולם. כולם באים לאותו חדר אוכל, וכולם אוכלים בו מאותו המזנון. צריך להבין שיש פה הרבה מאוד גוונים ולדעת להכיל את הסיפור הזה ביחד".
אנחנו נמצאים ברמת הגולן, עם כל השקט והשפע אצלנו, מול מה שמתרחש מסביב. לא קורה שאתה שואל את עצמך על מה בדיוק הישראלים מקטרים כל הזמן?
"אני מאוד שמח שהמציאות היא כזאת ושאנחנו חיים בתנאי OECD, מדינה מערבית שיש בה את כל מה שאתם רוצים - מפיתוח כלכלה, תשתיות, צמיחה, תל"ג לנפש גבוה.
"אז אני בעד הביקורתיות הזאת, אבל אני רק מבקש שתזכרו שיש מי שדופק על הדלתות של הבית שלנו. ולכן, למרות שאנחנו מסתכלים על זה במונחים של OECD וצריכים גם לעמוד בתנאים ובקריטריונים של ה־OECD, צריך לזכור שיש פה איום, ברובו חיצוני, שיכול לאתגר את המערכת הזאת. הרי בסוף מה זה מדינת ישראל? או שאתה מאוד אוהב אותה, או שאתה שונא אותה. אלה שאוהבים אותה - הם לא מהאזור הזה, ואלה שהם מהאזור הזה - תשלימו כבר לבד".

"כולם ישמעו אותי"

אם יש משהו שמטריד את גנץ באמת, ארבעה חודשים וחצי לפני סיום כהונתו, הרי אלה הקרבות המתחדשים על תקציב הביטחון ותנאי משרתי הקבע. ברור לו שכאן מבחנו האמיתי מול פקודיו, ולכן, אולי, הוא חד וברור כמו שלא נשמע עד כה: "הפערים שלנו הם הרבה יותר גדולים ממה שסוכם, ואני מוטרד. אני רואה את האתגרים שמתקרבים אלינו, ואם לא נצליח לשמור את האנשים ולא על כשירות אז בפעם הבאה כשמישהו יחייג 100 לצה"ל אנחנו נתייצב כמובן, אבל ברמה שהיא לא הרמה הנכונה ולא עם האנשים הנכונים. וזה רע מאוד".
לא שמענו דברים כאלה כבר בעבר?
"כל מי שתוקפים כל הזמן - זה הכל כוחותינו. אני גאה בהם, במפקדים, בחיילים. אני ממש גאה בצבא. והדבר הזה, למרות הקיצוצים והפגיעה הקשה, החזיר את כל הצ'ק. מהחורף המושלג בירושלים, דרך שובו אחים וצוק איתן ומבצעים אחרים. ואני מאוד גאה בזה, בצבא ובאנשים. זה לא שאין מה לשפר ולהשתפר, אבל את השנה שהיתה אני נותן לאנשים בצה"ל".
אז למה אתה לא צועק את זה בקול?
"כולם ישמעו את מה שיש לי להגיד".
ואם נשאל מה המורשת שאתה משאיר אחריך כרמטכ"ל?
"עוד לא הגיע הזמן לזה, אני ממשיך לעבוד".
בכל זאת?
"אני משאיר אחריי צבא טוב מאוד. קיבלתי צבא טוב ואני משאיר אחריי צבא טוב מאוד. חפשו את הדלתא". ("ישראל היום", 03.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4577306,00.html

גנץ: אחרי גלעד שליט יש סטנדרטים חדשים\ מאת רון בן ישי ויואב זיתון

מאמין שהשקט בדרום יישמר, מזהה שינוי בקבלת המחיר הכואב, מזהיר מהשלכות התקציב - ומזהיר גם את נסראללה: מה שעשינו בעזה, נוכל לעשות בלבנון. בראיון חג מיוחד ל-ynet, הרמטכ"ל מסביר את "נאום הכלניות" ועוקץ לראשונה את מבקרי צה"ל בצוק איתן: "אני יודע לנהל לחימה קרקעית לא פחות מאלה שמדברים. אנחנו לא ב'אח הגדול'"

בסוף השבוע הארוך של ראש השנה בילה הרמטכ"ל בני גנץ עם משפחתו בבית מלון באילת. הייתה זו החופשה הראשונה בארבע שנות כהונתו שבמהלכה לא הוקפץ לתפקיד בשל התפתחות ביטחונית חריגה. "להערכתי, מבצע צוק איתן תרם לביטחון הלאומי של מדינת ישראל ויביא שקט לתושבי הדרום לתקופה ממושכת", אומר רב-אלוף גנץ ל-ynet בראיון ראשון מאז תום הלחימה בעזה. הוא שולח מסר לנסראללה - ומנסה להדוף את הביקורת על צה"ל שנשמעה גם מתוך הממשלה. גנץ נזהר מהשבת אש של ממש לעבר "הגורמים בקבינט" שפקפקו בניהול המערכה הצבאית וטענו לחוסר יוזמה התקפית, אך הפעמים הבודדות שבהן הוא מאבד מעט מקור רוחו נוגעות בעיקר לנושא הזה. "אני שלם עם התכלית האסטרטגית כפי שהתווה הקבינט, ואם רצו תכלית למלחמות אחרות, כמו כיבוש הרצועה, אז היה אפשר לעשות זאת. אבל זה לא מה שהמדינה החליטה. "אני מקשיב לביקורת ומסמן לעצמי מהתחקירים שאנו עושים. אני מקבל בהכנעה שזכותו של הדרג המדיני להשמיע מה שהם רוצים, ואשמור על האתיקה של תפקידי עד יומי האחרון. אני לא צריך להגיד כלום, ולפעמים כשאני לא אומר כלום זה לא פחות חזק." למותחי הביקורת מבחוץ, חלקם ביטחוניסטים לשעבר, הוא משיב בציניות נדירה: "מרשים אותי איך הם כבר הספיקו להפיק לקחים. אלה דיבורים שלא מחוברים לעשייה שהייתה. דיבורים לא מעשיים של מי שלא נושא באחריות חוץ מלקיים כנס, וזה בסדר.
"הפעלנו את המהלך הקרקעי שהיה ממוקד, מוגבל ומשלים ליעדים מאוד ברורים ובהירים למפקדים, ללוחמים ולחללים. היו אילוצים שלא אפשרו להפעיל את המהלך הקרקעי כבר בהתחלה, הייתה אופציה של תמרון תחילה, ואני כנראה יודע לעשות זאת טוב לא פחות מאשר אלה שמדברים את מה שהם חושבים. לא היו לכך תנאים אסטרטגיים. אני בעיקר מחכה לתחקירים הפנימיים שאנו עושים באומץ לב, בלי לחכות לביקורת חיצונית מיום עיון כזה או אחר". מרבית תוכניות הלחימה המקוריות של צוק איתן, בעיקר במערך האש של חיל האוויר וההגנה של כיפת ברזל, מומשו, לדברי הרמטכ"ל. בתוכנית היבשתית "עשינו התאמות", מבהיר גנץ, ומזכיר כי אף אחת ממלחמות ישראל עד כה - כולל מלחמת הבזק ששת הימים - לא נוהלה לפי התוכניות המבצעיות שהוצבו מראש.

תקווה לתושבי עזה

גנץ אמור לפשוט מדים בעוד ארבעה חודשים, ואם לא יקרה עוד אירוע חריג, ייזכר כנראה בעיקר כרמטכ"ל של "צוק איתן". בהתייחסות ראשונה ל"נאום הכלניות" שבו קרא לתושבי עוטף עזה לשוב לבתיהם מעט לפני שהאש התחדשה, הוא מסביר כי הדברים פורשו לא נכון. "התייחסו רק לקטע קטן מהדברים שאמרתי גם לאורך המבצע, בכוונה למונחים עתידיים. כי באותה העת הייתה סבירות לחידוש הלחימה.
"ההערכה שלי לתושבי הדרום ובעוטף עזה גבוהה מאוד, בחלקים מהזמן הייתי איתם פיזית. לא דיברתי איתם מתוך מבצר או משרד. אני מקבל את הנזיפות שלהם באהבה". גנץ מבקש להזכיר גם את הצד השני של המשוואה שדרוש כדי לשמור על השקט - תושבי עזה: "המצב הביטחוני השתפר מאוד בדרום, וצריך שיהיה את האיזון ברצועה בין סף ייאוש לסף תקווה. חשוב שנשיג את היעדים המשלימים, יש שם 1.8 מיליון אזרחים שחסומים מהאוויר, מהיבשה ומהים, והם צריכים לחיות בלי שיסחטו אותנו ביטחונית". בראיון החג שנערך ביד לשריון בלטרון, מיד בתום טקס הזיכרון לחללי החיל (14 מהם נפלו בקיץ האחרון), הרמטכ"ל חוזר ומציין כי המהלכים המדיניים משלימים למהלכים הצבאיים, ומונה את הישגי המבצע בעיניו: "חתכנו בהטלת גרזן את כל הכוח האסטרטגי המשמעותי של חמאס, השמדנו את כל המנהרות ההתקפיות שתכנן להפעיל, את מרבית מערך הייצור והרקטות שלו, מנענו הישגים שלו באמצעות חדירות מהים ומהאוויר על-ידי כטב"מים. עצם זה שעשינו זאת מבלי להישאב לכיבוש הרצועה ואז היינו משלמים מחיר גבוה בהרבה - זהו הישג בפני עצמו. חמאס קיבל בסוף את הפסקת האש ללא תנאים ובלי שום פרט מכל מה שדרש לאורך המבצע". בעניין ניסיון החיסול של ראש הזרוע הצבאית מוחמד דף, העמימות נשארת: "לא יודע להגיד אם הוא נהרג או לא. יש ימים שכן ויש ימים שלא. יש לו הרבה ניסיון ויכולות, ופגיעה בו היא דבר משמעותי, ולא אופתע אם לא".

התפכחות ישראלית

גם אם השקט בדרום יוכל להישמר, כמו שמעריך גנץ, אין זירה רדומה באמת - ובמיוחד האויב מצפון בחן בשבע עיניים את "צוק איתן". מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, בטוח הרמטכ"ל, הבין את כוחו של צה"ל ובעיקר את כוח העמידות של החברה הישראלית: "מהתגובות שאני שומע ברחוב המושג חמיצות נוגע רק למי שאומר אותו ולא לאדם ברחוב. אנחנו לא ב'אח הגדול', שעושים מה שישמח את הציבור. נסראללה רואה שהחברה הישראלית לא התפרקה וידעה לשלם מחיר, ושאנחנו יודעים לעשות בלבנון את מה שעשינו בעזה". למרות מחיר כבד של 72 חללים, גנץ מזהה שינוי בגישה, במיוחד בהשוואה למקרה גלעד שליט. הפעילות החריגה על מנת להשיב את החטופים או את גופותיהם הפעם הייתה פרופורציונלית לדבריו. "לגבי שני המקרים של הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, אלו היו מצבים שבהם נוצרה סיטואציה מבצעית ללא חיפוי באותה שנייה, אבל זה באמצע לחימה, במצב כאוטי, ולא אירוע ביטחון שוטף כפי שהיה עם שליט. הכרזת נוהל חניבעל על-ידי מח"ט גבעתי אל"מ עופר וינטר הייתה כדי להעיר ולתעל את משאבי המערכת באותה שעה לאותה זירה. האש שם הייתה טיפה יותר חזקה וחופשית בדקות מוגבלות כדי להכיל את המרחב.
"אתה יודע כמה שבויים היו לנו במלחמת יום כיפור? מדינת ישראל שמה לעצמה בנושא סטנדרטים שונים אחרי שליט ולא ויתרה, כמו במקרה שלושת הנערים עד שמצאנו את הגופות. יש התפכחות בחברה והבנה שאם אנו חפצי חיים אנו צריכים לשלם מחיר שיכול לקרות במצב שבו עשר חטיבות נלחמות בתוך שטח הרצועה".
- אתה עוד כמה חודשים אזרח, מה יש לך להגיד כעת לקצין הצעיר שחושש שטעות שלו במבצע תוביל לאישום או הרשעה פלילית, כי נהרגו כתוצאה ממנה פלסטינים בלתי מעורבים?
"לא היה מצב שבו מישהו פעל בזדון כדי לפגוע באזרחים, ואם יסתבר שמישהו בזז או תקף שבויים, אני ואתה רוצים שהוא ייחקר כדי לשמור על ערכי הלחימה שלנו. חלק גדול מהמקרים, כמו 'מטרות זהב' של תקיפת הבית של דף והמח"טים של חמאס, אני אישרתי, לא מלאך ולא שרף ולא שליח, כשאני יודע מה עשויה להיות התוצאה. אם יתברר שנפלו שגגות - נדע לנקוט צעדים פיקודיים ונגן על חיילינו ונגבה אותם במקרי קיצון עד הסוף".
"אנחנו מתחקרים עשרות מקרים, מבצעית, ובודדים חוקרים במצ"ח. אם מקרים גבוליים יגיעו להעמדה לדין צבאי - לא נזנח את אנשינו. אנחנו רוצים שידינו יהיו נקיות, גם על רקע החקירות הבינלאומיות".

אנחנו היעד הבא

ברוב השנה שהחלה על צה"ל כבר יפקד היורש של גנץ. במהלכה, הוא מעריך, אויבי ישראל ימשיכו לעסוק בעיקר בעצמם, "וכרגע הסבירות למלחמה נמוכה יותר, אבל יש פוטנציאל להידרדרות, שאסקלציה תוביל למערכה. ראינו איך זירה אחת מדליקה אחרת כמו איו"ש מול עזה. "האויבים שלנו עסוקים כעת בבעיות אחרות, אבל מי הבא בתור מבחינת כולם? אנחנו! אם חיזבאללה לא עסוק עכשיו בלעשות את מה שאיראן אומרת לו לעשות מול סוריה, מי אויב הייחוס שלו? אנחנו. אם גורמי הטרור בגולן מפסיקים להתעסק עם אסד, מי האויב שלהם? אם אלפי הפליטים בירדן יצטרכו לפעול, מול מי הם יעשו זאת? האם הג'יהאדיסטים בסיני יילחמו רק נגד המצרים?" לגבי החזית הסורית, הרמטכ"ל רואה מקום לאופטימיות: "ישראל לא מפסידה מכך שהיא מעניקה סיוע הומניטרי לפצועים מסוריה, וביום מן הימים יידעו בצד השני להעריך מי נמצא בצד הזה של הגבול. להערכתי אסד ישרוד את השנה הבאה אבל לא ישחזר את שליטתו בסוריה". גם את האיום האיראני הוא לא שוכח: "אנו ערוכים לפעול באיראן, וכדאי שעדיין נהיה מפוכחים בעניין האיום הזה שעדיין קיים". בינתיים, הקרבות מהסוג האחר מאיימים להתחדש בקרוב. על אף התוספות לתקציב הביטחון במיליארדים רבים - גם השנה וגם בשנה הבאה - גנץ מבהיר חד-משמעית כי המסגרת הנוכחית לא תספיק להכין ולצייד את צה"ל: "הצבא לא צריך להיות מסכן שמחטטים לו בגרושים במקום להסתכל על המאקרו, על ההוצאות הגדולות. היקף הפערים גדול ובכל זאת נמשיך לחפש היכן להתייעל". ברקע הדעה השלילית על אנשי הקבע, גנץ מזכיר ש"פתחנו את השנה בצורה לא טובה מבחינת גיבוי חברתי ותקשורתי שהגיע קרוב להשפלות, של 'מה אתם מבזבזים לנו את הכסף', אבל פתאום צריך אותנו כי יש חורף קשה, ונחטפים שלושה נערים ומלחמה בדרום. היכן שהיו צריכים אותנו היינו - מהחורף בצפת ובירושלים, דרך 'שובו אחים' וצוק איתן והשינויים הרבים בצבא. אני מאחל שאנשים בחברה הישראלית לא יתרחקו מצה"ל מהר מדי אחרי הלכידות שהייתה במבצע".
("ynet", פורסם בתאריך 03.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.maariv.co.il/news/new.as...q=E&0r9VQ=GGDDJ

המלחמה והביקורת, הקבינט והפוליטיקה: בני גנץ בראיון נרחב\ מאת בן כספית ונועם אמיר

לא פגוע, לא סופר את הדקות עד לשחרור ולא מתרגש מהביקורת על התנהלותו בצוק איתן. רב אלוף בני גנץ מודיע לתושבי הדרום שהם יכולים לישון בשקט, מזהיר את נסראללה שלבנון תחזור 80 שנה אחורה ומתחייב שאין לצבא מספיק כסף כדי לגמור את החודש

התמונה ממוקמת צמוד לדלת היציאה מלשכת הרמטכ"ל. אי אפשר לצאת משם בלי להתעכב מולה. בתמונה, שהוצבה שם לאחרונה, נראים 31 גברים, במיטב שנותיהם, כולם במדי ב' בצבע זית של צה"ל, עם הנשק האישי, מסודרים בשלוש שורות מחויכות מול המצלמה. הרמטכ"ל, רב אלוף בני גנץ עומד שם, מימינו תא"ל מיקי אדלשטיין, מפקד אוגדת עזה, משמאלו אלוף סמי תורג'מן, אלוף פיקוד הדרום, והם מוקפים אלופי משנה, תת אלופים וסגני אלופים, בכומתות בצבעים שונים. זוהי תמונת הרמטכ"ל עם המח"טים והקצינים הבכירים של צוק איתן. מסדר סיום. והכיתוב לתמונה הזאת, שקבוע על לוח נחושת בתחתיתה: "מפקדנו, הערכתנו העמוקה שהאמנת בנו ובתמרון, על 70 יום של פיקוד לפנים, יוזמה והתקפיות בלתי פוסקים. מוכנים להמשך משימות! מפקדי החטיבות הסדירות". זוהי התשובה הצנועה של רב אלוף בני גנץ לטענות שהוטחו בו במהלך צוק איתן, בעיקר מכיוון שרי הקבינט. הוא עצמו שותק. המח"טים מדברים. שימו לב למונחים המוזכרים באותו כיתוב: "פיקוד לפנים", קרי מפקד שנמצא עם החיילים בקו הקדמי, ולא מקשקש מאחור. "יוזמה והתקפיות", בדיוק הפוך ממה שאמרו עליו בקבינט. אז אמרו. גנץ הוא רמטכ"ל של קצינים וחיילים, לא של פוליטיקאים אלמונים. מי שיזם את התמונה הזאת, ואת הכיתוב שלה, שיחק אותה בגדול. זה מאפשר לגנץ, קצין וג'נטלמן, להתחמק מכל השאלות בנושא. התמונה מדברת במקומו.
כמובן שהטרדנו אותו גם אנחנו בשאלות האלה, על מה שקרה בצוק איתן. על הביקורת שהוטחה בו. על חוסר היוזמה, על גרירת הרגליים, על הטענות על כך שלא הציג שום תוכנית התקפית, שהיה צריך לגרור אותו כמעט בכוח לפעולת המנהרות, שלא רצה להיכנס לעזה. מי ששמעו כמה משרי הקבינט באותם ימים, קיבלו תמונה של צה"ל אנמי, חותר לניתוק מגע, חושש מכניסה לעזה, לא יוזם, נרפה. גנץ עצמו עבר ימים קשים מאוד. שוב ושוב הוטחו בו דברים לא קלים בישיבות קבינט, בעיקר על ידי השרים נפתלי בנט ואביגדור ליברמן. בתקשורת התפרסמה ביקורת אנונימית. הוא נפגע קשות. רוב ימות צוק איתן הוא הילך מתוסכל, מסוגר, פרק את אשר על לבו רק בפורומים אינטימיים סגורים.

לא מחלק ציונים

לא קל לחטוף ביקורת כזו בשעת מלחמה.
"הקבינט עושה את העבודה שלו ככל שהוא מבין. אני לא נכנס לאיך האנשים בוחרים להתנהל, מה הם בוחרים להגיד ולמי הם אומרים את מה שהם אומרים. בסוף צריך לקבל החלטות. אני לא שופט של השיטה".
אנחנו מניחים שהחשיפה שלך לשרי הקבינט לא הגדילה את החשק שלך ללכת לפוליטיקה אחרי הצבא.
"אני הרמטכ"ל. אני לא נותן ציונים לאף אחד".
אבל יצאת פגוע. אתה נראה כבוי מאז המבצע.
"אני לא מרגיש פגוע. הייתי עסוק מאוד בשטח. היה לי הרבה זמן דרום, גם אחרי מה שאתם מכנים ‘נאום הכלניות', שהיה בסך הכל פסקה אחת בתוך תדריך תקשורת ארוך, וזו הייתה פעם שלישית שאני אומר את הדברים, שהיה להם הקשר אחר לגמרי. זו הייתה אמירה שצפתה פני עתיד. אז אם אתם אומרים שאני נראה כבוי, אני אקח את זה לתשומת לבי". גנץ מחייך, חיוך עצור. "פעם שאל עיתונאי את דובר צה"ל אם יכול להיות שהרמטכ"ל היה במסעדה בזמן שחיל האוויר הפציץ בעזה. ענינו שכן, זה יכול להיות, ולא כדאי לבדוק איפה הרמטכ"ל נמצא, אלא מה צה"ל עושה. אז מה שאני אומר לכם, זה תעזבו איך הרמטכ"ל נראה, יותר חשוב איך הוא מרגיש, והוא מרגיש בסדר".
ובכל זאת, טענו נגדך טענות רבות במלחמה הזאת. המילה "תבוסתנות" חזרה על עצמה.
"אני סבור שצה"ל פעל באחריות, ביוזמה, במסירות ובנחישות מראשון החיילים, שזה אני בעצמי, ועד האחרון שבהם. כל השאר זה פרשנות, ואני לא מתכוון להיכנס אליה. בפעם האחרונה שנתתי ציונים לקבינט קיבלתי נזיפה, אני לא צריך עוד אחת".
היה איזה רגע שבו חשבת או המלצת לכבוש את עזה?
"המלצנו לדרג המדיני מה שחשבנו שצריך לעשות, ואני שמח שההמלצות שלנו התקבלו. חלק בזמן כזה, חלק בזמן אחר. אני חושב שפעלנו נכון בעזה. הדיון על כיבוש עזה היה ארוך מאוד בקבינט, ואם יצא משם חומר, זה לא מאיתנו, ואני לא מתכוון להיכנס לזה. את דעתנו אמרנו בקבינט".
פורסמה הערכה שצפויים 500 הרוגים לצה"ל. זה ריאלי?
"בגדול, הערכות הנפגעים שלנו די קרובות למציאות, כך זה היה בכל מה שעשינו עד עכשיו".
לדעתך, הדלפת המצגת הזאת הייתה אירוע חמור?
"הדלפות זה דבר לא נכון. אני לא מאמין שהמצגת הזאת יצאה בתדרוך רשמי, או מצה"ל. הדלפה כזו אינה לגיטימית".
אתה צופה שקט לטווח ארוך בדרום?
"אני מקווה שכן. מבחינת ההיערכות, אנחנו בונים הכל ונערכים, בכפוף למשאבים שיהיו לנו, כדי לשפר את המענה לאיומים. להישגי המערכה יש פוטנציאל גבוה לשימור השקט באופן משמעותי לזמן ארוך. יכול להיות שיהיו פה ושם אירועים. בסופו של דבר חיים שם 1.8 מיליון פלסטינים, והשקט גם תלוי בהמשך המגמה לייצר שם תקווה כלכלית. יש שם אנשים שצריכים לחיות, הם נמצאים בתווך כשמצרים בצד אחד, אנחנו בצד אחר והים עם מרחב של שישה מייל בצד הנוסף. הכניסה של הרשות הפלסטינית לעזה היא עניין חיובי, מבחינתי".
הייתה אגדה אורבנית שלפיה חמאס התכוון להפעיל את כל המנהרות בבת אחת, האגדה הזאת נשמעה אחר כך בדברי ראש הממשלה לאחרונה, על האפשרות שחמאס יוציא אלף אנשים בבת אחת מהמנהרות. היה לזה עיגון במציאות?
"חמאס הכין לעצמו תשתית התקפית, לשתי אפשרויות אסטרטגיות: מקרה של פרוץ מערכה ורצונו לזכות בתמונת ניצחון, והאופציה השנייה היא מצוקה אסטרטגית קשה כל כך עד כי חמאס ירגיש חנוק וינסה לפרוץ ולהשיג תמונת ניצחון. עובדתית, עד האירוע עם המנהרה בסופה, חמאס לא עשה שימוש במנהרות. בכרם שלום נעשה ניסיון להפעיל מנהרת תופת, שלא צלח. ככלל, המנהרות ההתקפיות היו מאמץ רב שנים ואמצעים עבור חמאס, והיו אמורות להביא לו הישג אסטרטגי. במציאות, זה לא קרה. חמאס פגש את צה"ל בכל מקום שבו יצא מהמנהרות, ולא יצר מגע עם האוכלוסייה. אני חושב שנטרלנו את זה".
אתה יכול היום להגיד לתושבי עוטף עזה שהם יכולים לישון בשקט?
"כל מה שידענו אמרנו ואנחנו אומרים להם, באמצעות המנהיגים המדהימים שלהם. פגענו בכל המנהרות שעליהן ידענו, בכל המנהרות שמצאנו, ובכל האמצעים שהיו לנו. לא עשינו את הפעולה המינימלית, אלא המקסימלית. טבעם של אזורי הגבול שלנו, בכל הגזרות, שהם מועדים לפיגועים ולתקיפות. האזרחים יודעים את זה ומכירים את זה. אני חושב שבאופן כללי, הם צריכים ויכולים לישון בשקט. באופן טבעי אנחנו יותר דרוכים, הם יותר דרוכים, אני מקווה שנשפר את המענה. ההרתעה כרגע מאוד חזקה, אני יודע שהתושבים עברו תקופה מאוד מאוד קשה וכואבת, אני מעריך מאוד את יכולת העמידה שלהם ואת העובדה שהם המשיכו לייצר, לחיות ולהיות שם לאורך כל הזמן. מי שהיה צריך להתפנות התפנה, ומי שלא נשאר. אני מלא הערכה כלפי האנשים האלה וחושב שעתידם מובטח".
אז מדבריך אנחנו למדים שניצחנו. שהכל טוב.
"אנחנו בין כסה לעשור. סיימנו את תשע"ד. אסור לשכוח איך פתחנו את השנה הזאת. באילו קשיים אדירים של משאבים, חוסר יציבות ואי ודאות, השבתנו אימונים, השבתנו את חיל האוויר, הייתה מציאות מטורפת באמצע השנה, ובסוף חצינו את השנה הזאת עם 'שובו אחים' ועם צוק איתן ועם למעלה מ-70 יום שבהם מוצב הפיקוד העליון ('מצפה' - ב"כ ונ"א) היה פתוח והיו כאן שתי מערכות שאותן ניהלנו בשיתוף פעולה אדיר עם השב"כ, תוך הפעלת סדר כוחות גדול מאוד, בכל הזירות, וכולם נרתמו לכל דבר.
"אני לא חושב שעשינו הכל בסדר. אבל בסוף, האם ניצחנו? כן, ניצחנו. חד-משמעית. במבחן התוצאה. למרות תנאי הפתיחה הקשים. ואת ההצלחה הזאת אנחנו חייבים רק לגורם אחד ויחיד. לאנשים. למשרתי צה"ל בסדיר, בקבע, במילואים, לאזרחים עובדי צה"ל. להם אנחנו חייבים את השנה הזאת, להם שהיו שם, עם המסירות והיכולת וההקרבה העצמית והנכונות, ועוד לא דיברנו על הטלפון הזה בחורף הקודם, כשפתאום המדינה כולה תקועה בשלג, ורק אנחנו יכולים לחלץ אותה, וגם את זה עשינו".

