אחרי ששת הימים: נשלחו להניף דגל בסואץ, ונשבו

יק, אמל'ה ועוזי נשלחו לשוט בסירה מול המצרים, ושניים מהם נתפסו. כעת נאבקים על העיטור: "לא נסחפנו, מישהו מנסה לכסות את התחת שלו"

מרדכי חיימוביץ | 3/9/2013 11:03
תגיות: מלחמת ששת הימים,תעלת סואץ

"זה שעושים ממך סדין אדום - בסדר. זה ששולחים אותך לשוט כמו ברווז - בסדר, אבל היינו בטוחים שאם יפתחו עלינו באש יש על מי לסמוך. נחמוק מהצרור הראשון, וצה"ל יתערב ואז מתברר לך שלא רק שלא עזרו לך באש אלא אפילו לא ראו אותך. ואחרי כל זה מקשקשים ונותנים לך נייר לא אמיתי".

בהסבר המצורף לעיטור המופת שקיבלו סג"מ יעקב כהנוב ורב"ט אברהם יסעור (וידומלנסקי) נכתב כך: "לאחר שסירתם נפגעה מאש המצרים ניסו למצוא מחסה בחוף, אך נסחפו לחוף האויב ונפלו בשביו". 46 שנה אחרי, השורה הזו עדיין מרתיחה להם את הדם: "אנחנו היינו נותנים לסירה שלנו להיסחף איתנו? לא נקפוץ למים? לא נשחה? לא נעשה משהו?"

חודש אחרי תום מלחמת ששת הימים. יעקב כהנוב ("יק"), אברהם יסעור ("אמל'ה") ועוזי אמבר נקראים אל הדגל. הדגל מונף על סירתם, ועליהם לשוט בסואץ ולקבוע עובדה בשטח: התעלה פתוחה גם לשיט ישראלי. "או שאנחנו והם, או שלא אנחנו ולא הם", קובע שר הביטחון משה דיין.

הזיכרון הלאומי הולך בעקבות רטוריקת הרהב. בוחר לאמץ את יוסי בן חנן מניף קלצ'ניקוב במי הסואץ, ולא את ג' יורדי הסירה. הפריים שתניב משימתם, מסוכנת ככל שתהיה, לא יעשה שער ב"לייף". השיט שלהם עם דגל גדול כסדין לא יפיק הוד בנוסח החיילים האמריקנים עם הפסים והכוכבים באיוו ג'ימה.

ובימים ההם ישראל מסוממת הוד. כל כתבה בעיתון, כל ספר בדוכן, כל פתיחה חגיגית, כל מסיבה במועדון מספקים את מנתם. כל כך סמלי שעל ההנמקות לצל"ש שקיבלו חתום רמטכ"ל יום כיפור דוד אלעזר. האם המלחמה בת ה-40 התחילה כבר אז? עם הקריאה הלא נכונה של המצב בשטח? עם אובדן העשתונות במפקדה? עם הפקרת האנשים שנשלחו למשימתם? עם טיוח הסיבה האמיתית לנפילתם בשבי? הסיפור הזה מפעיל את בלוטות הצער. נותן עומק לכאב. אתה מבין שההיסטוריה שולחת איתותי אזהרה, אך אנחנו שחצנים מכדי להבחין.

מנווטים כמו קפטן קוק
שלושתם בני 67, פלוס-מינוס. שניים מהם ממש נולדו מהים. "מה משך אותי לים? הים משך אותי לים", משתומם אמל'ה על שאלתי. מילדות היה בקבוצת הימייה של הפועל תל אביב, והזיכרונות רק יפים: השיט בירקון, החתירה עד השפך, המעבר תחת הגשר, היציאה לים הפתוח, הרמת התורן, ההפלגה. ואחרי כל זה היה שלב נוסף בקן צפון של "התנועה המאוחדת". "החיים היו טובים, פשוטים וטובים", אומר אמל'ה, לשעבר רב-חובל בצי הסוחר והיום בעל חברת ספנות קטנה וסב לשלושה.

עוזי אמבר נולד בבגדד ועלה לארץ כשהיה בן ארבע. תחילה מוקמה משפחתו במעברת כפר חסידים ומשם המשיכה לרמת גן, אולם ההורים שחיו בעיראק חיי רווחה התקשו להסתגל. "זה היה מין בור שלא יצאו ממנו אף פעם", הוא מנתח. עוזי הלך להפועל רמת גן, אך דווקא למחלקת הכדורגל. הקשר לים נקשר דרך חיים ברש, חבר של אחיו. ברש היה חוזר מקורס קציני ים עם המדים היפים והסיפורים המרתקים, "עד שאמרתי: 'גם אני רוצה'", הוא נזכר. 11 שנה היה עוזי רב-חובל בצי הסוחר, וכשירד מהסיפון המשיך לרדת עד חצבה שבערבה, שם הוא מגדל פרחים ונכד שמיני שבדרך.

