14 שנים לנסיגת צה"ל מרצועת הביטחון בלבנון וסיום מלחמת לבנון

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.haaretz.co.il/htz/images/logos/logo.gif]

אחרונים על הרכס
הסיפור שלא סופר על סופו של מוצב הבופור
אביחי בקר
16.06.2000
בספטמבר, עם מינויו למג"ד הרכס, קיבל סא"ל אורן אבמן מבתו ענבר ציור עם לב, שייקח איתו ללבנון כמזכרת ממנה. השאלה הראשונה שקידמה אותו ביום שבו הושלמה נסיגת צה"ל מרצועת הבטחון, כשחזר הביתה תשוש עייף ורעב היתה "אבא, הבאת את הציור שנתתי לך?".
תשעה חודשים היו המוצבים דלעת והבופור "חלקת אלוהים הקטנה" של אבמן. כשיצא מהם הוא לא השאיר אחריו שריד. האנדרטה לזכר ששת חללי הקרב על הבופור ביוני 82' הוחזרה לארץ בשלמותה. גם תמונתו של מג"ד הרכס משה מועלם, שנהרג באסון המסוקים, הושבה. ציורי הגרפיטי שנחקקו על הקירות כוסו בסיד, שלטים נמחקו, עקבות של שנים גורדו כלא היו, חמישה טון חומר נפץ פוזרו במוצב, ואז בא הפיצוץ הגדול שהפך את המוצבים לעיי חורבות. "אצלנו", שינן אבמן לחייליו במהלך עשרת הימים שלפני היציאה, "לא ימצאו אפילו פח שמן שיש עליו סימן צ'." לא בכל הגזרות התיישרו בהתאם לקו זה ואבמן חריף מאוד בביקורת שהוא מותח על התנהגות אותן מפקדות.
אפילו שחלפו כבר שלושה שבועות מאז הסתיימה הדרמה, אבמן, איש גולני, חי אותה כאילו כעת היא בעיצומה. רמת האדרנלין בדם עדיין גבוהה. "המראות רצים לי בראש כמו בסרט. אני ממשיך לשחזר דקה אחר דקה. אני משחק עם עצמי במקרים ותגובות. איך אני פועל אם יורים עלי עכשיו מהעיקול ההוא או מהגבעה ההיא. לא יעזור כלום, אני עוד עמוק בתוך העניין. אני אפילו חולם על זה בלילה".
כשהוא מתבקש לשחזר את האירועים הוא מתחיל את הסיפור ביום ראשון, 14 במאי, המועד שבו נפתח שלב הדילול. הכוחות מחטיבת הנח"ל עלו למוצבים רק עם הציוד ההכרחי. הם התחילו להפשיט את הרכס ביסודיות. בדלעת ישבה יחידת העורב בפיקודו של רס"ן רן כהנא ובבופור סרן אבי דהאן עם פלוגה של חיילי הנדסה. חודש לפני שהגיעו נהרגו על הרכס לוחמי גבעתי הסמלים עמיר מאיר וצחי איטח, במתקפת הטילים של החיזבאללה בפברואר השחור. לצורך הסחה וטשטוש כוונות הם הסיעו מדי לילה טנקים סביב למוצבים, כלי רכב שעלו אליהם חזרו לארץ כשהם עמוסים בציוד. הם החזירו לארץ את החומר הסודי, את חדר הכושר, את מכשירי הטלוויזיה, את חלקי החילוף, מכולות קירור, כלי נשק ותחמושת. בבופור ובדלעת נערמו במרחב המוגן שני מצבורים נפרדים שבהדרגה איבדו גובה. אחד שהועמס על שיירות האספקה של צד"ל והאחר עם ציוד רגיש יותר שהועבר בשיירות של צה"ל. ציוד המטבח הושאר עד הרגע האחרון ממש, כדי לצמצם ככל האפשר את התקופה הלא סימפטית של ארוחות המבוססות על מנות קרב בלבד.

יום ראשון, 21 במאי

רק לא לפספס את הנסיגה

ההרגשה היתה שזהו, נכנסים לישורת האחרונה. כשהגיע לביקור מפקד החטיבה, אל"מ משה תמיר (צ'יקו), הוא הציע לכהנא ולדהאן "לא להתבלבל ממה שכתוב בעיתונים. עם כל הכבוד, טייבה ורותם זה לא הרכס". הוא העריך שמועד הנסיגה יהיה בעוד שבועיים, אבל במקביל הורה לאבמן להיות ערוך כבר ביום חמישי הקרוב.
לוח הזמנים נראה היה מרווח מספיק כדי להוציא את הצוותים הוותיקים שבשני המוצבים הביתה. בתדריך למ"פים אבמן אמר שהוא רוצה שהם "יתאווררו, ינשמו קצת אוויר של מדינת ישראל, יתקלחו בלי לחץ, יישנו טוב ויבלו ואז ממש ערב הפינוי, כשהם רעננים וחזקים, יחזרו כדי שאיתם נעשה את הפיניש". בזמנים אחרים הבשורה היתה מתקבלת בשאגה אצל הלוחמים, הפעם היא עוררה מורת רוח. הסמלים פנו למ"פים והודיעו שהם דוחים את ההצעה הנדיבה. "אם המשמעות של החופשה היא שאנחנו הולכים לפספס את הנסיגה, אנחנו מוותרים", אמרו.
כהנא ודהאן הסבירו להם שלא זאת הכוונה. שתוכנית הנסיגה הרי מבוססת עליהם ושמטרת החופשה היא רק לתדלק אותם. כשהשתכנעו שהמלחמה לא תפסח עליהם ירדו בשיירה לילית תוך כוונה לעלות בחזרה ביום רביעי. גם אבמן היה איתם בדרכו לביתו בנהריה. על הרכס נשארו הצעירים, מחזור מארס 99', "כולה שנה בצבא". אלה עוד יתגלו כהפתעת העונה.