מזרח תיכון חדאע"ש

מה ההערכה שלך לגבי תשע"ה?
"בכנות? אני לא יודע. המערכת לא יציבה. בדרום יש הרתעה, אבל יש גם רגישות. המזרח התיכון כולו רוגש מסביב. בשעריה המזרחיים של ירדן כבר ניכרים הקשיים. ברמת הגולן יש לנו את ג'בהת א-נוסרה בחלק הדרומי, תמהיל מורדים בחלק המרכזי והצפוני, ושרידי משטר בחלק הצפוני. אונדו"ף, כוח האו"ם, עזב את רוב המרחבים האלה. הכל הרבה פחות יציב מפעם, וזה כולל את לבנון".
אנחנו מנסים להבין: מסוכן יותר או פחות מאשר פעם?
"התמונה אינה ברורה. יש זירות רבות, כל אחת מהן רגישה בפני עצמה, ויש גם הקרנות ביניהן. כל סוגי התווך יכולים להיות בשימוש: העילי, של מי שיש לו כלי טיס בלתי מאוישים, ומי שנשארו לו מטוסים, כפי שראינו, התווך היבשתי, למרות שאני לא רואה איום צבאי יבשתי מתמרן משמעותי, אבל כן פורמציות התקפיות פוטנציאליות בעזה ובעיקר בלבנון, ומה שיש בלבנון הרבה יותר רציני ממה שהיה בעזה. אז מה? לפי מה שיש בלבנון, כדאי שנעשה מחר בבוקר קבינט ונצא מחר בבוקר למלחמת מנע, כי הרי אנחנו מבזבזים את הזמן, כאילו. ויש תווך תת-קרקעי, אותו הכרנו, ותווך קיברנטי, שהוא חי ובועט. וראוי להזכיר עוד דבר: לא הכל יבוא מטווח של שני קילומטרים כמו השנה, חלק גדול יכול לבוא מטווח של עשרות קילומטרים או מאות קילומטרים. וזה יכול להיות רלוונטי ב-2015".
בקיצור, מסוכן כאן.
"יש כאן שילוב של סיכונים וסיכויים. חייבים לנהל סיכונים. חייבים להיערך. אם לא ננהל סיכונים, נצא על כל דבר למתקפת נגד. בכל אחת מהזירות יש אתגרים וסכנות, אבל גם לא מעט שחקנים שיש להם אינטרס לשתף איתנו פעולה. מול הג'יהאד העולמי בסיני יש את מצרים. מול דאע"ש יש את העולם. מול הגרעין של איראן, יש את המערב והעולם. גם הפלסטינים לא רוצים לראות את הטרור פועל מתוכם. חמאס נמצא אחרי מכה קשה מאוד ונזק גדול מאוד, הוא חייב לראות התאוששות כלכלית, והצורך הזה בצמיחה כלכלית ושיקום הכלכלה הוא הזדמנות וסיכוי מבחינתנו. אני משאיר את זה לדרג המדיני".
בוא נדבר רגע על דאע"ש, "המדינה האסלאמית". לא הגזמנו קצת עם הפאניקה?
"בכל פעם שהם פוגשים כוח צבאי מסודר, נחוש ומלוכד, ולא מערכת מתפרקת, הם נמרחים. יש לנו המענה הביטחוני לדאע"ש. לו היה מתמודד מולנו, היה נוחל כישלון. דאע"ש פועל בסביבה ומנסה לייצר קווים גיאופוליטיים חדשים על בסיס האסלאם כקונספט שלטוני, לא רק דתי. האמריקאים יצרו את מה שהם כינו ‘הלם ואימה' בעיראק באמצעות אלף טילי טומאהוק. דאע"ש מייצרת הלם ואימה באמצעות ראשים ערופים. אבל האיום הזה הוא בר הכלה ובר טיפול, ואני חושב שצריך להכיל ולטפל בו".
אפשר לגמור את זה מהאוויר?
"אני רואה שהעולם נרתם לזה. שמעתי את הרמטכ"ל האמריקאי דמפסי, ואני לגמרי מבין את האמריקאים שחושבים שהאנשים שעליהם מאיים דאע"ש הם אלה שצריכים למלא את התפקיד על הקרקע. לא רק אמריקה צריכה להילחם בשביל כולם. אני לא בטוח שזה יוכל להיסגר ב'סטנד אוף' אווירי".
למה הפלנו את המטוס הסורי? אתה באמת רוצה דאע"ש בגולן?
"הפלנו כי הוא חצה לשטחנו. נקודה. הייתה חדירה, הבהרנו שלא נקבל חדירות והמטוס הופל, וטוב שכך".

איתות ללבנון

חיזבאללה באמת יכול לכבוש נתח מהגליל?
"חיזבאללה גיבש כושר התקפי בשנים האחרונות. זה לא המסגרות הדיביזיוניות שהכרנו אצל הסורים, ולא כדאי לרדת כאן לפרטים. יש לו יכולת התקפית, ויש לו ניסיון התקפי שהוא רוכש במלחמה בסוריה ובצפון לבנון. ולכן צריך לשוב ולהדגיש, גם אם חלק מהצבאות הישנים נעלמו, יש לנו כאן לא מעט תופעות חדשות, היברידיות, שצומחות ומתפתחות וצריך לשמר את המענה הביטחוני מולן".
אנחנו כבר יודעים בעד מי אנחנו בקונפליקט הסורי? אולי הגיע הזמן להודות שאסד הוא הכי פחות נורא מכל האופציות שם?
"המערכת בסוריה מתפרקת ונבנית מחדש, בקצב שאינו מהיר. אתה כבר יכול לראות על המפה לאורך זמן כתמים ברורים. יש את הציר המרכזי עם אסד, הסונים הנאמנים לו והמרחב העלווי, יש את רמת הגולן שעברה לידיהם של מורדים, יש את המדבר הסורי שאין בו כלום, ואת המדבר הרחוק שיש בו דאע"ש, וגם את ג'בל דרוז שיש בו דרוזים. אלה כתמים שבטיים ודתיים וזה סוג של מפה שמתגבשת. מתנהל שם עדיין מאבק כוחות ואנחנו צופים בו. זו לא תוכנית ריאליטי שאנחנו יכולים להצביע בה בעד מי אנחנו".
מצד שני, מתישהו יכול להיווצר איום מרמת הגולן על הכנרת, למשל.
"ב-15 במאי 2011, ביום הנכבה, בטקס החלפת ראש השב"כ בירושלים, קיבלנו איתות לכך שאין יותר שליטה ברמת הגולן. היו הפגנות שפרצו את הגדר הצפונית. ראינו את אובדן השליטה הזה ועברנו למעשים. החלפנו אוגדות, שינינו תפיסה והיערכות. לא בזבזנו שלוש שנים. אנחנו מבינים את האיום וערוכים מולו טוב מאשר בעבר. יש אתגר בצד השני. כרגע הם עסוקים אחד עם השני, אבל לא בטוח שיום אחד לא נצטרך להתמודד גם שם. אנחנו מוכנים".
יש גם תרחיש של השתלטות על שטחים כדי לנטרל איומים על אזור הכנרת?
"אנחנו מכינים חלופות פעולה מגוונות ונבחר את הנכונה ביותר, אם וכאשר".
יש לחיזבאללה באמת מטוס ללא טייס תוקף?
"לחיזבאללה, באמצעות איראן, יש הרבה מאוד מל"טים, כולל כושר התקפי. זה לא מפתיע אותנו. אני לא מודאג, אבל כן מוטרד. נדמה לי שאנחנו יודעים להפיל כטב"מים, ונדמה לי שאנחנו גם יודעים להפיל מטוסים, לאסוף מודיעין ולפעול בשטח. היום זה כבר לא דיביזיות עם צבא מסודר, זו המלחמה הקודמת.
"אנחנו מתכוננים למלחמה הבאה, שדיברתי עליה בכל מיני הזדמנויות. זו כמות עצומה של רקטות, וכטב"מים, ובנאום בבר אילן בפתח דברי תיארתי את התרחיש הזה. אני מדבר על זה כל הזמן גם מול הדרג המדיני. אלה לא סיפורי בלהות, זו המציאות. בצפון, היא יותר מאתגרת. לכל דבר יש מענה. אם תפרוץ מלחמה, היא תהיה ארוכה וקשה, אנחנו נידרש לעורף איתן, לחזית לוחמת וללכידות לאומית, כפי שהתגלתה בצוק איתן, ואנחנו ננצח".
התרחיש כולל מאות ואלפי רקטות מדויקות וכבדות בהרבה מאשר בצוק איתן, התרחיש מדבר על מאות הרוגים בעורף ואולי יותר.
"אבל יש גם את הצד שלנו. אנחנו ניקח את לבנון ונעיף אותה 70-80 שנה לאחור, על כל מה שבתוכה, ונראה מה קורה. ויכול להיות שנצטרך גם לכבוש בה שטחים. אין כאן הפתעות, אלה דברים שאנחנו מתאמנים עליהם שנה אחרי שנה, עונה אחרי עונה, מביטים לאתגר בעיניים".
נסראללה עדיין מורתע?
"כן. הוא גם עסוק, והוא מתוח בגזרות, אבל אני חושב שהוא מבין מצוין מה יקרה ללבנון אם הוא יתחיל איתנו".
מה אתה חושב על בחירת רוחאני באיראן? יש שם תהליך אמיתי של שינוי?
"ברור שמשהו קרה באיראן. זו חברה פרסית עם תרבות פרסית שפתוחה גם לדברים אחרים ורצתה משהו אחר. המשהו האחר הכי קרוב שמצאה, זה חסן רוחאני. קרה שם משהו. הייתה מערכת בינלאומית שפעלה עליהם דרך סנקציות וסגר, והביאה את איראן למצב שבו היא מבינה שהגרעין הוא הנסיוב המרכזי לשרידותה. הגרעין הפך לבעיה הגדולה ביותר שלה. ולכן איראן בחרה להאט, לא כי החזון השתנה, אלא כי הראייה הפרקטית עשתה את שלה.
"אני מקווה שהם לא יחזרו לכיוון ההוא, ושהעולם לא ייתן להם לחזור להתקדם לפוטנציאל של גרעין צבאי. התקופה הקרובה קריטית. אסור לשכוח שהמאבק השיעי-סוני מתדפק גם על דלתותיה של איראן. אנחנו לא רוצים לחיות עם גרעין איראני".

לא במגדל השן

אתה חושב שהתוספת התקציבית לביטחון, כפי שסוכמה בין נתניהו ללפיד, מספיקה?
"אני חושש שלא. אנחנו יושבים עכשיו על המספרים. הפערים הרבה יותר גדולים ממה שהוקצה. אני מאוד מוטרד מהמספר שסוכם. הביטחון הוא לא שאלה של מוטיבציה, אלא של משאבים. מוטיבציה יש לנו, כבר הוכחנו את זה. השאלה אם יוקצו לנו משאבים כדי שנוכל להתאמן מספיק, להכין את הגבולות, לשמור על כשירות, למלא מלאים, להמשיך התעצמות שתספק מענה לאיומים".
לפעמים נדמה שאתם לא מודעים לזה שיש כאן גם מדינה עם צרכים אחרים. חינוך, רווחה, בריאות. גם ביטחון תזונתי הוא ביטחון לאומי. אתה יכול להביט בעיניים של העניים בארץ הזאת ולהסביר להם למה כל המיליארדים האלה נשאבים על ידי מערכת הביטחון במקום לסייע להם?
"האתגרים הביטחוניים שלנו כאן לא פחות מורכבים, ואולי יותר מורכבים ממה שהיו. המבקרים שלי שואלים למה לא כבשנו את עזה. אתם מבינים את המשמעות האופרטיבית של כיבוש עזה? איך עושים את זה, איך נכנסים, איך מתמרנים, איך תופסים, איך מפעילים אש, איך מתמרנים בתוך השטח, איך שוהים בו? תכפילו את זה פי כמה וכמה, תקבלו את לבנון. ועוד לא דיברנו על סוריה ועל דאע"ש ועל רמת הגולן ומה יקרה כשהאו"ם ייעלם משם לגמרי. תשמעו, אני קיבלתי טלפון מגיבורי יום כיפור. הגיבורים הכי גדולים של 1973. הבכירים שבהם".
בקיצור, קהלני.
"לא רק קהלני. והם הביעו את ההערכה העמוקה שלהם למה שעשינו בצוק איתן, הם הבינו את המורכבות, את השונות של סביבת הפעולה שבה פעלנו, את האתגר הביטחוני הגבוה. לכן אני לא מציע להתכתב רק עם זה שאין צבאות סדירים מולנו. ראינו שכבר קרה שכל מיני מדינות רחוקות שולחות צבא למקומות רחוקים ויכול להיות יום שבו נצטרך להתמודד גם עם זה".
אתה רומז על איראן?
"אי אפשר למחוק שום דבר מהפרק. יש צרכים ביטחוניים. אני לא מתעסק ביומיום שלי בסדרי עדיפות אחרים, אבל אני מכיר בזה שהם קיימים. אמרתי את זה אין ספור פעמים על חינוך ועל בריאות ועל תשתיות לאומיות. אני מבין את זה. התפקיד שלי הוא להסביר את הצורך הביטחוני. אנחנו לא במילאנו כאן. אנחנו ב-OECD, אבל בלב המזרח התיכון, מוקפים אויבים, לגמרי. הדבר היחיד בינינו לבין דאע"ש עכשיו, זה שהם כרגע עסוקים בדברים יותר דחופים. אני מציע לא להירדם אסטרטגית בשמירה. אני יודע שאין סיכוי שצה"ל ומערכת הביטחון יקבלו כל שקל שהם דורשים, עד השקל האחרון. אנחנו לא חזירים ואנחנו מודעים למגבלות. אבל התפקיד שלנו הוא להסביר את הסיכונים ולדאוג לכשירות, לאימונים, למוכנות".
למה לא תבקש להפריד את תקציב צה"ל משאר הכסף? למה שתהיה בן ערובה של הגמלאות והשיקום שתופחים מדי שנה?
"אני קצת יותר מדי בכיר וותיק מלעשות דבר כזה. אני לא יכול להסתכל רק על החצר הקטנה שלי. אני גם לא מתעלם מצורכי הרווחה. אנחנו מטפלים כאן באלפי חיילים שמקבלים תשלומי רווחה. כל מה שקשור לעלויות האקטואריות של מדינת ישראל, כולל שיקום וגמלאות, זה עניין אחר. לדעתי גם לפצועים ולנכים ולגמלאים יש זכות לביטחון ולהגנה על זכויותיהם שנקבעו בחוק. אנחנו מוכנים להיות הראשונים בכל שינוי ומגמה, אבל לא לבד. יחד עם כולם.
"משק הפנסיה בישראל הוא לא הבעיה רק של צה"ל. יש פרק גדול מאוד של פנסיה במדינה, שמורכב מכל מקבלי הפנסיה באשר הם. כל מה שיוחלט בעניין הזה, אנחנו שם. אין דיון בכלל. אבל אנשים שנתנו את מיטב שנותיהם, זכאים לקבל את גמלתם כפי שנקבע בחוק. הרי עד 95' הגמלאות בכלל לא היו בתקציב משרד הביטחון. אני לא מוכן להסכים שיפגעו באנשים. הרי לאנשים האלה אנחנו חייבים את מה שקרה כאן השנה. ולכן לא אתן את ידי לפגיעה באנשים. לא כי אני יו"ר ועד העובדים, אלא כי אני מאמין שהמערכת הזאת קיימת רק על האנשים. לא על שום דבר אחר. על הנכונות שלהם, השליחות שלהם, המחויבות שלהם. בשגרה ובמלחמה".
ועדיין לפעמים נדמה שאתם חיים באיזה מגדל שן מנותק.
"אנחנו לא. המדינה אמורה להחליט מה הם צורכי הביטחון וכמה היא מתעצמת. כבר שלוש שנים המדינה לא מחליטה על תוכנית רב-שנתית (תר"ש) לצה"ל. לא כי אני לא רוצה, לא הכנתי או לא הצגתי תוכנית כזו. פשוט המדינה מחליטה שאין תוכנית מסודרת. אז אנחנו צריכים ללכת עקב בצד אגודל, פרויקט פרויקט, ומנסים בכל זאת להבטיח כאן איזה עתיד מבחינת היכולת הביטחונית והטכנולוגית. אבל יש כאן אחריות של המדינה.
"מה זה הבלוף הזה? אם ההתעצמות תהיה בתוך תקציב צה"ל, או לא בתוך תקציב צה"ל? מה זה משנה? זו מערכת הביטחון. הכטב"מים שמייצרים כאן, זה בשביל קפריסין? זה בשביל צה"ל. והמנהלת שתייצר לנו כאן את הספינות שמגינות על המים הכלכליים, בשביל מי זה? אז זה לא צריך להיות חלק מתקציב הביטחון?
"בואו לא נספר לעצמנו סיפורים. לא צריך להיבהל. צריך להסתכל מסביב בצורה מפוכחת ולהביט למציאות בעיניים. כן, צריך בתי ספר ובתי חולים וכבישים ושדות תעופה. מדינת ישראל חזקה וצריכה לתת מענה ביטחוני למה שקורה סביבה, תוך המשך צמיחה. תגידו, מה התל"ג כאן לנפש, אתם יודעים? תזכירו לי. עכשיו תבדקו את תימן, ירדן, מצרים, הרשות הפלסטינית. מה, אנחנו בלגיה? הולנד? שווייץ? תראו איפה אנחנו נמצאים. מנהלים רמת חיים מערבית במקום שבו חוטפים פטישים כבדים כל הזמן על הפורצלן.
"כן, אני יודע שלא נקבל את השקל האחרון, אבל צריך להבין את המשמעויות. מה יקרה אם נחליט שאין צורך בהגנה בפני טילים מטווח ארוך. הרי זה עולה הרבה כסף. או נחליט לצמצם את חיל האוויר למחצית. זה עולה הון. אני לא ממליץ על זה, אבל לא אני מחליט. המדינה צריכה לקבל את ההחלטות הללו. אנחנו לא חזירים, אנחנו מבינים שיש כאן עוד צרכים, אבל מה עוד צריך לקרות כדי שתבינו שאנחנו לא מספרים סיפורים? זה לא טריק ולא שטיק. אנחנו ממש צריכים את הכסף הזה כדי לשמור על כשירות, על מוכנות, על מענה. זה לא עסק פרטי. אני רואה חברות הייטק באות ולוקחות את טובי האנשים אצלנו ומציעות להם פי שלושה כסף. לפעמים פי ארבעה. זה קורה לנו מול העיניים וזה חבל. רוצים להוריד אחוזי גמלה? בבקשה. תחוקקו חוק, שיהיה לכולם. אנחנו מוכנים להיות הראשונים".

מה נתניהו יעשה?

תגיד, אתה סופר את הדקות עד סיום התפקיד בפברואר? אולי אתה מתחרט קצת על השנה הרביעית, שסדקה בך משהו?
"אני לא סופר את הדקות. פברואר יגיע, אם אספור ואם לא. על השנה הרביעית לא הייתי מוותר. אני חש הרבה סיפוק. באמת. מסתובב הרבה בין החיילים והמפקדים, שואב את הכוח מהמערכת, מהאנשים. זו אנרגיה בלתי נגמרת, מה שאני מקבל משם. זו הייתה שנה מאתגרת, אבל הצבא מימש בה את הייעוד שלו ועשה את הדברים הנכונים, באופן נכון. אנחנו מחויבים להשתפר ויש לנו מה לשפר בכל פרמטר שאני בודק. אנחנו בתחקירים עכשיו ונפיק את הלקחים הנכונים. אחר כך יגיע פברואר, ואני אלך לדרכי".
אתה תומך במינויו של סגנך, גדי איזנקוט, ליורש שלך?
"אני לא נוגע בזה בכלל. זה לא חוות דעת של מ"מים בפלוגה, כן? זו מדינה רצינית שיש בה דרך רצינית לקבלת החלטות, שיתקבלו".
לסיום, כדי לשפר את האווירה, יש סימני חיים ממוחמד דף?
"יש סימנים לגביו, לכאן ולכאן. תלוי איזה סימנים רוצים לראות...".
פוליטיקה באה בחשבון מבחינתך?
"ביום שאחרי? מי בכלל יבוא לדבר איתי ביום שאחרי...". שימו לב: בניגוד לשנים הקודמות, רב אלוף גנץ לא פוסל, בקולו, הליכה לפוליטיקה. למה שיפסול? השבוע פרסם אמיר אורן ב"הארץ" שיש דיבור על מינויו לשגריר ישראל בוושינגטון. מינוי כזה יכול להציל משהו מהקשרים עם האמריקאים, לתקן משהו את נזקיהם של רון דרמר, שלדון אדלסון ובנימין נתניהו, ולסייע לשיקום יוקרתה של ישראל בבירה האמריקאית. מצד שני, מינוי כזה יכול לסייע לגנץ לזהור גם בשמיים חדשים. בנימין נתניהו יתלבט כאן בין טובת המדינה (למנות את גנץ) לטובתו האישית (למה לגדל את גנץ?). מעניין מה יבחר.
("מעריב השבוע", 03.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

הרמטכ"ל: "לא צריכים את ועדת שאבס בעזה"\ מאת חגי סגל ויוחאי עופר
חודשים אחדים לפני שהוא מעביר את נס הרמטכ"ל ליורשו, רב־אלוף בני גנץ שלם עם התנהלותו במבצע 'צוק איתן'. אף שלדעתו לא צפויה מערכה כוללת בתשע"ה, תמיד יכולות לפרוץ מלחמות לא מתוכננות

הידיים שלא רועדות: ענן סתווי מרשים התיישב על תל־אביב ביום שני לפני הצהריים. מטר סוחף ראשון של תשע"ה ניתך על העיר המיוזעת. אופנעונים מופתעים מצאו מקלט זמני מתחת לגשרים של איילון. שעה קלה קודם יצאנו מלשכת הרמטכ"ל, ומזג האוויר הרטוב חיבר אותנו אל נאום הכלניות המפורסם שלו מלפני כחודשיים – "יש פה קיץ חם. הסתיו יבוא אחריו, הגשם ישטוף את אבק הטנקים, השדות יוריקו, ו'דרום אדום' במובן החיובי של המילה, של כלניות, יהיה פה להרבה מאוד שנים קדימה". למרות הביקורת והרמות הגבה, רב־אלוף בני גנץ עדיין שלם עם הנאום ההוא, שאותו נשא תחילה באוזני הפורום הסגור של עורכי העיתונים, ואחר־כך גם מול פני האומה. "זוהי פסקה מתוך תדריך תקשורת שלם שנתתי שם", הוא מסביר עכשיו, "היא התייחסה למונחים עתידיים". זאת אומרת, לאו דווקא לסתיו הקרוב.
אבל מבחינתך זוהי עדיין תחזית תקפה?
"אני חושב שכן, אם כי אני לא יכול להבטיח לאף אחד שלא יהיו משברים".
במהלך 'צוק איתן' אתה ושר הביטחון הערכתם בקול שכאשר ראשי חמאס יצאו מהבונקר ויראו את מראות ההרס הם יבינו שהפסידו. האומנם זה מה שקרה כשהם יצאו מהבונקר?
"כן, לחלוטין. בצד השני יודעים להבחין היטב בין התועלת השולית מפצמ"ר שפוגע בגבעה ריקה בצד שלנו לעומת בניין גדול שנופל בצד שלהם".
הרמטכ"ל, שאלנו את שאלת השאלות, מוחמד דף חי או מת?
במקום להגיב ישירות, הוא בחר בכתב חידה: "תלוי אם אתה בית שמאי או בית הלל". אם ירדנו לסוף דעתו, הקמ"נים מבית הלל סבורים כי על סמך הממצאים בשטח אפשר לקבוע שדף חוסל, ואילו הקמ"נים מבית שמאי דורשים הוכחות חותכות יותר לפני שימציאו לנבל תעודת פטירה רשמית.
סליחה, התעקשנו, דף חי או מת?
*הרמטכ"ל רמז שהוא עצמו שייך לבית שמאי: "אני מעריך שהוא איתנו, מסתובב איתנו איפשהו, אני מעריך שהוא קיים איפשהו". אהה.

עידן פוסט אוגנדה

לשכת הרמטכ"ל, אשר תחליף דיירים בתוך חודשים אחדים, היא אחד ממקומות התצפית הקסומים על גוש דן, אבל הכניסה לתיירים אסורה בהחלט ולרמטכ"לים עצמם אין זמן לבהות בנוף. הגורל היהודי מונח על כתפיהם החסונות. לימינו של גנץ מוצב הטלפון האדום, חלום הציתותים של כל כתב צבאי, ובקיר מולו פרושה מפת הארץ שבין הירדן לים, כי כל הארץ חזית. סיור קצרצר בלשכה בהדרכתו ("סיבוב כמו שעושים לאמריקנים", כדבריו) מגלה מפה נוספת, המצריכה לחיצה על כפתור גלילה מיוחד. "רק בשביל להיכנס לפרופורציה", הוא מצטחקק קלות ולוחץ. האופק הצבאי של ישראל נפרש לפנינו בנהמת מנוע חרישית. כלומר, מפת המזרח התיכון במונחה הרחב ביותר. "יש עוד כמה דברים שמעסיקים אותנו חוץ מאשר כמה גדודים שעושים תעסוקה בגבולות", מסביר המדריך הבכיר שלנו לנוכח המפה הגדולה, "איפה שאני לא זורק חץ מהכיסא שלי אני פוגש בעיה או אתגר". כן, גם איראן מופיעה על המפה ההיא, אם רציתם לדעת. לעומת זאת, אוגנדה לא מופיעה, אף שידו הארוכה של צה"ל הגיעה פעם עד שם. ללמדכם, שצה"ל לדורותיו אינו כבול למפות כאלו או אחרות. אגב, לפי חשבוננו זה קרה כשנה לפני שהנער בני גנץ התגייס לצנחנים. הוא שייך לדור פוסט־אנטבה, דור שמאמין יותר בהכלות מאשר בהכרעות. הניצחונות שלו מורכבים יותר ופוטוגניים פחות. אין זבנג וגמרנו ואין דגלים לבנים. את התצלומים ההרואיים של צמרת צה"ל מששת הימים מחליפה עכשיו בלשכת גנץ תמונת מחזור של המח"טים שנלחמו ב'צוק איתן', המון מח"טים, ומתחתיה הקדשה נרגשת למפקד העליון. "מוכנים להמשך משימות", כתבו לו. משימות, מנקודת מבט גנצית, הן לאו דווקא מלחמות או מבצעים. "אם בכל מקום שבו יש סיכון אני אתייצב בקבינט ואמליץ לפתוח במלחמה, בכל יום נהיה במלחמה חדשה. החוכמה היא לנהל סיכונים, לעשות הערכות מצב, לעקוב אחרי הדברים, לא להיכנס להיסטריה, ולפעול רק איפה שצריך".
במבצע 'צוק איתן', אין ספק, גנץ לא נכנס להיסטריה. אפילו היה רגוע מדי, לטעמם של רבים. המפקד העליון של צה"ל סירב בתוקף להיסחף עם דעת הקהל, שהשתוקקה לכניסה קרקעית עמוקה יותר לרצועה. הוא גם לא התיישר עם עמדת תושבי הנגב המערבי נגד הפסקות אש בטרם הכרעה. אף על פי כן הוא משוכנע כעת שעמד בתנאי החוזה הבלתי כתוב שבין צה"ל לבין יישובי הספר. "אני מכיר את הדיבורים כאילו יש עכשיו חוסר אמון ביישובי הדרום ביכולת של המדינה להגן עליהם", הוא כועס עלינו קצת כשאנחנו מבקשים ממנו הסברים בנדון, "אבל העובדה היא שצה"ל היה שם בשעת משבר והדף את הסכנות. חיילי צה"ל סיכנו את חייהם במידה אדירה כדי להגן על היישובים. רוב המהלך היבשתי נועד לטפל בתשתית המנהור ההתקפי. התשתית הזו לא איימה על תל־אביב, היא איימה על יישובי עוטף עזה, ואנחנו טיפלנו בה באותה מידה של נאמנות ומסירות כמו שאנחנו מטפלים באיומי אש על חיפה או על נמל התעופה בן־גוריון. מבחינתנו, תושבי כפר־עזה ונחל־עוז חשובים כמו כל מקום מאוים אחר בארץ, ולדעתי צה"ל סיפק להם ביטחון". לפי תפיסת הביטחון הלאומי של גנץ, תושבי כפר־עזה והסביבה ייאלצו להסתגל לשגרה השברירית שם כפי שיישובי ספר באזורים אחרים ובזמנים אחרים הסתגלו בעבר לשגרה בעייתית דומה. המופת שלו בעניין זה הם "חברי קיבוץ משגב־עם בצפון שנשארו ונאחזו בקרקע למרות האירוע הקשה בבית הילדים שם ב־1980". הוא גם מזכיר את התגובה הציונית של תושבי עפרה לרציחתם בזה אחר זה של שני בני משפחת הרשקוביץ בתחילת העשור הקודם. "פגשתי בנחל־עוז זוג שנישאו לאחר נפילתו של רועי רוטברג ב־1956. הם התחתנו ממש באותו יום או שבוע, והם תושבי נחל־עוז עד היום, כך שהעוצמה קיימת גם שם. בסופו של דבר, למרות התקופה הקשה ושלושת ההרוגים – המפעלים ביישובים עבדו, הרפתות פעלו, בעלי חיים טופלו. הסתובבתי שם המון, חשתי את זה, ראיתי את זה".
אבל עדיין יש שם דיבורי עזיבה.
"טוב, אני לא צריך לספר לכם שהקדוש ברוך הוא יצר מיליוני בני אדם וכל אחד מהם שונה מחברו. לא כולם מגיבים באופן דומה על מצבים מסוימים, ואיני אומר זאת בביקורתיות. אני מאוד מעריך את האנשים שם, וחש את מה שהם חשים. בכפר־עזה, בארז, בנתיב־העשרה – אתה רואה חקלאים שעם כל הקושי הצליחו איכשהו לתפקד. אחרים נאלצו לנסוע ולהתפנות, וזה בסדר גמור. בסופו של דבר היה שם לא פשוט. בכל זאת, עובדה שגם עכשיו יש שם יישובים שבשביל להתקבל אליהם אתה צריך להמתין בתור שבע שנים או להיות רופא, אולי יקבלו אותך".

