קרב אחד יותר מדי - הסרט המלא

דוקו | עודכן 19:39 12/09/2013

מערכת נענע 10

הם לא דיברו או נפגשו ארבעה עשורים, מאז אותו קרב טראומטי ועקוב מדם בעיר סואץ. יואל שרון וחבריו הלוחמים יוצאים לפצח את הקופסה השחורה מאחורי הקרב שתבע קורבנות רבים והותיר צלקות עמוקות. צפו בסרט המלא


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://f.nanafiles.co.il/upload/mediastock/img/49/0/176/176122.jpg]


עם פרוץ הקרבות יואל שרון היה סטודנט לצילום קולנוע בלונדון. הוא חזר לארץ והצטרף כקצין מילואים ליחידת האם שלו "סיירת חרוב". ביומה האחרון של המלחמה בקרב על העיר סואץ הוא נפצע.

הסרט "קרב אחד יותר מידי" מספר את סיפור הקרב האחרון במלחמת יום הכיפורים מנקודת המבט האישית של יואל שרון, יוצר הסרט ושל חברי לפלוגה בסיירת, שעד היום הזה משלמים מחיר נפשי כבד מאוד ולגביהם הקרב עדיין לא הסתיים.
מחצית מחיילי הפלוגה נהרגו והנותרים נמנעים מאז להיפגש זה עם זה ועם משפחות החללים. רבים מהם איבדו את שפיותם, מנסים להדחיק את הכאב, נושאים רגשי אשם כבדים לגבי תפקודם בקרב הטראומטי שלא נותן להם מנוח עד עצם היום הזה.

ארבע עשורים אחרי מלחמת יום הכיפורים, רתם יואל את הלוחמים הנותרים למסע של תיקון בינם לבין עצמם ועם משפחות הנופלים ולחשיפת הסיפור מאחורי הקרב הטראומטי. במהלך התחקיר נחשפו עובדות חדשות ומסעירות לגבי הקרב על העיר סואץ ומביאים לראשונה אל המסך סיפור שעוד לא סופר. האם הגילוי יביא מנוחה לנפשם?



מפיק, תסריטאי ובמאי- יואל שרון

במאי אנימציה- ילון גורביץ

סטודיו אנימציה- שרון גזית - פיל אנימציה

עורך- יניב רייז שפי

צלמים - מוסי ערמון, דווה

תחקיר והפקה- יפית שלו

מוסיקה מקורית - ניר מימון ואלעד ציטרון




הסרט המלא:
http://docu.nana10.co.il/Article/?ArticleID=1003571

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

סרט מרתק ומרגש.
מאיר עוד סיפור קרב שהושכח ואת הקלות הבלתי נסבלתשל אבדן החיים עקב חוסר זהירות בתנועה בשטח- באיזור שהוא עדיין שדה קרב פעיל.

יוצרי הסרט מגיעים למסקנה ברורה מי אחראי לכניסה הבלתי אחראית לקרב מיותר זה ולאבדן החיים שבא בעקבותיו. הקרב אף הביא להפרת הפסקת האש ע"י צה"ל באופן שהביא לתקרית בין מעצמתית.

באשר לעצם השידור- צרמה לי העובדה כי בעיצומו של שידור חלקים כאובים ביותר של הסרט, הופסק שידור הסרט, פעם אחר פעם, בצורה צורמת ובחוסר רגישות בלתי נתפס, לשם שידור פרומו לאיזה תכנית צהלולית ושידורי פרסומות. שידורים אויליים אלה גרמו לזילות ולחילול זכרון הנופלים.
סבורני כי כבוד הנופלים חשוב יותר מאשר אותם שידורי פרומו עמוסי שטויות וצהלולי שמחה.

.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי b.a באשר לעצם השידור- צרמה לי העובדה כי בעיצומו של שידור חלקים כאובים ביותר של הסרט, הופסק שידור הסרט, פעם אחר פעם, בצורה צורמת ובחוסר רגישות בלתי נתפס, לשם שידור פרומו לאיזה תכנית צהלולית ושידורי פרסומות. שידורים אויליים אלה גרמו לזילות ולחילול זכרון הנופלים. סבורני כי כבוד הנופלים חשוב יותר מאשר אותם שידורי פרומו עמוסי שטויות וצהלולי שמחה.

אתה צודק בהחלט, גם לי הדבר צרם!

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

ציטוט:

במקור נכתב על ידי b.a הקרב אף הביא להפרת הפסקת האש ע"י צה"ל באופן שהביא לתקרית בין מעצמתית.

ככל הידוע לי על פי מסמכים אמריקאיים וכן מהביוגרפיות של דיין וגולדה, הכוננות הבין מעצמתית נבעה מסירובה של ישראל להעביר ציוד רפואי ומזון לארמיה השלישית ולא מהקרב בעיר סואץ. הסובייטים איימו שמטוסים שלהם יגיעו לשטח ויעבירו את הציוד הנדרש לנצורים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי b.a צרמה לי העובדה כי בעיצומו של שידור חלקים כאובים ביותר של הסרט, הופסק שידור הסרט, פעם אחר פעם, בצורה צורמת ובחוסר רגישות בלתי נתפס, לשם שידור פרומו לאיזה תכנית צהלולית ושידורי פרסומות. שידורים אויליים אלה גרמו לזילות ולחילול זכרון הנופלים.

לי צרמו בצורה שלא תאמן דווקא ציורי הבחור שנהרג בסואץ, שמוחו השפריץ על כל המסך וכאילו לא די בציור זה (המבוסס כידוע על דיוקן בחור אמיתי), התמונה חזרה על עצמה כארבע או חמש פעמים. עד היום ראיתי מחזות "פלסטיים" מזויעים כאלה רק בשידורי החיזבאללה. קיטש מיותר ואכזרי ביותר שמוזיל את זכרון הנופלים הרבה יותר מפרסומת כזו או אחרת.

ציור הבחור עם הדם הוא צילום סטרילי ביותר ביחס למראות שדה הקרב. מראה של נגמש עמוס לוחמים שספג פגיעה ישירה הינו מחזה נורא כמה וכמה מונים. שדה הקרב עמוס כולו אין סוף מחזות נוראים כאלה שאין בדעתי לפרטם ואוי לעיניים שראו אותם.
לדעתי, היה גם היה מקום לאנימציה הזאת, המביאה לפתחו של הצופה מקצת שבמקצת מן האירועים בשטח והאוירה שהסרט הזה ניסה להעביר. וכידוע, המסר שהסרט הזה נועד להעביר אינו מסר קל. גם המלחמה אינה קלה.
מי שאינו יכול להכיל מסרים כאלה, מוטב לו שיצפה בצהלולים האויליים שמוזגו בחוסר טעם בסרט ע"י ערוץ הטלויזיה .

.

הרשה לי להעיר לך:
חבל על הזמן שלך ועוד יותר חבל על הכעס והרגשות שהנושא מעורר.
יש מקרים שעדיף להבליג.
ואני כותב לך זאת למרות גילך המופלג. ורק מכוונות טובות

גם אני כבר מספיק גדולה בכדי להבין שמוות של בחורים בני עשרים הוא לא סימפטי במיוחד.
אז מה בדיוק אתה מנסה להסביר לי? שהסרט הזה ניסה להעביר איזה מסר פצפיסטי? האמנם מי שדוגל ומאמין בשלום צריך לראות ציורים של מוחות ניטזים בין פרסומת לפרסומת כדי להישתכנע עוד יותר?
שטויות במיץ עגבניות אדוני. כל זה אינו אלא קיטש ירוד ופורנורפיה של מוות המועתקת ממוחם הקודח של ידידינו מהחיזבאללה .

כל צופה ומה שחרה לו. אישית אני מצטרף לאלו שהכנסת הפרסומות הוולגאריות במהלך הסרט יותר הפריעה להם.
היייתי מבקש להשאיר את חלוקת הציונים בפטריוטיות מחוץ לאשכול הזה. לא זו היתה מטרתו.

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

מכרה שלי (שבנה נהרג בלבנון), כתבה בזמנו על הקרנת הסרטים של החיזבאללה בערוצי הטלויזיה בישראל, שהיום משפחה ישראלית יכולה לשבת להנאתה בסלון ולאכול אבטיח, תוך כדי צפיה בבנה מתפוצץ ממטען צד.
זו בדיוק היתה ההרגשה שלי כשראיתי שוב ושוב "קלוז אפ" על מוחו המושפרץ של גוזה (נדמה לי שזה היה שמו).
בעבר התקשורת בישראל נמנעה מלהראות לצופים תמונות כאלה מפאת כבוד המת וכל יתר הערכים שעליהם גדלנו. כשמוותרים על הערכים האלה בשם "זכות הצבור לדעת" ו"בשם האומנות" , אין לי שום בעיה שתוך כדי שאני מנקה את הסלון שלי מהדם שהושפרץ לתוכו מהטלויזיה, תתנגן ברקע פרסומת עליזה "בשם הרווח הכספי". אם כבר זילות המוות ובעיטה בכבוד המת, אדרבא, שהוולגריות תחגוג עד הסוף.

ואגב, מה בין זה לפטריוטיות? הרי אני מדברת על טעם אישי, כמי שמסרבת גם לראות ציורים מוחשיים כאלה של בחורים מרוטשים בעקבות תאונת דרכים.

ציטוט:

במקור נכתב על ידי יונה100 ואגב, מה בין זה לפטריוטיות? הרי אני מדברת על טעם אישי, כמי שמסרבת גם לראות ציורים מוחשיים כאלה של בחורים מרוטשים בעקבות תאונת דרכים.

"אז מה בדיוק אתה מנסה להסביר לי? שהסרט הזה ניסה להעביר איזה מסר פצפיסטי?"


אישית, אני מפרש את הסרט לא כפאציפיסטי או אנטי פאצפיסטי או אנטי פאטריוטי, אלא כמי שבא להמחיש את המחיר הכבד של החלטות מטופשות. ותו לא, ואני מרשה לעצמי להניח שגם זו היתה כוונתו של הבמאי יואל שרון.

על אותו עיקרון אולי גם ראוי למחוק את המראה של הלומי קרב והתגובות שלהם. זה גם לא נעים לעין.
בכלל, גם מראה של אדם על כסא גלגלים גם מפריע וצורם לעין. אולי כדאי היה שיואל שרון היה מעלים עצמו מעל גבי המסך כדי שלא יטריד את הנפש הרכה של הצופים. ואני לא מדבר כלל על כתבות מהשטח...

זה מזכיר לי את דבריו של פרופ' יורם יובל ששימש במהלך המלחמה כתב צבאי במיל' שניסה לדווח דיווחי אמת מהשטח. ניסה אבל כתבותיו שוכתבו בגסות. איך אמר על הפרשה?: "מצאתי שהערבים למדו ללחום כמו צה"ל וצה"ל למד לדווח כמו הערבים"....

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby

אני חוששת שלעולם לא נצא מהלופ הזה של ויכוח על טעם אישי, כך שלפחות אני מניחה לנושא ופורשת מהדיון.
אולי באמת היה כדאי שנראה אתמול צילומי תקריב של שני הילדים שנרצחו, כדי שנראה את המחיר הכבד של רצח ילדים קטנים. בקצב הזה של הסכמתנו לצפות במחזות שבעבר לא היינו מוכנים לראות בגלל "כבוד המת", לא אתפלא אם גם זה יגיע בקרוב.