יום שני, 22 במאי

אבמן, איפה אתה? יש מלחמה

את הילדים הוא פיספס. ניתאי כבר הלך לגן וענבר לבית הספר. לפיכך נפל שדוד למיטה. "התעוררתי באחת בצהרים, הדלקתי את הרדיו ובום... כששמעתי מה קורה ברכס רמים, על התהלוכות שעולות על מוצבי צד"ל, לבשתי מיד מדים, אמרתי לאשתי שאני לא יודע מתי אני חוזר אבל רצוי מאוד שהיא תיקח מהר את שני הילדים ותיסע איתם להורים שלה בעכו, כי אם יירדו קטיושות על נהריה אני לא אהיה מסוגל להתמודד עם שתי חזיתות".
הוא דהר כל הדרך לקרית שמונה עם וינקרים מהבהבים. "בערך בצומת עמיעד קיבלתי צלצול מצ'יקו. 'אבמן איפה אתה? יש פה מלחמה'." כשהגיע, המח"ט הנחה אותו להכין שיירות לבופור ולדלעת במקביל. הוא היה כבר בעיצומו של התדריך, כשנקרא שוב אל תמיר שאמר לו "הלילה זה הלילה. בארבע לפחות בוקר המוצבים מוכנים לפיצוץ. אתה חושב שתעמוד בזה?".
אבמן התקשר לסמג"ד שלו רוני ברכאת ולמ"פים, הוא מסר להם את ההודעה בדבר ההתקפלות הצפויה והורה לפעול בהתאם. החיילים שבבופור ובדלעת לא ידעו את הסוד ולכן התקשו לפענח את התזזית שאחזה פתאום במפקדיהם. המטבח נסגר, קווי הטלפון האזרחיים והמבצעיים נותקו. בחסות החשכה הדגל הורד מראש התורן. "מה הלחץ, יש עוד שבועיים", הם התרעמו. כהנא, בדלעת, אסף את אנשי הפלנ"ט לשיחה והסביר להם כי הופעל נוהל "שהייה קרבית" שמשמעותו צמצום כוחות ודילול ציוד לחימה עד למינימום הכרחי. "מעבר לזה תופסים הכל ומורידים עכשיו לארץ עם השיירה". הוא לא הרחיב יותר, הוא אפילו לא רמז שהסוף ממש בטווח נגיעה. לקראת חצות נכנסו השיירות למוצבים, הועמסו בציוד ובחיילים והסתובבו לחזור. נותרו רק האחרונים על הרכס. 41 לוחמים בבופור, 29 בדלעת. כשליש מאוכלוסיית המוצבים בשגרה.

יום שלישי, 23 במאי

גינצבורג צועק "טילים, טילים"