עשינו את הדברים נכון

הרמטכ"לים לדורותיהם אוהבים להדגיש חזור והדגש שהם ממלאים אחרי הנחיות הדרג המדיני, אבל במלחמה האחרונה עלה חשד שרב־אלוף גנץ ידע לתמרן את הדרג המדיני לפי מאוויי הדרג הצבאי. נשמות טובות הדביקו לשר הביטחון את הכינוי "סגן הרמטכ"ל". ייתכן שהן הגזימו קמעה אבל ברור שגנץ אכן היה המעצב הבכיר של מהלכי המערכה. נשמנו עמוק ושאלנו אותו: האם כשראש הממשלה ושר הביטחון הסתכלו עליך במלחמה הם ראו לך בעיניים רצון למוטט את חמאס או מבט המשדר שאפשר להכיל את כל המתקפה בדרום?
הרמטכ"ל נשם עמוק: "הנושא הרבה יותר רציני מאיך נראות העיניים של הרמטכ"ל. ביני לבין ראש הממשלה ושר הביטחון היו שעות וימים של דיונים, דיוני עומק, על משמעות המילה 'מיטוט', משמעות ה'הכרעה', משמעות ה'הכלה', ואילו מבצעים צריכים להיעשות. המשולש הזה בסך הכול פעל בצורה טובה, לא בלי ויכוחים, לא בלי דעות לכאן או לכאן".
היו ויכוחים? כמעט כל הפרשנים הצבאיים טוענים שהרמטכ"ל הוא זה שבעצם ניהל את המלחמה.
"תשמעו, אני לא נכנס עכשיו למה שכתבו הפרשנים הצבאיים. נכון, הרוב המוחלט של ההמלצות שלנו התקבלו, ואני חושב שבסך הכול עשינו את הדברים הנכונים ועשינו את הדברים נכון. גם וגם. היה אפשר לכבוש את רצועת עזה, הצגנו את זה (בקבינט), כולל את המשמעויות של המהלך, כפי שראוי שיקרה. היה אפשר לקבל את ההחלטות (לכבוש את הרצועה) והיינו עושים את זה.
"אגב, אני לא מכיר יותר מדי אנשים (שרים) שאכן רצו את זה. אבל למה אתם שואלים אותי? לכו לכל אחד מחברי הקבינט ותשאלו אותו בנפרד מה הוא אמר בדיון, לא בתקשורת. בבקשה, לכו לכל אחד מחברי הקבינט ותשאלו. אני לא רוצה לדבר בשמם ואני לא אוציא מהקבינט כלום, לכו תשאלו אותם".
נפגעת מהביקורת שהוטחה בך מתוך הקבינט?
"האם נפגעתי? אני לא יכול להרשות לעצמי להתעסק עם זה, אבל אני גם יכול להגיד לכם ביושר שזה קצת חבל שבמקום שהאויב שלי יהיה הבעיה שלי, מישהו אחר הוא הבעיה שלי".
בעניין אחר שקשור ל'צוק איתן'. האם לדעתך ישראל צריכה לשתף פעולה עם ועדת שאבס?
"הוועדה עצמה נשמעת לי מאוד בעייתית במובן זה שהיא מצהירה על תוצאותיה עוד לפני שהתחילה לחקור. אנחנו לא צריכים את ועדת שאבס, אנחנו חוקרים את עצמנו. תוך כדי המערכה הקמנו מנגנון תחקיר שלנו בראשות אלוף, וכבר חקרנו עשרות מקרים של אירועים חריגים לכאורה. אני לא מכיר ולו מקרה אחד שבו פעלנו במכוון בניגוד לדין הבינלאומי".
גם לא האירוע של נוהל חניבעל בחטיפה של הדר גולדין?
"גם באירוע הזה, בכל האירועים. אנחנו מתחקרים ובחלק מהמקרים יהיו חקירות מצ"ח ואחריהן נחליט האם לסגור את התיק, להעמיד לדין משמעתי או להעמיד בבית דין צבאי. כרגע, אני קובע בצורה נחרצת שלא זו בלבד שלא ביצענו פשעי מלחמה ושעשינו כל שיכולנו כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים, אלא שהסטנדרטים שלנו טובים יותר בסדרי גודל משמעותיים מכל צבא אחד בסיטואציות דומות או אפילו פחות חמורות. הם אומרים את זה, לא אנחנו".
בפגישה עם העורכים אמרת, בסוג של עצב, שאולי לא תוכל לנסוע בעתיד לחוץ לארץ בגלל המצב המשפטי שם כלפי קצינים ישראלים.
"הטענות של בית הדין הבינלאומי וכו' וכל המשחקים המשפטיים־דיפלומטיים מוכרים לי, אבל זה מחיר העשייה, זה מחיר החיים פה, ואני לא מוטרד מזה".
הרמטכ"ל, מה חשבת על הדף הקרבי של אל"מ עופר וינטר?
"ככלל, אני חושב שעופר קצין אמיץ מאוד, מפקד ראוי מאוד, מוכשר, נמרץ. הוא דיבר מנבכי נשמתו. אני יכול להבין מאיפה הוא כתב את הדברים. אבל כולנו צריכים, כל אחד צריך, לדעת לגדר את עצמו. הרי (קצין) אחד מגיע מהמשוררת הזו ו(קצין) אחד מגיע מהרב הזה, ולכן אני רק יכול להעיר לו 'עופר, שים לב, יש לך חיילים שהם מקיבוץ של השומר הצעיר ויש לך גם חיילים מפסגות'."
אחר־כך היה גם הסיפור של שרית חדד, שיצאו בגללו נגד וינטר על סיפור שלא היה ולא נברא.
"מה זה יצאו נגדו? זה התקשורת יצאה או אנחנו יצאנו? אני חושב שהוא מבין שהתקשורת היא לא המפקד שלו".
יכול להיות שפרשת הדף הקרבי תשפיע על הקידום שלו? כלומר, שאתה או הרמטכ"ל הבא יגיד שעופר אמנם אמיץ ומוכשר, אבל אני לא רוצה שהוא יהיה פעם אלוף פיקוד הצפון, נניח?
"אל תדברו איתי במושגים של נביא. קידמתי את עופר בשני תפקידיו האחרונים, ואני מאוד מעריך את מה שהוא יודע לעשות. הדיון על הקידום שלו ייעשה בחדר הנכון ובזמן הנכון".
מעבר לפרשיות עופר וינטר יש תחושה של עליהום מחודש על הדתיים בצבא. אומרים שחובשי הכיפות הסרוגות משתלטים על צה"ל.
"צה"ל הוא מקום של כולם, כור היתוך במובן הקלאסי של המונח. תפקידנו לחבר בין כולם ולא לפלג. לכן אנחנו לא מסתכלים לכל אחד מה יש לו על הראש או מה בדיוק הוא מביא איתו מהבית. אותו דבר לגבי החרדים בצבא. תמיד אפשר לקחת כל עניין למקום הקיצוני שלו ולהעמיק את המתח, בנושא השמיטה למשל, אבל החוכמה היא לחפש פתרונות. חייל חילוני וחייל חרדי יושבים באותו חדר אוכל ולא ניגשים לשני מזנונים שונים, ובעיניי זה חשוב מאוד".
הייתה גם פרשה קטנה שנוגעת לרב רונצקי. האומנם נכון שהוא נכח בחזית בלי שאף אחד גייס אותו?
"את הנושא הזה תשאירו, בבקשה, בינינו לבין הרב רונצקי".

קוד אתי ל-8200

כמו כולנו, גם הרמטכ"ל שואב עידוד מהתגובה של החברה הישראלית להתרחשויות הנפיצות בקיץ: "היו פה שני מבחנים – 'שובו אחים' ו'צוק איתן' – שהחברה חצתה אותם בלכידות מאוד מרשימה. חבל שהלכידות הזו קורית רק כשהחרב מונחת על הצוואר. זה היה מקור אנרגיה אדיר לכושר התפקוד שלנו".
זה הפתיע אותך? האם באמצע המערכה אמרת לעצמך 'וואלה, החברה נותנת לי יותר גיבוי ממה שציפיתי'?
"בסביבות שנת 2000 ואילך הייתה חשיבה בלבנון כאילו החברה הישראלית התעייפה, אבל כבר באינתיפאדה השנייה היא עמדה באתגרים אדירים למרות מספר הנפגעים הגדול".
ועדיין, במלחמת לבנון השנייה הוכרז בתקשורת אבל לאומי בעקבות כל חלל בחזית. הפעם זה היה אחרת.
"נכון. אני חושב שאנשים התבגרו. הם מבינים למה ומבינים גם מה נעשה ומבינים את תכלית הפעולה. הנה אתן לכם דוגמה: אחותי גרה בעיר בדרום שחטפה רקטות לאורך כל המלחמה. היא נכנסת למספרה באמצע המלחמה, עומדת לצאת, ואז ניגשת אליה מישהי ואומרת לה 'את אחות של הרמטכ"ל? תני לו את זה בבקשה'. זה היה דף יומן עבודה של מספרה, שהאישה ההיא תלשה מהר, כתבה שם כמה מילים לרמטכ"ל, לחיילי צה"ל, משהו מאוד לא מתוכנן, לא בוורד או בפאואר־פוינט, כדי להגיד תודה והערכה".
גם המבקרים של גנץ לא ייקחו ממנו את התפנית הדרמטית ביחס של הצבא לתופעת החטיפות. התנהלות אמיצה ומהירה של המטכ"ל מנעה היווצרות של פרשת גלעד שליט חדשה במהלך המלחמה. צה"ל הזדרז להכריז על החיילים הדר גולדין ואורון שאול כחללים שמקום קבורתם לא נודע, ובכך סיכל את היכולת של צמרת חמאס להתעלל במשפחות השכולות ולסחוט את מדינת ישראל. בתשובה לשאלתנו, הרמטכ"ל אומר שידיו לא רעדו כשקיבל את ההחלטה. לדבריו, "זו הייתה החלטה במשקל כבד, אבל העשייה שלנו רצופה בהחלטות שכאלה. אם הידיים שלי היו רועדות פיזית, לא רק מטאפורית, היה לי כבר פרקינסון, כי כל יום צה"ל מוצף בהחלטות מהסוג הזה. כמעט לא עובר יום שבו אני לא צריך לקבל החלטה הכרוכה בסיכון גדול לחיילים או בסיכון אסטרטגי.
"כמובן, במקרה של גולדין ושאול היו רגישויות לא שגרתיות. לדוגמה: אחד הרגעים המתוחים במערכה היה כשידעתי שהדר נפגע, ושיש חוליה של אכ"א בדרך למשפחה, ואני מחזיק אותם בהמתנה עד שאני יודע שאחיו הלוחם צור נמצא מחוץ לרצועה, ומישהו מדבר איתו פיזית והוא יכול להרים טלפון הביתה ולדבר עם אמא, אם זה מה שהוא יבחר לעשות.
"אי אפשר גם שלא להעריך גם את הלוחמים שפעלו לאתר את הממצאים שאפשרו את זה, וגם את המכון לרפואה משפטית שפשוט פעל בנחישות ובנמרצות גדולה מאוד בשביל להגיע לממצאים המדעיים כפי שהוא הגיע, ולרב הצבאי הראשי תא"ל רפי פרץ שעשה עבודה אמיצה ביותר. בשלוש וחצי השנים שאני יושב על כיסא הרמטכ"ל, הוא עושה דברים נהדרים לעם ישראל בכל פרשה שהוא מעורב בה".
"אנחנו נמצאים היום בנקודה אחרת מזו שהיינו בה בעסקת שליט; נמצאים אחרי ועדת שמגר, אחרי אימוץ החלטות ממשלה בעניין הזה, ולכן זו השוואה שלא בעתה. בעידן ההוא, כשהייתה סיטואציה כפי שהייתה אז, אני חושב שהמלצנו נכון".
ומה אתה חושב בדיעבד על ההמלצה של המטכ"ל בעשור הקודם להעדיף את השלום עם סוריה על רמת הגולן?
תשובת הרמטכ"ל התמציתית, הדיפלומטית והנחרצת לא תשמח את אוהבי הגולן: "אני חושב שלכל צורה מדינית, אפשר לתפור את החליפה הביטחונית הרלוונטית".
בעניין עצומת סרבני 8200. מפקד היחידה הצהיר שהסרבנים ייענשו, אבל בינתיים לא שמענו שזה אכן קורה.
"אנחנו נמצאים בתחקיר של הסיפור הזה. כתוצאה מחילופי ראש אמ"ן התחקיר טרם הוצג לי. נתתי לראש אמ"ן החדש עוד שבוע־שבועיים ללמוד את הפרשה בעצמו, ולטפל בה ברמה הפיקודית. לגופו של עניין, הטיעונים בעצומה לא משקפים את העובדות ב־8200. אני באופן אישי עוסק בסיכולים ממוקדים מהסיכול הראשון שביצענו במדינת ישראל ועד האחרון, ולא ככה אנחנו עובדים. זה לא משקף שום דבר באמת. אמנם עבודת המודיעין היא עבודה חטטנית מטבע הדברים, אבל היא לא בלי אתיקה. כרגע צה"ל נמצא בתהליך כתיבה של קוד אתי לאמ"ן, והוא יושלם בתקופה הקרובה".

צפי נזיל לתשע"ה

בראיון רמטכ"ל שמוענק בערב יום הכיפורים, עם כל המטען ההיסטורי של המועד הזה מאז 1973, מתבקשת שאלה על הצפי המטכ"לי לשנה הקרובה. ובכן, הבשורה הטובה היא שכנראה לא צפויה מערכה כוללת. "במציאות כל כך כאוטית קשה מאוד להעריך מה יקרה. אני לא חושב שתפרוץ מלחמה יזומה, בטח לא של צבאות מתגלגלים, ואני גם מעריך שלאף אחד מהשחקנים אין אינטרס מובהק לפתוח באש. יחד עם זאת, בכל אחת מהזירות אתה יכול לפגוש אתגרים".
על זירת לבנון אומר הרמטכ"ל ש"חיזבאללה עדיין מורתע, ומדינת לבנון לא הייתה רוצה להוסיף לצרותיה פעולה נרחבת של צה"ל, ואף על פי כן אני חושב שעוד יכולים להיות לנו אירועים מבצעיים".
על הזירה הסורית והירדנית: "הג'יהאד העולמי מתבסס ברמת הגולן ובדרום סוריה. אני לא יודע אם אסד ייפול, אבל הוא כבר לא יכול להחזיר לעצמו שליטה בכל סוריה. לשמחתי התעוררנו בזמן מבחינת התשתית המבצעית, פעולת הכוחות ומערכות האיסוף. כל מה שקורה שם יכול להקרין על ירדן ועל הגבול הארוך ביותר שיש לנו. כרגע היחסים שלנו עם ירדן טובים, והתיאום הביטחוני הוא טוב, אבל אי אפשר לדעת".
על יהודה ושומרון: "שמענו את הנאומים לאחרונה. גם שם יכולות להיות עליות ומורדות ביטחוניות. בסופו של יום כל תושב פלסטיני ביו"ש צריך לשאול את עצמו מה הוא מעדיף, רוואבי או שג'עייה?"
על זירת מצרים: "התיאום הביטחוני שלנו עם המצרים הוא גבוה, משיקוליהם שלהם כמובן. יחד עם זאת, אי אפשר להתעלם מעלייתו הגוברת של הג'יהאד העולמי בסיני".
ומה בנוגע לאיראן, האם תקיפה ישראלית שם עדיין רלוונטית?
"לא אכנס לפרטים המבצעיים שקשורים בעניין הזה. אומר רק שלישראל יש כושר פעולה בטווחים רחוקים והיא עוקבת אחרי מה שקורה באיראן וגם אחרי מה שקורה בזירה הבינלאומית". ולמרות כל האמור לעיל, ודווקא בערב יום הכיפורים, מי כמו הרמטכ"ל יודע שתחזיות ביטחוניות הן עתיד בעירבון מוגבל. הוא אפילו מזכיר, בלי שנשאל, שמבצע 'צוק איתן' שיבש במידת מה את התגשמות התחזיות של צה"ל בראשית השנה שעברה. ההתפרצות בדרום הייתה גדולה מכפי שנצפתה במחנה מטכ"ל: "'צוק איתן' זו מערכה שהם לא רצו ליזום אותה, ובסופו של דבר היא כן התפרצה כפי שהתפרצה, וגם בתשע"ה אי אפשר לשלול שתהיה הידרדרות להתפרצויות כאלו. לכן זה מחייב אותנו להיערכות ולמוכנות. צריך להתאמן, צריך משאבים וצריך אנשים. אם יהיו מספיק משאבים, נוכל להעמיד את המענה הנכון, ואנשים ירצו להישאר בצבא. אם לא יהיו לנו מספיק משאבים ולא נוכל לטפל נכון באנשים אז לא יהיו אנשים ולא יהיו פתרונות ונגיע למשברים, ואני לא אופטימי במובן המשאבי ביחס למה שאני רואה כרגע".
המשפטים האחרונים מכוונים לטיוטת התקציב שמונחת על שולחן הממשלה. זהו שדה המערכה העיקרי שמעסיק כרגע את צמרת צה"ל והיא לא אוהבת, בלשון המעטה, את פשרת התקציב שגובשה בין ראש הממשלה לבין שר האוצר. תוספת של שישה מיליארדי שקלים מצטיירת בעיניה ככסף קטן ביחס לצרכים הגדולים. "אנחנו עדיין לומדים את המשמעויות של ההחלטה. ברור לנו שיש דברים נוספים במדינת ישראל שהם מאוד חשובים, כמו חינוך או בריאות, אבל אנחנו חיים בסביבה שמאתגרת אותנו ביטחונית כל הזמן. אפילו אירופה מודאגת עכשיו ממצבה הביטחוני, אז שאנחנו לא נהיה מודאגים?" עוד לפני בוא האביב יפשוט הרמטכ"ל מדים. רעייתו וארבעת ילדיהם, שתמונתם מקשטת את הקיר שמאחוריו לצד תעודת הערכה מילדי הגן של אחד מהם, יזכו בתוספת שעות אבא. לפני כארבע שנים הוא כמעט פתח בקריירה אזרחית, אך ברגע האחרון הוזעק להציל את ברק ואת נתניהו ממבוכת המינוי של יואב גלנט. שלוש השנים הראשונות עברו בשקט יחסי, קריירה רמטכ"לית ללא דופי, אבל אז פרצה המערכה בדרום והעיבה עליה מעט.
רב־אלוף גנץ, האם יש משהו שרצית מאוד לעשות כרמטכ"ל וכבר לא תספיק?
"ודאי, יש. הסוגיה הבולטת והגדולה ביותר היא העובדה שאנחנו מנהלים תר"ש (תוכנית רב־שנתית) בעצלתיים ולא בצורה אפקטיבית. זה נראה לי כבר כמו פשטידה שאתה משאיר יותר מדי זמן בתנור והיא מתייבשת. הנה, יש פה חוברת שנכתבה לפני שנה וחצי, 'צה"ל 2025 - חזון וכיווני פעולה'. זו תוכנית רעיונית שלמה שהיא לא תוכנית עבודה, היא חזון וכיווני פעולה, ויש בה עדיין חלקים שטרם הספקתי להשלימם".
שר הביטחון אומר שהרמטכ"ל הבא יבוא מתוך שורות הצבא. לו הקריטריון הזה היה מיושם בזמנך, לא היית היום רמטכ"ל.
"כשהרמטכ"לות הוצעה לי הייתי בחופשת פרישה די טרייה, אפילו קצרה, עדיין לא פשטתי מדים".
אל תגיד שאתה מצטער.
"לא מצטער, אני מאוד גאה במה שעשיתי בשלוש וחצי השנים האחרונות אבל אני לא עוסק בסוגיית מחליפי".
האם תמליץ לשר הביטחון על מועמד לרשת אותך?
"אמרתי שאני לא עוסק בסוגיית מחליפי".
לא עוסק בכלל או לא עוסק בריאיון הזה?
"לא עוסק בכלל. יש שר ביטחון, הוא יודע מי המועמדים והוא עושה את התהליך שלו. אם הוא ירצה לשאול אותי, אז הוא ישאל אותי, ואני לא חושב שהוא צריך לשאול אותי. הוא מכיר היטב את המועמדים בצורה בלתי אמצעית, והדבר האחרון שהוא צריך זה את ההמלצה שלי".
כשנכנסת לתפקיד דיברת על "ריח הפגר" ששורר במטכ"ל בעקבות פרשת הרפז. ניקית את הצבא מזה?
"בתוך הצבא אני חושב שכן, אבל אני לא עוסק במערכות חיצוניות לצבא. אנחנו מערכת שעובדת די בהרמוניה אחד עם השני. כמובן, תמיד יש מתחים טבעיים שאי אפשר לנקות אותם כליל".
אגב, האם ממשיכים להקליט שיחות טלפון בלשכה הזו?
"את השיחה הזו, כן".
הרמטכ"ל, יש לך כבר מחשבות מה תעשה ביום שאחרי?
"חבר'ה, זה לא ראיון סיום תפקיד, תבואו עוד פעם בבקשה".
("מקור ראשון", 03.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.bizportal.co.il/article/394317

תא"ל גיורא ענבר מספר על מלחמת 73': "העלייה לגולן - זאת תחילת הטראומה"\ מאת אבי שאולי

צפו בראיון המלא עם ענבר. חוויותיו מאוק' 1973 כחייל שלחם בחזית הצפונית."הרמה בערה וחלק מהפגזים זלגו לעמק החולה"

תת אלוף במיל' גיורא ענבר פיקד במשך הקריירה הצבאית שלו על סיירת גולני, שלדג, חטיבת גבעתי ויחידת הקישור ללבנון. תחילת הדרך - במלחמת יום הכיפורים בגדוד 12 של חטיבת גולני בצפון רמת הגולן. בראיון ל-Bizporta הוא מספר על חוויותיו כחייל צעיר ועל התובנות שלו. "נקלעתי למלחמת יום הכיפורים כחייל חי"ר פשוט, נשרתי מקורס טיס והלכתי לחפש את המלחמה. באתי מבית של גולני, אבא היה מג"ד במלחמת ששת הימים ואחי חייל בסיירת גולני. גדלתי בבית שחי על הניצחון בששת הימים וזה בער בעצמותיי כל הזמן פינטזתי איך אני הולך תכלס למקום שמסתערים והורגים ערבים".
מצאת?
"מצאתי את עצמי מטפס ברמת הגולן עם גדוד 12 פלוגה א'. באוטובוס לרמה החבר'ה עזרו לי להרכיב חגור והסבירו לי כי האימון של חי"ר בקורס טייס הוא בסדר על הנייר אבל לא ממש עוזר להסתער על יעדים מבוצרים. העליה לרמת הגולן זאת תחילת הטראומה. נסענו בלילה ולאורך כל רמת הגולן קו אש - הרמה בוערת וחלק מהפגזים כבר זלגו לעמק החולה. כל מה שחשבתי על סיפורי גבורה והסתערות התפוגג - נכנסנו לסוג של חוסר אונים שלא ברור מי נגד מי".
מה היה הקרב הראשון?
"הקרב הראשון היה של בוקעתא - הפלוגה מסתערת עם כוח טנקים. האזור רווי קומנדו סורי ואנחנו נתקלים לראשונה בטילי נ"ט שפוגעים ושורפים את הכלים המשוריינים שלנו. הזחל"ם של הסמ"פ, מנצור מנצור, שהיה גיבור, אגדה בפלוגה, נפגע והוא נהרג עם עוד מספר לוחמים".
איפה אתה היית בשלב ראשוני זה?
"אני הייתי בתאג"ד, עוד לא ידעתי בכלל לאן להצתוות. היה לי רומ"ט (רובה FAL בלגי) ו'זכיתי' לקבל מקלעון ממישהו שנטש את הקרב, כך יכולתי לירות בצרורות וזה נתן לי מוטיבציה. רציתי להילחם והתנדבתי לאן שרק אפשר. היה לי בראש מלחמה, יוזמה וגבורה, אבל מהרגע שלבשתי את המדים הירוקים הייתי חסר אונים והמציאות הכתיבה מה יקרה, ללא השפעה שלי".
מה היה בהמשך?
"אחרי שהפלוגה השתתפה בקרבות הבלימה באזור בוקעתא צוותנו לכוח שנכנס פנימה להתקפת הנגד באזור מזרעת בית ג'אן. זאת הייתה התקפה חכמה - מהלך מנצח עד הפסקת האש, אבל מה שאני זוכר כחייל זה שיורים עליו ארטילירה, פתאום המג"ד נהרג, חלקי גופות של חיילים סורים מתפזרים לכל עבר ונעל פלדיום מגיעה אלי עם חצי רגל - אלו זכרונות שנתנו לי תחושה של בלבול וחוסר אונים וניפצו לי מיתוסים".
מה זה גרם לך?
"להחליט שאני רוצה לעשות משהו כדי להגדיל ראש. במשך 25 שנה, תפקיד אחרי תפקיד בצבא עד מפקד אוגדה - מנסה להגיע למציאות שאני יכול להשפיע עליה ולא מציאות שמוכתבת עליי בפצצות". מוצב החרמון נפל לידי כוח קומנדו סורי ביום הראשון של המלחמה. חיילי גולני לא הצליחו לכבוש את ההר במתקפה ב-8 באוקטובר, אלא רק ב-22 באוקטובר. ניסיון הקרב הראשון לכיבוש מוצב החרמון נכשל באבדות כבדות - 25 חיילים נהרגו בהם סא"ל דובי דרור מג"ד 17, ו-57 נפצעו.
איך חייל בן 18 מתמודד עם המראות הקשים?
"טראומה, אבל מתמודדים. החבר'ה, הגיבוש והלחץ החברתי לא נתנו לי להישתרך מאחור או להיבהל. אתה צובר את החוויות וטראומות והן חוזרות אליך בלילה וביום. בסיטואציות נוספות בחיים. אני לא מכיר משיהו שיכול לספר לך שזה לא השפיע עליו בעקבות מראה של חברים הרוגים וגם של הצד השני. הקירבה למוות ובעוצמות שזה מגיע ובעיקר שאין לך יכולת לשלוט בזה יוצרת טראומה. בסיום המלחמה לקחו את הגדוד להתאוורות ומסיבת ניצחון ואני הסתכלתי כחייל פשוט סביב ושאלתי איזה ניצחון יש פה?".
מה למדת מהמלחמה?
התובנות שלי מהמלמחמה הן שחטאנו בחטא היוהרה - נכנסנו למלחמה לא מוכנים באופן מוחלט בעיקר מבחינה מנטלית. נושא ההפתעה היה בעוכרנו ואנו משקיעים בזה היום ועדיין לא ברור שנדע לחזות בעתיד מה בראשם של אויבנו. הנתונים היו, אך הניתוח וההבנה לא היו במקום. זה ניער אותנו: מלחמה איומה עם אלפי נפגעים, אך היום נזהרים מהזחיחות ומסתכלים על האויב בצורה יותר מכבדת".
איך הייתה האווירה אחרי מלחמת ששת הימים?
"אני ואפסי עוד. הבסנו תוך 6 ימים את צבאות ערב שהיו ביתרון מובהק והרגשנו שאין מי שיכול לסכן את מעמדנו את השליטה המוחלטת שלנו בשטח. מלחמת ששת הימים הייתה האסון הגדול שקרה לעם ישראל.
אילו תובנות מדיניות-פוליטיות הפקת?
"הכיבוש והשליטה בעם אחר זה עקב אכילס של מדינת ישראל והעם היהודי. הזמן משחק לרעתנו - אם לא תקום מנהיגות שבאופן אמיץ תיישם פתרון אנו מהר מאוד ניכנס לתהליך הדרדרות שיאיים על קיומנו מההיבט הדמוגרפי או מההיבט של חוסר לגיטימציה מהעולם. אגב, הסכם השלום עם מצרים הוא במידה מסויימת תולדה של מלחמת יום הכיפורים". מלחמת יום הכיפורים פרצה ביום שבת ה-6 באוקטובר 1973 ונמשכה עד סוף אותו חודש. תוצאות המלחמה טראגיות: 2,569 הרוגים, כ-7,300 פצועים וכ-300 שבויים. ישראל ניצחה במלחמה, אך המחיר היה כבד בגלל ההפתעה.
("ביזפורטל", 03.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