מסתבר שסגל הפלוגה, עליה פיקד סגן שלום קורן (לימים תא"ל וקצין חימוש ראשי), הוציא גם תחקיר כתוב, שהינו מרתק לקריאה. http://www.484.co.il/pages/sipurim/plugat_koren1973.pdf
קטעים ממנו

סיפורה של פלוגת קורן במלחמת יום הכיפורים 1973

(טיוטת עבודה נובמבר 2009)
הקדמה – איך תחקיר נולד

שלושה עשורים וחצי כיסה ערפל סמיך על סיפורה של פלוגת קורן בסיירת חרוב, בימיה האחרונים של מלחמת יום הכיפורים. ביום העצמאות האחרון, נפגשנו בביתו של מיקי טוניס בכרמי יוסף, מסורת רבת שנים של פלוגה ב' בסיירת. מיקי, יואל שרון ואנוכי, עמיקם אזולאי, שיתפנו אחד את השני בחוויות יום הזיכרון האחרון, כשתחושות כבדות האפילו על צהלות השמחה של יום העצמאות שסביבנו. יואל שיתף אותנו בשיחה כואבת עם לאה גרוף ז"ל, אימו של אילן, שיחה אותה הוא מקיים מידי יום זיכרון. לאה סיפרה שהשנה לא תפקוד את קבר בנה מאחר והיא מרותקת לכיסא גלגלים ולבלון חמצן. לאחר שיואל פעל מול הרשויות לסייע ללאה, סיפר לנו שהשיחה ריגשה אותו עד דמעות, וחש צורך לעשות מעשה כלפי יתר משפחות הנופלים. מיקי פקד את קברו של יהודה נפה בבאר שבע ונשאל באותו מעמד על ידי אייל, אחיו של יוסי בריברם שאלות לגבי מהלכי המלחמה של הפלוגה וכיצד נהרג אחיו. בסוף השבוע הקרוב, הגיע עודד, אח אחר של יוסי, מביתו שבדרום, לשמוע את הסיפור והביע רצון עז להגיע לאזור הקרבות בחייץ החקלאי ובסואץ. ביום הזיכרון של הסיירת שנערך בבקעה, פנו האחים של אלי יום טוביאן ואריה בראופמן לישראל אדלר וסיפרו לו שעד היום, אינם יודעים את סיפור המלחמה והאופן בו נפלו אחיהם. ביום השנה למלחמת יום כיפור, הפנה אותי יגאל דוידוב לכתבה בעיתון "זמן תל אביב", בה אחיותיו של שער אבישי, מתחו בקורת על הצבא, על כך שעד היום אינן מכירות את סיפור נפילתו. בעקבות אותה כתבה, נפגשנו עם המשפחה ובמפגש טעון, הבנו את חוסר הידע בו שרויה המשפחה, כמו גם אנו ושאר המשפחות. המשפחות חיות באפילה... אנו חיים "בערפל קרב", בחלומות, בסיוטים ובשרידי סיפורים אותם טווינו במוחנו ובלבנו, ואותם העדפנו לשמור לעצמנו ולא לחלוק עם אחרים. עתה, החלטנו לפזר את ערפל הקרב ולעשות מעשה. פנינו לשלום קורן המ"פ, שהזדהה עם התחושות והצטרף מיד למהלך. 36 שנה לאחר התרחשות האירועים הטראומטיים, אנו (שלום, מיקי, יואל ואנוכי עמיקם) חשים כי יש לנו את היכולת, האומץ והכוחות להתמודד עם הכאב ומוראות אותם קרבות ולמלא את חובנו למשפחות, לחיילי הפלוגה ולעצמנו. אנו מאמינים כי זה הזמן של כולנו להירתם למשימה. סיפורה של הפלוגה נבנה כפאזל עדין ומורכב מפרטים רבים, אותם הצלבנו ואוששנו עם לוחמים, מפקדים וכן תיעוד מספרי היסטוריה וזיכרונות. לא פעם ניצבנו מול השאלה הגדולה - מהי האמת והאם יש בכלל שכזאת...? אך יותר מכל שוכנענו כי "המלחמה היא ממלכת אי הוודאות" ובדיעבד כולנו חכמים ונבונים. רבים פנו אלינו ואמרו "משוגעים אתם" למה לכם הדבר? ובכן החלטנו כי גם אם האמת מכאיבה כמו אזמל מנתחים, הרי אנו מעדיפים לפתוח את הפצעים היום, כדי לתת סיכוי לעצמנו ולאחרים להירפא מחר. בחרנו לסגור מעגל, למלא את חובנו, לא להסתתר יותר מאחורי מסך ערפל. בדיעבד, אנו חשים כי נפלה בחלקנו זכות גדולה לצאת למסע, לשליחות...
תודה מקרב לב לכל אלה שתרמו והשתתפו בכתיבת התחקיר: פלוגת קורן - שלום קורן, עמיקם אזולאי, מיקי טוניס, יואל שרון, חיים יעקב, יוסי כהן – חובש פלוגתי פלוגות ב' וה' - קובי מרון מ"פ ב', מ"מ פלוגה ה' ישראל אדלר, אהוד גבריאלי, אלי רצין, קצין מיל' איתן גינזבורג, קצין מיל. אבי פרץ, ד"ר מנשה חדד – רופא גדודי וצוות החובשים,אייל רחלי מ"מ חרמ"ש מחטיבת אריה קרן. מפקדים בכירים: אוגדת ברן: אלוף אברהם אדן, ס. מפקד האוגדה: דוביק תמרי, מפקד הפשיטה על פורט פואד: מתן וילנאי, המח"טים: תא"ל נתקה ניר (חט' 217) ותא"ל אריה קרן (חט' 522). ספרות מקצועית: שתי גדות לסואץ – אברהם אדן, חוד החנית – יאיר קליין, צה"ל - אנציקלופדיה לצבא ובטחון – סיירות ומיעוטים וכן כתבות אינטרנט לא מדובר בגרסה סופית נשמח לקבל מידע והערות אתם מוזמנים לפנות אלי לסגור פערי מידע ולהאיר "פינות חשוכות".

סיירת חרוב – 1971-1973

בסוף 1966 החליט הרמטכ"ל רב אלוף יצחק רבין להקים יחידת סיור בפיקוד מרכז, במתכונת הסיירת הדרומית – "שקד". הסיירת אמורה הייתה לתת מענה מקצועי, יעיל ומהיר לביטחון השוטף, למשימות פיקודיות מיוחדות ולפעול בעיקר לאורך הגבול הירדני ומעבר לגבול, תוך שימוש באמצעי לחימה חדשים ומיוחדים. במלחמת ששת הימים הסיירת יצאה מעמק איילון, נכנסה דרך משטרת לטרון למבוא חורון ומשם לביטוניה, רמאללה – נווה צוף, אוניברסיטת ביר–זית. הסיירת התקדמה בראש חטיבת הראל עד לכביש הבקעה. כחודש לאחר המלחמה ירדה הסיירת לבקעת הירדן לחסום את הגבול החדש ואת ניסיונות החדירה של חוליות מחבלים. בימיה הראשונים גויסו לוחמי הסיירת מקרב יחידות הצנחנים. אך לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר פיקוד מרכז חלש על כל שטחי יהודה ושומרון וכן בקעת הירדן, "חרוב" הורחבה לגדוד סיור ומחזור ראשון גויס בפברואר 1968. אחרי המלחמה החלה התארגנות מחבלים מעבר לנהר הירדן, באזורי בקעת הירדן וכן בתחומי יהודה ושומרון. המציאות בשטח הכתיבה את פעילותה הייחודית של הסיירת: מארבים בתחומי הבקעה, מרדפים אחרי חוליות מחבלים שהצליחו לחצות את הנהר, פעילות נגד מחבלים בערי הגדה בשיתוף גורמי בטחון, פעילות נגד מחבלים מעבר לנהר ומעבר לים המלח. ב"חרוב" התפתחה אווירה של יחידה משפחתית, של סיירת מובחרת הנושאת על כתפיה מטלות קשות של בטחון שוטף. קצב האירועים היה רצחני, הפעילות המבצעית החלה מוקדם בבוקר ולא הסתיימה מאוחר בלילה. היחידה הייתה בהיכון מיידי לכל משימה שתוטל על ידי פקוד מרכז ורבים מהמשימות ניתנו לצוותים בשטח, שרק סיימו משימה קודמת. ביחידה פותחו תורות לחימה חדשות שהותאמו למציאות החדשה בשטח תוך שימוש באמצעי לחימה חדשים שפותחו ע"י יחידות מיוחדות, אותם הפעילה הסיירת בהצלחה מרובה. כבר באותם שנים הסיירת פעלה תוך פיתוח ואימון צוותי קרב: צוות מרדף, צוות מארב, צוות מסוק, צוות פשיטה ועוד. לסיירת, באותם ימים, היו הצלחות רבות, אך גם שילמה מחיר דמים כבד בארץ המרדפים. בין האבדות היה גם סא"ל צביקה עופר שהיה מפקד הסיירת ונהרג בדצ' 1968 במירדף בוואדי קלט. חרוב השתלטה על ארץ המרדפים, חסמה את צירי החצייה של הירדן ולאחר ספטמבר 1972 חלה ירידה משמעותית בפעילות המחבלים בחדירות דרך הבקעה. פעילות המחבלים נדדה דרומה אל מעבר לים המלח. צוותי היחידה פשטו מעבר לים המלח במסוקים ובסירות וחסמו גם נתיב חדירה זה. בעקבות הרגיעה בארץ המרדפים, בשנים 1972-1973, הועברו צוותים של היחידה לרצועת עזה לסייע בתפיסה וחיסול חוליות רבות של מחבלים שפעלו באזור. גם פעילות זו הוכתרה בהצלחה רבה. מפקדי חרוב של אותם שנים דרשו מהפיקוד העליון לבצע פעולות מבצעיות כדי לשמור על איכות היחידה ורמת הלוחמים. היחידה המשיכה להתאמן והושם דגש על משימות מיוחדות כגון שחרור בני ערובה והשתלטות על מטוסים. ההשתלטות על המטוס הלבנוני החטוף בשנת 73, בוצעה על ידי כוח הסיירת, בצורה מושלמת.