יק כבר מחזיק בשמונה נכדים. הוא נולד בקבוצת השרון, שהפכה לימים לקיבוץ יפעת. בילדותו עבר לנהריה (שם הוא גר עד היום) והצטרף ל"הפועל". מגיל 10 הוא בים. ההורים ממש לא עודדו, בעיניהם הים היה בלגאן. "תרנים שנשברים, גלים, סערות. 'מה אתם עושים שם', 'בואו כבר הביתה' ו'די עם השטויות שלכם'". לאחר תואר ראשון במתמטיקה באוניברסיטה העברית, השלים שני תארים בלימודים ימיים באוניברסיטת חיפה, ושם הוא משמש כיום כפרופסור.

שנת 61' הפגישה את שלושת בני ה-14 בבית הספר לקציני ים בעכו. אמל'ה ועוזי הוצבו באותה הכיתה, א'1, ואילו יק - "תלמיד מצטיין" - בא'2. הם אהבו בעיקר את ההפלגות. "ניווטנו כמו קפטן קוק", נזכר עוזי. "השמש הייתה אותה שמש, הכוכבים אותם כוכבים, הסקסטנט (מכשיר לניווט לפי כוכבים, מ"ח), הכרונומטר (מודד הזמן, מ"ח) - בדיוק כפי שהיו במאה ה-18", מוסיף אמל'ה.

אחרי ארבע שנים יפות בעכו, עוזי ואמל'ה הם רב"טים ב"חוליית החוף" של חיל הים: מעבירים השתלמויות לצנחנים ומצטרפים להרבה פעולות מבצעיות עם סיירת מטכ"ל. "הייתה מלחמה על כל יציאה למבצעית", מספר עוזי. יק חותם קבע ועובר קורס חובלים, ובסופו הוא נשלח ללמוד על הסטי"לים שבדיוק עומדים לנחות בארץ.

אבל הכל משתנה בכוננות שלפני ששת הימים: הבה"דים מתפרקים והסטי"לים (ספינות הטילים של חיל הים) מתעכבים. יק מסופח ל"חוליית החוף" ופוגש את עוזי ואמל'ה. "במשך כל ההמתנה ישבנו והתגרדנו על שובר הגלים", הם מספרים. כשפורצת המלחמה, משימתם היא להנחית כוח של חטיבה 55 ממערב לאל-עריש, אבל עקב התקדמות הבזק של השריון מועברים צנחני מוטה גור לירושלים, אל ההיסטוריה הממתינה. "נחתנו באל-עריש בלעדיהם", נזכר אמל'ה. "המצרים עוד התרוצצו על החוף וצעקו 'יעיש דיין' ('יחי דיין'). קצת ירינו, קצת זרקנו רימונים, והמלחמה נגמרה".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/522/002.jpg]

הסירה והדגל בתעלת סואץ שעות לפני שהמצרים פתחו באש צילום: באדיבות יקי כהנוב, האלבום המשפחתי

פופקורן של פצמ"רים
שבת, 8 ביולי 1967. מפקד "חוליית החוף" אריה הראל פוקד על השלושה להעמיס שתי סירות גומי על משאית "סיקס", לעבור בבסיס חיל הים באשדוד ולהגיע לביר גפגפה, שעדיין לא נקראת רפידים, ושם יגלו להם מה המשימה. ביחידה יש סירות זודיאק חדישות, אך מתקבלת החלטה לשמור אותן. מעמיסים את ה"דונלופ" הישנות.

שאלתם את עצמכם מה זה יכול להיות?
אמל'ה: "אתה לא נוסע למדבר עם סירות כדי לעקוב אחרי גמלים".
יק : "הבנו שזה משהו בתעלה, אבל לא אמרו לנו מה".

שעות משמימות הם מיטלטלים בדרך. יק מנצל את הזמן ולומד מהשלטים את הספרות הערביות, עד שמבין החולות צצה ביר גפגפה. מעתה הם תחת פיקודה של חטיבה 7 של גורודיש. "התחיל להיות סדר שלא התאים לנו", מקונן אמל'ה. השריונאים נחרדים קלות כשרואים אותם נעים במכנסיים קצרים ובסנדלים תנ"כיות, שהיו תקניות בחיל הים. עוברים כמה ימים והמח"ט גורודיש קורא להם לתדריך. "צריך לרדת לתעלה ולהגיע לשם בלילה", הוא מצווה.

באותו יום אמור להיות שם סיור של האו"ם, והמטרה היא להפגין נוכחות ישראלית בסואץ. "או שהתעלה היא של שני הצדדים או שהיא של אף אחד", חוזר גורודיש על אזהרת דיין. הפגנת הנוכחות, כך מתוכנן, תתחיל עם סירות הגומי, ואחריהן יכניסו ברטראם, סירת מנוע גדולה יותר. יעבור הברטראם, אולי יכניסו אונייה.

כששמעתם את התדריך של גורודיש לא חשבתם שזה מסוכן?
יק: "עד ששת הימים היו למדינה מלחמות עם סוריה על 50 מטר רבוע, כמו בכורזים למשל, כך שהמאבק על עובדות בשטח היה מובן לנו. על זה המדינה עבדה אז".
עוזי: "הייתה לנו מוטיבציה לא נורמלית".
יק : "אני באתי אחרי קורס קצינים ואחרי מאיר פעיל עם כל הפמפומים החיוביים שלו. אז אמרנו: ?ניקח דגל גדול ונעשה מה שאומרים לנו'".