(עמוד 10)

(עמוד 11)





(עמוד 12)




(עמוד 13)

(הכתבה "אמרתי ללוחמים: אני רוצה שתמונת הנערים המתים תהיה לפניכם בכל רגע" מאת אריאלה רינגל הופמן, "ידיעות אחרונות" המוסף הפוליטי, 03.10.2014, עמודים 10-13)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.haaretz.co.il/.premium-1.2455360

תא"ל נדב פדן: "יכולנו לכבוש גם את כל הרצועה"\ מאת עמוס הראל

"הפנמנו את הדברים תוך טיפול במנהרות", אומר מפקד אוגדה 162. עם זאת הוא מדגיש כי צוק איתן היה הצלחה. לדבריו, עימות בלבנון יהיה מורכב יותר

"התחלנו להיערך לטיפול התקפי במנהרות עוד לפני המבצע בעזה. חלק מתרגולות הלחימה פותחו קודם לכן. באמצע יולי תוכננה השתלמות באוגדת עזה, בהובלה של חטיבת גבעתי, על לחימה בתווך התת-קרקעי. אבל המלחמה פרצה שבוע קודם לכן. בסוף עברנו את ההשתלמות האמיתית מול חמאס".
תת-אלוף נדב פדן, מפקד אוגדה 162, פיקד על אחת משלוש האוגדות של צה"ל שפעלו בקיץ במלחמה ברצועת עזה. בריאיון ל"הארץ" הוא מתאר את מה שהסתיים, עבורו ועבור המפקדים שפעלו תחתיו, בתחושת הישג משמעותי: הפגיעה בחמאס, השמדת המנהרות ההתקפיות וההערכה כי אילו הוטלה על הצבא משימה גדולה יותר, של כיבוש הרצועה, היה עומד בה כנדרש. חודש וחצי חלפו מאז סיום מבצע "צוק איתן". סדר היום הלאומי התחלף במהירות, מהקרב על המילקי בברלין ועד לתקריות בגבול לבנון וסוריה. אבל פדן עדיין חי את מה שהתרחש בעזה. תהליך התחקירים הפנימי, באוגדה שלו וברמות שמעליה, נמצא בעיצומו.
"הגענו למלחמה עם רמת בשלות בינונית לטיפול במנהרות", אומר פדן. "העסק הבשיל תוך כדי לחימה ולמדנו במהלכה לא מעט. אתה לומד איך חמאס ממלכד את פיר המנהרה, איך הם מגינים על המרחב. העולם הזה לא היה זר לנו. רמת הדיוק של המודיעין באשר למציאת הפירים היתה גבוהה מאוד. איפה שידענו, הלכנו ומצאנו פירים. אבל לא ידענו הכל. לפעמים אתה חושף מערכת בשלמותה דרך נקודת ההתחלה. היה חסר לנו תוואי מדויק בחלק מהמנהרות. להבנתי, איתור התוואי היה צוואר הבקבוק". זו אחת הסיבות שבגללה נמשך הרס המנהרות שבועיים וחצי, הרבה יותר מכפי שהעריך הצבא תחילה.
במלחמה נהרגו שבעה חיילים שפעלו במסגרת האוגדה, בקרבות בצפון הרצועה — אזור בית חאנון, ג'באליה ואל-עטטרה. האוגדה, שהפעילה שלושה צוותי קרב חטיבתיים, של הנח"ל, חטיבת השריון 401 ובה"ד 1, השמידה כמה מנהרות התקפיות והרגה בקרבות עשרות רבות של פעילי חמאס חמושים. המגע עם אזרחים פלסטינים היה מועט יחסית, משום שבצפון הרצועה פינוי האוכלוסייה בידי צה"ל התנהל ביעילות ורובם המכריע עזבו את השטח לפני שהחל הקרב הקרקעי.
"בית חאנון היתה ריקה מאזרחים כשנכנסנו", אומר פדן, המעיד שלכל אורך הלחימה ראה גופה אחת של אזרחית, פלסטינית קשישה שנהרגה כנראה בהפגזות. במקרה אחד, טענו הפלסטינים כי 15 אזרחים נהרגו מהפגזה של צה"ל על בית ספר. מפקד האוגדה משוכנע שהבניין לא נפגע ושחמאס "הלביש" על התקרית הרוגים מאזור אחר. "חמאס עשה שימוש קבוע בבתי ספר ובמחסות של אונר"א. חוליות יצאו מתוך המתחמים הללו, ירו לעבר כוחותינו וחזרו פנימה. עשינו מאמץ משמעותי למנוע פגיעה באזרחים, כולל עצירת ירי בעשרות מקרים. זה לא קוריוז, זו מדיניות. כשאני משווה למה שקרה בעיראק (המערכה הבריטית והאמריקאית שם. ע"), אנחנו פועלים באופן הרבה יותר מבוקר. יש על זה ויכוח גדול אצלנו. יש כאלה שטוענים שזה לא ערכי להעמיד חיילים בסיכונים האלה, כדי לצמצם פגיעה באזרחי היריב. אבל ברור לנו שצריך להחיל על עצמנו את הערכים הללו, שלא נתברבר".
חמאס מיעט בעימותים ישירים עם צה"ל, מרגע שהכוחות נכנסו. רוב התקריות כללו ירי צלפים מרחוק. אבל הטיפול במנהרות חייב שהות ארוכה בשטח הרצועה. "יחידות היו עשרה, 12 יום בפאתי ג'באליה ובית-חאנון. זה הזמין ניסיונות לזנב בנו. היו כמה היתקלויות קשות יותר. במקרה אחד, הפלוגה המבצעית של גדוד 931 הרגה בקרב 15 פעילים מכוח המנהרות של חמאס".
פדן, בן 47, שירת כלוחם ומפקד בסיירת מטכ"ל, היה מפקד יחידות המסתערבים דובדבן בשיא האינתיפאדה השנייה, מפקד חטיבה מרחבית בשטחים ומפקד בית הספר לקצינים. לתפקידו הנוכחי נכנס רק בתחילת חודש מאי. חודשיים מאוחר יותר כבר מצא את עצמו במעמד הנדיר יחסית בעשור האחרון בצה"ל, כמפקד אוגדה בלחימה. בספטמבר אשתקד, אחרי שסיים לפקד על האוגדה המרחבית של צה"ל בגבול מצרים, התראיין ל"הארץ".
השיחה עסקה אז בשינויים הקיצוניים שהתחוללו בסיני. חילופי השלטון במצרים בעקבות הפלת משטרו של הנשיא חוסני מובארק, שחררו שד מהבקבוק בדמותם של פלגים איסלאמיסטיים שהתכתשו עם הצבא המצרי בסיני, אך העירו מחדש גם את קו הגבול עם ישראל בסדרת פיגועים.
בריאיון הקודם, פדן שיבח את התיאום הביטחוני עם המצרים, שנמצא אז במגמת שיפור בולטת על רקע תפיסת השלטון בקהיר בידי הגנרלים ביולי 2013. מה שלא הוא ולא איש בישראל חזה באותה עת, היו ההשלכות ארוכות הטווח יותר של חילופי המשטר. הגנרלים מתעבים את חמאס ורואים בו שלוחה אידיאולוגית של האחים המוסלמים המצריים. חודשים ספורים לאחר עלייתם לשלטון, הידקו את המצור על הרצועה ופוצצו באופן שיטתי מאות מנהרות הברחה בגבול ברפיח. המצוקה הכלכלית והאסטרטגית שאליה נקלע חמאס היתה, כך נראה, הסיבה העיקרית שדחפה את הארגון לעימות האחרון עם ישראל. להידוק ברית האינטרסים האסטרטגית בין ירושלים לקהיר היו גם תוצאות לוואי שליליות.
בתחילת יולי השנה קיבל פדן הנחיה להתכונן לשילוב האוגדה שלו במבצע אפשרי ברצועה. ברקע, היו פיקוד הדרום והשב"כ עסוקים במאמץ נרחב לסיכול פיגוע מתוכנן של חמאס דרך מנהרה שנחפרה ליד מעבר כרם-שלום. בשבועיים וחצי הבאים עברו התוכניות התאמה הדרגתית, כפי שהוא מגדיר זאת, לטיפול במנהרות ההתקפיות. "פיקוד הדרום עוסק במנהרות כבר שנים. אני לא הכרתי את כל 32 המנהרות. הכרתי את מה שהיה בגזרתי".
ב-8 ביולי החליטה הממשלה על המבצע ברצועה, "צוק איתן"; ב-17 בחודש החל המבצע הקרקעי. פדן אומר שסביב 10 ביולי "אנחנו נכנסים לתוך העולם הזה של המנהרות. עוד קודם לכן כבר ראיתי מנהרה התקפית שנחשפה ברצועה לפני המבצע. עליתי גם לפיקוד הצפון, ללמוד מה שנחשף על המנהרות ההגנתיות של חיזבאללה במלחמה ב-2006. המנהרות לא הפתיעו אותנו באופן בסיסי. אבל יש בזה גם מרכיב שאתה לא מבין עד הסוף עד שאתה פוגש אותו בעצמך. זה כמו ההבדל בין לימוד תיאורטי של נהיגה לעלייה על הרכב עצמו. הכרנו את המנהרות בעיקר בתיאוריה. לא היה לנו ניסיון מבצעי. יש משהו בחיכוך, בהתנסות, שמאיץ את ההבנה. הפנמנו את הדברים עד תום רק תוך כדי הטיפול במנהרות עצמן".
פדן מאשר שהשמדת המנהרות "לא היתה במקור משימה עיקרית בתוך התוכנית. חטיבה 401 למשל התכוננו לתמרון עמוק יותר — כיבוש והשמדת מתחמי שיגורים. בתוך זה היתה גם מנהרה לטיפול. מרכז הכובד של המשימה השתנה זמן קצר לפני שנכנסנו לרצועה, מתמרון קרקעי לטיפול בפירים והשמדת תוואי המנהרות".
כמו במלחמות קודמות, בלבנון ובעזה, הדרגים המדיני והצבאי התחבטו לא מעט בטרם הורו על מהלך קרקעי מוגבל בתוך הרצועה. לפי פדן, "התמרון הקרקעי הוא אמצעי להשיג יעדים, לא מטרה בפני עצמה. אם תשיג זאת באופן שפחות מסכן חיי חיילים, מה טוב. זו התלבטות שהיתה במטכ"ל ובפיקוד הדרום כל הזמן. הפגיעה מהקרקע במנהרות ההתקפיות נבעה גם מההבנה שבעומק שבו המנהרות נחפרו, באופן שבו נבנו, אי אפשר להשמיד אותן רק מהאוויר".
גם כשהצבא עמד להשלים את הרס המנהרות ההתקפיות, התנהל ויכוח סוער, בקבינט ובתקשורת, אם להרחיב את הפעולה. כמעט כרגיל, דווח גם על מפקדי חטיבות שדורשים לאפשר להם ללחוץ על הדוושה. לדברי פדן, "הדיאלוג עם אלוף פיקוד הדרום היה מאוד ענייני ופתוח. מספר הפעמים שראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל היו אצלי באוגדה היה רב. המח"טים הציגו לראש הממשלה איך הם מטפלים במנהרות ומה הם הולכים לבצע. לא דיברו על עניינים מדיניים. התפקיד של המח"ט הוא לדחוף קדימה, להציג אלטרנטיבות מבצעיות. קבלת ההחלטות נעשית בדרגים מעלינו. כשהדרג המדיני התלבט אם להיכנס עמוק יותר לעזה, אנחנו עסקנו בהכנות אחרונות של התוכנית להרחבת המבצע. היינו עסוקים כל כך שלא התפנינו לתסכול".
ביחס לגזרות אוגדתיות אחרות, מספר התקלות המבצעיות והנפגעים בלחימה בגזרת 162 היה נמוך יחסית. אולי גם בשל כך, פדן ואנשיו היו משוכנעים בהצלחת מהלך קרקעי נרחב, אם יוטל עליהם. "תחושת הביטחון שלנו הלכה והתגברה. הרגשנו שאנחנו מצליחים להתמודד טוב ממה שציפינו ומכאן שיש לנו יכולת לממש כל קו כחול (להתקדמות. ע") שיסמנו לנו. זו לא אמירה טריוויאלית. הקווים סומנו בהתחלה עם לא מעט חששות. אבל הרגשנו שאילו סימנו לנו קו כזה, היינו כובשים את הרצועה. זו תחושת המג"דים והמח"טים. חד-משמעית. השאלה היתה אם זה משרת את האינטרסים של הדרג המדיני. כמפקד אוגדה ומח"טים איננו פרשנים. אנחנו אנשי ביצוע. היינו מוכנים לזה בקבועי הזמן שנקבעו לנו: פ +24, פ' +48 (שעות לביצוע. ע"). אחרי השלמת הטיפול במנהרות היינו בהכנות סביב השעון. לא היו שעות שינה במפקדות. היו רגעים שבהם היינו על הכלים, מוכנים לקראת מהלך קרקעי נוסף".
פדן מעיר כי "כשאתה לוקח את הקילומטרים במצטבר, של התנועות שעשו צוותי הקרב החטיבתיים פנימה והחוצה, יכולנו להגיע פעמיים מגבול הרצועה ועד לחוף הים. אנחנו יוצאים בתחושה מאוד טובה על האופן שבו לחמנו ברמה הטאקטית, אבל מסתכלים על התמרון שעשינו ברצועה באופן מפוכח מאוד. אנחנו מבינים מי האויב שעמד מולנו ולא משליכים מזה על על חיזבאללה. ברור לנו גם מה לא נכון ללמוד מכך. עימות בלבנון יהיה הרבה יותר מורכב".
("הארץ", 10.10.2014)



על פדן:
הוא בן 39, נשוי ואב לשתי בנות. למרות שסומן עוד בתחילת דרכו כמי שיטפס עד לקצה הפירמידה, סירב בתוקף לצאת לקורס קצינים.רק לקראת שירות הקבע בסיירת מטכ"ל הוא שוכנע לבסוף והפך למפקד צוות ביחידה. אחר כך,למרות הפצרות שיישאר,החליט לצאת ללימודי פילוסופיה ועיצוב תעשייתי. לקציני הסיירת הבחירה נראתה תלושה. "ביחידה כמעט נכנסתי למעמד של ליצן בגלל זה", הוא צוחק." אמרו לי'עוד מעט תלך לנו עם עגיל ותצבע את השיער'".

הוא מחזיק שני צל"שים שבהם זכה במסגרת סיירת מטכ"ל. על הראשון אסור לדבר מטעמי צנזורה. השני הושג בחג השבועות בשנת 90'. מחבלים מארגון הטרור של אבו אל-עבאס שטו בספינה לובית לחופי הארץ והורדו לסירות מרוץ עמוסות נשק במרחק 200 קילומטר מהחוף. סירה אחת ובה חמישה מחבלים נבלמה מול חוף געש. הסירה השנייה, שהובילה 11 מחבלים, הצליחה לנחות בחוף ניצנים. המחבלים היו מצוידים בקטיושות, בטילי נ"מ ובנשק כבד. פדן פיקד על שני צוותים של היחידה שהוזנקו לאזור במסוקי יסעור.

"הנחיתו אותנו במטווחים של ניצנים", הוא משחזר, "שבעהשמונה מחבלים חמושים שכבו בשבילי החוף, בין העצים. זיהינו אותם במשקפת, אחרי זה התחלנו להתגנב לכיוונם. כתוצאה מירי המסק"רים נוצרה שריפה בעצי האשל שגרמה לאמל"ח שהיה עליהם להתפוצץ. תפסנו אווירה לוחמנית. הם עצמם כבר היו די גמורים מההפלגה בים ומבוהלים מהמסק"רים. יישרנו קו מולם, נתנו מכת אש קטנה וצעקתי לעברם' וואקף, עלא ביטנאצ', תשכבו על הבטן. אספנו אותם עם כל האמל"ח.

"שר הביטחון משה ארנס ויצחק מרדכי שהיה אלוף פיקוד דרום ישבו על אחת הדיונות. הבאנו להם כלאחר כבוד את שבעת המוסקטרים. מצד שני, לא ידענו אם קיימים עוד מחבלים בין השיחים שהולכים לתקוע אותנו מהגב. האווירה היתה מאוד מתוחה.הרגשנו שעוד פעם מלון סבוי נוחת עלינו.פתאום רצה שמועה שמספר מחבלים השתלטו על מכונית סובארו כסופה שנוסעת על כביש אשקלון-אשדוד. כוח בפיקוד סגן מפקד היחידה, שהגיע עם יסעורים אחרינו, קיבל משימה לעצור את הסובארו. זה היה אחד מסרטי המתח המצחיקים ביותר שהיו בישראל. הלוחמים טסו מעל הכביש המהיר ונחתו כל פעם שזיהו סובארו כסופה. אחרי איזה שתיים-שלוש נחיתות מטורפות כאלו שבהן הוצאו מהרכבים משפחות מבוהלות במהלך טיול החג, הודיעו ללוחמים בקשר 'Hold your horses '. אני בטוח שהם הותירו כמה משפחות עם טראומה לכל החיים. תאר לך שפתאום נוחתים לך שני יסעורים ומשתלטים לך על הרכב".

בשנת הלימודים השנייה שלו שוכנע פדן לחתום על תוכנית שירות ארוכת טווח. הוא המשיך להתקדם בסיירת מטכ"ל עד לתפקיד מפקד פלגה. אחר כך קיבל לפיקודו גדוד נח"ל. כששב לסיירת כדי להגשים חלום ולהפוך למפקדה הפסיד למועמד שמולו,סא"ל הרצי הלוי." היה לי ברור שלא אזכה", אומר פדן. "עשיתי כמה טעויות בתהליך. לא הייתי סגור על זה שאני נשאר בצבא, ולא התנהגתי כמי ששם את עצמו כמפקד היחידה העתידי. אני חושב שהרצי היה הבחירה הנכונה. גם אני הייתי בוחר בו. אני לא אומר את זה מצנעה אלא בהסתכלות מפוכחת על המציאות".
(מתוך הכתבה "על הכוונת" מאת עמרי אסנהיים, "מעריב nrg"‏, 18 בנובמבר 2005.)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...ml?hp=1&cat=875

מפקד האוגדה: "חלמתי להחזיר את הנערים חיים"\ מאת יוחאי עופר

תא"ל תמיר ידעי לא נח מרגע היוודע דבר חטיפת שלושת הנערים ועד להריגת המחבלים ערב ראש השנה. בריאיון עימו הוא מספק מבט מבפנים על החיפושים האינטנסיביים, המידע המודיעיני, התקוות שנכזבו להשבת החטופים בחיים ורגעי החיסול. "פיגוע החטיפה היה כישלון של חמאס", הוא קובע

בערב ראש השנה הוזעק מפקד אוגדת איו"ש תא"ל תמיר ידעי מברית המילה של בנו, אורי, אחרי שבשירות הביטחון הכללי סגרו מעגל על מרואן קוואסמה ועאמר אבו־עיישה, האחראים לחטיפת הנערים גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואיל יפרח ז"ל בחודש יוני. ימים ארוכים הוא חיכה לחתום את פיגוע החטיפה שטלטל מדינה שלמה. בלילות הוא חלם שהכוחות בשטח מאתרים את שלושת הנערים, עד שהמציאות טפחה על פניו כשאותרו הגופות באזור חלחול. "מעולם לא שמחתי שירו עלינו כמו ששמחתי באירוע הזה", הוא מספר ומעיד על עצמו שהעלה על פניו חיוך גדול כשקיבל ברשת הקשר את ההודעה שהשניים חוסלו, והרגיש את סגירת המעגל שאותה חב לדבריו למשפחות הנערים. "ניגשנו לאירוע הזה כשיש לנו 90 אחוז מודיעין. במהלך השעתיים הראשונות לא ידענו מה מיקומם המדויק, ובאיזשהו שלב הבנו שהם כן במקום שתאם את המידע המודיעיני. אבל בסוף, עד שאתה לא פוגש את האירוע אתה לא לגמרי סומך על המודיעין, ואז הם יוצאים ויורים, וזה הרגע הכי שמח באירוע. לא נעים להגיד את זה, כי אתה מצפה שכשיורים על חייליך אתה לא תשמח, אפילו תהיה דרוך ומפוחד, אבל התחושה שליוותה אותי היא אושר גדול, כי הבנתי שזהו, היום זה ייגמר. היה לי ברור שהם יסיימו את היום כשהם מחזירים את נשמתם לבורא, וזו הקלה גדולה".
יש תחושה של הקלה שלא תראו אחרי זה את הרוצחים מניפים ידיים באוויר ומסמנים "וי" בבית הדין או משתחררים באיזו עסקה?
"לא הלכנו עם רצון לנקום את מות הנערים ולהביא את הרוצחים מתים, זו לא הייתה ההנחיה, ועובדתית ביצענו את 'סיר הלחץ' על פי כל הנהלים".
נתתם להם הזדמנות לצאת החוצה להסגיר את עצמם?
"פעלנו לפי כל הנהלים שמחייבים אותנו ב'סיר לחץ', ואם הם היו נכנעים או היו יוצאים - כך היה נגמר הסיפור. אבל אני לא מצר על כך שהם סיימו את חייהם".
זה אירוע שלא תופס כל מפקד אוגדה.
"אני חושב שהסיפור פה תפס את כולם. הילדים האלה הפכו לילדים של העם, והמשפחות נכנסו ללב של כולם, וזה רק העצים את התחושה שממילא היא תחושה קשה. אין פה מישהו שחושב שיש יכולת לעשות אפס אירועים, ושאנחנו יכולים לשלוט על כל אחד שנוסע. אבל יחד עם זאת, הם נחטפו בגזרתנו, והייתה לכולנו תחושה קשה של כישלון".

