לפני כחודש טיילתי ונכנסתי לבית הכנסת העתיק בברעם, לאחר סיור בבית הכנסת ראיתי שבמקום מתקיימת פעילות של בית ספר ערבי. חלק מהם עטה כאפיות מהסוג שלובשים בהפגנות של פלסטינים.
הסתובבתי עם אשתי בחורבות הכפר, כשסיימנו להסתובב נשארו במקום רק כמה ערבים מבוגרים, התיישבנו איתם, לא קבלנו קפה אבל כן שמענו את הסיפור שלהם. (אחד מהם היה ילד ב 48 האחרים הם בנים של)
אחד מהם, הוריו היו מהכפר הוא עורך הדין המייצג אותם, כך שהוא עייף אותי בלא מעט נתונים.
אודה שעד אז הכרתי את הכפרים ככאלו שמתקיים בהם טקס "נכבה" ביום העצמאות.
תמיד הייתי בטוח שהכפריים משם גורשו בסערת המלחמה אל מחוץ לגבולות ישראל.
כמה דברים שלמדתי מפיהם
הפינוי לא התרחש במהלך לחימה אלא לאחריו.
לא הצלחתי להבין מה הייתה עוצמת הלחימה בכיבוש הכפרים.
הדרישה לפינוי באה יחד עם הבטחה כי יוכלו לחזור לבתיהם לאחר שיסולקו גורמים עויינים
החל מ1951 הם מנסים לחזור לכפרים.
בוצעה הפצצה של הכפר על ידי חיל האויר כאשר לא ברור מי נתן את הפקודה.
והחלק שהפתיע אותי יותר מכל - אני ציפיתי שכצפוי בסיפורים מהסוג הזה הדרישות יהיו כאלו שהן לחולטין לא רלוונטיות. (אלפי דונמים ופינוי קיבוץ ברעם) מסתבר שכל מה שהם רוצים זה 600 דונם והם מוכנים שיקום שם ישוב מעורב ליהודים וערבים.

כפי שראיתם המילה מפיהם מודגשת. יותר מפעם נתקלתי בפערים/שקרים בסיפורים מהסוג הזה.
מעניין אותי לדעת מה העובדות כפי שהאנשים כאן מכירים אותם, הן ביחס לאירועים ב 48 והן ביחס לאירועים עד היום, במסגרת הבקשות שלהם לקבל אדמה במקום.

זנגה זנגה, דאר דאר
(מ.קדאפי)

שני כפרים נוצרים מארוניים סמוך לגבול עם לבנון, שנכבשו ע"י צה"ל בסוף אוקטובר 1948 (מבצע חירם) ללא קרב.
זמן קצר לאחר הכיבוש, ולא ע"י הכוח הכובש, ובניגוד לאמירתו של בן גוריון שיש להתייחס לנוצרים באהדה - פונו התושבים, בצורה מסודרת לישובים אחרים בגליל, תוך הבטחה שיוכלו לשוב תוך זמן קצר. ההבטחה לא קוימה, ומאז הם מנהלים מאבק חוקי (פניות לפוליטיקאים ולממשלה, בג"ץ, תחזוקת בית הקברות, וכו') כדי לשוב לפחות לחלק מאדמותיהם, כפי שציינת בלי לפרק את הישובים היהודיים שהוקמו שם.
זה כמובן על קצהו של מזלג קטן. ברשת ובעתונות הכתובה יש חומר רב יותר.