באחת וחצי אחר חצות קרא תמיר לאבמן בקשר "קודקוד ארזי אני רוצה אותך בפלאפון". אבמן שהיה בבופור רץ לבונקר ה"לבן" שרק ממנו מתאפשרת הקליטה "וגם זה רק כשאתה נכנס בזווית מסוימת מאוד בין שק הפק"ל החמישי לשישי". לשאלת המח"ט "מה קורה", השיב אבמן "בדיוק כמו שסיכמנו, כבר גמרנו לפרוס את המטענים והפתילים".
"אבמן אתה לא מעודכן, אבל הלילה זה לא הלילה, תהיה מוכן להחזיק ברכס עוד מספר יממות", פוגג תמיר את המתח. אבמן הורה להניף שוב את הדגל. שקט מוזר השתרר על הרכס. לא נשמעו קולות אנשים ולא רעמי פצצות המרגמה. נפעם מהדממה שהיא כל כך בלתי שגרתית, השתרע מג"ד הרכס על המיטה לחטוף תנומה אבל זו ארכה דקות ספורות. באור ראשון פתח החיזבאללה בירי מרגמות על דלעת והבופור.
בצהריים דיווח קצין התצפיות סגן נועם גינזבורג לאבמן על זרימה של עשרות כלי רכב כשעליהם דגלי חיזבאללה לעבר הכיכר המרכזית של תבנית. מסוק הקרב שהיה באוויר הוסיף שזה עוד כלום לעומת הנחשול שהוא מזהה מרחוק. בינתיים התפנו בזה אחר זה ארבעת מוצבי צד"ל בגיזרה. בבופור ובעיקר בדלעת הסובלת מנחיתות טופוגרפית התעורר חשש כבד שאם ההתכנסות שבתבנית תחליט להתקדם, משתתפיה עלולים לעלות על הרכס, לשים טריז בין המוצבים ולבודד אותם. "זה היה מחייב אותנו לפלס את הדרך לארץ בלחימה מטווחים של אתי חפירה תוך כדי טבח אזרחים".
כדי לסכל את הכוונות אבמן ציין לדהאן ולכהנא קוים אדומים שאותם אסור למתקהלים לעבור, שחצייתם פירושה ירי אזהרה ומיד אש על מנת לפגוע. "היינו מאוד אגרסיווים. כל מי שהתקרב לנקודות הקריטיות חטף".
מאז הבוקר הם לא זזו מהעמדות. ישבו על 5 טונות של חומר נפץ בכל מוצב, משמאלם ומימינם בבונקרים, בשפניות ובחמ"ל היו זרועים מאות מוקשים מחוברים בפתיל רועם, ממתינים להפעלה. במרוצת השעות החיילים אף הסתגלו לחיים במחיצתם, רעיון שכמה ימים קודם היה מעורר בהם פלצות. בינתיים, תוך שניחתים עליהם פגזי מרגמה, גילח הטרקטור של דלעת את אדמת המוצב וכך היה גם בבופור.
כשירד הערב עדיין לא היה סימן שעוזבים. הפקודה הגיעה בתשע וחצי. "קיבלתי מצ'יקו הוראה שאחרי שריחן ועיישיה יפוצצו גם אני רשאי. בעשר רן ואבי דיווחו לי שהם כבר מוכנים, מאותו רגע השעה שעברנו היתה הכי ארוכה שעברתי. מלבד פתיל אחד הכל היה מחובר. אם היה נופל פגז על השרשרת שפרשנו הוא היה מאדה אותנו יחד עם המוצבים".
כדי לוודא שאין פינה שלא מכוסה במטענים כהנא רץ מהמחסה ואיתו עוד לוחם כשהם עמוסים שלשות של מוקשים על מנת לפזר אותם כגיבוי על גיבוי בכלביה, על הגנרטור, על הקבינה של משאית שנתקעה, על מיכל הסולר, בדלקיה. בבופור רק האגף הדרום מזרחי לא טופל כהלכה, ואבמן מתייסר עד היום על שתי תעלות שאותן לא כיסה במטענים, ועל 12 טילי עורב שלא נאספו, הגם שלפחות הטילים הושמדו בהמשך הלילה. בהתיעצויות לקראת הפינוי היו שהעדיפו לא לפוצץ את המוצב מחשש שהמבצר הצלבני הצמוד לו יינזק. אבמן התנגד נמרצות.
בשעה אחת עשרה נטשו הלוחמים את עמדות הלחימה בדלעת ובבופור ורצו אל כלי הרכב המשוריינים, חמישה של דלעת ושישה של הבופור. אבמן דרש לספור שוב ושוב את הנוכחים. לעתים זה גבל בנדנוד. "הסיוט הכי גדול היה שנשכח שם איזה חייל. שמונים אלף פעם בדקנו". לפני שהניע קרא לאבמן בקשר מפקד עוצבת הגליל, תא"ל משה קפלינסקי. "אתה יודע מה המקום הזה אומר לי", אמר, "שלח בשבילי מבט אחרון". אבמן, שהיה נער בן 14 כשקפלינסקי נפצע קשה בכפר ארנון בדרכו לקרב הבופור לא חש את פעמי ההיסטוריה, הוא היה ממוקד במשימה כשעבר ראש השיירה בצומת סוס, הידועה כמקום המסורתי להתקפות נ"ט הופיעה מעליו מטריה של פצצות תאורה ומיד בעקבותיהם זיהה גינזבורג, קצין התצפיות, שלושה הבזקים הטסים לעברם מצפון. "טילים, טילים", הוא צעק כשהוא מנסה לשווא למשוך אחריו את המג"ד.
בבופור היה דהאן במאסף. בדלעת כהנא. "הסתכלתי על האזור שבה ריכזנו את הציוד לוודא שלא שכחנו שום דבר", הוא נזכר, "נתתי מבט אחרון. לשנייה חלפה בי מחשבה על המשמעות של הרגע וגם על מה שצפוי לקרות הלאה בתנועה מהמוצב לגדר. ציפיתי לגרוע ביותר. בתרחישים שהתרוצצו לי בראש היה לי ברור שמעכשיו נהיה חייבים להילחם. אני זוכר שכשהסתכלתי על החיילים שלי ביציאה מדלעת הירהרתי לרגע שמישהו מאלה לא יהיה איתנו כשנגיע לגדר או במקרה הטוב יחזור מפורק".
התכנון היה שהמוצבים יפוצצו בו זמנית. המ"פים ואיתם קציני ההנדסה, סרן שמואל ריבוח וסגן שמואל גוטמן, גילגלו את הפתיל הרועם לעבר הנקודה שבה תפסו מחסה. אבמן נתן את האות. בשעה 23:50 הבופור התרומם באוויר, כשגושי בטון טסים בעקבות הנסוגים. מוצב דלעת נותר דומם.
"הפעלנו את הפצץ וזה לא תפס", משחזר כהנא, "חיכינו כמה שניות, ניסינו שוב. המצב לא השתנה, חשבתי שמדובר בנתק. אמרתי לגוטמן שחוזרים למוצב. היינו 300 מטר מתחתיו, והתחלנו שנינו לטפס למעלה לעבר הש"ג. כשהחיזבאללה ראו שהבופור פוצץ הם הבינו שעכשיו הגיע התור של דלעת ואז הם המטירו עליה גשם של פגזי מרגמה. הלכנו בין הפגזים לבדוק את התיילים. לא מצאנו שום נתק. ההערכה שלי היתה שהפצץ לא נתן מספיק כוח".
כל החרדות של העוצבה התמקדו כעת בכהנא. הוא היה כפסע לפני ההחלטה לוותר, אבל זה שמר על קור רוח. הוא החליט להתחבר למצבר של הנקפדו"ן (נגמ"ש פיקוד) ובאמצעותו לחולל את הניצוץ. עוד הוא ממתין שזה יתקדם אליו הוא השתעשע להנאתו בפצץ שהכזיב. לפתע, מבלי שתפס מחסה, הפכה דלעת לכדור אש מתגלגל.