ומה קורה אחרי שנגמר התדריך?
"מתחיל הברדק".
הם שמים את כל הציוד על הקומנדקר ונותנים גז. "נסענו בלילה לאורך התעלה", אומר יק. "ידעו שיש כבר מארבים של המצרים, ואנחנו ברכב עם סירת גומי, זרוקים ועייפים. אנחנו יודעים לירות, אבל אנחנו לא חיילי קומנדו חי"ר. מארב מצרי אחד היה אוכל אותנו בלי מלח".

יום שישי, 14 ביולי. שלא כמתוכנן הם מגיעים באור יום אל הנקודה הכי דרומית בתעלה, מול פורט תאופיק. במקום שבו יעמוד מוצב המזח עומדים כרגע טנק, כיתת חיילים, מחסן ישן ללא גג וצינורות פלדה לידו.

יש גם תצפית מסירה נטושה על החוף. השלושה יוצאים לסיור עם רב-סרן, מפקד הגזרה, ששופך עליהם את מיטב השחץ התקופתי. יש לו גדוד מרגמות כבדות וטנקים, והם ממוקמים בעמדות תצפית ממוגנות ומצוידות היטב: אם המצרים "רק יעזו להרים את הראש" ויפתחו באש, אז "אתם רואים את הספינה ההיא שלהם שם?" הוא מצביע לעברה, "נעיף להם אותה. וחיל האוויר יצטרף ויבעיר את בתי הזיקוק של העיר סואץ (הממוקמים בצד המערבי של הכניסה הדרומית לתעלה, מ"ח). אין לכם מה לדאוג". "סיפורים מפה עד הודעה חדשה", מעיר עוזי.

אמל'ה מעביר אצבע על צילום אוויר שהוא פורש לפניי: "זה האזור הקריטי. הנה, שמנו עליו נעץ. מול העיר סואץ. פה הסוללה. פה הדרך שהולכת על הסוללה, הצבע הבהיר זה שרטון אלמוגים ופה, על גבול המים העמוקים, עמודי בטון גדולים לקשירת אוניות". כשהסיור עובר ליד העמודים האלה הם אומרים בפירוש לרב-סרן: "אם יפתחו עלינו באש באזור הזה, נתחבא מאחורי העמודים".

להפגנת הנוכחות באותו יום מגויסים חמישה צוותים: שניים מחוליית החוף ושלושה משייטת 13. בגזרה שלהם אמורים גיבורי סיפורנו לשוט מול הסירה של השייטת, כשסירה אחת בדרכה החוצה האחרת בדרכה פנימה. הגזרה הזו אמורה להיות הכי חמה. היא משתרעת מול העיר סואץ ואליה מתוכננת להגיע גם הברטראם. כל סירת גומי מושטת בידי צמד, והראשונים הם אנשי השייטת. תחילה הם מורידים סירה ריקה עם דגל. לאט-לאט מוארך החבל שקושר אותה לחוף. עם השקט הנשמר מתיישבים בה שני לוחמי שייטת. מתחילים להחליק על המים מדרום למזח, אבל די מהר נפתחת אש מנשק קל. הם חוזרים לרציף, וכולם תופסים מחסה בצינורות הברזל שליד המחסן הנטוש. בתוך דקות חדלה האש.

עכשיו התור של אמל'ה ועוזי. השעה היא משהו כמו 8 בבוקר. מתחילים לשוט ועוזי שואל את אמל'ה: "למה אנחנו נוסעים באמצע התעלה, ואילו אנשי השייטת קרובים לגדה שלנו?". אמל'ה משיב לו: "אלה ההוראות שקיבלנו וזה מה שאנחנו עושים". 50 מטר מפרידים בינם ובין הגדה המצרית, קרוב לבתי הקפה ההומים. "אפילו את צבע העיניים שלהם ראינו", אומר עוזי. עושים סיבוב אחד, אומרים להם לחזור לעוד אחד ולחכות לברטראם. כשמגיעה הסירה הגדולה עולה מפלס ההיסטריה: "מהר-מהר לסירה, הסיטו את האש ממנה לכיוון שלכם".

השעה היא 12 בערך, וזה התור של יק ועוזי. עוזי, שלוקה בשלשול באותו יום, בדיוק כורע. אמל'ה נכנס במקומו. בשובו בריצה הוא אומר להם: "זה התור של ה'כושי'", כפי שכינוהו. אך אמל'ה משיב: "עזוב, עזוב, אין זמן". עוזי נשאר על החוף, ואמל'ה ויק מניפים דגל בגודל סדין ויורדים אל המים. הם רושמים לעצמם שבתי הקפה ומזחי הדייגים בצד המצרי נטושים, ומתפלאים על שצוות השייטת שהשלים סיבוב לפניהם לא הסב לכך את תשומת לבם.