נושם את צה"ל

תא"ל תמיר ידעי (45) נשוי ליפעת ואבא לאגם (6), איתמר (3) ואורי (חודש). הוא מתגורר בכפר־סבא ובסופי שבוע הוא מבקר עם חברים באתרים ביהודה ושומרון. ידעי הוא גולנצ'יק ברמ"ח איבריו, ואת דרכו החל בגדוד 51 של החטיבה. לאחר מכן ביצע שורת תפקידים פיקודיים בגדוד 12, שימש ראש לשכת סגן הרמטכ"ל שאול מופז, ואחר כן פיקד על גדוד 13 ועל יחידת העילית 'אגוז', שאותה הוביל בימי הלחימה במבצע 'חומת מגן'. לאחר מכן מינה אותו הרמטכ"ל שאול מופז למפקד החטיבה המרחבית בגבול לבנון, כבר בגיל 32. בסיום התפקיד הוא מונה למפקד חטיבת גולני, והוביל אותה במלחמת לבנון השנייה. מלבד אוגדת איו"ש, הספיק תא"ל ידעי לפקד גם על עוצבת 'אדום' בחודשים שבהם החלו ההפגנות במצרים שהובילו להדחת מובארק, ולאחר מכן עמד בראש חטיבת תורה והדרכה באגף המבצעים. ידעי, מספרים בסביבתו, הוא אדם שנושם את צה“ל ומוכן לעשות ויתורים כואבים בחייו האישיים עבור תפקידו. חבריו מספרים כי לא ישן במשך 18 ימים כאשר צה“ל ניסה להתחקות אחר מקומם של שלושת הנערים שנחטפו, ובמהלך שלושת השבועות הללו ביקר בביתו רק פעמיים ולמשך שעות ספורות. כאמור, את הברית של בנו נאלץ לעזוב אחרי זמן קצר. להלוויית אביו הוא הגיע היישר מהפיגוע בכביש 12 בדרך לאילת. את שעות הבוקר שלאחר חטיפת הנערים, ב־12 ביוני 2014, הוא זוכר כמעט במדויק. סביב השעה שבע בבוקר קיבל את הדיווח הראשוני בטלפון, ובעוד מפקד חטיבת עציון אל“מ עמית ימין מעדכן אותו על הממצאים הראשונים שנאספו, חש תא“ל ידעי שמשהו לא טוב קורה. אחרי שבשנה שעברה נתקל כבר באירוע חטיפה, שבו נרצח החייל תומר חזן באזור קלקיליה, הוא הרגיש תחושה של דז‘ה וו. “בדרך כלל בשיחות האלה אנחנו מאזנים אחד את השני, או מנסים לנהל דיאלוג מקצועי שבאמת יביא אותנו להערכה נכונה, ואני חייב להגיד שהסיפור נשמע לי לא טוב מהתחלה“. ידעי עלה על מדים וביקש ללמוד מעט על הנערים שנעדרו כבר קרוב ל־12 שעות. תחילה נראה היה כי ישנם שני נערים חטופים, גיל־עד שער ונפתלי פרנקל. אחרי שבנה עם מפקד החטיבה פרופיל קצר על החטופים, הוא הבין לקראת מה הוא הולך, ועדכן בטלפון את אלוף הפיקוד ניצן אלון. בשבע ורבע כבר עשה את דרכו מביתו, וכמה דקות לאחר מכן, כשקיבל עדכון על איכונים באזור חברון, הורה להקפיץ את מפקד חטיבת יהודה, מפקד יחידת ‘דובדבן‘ וכל מטה האוגדה. “התקשרתי לניצן, אמרתי לו, אני לא יודע מה תהיה ההחלטה ומתי, אני ממליץ שנכריז על ‘מבחן אמת‘ (אירוע חטיפה, י“ע)“, מספר ידעי.
ואז אתה מגיע לשטח ומבין מה בדיוק קורה?
"לקח לי שעה ורבע להגיע וכבר עלו שם עוד איכונים, ובאיזשהו שלב, באזור שמונה וחצי, הגעתי לחטמ"ר עציון ואז תפס אותי מח"ט עציון ואמר לי 'תדע עוד נתון אחד, עכשיו משחזרים שיחות 100 ויש שם איזה אירוע שאמרו: חטפו אותי'. לא הספקנו להתאושש מהמכה הזו ובשעה 11 אומרים לי 'תקשיב כנראה יש עוד אחד' (איל יפרח ז"ל, י"ע)". במהלך השעות הבאות זרמו כוחות של צבא ומשטרה למוקד החטיפה באזור אלון־שבות, ומשם החלו בסריקות, בסיוע מתנדבים אזרחים. דיווחים רבים התקבלו במשך החיפושים, ולא פעם חשבו בפיקוד המרכז שהצליחו לאתר את הנערים. "היו שני חבר'ה שהכניסו שטיחים לאיזה מקום, וחשבנו שמדובר בגופות. כמעט עשינו על זה מבצע השתלטות. בכל רגע הפכנו לפחות אופטימיים", מספר תא"ל ידעי. בשטח פעלו הכוחות בהנחה שהשלושה חיים, ויחידות מובחרות פשטו על בתים חשודים כדי להשיג כל פיסת מודיעין. במארב לילי אחד זוהתה התרחשות חריגה ליד מערה שבה, כך חשדו בצה"ל ובשב"כ, נמצאים החוטפים והנערים. בסופו של דבר התברר כי האנשים במקום לא היו קשורים לאירוע. ניתוח של מצלמות הפליל אדם שהגיע באחד הלילות לבית בחברון, ופרק קופסה ושני שטיחים. רכבו נותר ליד הבית זמן רב וצה"ל, בשיתוף עם השב"כ, ניתחו לעומק את הצילומים ואף הוציאו לוחמים לסרוק את האזור. לבסוף התברר שמדובר בדי־ג'יי שהוריד את מערכת ההגברה שלו, ושטיחים שפרס עבור הרוקדים.

אמונה בסוף טוב

שלושה שבועות חלפו מאז נחטפו השלושה, עד שאותרו הגופות בחלקת אדמה באזור חלחול. את הדיווח הראשוני על מציאת הגופות קיבל תא"ל ידעי בכינוס שבועי עם מפקדי החטיבות. במוצאי שבת קודם לאיתור הגופות ישב עם חבורת המתנדבים שגיבשה מתווה חיפוש חדש. "הייתי מותש", הוא מספר. "אמרתי להם שאני לא יודע מה זה יניב, אבל זה בוודאי לא משהו שכדאי לפסול". אחרי שקיבל עוד עדכון טלפוני הורה למח"ט עציון לעזוב את הישיבה ולהתחיל לנוע לכיוון האזור, ודקות אחר כך פיזר את יתר המפקדים ויצא לשטח. "הבטן אומרת לי 'שמע, משהו קורה שם'. לקחתי את האוטו ונסעתי, ואחרי קילומטר־שניים אמרו לי שמצאו סנדלי שורש, ומשם כבר היה ברור לי שאנחנו על הגופות, אבל גם אז עוד לא ידעתי אם זה אחד, שניים, שלושה, ולצערי בסוף ראינו את התמונה הרעה הזו".
לא חשבת שהם חיים. ידעת שהם כבר לא בחיים.
"השכל אומר לך שהם לא חיים, ואתה הולך לישון וחולם שאתה מוצא אותם חיים".
תמיר, לא ידעת שהם מתים?
"כשאתה מנתח את זה רציונלית, אתה מבין את היריות וחושב שהסיכוי שהם יצאו מהאירוע הזה בחיים הוא קלוש, אבל ידעתי להציג לעצמי גם תרחישים שהם בחיים. העובדה שאנחנו הולכים ומחפשים גם במרחב עציון, לצורך העניין, היא חלק מזה שאולי מה ששמענו זה יריות מחוץ לרכב, וזה רק באחד, ושניים נחטפו. היו אינדיקציות רק לגבי אחד, ואתה מספר לעצמך סיפורים, ולחלום מותר לכולנו, שאתה מחזיר הביתה ילד חי, אחד או שניים, אפילו פצועים; ואתה גם שומע רבנים מפה ומשם, ואני לא צריך לספר שברגעים של מצוקה אתה נוטה להאמין בדברים. הלכנו עם מטכ"ל או ימ"מ לאיזה בית. למה צריך אותם? בוא נביא D-9 ונפרק את כל הבית. אבל אמרנו שיכול להיות שאחד מהחטופים עדיין בין החיים“.
נכון היה לספר למשפחות ולציבור שהם בחיים?
"אני לא רק אמרתי שהם חיים, גם האמנתי בזה, ואמרתי 'חבר'ה, הנחת העבודה שלנו, למרות שהסיכוי קטן, היא שהם חיים. אתה לא יכול ללכת בהנחה שהם מתים. ולצד זה שחיפשנו מקומות מסתור שבהם שמים גופות, חפרנו באדמה בבית־כחיל ושאבנו בורות מים, עשינו פעולות אחרות של סריקה בדרום הר חברון ובאזור גוש עציון, בכל מיני מקומות שבהם האוריינטציה הייתה שמחביאים אותם. המסר שלנו היה שאנחנו הולכים למצוא אותם חיים. אתה גם רוצה לטעת תקווה בחיילים שזה לא נגמר, ואתה חולם על סוף אופטימי, למרות שהסיכויים אפסיים". דבר אחד הוכיח הפיגוע הזה פעם נוספת. כוחה של תשתית חמאס בחברון טרם אבד, ומנגד, טביעת האצבע הישראלית שם עוד לוקה בחסר. כבר בחודש ינואר האחרון החלו החוטפים, קוואסמה ואבו־עיישה, בשיתוף בן משפחה נוסף, להכין את הפיגוע. הם השיגו מימון, רכשו רכבים וכלי נשק, וידעו שברצונם לשחרר לחופשי כלואים בבתי הכלא בישראל. במבט לאחור, תא"ל ידעי סבור כי רמת התכנון של המחבלים לא הייתה גבוהה, וכי בשורה התחתונה, כפי שגם מסר בחקירתו חסאם קוואסמה שהוביל את הפיגוע, הוא נכשל למרות המחיר הכבד. בתכנון המקורי חשבו המחבלים שיצליחו להעלות אל הרכב אזרח ישראלי אחד ועליו יוכלו לבצע מיקוח. "זה אירוע רע מבחינתם וזה לא מה שהם תכננו", אומר תא"ל ידעי. "אילו הם היו אנשי מקצוע לא היינו מצליחים לאתר אותם כל כך מהר. דבר אחד צריך להגיד עליהם בהקשר לביטחון המידע וביטחון השדה שם - הם התנהגו בזהירות ובמהלך השלושה חודשים האחרונים של המרדף אחריהם לא ידוע לנו שהם הוציאו שיחת טלפון אחת". רשת אבטחה שהקיפה את החוטפים שהסתתרו ימים ארוכים בקומת מרתף בבניין שבו חוסלו לבסוף, הייתה רחבה יחסית, ושלב אחר שלב קילפו בשב"כ את הקליפה הזו עד שאיתרו אותם. במשך שלושת החודשים האחרונים נעצרו כמה עשרות מעורבים, פעילי חמאס מאזור חברון, שלא פעלו בתשתית מסודרת וחלקם אף גילו רק בדיעבד שהיו מעורבים בהוצאתו של הפיגוע לפועל, דוגמת גנבי הרכבים שמכרו את הרכב ששימש את החוטפים, וכן סוחרי הנשק שהעבירו רובים וכדורים.
אתה שלם עם הפעילות שלכם? ייתכן שהייתם יכולים לעלות עליו עוד קודם?
"זו שאלה שצריך להפנות לשב"כ. זה בוודאי לא מעיד על זה שהצלחנו, אבל האם יכולנו סביב המידע שהיה קיים בידינו לדעת שאירוע מהסוג הזה מתרחש - אני יכול להגיד לך עליי, לי לא היה מושג. לא הכרתי את השם מרואן קוואסמה, גם לא את עאמר אבו־עיישה. אם יש מישהו שהיה לו המידע ואולי לא עשה עם זה את הפעולות הנכונות, אני לא יודע להעיד על זה".
זה לא רק שב"כ. יש קמ"ן לאוגדה, חמ"ל מודיעין, יש לך מחקר באוגדה. כשחוקר חברון באוגדת איו"ש הסתכל אחרי האירוע הזה אחורה הוא גילה פעילות, או שחמאס חברון עבד מתחת לרדאר והצליח לפעול בשקט?
"אני אומר שוב, באוגדת איו"ש לא היה מידע. כלום. לא היה שום מידע. גם אם תיקח את המחשבים שלנו, את ידיעות המודיעין שלנו, גם כאלו שהיו באוגדה ונחקרו באוגדה וגם כאלו שהתקבלו משב"כ - מה שאני קראתי בשנה האחרונה טרם הפיגוע, לא היה בו כדי להעיד על זה שיש אפשרות מהסוג הזה. אני לא מדבר על אפשרות כללית, אלא על האנשים הספציפיים האלה".
מה אתה חושב על התנהלות המשטרה בפרשה הזו?
"אני לא חושב שמתפקידי לתת להם ציונים. אני חושב שהם הודו ביושר היכן הם טעו, נסתפק בזה. איפה שהם טעו, הם טעו, והם אמרו את זה".

"תודה על הקפה"

ידעי לקח את פיגוע החטיפה ללב. בין כסה לעשור, כשביקר במערת המכפלה, הרשה לעצמו להזיל דמעה. אחרי שעבר את הקרבות הקשים במלחמת לבנון השנייה כשפיקד על חטיבת גולני, וחווה את הפיגוע הקשה בכביש 12 (באוגוסט 2011) כשפיקד על עוצבת אדום, סטטוס אחד בפייסבוק שבר אותו. "בחור שיש לו דוכן במערת המכפלה הראה לי טקסט ששלח לו חייל, והיו לי דמעות בעיניים. החייל כתב לו 'אתם נתתם לי להרגיש לעומק את הפירוש של המילה עם'. הוא מתאר שם איך הם היו שבוזים לקראת עוד סריקה, והטעם של הנס קפה שקיבל בחברון לא עזב אותו עד סוף הפעילות. שמע, זה מרגש, אותי לפחות, ואני חושב שהרווחנו פה". חטיפת שלושת הנערים ומבצע 'שובו אחים' חתמו שנה ביטחונית לא פשוטה ביהודה ושומרון. שישה אזרחים וחיילים נהרגו, יחד עם ישראלי נוסף שנרצח בבקעת הירדן על ידי פלסטינים תושבי אזור חברון. נכון לעכשיו, המגמות בשטח חיוביות, ו'צוק איתן' לא גרר עמו עימותים רבים כפי שהעריכו במערכת הביטחון שעלול לקרות.
הפעילות ב'שובו אחים' העבירה מסר לצד הפלסטיני?
"אני סבור שכן, אני סבור שגם פעילות צה"ל בעזה העבירה מסר כזה. הפלסטיני מסתכל ועדיין יוצא לעבוד בתל אביב ומביא 7,000־8,000 שקל בחודש. יש סדר ציבורי, וכל אחד בביתו עושה את ה'בעד' וה'נגד' ומבין שהוא נמצא יחסית במקום טוב".
רחוב נקי ופחים מפונים משפיעים על הטרור?
"כל מה שאנחנו יודעים לעשות כצבא ומדינה, לייצר פה תשתית ביטחונית־אזרחית־כלכלית טובה, יעזור לנו לייצב את מרחב ההתלבטות של האזרח הפלסטיני הממוצע, ולא פלא בעיניי שרוב הציבור הפלסטיני כיום חושב שיש לו מה להפסיד. אנחנו צריכים לייצר מסה קריטית של אנשים שיש להם מה להפסיד".
כאשר שואלים אזרח ממוצע, בג'נין, ברמאללה או בשכם, האם אתה מעדיף לחיות בשג'עייה 2014 או לחכות לבנייה של רוואבי, מה הוא יגיד?
"להערכתי הוא יגיד שהוא רוצה להמתין לבנייה של רוואבי. אם לא רוואבי הוא בוודאי מעדיף את שכם, ג'נין ורמאללה על פני שג'עייה. זה לא אומר שהם ויתרו על שאיפתם להגדרה עצמית ולמדינה, והם רוצים פתרון לסכסוך הזה. האזרח הממוצע בחברה הפלסטינית עייף מהתנגדות אלימה, ואנחנו רואים את זה גם בשטח. הם לא יוצאים להתנגדויות אלימות כמו שאנחנו מכירים מתקופות קודמות. אני לא יודע לומר באופן ודאי, ולא יודע לסמן את הקו שבו זה ייחצה, אבל אנחנו צריכים לזכור שעדיין יש להם שאיפה לראות את פלסטין ולהיות שותפים לחגיגות הקמת המולדת".
חמאס נפגע משמעותית במבצע 'שובו אחים'?
"אני חושב שכן. אני מסתכל היום על חמאס ושואל מה ניסיתי להשיג. אם ניסיתי להשיג מאזן שלילי לחטיפה, אני חושב שבאיו"ש זה הושג באופן חד־משמעי, בוודאי היום. אנשים שעשו את זה באו אל קצם, משוחררי עסקת שליט חזרו אל הכלא, נעצרו יחד איתם עוד אנשי חמאס מסוגים שונים, והאוכלוסייה פה, בדגש על חמאס, חוותה חוויה קשה. הם מגיעים לסוגיות של דיון סביב הפיוס הפלסטיני ממקום רע מאוד, ומוכנים שהרשות תהיה במעברים ושיהיה פיקוח על זה, ושרק דרך הרשות יקבלו כסף. גם אם אין לזה סיכוי להתממש, לדעתי זה מעיד עד כמה הם במצוקה".
אנחנו עדים לפעילות גוברת של משוחררי שליט וכלואים לשעבר שחוזרים לטרור. מה עמדתך בכל הסוגיה הזו של שחרור מחבלים?
"נגיד רגע אמת גלויה, ואחרי זה - ההחלטה מה עושים היא החלטה פוליטית שלא במגרש שלי. מעץ תפוח לא נופל אגס, ולכן מאותם מחבלים לא יצאו אנשי שלום ודוקטורים לכימיה. מגיל 12 זה מה שהוא עושה, וכשאתה מוציא אותו בגיל 35 מהכלא הוא כנראה יחזור לזה, אם הוא לא בחלק המבצעי אז בחלק הארגוני. אני לא מופתע מזה ומעריך שזה יקרה. האם משחררים אותם? אני לא מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטות האלה".
הרשות הפלסטינית מסייעת או שהיא שחקן כפול? היא מסוגלת למנוע פיגועים?
"בשלב הזה התשובה היא חד־משמעית כן. הרשות הפלסטינית היא חלק מהפתרון ולא חלק מהבעיה, ואני חושב שאנחנו עומדים לקראת שנה שיש בה פוטנציאל גדול לשינוי. בתקופה האחרונה אנשים הגיעו למסקנה, שיכול להיות שמלווה אותם הרבה שנים, ועכשיו אומרים בגלוי, שהמשא ומתן שהם מנהלים איתנו הוא עקר. אבו־מאזן כבר לא בן 19 והוא מחשב את קצו. מבחינתם, הוא בעיקר חושב איך הוא ייתפס היסטורית בעיני העם הפלסטיני ומה הוא משאיר אחריו. הוא לא מעוניין ללכת לצעדים ארוכי טווח, אלא מחפש משהו מיידי".
העולם כולו עוסק בדאעש. ביהודה ושומרון הם כבר נמצאים, אתה צופה התקרבות שלהם הנה?
"למיטב הבנתי וידיעתי הם עדיין לא נמצאים פה. כדאי מאוד שאנחנו נכניס את זה לנקודות הציון שלנו. בסוף, גם המאפיינים של הרעיונות האלה וגם האופן שבו הם מתפשטים צריכים להדאיג אותנו, וגם צה"ל וגם שירותי הביטחון האחרים עושים מאמץ כדי לוודא שזה לא יגיע לאזורנו".

לא כל דבר הוא טרגדיה

יחסיו של תא"ל ידעי עם מנהיגי ההתיישבות טובים בעיקרם. הוא מספר שרובם המוחלט מתנהג בצורה מכבדת ואחראית, אך עדיין לא עם כולם הקשר יציב. "היו כמה עשבים שוטים. אני אומר את זה גם לציבור וגם למנהיגות. אם החלטנו שעם ישראל לא מפחד מדרך ארוכה אז צריך שיהיה לזה ביטוי, לפעמים יש תקופות פחות טובות". תא"ל ידעי מבקש כמה דקות של חסד ומסביר שאין פתרונות קסם שמגיעים באופן מיידי. "אם נתקלים באירוע, שלושה שבועות קשים, צריך להבין שיש אנשים שיש להם מחילות תחת לבית, יש אנשים שיורים עליהם גראדים", הוא אומר. "עליך זרקו אבנים. רע? נכון. לא בסדר? נכון. צריך לטפל בזה? עוד יותר נכון. נבוא חשבון עם האנשים? גם נכון. אבל יש שלב שבו הנחת העבודה צריכה להיות כזו שאנחנו לא יודעים לסגור הכול ברגע. יש תהליכים שבהם צריך להביא מודיעין, צריך להפליל אנשים, צריך לעצור אותם, צריך להביא אותם לבית דין, לפעמים צריך להרוג אותם, אבל לא צריך לראות צל הרים כהרים ולא צריך לעשות מכל דבר טרגדיה". גורם בכיר בהתיישבות מעיד על קשרי עבודה חמים עם מפקד האוגדה. "כשהוא נכנס לתפקיד הוא לקח על עצמו לטפל ביידויי האבנים וגיבש תוכנית פעולה מסודרת כדי להתגבר על העניין", הוא אומר. הוא הוסיף כי במסגרת יחסי העבודה הצדדים סומכים זה על זה. "מדברים עליו בפורומים הסגורים בהערכה גדולה, וראינו את שיתוף הפעולה שלו עם ההתיישבות אחרי חטיפת הנערים בגוש עציון". לאחר שאותרו הצעירים הורה מפקד האוגדה לקדם הקמת סיירת אזרחית שתפעל תחת האוגדה ובעת חירום ייקראו אנשיה, מומחי שטח, לסייע בפעילות הצבאית. בחודש מאי האחרון הובילה עמדתו למניעת פינוי והרס מבנים בגבעת־אסף. לקראת מימוש החלטת בג"ץ בנוגע לשבעה מבנים במקום, ניסו ראשי המתיישבים לגבש עם בכירי מערכת הביטחון הבנות ל'פינוי שקט' והריסה עצמאית של המבנים, ובמקביל הגישו התושבים עתירה נגד הריסת אחת החלקות ביישוב. בצה"ל פעלו להציל את המקום, כאשר ידעי עצמו הגיע להבנות עם התושבים שלפיהן יעזבו את המבנים בצורה שקטה וללא פינוי. כמו כן הוא היה מעורב באופן אישי בהבאתם של מבנים חלופיים לנקודה, במקום אלו שמהם פונו התושבים. סוגיית גדר ההפרדה בגוש עציון היא סוגיה פוליטית שאליה ביקש מפקד האוגדה שלא להתייחס, ובאשר למחסום חיזמה שמצפון לירושלים, שסובל מדי יום מעומסי תנועה כבדים, תא"ל ידעי אינו איש בשורות. הטיפול התעבורתי מוטל לדבריו על המנהל האזרחי וההתיישבות, וכל דבר שיקדם פתרון יזכה לתמיכתו. נכון לעכשיו לא צפויה פתיחה של הנתיב המוביל למחסום קלנדיה בשל הקושי הביטחוני לאבטח את הציר וכן בשל בעיה תעבורתית שעלולה להיווצר גם שם. את הקיץ האחרון העביר תא"ל ידעי כשהמחשבות מופנות דרומה, למרחבי הלחימה של חטיבת גולני בשג'עייה. "כמו כל צה"ל הם עשו עבודה טובה מאוד", הוא אומר ומעיד שהתחושה להיות רחוק ממרכז האירועים הייתה לא קלה בעבורו, אף שביקר בשטחי הכינוס של החטיבה ופגש את האנשים. "הייתה דאגה ועצב רב כששמעתי שמישהו נפל או נפצע. לצערי שילמנו כולנו כחברה וכצבא מחיר לא פשוט. כשנהרגים לנו חיילים, זה אירוע רע לכל הדעות, אבל אני חושב שאנחנו צריכים להתרגל ולהפנים שאין מלחמות לוקסוס כאלה שאתה בא, מתמרן והכול עובר חלק. אני לא אומר את זה חלילה מתוך אטימות, ולא היינו מגיעים למקום שאנחנו נמצאים בו אם לא היינו מוכנים שימותו לנו 250 איש ביום אחד, כמו ביום כיפור. אבל אנחנו צריכים, כחברה וכצבא, להיות נכונים לשלם את המחיר הזה כדי לבנות כאן מדינה".
("מקור ראשון", 10.10.2014)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://www.nrg.co.il/online/archive/ART/298/441.html

גיבור\ מאת יואב לימור

סא"ל אופק בוכריס צפוי להיות הצל"שניק הראשון של מבצע חומת מגן

ספר חדש, "נלסון: האיש והאגדה", מתאר פגישה שהתקיימה ב-1797 בין האדמירל האנגלי הנודע – שהפך מאוחר יותר לגיבור הלאומי של אנגליה ופסלו מתנוסס עד היום בכיכר טרפלגר – למלך ג'ורג' השלישי. נלסון בדיוק חזר מהקרב בסנט וינסנט, שבו איבד את ידו הימנית, והמלך ביקש לפגוש את הגיבור המהולל. כאשר נכנס נלסון לארמון, בחן אותו המלך, ואז אמר לו: "אני רואה שאיבדת את ידך, אבל דע לך שאנגליה תדרוש ממך חלקים נוספים בעתיד". סא"ל אופק בוכריס הוא לא הורישו נלסון, אבל ממיטת האשפוז שלו הוא מצהיר שהוא מתכוון לחזור לסיבוב נוסף. בוכריס הוא אחד הגיבורים של מבצע חומת מגן: קצין שעבר רצף מדהים של קרבות – מג'נין לטול-כרם, משם לרמאללה, חזרה לג'נין, משם לחברון ולשכם – שכל שבעה מחייליו, ונפצע קשה מאוד בעצמו. בקרב האחרון שלו (בינתיים), בקסבה בשכם, הוא חטף ארבעה כדורים ובנס נשאר בחיים, ועכשיו הוא נלחם לחזור לכושר: הרגליים עוד לא מתפקדות, אבל הוא לא מתלונן. "אין לי מה לקטר", הוא מצהיר. "מבחינתי, היושב במרומים עשה את שלו. אין תלונות". בוכריס, "בקיץ אני מתוכנן להיות בן 34" (מה אתה כזה סקפטי, הוא נשאל, והשי ב: "מילא הייתם אומרים לי את זה לפני חודש, אבל מה לא ברור עכשיו?"), צפוי להיות הצל"שניק הראשון של מבצע חומת מגן. כל מי שבא עימו במגע במהלך הקרבות, בעיקר במחנה הפליטים ג'נין, מרבה לדבר בשבחי מנהיגותו, אומץ לבו והמקצועיות שהפגין. בוכריס עצמו מצטנע: "אני לא מבין בצל"שים, ולא יודע מהי הנורמה ומהו החריג ממנה שאותו צריך לציין. בשבילי, מה שעשיתי זו הנורמה. צל"ש? זה כבר עניין לשיפוטם של אחרים". מי שמכיר את בוכריס יודע שלא מדובר כאן בהצטנעות לשם הראיון. בסך הכל מדובר בקצין מופנם, נוקשה, שכל עניין הפרסום זר ומוזר לו. כמג"ד פעיל הוא סירב בתוקף להתראיין, ועכשיו נעתר רק מסיבה אחת: "כדי לדבר על הגדוד ועל החיילים, בעיקר אלה שנהרגו. הם הגיבורים האמיתיים". הרבה זכרונות יש לו מהקרבות בחודשים האחרונים, אבל אחד שנצרב חזק-חזק בראש הוא זה של המבט בעיני הלוחמים שמביאים חבר שלהם, שנהרג, לתחנת איסוף הפצועים הגדודית ואחר כך חוזרים לאותו מקום כדי להמשיך להילחם. "זה משהו מדהים", הוא אומר. "זו העוצמה של גולני, התמצית של רוח הלוחמים שחוזרים להילחם למרות שהסכנה כל כך ברורה ומוחשית. החבר'ה האלה עשו ציונות בלי מילים. גם אלה שנותרו בחיים הקריבו עצמם בשביל העם והמדינה". מכיסאות הבר של בתי הקפה בתל-אביב עלול בוכריס להיראות מטורף, משיחי משהו. אבל כל מי שבקיא בפרטי הקרבות שניהל בחודשים האחרונים גדוד 51 מבין שהוא יודע על מה הוא מדבר. בג'נין, תחת אש תופת והמון נפגעים, הוא שאל את עצמו לא פעם "מה אני עושה בתוך הדרעק הזה". אחר כך הוא חשב לעצמו שאם זה מציק לו, אז בוודאי גם הלוחמים שלו מוטרדים. הפתרון שלו היה פשוט: "בכל יום, לפעמים פעמיים או שלוש ביום, הייתי לוקח את מכשיר הקשר ואומר להם שאנחנו הצודקים, שאנחנו כאן כדי לשמור על האזרחים שלנו מפני המחבלים ושנהיה כאן עד שננצח, למרות המחיר הכבד". הוא מאמין בכל מילה. זה אופיו, חריג גם בנוף מג"די החי"ר. בכל פעם שאחד מחייליו נהרג בלחימה, היה בוכריס ממהר להגיע בעצמו, גם תחת אש, אל התאג"ד. "הייתי מרים את השמיכה, מזהה את החייל, קורא בשמו – ומכסה. זו היתה חובתי, כמפקד, להיפרד בפעם האחרונה מחייל שלי שנהרג". אחר כך היה חוזר להילחם, בראש הכוח. במחנה הפליטים ג'נין הוא נלחם מהרגע הראשון, ואפילו פעם אחת לא עלה בדעתו לבקש שיחליפו אותו; כששאלו אותו למה לא עצר להמתין לכוחות אחרים, שיסייעו לו, והמשיך להתקדם לבד, ענה: "אני לא מכיר מושג כזה".