פלוגת קורן – טרום המלחמה

פלוגת קורן הוקמה ביוני 73. שתי מחלקות היו בפלוגה, מחזור נובמבר 72 בפיקודו של מיקי טוניס ומחזור פברואר 73 בפיקודו של עמיקם אזולאי. נובמבר 72, 24 צעירים חדורי מוטיבציה נפגשים לראשונה עם צה"ל ביום א' חורפי. הסמל הקשוח אייל, המריץ אותם "אחד על אחד" במעלה ה"טריג" האימתני ב"סנור", גורם להם להרהור נוסף האם הגיוס לחרוב לא היה טעות. שלשה חדשים לאחר מכן על אותו "טריג", עדיין בעיצומו של החורף, מוצאים את עצמם 32 צעירים נוספים, פברואר 73, שופעי מרץ וחדורי מוטיבציה אף הם, עומסים על גבם שני קיטבגים כל אחד ונאנקים תחת כובד ידו של הסמל אילן חזאזי. ימים לאחר מכן - כל מחלקה בזמנה, מתחילה סדרת האימונים וההכשרות. החיילים הצעירים מבצעים אימוני לחימה, יוצאים למסעות וריצות, נושכים שפתיים ביגע. משרטטים ברגליהם שבילים חדשים בהרי השומרון - בדרך כלל עם אלונקות, מה שמכונה ה"תחביב של חרוב". פורצים את גבולות ה"בלתי אפשרי" וה"לא ניתן לבצע" ו"מחבקים" את אדמת הארץ במובן הפיזי והערכי. השבעה בכותל, סדרת ירי באולגה, סדרות פרט, חוליה וקורס צניחה כמובן. ב 22 ליוני 1973 מתאחדות שתי המחלקות... ואז מגיעה הסדרה הייחודית. שבוע אימון השתלטות על מטוס חטוף, או כמו שזה נקרא אז בשם הקוד- "כלב ים". הפלוגה עוברת אימוני לחימה באקדח על ידי מדריכי ירי מהשב"כ- גיל חי ז"ל ואמציה שועלי ה"אגדיים" ובמקביל מבצעת אימונים ותרגולות ההשתלטות על מטוסים בשדה התעופה בן גוריון. רצה הגורל וביום האחרון של הסדרה נחטף מטוס בואינג 727 לבנוני ומונחת בנתב"ג. המטוס נגרר לאזור שקט בפאתי שדה התעופה והפלוגה "מוקפצת" מהאימון לביצוע ההשתלטות. אנו מגיעים לאזור בנעלי ספורט, מכנסיים קצרים חמושים באקדחי "ברטה" 0.22. פקודת מבצע ותדרוך קצר ואנו ומסתדרים בשני טורים עם הסולמות , בגב המטוס מוכנים לבצע את ההשתלטות. לפתע, משום מקום מגיחות מספר משאיות צבאיות עמוסות חיילים עוטי קסדות ושכפ"צים, המדלגים מהן בעזוז, כשהעוזי מונח בהצלב על חזם ונעמדים עם הסולמות שלהם לפנינו. אנו שולחים מבט שואל לכיוונו של שלום קורן המ"פ וזה בלי היסוס אומר, "לעבור אותם"! אנו צועדים קוממיות ועוברים את טורי החיילים, שמתברר בינתיים שמדובר בלוחמי סיירת מטכ"ל ה"אגדית" ונערכים פעם נוספת לפניהם. הריטואל חוזר על עצמו מספר פעמים כאשר כל כח עוקף את משנהו ונערך לפניו. מלחמת האגו הצבאית הרגילה וה"קרב על התהילה" במלוא עוצמתם, עד שאלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי פוסק "חרוב יבצעו". אנו מתקרבים למטוס אט אט ומבחינים שדלת שמאל האחורית שלו פתוחה ומגלשת החירום מנופחת ופרושה מלוא אורכה. למרגלות מגלשת החירום הפתוחה עומד אל"מ במדי דקרון ומנהל מו"מ עם החוטף על מנת להסיח את דעתו. אנו נערכים לפריצה מדלת השרות האחורית. כח הפריצה כולל אנשי סגל ותיקים להוציא אחד- בקצה הסולם מתמקם אילן גרוף ז"ל. אילן, חייל חסון הגיע לרמת מיומנות ומהירות גבוהות ביותר בפתיחת דלת המטוס, כמוה לא נראתה מזמן בקרב היחידות האמונות על הטיפול בנושא. החלק המסובך בפריצה למטוס הוא פתיחת הדלת טרם התייצבות מושלמת של הסולם וכל זאת מבלי לעוף מהסולם כאשר הדלת נפתחת במהירות לכיוון הפותח. אנו מרימים את הסולם, אילן פותח את הדלת,איתי שרוני ושלום קורן "טסים" פנימה ואנחנו בעקבותיהם. לנגד עינינו מתגלה החוטף, לובי כהה עור ,שיכור כלוט האוחז בידו אקדח ומנהל מו"מ עם הקצין העומד למרגלות המטוס. שרוני חובט בידו, האקדח עף ומחליק למטה על מגלשת החירום. קורן ושרוני מעיפים אותו למגלשה. אנו מבצעים עוד סריקה מהירה במטוס , מוצאים רובה צייד והסיפור נגמר. מאוחר יותר מוזמנים ל"גאנדי" אלוף פיקוד המרכז, על השולחן בקבוק יין. "גאנדי" קם ואומר "קראתי לכם כדי לתת לכם לטיפה ונזיפה-לטיפה, על הפעולה המושלמת ונזיפה, על שהחוטף לא נורה ועתה יחשבו בעולם שמדובר בסוכן המשתף פעולה עם ישראל".... מכאן הולך ונמשך מסלול ההכשרה - יורדים לדימונה לאימון גדוד. אימון ארוך ומתיש שבסיומו צניחה גדודית בפלמחים. בחלוף הזמן הופכים הצעירים ללוחמים נועזים, תוך שהם מתקדמים בנתיב השזור במאמץ גופני בלתי פוסק, בזיעה ודם לעתים. ההתקדמות מלווה בהתמודדות בלתי פוסקת מול אתגרים פיזיים ומנטאליים. התמודדות יומיומית מפרכת ואפורה, כזו שהפיצוי והסיפוק שבצידה נובעים מתחושת הגאווה וההשתייכות ומהאינטראקציה המתמדת עם האנשים האיכותיים סביבם. פרק זה בחיי הלוחמים יוצר הוויה חדשה, ייחודית, מחשלת, מעצבת אופי ואישיות. בחלוף הזמן מתגבשת הפלוגה ליחידה לוחמת, קבוצת אנשים ייחודית, בעלת איכות אנושית נדירה, יחידה אשר לא מתקיים בה פער בין "אמר לעשה". יחידה של אנשים בעלי מוטיבציה, מסירות ואחווה, שערכיות ורעות הן המצפן שלהם... ואז מגיעה מלחמת יום כיפור.

הסיירת בבקעת הירדן

עם תחילת מלחמת יום הכיפורים שוהה הפלוגה במסגרת הגדוד במחנה גדי ונערכת לאפשרות שתצטרך לבלום מתקפה ירדנית אפשרית. הפלוגה פרוסה באזור "נערן" ושומעת בתסכול הולך וגובר על הקרבות בצפון ובדרום, מייחלת לרגע בו תצטרף למלחמה ותוכל להביא לידי ביטוי את יכולותיה. במהלך השהות בנערן מצטרף לפלוגה יואל שרון, סגן מיל. צעיר, שזה אך הגיע מלימודי צילום קולנוע בלונדון. יואל בוגר הסיירת, מחזור גיוס ראשון של חרוב, הופך באחת למפקד בסגל המחלקה של פברואר 73. לאחר שהפיקוד שוכנע כי הירדנים לא יתערבו בלחימה, הוחלט להוריד את הסיירת לחזית הדרומית ולסייע לכוחות החי"ר בדרום. במהלך הירידה של היחידה לחזית הדרומית, מונה סא"ל חיים אורן ("איבן") למפקד הגדוד. סיירת חרוב השתלבה בימי הלחימה האחרונים של המלחמה במצרים.

הירידה לסיני

יום שבת, 20 לאוקטובר, מגיעה הבשורה המיוחלת. הסיירת יורדת לסיני. שלום קורן המ"פ יחד עם קובי מרון ויאיר קליין הסמג"ד טסים בסוסיתא "כרמל" לתדרוך בבור בקריה בתל אביב לקראת הפשיטה על פורט פואד. ומשם יורדים בטיסה לאל-עריש. אנחנו עולים על הנגמשי"ם ויוצאים לדרך מהבקעה עד ירושלים. שם חוברים לאוטובוסים ומתחילים בתנועה דרומה עד אל-עריש. הנגמ"שים מועמסים בירושלים על רכבת ועושים אף הם את הדרך דרומה. אל עריש, שעות הערב המוקדמות, אנחנו חוברים לנגמ"שים. התארגנות קצרה ונכנסים לחניון לילה בינות לדקלים והולכים לישון. למחרת, יום ראשון, 21 אוקטובר, אנחנו מתחילים בתנועה לכיוון בלוזה, אליה מגיעים לקראת הצהריים. נכנסים לנוהל קרב לקראת הפשיטה על פורט פואד, עד יום ה-22 אוקטובר אחר הצהריים.

הפשיטה על פורט פואד - הקרב שלא היה

לקראת סיומה של המלחמה צה"ל רוצה להשיג הישג מוראלי משמעותי ומחליט לכבוש את העיר פורט פואד היושבת בכניסה הצפון מזרחית של תעלת סואץ. מתבצע נוהל הקרב לכיבוש ה"לשון" של "פורט פואד", מתחם מצרי מבוצר היטב, כולל תותחי חוף המכוונים לים ומכבידים על פעילות חיל הים הישראלי באזור. ממזרח דרום ומערב מוקף המתחם במכשול טבעי- איזורי ביצות בלתי עבירים כמעט, אותם חוצה לשון יבשה ברוחב 42 מטר. הלשון שהוגדרה כמעבר הכרחי - ממוקשת ומלאה קונצרטינות ומחסומים נגד טנקים. תכנית המבצע כללה פעולת הסחה של סגי"ם של השייטת שיגיעו מהים נושאות על גבן את פלוגה ד' של קובי מרון יחד עם סגן מיל. איתן גינזבורג (מ"פ, בוגר הסיירת), בפיקודו של הסמג"ד יאיר קליין. כח זה המגיע מהים היה אמור לבצע פעולת הסחה באופן שיצור אצל המצרים את התחושה שמדובר במאמץ העיקרי ובמקביל תגענה פלוגת קורן ופלוגת אבטיחי (עינבר) בפיקודו של איבן רכובה על נגמשי"ם ורגלית עם שאר הגדוד דרך לשון היבשה ותתקוף את המתחם בהפתעה מצדו האחורי . לאחר פקודת המבצע של הקצח"ר מנו שקד, כולנו במצב של התרוממות רוח ובתחושה עילאית. בטוחים שנכנס להיסטוריה בקרב גבורה נוסח הקרב על "תל פ'אחר" או על "גבעת התחמושת". ערב ה-22 באוקטובר, האנשים על הכלים, יוצאים לדרך. הכוח הימי של השייטת עם פלוגת קובי מרון מתחיל אף הוא את התנועה לכיוון הים כאשר הסגי"ם שלו נישאות על עגלות גדולות . כעשר דקות מתחילת תנועה מגיעה ההנחיה לעצור. המבצע מתבטל - הפסקת האש הראשונה נכנסה לתוקפה -לצערנו (אז). נערכים פעם נוספת לחניון לילה, הולכים לישון.

חציית התעלה

לאחר הפסקת האש הראשונה, צה"ל חותר לנצל את ההצלחה של הימים האחרונים ולהשיג הישגים משמעותיים בזירה. היעד החשוב ביותר עתה הוא לכתר את הארמיה השלישית, אשר ממוקמת ממזרח לתעלה ולמנוע מהחיילים המצריים לחצות את התעלה מערבה וכן לחסום את הצירים והאפשרות שהצבא המצרי יעביר אספקה, ציוד, תחמושת, מזון ומים לחיילי הארמיה. למחרת, 23 אוקטובר, הסיירת בנסיעה דרומה לאורך התעלה. לקראת החצייה עומדים בתור מאחורי טור של 72 כלי רכב. שניות לאחר מכן מגיעים מ"צ ושואלים את יושבי הנגמ"ש הראשון "אתם סיירת חרוב?" ומייד לאחר התשובה החיובית, מפנים באחת את כל טור כלי הרכב מעל הציר ומאפשרים ליחידה לעבור במהירות ולהגיע לתעלה. בשעת אחה"צ אנחנו חוצים את התעלה על גשר הדוברות. החצייה עוברת בשקט ללא ירי או הפגזה מצרית. פונים דרומה ומתחילים בתנועה מנהלתית. מולנו, מכיוון דרום מגיעות משאיות ישראליות שנהגיהן מסמנים לנו וי עם אצבעותיהם, אך פניהם משדרות תחושת הקלה עם יציאתם מאזור הקרבות. לשאלתנו "מה המצב?" עונה אחד הנהגים תוך שהוא מניד את ראשו, "אנחנו מכניסים להם והם מכניסים לנו..." לאחר מספר דקות, אנו חוברים למשאיות תדלוק וממלאים את מיכלי הכלים. ובתוך כך מקבלים תדרוך קצר מאיבן, לאמור- המשימה היא טיהור החיץ החקלאי מהאגם המר ועד העיר סואץ לצורך השלמת הכיתור על הארמיה השלישית. לילה יורד. שני ג'יפים של פלס"ר שריון חוברים אלינו ומתחילים להוביל אותנו דרומה. בנקודה מסוימת הם עוצרים, אומרים ל"איבן" המג"ד שים לב עד כאן השטח המטוהר - מכאן והלאה עליכם...