הם מגיעים עד לנקודת הסיבוב ומתחילים לשוב לכיוון מוצב המזח, אך פתאום "אש מנשק קל, ומאות פצמ"רים מתחילים ליפול כמו פופקורן למים". האש עולה על גדותיה, גם ליבשה. החבר'ה שבתצפית נפגעים גם כן. נתזים מתעופפים מסירת העץ שלהם. המשאית והברטראם שעליה סופגים ירי תול"ר (תותח ללא רתע) ועולים באש.

בתוך הסירה, אמל'ה האוחז בהגה נמלט מצרור ראשון, מתמרן בשני ומזגזג בשלישי עד שכדורי הקלצ'ניקוב והקרל גוסטב מחוררים את ה"דונלופ". הסירה מאבדת אוויר, מנועה נפגע והאנטנה שלה נחתכת. "מול כל הסמתוכה", אומר אמל'ה, "מהצד שלנו - שקט, דממה, אין תגובה. לא אונייה טובעת, לא בתי זיקוק עולים בלהבות, לא חיל אוויר שמרעיד את האדמה". רק אחר כך יתברר שהמטוסים לא המריאו בגלל ההתעקשות של גורודיש: "השריון התחיל - השריון יגמור".

בינתיים יק ואמל'ה מנסים לדווח על מצבם. נכון שעם הפגיעה באנטנה הקשר השתבש, אך בגלל קרבתם יכלו לשמוע אותם גם בלעדיה. "אבל איש לא ענה, איש לא ידע, איש לא ראה". ברור להם שעליהם לערוך החפה (עלייה יזומה לחוף). "ממש כאן מאחורי העמודים", אמל'ה מראה לי על תצלום האוויר, "איפה שאמרנו לקצין שנהיה". כשהם מאחורי העמודים מתברר כי אין שום סיכוי לחמוק לגדה הישראלית. שרטון האלמוגים מכוסה מים בלתי עבירים, ואפילו אם יצליחו לדלג מעליהם יצטרכו לרוץ עוד 150 מטר, חשופים על הסוללה.

ברגעים האלה עוזי מכווץ על המדרגות שמובילות לקו המים. הוא חוטף רסיס בבטן, ורסיס אחר חודר אנכית לצד הימני של מצחו. "הפנים שלי היו מלאות דם. כשניסיתי להרטיב את השפתיים עם הלשון, הרגשתי את הטעם המלוח של הדם". בעודו מדמם במורד המדרגות, מופיע מעליו ראש של קצין צה"ל: "מי אתה ומה אתה עושה כאן?" עוזי מציע לו לרדת אליו ולא לעמוד חשוף למעלה. שואל אותו לגורל שני החיילים בסירה. הקצין מבטיח ששמע בקשר שנטשו את סירתם והם במקום מבטחים בצד הישראלי. "חשבתי לעצמי", אומר עוזי, "אני פה עם הפצמ"רים והם יושבים רגל על רגל".

אבל הרגליים של יק ואמל'ה היו במים שמאחורי העמוד שלהם. כשפגז מצרי פוגע בו מתעופפים אליהם רסיסי בטון, אבל העמוד הוא הגנה מצוינת. גם המים לא נותנים לכדורים לפגוע. "הבנו שאת המלחמה שלנו גמרנו ועכשיו צריך לשמור על התחת", מספר אמל'ה. עם הזרם והרוח הנושבת לצד הישראלי הם מנסים בכל זאת להיחלץ. שמים את הסירה במצב של סחיפה לכיוון הטוב, מתאמצים לרוץ על האלמוגים, אך הבורות שביניהם מכשילים אותם ומה שנותר הוא רק לדבר אל עצמם: "עוד מעט משהו צריך לקרות. מישהו צריך לראות אותנו. התפקיד שלהם הוא לשמור עלינו, לא?" אבל השכנוע לא עוזר, "כי הדלק מהמנוע הפגוע צורב, ומתחיל להיות קר וממש לא נחמד".


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/521/960.jpg]

''או שאתה מתרגל או משתגע''. כמה ממשוחררי חילופי השבויים. שני מימין: יעקב ''יק'' כהנוב צילום: פוטו לואיזה

מה אתם אומרים זה לזה?
יק: "משחררים 'כוס אוחתק' עם כל מטח".
אמל'ה: "ביני לבין יק יש קשר עמוק. הנוכחות של האחד מנחמת את האחר. אז רטוב וקר ויורים, אבל יש עמוד שנותן מחסה ואתה רק לא מבין איפה צה"ל המהולל".

מחליטים לחכות לחשכה ואז לעשות משהו. אלא שקיץ, והימים ארוכים והאפלה הגואלת מתעכבת. כך הם מתחפרים במים שמאחורי העמוד. אבודים בסואץ. "אחרי 4 שעות אנחנו שומעים קולות אפעס יותר מדי קרובים", אמל'ה לעולם לא ישכח. "הצצנו מאחורי העמוד ונהיה לנו חושך". שתי סירות מלאות חיילים מצריים בטווח אפס. כל כך קרובים שהם צריכים להשגיח שכידוני הרובים של המצרים לא ירטשו את פניהם.