נלחם להילחם

הוא התגייס לפני 14 שנה לגולני, לפלוגת החבלה, יצא לקורס קצינים, קיבל צוות, והמשיך להתקדם – עד שמונה לסגן מפקד היחידה. אחר כך יצא לחופשה, וכשחזר מונה כמפקד הפלוגה הרובאית בגדוד 12. בהמשך פיקד על החה"ן, היה סמג"ד, למד לתואר ראשון (מדע המדינה ומזרח תיכון באוניברסיטה העברית), כיהן כקצין האג"ם של חטיבת גולני, ולפני קצת יותר משנה מונה כמג"ד 51. בוכריס קיבל את הגדוד אחרי קו ארוך בנצרים, לקראת אימון ברמת הגולן. השילוב של התפוגגות המתח שלאחר הפעילות המבצעית עם דרכו הנוקשה גרם למתחים קשים בגדוד ולריבוי תלונות על המג"ד החדש. "אם היו עושים לי מדד פופולריות לפני עשרה חודשים, בטוח שלא הייתי עובר את אחוז החסימה", הוא צוחק. תרמו לכך החלטותיו לצמצם את הפערים בין ותיקים לצעירים, להחזיר את הסמכויות למפקדים הזוטרים, ובהמשך – לבטל פלוגת מסלול ולהקים תחתיה פלוגה רובאית נוספת. התמרמרות החיילים הגיעה לשיא, אבל מפקדיו נתנו לו גב גם כששפט חיילים לתקופות ארוכות בכלא. בוכריס האמין ש"ההיגיון ינצח", ומה שלא יעשה ההיגיון, תעשה הלחימה. בנובמבר, אחרי חצי שנה כמג"ד, יצא הגדוד לאימון נוסף, בתום פעילות מבצעית בהר דב. "הרחתי שהמצב ביהודה ושומרון נפיץ, ושלא ממש נזכה להתאמן", הוא מספר. "לכן הלכנו על אימון מזורז: הכנסתי את כולם לאוהלי סיירים ועשינו את האימונים הבסיסיים – שטח פתוח, שטח בנוי ושבוע לחימה. פתחנו לחיילים את הצורה; כל פלוגה עשתה שישה תרגילים, ביום, בלילה, בגשם. החיילים הלכו בשבוע הזה איזה 60-70 קילומטר". כמו שציפה, אחרי שלושה שבועות האימון נקטע. אחרי הפיגוע באוטובוס במחנה 80, שבו נהרגו שלושה אזרחים, הוקפץ הגדוד והוטל עליו לכתר את ג'נין. חמישה שבועות הם היו בצפון השומרון, ואז עברו לפעילות באזור אבני-חפץ. באותה תקופה, ראשית 2002, התחילו השטחים לבעור וצה"ל העלה את מינון פעולותיו בשטחי איי. אחת הפעולות הראשונות שביצע גדוד 51, ביחד עם יחידת דובדבן, היה לכידת מבוקשים בכפר ציידא. הפעולה היתה מוצלחת ביותר, אבל סופה היה טרגי: מפקד דובדבן, סא"ל אייל וייס, נהרג בהתמוטטות גדר בטון על ראשו. בוכריס עמד אז מצדה השני של הגדר. הוא זוכר באופן גרפי את הריסת הבית על ידי הדחפור, ואז את התקרה שעפה, פוגעת בגדר האבן, את הבלוקים שנופלים כמו דומינו, ואת חלקה העליון של הגדר, רצועת בטון, שנופל לווייס על הראש. כאשר הרימו הלוחמים את הבטון, בוכריס היה זה שמשך את וייס החוצה. "קראנו לו, 'אייל, אייל', אבל הוא לא ענה", הוא משחזר. "הבאנו את הדוקטור שלי, שהיה 20 מטר משם. הוא בדק אותו ואמר שאייל הלך, שנשברה לו המפרקת. זה היה הלם מוחלט". אחרי ציידא הגדוד חזר לאבני-חפץ. כעבור זמן קצר הוא הוקפץ למבצע החטיבתי של גולני במחנה הפליטים ג'נין. זו היתה הפעם הראשונה (מתוך שלוש) שגדוד 51 הגיע למחנה הפליטים הזה; המבצע הוכתר אז בהצלחה, בפרמטרים של אותה תקופה: הגדוד הרג קרוב ל-20 מחבלים, הגיע למרכז המחנה – ועזב. הזיכרון העיקרי של בוכריס מהמבצע הזה היא פציעתו הקשה של סרן רועי גרינוולד, מפקד הפלוגה הרובאית, שמאושפז עכשיו בחדר על ידו בשיקום בתל השומר. במקומו הוא הביא לפלוגה את רב סרן אביהוא יעקב, קצין מצטיין מהשייטת, שנהרג בחודש שעבר באותה הפעולה בשכם שבה בוכריס נפצע קשה. כמה ימים אחרי שיצאו מג'נין חזרו לשם לוחמי גולני, למבצע קצרצר שבוכריס מתאר אותו כ"שקט ורגוע". משם הם עברו לטול-כרם, למבצע נוסף של גולני. חלקו של בוכריס במבצע הזה היה בהתחלה שולי; הוא פתח את הדרך לכוחות שנכנסו למחנה הפליטים, אבל נותר בחוץ כדי לפקח על הנעשה בעיר. רק אחרי יממה, כשהתברר שהעיר טול-כרם רגועה ועיקר הבעיות הוא במחנה הפליטים, הוחלט לצרפו ללחימה שם; בעוד שני כוחות אחרים מהחטיבה נאבקים להתקדם מצדי המחנה, הגיח בוכריס ממרכזו, וסייע בכך להכנעת המחבלים. הרבה נכתב על כניעת המחבלים בטול-כרם, גרסתו של בוכריס מאפשרת הצצה לאיך זה קרה באמת: המג"דים, הוא אומר, התווכחו בינם לבין עצמם איך גומרים את העסק וגורמים למחבלים לצאת החוצה. בוכריס אומר ש"עשה הצגות" וזרק רימוני הלם כדי להפחיד את הפלסטינים. "זה עבד", הוא מספר. "פתאום באה אלי בחורה פלסטינית בשם סוזן ואמרה לי שיש כמה חבר'ה שרוצים להיכנע. אמרתי לה להביא אותם בלי חולצות, כדי שנהיה בטוחים שאין עליהם מטעני נפץ, עם נשקים מעל הראש. חשבתי שיביאו איזה שניים-שלושה פלסטינים, ופתאום – פחד אלוהים. באים אלינו איזה 30 חמושים, ואני רק עם חמישה חיילים מהחפ"ק שלי, וכל זה קורה בצמוד לבית ממולכד שהיו בו מלא מטענים". לאחר שהושלמה משימת טול-כרם, יצאה גולני לרמאללה, למבצע "בקרוב אצלך". הפעם נשאר גדוד 51 מחוץ לתוכניות, על מנת שימשיך בפעילות הביטחון השוטף באזור טול-כרם. בוכריס לא אהב את ההחלטה והחליט להיאבק; הוא הלך למח"ט גולני, למפקד אוגדת יו"ש, לקצין האג"ם של פיקוד המרכז. הם לא השתכנעו. בניסיון אחרון לשנות את מה שנתפש בעיניו כרוע הגזרה, החליט ללכת לרמטכ"ל; הוא נסע לאשקלון, שם ביקר הרמטכ"ל את לוחמי חטיבת גולני שהיו בנופש קצרצר בין מבצעים, ניגש אל מופז ואמר לו: "אני אופק בוכריס, מג"ד 51". בוכריס לא הצליח לשכנע את הרמטכ"ל. תמונת סטילס משיחתם אז, בצירוף הקדשה אישית של מופז, מוצבת עכשיו מעל מיטתו בתל השומר. אבל לחוסר ההצלחה הזה היה בכל זאת צד חיובי: בדיעבד יודע בוכריס שזה היה הרגע שבו לוחמי הגדוד עברו לצד שלו. גם אלה שקודם התמרמרו נגדו, הבינו עכשיו שיש להם מג"ד שנלחם בשביל שהם יילחמו. מאותו הרגע, הפופולריות שלו נסקה, עד השיא שנרשם לפני שבועיים, כאשר בוכריס הגיע – על מיטת אשפוז, עם אינפוזיות ועם זונדות – לערב הגדודי שנערך בגבעת-אולגה. החיילים, שלא ידעו כי מפקדם הפצוע קשה יגיע לאירוע, קיבלו אותו בתשואות רמות. בוכריס דיבר מהכתב על ערכים ועל המחיר ששולם בעבורם, ואחר כך הוסיף כמה דברים בעל פה; הוא הודה לאש תו, נעמה, ואמר ש"אם הייתי יכול, הייתי מחבק כל אחד מכם". בוכריס אומר שהוא בא לערב הגדודי רק כדי להגיד את המשפט הזה: "חיילים הם לא חברים שלי, אבל הם בהחלט חברי לנשק. כמוהם לא יצאתי הביתה, הייתי איתם בקרב, והייתי צריך להגיד להם תודה, וגם להיפרד, כי היה לי ברור שלא אחזור לפקד על הגדוד".

ימי קרב

בערב פסח בוכריס היה בבית. כאדם דתי, הוא לא הדליק טלוויזיה. באמצע ליל הסדר נכנס גיסו, אחיה של אשתו, והודיע שהיה פיגוע בנתניה, שיש המון הרוגים. "אמרתי לנעמה: 'חכי ותראי, אני לא גומר את החג בבית', והיא ענתה: 'אתה עם הנבואות הרעות שלך'". בשתיים בלילה צלצל הטלפון. הוא ישן חזק, ועבר המון זמן עד שהתעורר. מאותו רגע, זה היה כמו בסרט; הוא התלבש ועף לרמאללה, ובדרך הספיק לארגן את ההקפצה של הלוחמים, שהיו בבית ("מזל, כך היה הרבה יותר קל לארגן את ההסעות שלהם"). בדיעבד הוא חושב ש"יש אנשים שזו היתה הפעם האחרונה שהם היו בבית". למשל רומן שליאפשטיין ז"ל, שנהרג בקרב על המוקטעה ברמאללה, שלושה מטרים מדלת הכניסה ללשכתו של יאסר ערפאת, ביומו הראשון של מבצע חומת מגן. בוכריס אומר שברמאללה הוא ראה "בפעם הראשונה בחיים שלי" את הקשר שבין הרמה המיקרו טקטית לרמה האסטרטגית, או בלשונו – "כמה שהכל כל כך רגיש, עם מיליון איסורים, וההקפדה שכל החיילים יודעים מה שהם עושים ולא סוטים מילימטר מההנחיות". וכל זה "בלילה מטורף של ברד וערפל, תחת אש". שם, ברמאללה, הרגיש בוכריס את הקריטיות של המשימה שהוטלה עליו: "סוף-סוף הבנתי באמת למה אומרים תמיד שחשוב שיהיו מפקדים בכירים בשטח". זכרונות המוקטעה של בוכריס הם בעיקרם קנאה. לפלסטינים, הוא מספר, יש הכל חדש: נשקים, שכפ"צים קרמיים, מחשבים, כספות, מיטות, ארונות, מקלחות. "עד אז ראיתי מחנות פליטים, ופתאום – בום, הלם. אפילו אצלנו אין כאלה תנאים לקצינים". מהצד השני, הוא נחרד מעוצמת הטרור; לא רק הכמות המפחידה של נשקים ושל תחמושת, אלא גם המידע שנתפס בכספות ובמחשבי הפלסטינים. מי שנכנס למחשבים היה הקשר שלו, גדליה מליק ז"ל, שנהרג אחר כך במחנה הפליטים בג'נין. "גאון מחשבים", מתאר אותו בוכריס. "הייתי אומר לו 'גדליה, יש מחשב, טפל בנושא', והוא היה עושה את היתר". אחרי שלושה ימים הם עזבו את רמאללה. חטיבת גולני כבר היתה בדרכה לשכם, להצטרף לצנחנים למבצע כיבוש הקסבה, ובצה"ל התנהל ויכוח: האם גדוד 51 ילך עם כל החטיבה או שיעבור להילחם במחנה הפליטים ג'נין. בוכריס רצה להיות עם גולני, אבל נשלח לבסוף לג'נין. בין לבין הוא יצא ללוויה של שליאפשטיין, שהיה ההרוג הראשון שלו כמג"ד. לפני טקס הקבורה, הוא ביקש מהלוחמים "להתנהג כמו גברים, בלי כל ההסמרטטות הזו, שנשפכים על קברים. זה נראה לי מחליש. מי שלא יכול, שילך אחורה והחברים יעזרו לו. עוד לפני שידעתי מה יהיה בג'נין, אמרתי להם שחובה עלינו לזכור את המתים, אבל לא לעשות פולחן של המוות, אלא לזכור ולהמשיך הלאה". ביום שלישי בלילה הוא כבר היה במחנה הפליטים ג'נין, בקרב הקשה ביותר של מבצע חומת מגן. לבוכריס יש "בטן מלאה" על הקרב, משלב התוכניות המקדימות ועד הביצוע בפועל, אבל בשלב הנוכחי הוא נזהר מלהרחיב את הדיבור; לא מחשש (חוץ מהעניין המשפחתי, כי שני גיסיו, אחיה של אשתו נעמה, הם לוחמים בחטיבת המילואים שנלחמה לצדו), אלא פשוט משום ש"אני רוצה קודם להגיע לכל המפקדים, שישמעו ממני מה באמת היה שם, ולא שהם יקראו את זה בעיתון. על קצה המזלג אני יכול לומר שבג'נין היו בעיות מקצועיות וערכיות קשות, שצריך להתעסק איתן". בוכריס הגיע לג'נין עם מפקדת הגדוד פלוס שתי פלוגות. "מההתחלה זה הלך קשה", הוא מספר. "חיכו לנו מלכודים ומטענים, והבנתי שזה יהיה קרב אחר. כינסתי את המ"פים ואמרתי להם שיעשו הכל הכי בטוח וזהיר שאפשר, כי זה לא מחנה הפליטים ג'נין שהכרנו מהמבצעים הקודמים". שעתיים מתחילת הלחימה היה לגדוד פצוע ר אשון ובערב עוד פצוע. למחרת נהרגו לו שני חיילים, גדי עזרא ונסים בן-דוד, קצין מבסיס האימונים של פיקוד המרכז, שבוכריס הסכים לצרפו למבצע. "הם נכנסו לשטח מחורבן וניסו למצוא דרך לצאת מבית שהיה תחת ירי צלפים. נסים נפגע ראשון, ותוך כדי שהרימו אותו על אלונקה, כדי לפנותו, נהרג גדי מכדור בצוואר". באירוע נפצע גם חובש, ואלירז, הסמ"פ, נפצע מרסיס ברגל. פינויים של הנפגעים התנהל תחת אש, ובוכריס זוכר את גבורתו של אביהוא יעקב, "שהוריד את האפוד ולקח אחד-על-אחד את גדי, ששקל יותר ממאה קילו, ורץ איתו את המדרון עד שהוא הוציא אותו משם". בוכריס אומר שהאירוע הזה היה ה"ברוכים הבאים" האמיתי למחנה הפליטים ג'נין. מאותו יום הוא זוכר את הרמקולים הפלסטיניים משדרים לחיילי צה"ל "ברוכים הבאים לגיהנום, למחנה הפליטים של השאהידים. כדאי לכם לברוח מכאן אם אתם רוצים להישאר בחיים". לאחר שהסתיים הפינוי, הם התיישבו לנוח במדרון, ופתאום ראו שהסמג"ד, רס"ן יניב עשור, יושב על מטען. אז קלט בוכריס שיש לו בעיה: "הבנתי שאני יכול לסמוך רק על עצמי ועל החיילים שלי, וביקשתי שישלחו לי את הפלוגה המסייעת, שהיתה בתעסוקה מבצעית בצפון והובאה אלינו במסוקים". עם הפלוגה הנוספת הוא הרגיש יותר בטוח, וגם הצליח להתקדם יפה. על אף שבאותו יום נהרג מרום פישר ז"ל, בקרב הפיקוד הבכיר, בחפ"ק האחורי, היתה תחושה רגעית שהמחנה עומד בפני כניעה. אז הוחלט גם לקרוא בכריזה לפלסטינים להסגיר את עצמם; בדיעבד סבור בוכריס שזו היתה טעות "כי אנחנו רצינו שהם ייכנעו יותר ממה שהם עצמם רצו להיכנע". למרות זאת, השבת היתה שקטה למדי. ביום ראשון התקדם הגדוד למרכז המחנה, שם התנהלו הקרבות האינטנסיביים באמת, מבית לבית, "אנחנו בבית אחד, הם בבית הסמוך, והכל מטווחים מאוד קצרים". איכשהו הם הצליחו לעבור את היום בלי נפגעים, אבל בשני בבוקר נקלע הכוח של אביהוא למארב מתוכנן, שבו נהרגו מתניה ראבינסאן ושמואל וייס, ולוחם נוסף נפצע. בוכריס מגלה כאן לראשונה כי באותו שלב דיווחו לו מהחפ"ק על כך שיישלחו מטוסי קרב להפציץ את המחנה בפצצות ברזל, אולם מאוחר יותר התוכנית בוטלה; במקום זאת, הוחלט לשנות את אופי הלחימה: להיכנס תחילה עם דחפורים, ואז להגיע ב"אכזריות" של גולני, ולטהר את הבית בירי לפני שנכנסים אליו. בשלישי בבוקר, כשנהרגו 13 חיילי המילואים ממארב מט ענים, נקלע בוכריס לבית ממולכד, עם עשרות מטענים ועם מצבור אמצעי לחימה במרתף. "אז הבנתי שהגענו ללב הבעיה", הוא אומר. באותו ערב הגיעו לבקר אותו מפקד האוגדה, תא"ל אבי מזרחי, וסמח"ט גולני (שהיה קודמו כמג"ד 51), סא"ל אבי פלד. בוכריס בדיוק הסביר להם על הלחימה, כאשר לפתע נשמע ירי מתוך המבנה, ואז שני פיצוצים. בוכריס רץ החוצה לחדר הסמוך, וראה את גדליה מליק מוטל הרוג על הרצפה, לאחר שכדור פגע באחד הרימונים באפוד שלו, שהתפוצץ. כל מי שהיה באזור נפצע מהרסיסים, כולל בוכריס, ש"רק נשרט". ביחד עם פלד הוא הסתער על מקור הירי, ששותק בתוך שניות. מהאירוע הזה נשאר לבוכריס עוד זיכרון אחד מוזר. הוא שונא ריח של סיגריות, אבל כששאלו אותו מפקדיו מה להביא לו לג'נין, הוא ענה להם: "סיגריות". כשתהו מזרחי ופלד אם בוכריס התחיל לעשן, הוא ענה להם: "זה לא בשבילי, אלא לחיילים". את הסיגריות הוא נתן למליק, כדי שיחלק לחבר'ה. מליק שם את הסיגריות באפוד, אבל כשהתפוצץ הרימון, הלכו גם הסיגריות.

בשלולית של דם

עברו עוד יומיים, וג'נין הוכנעה. את גדוד 51 החליף גדוד 12, אבל בוכריס סירב להתפנות עד שיהיה ברור שלא נשארו כיסי התנגדות נוספים במחנה. "אמרתי שאני לא משאיר עבודה בלתי גמורה", הוא מספר. אחרי חופשת מנוחה קצרצרה השתלב הגדוד במבצע בחברון, ובעוד כמה פעולות קטנות לפני שנשלח לתפוס בשכם את בכיר החמאס, עלי חדירי, מבכירי המהנדסים של הארגון ומי שהיה אחראי להכנת המטען שהתפוצץ בליל הסדר במלון פרק בנתניה. נוהל הקרב למבצע היה קצרצר, פועל יוצא של המוכנות ושל הניסיון הרב שצבר הגדוד בפעולות הקודמות. בוכריס הלך בראש הכוח, ביחד עם אביהוא יעקב; כשנשאל מאוחר יותר ממתי המג"ד הולך ראשון, ענה כי חשש שפעולה חפוזה של אחד החיילים תגרום להפעלת המטענים בבית, ולפגיעה בכוח. לאחר שנכשלו בנסיונות לפתוח את דלת הכניסה לבית, הורה בוכריס לפוצץ אותה באמצעות לבנת חבלה; ההצלחה היתה חלקית, ומקצת מדלת העץ נותרה על כנה. בעוד יעקב כורע על הרצפה כדי לחפות עליו, התכונן בוכריס לבעוט בדלת כדי להפילה. לפתע נורה צרור מדויק מתוך הבית; יעקב נהרג במקום, לאחר שכדור פגע בראשו. בוכריס ספג ארבעה קליעים: אחד בכל ירך, אח ד בבטן ואחד בכף יד שמאל. הוא נפל אחורה, והורה לכוח לחלצו מהמקום, ובמקביל להזעיק מסוק פינוי. החיילים היססו, והוא צעק להם לגרור אותו במורד המדרגות, עד הג'יפ, ומשם בנסיעה החוצה. בוכריס זוכר את הנסיעה כחוויה טראומטית, כשהוא שוכב מאחור בג'יפ שדלתותיו פתוחות, ובכל סיבוב אחת הדלתות נטרקת ופוגעת ברגליו הפצועות. כעבור כמה דקות הג'יפ נעצר באופן פתאומי. "שאלתי איפה אנחנו, והם השיבו לי שאין להם מושג, שהתברברנו", הוא מספר. "פתאום הגיע הסמג"ד שלי, עם תאג"ד; הרופא שם לי חוסמי עורקים רוסיים, שלחצו נורא. שאלתי אותו אם אחיה, והוא אמר שכן. אמרתי להם שיטוסו למבוא-חורון, כי לשם יגיע המסוק. התחלנו לנסוע, ופתאום שוב נעצרנו. התברר שעוד פעם התברברנו. בשלב הזה שאלתי שוב את הדוקטור אם אחיה, והוא אמר: 'אני לא כל כך בטוח'. בתוך כל זה שאני שוחה בתוך דם הבנתי שאני חייב להישאר בערנות, ולקחת את העניינים לידיים. ביקשתי שיעלו את המסוק לאוויר ויבקשו ממנו לכוון אותנו, אבל אמרו לי שזה בלתי אפשרי כי יש ערפל. אמרתי לנהג שיתאר לי את מה שהוא רואה, ולפי התיאור הבנתי שאנחנו נמצאים בצומת קוצ'ין עליון. צ'יקו (מח"ט גולני, אל"מ משה תמיר – י. ל) שלח כוח, שהוביל אותנו למנחת. במסוק כבר קיבלתי מנת דם ראשונה ומשם כבר הגעתי לחדר מיון".

ממשיך בצה"ל

בוכריס נמצא עכשיו בשיאו של מרוץ השיקום. בשבת האחרונה הוא יצא הביתה לראשונה מאז נפצע. "היציאות כאן יותר טובות מבגולני", הוא צוחק, אבל מבהיר שהשבתות קצרות: משפחתו מתגוררת בקרוואן, עד שתשלים את בניית ביתה החדש במצפה בצפון. במהלך החופשות הוא לן אצל חברים, ובאמצע השבוע הוא בתל השומר, עושה פיזיותרפיה. לרופאיו אמר: "תגידו לי כמה זמן ייקח עד שאלך, אני אוכיח לכם איך עושים את זה בשליש זמן פחות". בבית החולים הוא חגג יום נישואים וגם יום הולדת שבע לבכורו, יובל (לזוג עוד שני ילדים, יפתח בן חמש, ותמר בת שנתיים וחצי). מהמיטה הוא הרים אותו, ביד אחת, והבן צהל ש"אבא שלי גיבור". הוא לא מרחם על עצמו ומתכנן לחזור לפעילות מלאה בקרוב; בינתיים זה עוד נראה רחוק: הכדור שפגע ברגל שמאל ריסק את עצם הירך ונשאר בתוכה, והכדור שפגע ברגל ימין ריסק את העצם אך יצא החוצה. כשיצא מהניתוח, הדבר הראשון שאמר לנעמה היה "הלכו לי הרגליים, מה?", והיא השיבה: "לא". מאז בוכריס אופטימי; הוא מקווה שבתוך שבועיים יוכל להתחיל לדרוך על רגל ימין, ובתוך כחודשיים על רגל שמאל. ומה בהמשך? בוכריס השלים עם כך שכבר לא יחזו ר לתפקידי שדה והוא מעוניין לצאת בקיץ ללימודי תואר שני ואחר כך להמשיך להתקדם בצה"ל. "זה מה שאני יודע לעשות", הוא צוחק. מגדוד 51 הוא נפרד, כאמור ובשבוע שעבר כבר מונה לו מג"ד חדש, סא"ל יובל. בוכריס לא ממורמר: "היה לי הרבה זמן לחשוב על זה, והבנתי שזה נגמר. מה שלא יהיה, משהו ממני נשאר שם, והרבה מאוד משם נשאר אצלי"
("מעריב", 31.05.2002)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

הרב הצבאי הראשי: "איש לא לחץ עלי לקבוע כי הדר גולדין ואורון שאול חללים". הוא סירב להשאיר ספק בנוגע לשני החיילים, רואה בשילוב החרדים בצה"ל פרויקט לאומי, וסבור שמח"ט וינטר דיבר "מדם ליבו".

http://www.haaretz.co.il/news/polit...emium-1.2453990

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/008/687.html

על הכוונת\ מאת עמרי אסנהיים

מפקד בה"ד 1, אל"מ נדב פדן, נאשם בגרימת מותו של חייל, וממשיך להכשיר את קציני העתיד

כמו אחד מאותם חוקי מרפי מקוללים, תאונת האימונים קרתה בזמן הרע ביותר. גם המקום שבו התקבלה הידיעה על האסון תרם לאירוניה המרה. סא"ל נדב פדן, ששלושה חודשים קודם התנדב להחליף את אייל וייס, מפקד דובדבן שנהרג, ביקר באותו יום ביוני 2002 בבית הוריו של אלי עיישה, לוחם היחידה שנהרג גם הוא בתקלה מבצעית בשנות התשעים. אחרי הביקור אמור היה פדן להמשיך עם חייליו לחברון, במסגרת פרק נוסף בבית המשוגעים המבצעי שאפף את היחידה בימים המטורפים שאחרי "חומת מגן ". אלא שאז התקשר מהצפון מפקד פלגת האימונים של היחידה, שניהל אימון ניווט עם חיילי המסלול. "חסר חייל", עידכן המפל"ג את פדן. אחרי רבע שעה צילצל הטלפון שוב. הבשורה היתה קשה. גופתו של החייל רועי דרור נמצאה. הוא חטף מכת חום ומת בעלייה למצוק הארבל. "ההנחיות שלי היו טכניות", משחזר פדן לראשונה את שעבר עליו ועל היחידה. "לטפל בחיילים ובמפקדים, לראות שאף אחד לא מתבלבל, שעושים תחקיר כמו שצריך. גם בלי התאונה עסקתי בזה באופן מאוד אינטנסיבי. הגעתי ליחידה שהמפקד שלה נהרג וצריך להחזיר למסלול אנשים עם משברים וקשיים אישיים אדירים. הגישה האבהית הזאת, המשקמת, היתה חלק מההוויה שלי". הימים הראשונים שאחרי הלם הטרגדיה הנוספת בדובדבן, יחידה שחטפה כבר מכל הסוגים והכיוונים, הוקדשו לתחקירים פנימיים. פדן: "גילינו שלא כל מה שנעשה היה בסדר. החלטתי להפסיק את פעילות מפקד הצוות. מפקד האוגדה החליט להפסיק את תפקידו של המ"פ. שמתי למפקד האוגדה ולאלוף הפיקוד את המפתחות על השולחן. הם אמרו לי 'אל תדבר שטויות, תחזור ליחידה'. שוטרי מצ"ח חקרו את מפקדי פלגת האימונים באזהרה. אני נחקרתי שלא באזהרה, כעד. בסוף החליטו להגיש גם נגדי כתב אישום. קיבלתי את זה באופן אמביוולנטי. זה פגע בי באופן אישי, אבל מעולם לא הסרתי מעלי את האחריות כמפקד היחידה למה שקרה".
למה הבעת אז את נכונותך להתפטר?
"כי יש איזו מין סטיגמה כזאת שכשקורה אירוע קיצוני, אדם בכיר צריך לשלם בראשו אחרת יאשימו אותנו בתסמונת הש"ג".
אתה חושש מתוצאות המשפט?
"הסכנה תמיד קיימת. אני רוצה לצאת זכאי. אני חושב שבדברים שמאשימים אותי אני לא אשם. לא הרגשתי שהאירוע הזה קרה בגלל דברים שעשיתי לא נכון. אני לא חושב שבמסגרת שבה פעלתי הייתי יכול לעשות את הדברים אחרת. באופן בסיסי יש לי אחריות לאירוע. הוא קרה ביחידה שלי. אנשים שביצעו את התקלות שם הם פקודים שלי, האחריות לזה שהדברים ייעשו נכון היא שלי, ולכן יש לי אחריות".
אשמת גרימת מוות ברשלנות היא כבדה מאוד.
"נכון. ברמה הפילוסופית אתה אומר בואנ'ה, זה לא הוגן. כל השירות שלך עשית ועשית, ובסוף מטיחים בך האשמה כל כך קיצונית. מצד שני הורים הפקידו בידי חייל והוא נהרג. אי אפשר לברוח מאחריות כזאת".
בסביבה הקרובה שלך לא אמרו "עזוב את הצבא הזה קיבינימט" ?
"שמעתי המלצות מסוגים שונים".