הקרב על החייץ החקלאי

02.00 לפנות בוקר ה-24 אוקטובר. סיירת חרוב בתנועה רכובה ורגלית דרומה, מתחילה בטיהור החיץ החקלאי שבין האגם המר הגדול בואכה העיר סואץ מהלך של כ 25 ק"מ לערך, במקביל לצידה המערבי של תעלת סואץ. הכח של סיירת חרוב, כפוף לסגן מפקד אוגדת אדן, דב תמרי ופועל כחלק מחטיבה 217 של אל"מ נתקה ניר, עוסק בטיהור החייץ החקלאי. פלוגת אבטיחי נעה לאורך תעלת המים המתוקים, הפלוגות של קובי מרון ושלום קורן מטהרות את האזור קרוב יותר לתעלת סואץ. בשלב מסוים נתקלת פלוגת קובי מרון בבעיה. קבוצה גדולה של חיילים מצרים יוצאת מאחד הבונקרים בידיים מורמות כנראה בכוונה להיכנע. ניסים גוזלן מכוון אליהם את נשקו באיום ואז מבחין בתנועה חדה של החייל הקיצוני בשורה. "יש לו רימון," הוא צועק ופותח באש. הוא פוגע בכולם, אולם אחד המצרים מספיק לירות ופוצע את גוזלן. בשלב זה איוון המג"ד מקפיץ את פלוגה א' של קורן להוביל בראש הטור. במסגרת זו אנחנו נעים לאורך הסוללה הצמודה לתעלה ומבצעים טיהור של בונקרים, תעלות ועמדות עם מחפה ראש. המחלקה של מיקי מובילה והמחלקה של עמיקם אחריה. מבנה הסוללה ערוך על פי הדוקטרינה הרוסית. לכל אורכה שלוש תעלות חי"ר בבסיס הסוללה, בחצי הגובה ותעלה נוספת, לאורך תעלת המים המתוקים. כל כמה מאות מטרים ממוקמת פיתחה שהוכנה על ידי המצרים מראש כמקום אופציונאלי לנקודת צליחה וליצירת ראש גשר לצדה המזרחי של התעלה. אותן פיתחות והצד המזרחי של הסוללות אותן אנו מטהרים חשופות ל"ארמיה השלישית" ולכח האש שלה, הממוקמים בצד המזרחי של התעלה, דבר אשר בשלב זה אינו ידוע ללוחמי הסיירת וכנראה גם לא לפיקוד הבכיר. בכל מקרה רוב ההתנגדות עד שלב זה היא מדרום, ממערב ומתעלות ובונקרים על הסוללה מצידה המערבי. במקביל לפעולת הטיהור של פלוגת קורן, כוחות אחרים של האוגדה מגיעים לפאתיה הצפוניים והמערבים של העיר סואץ ומתחילים להיכנס לתוכה. גדוד 55 של יוסי יפה, כח מעורב של חיסדאי באוטובוסים וכוחות שיריון מחטיבה 522 של אריה קרן. טיהור התעלות מתבצע על פי התו"ל הרגילה. הלוחמים נעים רגלית בתוך התעלות כאשר הנגמשי"ם עם כלי הנשק הכבדים נעים במקביל מעט לאחור ומשמשים כבסיס אש. בשלב מסוים של טיהור הסוללה חוליה המונה כמה מצרים פותחת באש מעמדה עם מחפה ראש על הנגמ"ש האחרון של הסמ"פ יאיר הראל. הנגמ"ש מגיב באש, ממוקם כרתק, ושאר הכח יורד בפיקודו של יאיר הראל, יחד עם עמיקם, ומבצע איגוף. עמיקם ממקם את המאגיסט יורם קאסל כרתק נוסף והכח מתכונן להסתערות לכיוון העמדה. בשלב זה מטילים המצרים רימון זרחן ויאיר נפצע מרסיסים בפניו - הפצוע הראשון של הפלוגה. שאר הכח מגיב באש, מסתער ומחסל את החוליה המצרית. מצב העניינים בתוך העיר סואץ מסתבך. חלק מהכוחות של מח"ט 522 אריה קרן בתוך העיר, כח יוסי יפה וכוח חיסדאי, עולים על מארב בסמוך לבניין המשטרה בצומת "ג'מעת אל ארבעין" ומפנים את עצמם ואת נפגעיהם אל תוך הבניינים הסמוכים תוך שהם מנהלים לחימה מול המצרים בבתים סביבם. מפקד האוגדה אדן מבקש שדב תמרי יסייע לאריה בניהול וחילוץ שאר הכוחות ונפגעיהם ואף מורה לאל"מ נתקה ניר לפקוד על סיירת חרוב להפסיק מיידית את טיהור התעלות ולנוע במהירות דרומה כדי לפרוץ אל העיר מכיוון צפון- מזרח, דרך ציר "עצה", במגמה לחבור או לחלץ את הנפגעים מהעיר. סיירת חרוב עוברת מחטיבת נתקה ניר לחטיבת אריה קרן. בשלב זה מקבלת פלוגת קורן פקודה לעלות על הנגמשי"ם ולנוע במהירות לכיוון העיר על מנת לחבור\ לחלץ עם\ את הכוחות הנצורים. החיילים יוצאים מהתעלות ועולים על הכלים. הצפיפות בכל נגמ"ש גדולה. הנגמ"ש הראשון של מיקי טוניס, חוצה את אחת הפתחות ופגז של טנק שנורה מהעבר המזרחי של התעלה מחטיא אותו אך במעט. צחי מ"מ הטנקים בטנק שמאחור צועק "חברה' זהירות הירי די מדויק". המנוע של הנגמ"ש השני רועם בעוצמה והוא יוצא לדרך לחצות את אותה הפתחה, מקרטע מעט. יואל שרון המפקד על הנגמ"ש מבקש ממיקי פלג הנהג לעצור, לנסוע לאחור ולקחת תנופה. מיקי נוסע לאחור "לוקח תנופה" ו"שועט קדימה". תוך כדי חציית הפתחה סופג הנגמ"ש השני, עליו מפקד יואל, פגיעה ישירה של פגז מעיך מטנק מצרי הממוקם במוצב "מפצח" הישראלי הכבוש ע"י הארמיה השלישית, בעבר המזרחי של התעלה. חלקו האחורי של הנגמ"ש נמעך ומתרסק גלגליו מתעופפים באוויר. במקביל נפתחת אש נק"ל מצרית והפגזת מרגמות מהצד המזרחי של התעלה ומתחילה סדרת פיצוצי משנה של התחמושת בנגמ"ש. עשן כבד שחור אופף את הנגמ"ש. במקום אש ועשן, מהומת אלוהים. פצועים והרוגים מפוזרים בשטח. יוסי כהן החובש הפלוגתי מזהה את יגאל דוידוב קם מהאדמה ומתרחק בריצה מהנגמ"ש הפגוע .בשלב מאוחר יותר הוא מתמוטט ועמי הררי "גורר" אותו לכיוון התאג"ד. שניות לאחר הפגיעה עולה אורן הדרי לסוללה ופותח נר עשן למיסוך פעולות החילוץ. הרופא הגדודי, ד"ר מנשה חדד והחובשים, יורדים במהירות עם תיקיהם מהנגמ"ש בו נעו עם הטור ופורסים תאג"ד כחמישים מטרים דרומית מערבית לאזור הפגיעה, בסמיכות למספר טרקטורים מצריים שהושארו באזור. החיילים והמפקדים רצים בשטח במהירות עם אלונקות אוספים את הנפגעים מהנגמ"ש הפגוע וסביבתו ומפנים אותם אל התאג"ד שאך זה נפרש. חלק מהחיילים עוסקים בחילוץ נסים חתמי מהנגמ"ש הפגוע. הרופא והחובשים עובדים כמטורפים. רוב הפגיעות הן פגיעות הדף וריסוק. הפינוי והטיפול מתבצעים תחת הפגזת הפצמ"רים וירי הנק"ל מצרי. אודי גבריאלי, מ"מ בפלוגת הרבטי"ם, עולה לסוללה יחד עם רוני אוסטרייכר כשהם נושאים עימם שלשה מטולי "לאו". אודי מבצע ירי לכיוון הטנק היורה. במטול השלישי הטנק מנוטרל. זוג מטוסי "פנטום" מוכוונים על ידי קש"א שהתמקם ברום הסוללה, מבצע מספר יעפי תקיפה על מוצב "מפצח", ממנו נפתחה האש. תמרות אש ועשן עולות מהמוצב ורסיסים עפים לכל עבר. קורן ועמיקם סורקים את הפתחה ומזהים את אורן הדרי, מוטל פצוע בשטח החשוף לירי, מהעבר המזרחי של התעלה. אורן נפגע בראשו מירי צלף מצרי. הם מפנים את אורן לתאג"ד, שם הוא נפטר. בתאג"ד הם מזהים את ניסים חתמי מוטל על הקרקע פניו לאדמה פצוע קשה והוא מטופל על ידי הרופא הגדודי ד"ר ניסים חדד . לידו על אלונקה מטופל יואל שרון. יואל שעמד בחזית הנגמ"ש, עף מהדף הפגיעה למרחק של עשרות מטרים. הנהג, מיקי פלג ויגאל דוידוב שישב לידו, עפו החוצה מההדף מבעד לדלתות הנגמ"ש. הרופא וצוות החובשים מתפקדים במהירות וביעילות. בסיוע החובש אוריאל בונט, מתחיל להתבצע זיהוי ראשוני של החללים, תולשים דיסקיות ומאלתרים דיסקיות קרטון במקרים אחרים. גופות החללים מונחות בשתי שורות. בסה"כ נהרגו באירוע הפגיעה בנגמ"ש 16 לוחמים (כולל גיל שלו – איש שייטת 13 שהצטרף לגדוד לאחר ביטול הפעולה בפורט פואד). נותרו בחיים שלשה. בקשר ממשיכים להאיץ באיוון להגיע במהירות לעיר סואץ ולהשאיר את הטיפול בחללים לדרגים ולמפקדות שמגיעים מצפון. איוון פוקד על ד"ר חדד וצוות החובשים להישאר עם החללים עד הגעת הדרגים ופלוגת המפקדה. ד"ר חדד עונה שהוא וצוותו חייבים להמשיך עם הלוחמים. הגדוד מתארגן במהירות לנסיעה על ציר "עצה" לכיוון העיר סואץ, לחלץ את כוחות חיסדאי ויוסי יפה שנקלעו למארב מצרי. הפצועים מועמסים על נגמ"שי הפינוי כאשר האלונקות מונחות לרוחבו ומפנים אותם על ציר "עצה" לתאח"ט שנמצא צפון מערבית לעיר סואץ. במהלך הנסיעה דרומה נמשכת הפגזת המרגמות והאש "רודפת" אחר טור הנגמ"שים. אחד הטנקים יורה פגז למסגד קרוב ,והקת"ק המצרי שהיה ממוקם בראשו מנוטרל והפגזת המרגמות הופכת ל"טיפטוף" איטי וחודלת. בתאח"ט לאחר מיון והמשך טיפול, מועמסים יואל שרון יאיר הראל ושאר הפצועים למסוק שמטיס אותם לבית חולים שדה ברפידים ומשם הם מועברים עם מטוס הרקולס לבתי חולים במרכז הארץ. ארבעה ימים מאוחר יותר, לאחר פינוי כל החללים על ידי הדרגים והיחידות העורפיות, נכנס כח של הפלוגה בפיקוד קורן עם מספר רבנים, לסריקה נוספת של איזור הנגמ"ש וחיפוש שרידי גופות נוספים.