אחד המצרים עולה לסולם ששימש את מי שעלה לקשור את הספינות לזקף ("פיתה") שעל העמוד ומתחיל להמטיר עליהם מלמעלה. מצבם של הישראלים הופך ברגע לבלתי אפשרי: סירה עם מצרים משמאלם, סירה מימינם וחייל שמרסס ממעל. "ראיתי את האש מתקרבת ליק, ואמרתי לעצמי: 'יק הולך ואני אחריו', צללתי, שמעתי כדורים פוגעים במים, עליתי, והמצרים משו אותנו מהמים כמו שמושים דגים". לפני כן הם עוד מספיקים להשליך את ה"עוזים" למים.

כשחבריו נופלים בשבי עוזי מסתתר מאחורי טנק. בשש וחצי בערך הוא רואה את המטוסים באים, סוף-סוף: "שכבתי על הגב וראיתי איזו עבודה עשו". כשיורד החושך הוא מצטרף לקצין ולכיתת חיילים. הם הולכים שלושה קילומטרים למבנה של כוחותינו, ובמבנה מהומת אלוהים וגם הרב-סרן מסיור הבוקר.
"והוא מסתכל עליי כמו על חייזר. מי אני? מה אני עושה כאן? שאלתי איפה החבר'ה שלי והוא נפנף אותי. הלכתי לחפש אותם. הרי אמרו לי שהם ניצלו".

הוא נתקל בקצין השייטת רב-סרן גדי שפי, שהיה אחראי על חוליית הברטראם. הוא שואל על החברים ושפי משיב שיש שני נעדרים. כנראה שאלה הם. "קיבלתי את שוק חיי. מה נעדרים? נעדרים זה מתים. הרגשתי אשם על שאמל'ה החליף אותי ושילם בחייו". שפי מנסה להרגיע אותו. מחר עם אור ראשון יתחדשו החיפושים. אולי נסחפו לצד המצרי. "ואני אומר לו, אבל הייתה רוח חזקה לצד שלנו. לא ייתכן שנסחפו". עוזי אמבר הוא האיש היחיד שהיה בשטח שמבין שאם לא הגיעו לצד הישראלי למרות הזרם וכיוון הרוח, סימן שמשהו רע קרה. אבל בלילה ההוא של תזזית וזיעה איש לא פונה אליו. שלושה ימים מסויטים יעברו עליו עד שיראה את חבריו בטלוויזיה המצרית.


מלכת העינויים
כשאמל'ה ויק מועלים לסירה, המצרים מקלפים מהם את שעוני ה"רולקס טיודור" הצבאיים ואת אקדחוני הרקטות. יק מוסר להם פנקס שבי והם מאותתים לו לנגב עם זה. החיילים המצרים לא יודעים את נפשם: חודש אחרי המפלה המשפילה הם מצליחים לעבור עם שתי סירות למים של המנצחים ולחזור עם שניים מהם. הם כל כך מתרגשים שהם מתניעים את סירתם ברוורס שגורם רעש אימים. "זה קצת הצחיק אותנו, אבל אי אפשר היה לצחוק", אמל'ה ויק מגחכים.

על הרציף בעיר סואץ ממתינים ג'יפ צבאי והמון נסער. קושרים להם את הידיים בחוטי חשמל ומעלים אותם לרכב. ההמון מנסה לחבוט בהם דרך הברזנט, החיילים מגנים עליהם וחוטפים בעצמם. כשהם שוכבים עקודים על הרצפה באחד הבניינים בסואץ, חיל האוויר מרעיד את האדמה. "חשבנו: איפה הם היו כל הזמן? ושרק לא תהרוג אותנו עכשיו פצצה ממטוס שלנו". קושרים שוב עיניים, מעלים שוב לרכב וחובטים בהם כל הדרך לקהיר. "ואנחנו גונחים בקול כדי שיק ידע שאני חי ואני אדע שהוא חי".

הם מושלכים לבית כלא צבאי בקהיר בתאים נפרדים. הבלונד של אמל'ה גורם למצרים לחשוב שהוא אמריקני. הם קוראים לו "גונסון אל אמריקי", ג'ונסון האמריקני, על שם הנשיא לינדון ג'ונסון שישב אז בבית הלבן. לפני כל חקירה ריככו אותם במכות. כדי לשרוד, אמל'ה בונה לעצמו בועה וחושב הרבה על השואה. "אז היה הרבה יותר גרוע", הוא לוחש לעצמו.

החקירות עצמן הן החלק הטוב של היום. אתה לא קשור, יש עם מי לדבר, אפשר לקיים התמודדות מוחות. המצרים מפעילים את שיטת "החוקר הטוב והחוקר הרע", זה שבועט מול זה שמציע "קובייה שי" (כוס תה). לאמל'ה ברור שהחוקר יודע יותר ממנו על צה"ל, ואת מה שהוא יודע לא אכפת לו להגיד. מתוקף היותו רב"ט הוא מקבל יותר מכות מקצין, אבל פחות לוחצים עליו בחקירה. "בצבא המצרי רב"ט הוא דפ"ר (מטומטם, מ"ח), אז הם חושבים שגם אתה כזה". והוא עושה הכל לחזק את הרושם.