יום רביעי, 24.5

האינטימיות של הגברים

כשהתפזר הערפל האירו "שני נרות נשמה" את פני השמים. "אם אני יוצא מזה", התחייב אבמן לעצמו, "אז אני שם עלי מחר ספידו והולך לשפת הים להיצלות שלוש שעות בשמש ואחר כך נוסע לתל אביב ויורד על ליטר של גינס קפוא וכבד אווז". הם היו דרוכים לקראת הנורא מכל אלא שהדרך למטולה היתה קלה משהעריכו. רגעים של אימה עברו עליו כשסמוך לגשר חרדלה החריד את הנקפדו"ן רעש שנשמע כפליטת כדור. "רק זה חסר לי", התרוצצו מחשבות בראשו, "מטר מהארץ נהרג לי חייל ככה סתם".
הוא החוויר וצעק "מספרי ברזל". איש לא נעדר. הצבע חזר לפניו. התברר שאת הבהלה עורר מטף כיבוי שהשתחרר מהתפס ונחבט ברצפה. כעת אפשר היה להתרווח ואפילו להתפייט. "הירח החל לבצבץ כשהשיירה נעה לאטה במעלה תל לוביה. היינו בתוך אי של שלווה כשמסביב פיצוצים, מדורות ורחש מסק"רים (מסוקי קרב)".
כשהטור התקרב לגדר החוד דיווח שהשטח רוחש עיתונאים. "תיראו כמו לוחמים, בלי נפנופי ידיים אידיוטיים, עמדו זקופים", הורה אבמן לחיילים. דהאן, מפקד הפלחה"ן, ביקש אישור לפרוש את דגל המדינה על חזית הנקפדו"ן. עשרות צלמים עטו עליהם. "לא הרגשתי שעשינו משהו יוצא דופן עד שהתחילו החיבוקים והפרוז"קטורים", משחזר כהנא את קבלת הפנים, "וואלה וואלה, חשבתי לעצמי, אם זה ככה אז כנראה באמת מדובר בחתיכת היסטוריה".
בין אלה שקידמו אותו כשדמעות בעיניהם היה גם צוות הסמלים שהחמיצו את אירוע חייהם בשל החופשה שנכפתה עליהם. "רן, אף פעם לא נסלח לך, זה היה התפקיד שלנו, זה אנחנו שהיינו צריכים לרדת מדלעת". כהנא מצידו מתנחם בעובדה שנבחרת הנוער שעלתה במקומם למגרש תפקדה ללא דופי.
כשאבמן קפץ מהנקפדו"ן הוא נעטף בחיבוקים. שלושה ימים של דריכות שיא, שבהם התקיים על צירוף קטלני של מרלבורו לייט ואין ספור ספלי קפה, השתחררו ברגע. הוא רץ נרגש לאמץ אליו את דהאן וכהנא מהנח"ל שהיו שותפיו הנאמנים למסע ההיחלצות. "האינטימיות המדהימה שנוצרת בין גברים אחרי קרב, גילויי האהבה שהם מרעיפים זה על זה", הוא סיפר לאשתו איריס כששב הביתה, "זה יישמע לך אולי מוזר אבל אפילו בסקס זה לא קיים".
מששככה מעט ההתרגשות, לקחו אותו המח"ט ומפקד העוצבה הצידה ואמרו לו להתארגן עם הכוחות שלו להיכנס פנימה כדי לסייע לגדוד "גדעון" של גולני שנתקע בגדר לאחד. בארבע לפנות בוקר הודיעו אבמן ולוחמי הנח"ל שהם מוכנים לפתור את הצרה. לאושרם בוטלה המשימה, אלא שאז "צ'יקו וקפלן (קפילנסקי) התחילו להסתלבט עלי שאני הולך להיות מג"ד הר דב. אמרתי להם "עד כאן, אם כבר אני מעדיף לחזור לבופור"."
כשנגמר קטע הפספוסים הוא נקרא לטלפון, לשיחה עם אלוף פיקוד צפון גבי אשכנזי. "החבר'ה פה בהיי", הוא מסר דו"ח מצב. "אם מגרדים עם סכין יפאנית את מעטה הפינוק של הבחורים האלה מתגלים לוחמים קשוחים. הם התנהגו למופת". כשנפגש עם הרמטכ"ל הוא אמר לו באותה רוח – "הלוואי שכל התרגילים הגדודיים שלי בתור מג"ד בגולני יהיו כמו הסיפור שעבר עלינו ברכס".
כיצד זה מתיישב עם הכותרת המיתולוגית ב"ידיעות אחרונות" על "יום של השפלה"? לאבמן אין הסבר לסתירה. הוא יכול רק להצטער על הרושם המוטעה לדעתו שהתקבל בציבור. "לא רק אצל האזרחים קיימת אי בהירות לגבי האירועים", מוסיף כהנא, "גם בתוך הצבא התמונה שהתקבלה היא מעוותת לחלוטין. אפילו צוערים שלי שנמצאים בבה"ד 1 חושבים שברחנו".
אבמן, 32, רואה עצמו זכאי עכשיו להתקבל למסדר הצנטוריונים, חבורה גאה אך מצומצמת שעמסה את משא לבנון על כתפיה. בין השורות אפשר להבחין אפילו בנימת ביקורת על שמעט מדי בצה"ל חלקו בנטל. "בשנת 93' הייתי מ"פ בריחן. המג"ד היה אז צ'יקו. קפלינסקי היה מח"ט גולני. ארז גרשטיין ז"ל מפקד החטיבה המזרחית. אשכנזי מפקד יק"ל. מלבד התפקידים והדרגות כלום לא השתנה, איך שמסובבים את זה תמיד חוזרים לאותם פרצופים".
אבמן הוא תוצר מובהק של דור שני של מפקדים שלבנון היתה הווייתם. רצועת הביטחון הנחילה לו הצלחות רבות לצד כישלון אחד בולט בדצמבר 96'. אבמן, שהיה סמג"ד אגוז, הוביל כוח שחזר מפעילות בסלוקי דרך הכפר מרכבה, מטען רב עוצמה שהופעל על החוד שנע בצפיפות הרג את סרן יוסי לוי ואת סמ"ר ניר גנדלברג ופצע קשה שני לוחמים נוספים. אבמן היה החמישי בסדר התנועה. עשרה מטרים בלבד הפרידו בינו למוקד הפיצוץ.
"יש הבדל תהומי בין אירועים של לחימה זעירה שבהם הולכים, יורים מטווח 200, הורגים, חוזרים מבסוטים לבסיס, דופקים שמפניה, מתקלחים, מורידים צבע פנים ונרדמים, לאינטנסיוויות שנדרשה מאיתנו בנסיגה מהבופור, אירוע שבשבילי הוא החשוב ביותר מאז שהתגייסתי לצה"ל. הייתי בהמון היתקלויות שבהן החיזבאללה ירה עלי את כל האמל"ח שיש ברשותו. במארב ליד סוג'וד הסתערנו על 30 מחבלים וגמרנו את זה בלי אף נפגע. השתתפתי בענבי זעם, צברתי המון מבצעים, מכל מה שעברתי סיפור הרכס הוא גולת הכותרת". את הדגל שהתנופף על דלעת אימץ הרס"פ של העורב. זה שהתנוסס על הבופור שמור אצל אבמן בסלון.