הלחימה על העיר סואץ

רקע כללי
הקרב על העיר סואץ נערך בסיומה של מלחמת יום הכיפורים וסימן שאלה גדול מרחף מעל נחיצותו ונכונות הדרך בה הוא נוהל. במלחמת יום הכיפורים, במהלך הקרב על העיר סואץ, הוכנסו בחפזה כוחות שריון, צנחנים וחי"ר לתוך העיר. כיבוש העיר נכשל, חיילים רבים נפגעו ואף נהרגו וחלק מן הכוחות נותרו זמן ממושך בעיר כשהם מנותקים מכוחותיהם עד שחולצו או נחלצו. תכנון הקרב וההתארגנות לקראתו היו חפוזים ביותר בשל הידיעה על הפסקת האש ההולכת וקרבה. כמו כן, הייתה הערכה שבעיר כוחות מצריים נסוגים, מפוזרים אשר אינם ערוכים היטב להגנה. האם כיבושה היה נחוץ מבחינה אסטרטגית – שאלה ששנים נשארה ללא תשובה. תוך כדי הניסיון לכבוש את העיר וההסתבכות בהמשך מנסה המח"ט אריה קרן להכניס כוחות נוספים במטרה לחבור לכוחות הנצורים של חסדאי ויפה ומתוך מחשבה שאולי מכיוונים נוספים, ניתן יהיה להכניע \לכבוש ו\או להשתלט על נקודות וצמתים שולטים בחלק מהאזורים בעיר. יש לזכור כי ב- 22 לאוקטובר התקבלה החלטה של מועצת הביטחון על הפסקת אש לאחר איום של ברית המועצות כי אי עצירתה של המתקפה הישראלית יביא להתערבות רוסית כולל האפשרות לשימוש בנשק גרעיני. התפתחות זו הביאה את הפיקוד העליון בצה"ל להחליט על ריכוז מאמץ לכיוון דרום, כשאוגדות מגן ואדן יפעלו לכיתור הארמיה השלישית. הארמיה השלישית הייתה מכותרת באופן חלקי בשל תפישת שני הצירים המוליכים מסואץ לקהיר- הצירים "סרג‘" ו"עשור" . לארמיה השלישית הייתה עדיין דרך עוקפת מסואץ, לאורך המפרץ, לנמל עדביה מדרום לג´בל עתקה וממערב לעתקה ניתן להתחבר לכביש המוביל לקהיר בנקודה שצה"ל לא הגיע אליה עדיין. כיתור הארמיה השלישית שהוגדר על ידי מקבלי ההחלטות כמשימה אסטרטגית, לא הושלם לפני כניסתה לתוקף של הפסקת האש הראשונה. על רקע זה, לאחר שהפסקת האש הראשונה הופרה, התארגנו שתי האוגדות להשלמת המשימה של טיהור החייץ החקלאי ושליטה על גדות התעלה המערביים וכן השלמת הכיתור של העיר. ה-23 לאוקטובר היה אמור להיות מוקדש להשלמת משימה זו. התכנית לכיבוש העיר סואץ גובשה בלילה שבין ה-23 ל-24 לאוקטובר. הרעיון היה שכיבוש העיר, בעיקר את הפרברים הצפון מזרחיים, מהם נמשכו צינורות מים ודלק לעבר השני של התעלה לטובת הארמיה השלישית יהדק עליה את המצור ויצור כיתור אמיץ שישמש לאחר הפסקת האש מנוף לחץ דיפלומטי נוסף. חשוב לזכור כי ב 05:55 הודיעה ישראל על הסכמתה להפסקת אש פעם שנייה. הפסקת האש נכנסה לתוקף מ-07:00. כאן הופסקה גם פעילותו של חיל האוויר הישראלי. מפקד האוגדה - אלוף מיל. אברהם אדן "ברן" (מתוך ספרו "על שתי גדות סואץ" עמ' 103-9) "...לדעתי לא היה בכיבוש סואץ כדי לתרום לכיתור עצמו של הארמיה ה 1, ואינני מקבל את דברי דיין בספרו שכיבוש העיר היה מביא לכניעת הארמיה. אף כי הייתי שותף פעיל ליוזמת הזינוק דרומה ולגמר הכיתור של הארמיה, לא יזמתי את כיבוש העיר שכן חזיתי שכיתור הארמיה יתקיים גם בלעדיו. אולם כאשר ניתנה הפקודה לא הבעתי התנגדות, בעיקר משום שהכיבוש היה מחזק את שליטתנו לאורך כל תעלת סואץ בגזרתי ומגביר את ניתוק הארמיה שבגדה המזרחית ממקורות המים. יתר על כן, המשימה לא חייבה לכבוש, אלא לנסות, ילך – טוב! ילך קשה – נרפה מזאת!... הפקודה אמרה "לכבוש את העיר סואץ אם אינה סטלינגרד"... לאור סימני ההתפוררות של ארמיה 1, שסימניה נראו בשטח יום קודם, מניחים במפקדת הפיקוד, כי כבוש העיר אפשרי ללא הסתבכות בקרב קשה. ההנחה הזאת הייתה מקובלת גם עלי – סבלנו אבידות קשות במלחמה זו, ואם יתברר שהאגוז קשה, מוכנים לוותר על השגת המשימה – כך הבנתי את הפקודה... כיום אני מצטער על כך שהמשימה הוטלה ועל שלא התנגדתי לקבלה..."

סיירת חרוב בעיר סואץ

מתוך ראיון של יואל שרון עם מפקד האוגדה - אלוף מיל. אברהם אדן "ברן"
"עם השלמת הכיתור על הארמיה השלישית, בליל ה 91 לאוקטובר קיבלנו פקודה לכבוש את העיר סואץ אם זה לא סטלינגרד. עם הסתייגות שאם יהיה קשה, אז לא לעשות את זה... לא הייתה חשיבות ממדרגה ראשונה בכניסה לעיר סואץ, אך הייתה חשיבות להיכנס לפרברים המזרחיים ולחתוך את צינורות המים והדלק שהיו חשובים להחזקת המעמד של ארמיה 1 וכן להפלת המורל של הצבא המצרי ויצירת תנאים יותר מתאימים למשא ומתן לאחר המלחמה... הפעולה בסואץ בהתחלה הלכה מצוין. החט' של גבי הגיעה עד ליעדים שלה ותפסה את מיכלי הדלק וכבשה שכונה אחת ואז אריה קרן היה צריך להיכנס והוא נכנס ואז באמת השתבשו דברים. הנקודה היא שהצבא המצרי שהתפורר תוך פעילות הכיתור שלנו, נסוג בהמוניו לעיר סואץ ושם הם התארגנו להגנה. ההתקפה שלנו התקיימה בנתונים מאוד גרועים. הפסקת האש השנייה עמדה להיכנס לתוקפה, לא היו לנו נתוני מודיעין לגבי המתרחש בעיר, לא היו מפות מתאימות, לא תצלומי אוויר, כוחות החי"ר שהועמדו לרשות האוגדה הגיעו באוטובוסים, לכוח של יוסי יפה נתנו "טופזים", גדודי הצנחנים של יוסי יפה והגדוד של יעקב חיסדאי עם אוטובוסים נכנסו לעיר וספגו אבידות מאוד קשות. הגעתי למסקנה שזה לא עניין צריך להפסיק את ההתקפה ולחלץ את הכוחות ומאז עסקנו בחילוץ הכוחות... עשינו כמה ניסיונות לחלץ אותם מכל מיני כיוונים גם מכיוון צפוני של גדוד חרמש ונכשלנו. הגדוד ספג הרבה מאוד אבידות.. ואז חשבתי שאם ניקח את חרוב שכבר נמצאו ממזרח לעיר סואץ בקצות החיץ החקלאי מעבר לעיר סואץ ונכניס אותם מהכיוון ההוא יהיה בזה ניסיון נוסף לפרוץ לתוך העיר מכיוון נוסף ולחלץ את הפצועים..."