כשמראים לו נחתת, הוא אומר שמהירותה 20 קשר, למרות שכבוגר עכו הוא יודע שהמהירות היא תשעה קשרים לכל היותר. פעם התבקש לזהות תמונת שדה תעופה. כשלא ידע אמר לו החוקר שזה צילום של השדה בבית הספר הטכני בחיפה. "על המכון לחקר ימים ואגמים קיבלתי מכות רצח", הוא מספר, "זיהיתי את הבניין, אבל הם חשבו שהוא ?סופר סודי' ורצו שאגלה את זהותו האמיתית".

יק, שלמד את הספרות הערביות בדרך לביר גפגפה, נחקר אחרי אמל'ה. כשדפי החקירה של חברו מונחים לפני החוקר קרא יק את המספרים ההפוכים, וידע לתאם גרסאות. "כשראיתי שאמל'ה אמר שנחתת נוסעת במהירות 20, הבנתי שהוא מנסה להעצים כל דבר". בכל פעם שלא השיב כמותו, פורק במכות. המצרים הכירו את המפות של צה"ל, שלטו בשמות הקוד, הבינו מתי שגו בפענוח. "אבל הם עסקו גם במידע נאיבי", אומר יק. למשל, הוא נשאל על שני תותחים בחוף בית הספר לקציני ים. "אלה היו זוג תותחים ממלחמת העולם אני לא יודע איזו, מה אכפת לי לדבר איתם על זה?"


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/521/966.jpg]

שלושה אוהבי ים שנפגשו בקורס קצינים. מימין: יעקב כהנוב (יק), עוזי אמבר ואברהם יסעור (אמל'ה) צילום: אריק סולטן

על אמל'ה הגנה העובדה שהוא רב"ט. ועליך?
"עשיתי מעצמי מטומטם. אמרתי שרק עכשיו הגעתי לגזרה ושאני לא מכיר כלום".

הם קנו את זה?
"בשלב מסוים גם להם נגמר הזמן. כשאתה מבזבז שעות על התותחים בבית הספר לקציני ים, אין לך זמן לדברים אחרים".

מה הייתה הבועה שלך, לתוך מה אתה התכנסת?
"אמרתי לעצמי: לכל היותר יהרגו אותי, מה אני יכול לעשות? ומאז המכות הפסיקו לכאוב".

חוץ ממכות היו גם עינויים אחרים?
"הזריקו לי זריקות, אבל הן לא עשו לי כלום. הייתי בהכרה כל הזמן".
ברגע שצולמו לטלוויזיה הבינו שיצאו חיים מהסיפור הזה. לפני כן סורקו, בגדיהם הוחלפו והם צולמו בחדר החקירות. בשידור הם אף הודו שנשלחו להפגין נוכחות בתעלה. "כל מה שרצו שאומר לטלוויזיה - אמרתי", מספר יק.

אחרי הטלוויזיה הכל נראה נסבל יותר. כעבור שבועיים שוכנו בתא אחד, וכעבור חודש וחצי צורפו לתא עם עוד שמונה שבויים - שני טייסים שהופלו ושישה אנשי שייטת שנלכדו באלכסנדריה. הקושי העיקרי המשיך להיות אי הוודאות: כמה זמן יישארו בשבי? "פושע יודע שהוא נכנס לכלא לשלוש שנים, אבל אצלנו משך העונש היה בלתי מוגבל", מסכם אמל'ה את תחושות השניים. חוסר הוודאות מהדהד גם מחוץ לחומות. נאצר מתפטר וחוזר בו, ומתנגדי משטר מובאים בכל לילה בזעקות לכלא. אם תתחולל מהפכה, העשרה חוששים, הכאוס יבלע גם אותם.

אולם בניגוד למהומה ברחוב, בבית הסוהר מתחילה להתארגן שגרה. הצלב האדום מעביר חבילות ומכתבים מהבית, מדי פעם מוציאים אותם ל"פוסחה" (טיול) בחצר הפנימית. מי שצריך מקבל אפילו אישור ללמוד לבגרות. ההפרעה העיקרית רשומה לחובתה של אום כולתום. בכל לילה, כשהרמקול על חלונם, היא שרה להם את השיר הידוע ביותר שלה, "פקארוני אזאי" ("זכרו אותי ככה"), שנמשך 53.45 דקות .

עמוק בלילה זו גם שעתם של השומרים שמתפקדים בשאגות: "ואחד תמאם" ("אחד בסדר"), "תנאן תמאם" (" שניים בסדר") וכו'. האוכל סביר: הרבה פול, מולוחיה (מרק מצרי), פיתות עם שרידי נסורת וסיבים של שקי קמח. "או שאתה מתרגל", אומר יק, "או שאתה משתגע".

לצד כל אלה, מה שמוציא מאיזון מגיע לפעמים דווקא מהארץ. יום אחד מפרסם עלון חיל הים תמונה של השלושה יושבים על רשת החסימה בנמל, בבגדי צלילה וחמושים במכשיר קשר. "תמונת פלאברה, אבל המצרים טיגנו אותנו בגללה". טענו נגדם שהם משקרים, "מה אתם לא מבינים בקשר? הנה אתם עם מכשיר קשר. מה אתם לא צוללים, הנה אתם בבגדי צלילה".