יום חמישי, 25.5

שוב בישראל

אבמן התעורר למציאות משונה עבורו, שאין בה יותר לבנון. ניתאי, בן שלוש, ממש לא שמח לבשורה כי הוא קיווה שאבא יקח אותו לעבודה בבופור. אבמן, כדי לסגור קצוות הקדיש את היום שאחרי למימוש ההבטחות שנתן לעצמו בנסיגה. הוא נשרף כהוגן על החוף, בערב בילה בברוהאוס, שפוך מבירה הוא נהג משדרות רוטשילד חזרה הביתה לנהריה. "במאי שנה הבאה אני הולך להיות מג"ד בגולני, עם המזל שלי, אין לדעת, עוד יטילו עלי לפנות את חברון".

לא הייתי טרומפלדור

לא הייתי טרומפלדור
חיים הר-זהב

הייתי חלק מהחוד המנווט. ארבעה חיילים שהולכים קדימה לפני שאר הכוח, כדי לעלות על המטען כך שהחבר'ה האחרים לא ייפגעו
הייתי בן 18 וחצי כשהגעתי בפעם הראשונה ללבנון. מוצב סחלב שנחשב "חודר" - אבל הש"ג שלו היה בעצם בגדר המערכת ושימש כמקום מפגש עם ההורים בשבתות - היה מוצב בט"שיות שנסעו הלוך וחזור בגזרה שבין מוצב צורית למוצב נורית (בערך בין קיבוץ ברעם למצפה מתת). הבט"שית היתה אביר, קומנדקר צה"לי, שהרכיבו לו מא"ג מכל צד ועוד מא"ג אחד מקדימה, למפקד – ותפקידה היה "למנוע חדירת מחבלים לשטח ישראל".
שבועיים שלמים לתוך הקו התחננתי לעלות סוף-סוף לסיור על בט"שית. כמטוליסט, שמו אותי כל הזמן בכיתת הכוננות – מה שאמר שרוב הזמן הייתי תורן מטבח, רק כזה שלא יכול להוריד נעליים ובגדים בסוף המשמרת. התורנות אפשרה לי לבהות שוב ושוב בלוח תדריך המוצב שהיה תלוי בכל חדר אוכל בכל מוצב, הלוח שמעליו תמיד היה כתוב: "המטרה: ביטחון לתושבי הצפון!"
יום אחד הגיע החמ"ליסט ואמר לי שהיום אני לא במטבח – אני עולה לסיור בט"שית. קשה לתאר כמה התרגשתי מגודל המעמד: חשבתי על אלכסנדר זייד, על טרומפלדור, על אבא קובנר ועל אבא שלי שהיו לו אותות מלחמה מארבע מלחמות והתכוננתי לפגישה שלי עם ספרי ההיסטוריה של העם היהודי. שפצרתי את הציוד, החרשתי את המימיות והלכתי לתדריך, כשאני משוכנע מעל לכל ספק סביר שחיים הר-זהב הולך להציל הערב את תושבי הצפון מפני עשרות אלפי לוחמי חיזבאללה שבאים לטבוח בהם, ולהיזכר כאחד מגדולי הלוחמים של עם ישראל ששב למולדתו אחרי 2,000 שנות גלות.
קצת יותר מעשרה חודשים קודם לכן התגייסתי. ביום הראשון בבסיס הטירונים של הנח"ל בתל ערד אסף אותנו המ"כ שפיקד עלינו בטרום טירונות בחי"ת. הוא עבר אחד-אחד עם תמונת סטילס ואמר לנו להסתכל בה טוב. כשהוא הגיע אלי והסתכלתי ראיתי איש מוטל על הרצפה, עם מדים מנומרים, במעין תנוחה עוברית.
"אתם רואים אותו, צוות 8?" הוא שאל ומיד ענה: "זה חיזבאלון שהרגנו בהיתקלות בשנה שעברה. יום אחד אתם תגיעו ללבנון ותחסלו גם מחבלים". מישהו שאל אותו אם הוא חיסל את המחבל, והוא ענה במבוכה שהוא בעצם יצא הביתה באותו השבוע, אבל ההיתקלות היתה של חבר'ה מהפלוגה שלו, אז זה לגמרי נחשב.
ובכלל, כל הטירונות והאימון המתקדם היו סביב לבנון. כל הזמן לבנון, לבנון, לבנון. כשפישלנו במסדר המפקדים היו אומרים ש"זה מתחיל במא"ג לא נקי ונגמר במארב שנדפק בלבנון!". כשלא עשינו פזצט"א כמו שצריך בתרגיל, היו אומרים לנו "בלבנון זה יהרוג אותך!". כשמישהו רץ לאט (אוקיי, כשאני רצתי לאט) אמרו מיד: "איך תסתער בלבנון?! איך?! אתה תיהרג בהיתקלות הראשונה!"
לבנון. כל הזמן לבנון.
השירות בלבנון, טפטפו לנו יומם וליל, הוא פסגת השאיפות, מטרת קיומנו, סיבת הגיענו לעולם וסיכום כל החלומות לעתיד שראוי שיהיו לנו. לבנון היא הכל, והיא המקום שמבדיל בין ילדים לגברים.
לא ממש מפתיע, אם כך, שכשנקראתי לדגל (או יותר נכון – לרחבת התדריכים ליד פינת הסילור והניקוי של הנשק מחוץ לחדר האוכל) דמיינתי את עצמי כנצר למסורת מהוללת של לוחמים עזי פנים ועתירי ניצחון. הבט"שית התחילה לנסוע, ואני מגלה שהמא"ג שלי פונה לצד הלבנוני של הגדר. חיפשתי בעיניים את המחבלים שעושים את דרכם לגדר. סרקתי כל סנטימטר בצד השני כשאני אוחז במא"ג ומוודא נצירה כל הזמן עד שדני, המ"כ שפיקד על הסיור, אמר לי "אידיוט, תעזוב את המא"ג לפני שתפלוט לי פה כדור".
והמחבלים, מנוולים שכמותם, לא באו.
למעשה, הם אף פעם לא באו. בכל שלוש שנות השירות הסדיר שלי שחצי מהן לפחות ביליתי בתעסוקה מבצעית בלבנון, לא יריתי בנשק האישי שלי ולו כדור אחד בנסיבות מבצעיות. מעולם לא ראיתי איש חיזבאללה, ומעולם לא יריתי על אחד כזה – אבל הם ראו אותנו וירו בנו, וזה קרה לא מעט.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/FullSizeRender_4.jpg]