מהלך האירועים

לאחר ריכוז גופות החללים מהנגמ"ש הפגוע ופינוי הפצועים לתאג"ד החטיבתי, מעט לאחר השעה 12:00, הסיירת שועטת דרומה, רכובה על 12 נגמ"שים, מהלך של כ-5 קילומטרים עד פאתי השכונות הצפוניות של העיר סואץ. את הכוח מוביל טנק שמפקדו מצויד במפה. בשלב מסויים הוא פונה ימינה (מתברבר כנראה). אנחנו (בלי מפה) ממשיכים ונכנסים לתוך העיר ללא הטנק, כאשר פלוגת קובי מירון בראש הכוח. לא מתבצע נוהל קרב מסודר ולא ניתנת פקודה כמקובל. נאמר לאיוון המג"ד בקשר, להיכנס לעיר ולחבור/לחלץ את הכוחות הנצורים. איוון מתדרך בקצרה את הכח ואנו מתחילים להיכנס לעיר. כמעט במקביל לכניסה לעיר מדווח הקמ"ן עופר זלץ על גדוד מצרי הנסוג לעיר ואמור להיכנס אליה מצפון, כנראה על הציר שעליו נעה באותו זמן הסיירת. הכוח נע במעלה הרחוב תחת אש כבדה של מקלעים וצלפים מצרים הממוקמים על גגות הבתים הרב-קומתיים ובמרפסות. ראובן רוטמן ("גוזה") המקלען בנגמ"ש המוביל של הכוח, מפלוגת קובי מרון מתפעל את ה-מק"כ ומייצר אש לכיוון מרפסות הבתים. מעוצמת האש ניתקים חלקי לבנים וטיח מהמבנים וצונחים לרחוב. תוך כדי לחימה, נפגע "גוזה" מכדור צלף במצחו. גופו נזרק לאחור והוא נופל על רצפת הנגמ"ש. הנגמ"ש נעצר. מיד אחריו, נפגע סגן אבי פרץ מצרור בזרועו. קילוח חזק של דם פורץ מהפצע. אלי רצין חוסם את שטף הדם ב"נקודת הלחיצה" וצועק "חובש". לאחר פרק זמן הנראה כנצח, מגיע חייל מפלוגת קורן שיחד עם דודו גלבוע החובש, מורידים את "גוזה" ומפנים אותו לתוך רחבת כניסה של אחד הבתים. מיד לאחר מכן, עוזר אותו חייל לאלי רצין להוריד את פרץ מהנגמ"ש לתוך אותה כניסה. דודו גלבוע קושר חוסם עורקים על זרועו של פרץ ומקבע אותה. מתפנים לבחון את מצבו של גוזה, הרופא ד"ר חדד שהוזעק מהתאגד לראש הטור על ידי איתן גינזבורג קובע את מותו של גוזה. דקה לאחר מכן מתחיל הנגמ"ש לעלות באש כתוצאה מנסיעה ממושכת על ה"ג'נטים". הלוחמים קופצים מהנגמ"שים האחרים ונכנסים לתוך הבניינים הקרובים, מהם נורתה אש ומתחילים לטהר אותם קומה אחר קומה. בהמשך תופסים עמדות לכיוון הרחוב תוך שהם מנהלים קרב יריות עם חיילי קומנדו מצריים במעלה הרחוב. קרב האש מתנהל במלוא עוזו. מאחת החנויות הממוקמות כ-52 מטר במעלה הרחוב יוצא חייל סודני ענק ופורץ בריצת אמוק לכיוון הכוח. "רמו" הררנ"טיסט שולף פצצה מהפק"ל שעל גבו, מרכיב אותה בקור רוח על הרומ"ט וכאשר הסודני נמצא במרחק של כ-15 מטר, הוא יורה את הפצצה מהמותן לכיוונו. הפצצה פוגעת בסודני והוא מתמוטט. הקריאות בקשר המאיצות באיוון המג"ד לחבור לכוחות הנצורים הולכות ומתגברות. הכוח עולה על הנגמ"שים, תחת ירי מקלעים ואש צלפים מצריים. אבי פרץ מועמס על אחד הנגמ"שים כאשר יוסי כהן החובש, תומך בו. לאור הכמות הגדולה של הלוחמים על כל נגמ"ש (הסיירת התחילה את הלחימה עם 15 נגמ"שים ובשלב זה נותרו 9 בלבד), הסיכון הכרוך בהשתהות נוספת ובעיקר לאור חוסר הידיעה כיצד יתפתח הקרב וכמה זמן עוד יימשך, מחליט קובי מרון להשאיר את גופתו של "גוזה" בכניסה למבנה מתוך כוונה לאסוף אותו עם תום הלחימה. הנגמ"שים עוקפים את הנגמ"ש השרוף החוסם את הכביש אחד אחר השני ושועטים במהירות קדימה לתוככי העיר תוך שהם מייצרים אש לכוון החלונות ומרפסות הבתים. מנוע הנגמ"ש של עמיקם וצוות הלוחמים שאיתו כבה. הוא נשאר תקוע בודד כ-15 מטר מאחורי הנגמ"ש השרוף, כאשר שאר הכוח נע פנימה לעומקה של העיר. עמיקם יורד מהנגמ"ש תחת אש, פותח מכסה מנוע ומנסה להניע על פי הנחיות הנהג, אך ללא הועיל. לפתע נשמע רעש זחלים מאחור וטנק מופיע מעבר לעיקול הסמטה, מצדד קנהו לעבר הנגמ"ש. מסתבר שזהו טנק ראשון מתוך טור של שלשה טנקים נוספים. לוחמי הנגמ"ש מזהים שמדובר בטנק צנטוריון ישראלי אך חוששים לרגע שיפתח לעברם באש .אחד הלוחמים יוצר קשר בתדר חירום חש"ן להזדהות. המט"ק מנופף בידו והטנק מתחיל להתקרב. עמיקם מבקש ממנו בתנועות ידיים לדחוף את הנגמ"ש. חושש לרגע שקנה הטנק יפריע לדחיפה. סופו של עניין, הכול מסתדר, הטנק דוחף והנגמ"ש מצליח להניע וממשיך לנוע ברחוב דרומה עד שמגיע לכיכר המרכזית שם הוא חובר לנגמ"שים של פלוגת קובי מרון. על אחד הנגמ"שים מזהים את איתן גינזבורג, מ"פ ותיק שהצטרף לגדוד כיוון שעדיין לא היה מוצב ביחידה כלשהי. מתברר שגם מנוע הנגמ"ש שלו - שהיה הראשון בכוח - כבה ואיוון המג"ד ונגמ"ש נוסף עקפו אותו והמשיכו במהירות פנימה לעומקה של העיר. בינתיים מצליח איתן להניע את הנגמ"ש ויחד עם קובי מנסים לאתר את הכיוון אליו פנה איוון. לפתע הכוח מזהה ג'יפ מצרי המגיח מכיוון הטיילת במהירות כאשר עליו ארבעה קצינים מצרים, נהג הג'יפ מניח שהוא נע לעבר כח מצרי (אנחנו הרי על בי.טי.אר). ברגע האחרון מבחין הג'יפ המצרי בטעותו, שובר שמאלה ומנסה לחמוק. יורם קאסל המא"גיסט, פותח באש כאשר החיילים בדופן שמאל מצטרפים אליו. הג'יפ נוסע זמן קצר בנסיעת עקלתון ומתהפך. מתחילה התייעצות לאיזה רחוב לפנות כדי להשיג את שאר הכוח. מגיעים להחלטה אך איתן גינזבורג פונה לצחי, מ"מ הטנקים, ומבקש להחליף את הטען קשר בטנק שלו כדי לבצע סיור מקדים לפני שכל הכוח ימשיך בנסיעה לתוך הרחוב. איתן עולה לטנק שנעלם מעבר לעיקול. הוא נע במהירות כאשר אש תופת נורית עליו. צחי מ"מ הטנקים מביט דרך הפריסקופ ואומר בקור רוח לתותחן ל"השיב באש". "לאן"? שואל התותחן. ל"כל מקום ממנו יורים עלינו" משיב צחי..."מאיפה לא יורים עלינו" עונה בציניות התותחן. הטנק מקיף את הכיכר בצומת ה"ארבעין" וחוזר לאחר 12 דקות בנסיעה פראית, כאשר כל הפק"לים שעליו מרוסקים מהירי ומ"מטר הרימונים" שהוטלו עליו מהבתים. במהלך הנסיעה זיהה אותם כח הצנחנים של סא"ל יוסי יפה הנצור בבניין המשטרה בצומת ה"ארבעין" ומבקש חילוץ. לשאלת צחי כיצד יזהו את מיקום הצנחנים הם עונים שברגע שיראו את כח החילוץ מגיע, הם ישליכו כסאות מחלונות הבית בו הם נמצאים. הכוח מתארגן לכניסה, שני הטנקים שבראש מתחילים בנסיעה פנימה תוך כדי נסיעתם מושלך רימון נ"ט על חופת נהג הטנק הראשון והוא נפגע בפניו מרסיסי הפריסקופ שנשבר. כתוצאה מכך הוא מאבד שליטה ונכנס חזיתית בבית בצדו השמאלי של הכביש. במהלך ניסיונו של הטנק לחלץ לאחור מזהים צחי ואיתן גינזבורג שנמצאים בטנק הראשון, חוליה מצרית שפורשת שרשרת מוקשים על הכביש. גם כח הצנחנים הנצור של יפה מבחין בכך מזהיר אותם בקשר ומציע שיחזרו לאחור. "אנחנו כבר נסתדר" הם אומרים לצחי. הכוח חוזר בנסיעה לאחור. צלף מצרי מתחיל לבצע ירי על הכח מגג בנין בן ארבע קומות. צלליתו מזוהה בקושי מעבר למעקה באור אחרון. קובי מרון וחייל נוסף נכנסים לבניין ומתחילים בתנועה במעלה המדרגות תוך טיהור של גרם המדרגות באופן הבא-שולפים רימון מוציאים ניצרה משחררים את המנוף ממתינים שתי שניות וזורקים את הרימון למפלס הבא. הרימון בד"כ מתפוצץ באוויר.כך מגיעים הם לקומת הגג ויורים בצלף מאחור, הלה נופל ממרומי הבניין ונחבט על משטח הבטון למרגלות הבניין. במקביל, המ"פ קורן ומ"מ 2 מיקי טוניס עם פלוגת ענבר ושאר הגדוד, בראשותו של איוון, ממשיכים בנסיעה מטורפת פנימה לתוך העיר לכיוון דרום מערב, מתקרבים לצומת ה"ארבעין" אך פונים ימינה מהר מכפי הצפוי ומפספסים את מתחם המשטרה שבה שהה כוחו של יוסי יפה. דקות לפניהם גם הנגמ"ש של איוון ונגמ"ש נוסף עוברים את הצומת אך לא מצליחים לזהות את הצנחנים של סא"ל יוסי יפה אשר היו נצורים בבנין המשטרה ובעוד שלושה מבנים כנראה מכיוון שציר הנסיעה היה צפוני יותר. הם ממשיכים בנסיעה על הציר לא מזהים את הכח של חיסדאי ויוצאים מהעיר בצידה הצפון מערבי ומגיעים לחפ"ק של חטיבה 522 של אריה קרן. פלוגת ענבר עם הנגמ"שים של ישראל אדלר, ענבר, סרבי ומרזל נעה אחריהם, תחת אש כבדה ותוך שהם יורים לכל עבר. מתוך יומן שכתב ישראל אדלר כשנה לאחר המלחמה: "אין אף מפה של העיר (שלא לדבר על תצ"א). בקשר מסבירים לנו לנסוע ישר עד הצומת, לפנות שמאלה, ופנייה ראשונה ימינה, זהו... המון כלים נפגעו וכולם צריכים להצטופף על הכלים המעטים. אצלנו עולים עוד ועוד. אני סופר. בין השאר נמצאים שם מוטי טייבלום וצביקה וקרפל. אני על מא"ג שמאל, אקווה על המא"ג הקדמי וקורנר על הימני. אני עומד נמוך אבל ככל שנוספים מתחתי אנשים, אני יותר חשוף. יחד 91 איש. אני יורה כמו משוגע, אני חשוף לגמרי. הירי נותן לי בטחון. תופס מחסה ליד ארגז הפעולה ויורה. אש תופת, אני לא שומע כלום מלבד המא"ג. פונים ימינה, כביש צר, בתים בני 1 קומות. זוועה. אם יזרקו רימונים! יש ברדק, השרשרת נקרעת. אני מתכופף לעשירית שנייה ורואה את יהושוע נומקין נפגע מירי צלף בראשו והוא שעון על צוקרמן. אני מתפעל את המא"ג כפי שלא תפעלתי מעודי. יד שמאל אוחזת בשרשרת ויד ימין יורה. הטווח 30 מ'. יורה לחלונות 17 העוברים ביעף. טיח רב נופל ל BTR... פתאום ענבר עוצר (ענבר זיהה את הכח של חיסדאי משני צידי הכביש, וזו הסיבה שעצר). כולם קופצים לצד הימני, הצפוני. אני נשאר ומחפה. יורה וגומר את הארגז. אני לבד. הארגז נגמר, אני מתכופף להחליף את הארגז. רואה את שני ההרוגים, יהושוע נומקין עם הפנים למעלה ואליהו יום-טוביאן מהפלוגה של קורן כשראשו שמוט . אני נבהל. כל האומץ עזב אותי באותה שנייה שנגמר לי הארגז וראיתי את שני ההרוגים..."