אמל'ה: "לך תסביר להם שבחליפות האלה יצאנו בלילות קרים להתגונן מפני ה'שפריצים', אבל לא צללנו איתן".




בין משה דיין לנטלי ווד
כעבור חודש מפרסם מעריב ידיעה על ה"סער", ספינות הטילים הראשונות שמקבל חיל הים. יק, שעבר כזכור השתלמות סטי"לים, נשאל מיד מה יש לו להגיד על הידיעה, והשיב: "סהר זה ירח, יותר מזה אני לא יודע".

בינתיים על השולחנות הגבוהים בירושלים עולה סוגייה שתשפיע יותר על גורלם. אף שלא נשלחו ונלכדו במשמרת שלו, רוצה מאיר עמית לשחרר את אסירי "הפרשה". ראש המוסד חש כלפיהם אחריות כבדה, ואין הוא רוצה להפקירם כפי שהופקרו לאחר מבצע קדש. "נדרתי נדר שנעשה כל מאמץ לשחרר את אנשינו הנמקים בכלא", כתב עמית ביומנו.

הוא מציע ש-5,000 השבויים המצרים יראו בית רק אם אסירי "עסק הביש", מלבד עשרת השבויים, יראו בית. אבל שר הביטחון מתעקש על עסקת "שבויים תמורת שבויים" שאותה מוכנים המצרים לממש מיד. משה דיין מנמק שעם בוא החורף אין הוא רוצה לדאוג למחסורם של אלפי מצרים. עמית, בתגובה, לוחם בדיין כפי שלא לחם בו מעולם, ואפילו מאיים להתפטר. לבסוף מגבש ראש הממשלה אשכול פשרה: למוסד יינתנו שלושה שבועות לקדם את עמדתו. אם ייכשל, ילכו לעסקת דיין.

בשלושת השבועות הנתונים "שואלים את פי הנערה". הנערה היא עשרת השבויים הישראלים הכלואים בקהיר. הדילמה שמוצבת לפניהם קריטית: האם הם רוצים להשתחרר עכשיו, או לחכות לאסירי "הפרשה"? השאלה מועברת לזקן החבורה, הטייס יאיר ברק בן ה-29. "לא היו הרבה דיבורים והצבענו צ'יק-צ'ק", אמל'ה מספר. תשעה בעד לחכות לאנשי "הפרשה", והעשירי לא ממש התנגד אלא הביע הסתייגות.

מי מאריך לעצמו את השבי?
יק: "שחרור אסירי 'הפרשה' היה משימה לאומית".
אמל'ה: "אמנם היינו שבויים, אבל עדיין ישראלים ועדיין חיילים. לא?"
יק : "היינו פטריוטים ואידיוטים. החוקר אמר לי: 'המדינה שלכם לא רוצה אתכם, היא רוצה לשחרר אנשים אחרים'. אמרתי לו: 'בפירוש לא נכון'. הייתי סנגור של הממשלה. אולי בפעם האחרונה".

תשובת השבויים מועברת לארץ. במקביל מבהיר אבא של יק לידידו מאיר עמית שהמשפחות לא לוחצות לשחרר את בניהן.

ההתעקשות עוזרת. המצרים ישלחו גם את נידוני קהיר וגם את שבויי צה"ל. ערב שחרורו לוקחים המצרים את אמל'ה לקולנוע, לאותו אולם שבו נלכד איש רשת הריגול פיליפ נתנזון לאחר שמטענו התפוצץ טרם זמנו. לסרט שאמל'ה רואה קוראים "זוהר בדשא", ומככבים בו וורן ביטי ונטלי ווד. למחרת בבוקר שוב קושרים את עיניו והוא נוסע בטנדר שעה וחצי. פתאום עוצרים, מסתובבים והוא מוחזר לבית הסוהר, בלי שאיש יאמר למה. הוא מושלך למבנה דו-קומתי ולא לתא עם כל החברים. "נתליתי על הסורגים, ראיתי את החבר'ה וצעקתי אליהם, אך איש לא שמע", הוא משחזר. יומיים לא ישן עד שהחזירו אותו לחדר עם כולם. "הסתכלו עליי כמו על רוח רפאים", הוא מתאר. אז גם מתבררת לו סיבת העיכוב: סופת חול בסיני ביטלה את החילופין משני הצדדים. כעבור כמה ימים הוא משוחרר באיסמאעיליה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.nrg.co.il/images/archive/465x349/1/521/963.jpg]

''השריון התחיל, השריון יגמור''. האלוף שמואל גורודיש צילום: במחנה

קצת לפני שמגיע תורו של יק לראות את "זוהר בדשא" הוא מוזמן לשיחה. המצרים מציעים לו להיות סוכן שלהם. יק שולח אותם לכל הרוחות. עם נחיתתו בארץ בודק אותו פסיכולוג חיל הים בנימין שליט, גיבור "פרשת שליט" של שלהי שנות ה-60. לאחר שעה הוא מסיק שיק בסדר גמור ושולח אותו הביתה.