חשבתי על אלכסנדר זייד, על טרומפלדור, על אבא קובנר ועל אבא שלי. חיים הר-זהב, נובמבר 1995

אבל הפצמ"רים המשיכו
שלוש השנים שלי בלבנון, אלה שבין 1996 לסוף 1998, היו השנים שעיצבו בדיעבד את התודעה הציבורית לכך שלבנון היא בעיה. זו היתה התקופה שבה לא דיברו על כך שאנחנו חוטפים על הראש, כדי לא לבאס את העם והאומה. אם היו יותר מהרוג או שניים ביום קרב, קראו לזה בשמות המכובסים "אירוע כרכום 2" או "אירוע בז" או "אירוע הנגמ"שים בעישייה". ואם היו ממש הרבה הרוגים אז היו קוראים לזה "אסון השייטת" או "אסון השריפה בסלוקי" (שלא לדבר על "אסון המסוקים").
זו היתה התקופה שבה היו מתפוצצים עלינו מטעני צד והיינו חוטפים פצמ"רים וטילים לעמדות במוצבים דרך קבע, וצה"ל היה מקפיד "להשיב למקורות הירי". המשמעות של הביטוי המכובס הזה היתה על פי רוב שהתותחנים ירו פגזי עשן כדי למסך את המוצב כך שכווני הסאגרים של חיזבאללה לא יראו את המטרות שלהם ויפספסו, והמון המון ירי ארטילרי על שדות נטושים או ואדיות ריקים שאיזה גנרל בבור של פיקוד צפון החליט שבטח יש בהם מחבלים באותו יום.
כשהיו לנו הרוגים לא היו מסתפקים בתותחנים, והיו מקפיצים גם צמד מטוסי אף 16 שבטח היו ממילא באימון איפשהו והם היו זורקים לוואדי התורן פצצות חצי טון שנשארו עליהם, כדי לחזור קלים הביתה ולהספיק לארוחת צהריים בטייסת. הפצצות שלהם היו מרעידות את האדמה ועושות בום גדול, אבל הפצמ"רים המשיכו לנחות על הראשים שלנו למרות המפגן הפירוטכני המרשים: ככה זה כשמפציצים סתם, בלי תכלית.
אבל צריך להודות שהפצמ"רים היו מפחידים רק כשנפלו עלינו כשהיינו מחוץ למוצב. המוצבים עצמם היו עשויים כל כך הרבה שכבות בטון, עד שנדרשה פגיעה ישירה בחלון העמדה כדי להרוג חיילים. גם זה קרה, אבל זה היה די נדיר.
למרות המשפט המפורסם "הפצמ"ר מחפש את הסמ"ר" – משפט שהעיד על כך שלקראת השחרור מוטב לצאת כמה שפחות מהמוצב, כי רגע לפני האזרחות כבר יש ערך לחיים שלך וחבל להיהרג דווקא עכשיו – הפחד האמיתי של חי"רניקים בלבנון לא היה מהמרגמות של חיזבאללה. אמנם שנאנו לנסוע בשיירות האטיות מהגדר למוצבים כי המשאיות הכבדות היו מטרה קלה לטילי נ"ט, אבל שום פחד לא השתווה לפחד מהמטענים.
חיזבאללה הניח אין-ספור מטענים באזור הביטחון כדי לפגוע בכוחות שנמצאים בדרך למארבים, אז היינו מציבים מארבים במטרה לחסל את מניחי המטענים. זה אפשר לנו, כמה חכם, לעלות על המטענים שהם הניחו. מין שטות מעגלית שכזאת.
הכל נראה הגיוני בלבנון, ויש דברים שרק בדיעבד הבנתי את הטמטום העצום שהיה בהם. אחד התפקידים שלי, בתור מפקד צעיר שחזר זה עתה מקורס סמלים לפלוגה המסייעת, היה להיות חלק מהחוד המנווט. ארבעה חיילים שהולכים קדימה, לפני שאר הכוח (בדרך כלל שמונה חיילים נוספים). התפקיד המרכזי של החוד – ואין דרך לייפות את זה – היא לעלות על המטען לבד, כך שהחבר'ה האחרים לא ייפגעו ויוכלו להציל אותם.
בחלק מפתיחות הציר הייתי סורק תילים: התפקיד של סורק התילים היה לסרוק אחר תילים של מטעני חבלה ולהזהיר את הכוח. מכיוון שמדובר בחוט דק ולא מעט פעמים הוא היה כמעט שקוף, נתנו לנו דקר חבלנים (מעין מקל דקיק באורך 80 ס"מ עם ידית בקצה) שאותו היינו מניחים בצורה רפויה על אצבעות יד פשוטה קדימה ומנענעים קדימה ואחורה בעדינות לאורך כל ההליכה - מחווה למקלות ההליכה של העיוורים. ההיגיון הצבאי אמר שדרך הנענוע העדין הזה נרגיש את התיל כשהדקר יפגוש בו וכך נדע להזהיר את כולם מפני המטען.
אני זוכר שמשום מה לא עלתה על דעתי המחשבה על כמה זה הזוי לעשות את הדבר הזה. זאת אומרת – נגיד שהדקר פוגש את התיל, אז בעצם כל תנועה שאעשה עכשיו יכולה לסיים את חיי. זה מטומטם. זה הזוי. זה פסיכי.
וזה נראה לי נורא נורמלי בזמן אמת.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/FullSizeRender%20%282%29_3.jpg]