הנגמ"ש של מיקי טוניס נעצר ביחד עם הנגמ"שים של ענבר לאחר שמזהים רימוני עשן שהשליך הכח של חיסדאי. הם מורידים את החיילים ומצטרפים לכוח של חיסדאי ששהה בבניין סמוך. תוך כדי כך הם מורידים נשק תחמושת ציוד ופצועים מהנגמ"שים לתוך המבנים. במהלך הפינוי נושאים רון שגיא ודרור קושניר את אחד הפצועים על אלונקה מהנגמ"ש למבנה. תוך כדי תנועה שפופה נפגע דרור קושניר בראשו מירי צלף וצונח מת. רון שגיא ועוד חיילים גוררים אותו ואת הפצוע שהיה על האלונקה לתוך אחד המבנים. מביאים גם את יז'י (יעקב) מנצ'יק המאגיסט הפצוע מצרור בבטנו. תוך כדי תנועה עם מנצ'יק נפתחת עליהם אש מאחד המבנים. הם מזנקים ותופסים מחסה אחרי חומת בטון בגובה 62 ס"מ משיבים באש. במקביל מנסים לייצב את מצבו של מנצ'יק. אלי שוחטים כורע ליד החובש ומסייע בכך שהוא מנסה לאחוז בלשונו של מנצ'יק ולהשאירה בחוץ מספר דקות לאחר מכן מחליף אותו בן עמי אך ללא הועיל יעקב מנצ'יק מת. כאמור קורן המ"פ, יחד עם איוון ונגמ"ש נוסף ממשיכים מערבה ויוצאים מן העיר. ביציאה מהעיר הם חוברים לחפ"ק החטיבתי של אריה קרן. השעה 16:00. עד לרגע זה נעשו שני ניסיונות חילוץ של הכוחות הלכודים בתוך העיר. ניסיון ראשון על ידי הגדוד של יצחק רבין שנבלם בירי מקלעים וסאגרים כאשר יצחק רבין עצמו נפצע במהלך החילוץ. מאוחר יותר מתבצע ניסיון חילוץ נוסף על ידי פלוגת החרמ"ש של חטיבה 522 הניסיון נכשל והפלוגה סופגת 16 נפגעים רובם מירי צלפים. איוון מג"ד סיירת חרוב לוקח על עצמו לבצע ניסיון חילוץ נוסף. לצורך זה הוא "שואל" חמישה נגמ"שי M-113 "זלדות" מאחת הפלוגות של חטיבת אריה קרן. איוון פוקד לפנות מהנגמ"שים את כל החיילים והציוד. כל נגמ"ש מאויש רק בנהג ומקלענים על מנת לייצר כוח אש גדול, לא לסכן חיילים לחינם ובעיקר על מנת להשאיר מקום לפינוי כוח חיסדאי. קליין מנסה להניא את איוון מלהיכנס חזרה לעיר, "שנינו עלולים להיפגע ומה יהא על הגדוד?" אך, איוון לא מוכן לשמוע. בסביבות השעה 1722 מוביל איוון את כוח החילוץ לתוך העיר. אחריו הסמג"ד קליין, כל אחד על נגמ"ש, שלום קורן מוביל את הנגמ"ש השלישי ואהוד גבריאלי את הרביעי. על הנגמ"ש החמישי מפקד מ"מ מפלוגת החרמ"ש החטיבתית. בנסיעה מטורפת תחת אש תופת שהם יורים לעבר החלונות ומרפסות הבתים הם פורצים לתוך העיר, כדי לחלץ את הכוח הנצור של חיסדאי. מתוך יומנו של ישראל אדלר המתאר את הגעת כח החילוץ מנקודת המבט של המחולצים "... אנו כבר כמה שעות בעיר. פתאום כבר ערב. בצהריים נכנסנו לעיר... חיילים מצרים נראו מאחור בין ההריסות. מתחילים לאגף אותנו... גם אנחנו צריכים חילוץ. כעבור זמן מה האדמה מתחילה לרעוד, רעש אימים. המוני פגיעות כדורים ב- BTR העומד צמוד אלינו. 5 זלדות הגיעו. הם יורים לכל הכיוונים האפשריים... ענבר מצביע להם על הפס הצהוב. הם יורים כולם במק"כים צרורות ארוכים מאוד ולכל אחד מהם גם שלושה מא"גים, סימן טוב בטוח שזה הסוף שלנו, עד שמתברר שאלו הזלדות שלנו..." ענבר מ"פ ה' של סיירת "חרוב" שהיה בתוך המבנה עם כוחות חיסדאי הנצורים יוצא לרחוב ותחת הירי המאסיבי מסמן לזלדות את המיקום המדויק. הזלדות בתמרון מדהים, מבצעים סיבוב חד במקום, מתמקמים בחצי גורן פניהם לכיוון מקורות הירי המצריים ותוך כדי המשך ירי מאסיבי, פותחים כבשים ומעלים את כל החיילים כמעט כולל הפצועים (כשישים במספר) ומתחילים בתנועה מהירה אל מחוץ לעיר, תוך כדי ירי מאסיבי ומבלי שהם מצליחים לסגור כבשים מכמות הפצועים בתוך כל נגמ"ש. מיקי טוניס והכוח שלו על הבי.טי.אר. שלהם עמוס בלוחמים ופצועים, נצמדים לטור ומתפנים יחד איתם. תוך כדי הנסיעה המטורפת מצליח נהג הנגמ"ש של מיקי-בחור חרדי בשם יהודה איתן מישיבת "בית וגן" אבא לשבעה ילדים, להתחמק ב"לוליינות" משרשרת מוקשים שנפרשה על הכביש. בדרך זו חולץ מרבית כוחו של חיסדאי. נגמ"ש נוסף עם צמיגים מנוקבים נהוג בידי דרור כהן נצמד אף הוא לזלדות וייוצא יחד איתן כשהוא עמוס נפגעים. תוך כדי היציאה נפגע שלמה יפת מירי צלף בראשו. יפת הוא ההרוג האחרון של סיירת חרוב במלחמה. סגן מפקד האוגדה "מתנפל" בצעקות על איוון. עקב מהירות החזרה של כח החילוץ הוא משוכנע שגם ניסיון החילוץ הזה נכשל. מהר מאד הוא מבין את טעותו ומתקשה לעכל את גודל ההצלחה והביצוע האיכותי. שיירת הזלדות מגיעה למקום בו פרושה החטיבה של קרן מחוץ לעיר. מפנים את הנפגעים לתאג"ד הסמוך. על כל נפגע מתלבש צוות. כעבור זמן קצר מגיעים מסוקים ומפנים את הנפגעים. שארית הכח של חיסדאי שנשארה בעיר, כללה גם שישה לוחמים מסיירת חרוב שנשארו איתו, בעבורם לא הספיק המקום על הזלדות. שושן ואלי שוחטים שעסקו בחיפוי מהקומה השנייה של המבנה בו שהו ולאחר שאזלה התחמושת ירדו לקומת הקרקע ראו שכל חיילי הסיירת אינם להוציא את חיים יעקב, ברוך מצליח, רוני אוסטריכר ושמשון קדש. במקביל הם מזהים את יוסי בקמן ז"ל קצין מילואים יוצא סיירת חרוב אשר מנהל ביד רמה את הלחימה מול הכוחות המצרים המכתרים אותם. מאוחר יותר בלילה הם מתחילים ביציאה רגלית נושאים על גבם את הפצועים וההרוגים. בשלב הראשון התנועה מתבצעת בשלבים כאשר כל קטע נסרק ומאובטח ורק לאחר מכן נע עליו הכח העיקרי עם הפצועים בפיקודו של יוסי בקמן. בשלב מסויים של התנועה הם נתקלים בכח מצרי המונה 5 חיילים, פותחים עליהם באש ומחסלים אותם. בשלב מסויים הם מחליטים להשאיר את גופות ההרוגים באחד המבנים בציר התנועה על מנת לפנות יותר לוחמים לחוד ולאבטחת התנועה.על המבנה בו הושארו הגופות הם חורטים "איקס" גדול על מנת שניתן יהיה לזהותו מאוחר יותר. במקביל יוצרת סוללת תותחים בפיקודו של סגן אלוף רן קידר "ארגז אש" מדוייק להפליא ברחובות המקבילים לציר התנועה שלהם, ארגז אש המלווה אותם במהלך כל היציאה מהעיר. מימין ומשמאל מאותתים להם חיילים מצרים בפנסיהם מתוך מחשבה שמדובר בכח מצרי. זרקורי הטנקים של הגדוד של יצחק רבין מכוונים לשמים כך שאלומות האור משמשות סימן נוסף להתמצאות לכח הנע רגלית עד שהם יוצאים מהעיר וחוברים ב 23.22 לכוחותינו. פלוגת קובי מרון ואיתן גינזבורג. יחד עם עמיקם והלוחמים שלו מפלוגת קורן ממוקמים עדיין בכיכר המרכזית. עם רדת חשיכה באישור מפקדת החטיבה, הם מנתקים מגע צפונה על ציר "עצה" בתנועה מאובטחת. הם נעים עם הטנקים תוך כדי ירי מטורף לכיוון מרפסות הבתים החולשות על הרחוב. פה ושם עפים לעברם רימונים המחטיאים את מטרתם. הם מחוץ לעיר. ליל ירח בהיר ושקט אופף את הכוח המתמקם על ציר עצה במבנה מאובטח לחניון לילה דרוך לקראת התקלות במארב מצרי שאמור היה להיות על הציר על פי מידע מודיעיני. דממת אלוהים שמופרת מדי פעם בצעקות הכאב של סגן אבי פרץ השוכב פצוע בנגמ"ש. אלי רצין אומר ליוסי כהן החובש תן לו מורפיום תוך שהוא מסנן, "אם הוא לא מפסיק עכשיו, אני חונק אותו"... וצוחק בשקט. יוסי החובש מתנצל, "כבר נתתי לו שלוש מנות..." כח יוסי יפה עם 92 לוחמים ובהם 23 פצועים, היה נצור במרכז העיר מרחק של כ 4 ק"מ מכוחותינו. לאחר מאמצי שכנוע ארוכים, הסכים סגן דוד שתפס פיקוד על הכוח (יוסי היה רוב הזמן מחוסר הכרה בשל פציעתו) ולהיחלץ מהעיר רגלית. סמוך ל 22.32 הנחיתה הארטילריה "ארגז אש" סביב בניין המשטרה ובחיפוי הארטילריה הם יצאו לדרכם צפונה עם 2 אלונקות ושאר הפצועים הולכים ברגל בתמיכת חבריהם. בשעה 24:45 הם הגיעו לכוחותינו. כולם נשמו לרווחה. באשמורת בוקר ה-25 לאוקטובר פלוגת מירון, גינזבורג ועמיקם, ממשיכים בתנועה, מגיעים למפקדת החטיבה במקביל לתקיפתה על ידי כח מצרי (כנראה המארב שהיה אמור להתמקם מוקדם יותר על ציר עצה). כח צנחנים מחסל את הכח המצרי. בתאגד פוגשים את קורן המ"פ, מיקי טוניס, מ"מ 2 ושאר הפלוגה. בחדשות קול ישראל בשש בבוקר, עוד מספיקים לשמוע את משפט הפתיחה של הקריין, אשר לימים הפך לשם שירו האלמותי של מאיר אריאל ז"ל – לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ"... "איזה שקט ואיזה נעליים"...

אפילוג

קובי מרון - "כמה ימים לאחר מכן, במבצע "פרטי", באישורו של איוון, הוצאתי כוח של 2 נגמ"שים לחלץ את גופתו של גוזה מהעיר. מצאנו את הגופה במקום שהשארנו אותה, מבלי שאיש נגע בה וחילצנו אותה מחוץ לעיר. לימים, בעודנו מחוץ לעיר, הגיע אחד מאחיו של גוזה, אשר שירת במילואים בהנדסה קרבית, וסיפרתי לו על נפילת אחיו." סיכום מחיר הלחימה בעיר סואץ היה כבד: 82 לוחמים נהרגו או נעדרו בקרב על העיר, מתוכם 6 לוחמי סיירת חרוב. בנוסף לכך נפצעו במהלך הלחימה כ-122 לוחמים. סיירת חרוב איבדה באותו היום עוד 15 לוחמים בלחימה בחיץ החקלאי. בסך הכל איבדה סיירת חרוב 21 לוחמים בלחימה בחיץ החקלאי ובעיר סואץ. מפקד האוגדה - אלוף מיל. אברהם אדן "ברן" בראיון עם יואל שרון "הטיהור והניקוי של החיץ החקלאי היה חלק מפעולת הכיתור של הארמיה השלישית, שהייתה חשובה ביותר. ההצדקה של סיירת חרוב בכניסה לסואץ הייתה לצורך חילוץ גדודי הצנחנים, משימה חשובה ממדרגה ראשונה... סיירת חרוב מבחינתנו, הייתה היחידה שהוכיחה עצמה יותר מכל יחידות החי"ר שהיו תחת פיקוד האוגדה, ובאה לידי ביטוי רציני בשדה הקרב, הן בטיהור החיץ החקלאי והן בפעולת החילוץ בעיר סואץ ומגיעה לה על כך כל הכבוד! הם אמנם נלחמו תקופה מאוד קצרה אך בצורה מאוד אינטנסיבית ובתנאים מאוד קשים ומגיע להם על כך כל הכבוד!