בעייתיות מסויימת

משפטו של פדן עדיין מתנהל. למרות כתב האישום החמור הוא קודם, לא מעט בזכות הרוח הגבית שסיפק לו הרמטכ"ל לשעבר בוגי יעלון, בעבר מפקדו בסיירת מטכ"ל. כשהיה יעלון מפקד היחידה, נהרג החייל נחמיה אפרים במהלך אימון ניווט. אבל אז האווירה היתה שונה והמקרה לא זכה להד תקשורתי. פדן עצמו החליף לפני 13 שנה את ע' שהודח מפיקוד על פלגת האימונים בסיירת מטכ"ל לאחר ששניים מחייליה, ערן עופר וירון בר-דור, התייבשו למוות במהלך ניווט בדרום. היום ע' הוא מפקד הסיירת. אולי בשל כך קידומו של פדן למפקד חטיבת עציון, עוד לפני הגשת כתב האישום נגדו, לא נראה חריג. אבל היו מי שהביעו תמיהה לנוכח ההחלטה למנותו למפקד בית הספר לקצינים לפני כחצי שנה, בעת שעומד נגדו כתב אישום על גרימת מוות ברשלנות. "יש בזה בעייתיות מסוימת", מודה פדן, "אבל קיימים לזה תקדימים. עמוס בן-אברהם הגיע לפקד על בה"ד 1 אחרי שהורשע בגרימת מוות ברשלנות (באסון ההתייבשות של סיירת מטכ"ל בשנת92' - ע . א). אני עוד לא הורשעתי. אני אומר בכל הזדמנות: אם אורשע, לא אשאר מפקד בה"ד 1. חד-משמעית. אני אעביר את הפיקוד כלאחר כבוד ואקח עלי את כל האחריות". בינתיים הופכת הפרשה לאחד הדיונים המשפטיים המורכבים ביותר שנערכו בצה"ל. לפני שבוע פורסם כי שופטי בית הדין הצבאי המיוחד בקריה הורו למפקד מצ"ח ולפרקליט הצבאי הראשי לחקור מחדש עניינים לא סגורים בתיק. בין היתר התבקשו חוקרי מצ"ח לברר להיכן נעלם תיק התרגיל שהכיל את פרטי הניווט ושעליו חתם פדן. בחינה של המציאות שבה פעל פדן בשלושת חודשיו הראשונים כמפקד דובדבן מצביעה על מידה של כפיות טובה בהעמדתו לדין. גם אם הופגנה מצדו מידה של רשלנות בכרוניקה שהובילה לתאונה, ספק אם הוא יכול היה לנהוג אחרת. דובדבן שאליה הגיע פדן היתה יחידה מוכת אסונות, שרויה בטראומה לאחר נפילת מפקדה, שלמרות כל אלה אולצה על ידי הממונים לרוץ ממבצע למבצע בלחץ בלתי פוסק. אחריות המפקדים הבכירים, אם בוחנים זאת לעומק, אינה פחותה מזאת של פדן.

אמרו לי "תציל אותנו"

עוד כשהיה קצין בסיירת מטכ"ל הוצע לו לפקד על דובדבן. זה לא יצא לפועל. אחרי אסון א-סירה א-שמעליה, שבמהלכו נהרגו שלושה מלוחמי היחידה מאש חבריהם, נקרא פדן שוב לפקד על דובדבן. כשעלתה האפשרות היה משוכנע שהוא המועמד היחיד והופתע לגלות מועמד נוסף לתפקיד, חברו הטוב אייל וייס. פדן ויתר. "חשבתי שאייל מתאים בדיוק כמוני", הוא אומר. "היתה מבחינתי גם מציאות אישית מורכבת. הבטחתי לאשתי שאני הולך לעשות תפקיד אחר". הוא החל לפקד על גדוד צוערים בבה"ד 1. וייס קיבל את דובדבן. בפברואר 2002 נהרג וייס כשקיר לבנים התמוטט עליו בסיומה של פעילות מבצעית. "הרגשתי על הפנים", אומר פדן, "כמו שמישהו מחליף אותך בעמדה וחוטף כדור. תחושת אשם. אני לא רציתי ללכת, הוא הלך ונהרג. כשאני מסתכל על הדברים באופן מפוכח ברור לי שזה לא תלוי בי, אבל ברמה האמוציונלית הפשוטה זה יצר אצלי תחושה קשה מאוד. כבר כשהגעתי לבה"ד 1 במקום לדובדבן הבנתי שעשיתי שטות. הרגשתי כמו איזה נסיך מפונק שעושה רק מה שנוח לו וכשהמערכת קוראת לו לדגל הוא לא בא, והתחרטתי. ביום שאייל נהרג ישר נפל לי האסימון שאני מחליף אותו בדובדבן". פדן נחת ביחידה בימים המוטרפים שקדמו ל"חומת מגן". אזרחים ישראלים התפוצצו כמעט כל יום בתחומי הקו הירוק. מדובדבן ציפו שתשים את האצבע בחור שבסכר. פדן, שגדל בסיירת מטכ"ל שבה מתכננים מבצעים לאורך חודשים, התקשה בתחילה להתרגל לקצב התובעני של דובדבן. הוא השתלב בהדרגה, מכתיב ליחידה פעילות שגרתית כדי שהלוחמים ייצאו מהלם נפילת מפקדם הקודם. פדן: "לא בדיוק עבדנו על פי שש שעות שינה וגלגול מבצע בנוהל מלא. לפעמים אתה קם באמצע הלילה, קופץ לרכבים ורץ לתוך רמאללה כי עוד רגע מתאבד יוצא לירושלים. זה היה סחרור אדיר. בחודש וחצי הראשונים לא יצאתי הביתה. אחר כך חודשיים נוספים עברו עד שהייתי בחופשה מסודרת בבית. הייתי גונב שעה פה, שעה שם, אומר שלום לילדות וממשיך".
לא פחדת מהפאשלות הקבועות כמעט שקרו למפקדי דובדבן לפניך?
"לא. הייתי כל כך בתוך האתגרים המבצעיים שלי ואני גם לא טיפוס שחושב על התחת שלו. הבנתי שהיחידה עובדת בקצב מטורף ולא סביר. דובדבן נשאבה לתוך מציאות ממש בלתי אפשרית. היו רגעים שאמרתי למפקד האוגדה' אני צריך איזה 24 שעות לעשות תחקירים, לאשר דברים, אני לא יודע מה קורה'. נגמר מבצע של היחידה בחברון, אני במבצע בשכם ולא יודע מה היה בחברון. המפל"גים היו מגיעים ואומרים 'אנחנו בסחרור. תציל אותנו'. היו מקומות שיכולתי והיו מקומות שלא. לכן לבוא ולהאשים אותי בגרימת מוות ברשלנות באימון של פלגת האימונים בצפון באותם ימים, זה כמו לשאול את אביגדור קהלני שנלחם כמג"ד בעמק הבכא במלחמת יום כיפור, 'תגיד, עשית מסדר בוקר בבסיס שלך בנפאח?'. דובדבן ניהלה קרב על עמק הבכא של האינתיפאדה השנייה. מלחמה. וכשם שקהלני לא שאל את עצמו מה קורה עם רס"ר הגדוד בנפאח, אני לא שאלתי את עצמי מה קורה באימון בצפון".

הם כבר היו גמורים

פדן מתמרן עכשיו בין הכשרת דור העתיד של מפקדי צה"ל לבין דיוני בית הדין. הוא בן 39, נשוי ואב לשתי בנות. למרות שסומן עוד בתחילת דרכו כמי שיטפס עד לקצה הפירמידה, סירב בתוקף לצאת לקורס קצינים. רק לקראת שירות הקבע בסיירת מטכ"ל הוא שוכנע לבסוף והפך למפקד צוות ביחידה. אחר כך, למרות הפצרות שיישאר, החליט לצאת ללימודי פילוסופיה ועיצוב תעשייתי. לקציני הסיירת הבחירה נראתה תלושה. "ביחידה כמעט נכנסתי למעמד של ליצן בגלל זה", הוא צוחק. " אמרו לי 'עוד מעט תלך לנו עם עגיל ותצבע את השיער'". הוא מחזיק שני צל"שים שבהם זכה במסגרת סיירת מטכ"ל. על הראשון אסור לדבר מטעמי צנזורה. השני הושג בחג השבועות בשנת 90'. מחבלים מארגון הטרור של אבו אל-עבאס שטו בספינה לובית לחופי הארץ והורדו לסירות מרוץ עמוסות נשק במרחק 200 קילומטר מהחוף. סירה אחת ובה חמישה מחבלים נבלמה מול חוף געש. הסירה השנייה, שהובילה 11 מחבלים, הצליחה לנחות בחוף ניצנים. המחבלים היו מצוידים בקטיושות, בטילי נ"מ ובנשק כבד. פדן פיקד על שני צוותים של היחידה שהוזנקו לאזור במסוקי יסעור. "הנחיתו אותנו במטווחים של ניצנים", הוא משחזר, "שבעה שמונה מחבלים חמושים שכבו בשבילי החוף, בין העצים. זיהינו אותם במשקפת, אחרי זה התחלנו להתגנב לכיוונם. כתוצאה מירי המסק"רים נוצרה שריפה בעצי האשל שגרמה לאמל"ח שהיה עליהם להתפוצץ. תפסנו אווירה לוחמנית. הם עצמם כבר היו די גמורים מההפלגה בים ומבוהלים מהמסק"רים. יישרנו קו מולם, נתנו מכת אש קטנה וצעקתי לעברם' וואקף, עלא ביטנאצ', תשכבו על הבטן. אספנו אותם עם כל האמל"ח. "שר הביטחון משה ארנס ויצחק מרדכי שהיה אלוף פיקוד דרום ישבו על אחת הדיונות. הבאנו להם כלאחר כבוד את שבעת המוסקטרים. מצד שני, לא ידענו אם קיימים עוד מחבלים בין השיחים שהולכים לתקוע אותנו מהגב. האווירה היתה מאוד מתוחה. הרגשנו שעוד פעם מלון סבוי נוחת עלינו. פתאום רצה שמועה שמספר מחבלים השתלטו על מכונית סובארו כסופה שנוסעת על כביש אשקלון-אשדוד. כוח בפיקוד סגן מפקד היחידה, שהגיע עם יסעורים אחרינו, קיבל משימה לעצור את הסובארו. זה היה אחד מסרטי המתח המצחיקים ביותר שהיו בישראל. הלוחמים טסו מעל הכביש המהיר ונחתו כל פעם שזיהו סובארו כסופה. אחרי איזה שתיים-שלוש נחיתות מטורפות כאלו שבהן הוצאו מהרכבים משפחות מבוהלות במהלך טיול החג, הודיעו ללוחמים בקשר 'Hold your horses '. אני בטוח שהם הותירו כמה משפחות עם טראומה לכל החיים. תאר לך שפתאום נוחתים לך שני יסעורים ומשתלטים לך על הרכב". בשנת הלימודים השנייה שלו שוכנע פדן לחתום על תוכנית שירות ארוכת טווח. הוא המשיך להתקדם בסיירת מטכ"ל עד לתפקיד מפקד פלגה. אחר כך קיבל לפיקודו גדוד נח"ל. כששב לסיירת כדי להגשים חלום ולהפוך למפקדה הפסיד למועמד שמולו, סא"ל הרצי הלוי. "היה לי ברור שלא אזכה", אומר פדן. "עשיתי כמה טעויות בתהליך. לא הייתי סגור על זה שאני נשאר בצבא, ולא התנהגתי כמי ששם את עצמו כמפקד היחידה העתידי. אני חושב שהרצי היה הבחירה הנכונה. גם אני הייתי בוחר בו. אני לא אומר את זה מצנעה אלא בהסתכלות מפוכחת על המציאות".

הילד קצת קיצוני

ביום השני להתנתקות עמד פדן בודד באחד הפתחים בגדר המקיפה את ההתנחלות שירת הים, אחראי לשני גדודי צוערים. בפנים התחוללה מהומת אלוהים. נוכחותו של קצין בדרגת אלוף משנה קיבצה פרחחים שהטיחו בו האשמות, קללות, מה לא. המעמד היה מביך. הוא שתק, מדי פעם, כשהשאלה היתה מעל החגורה, סיפק תשובה קצרה. הסיטואציה לא היתה זרה לו לגמרי. בסוף שנות השמונים, כשהיה סרן צעיר בסיירת מטכ"ל, חזר פדן ממבצע מעצרים מתוחכם סמוך לחברון. סביב מערת המכפלה הוא נקלע שלא בטובתו לעימות בין מתנחלים לפלשתינים. המתנחלים טעו לחשוב שהוא אחד החיילים שהגיע לפנותם. "ואז אני חוטף שם יריקות וסטירות", הוא נזכר, "בין השאר גם סטירה מאליקים העצני. הייתי בשוק טוטאלי. הייתי זקוק אחר כך לשיחות מוטיבציה ממפקד היחידה. נעלבתי. הרגשתי שהם כפויי טובה. אני לא סוחב את זה כמין צלקת שלא הגלידה, אבל עשיתי עשרות מבצעים שאני לא זוכר ואת האירוע הזה אני זוכר היטב. הוא העלה בי שאלות ותהיות רבות מאוד".
איך הרגשת באותו יום בשירת הים?
"היו דברים שהביכו אותי, הרגיזו אותי או העליבו אותי, אבל בגלל הנפח והעוצמה של הצעקות קצת נאטמתי אליהם, לא מרצון. כשאנשים מתלהמים קשה מאוד לגלות כלפיהם אמפתיה. לעומת זאת התמונות הקשות ביותר שלי היו במכללה הקדם צבאית בעצמונה. המפגש שם עם קצינים שהיו פקודים שלי בנח"ל, בדובדבן, בסיירת מטכ"ל, היה בעל עוצמות רגשיות גבוהות במיוחד. העיניים שלי היו מזוגגות לגמרי. הרגשתי קצר מלהושיע. היה שם מתח אמיתי שאתה לא יכול להפוך למשהו אחר ממה שהוא. היו גם מפגשים מוזרים. אני פוגש את אחד מה'מחזקים', הילדים שהגיעו מיהודה ושומרון לגוש קטיף. הילד נראה לי מוכר, אבל אני לא לגמרי סגור מיהו. הוא זורק עלינו נורות תאורה מלאות צבע שמן. בכיס שלו יש דוקרן לפנצ'ור גלגלים. אני תופס אותו והוא אומר לי, 'נדב, אני יודע מי אתה, איך אתה יכול לעשות דבר כזה?'. הוא לוקח את הטלפון שלו ומתקשר, 'אבא, אתה לא מאמין מי פה!'. אני שואל אותו, 'מי זה אבא שלך?', והוא אומר שם של רבש"ץ מעציון, הגזרה הקודמת שלי. האבא אומר, 'שמע, הילד קצת קיצוני. אם אתם יכולים, תעצרו אותו ותביאו אותו הביתה'. דאגתי שיעצרו אותו". למרות אחוז הדתיים הגדול יחסית בבה"ד 1 לא נרשמו סירובי פקודה, למעט שני צוערים שחתמו ויתור עוד לפני היציאה למשימה. אבל בית הספר לקצינים עלה בכל זאת לכותרות כשארבע חיילות השתזפו בתחתונים וחזייה ברפיח ים. "זה לא היה ממש תוך כדי המשימה", מסביר פדן. "אחרי הפינוי כשהיישוב היה ריק הן השתזפו מתחת לאחת מרשתות ההסוואה. הן הודחו מהקורס על התנהגות נורמטיבית בעייתית שלא מצופה מקצין".

שמח שלא ירינו

כמי שהגיע כקצין בדרגת ביניים בכירה לשטחים, האינתיפאדה השנייה הגדירה את דמותו הצבאית של פדן. בסוף שנות השמונים, כשהיה קצין צעיר באינתיפאדה הראשונה, הוא השתתף בקרב עם אנשי "הנשר האדום" בקסבה של שכם. מפקד החוליה שלף אם-16 במספרה מקומית ונורה על ידי כוח משותף של סיירת מטכ"ל ודובדבן. סגנו, שניסה להשליך רימון, ושני מחבלים נוספים נפצעו. אז זה היה נדיר. באינתיפאדה השנייה חוליות חמושות היו עניין של מה בכך. חבריו של פדן מספרים עליו שהוא מחזיק בדעות יוניות. למרות זאת, ככל שהעימות תפס תאוצה, הוא החל לאמץ את הגישות התוקפניות יותר של קצינים כמו צ'יקו תמיר, שהיה אז מפקד חטיבת גולני ויאיר גולן, מח"ט הנח"ל. "השותפות שלי לגישה הזאת היא מאוחרת", מודה פדן. "בימי 'חומת מגן' הראשונים הייתי אמור לכבוש עם דובדבן את המוקטעה. ישבנו אני ורוני נומה שהיה אז מג"ד בצנחנים ואמרנו 'מה הם משוגעים? זה סוף העידן של הרשות הפלשתינית?', המהלך הזה לא היה ברור לי. אבל עם תחילת היריות בכניסה לרמאללה ירד לי האסימון. הבנתי שיש שינוי מוד ובתפישת הפעולה הזאת צריך להיות הרבה יותר אגרסיביים. פשוט לקח לנו זמן להפנים. אחרי שהפנמנו הפכנו שותפים לגישה של 'אם צריך לירות תירה, אל תדבר'".
"חומת מגן" נחשבת לגולת הכותרת של פדן ושל הקצינים בני דורו. הוא חדר עם דובדבן למוקטעה ביחד עם חטיבת גולני וכמעט נשם את ריח הפה של ערפאת מהחדר הסמוך. "פרצנו ראשונים דרך הפאה בחומה של תאופיק טיראווי", הוא משחזר. "בדרך לשם היה לנו מגע עם ארבעה חיילים של משמר הנשיאות. הם נפלו ואז כבשנו את האגף של טיראווי. תאופיק לא היה שם. אנחנו עולים לקומה הראשונה. הקומה השנייה נושקת לחדר הדיונים של ערפאת. אנחנו עוצרים. ההגדרה היתה שלא נכנסים. בינינו לבין הלשכה היתה דלת. היינו יכולים לפתוח ולהיכנס. בכיבוש השני של המוקטעה קיבלנו פקודה לכבוש את המבנה שגשר מחבר בינו ללשכת ערפאת. הדי-9 לא הפיל את כל הגשר אלא הותיר סטריפ צר שחיבר בין שני המבנים. אני חושב שאיזה 200 חיילים שלהם רצו על הקטע הצר של הגשר שנשאר. כמו לוליינים על חבל. אנחנו עומדים עם שני טנקים מולם וכל היחידה עם נשקים כשהם מול הכוונות. כמו מטווח ברווזים. רק להחליט והיינו הורגים אותם. אני שמח שלא ירינו". אחרי שגמרו עם רמאללה עבר פדן עם חייליו לג'נין. דובדבן למזלה לא היתה שותפה לתופת שבמהלכה נהרגו 13 חיילי מילואים של חטיבה 5. בהתבטאות נדירה מודה פדן שמותם של המילואימניקים במחנה הפליטים הצפוף לא היה רק מזל רע. "לא פלא שהם נפלו שם", הוא אומר, "מחנה הפליטים בג' נין זו משימה שהצבא הטיל על חטיבת מילואים שהמח"ט שלה נמצא בחו"ל, והסמח"ט, איש מילואים שרוב העיסוק שלו עד אז היה לוגיסטי, מקבל דרגות תוך כדי קרב. זו חטיבה שלא הגיעה ללחימה מוכנה כמונו. מגיעים עורך דין, בנקאי, עולים על אפוד ויאללה לתוך מחנה הפליטים. הם נפלו כי הצבא הפעיל את כל המערך שלו כולל מילואים, וזה המס של הפעלת מילואים בתוך שטח כל כך מורכב".

הוויה של לחיות על החרב

פדן מודע למס נוסף, זה המוסרי, שמשלמת החברה על ההתערבבות באוכלוסייה האזרחית. קורס הקצינים בפיקודו מקדיש יום מיוחד למוסר בלוחמה. "הרבה פעמים עשינו טעויות", הוא מודה, "מציאות של לחימה לא בריאה לנפש אדם. היא לעולם מייצרת הסתכלות פחות טבעית על המציאות. לפעמים אלימה יותר, לפעמים נותנת תחושה של כוח, של שררה, של מותר. אני חושב שיש תהליכים שאנחנו מרגישים אותם היום למשל עם בני הנוער שלנו, או בכלל האלימות של החברה הישראלית, או הבוטות שלנו. הסחבקיות הישראלית היא חלק מאותה הוויה של לחיות על החרב".
זה לא תוצר מתחייב של התוקפנות שקצינים כמוך אימצו באינתיפאדה?
"בכלל לא. הרצון שלנו לתוקפנות הוא לא בעיה פילוסופית אלא עניין מקצועי. אנחנו רוצים עכשיו לכבוש את רמאללה? בוא נכבוש. לא נתקדם שתי שורות בתים ואז נראה. ההתנהגות הערכית-מוסרית לא קשורה למיליטנטיות של החייל הבודד. היא נובעת מההבנה הבסיסית שהקרב ההכרעתי הוא הקרב המוסרי ביותר, כי יש בו פחות חיכוך והוא יוצר פחות נפגעים".

אין לי בעייה עם לוחמות

ההתגנבות לבית המשוגעים בבית לחם באפריל 2004 ענתה על החלום המבצעי הרטוב של פדן, שהיה אז מפקד חטיבת עציון. הוא שיגע את גדי אייזנקוט, מפקד אוגדת איו"ש, לצאת למבצע שנשמע כמעט דמיוני עם אחת היחידות המובחרות של צה"ל שפדן שירת בה בעבר. מידע מודיעיני דיווח שבאגף המנהלה של בית המשוגעים מסתתרים 12 מבוקשי פתח', תנזים וגדודי חללי אל-אקצה, שאחרי חלקם התנהל מרדף שנמשך שנתיים. פדן: "זה היה מבנה בעל קירות אבן ברוחב 80 סנטימטר, מוקף חומה של ארבעה מטרים גדר, בגודל של יותר מ-2, 000 דונם . לקח לי הרבה זמן לשכנע שאפשר לבצע בלי לפגוע בכל המתחם וליצור אירוע בינלאומי מטורף. הלוחמים התגנבו בלילה דרך החומות, דרך פטרולים של האויב, סגרו על המבנה, ועם אור ראשון בבוקר הפעילו לחץ. המבוקשים נעצרו כולם חיים, בלי שריטה. בית המשוגעים המשיך לפעול חצי שעה אחרי יציאת הכוחות. אף עובד ואף משוגע לא נפגעו". כמפקד חטיבה למד פדן להכיר גם את החיים מחוץ לעינית הכוונת. הוא התרגל לתמרן בין דרישותיהם של המתנחלים אל מול איכות חייהם של הפלשתינים. עם חנן פורת, תושב כפר עציון, היו לו שיחות מעניינות, אידאולוגיות. "האנשים בגוש עציון מצוינים", הוא אומר, "לפעמים מנסים דרך הידידות להשיג הישגים, אבל זה לא רק שם. מה, כשיש לך חבר מביטוח לאומי אתה לא מבקש לעקוף את התור? זה חלק מההוויה הישראלית בכלל של 'אני יש לי רק שאלה'. אבל האיזונים היו ברורים לכולם".
כמפקד בה"ד 1, איך אתה רואה את הדומיננטיות של חובשי הכיפות הסרוגות בקצונה הצה"לית?
"כבר תקופה ארוכה, עוד לפני בה"ד 1, אני עד לכך שהקבוצה הזאת של הציונות הדתית, שהיא בעלת איכות אנושית גבוהה מאוד, לוקחת על עצמה אחריות של הובלה שקבוצות אחרות באוכלוסייה לא לוקחות".
ואיך נראית לך ההומוגניות ההולכת וגוברת הזאת?
"זה מדאיג. מדאיג מאוד. המצב הטוב ביותר לקצונה של צה"ל שהיא תהיה בבואה מאוזנת של גוני האוכלוסייה. היום יש נוכחות דומיננטית של הציונות הדתית". כמפקד בית הספר לקצינים פדן חושב שהקצין הישראלי הנוכחי לומד יותר מהר, מתמודד טוב יותר עם מצבים חדשים, אבל מנווט ומתמצא בשטח פחות טוב מהדורות הקודמים. מחשבה רבה, אולי מטען שהוא סוחב איתו מלימודי הפילוסופיה באוניברסיטה, הוא מקדיש ל"מסמך הקצין", העוסק במציאת מכנה משותף לאפיון דמותו של המפקד הצה"לי. פדן: "גם כשאתה מסתכל על המפקדים של בה"ד 1 פעם, יה-יה (יורם יאיר) כזה, שהיתה לו שרשרת עם מגן דוד מזהב על תלתלי החזה והיה מפקד של קיפול שרוולים, ידיים שזופות וקול נמוך, כשהוא עסק בהכשרת הקצונה הוא טיפל בשאלות האלו. את הערכים צריך להגדיר". בתקופתו בבסיס נסגר בית הספר לקצינות, בה"ד 12 והצוערות החלו משתלבות במחלקות של הבנים. "אני לא נבהל מנשים", הוא אומר, "אין לי בעיה גם שיהיו לוחמות בסיירת מטכ"ל. אבל האישה הלוחמת צריכה לעמוד בכל האתגרים: לשאת אותם משקלים, ללכת אותם מרחקים. אני מכיר כמה נשים שמסוגלות. אני יכול לספור אותן על יד אחת". באמצעה של אחת הפגישות אנחנו נכנסים לדיון אישור תוכניות לקראת כניסתו של קורס קצינים חדש לבה"ד. מפקד הגדוד, שנקרא פעם שנייה למסור את תוכנית הקורס, נשלח על ידי פדן לעבודה לקראת אישור שלישי. אין לדעתו של פדן התייחסות מספקת לעובדה שהקורס יתקיים בתנאי מזג אוויר חורפיים.
האירוע שבו רועי דרור התמוטט למוות שינה בך משהו?
"לא משהו שאפשר לשים עליו את האצבע. אני חושב שהייתי זהיר מאוד גם לפני. הפרדוקס הוא שגם סטראוטיפית וגם מעשית אני נחשב למפקד שיורד לפרטים ומתעסק בדברים הכי קטנים. פשוט המציאות הביאה אותי למצב הזה. אבל נהרג לי חייל וכנראה שעשיתי משהו לא בסדר. יכול להיות שהייתי צריך להגיד: 'במציאות כזאת אני צריך לעצור הכל'. לא אמרתי את זה".