שום פחד לא השתווה לפחד מהמטענים. הדרך לבינת ג'בל, ברקע כפר דבל

מרד באמצע הלילה
לאחד המארבים יצאנו עם ד', מ"מ שהגיע למחלקת המרגמות במסייעת ממגלן. הפגישה בין הצנף מהיחידות המובחרות לבין הנחלאווים החפ"שים שהתגייסו בבקו"ם ורק רצו להגיע הביתה בשלום, היתה עניין לא פשוט מהרגע הראשון. הוא לא האמין בצעירות-ותיקות שהיו בבחינת קודש בפלוגה, אבל כן האמין בסדר וניקיון ובכך שהעמידה במשימה קודמת לצורך להכין נס קר. בקיצור: הוא והמסייעת לא ממש התאימו.
יצאתי למארב הזה כסגן שלו, בחוד המנווט. מצד ימין ושמאל שלי היו שני חיילים מהמחלקה שלי (מחלקת דראגון, כבוד!), ומאחורי קיבוצניק ממחלקת הסיור עם ההמצאה פורצת הדרך שהגיעה באותם ימים לצה"ל, ג'י-פי-אס. את הדרך לאוכף הבציל, שנמצא צפונית למוצב כרכום בגזרה המערבית, אני זוכר בעל פה גם היום, בחיי, אבל רצו שנשתמש בחידוש הטכנולוגי. קראנו לו "טטריס" על שם המשחק הפופולרי ביותר באותם ימים וגם מפני שהמכשיר, שכיום הוא לא יותר מפיצ'ר בכל סמארטפון, היה בגודל של טאבלט.
אחרי שיצאנו מישראל ועקפנו את כרכום מימין, בדרך לאוכף, ד' אמר לי בקשר לעצור. הוא עבר בריצה שפופה את 50 המטרים שהיו בינינו (כאמור, כדי שרק ארבעתנו נמות ולא כל הכוח). "הולכים מסביב ולא ישר. יש לי תחושה שזו הדרך שבה אנחנו צריכים ללכת", הוא פקד עלינו בשקט בגלל הלילה שמסביב.
"זה לא רעיון טוב", אמרתי לו, "הרי בכל התדריכים ומפות התיאום אנחנו מופיעים כמי שהולכים ישר". "זו פקודה וזהו", הוא אמר. הקיבוצניק מהסיור הראה לו בליל של מספרים ונקודות על הג'י-פי-אס, כדי להבהיר לו שהוא טועה, והתחיל לרטון ולכעוס. בינתיים שאר הכוח סגר את הפער, והחיילים של ד' ממחלקת המרגמות איימו במרד באמצע הלילה, באמצע לבנון.
"זו פקודה, ומי שלא יבצע אותה יאכל ממני משפט וייכנס לכלא לחודשיים", הוא אמר בתקיפות, והראה לי מאיפה הוא רוצה שאקח את הכוח. הלכנו מסביב, כמו שביקש, עם תפירה של 2 ק"מ בערך והגענו למקום המארב באיחור של שעה. בבוקר, כמו שהיה נהוג אז, נכנסנו לתוך השיחים הסבוכים שבוואדי שבו התמקמנו כשאנחנו מחופשים לעצים ולא זזים. חוץ ממני, אף אחד מהכוח לא דיבר עם ד', במעין חרם לא מוכרז. בלילה יצאנו מהשיחים בחזרה למקום המארב, אלא שלפנות בוקר קיבלנו הודעה להתקפל – ממארב מתוכנן של 96 שעות הפכנו למארב של לילה אחד בלבד. ההוראות היו לפגוש צוות של היחידה לסילוק פצצות כמה ק"מ דרומית לנו על ציר התנועה שלנו, לכיוון ישראל.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/FullSizeRender%20%281%29_4.jpg]

אני זוכר שהבנתי שאני בטח לא רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת. עמדה במוצב תורמוס