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

תיקון קל. בסיום הקטע ישנו המשפט הנ"ל: "קובי מרון - 'כמה ימים לאחר מכן, במבצע "פרטי", באישורו של איוון, הוצאתי כוח של 2 נגמ"שים לחלץ את גופתו של גוזה מהעיר. מצאנו את הגופה במקום שהשארנו אותה, מבלי שאיש נגע בה וחילצנו אותה מחוץ לעיר. לימים, בעודנו מחוץ לעיר, הגיע אחד מאחיו של גוזה, אשר שירת במילואים בהנדסה קרבית, וסיפרתי לו על נפילת אחיו'."
בסרט "קרב אחד יותר מדי", שהינו הגרסה העדכנית ביותר לאירועים מספר מרון כי הדבר היה משאת נפש שלו אולם מעולם לא אירע. הכוח מעולם לא חילץ את גופתו של "גוזה". (החל מדקה 47:00 בסרט)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

מה שמטריד ומעציב אותי במיוחד הוא מספר האבדות שהיו בניסיונות החילוץ.
ומצד שני מעודד מאד כמה אנשים ומה הם היו מוכנים לעשות כדי לחלץ את הנצורים.

לדעתי חייבים ללמד בבתי הספר פרקים מסוג זה על הקרבה ומסירות ואחוות לוחמים.

מסכים בהחלט.

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)

המציאות הראתה כי יודעים להקריב, ויש בעיית תיפקוד,
אז אולי צריך להסיק כי יש ללמוד מה שלא יודעים ?

ציטוט:

במקור נכתב על ידי sh_woll המציאות הראתה כי יודעים להקריב, ויש בעיית תיפקוד, אז אולי צריך להסיק כי יש ללמוד מה שלא יודעים ?

אין כל קשר בין זה ובין מה צריך ללמוד.
לדעתי הנושא לחימה בשטח עירוני צהל לא הסיק מסקנות מכל המלחמות בהן ניסינו לכבוש עיר. כולל ירושלים וכולל סואץ וכולל ביירות.
ואין בכוונתי לעורר ויכוח בנושא זה.

בתגובתך הקודמת כתבת על לימוד, וגם בתגובה זו אתה מתיחס ללימוד....וכולם מכירים בחשיבות הלימוד,
השאלה מה אנחנו לומדים,
בבסיס הלימוד צריך להכיר המאפיינים והבעיות שלנו,
כשלא עושים דבר בסיסי זה ,יש כשלים,שאחד מהם אתה מציין .

הלינק למעלה לא פועל, מישהו יודע אולי איפה אפשר לראות את הסרט במלואו או להוריד אותו?

תודה

חטיפת המטוס הלבנוני הייתה אירוע חטיפת מטוס שנגרם על ידי צעיר לובי ב-16 באוגוסט 1973. עקב איומי החוטף המטוס הונחת בשדה התעופה לוד. כוח מסיירת חרוב, שכלל את לוחמי הפלוגה בפיקוד שלום קורן, פעל לעצירת החוטף ושחרור נוסעי המטוס.

חטיפת המטוס הלבנוני באוגוסט 1973

https://2013-uploaded.fresh.co.il/2...29/64929783.pdf
(מתוך "האנציקלופדיה לצבא וביטחון – 'צה"ל בחילו'", הוצאת רביבים (מהדורת מעריב), 1983, כרך 14 -"סיירות ומיעוטים" מאת יעקב ארז בהשתתפות זאב קליין, עמוד 100)

פלוגת קורן – טרום המלחמה

פלוגת קורן הוקמה ביוני 73. שתי מחלקות היו בפלוגה, מחזור נובמבר 72 בפיקודו של מיקי טוניס ומחזור פברואר 73 בפיקודו של עמיקם אזולאי. נובמבר 72, 24 צעירים חדורי מוטיבציה נפגשים לראשונה עם צה"ל ביום א' חורפי. הסמל הקשוח אייל, המריץ אותם "אחד על אחד" במעלה ה"טריג" האימתני ב"סנור", גורם להם להרהור נוסף האם הגיוס לחרוב לא היה טעות. שלשה חדשים לאחר מכן על אותו "טריג", עדיין בעיצומו של החורף, מוצאים את עצמם 32 צעירים נוספים, פברואר 73, שופעי מרץ וחדורי מוטיבציה אף הם, עומסים על גבם שני קיטבגים כל אחד ונאנקים תחת כובד ידו של הסמל אילן חזאזי. ימים לאחר מכן - כל מחלקה בזמנה, מתחילה סדרת האימונים וההכשרות. החיילים הצעירים מבצעים אימוני לחימה, יוצאים למסעות וריצות, נושכים שפתיים ביגע. משרטטים ברגליהם שבילים חדשים בהרי השומרון - בדרך כלל עם אלונקות, מה שמכונה ה"תחביב של חרוב". פורצים את גבולות ה"בלתי אפשרי" וה"לא ניתן לבצע" ו"מחבקים" את אדמת הארץ במובן הפיזי והערכי. השבעה בכותל, סדרת ירי באולגה, סדרות פרט, חוליה וקורס צניחה כמובן. ב 22 ליוני 1973 מתאחדות שתי המחלקות... ואז מגיעה הסדרה הייחודית. שבוע אימון השתלטות על מטוס חטוף, או כמו שזה נקרא אז בשם הקוד- "כלב ים". הפלוגה עוברת אימוני לחימה באקדח על ידי מדריכי ירי מהשב"כ- גיל חי ז"ל ואמציה שועלי ה"אגדיים" ובמקביל מבצעת אימונים ותרגולות ההשתלטות על מטוסים בשדה התעופה בן גוריון. רצה הגורל וביום האחרון של הסדרה נחטף מטוס בואינג 727 לבנוני ומונחת בנתב"ג. המטוס נגרר לאזור שקט בפאתי שדה התעופה והפלוגה "מוקפצת" מהאימון לביצוע ההשתלטות. אנו מגיעים לאזור בנעלי ספורט, מכנסיים קצרים חמושים באקדחי "ברטה" 0.22. פקודת מבצע ותדרוך קצר ואנו ומסתדרים בשני טורים עם הסולמות , בגב המטוס מוכנים לבצע את ההשתלטות. לפתע, משום מקום מגיחות מספר משאיות צבאיות עמוסות חיילים עוטי קסדות ושכפ"צים, המדלגים מהן בעזוז, כשהעוזי מונח בהצלב על חזם ונעמדים עם הסולמות שלהם לפנינו. אנו שולחים מבט שואל לכיוונו של שלום קורן המ"פ וזה בלי היסוס אומר, "לעבור אותם"! אנו צועדים קוממיות ועוברים את טורי החיילים, שמתברר בינתיים שמדובר בלוחמי סיירת מטכ"ל ה"אגדית" ונערכים פעם נוספת לפניהם. הריטואל חוזר על עצמו מספר פעמים כאשר כל כח עוקף את משנהו ונערך לפניו. מלחמת האגו הצבאית הרגילה וה"קרב על התהילה" במלוא עוצמתם, עד שאלוף פיקוד המרכז רחבעם זאבי פוסק "חרוב יבצעו". אנו מתקרבים למטוס אט אט ומבחינים שדלת שמאל האחורית שלו פתוחה ומגלשת החירום מנופחת ופרושה מלוא אורכה. למרגלות מגלשת החירום הפתוחה עומד אל"מ במדי דקרון ומנהל מו"מ עם החוטף על מנת להסיח את דעתו. אנו נערכים לפריצה מדלת השרות האחורית. כח הפריצה כולל אנשי סגל ותיקים להוציא אחד- בקצה הסולם מתמקם אילן גרוף ז"ל. אילן, חייל חסון הגיע לרמת מיומנות ומהירות גבוהות ביותר בפתיחת דלת המטוס, כמוה לא נראתה מזמן בקרב היחידות האמונות על הטיפול בנושא. החלק המסובך בפריצה למטוס הוא פתיחת הדלת טרם התייצבות מושלמת של הסולם וכל זאת מבלי לעוף מהסולם כאשר הדלת נפתחת במהירות לכיוון הפותח. אנו מרימים את הסולם, אילן פותח את הדלת,איתי שרוני ושלום קורן "טסים" פנימה ואנחנו בעקבותיהם. לנגד עינינו מתגלה החוטף, לובי כהה עור ,שיכור כלוט האוחז בידו אקדח ומנהל מו"מ עם הקצין העומד למרגלות המטוס. שרוני חובט בידו, האקדח עף ומחליק למטה על מגלשת החירום. קורן ושרוני מעיפים אותו למגלשה. אנו מבצעים עוד סריקה מהירה במטוס , מוצאים רובה צייד והסיפור נגמר. מאוחר יותר מוזמנים ל"גאנדי" אלוף פיקוד המרכז, על השולחן בקבוק יין. "גאנדי" קם ואומר "קראתי לכם כדי לתת לכם לטיפה ונזיפה-לטיפה, על הפעולה המושלמת ונזיפה, על שהחוטף לא נורה ועתה יחשבו בעולם שמדובר בסוכן המשתף פעולה עם ישראל". (מתוך סיפורה של פלוגת קורן בסיירת חרוב, 2009, עמוד 5)

"לא חוזרים עד שמבצעים"(המוטו של גדוד 890 של הצנחנים, כפי שניסח אותו מפקדו אריק שרון)
"איפה האופניים שלך עכשיו? תאר לעצמך, שאתה יורד עכשיו למטה, למקום הרגיל, אבל האופניים לא שם. עצור את עצמך ברגע הזה, בשנייה שאתה מגלה שהאופניים לא שם, ותכפיל את הרגע הזה פי אלף. זאת המלחמה." (מתוך הספר "גוף שני", מאת עפר שלח, "זמורה ביתן", 1989, עמוד 92)
"סבלנות התמדה ולעיתים כדור בין העיניים" (סיסמת המארינס לללוחמה בטרור, אותה אימץ בשעתו מפקד גדוד 890 של הצנחנים, אמיר ברעם, כמוטו גדודי)
"המבחן שלנו כצבא הוא מבחן היכולת ולא מבחן הכוונה." (מתוך ההרצאה שנשא האלוף גדי איזנקוט "מאפייניו של עימות אפשרי בזירה הצפונית ובעורף" בסמינר לזכר חללי מלחמת לבנון השנייה שנערך באוניברסיטת חיפה ב־30 בנובמבר 2010)
"אני חושב שצנחנים מחזיקים מעצמם כמחויבים למשהו שכולם מחויבים אליו, אבל הם רוצים קצת יותר. זה לא שאנחנו פועלים מאחורי קווי האויב - אנחנו לכאורה כמו כולם. אז מה בעצם ההבדל? זה שצנחן עושה הכול וקצת יותר. זה מחייב אותך ביוזמה, בהובלה, בדוגמה אישית בקרב - וגם בקימה בפני שיבה באוטובוס." (הרמטכ"ל בני גנץ על השירות בצנחנים. מתוך הכתבה "מסיבת גנץ" מאת יוני שנפלד ונועה הורוויץ, "במחנה", 6 בינואר 2011)