במחלקת ביטחון השדה בחיל הים מנסים להעריך את מידת הנזק שנגרם בחקירות בקהיר. "נעלבתי מהתחקיר שעשו לי", זורק אמל'ה, "התייחסו אליי כמו אל רב"ט ושאלו שאלות טיפשיות". יותר מכל הוא רוגז שגם לאחר שסיפר איך נתפסו, כאילו לא סיפר.

הוא חוזר להנמקה לעיטור המופת שהוא ויק קיבלו באפריל 73', ובה נכתב כי השניים נסחפו. "איפה נסחפנו?" שואל אמל'ה, "מאיפה המציאו את השטות הזאת?"

למה המחאה דווקא עכשיו?
"כשקיבלתי צל"ש הייתי בצי הסוחר בשיא הקריירה. תפסו אותי כשהייתי בחופש בארץ, אמרו 'בוא מהר לקריה', ואיזה קצין נתן לי את הדבר הזה. אמרתי תודה והלכתי. למי היה זמן, עם מי יכולתי להתווכח?"
עכשיו יש זמן להתווכח, ובעיקר להסביר. בשבועון המצרי "רוז אל יוסף" יש אמנם תמונת סירה שנסחפה לחוף המצרי, אולם הם טוענים כי היא שייכת לשייטת ואיננה שלהם. אמל'ה ויק הניפו דגל ישראל גדול ועל הסירה שבצילום יש דגל קטן של חיל הים. כמו כן, הסירה האחרת משוכללת יותר, מדגם "זודיאק", אך יק ואמל'ה שטו ב"דונלופ" הישנה יותר, "כי לא רצינו לבזבז סירה חדשה על מבצע חנטרישי כזה".

ויש לאמל'ה עוד שאלה: "לחבר'ה מהשייטת היו שתי סירות בגזרה ההיא, אז איפה הסירה האחרת? הנה הסירה האחרת", הוא מצביע שוב על התמונה, "אף אחד לא שאל את השאלות האלה, אבל אני אלך עם זה הלאה. לא רוצה שיישאר זכר לטענה שהסירה נסחפה. אנחנו מטומטמים? נשב בסירה וככה ניסחף לצד השני? לא נקפוץ למים? לא נשחה? מישהו רצה לכסות את התחת שלו".

יק : "שאלנו את האנשים שמתעסקים בזה בצבא שתי שאלות: למה הנוסח שגוי ולמה עוזי לא קיבל עיטור מופת גם הוא. הוא הרי היה בסירה. הוא אשם שבמקרה הלך לחרבן בתור הזה?"

מה ענו לך על השאלות האלה?
"התשובה העקיפה שלהם הייתה: בחווה הסינית יש 150 סיפורים שונים. כלומר, 'מה אתם מבלבלים את המוח'".
אמל'ה: "אתה יודע מה זה רשומון? בחווה הסינית היו שריון וצנחנים וכל אחד מספר סיפור אחר. פה אין סיפור אחר. אין עוד גרסה. הם לא רוצים לפתוח את נושא הצל"ש, אבל אני אאלץ אותם לפתוח".
עוזי : "הם אומרים: 'נסחפו' כדי לא להגיד 'לא ראינו אותם'. ארבע שעות ואף אחד לא ידע כלום".

אתם מרגישים שניצלו אתכם?
עוזי: "לא ניצלו, אבל לא עמדו במילה שלהם להגן עלינו. מאז הפסקתי להיות נאיבי, נגמר התום. אני לוקח את דובר צה"ל בעירבון מוגבל".
אמל'ה: "לא היה ניצול, אבל כל העסק היה טמטום".
יק: "הם לא ניצלו, אבל היו אדישים למה שקורה לנו".

46 שנה אחרי, מה נשאר לכם מהשבי?
אמל'ה: "עד היום אני אוכל פול".
יק: "עד היום אני לא אוכל פול".


דובר צה"ל בתגובה:
"הענקת עיטורים, צל"שים ואותות מערכה מוסדרת בפקודות הצבא. בסמכות הרמטכ"ל להעניק עיטורים וצל"שים בעקבות המלצת הוועדה המטכ"לית, המקבלת את החלטותיה לאחר שהעניין הופנה אליה מטעם ועדה פיקודית. ועדות פיקודיות לבחינת הענקת עיטורים וצל"שים מתכנסות בסמוך למועד התרחשות האירועים ומקבלות את החלטותיהן לאחר שמיעת עדויות מן השטח, תחקירי קרבות, עדויות מפקדים ולוחמים ועוד. חלוף הזמן מקשה עד מאוד על היכולת לבחון הענקת צל"שים בגין מעשים שנעשו זה מכבר. מטעמים אלה, מדיניות צה"ל היא לא לדון בבקשות מן העבר הנוגעות להענקת עיטורים וצל"שים".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/...1&cat=353&loc=4

Diplomacy is about surviving until the next century - politics is about surviving until Friday afternoon
Sir Humphrey Appleby