כשהגענו לזירת המטענים המוהנדסים מהיחידה לסילוק פצצות כבר היו במקום עם כוח של גדוד 50. מסתבר שאיש צד"ל שעבר במקום ביום שלפני כן איתר זירה של עשרה מטעני קלימגור (מטען שיורה מאות כדוריות קטנות ברדיוס של 200 מעלות ובמהירות עצומה כלפי הכוח שמפעיל אותו – כנראה הרוצח מספר אחד בדרום לבנון). אם לא היינו עושים את העיקוף שד' דרש, היינו עוברים באמצע הזירה הזאת ומפעילים בוודאות את המטענים.
ד' לא אמר כלום כשלחצתי לו את היד כדי להודות לו על כך שתחושת הבטן שלו הצילה אותנו. הוא היה בעיקר חיוור מאוד. אחד מאנשי סילוק הפצצות, עם קסדה ושכפ"ץ ומשקפי שמש של גולשים, ביקש שאתלווה אליו.
"שים את זה על הגב", הוא אמר לי, "אני צריך שמישהו יסחוב את זה". הוא נתן לי פק"ל שהיה מין מכשיר מרובע בגודל חצי מטר על חצי מטר, שאליו מחוברת סוללה גדולה ומעליו אנטנה קטומה. "מה זה?" שאלתי. הוא שאל אם אני יודע מה זה שלגון. בטח שידעתי: שלגון היה מכשיר שהיה על כל כלי בדרום לבנון ושידר תדר משבש, כדי למנוע הפעלת מטענים באמצעות שלט רחוק. "זה שלגון חי"ר", הוא אמר, "וחייבים להפעיל את זה כדי שלא נתפוצץ בזמן פירוק המטענים".
הוא הראה לי איפה כפתור ההפעלה, הסביר לי שזה חייב להישאר מופעל עד שתסתיים משימת נטרול זירת המטענים, אמר שחשוב שאוודא שהאנטנה מופנית למעלה כל הזמן – ואז ביקש שאחכה עד שיתרחק ממני לפני שאני מפעיל את המכשיר. אני זוכר ששאלתי את עצמי "למה?" ואני זוכר שהבנתי שאני בטח לא רוצה לדעת את התשובה לשאלה הזאת, אבל בכל זאת שאלתי. "זה פולט קרינה אדירה, ואני לא רוצה להיות ליד כשזה מופעל", הוא ענה לי בזמן שהוא מתרחק.
שלוש שעות ישבתי בין הסלעים במעגל ההיקפי שמאבטח את אנשי יחידת סילוק הפצצות כשאני עם רגליים מוצלבות ומוצמדות מעל הביצים, ועם שכפ"ץ שמונח על הירכיים מתוך תקווה להישאר בוועד הורים. ייתכן שעמוק בלב ביקשתי שאחד המטענים יתפוצץ כשהוא נמצא מולו.
ולא סיפרנו כלום לאף אחד, כי מי רוצה להלחיץ את ההורים וכי החברים לא ממש התעניינו והיו להם סיפורי צבא משלהם, וכי מאוד אהבנו להרגיש גיבורים. הרי פמפמו לנו שלשרת בלבנון זה הטופ ושאנחנו ולוחמי תש"ח זה כמעט אותו דבר, כי אנחנו מצילים את הגליל כאשר אנחנו עולים על מטענים באמצע אזור הביטחון.
היו לי חברים שנהרגו בלבנון, ויש לי חברים שנפצעו בלבנון, ואני לא מכיר אף אחד שהיה בלבנון ולא נשאר שם בצורה כזאת או אחרת ושהיא לא נשארה בו. אני חושב שכולנו הדחקנו אז ומדחיקים עד היום המון, כי זו הדרך היחידה להתמודד.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.ha-makom.co.il/sites/default/files/IMG_9575_0.JPG]

"אם תעלה על מטען גם ככה לא תדע מזה: בום, וזה נגמר". "מא"ג לבנון" בגדר המערכת

הדחקנו את המארבים של שלוש וארבע יממות, והדחקנו את השיירות, והדחקנו את התמונות של אנשים שנפגעו מולנו, והדחקנו את הקולות והדחקנו את הריחות והדחקנו את השקט שמופר ברגע, והדחקנו את מספר הפעמים שבהם אמרנו לחייל מפוחד את המשפט שאמרו לנו בעבר: "אם תעלה על מטען גם ככה לא תדע מזה: בום, וזה נגמר".
הדחקנו את הפחד למות.
הדחקנו את הפחד להרגיש ברגל "קליק" של פס דריכה שמפעיל מטען ואת הפחד לשמוע את הרעש של פצמ"ר שנופל ישר על הראש ונשמע אחרת לגמרי מכזה שפוגע "קצר" או "רחוק" מדי. הדחקנו את התחושה הקלאוסטרופובית של להיות כלוא בתוך משאית עם יציאה צרה אחת כשאנחנו עם ציוד כבד על הגב ופוחדים שלא נספיק לברוח בזמן כשאנחנו יודעים שהטיל בדרך לפגוע בה.
והדחקנו את זה שהיינו מעטים כל כך, לא יותר מ-1,500 חיילים בכל רגע נתון בלבנון, ובעיקר את זה שלאף אחד לא היה אכפת שיש חיילים בלבנון: שחוץ מהמשפחות שלנו אף אחד לא זכר שאנחנו שם, אלא אם היו הרוגים.
הדחקנו, כי אי אפשר אחרת.
הייתי בן 18 וחצי כשהגעתי בפעם הראשונה ללבנון. שלושה ימים לפני שהייתי בן 19 נפלו החברים הראשונים שלי. הייתי בן 20 כשנהרג חבר שלי מהתיכון וביום שבו השתחררתי מהצבא בן מחזור שלי נפצע קשה וחייל שלו נהרג.
ולא הייתי אלכסנדר זייד, ולא הייתי טרומפלדור, ולא הייתי גיבור כמו אבא קובנר וגם לא כמו אבא שלי, כי אפילו אות מלחמה לא חילקו על השירות בלבנון.
וגם את זה, כמו שאר הדברים, מזמן הדחקתי.

‎חיים הר-זהב שירת בגדוד 931 של הנח"ל מנובמבר 1995. היום כתב בתוכנית ״הצינור״ בערוץ 10 ובעל טור ב"מקום הכי חם בגיהנום"

(פורסם באתר "המקום הכי חם בגיהנום", 19.05.2015)

אפשרויות משלוח הודעות

אתה לא יכול לפתוח אשכולות חדשים

אתה לא יכול להגיב לאשכולות

אתה לא יכול לצרף קבצים

אתה לא יכול לערוך את ההודעות שלך

קוד vB פעיל

סמיילים פעיל

קוד [IMG] פעיל

קוד HTML כבוי

כלי אשכול	חפש באשכול זה
הצג גירסת הדפסה שלח דף זה ב E-Mail	חפש באשכול זה: חיפוש מתקדם
מצבי תצוגה	דרג אשכול זה
עבור למצב לינארי מצב כלאיים עבור למצב משורשר	דרג אשכול זה:

הדף נוצר ב 0.13 שניות עם 11 שאילתות
צור קשר - Fresh - למעלה