משפחת ההרוג מעריכה וכועסת

מחוץ לבית המשפט שומר פדן על יחסי קרבה עם משפחת דרור, שבנה רועי נהרג בתאונת האימונים. לאחר המקרה נעתרו ההורים לבקשתו להרצות במסגרת הכשרת מפקדי הצוות בדובדבן. "הם מפרידים ביני כאדם לבין האחריות שהם תובעים ממני כקצין בצבא", הוא מסביר את היחסים המורכבים. "אני מניח שהם יביעו שביעות רצון אם אצא אשם במשפט".
"עם נדב הדברים באמת מתנהלים בשני מישורים", אומר יהודה דרור, אביו של רועי ז"ל. "במישור האישי הבנו שיש בפנינו אדם ישר, אמין, שלא מנסה לטייח. אבל מצד שני אמרנו לו בצורה מאוד ישירה שאנחנו חושבים שכל עוד עומד באוויר אירוע כל כך קשה, לא ייתכן שימנו אותו למח"ט ויעלו אותו בדרגה, כי בזה נותנים לו בעצם תעודת כבוד. זה לא שכל עוד הוכח אחרת הוא זכאי, אלא כל עוד לא הוכח אחרת יש נגדו כתב אישום. נדב יודע את דעתנו בעניין. אמרנו לו שלא נעמוד בשערי בה"ד 1 עם שלטים ונגיד שהוא לא ראוי להיות המפקד, אבל אנחנו חושבים שזו תעודת עניות עבורו שממנים אותו לתפקיד לפני שהסתיים המשפט. אנחנו לא צמאי דם. אף אחד לא רצה שרועי ייהרג. אבל אף אחד גם לא עשה הכל כדי שרועי באמת ייצא חי מהעניין הזה, ועל זה צריכים לתת את הדין. אין לי ברמה האישית דבר וחצי דבר נגד נדב. ההפך, אנחנו אוהבים אותו. אבל הצבא אצלנו קיבל ציון נכשל חזק".
("מעריב", 18.11.2005)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://news.walla.co.il/item/2792092

"לא לוותר על השלב הקרקעי, חיל האוויר יעיל רק בהתחלה". עם סיומן של 3 שנים מאתגרות בפיקוד על חטיבת היבשה בזרוע היבשה, מספר תא"ל אורן אבמן על האופן שבו מתכוננים הכוחות לשדה הקרב העתידי, ומבהיר: "כשאיכות המפקדים גבוהה, התוצאות בהתאם"

כאשר הולכים 200 מטרים מקו הבתים הראשון של שכונת סג'עייה, נדמה שעדיין אפשר לשמוע את הדי הפיצוצים ואת צעקות הקרב שהתחולל בסמטאות. שי לוי הצטרף ללוחמים של גבעתי בסיור לאורך גדר הגבול – כשמעליהם ומסביבם מלווים אותם כוחות גדולים, וכולם מוכנים לכל אירוע שיקפיץ מחדש את הגזרה

http://www.mako.co.il/pzm-soldiers/...0&pId=419406249


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2014/10/14/tzir_6_c.jpg]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://img.mako.co.il/2014/10/14/tzir_9_c.jpg]

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=875&loc=2

האלוף גרשון הכהן, הגנרל הוותיק במטכ"ל, השתתף במערכות ממלחמת יום הכיפורים ועד צוק איתן, ואת ההתנתקות, המבצע המפורסם ביותר שפיקד עליו, הוא מתכנן לגולל בספר. בראיון פרישה לאחר 4 עשורים הוא אומר: "נדמה לי שהתגייסתי רק אתמול"

הוא פיקד על עורב צנחנים בעומק לבנון, היה מח"ט חברון וניהל קרבות עזים מול מחבלים - הכול תוך כדי שהוא נשאר נאמן לדרך שלו ולא חושש לצאת מול הבכירים ממנו. עכשיו אל"מ גיא חזות קיבל לידיו את הפיקוד על חטיבת כפיר הצעירה, וקצינים מסכימים שזו בחירה מעולה – אך שכדאי לחיילים להישאר ערניים: "הוא לא ירחם עליהם, אך הוא יבנה אותם כמו שצריך"

http://www.mako.co.il/pzm-magazine/...0&pId=419406249

דרכו הצבאית של אל"מ חזות החלה בשנת 1989 אז התנדב לחטיבת הצנחנים. הוא עבר מסלול הכשרה כלוחם בפלחי"ק ואחרי שחזר מקורס קצינים התמנה למ"מ בגדוד 890 ובהמשך כמפקד פלוגה. בהמשך היה מ"פ עורב צנחנים אותם הוביל לשלל מארבים ומבצעים חמים בדרום לבנון, אחד מהם היה מבצע "סחרור מסוכן". ביוני 97' יצאה היחידה למבצע ממוצב ריחן. המטרה: השמדת מחבלים ואיסוף מודיעין. זמן קצר אחרי שהתמקמו הם מזהים שני מחבלים אבל לא פותחים באש בגלל שאחת מהעמדות של הכוח לא הייתה מוכנה. אבל השקט לא נשמר זמן רב. מעל לראשם של לוחמי העורב בפיקודו של חזות מתפתח קרב בין מחבלים שירו על מוצב סוג'וד לכוחות צה"ל כאשר חיל האוויר תוקף במקביל יעדים של חיזבאללה בג'בל צאפי. במהלך הקרב מזהה הכוח של חזות רכב טויוטה לבן, בו שתי דמויות חשודות, שפורק ארגזים בבית שעל פי המודיעין שימש את הארגון. יושבי הרכב פרקו ארגזי תחמושת בבית החשוד ולאחר מכן המשיכו בנסיעה. הכוח מבצע ירי עורב מטווח 1,450 מטר, שפוגע במטרה והרכב מתפוצץ ועולה באש. נראה שברכב הייתה עוד תחמושת משום שלאחר דקה החלו פיצוצי משנה. הקרב ממשיך כאשר מסוקי קרב מבצעים ירי של שלושה טילים ומפוצצים את הבית שגם בו הייתה תחמושת. הבית בוער עד בוקר היום למחרת והכוח בפיקודו של חזות מתקפל וזוכה למחמאות על התפקוד.

חזות עוזב את עורב כדי להתמנות לסגנו של דרור וינברג במגלן ולאחר מכן כמפקד האימון המתקדם של הצנחנים‏. בתפקיד ספג חזות מכה קשה כאשר ב-19 במרץ 2002, תקפו שני מחבלים טירונים של החטיבה שהיו בשטחי האש של בסיס האימונים. מפקד הצוות, טל צמח, נהרג מאש המחבלים ובנוסף נפצעו מספר טירונים. התקפת המחבלים הייתה בשעת לילה כשרוב הכוח היה בנוהל שינה. הלוחמים שהתעוררו חיסלו את אחד המחבלים וחזות, שהגיע עם כוח כוננות, ניהל את הקרב במהלכו נהרג המחבל הנוסף‏.

http://news.walla.co.il/item/2795357

המועמד מספר 1\ מאת אמיר בוחבוט

הוא גולנצ'יק בנשמה, צמח מהגדודים וטיפח תדמית נקייה למרות פרשת הרפז. גדי אייזנקוט, המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא, יצטרך להוכיח שהוא יכול להפוך את הצבא כפי שהצליח להפוך את המחלקה הקשה ביותר בגולני

מפקד המחלקה גדי אייזנקוט, קצין צעיר בגדוד 51 של גולני, ריכז סביבו את החיילים בשעה 22:00 בלילה. "מחר בשש בבוקר אתם כאן על בגדי ספורט לפני ריצה", הוא אמר להם בנחרצות. אך כמה שעות אחר כך, כשחיכה עם סמל המחלקה מחוץ לאוהל, עמד שם רק חייל אחד, בבגדי ספורט. המפקד הצעיר לא התבלבל וניגש ישר למי שכונה "הפופאי של המחלקה". הוא נתן לו מכה קלה, העיר אותו ושאל: "למה אתה לא בחוץ?" הלוחם הוותיק התרומם ממקומו והסתכל ממרומי המטר ותשעים סנטימטר שלו על המפקד החדש. הבחור השרירי חייך לאייזנקוט – וזה הפך את המיטה יחד עם החייל ה"פופאי". תוך זמן קצר כל הלוחמים כבר עמדו בחוץ, בדום. הסיפור הזה של אלוף גדי אייזנקוט, מי שמסתמן להיות המועמד המוביל לתפקיד הרמטכ"ל הבא, מצביע על המקום שממנו הגיע הקצין המוערך. אז הוא הצליח להתגבר על המחלקה הכי קשה של גולני, בפלוגה ותיקה שמהווה מכשול לכל מפקד. פלוגה בעייתית שהחליפה חמישה מפקדי מחלקה בחצי שנה. היום, שר הביטחון משה (בוגי) יעלון מרעיף עליו שבחים, הוא נמצא בלב הקונצנזוס במערכת הביטחון – וזוכה לאמון פורום המטה הכללי ובראשו רב-אלוף בני גנץ, שהחמיא לו בראיון בוואלה! חדשות. התדמית הנקייה שהוא הצליח לטפח כמעט התלכלכה עם התפוצצות פרשת הרפז. שמו של אייזנקוט הוזכר כמי שידע על המסמך המדובר ולא עדכן את שר הביטחון דאז אהוד ברק, למרות הקרבה ביניהם. אך היועץ המשפטי לממשלה ניקה את שמו ובכך הכשיר את מועמדותו לתפקיד. גם ברק סלח לו והציע כבר בסבב הקודם את תפקיד הרמטכ"לות לאייזנקוט, שהיה בעבר מזכירו הצבאי, אך הוא סירב בנימוס וטען שגנץ ראוי יותר. אבל יכול להיות שהסבלנות השתלמה: אייזנקוט, הגולנצ'יק שלא צמח ביחידות העילית של צה"ל ומכיר את הצבא הגדול דרך הרגליים, מועמד מוביל לתפקיד.

המחברת הסודית

אייזנקוט נולד בטבריה וגדל באילת. בצעירותו למד מכונאות ימית והיה מבלה בסופי השבוע גם בחופי סיני. הנער המופנם התגייס לגולני בשנת 1978 ושובץ לגדוד 51. הוא בלט בפלוגה, סיים קורס קציני חי"ר בהצלחה – ונבחר למפקד מחלקת טירונים. אך עד מהרה הוא נזרק אל האש ושובץ כמפקד מחלקה בפלוגה רובאית. המג"ד באותה תקופה היה לא אחר מאשר גבי אשכנזי. בתחילת שנות ה-80' החלו בצה"ל להוציא מארבים בדרום לבנון במה שנקרא מאוחר יותר רצועת הביטחון. לא היו יותר מדי אירועים חריגים ואייזנקוט הפך להיות סגן מפקד הפלוגה. במלחמת לבנון הראשונה הוא מונה לפקד על הפלוגה הרובאית של הגדוד. "זו פלוגה שעשתה את כל המשימות המבצעיות והקרבות בגזרה, ויצאה מלבנון רק עם פצוע בינוני אחד שריסק את ידו מטיל סאגר", העיד אייזנקוט. אך למרות ההצלחה, הקצין הצעיר הסתכל בסקרנות על האזרחות. אך כשאלוף-משנה אילן בירן, מפקד בה"ד 1, הציע לו להדריך צוערים בבית הספר לקצינים – הוא נענה לאתגר והחלומות על הטיול של אחרי הצבא התפוגגו. כשהגיע לתפקיד מפקד גדוד 13 בחטיבה, הקפיד אייזנקוט להחזיק בכיסו מחברת קטנה. "כל חייל שיצא ונכנס לגדוד עבר דרכו ונרשם. הוא רצה לשלוט במידע", סיפרו עליו פקודיו, "הוא ידע מי יצא לקורס, מי חזר, למי יש בעיות". שמואל זכאי וצפריר בן זאב, שהיו סמג"דים שלו, נדהמו מההיכרות העמוקה עם החיילים ושמותיהם. מה שהם לא ידעו זה על קיומה של המחברת הסודית. בשנת 1997 הוא קיבל את הפיקוד על חטיבת גולני מידי ארז גרשטיין, שהשאיר אחריו לא רק נעליים גדולות אלא גם הילה במקום כומתה. המציאות מיהרה לפגוש את אייזנקוט ותחת פיקודו התרחש אחד מאירועי המרד הגדולים ביותר שהיו בחטיבה: פלוגה שלמה התמרדה, אך הפעם בשונה מהאירוע ההוא באוהל בגדוד 51 הוא החליט לשלוח עשרות חיילים לכלא ולפרק את הפלוגה. הצעדים הבאים שלו כללו "מסדר מח"ט" בו בודקים לכל החטיבה בכל אימון חטיבתי את אמצעי הלחימה, הציוד וכוננויות. "זה היה אירוע לא פשוט לעבור גדוד אחרי גדוד ופלוגה אחרי פלוגה אבל עמדתי בזה", סיפר בעבר. "זה כלי פיקודי חוצה מדרגים". אייזנקוט בלט כבר אז ונבחר על ידי אהוד ברק למזכירו הצבאי. לאחר שברק הפסיד בבחירות המשיך אייזנקוט בתפקיד עוד כחצי שנה תחת אריק שרון כראש ממשלה. אחר כך מונה אייזנקוט למפקד אוגדת המילואים 366 ולבסוף קיבל את הפיקוד על אוגדת יהודה ושומרון. "יו"ש בתקופה ההיא הייתה מחולקת לשני חלקים בפיקודו של יצחק (ג'רי) גרשון ועמוס בן אברהם", הסביר גורם צבאי המצוי בפרטים, "כך אייזנקוט קיבל אוגדה מורחבת עם אתגר פיקודי לא פשוט".

אינתיפאדה בשלט קרוב

רק שעה וחצי אחרי טקס החלפת הפיקוד אייזנקוט כבר החליף את מדי ה-א' במדי ב' וישב בדיון לאישור תכנית למח"ט חברון, אלוף-משנה חגי מרדכי למבצע 'חולצה חילונית': לכידת בכיר המבוקשים עבדאללה קוואסמה שהוציא לפועל פיגועים רצחניים במיוחד. למחרת כבר קיבל את השיחה הקשה הראשונה בתפקיד: על הקו היה מפקד חטיבת אפרים אלוף משנה דוד מנחם, שעדכן אותו על פיגוע בכביש 6 ועל ילדה בשם נועה לייבוביץ' שנהרגה מאש מחבלים. אייזנקוט שילב את כלל יחידות העילית במשימות המגוונות למעצר מבוקשי ביו"ש ללא אגו. שייטת 13 בפיקודו של רם רוטברג, מפקד חיל הים כיום, פעלה בתחילה באופן חריג ולאחר מכן באינטנסיביות כדי לעצור מבוקשים בכירים. כבר אז התעקש אייזנקוט לדבר על כך שאין הכרעה מול הטרור. "רבותי", הוא נהג לומר למפקדים, "יש כאן תופעה אחרת. צריך לנצח בכל מפגש. לבצע משימות. אבל הכרעה לא תהיה כאן". השילוב בינו לבין אלוף פיקוד מרכז חובש הכומתה החומה משה קפלינסקי סייע לו במלחמה בטרור – אך היו גם כישלונות. "אם נכשלים אנחנו מדברים", היה הכלל שלהם, "אם מצליחים ומנצחים, זכות הדיבור עוברת למפקדים בשטח". בשנת 2005 הוא מונה לראש אגף המבצעים במטה הכללי ומהר מאוד הפך לאיש אמונו של הרמטכ"ל דן חלוץ. יחד עם זאת, הוא חלק על מפקדו והתנגד לכמה מהלכים שלו. הוא היה בין אלו שהגו את דוקטרינת הדאחיה שאחראית על מראות ההרס במרכז העצבים של חיזבאללה בלב ביירות במהלך מלחמת לבנון השנייה בקיץ 2006. אף שחצי הביקורת הארסיים של המלחמה ההיא לא נדבקו אליו, בתום המלחמה הוא עמד במרכז סערה בצמרת צה"ל: האלוף אודי אדם התפטר מתפקידו כאלוף פיקוד צפון, ושר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל חלוץ תרו אחרי מחליף ראוי שישקם את הפיקוד. שמו של האלוף יואב גלנט הועלה, אך זה לא סיים קדנציה בכדי שיוקפץ לצפון. "למה אתה לא ממליץ על גדי אייזנקוט?" שאל שר הביטחון עמיר פרץ את הרמטכ"ל שהשיב: "לדעתי הוא לא מעוניין". בלשכה של פרץ, מול שני מפקדיו, התבקש אייזנקוט לענות על השאלה: האם הוא רואה את עצמו מועמד לתפקיד? אייזנקוט הסביר: "אם יש תחרות בתוך המערכת אני מועמד". האלוף אייזנקוט מונה לבסוף לתפקיד, במהלך שנחשב לאחד שתרם לא רק לשיקום החזית הצפונית – אלא גם לחזית הדרומית שעליה פיקד האלוף גלנט. גם אחרי סיום תפקידו כשר ביטחון, ראה פרץ באייזנקוט כאחד הקצינים הישרים והקולגיאליים במטה הכללי של מלחמת לבנון השנייה – בימים שבהם חלק מ"אלופי המלחמה" היו מגיעים לדיונים עם פנקסים אישיים ומדברים אל המיקרופונים, כאילו צפו את ועדת החקירה הקרבה. במשך ארבע שנים הוא היה אלוף פיקוד צפון, שיקם את האמון בכוחות ושינה את התפישה בכל מה שקשור להיערכות ולהתמודדות מול חיזבאללה. האלוף אייזנקוט התמודד מאז כמה פעמים מול האלוף (במיל') גלנט: ב-2009 ביקשו השניים להיבחר לתפקיד סגן הרמטכ"ל. אשכנזי בחר באייזנקוט, שנחשב לאחד האלופים הקרובים אליו, ואילו בלשכת שר הביטחון אהוד ברק היו מי שראו בגלנט מועמד ראוי יותר. מאחורי הקלעים התנהלה סערה. ברק הכריע בסוף ובחר באלוף בני גנץ לתפקיד סגן הרמטכ"ל כפשרה בין הצדדים. המתיחות הבאה בין השניים הגיעה עם תחילת ההתמודדות לתפקיד הרמטכ"ל ה-20 של צה"ל, כשברקע פרשת הרפז. ברק היה מעוניין בבחירתו של גלנט, אף שאייזנקוט היה מנוסה ממנו. הוא מינה את גלנט לתפקיד, אך הציע במקביל לאייזנקוט להתמנות לתפקיד סגן הרמטכ"ל. אחרי כמה ימים של התלבטות החזיר אייזנקוט תשובה שלילית, מה שנתפס כהטלת צל גדול על יואב גלנט. לבסוף בוטל מינויו של גלנט על רקע שורה של תחקירים עיתונאיים והערות של היועץ המשפטי לממשלה. אייזנקוט הוא לא איש של מהפכות מהירות. הוא עקשן, בעל סבלנות נדירה ומאוהב בעבודות לטווח ארוך שמשנות את פני הצבא. בתקופת כהונתו של רא"ל גנץ הוא קיבל כמעט יד חופשית בניהול הצבא והפך למעין מנכ"ל. אם ייבחר לתפקיד, יצטרך המפקד עם המחברת הסודית להוכיח שהוא יכול להפוך את הצבא לקטן ויעיל – ממש כפי שהפך את מיטתו של "פופאי".
("מערכת וואלה! חדשות", 23.10.2014)

http://www.nrg.co.il/online/1/ART1/494/281.html

מבחן המנהיגות של האלוף גדי אייזנקוט\ מאת אמיר בוחבוט

ביום שני בשעה 9 בבוקר יעמדו על מגרש המסדרים האלוף אודי אדם והאלוף גדי אייזנקוט. לפני כמה חודשים, כאשר הצניח לפיקוד הצפון את סגנו, האלוף משה קפלינסקי, אמר הרמטכ"ל כי אדם "עושה את עבודתו נאמנה". כעת הוא בוודאי מקווה שאייזנקוט יעשה את עבודתו נאמנה קצת יותר. אלוף פיקוד הצפון החדש יצטרך להתמודד עם אתגרים רבים בדרך לשיקום הפיקוד ולקבוע כללי משחק חדשים בגבול.

טקס החלפת אלוף פיקוד נערך בדרך כלל באווירה חגיגית ונינוחה, אבל הפעם במטה הפיקוד בצפת לא יהיו הרבה חיוכים. בטח כשהאלוף אדם עדיין לא אמר את מה שעל ליבו. הרבה שאלות עומדות ברקע. אדם הרי חייב לפתוח את הפה ולספר מה באמת קרה מבחינתו במלחמה, אחרת יאבד את שארית כבודו העצמי. ביום שני הוא ייצא לחופשת פרישה, ולא ברור אם ידבר עם התקשורת רק באישור דובר צה"ל. בינתיים החיים ממשיכים, והנה מגיע לצפון אלוף פיקוד חדש, שעל כתפיו מונחת המשימה המורכבת של שיקום הפיקוד אחרי הכישלון במלחמת לבנון השנייה, שאותה "ניצחנו בנקודות". הדבר הראשון שאייזנקוט יצטרך לעשות הוא לשקם את אמונם ורוחם של המפקדים, לשקם את האמונה בעצמם, כי היום רבים מהם מסתובבים עם הזנב בין הרגליים. הם עברו חוויה קשה, וכדי להחזיר את רוחם למסלול הטבעי תידרש סבלנות. הדבר השני הוא גיבוש תפסה מבצעית שתעמוד במבחן האיומים בגזרה. חלק נכבד מהתפיסה שהיתה נהוגה בפיקוד הצפון הוגדרה ככישלון, ועליה להיבחן מחדש ולהיבנות מחדש. לא מדובר בתהליך שהחל בתקופתו של האלוף אדם. זה התחיל עוד בתקופת האלוף בני גנץ, כמפקד הפיקוד שבאותם ימים דיבר על "שקט בצפון ושקט מהצפון". אין ספק שיש לקבוע כללי משחק חדשים כדי למנוע מחיזבאללה לבנות את עצמו מחדש. המשימה השלישית של אייזנקוט היא שיקום היחסים בין פיקוד הצפון למטה הכללי, יחסים שבמהלך המלחמה במקום להגיע לשיא הגיעו לשפל.

ראה את הלבן שבעיניי מחבלי החיזבאללה

האלוף גדי אייזנקוט הוא מנהיג. למרות הטענות על מינויו של אלוף שהיה מעורב בקבלת ההחלטות במלחמה הנוכחית, הוא היה מהיותר מיליטנטיים והיותר החלטיים לגבי אופי התגובה לתוקפנות החיזבאללה. מבחינתו לא היה צריך להסתפק בהרס רובע הד'חייה כדי לחזק את ההתרעה ולנצל את הגיבוי הבינלאומי שקיבלה ישראל. מה לעשות שיש הבדל עצום בין מי שראה את הלבן שבעיניים למחבלי החיזבאללה לבין אלו שראו אותם על מסך "הפלזמה" או מ"הקוקפיט". מדובר באלוף שחשבו ש"השתגע" כשהציע לגבות תג מחיר גבוה עבור המשך ירי הקסאמים אחרי ההתנתקות, אפילו במחיר של פגיעה בתשתיות ברצועת עזה, כשהירי עמד לסכן את תחנת הכוח רוטנברג. איפה אנחנו היום? הוא הציע כניסה קרקעית לרצועת עזה בתגובה להמשך ירי הקסאמים. ואיפה אנחנו היום? כשהחלה המלחמה הוא היה חד והציע התקפות מסוג אחר, שרובן לא התקבלו כי נראו "אגרסיביות" למדי. מה לעשות שכאחד שהגיע מאוגדת איו"ש נפל לו מהר מאוד האסימון: לא מדובר בעימות מוגבל, אלא במלחמה שדורשת קודים אחרים.

"מנהיגות זו היכולת להוביל לוחמים לקרב"

כשאייזנקוט מונה למפקד אוגדת איו"ש הוא אמנם מצא את הלוחמים והמפקדים חדורי אמונה ורוח קרב, אך על הלוחות הוא מצא סיסמאות כמו "הכרעה". הוא ביטל את הרעיון ומהר מאוד עבר לדבר על "ניצחון בכל מפגש". אוגדת איו"ש הצליחה לבלום את הטרור באופן משמעותי. בראייתו של האלוף אייזנקוט תמצית המנהיגות היא "היכולת להוביל לוחמים למשימות שמסכנות את חייהם, תוך יצירת אמון אצל החיילים". הוא אומר כי מנהיגות זו "היכולת להחדיר בחיילים רצון לנצח ורוח קרב, ולבסוף להחזיר אותם בשלום הביתה". נשמע פשוט, אבל מנהיגות נרכשת לאורך זמן, והפעם היא עומדת למבחן מורכב בשעתו הקשה של צה"ל, כשעיניי המדינאים והציבור לא נישאות רק לזירה הפלשתינית או האיראנית הרחוקה, אלא גם לזירה הסורית-לבנונית המדאיגה.

הרמטכ"ל מודה: אנחנו לא מלאכים

לפני כמה חודשים שאלתי את הרמטכ"ל, רב-אלוף דן חלוץ, בלשכתו האם הוא חושש או מפחד מקבלת עשרות החלטות קשות וקריטיות בכל יום ויום. "אני לא חושש", ענה חלוץ. "תמיד נכון להיות מוטרד שמא הדברים שאתה עושה אינם מספיק חדים, ברורים, אינם מיירטים בדיוק את המטרות שלשמן קיבלת את ההחלטה. "אבל ככלל זה לא עניין של דאגה. טרדה זה דבר טבעי. אתה תמיד צריך לשאול את עצמך אם יכולת לעשות את הדברים טוב יותר. האם יכולתי אני והאם יכולנו אנחנו, כי החלטות אני לא מקבל לבד. האם יכולתי ויכולנו לעשות יותר טוב?", הסביר חלוץ. חלוץ הוסיף: "במקום שאני מגיע למסקנה שאפשר יותר טוב, אני משנה את ההחלטה ואם אני לא יודע שאפשר יותר טוב אז ההחלטה נשארת, ובסוף התוצאה אומרת לך אם זה היה מספיק טוב או פחות טוב. בסך הכול אני חושב שאנחנו מקבלים החלטות במידה ראויה ובאיכות מתקבלת על הדעת. לא כולן. אנחנו לא מלאכים. בניגוד להרבה אחרים אנחנו גם טועים לפעמים". אין ספק שתוצאות מלחמת לבנון אומרת לנו שזה לא היה מספיק טוב. ברור שבכירים בצה"ל טעו במהלך המלחמה, רק חבל שרבות מהטעויות האלה התגלו רק אחרי שהמערכה כבר הסתיימה.
("nrg מעריב", 20.10.2006)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

http://news.walla.co.il/item/2799561

http://digital-edition.israelhayom....t&for=primitive


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://digital-edition.israelhayom.co.il/Olive/ODE/Israel/server/GetContent.asp?contentsrc=primitive&dochref=ITD%2F2014%2F11%2F07&entityid=Pc06601&pageno=66&chunkid=Pc06601&pagelabel=P18&repformat=1.0&primid=Pc0660100&imgext=jpg&type=Content&for=primitive]

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...&cat=875&loc=17

עידן הטלפונים החכמים והמחשבים הניידים מספק הזדמנויות ייחודיות לסיכול טרור, גם כאשר מדובר במפגעים בודדים. בריאיון פרישה מתפקידו כראש אגף טכנולוגיות המידע בשב"כ, מספר רונן הורוביץ על היכולת לזהות נורות אדומות. ראיון בלעדי