כתבה על הספר במוסף לשבת ישראל היום
http://www.israelhayom.co.il/article/94115
יורים ובוכים, וצודקים
שתף ב-facebook | שלח לחבר
על יחסי השכנות הטובים שהיו לחברי הקיבוץ עם הפלשתינים ועל תחושת ההלם כשהעוינות השתלטה
פורסם ב: 14.06.2013 00:55 [התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491589137_b.jpg]
להבין, אבל לא להצטער. דו־קיום במשמר העמק, לפני מלחמת השחרור
צילום:
מתוך הספר "משמר העמק לא תיפול!"
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491585504_b.jpg]
עמירם אזוב
צילום:
מישל דוט קום
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491591341_b.jpg]
"האחריות על הצד התוקף". שיגרת קרב בקיבוץ בזמן המלחמה
[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://www.israelhayom.co.il/sites/default/files/styles/430x295/public/images/articles/2013/06/13/13711491593468_b.jpg]
עטיפת הספר
<<4321>>
הפגזים הראשונים של צבא קאוקג'י נפלו על בית התינוקות של קיבוץ משמר העמק בשעות אחר הצהריים של יום 4 באפריל 1948. רות רוזנקרנץ ובתה אילנה בת השנתיים נהרגו במקום; יוסף גאון בן ה־83, שחזר לחדרו לאכול, נפצע מרסיסי הפגזים ומת אחר כך; פגז חדר גם למקלחת בעת שהיתה מלאה בילדים ומורים ובנס נפצעו רק מעטים: נעמי ברקאי, מיכאל קוסטא ואסתר דובנו.
חמישה ימים אחר כך הגיעו ימי הנקם והשילם. יחידות פלמ"ח וההגנה שפעלו נגד צבא קאוקג'י והכפרים הערביים שסייעו לו, חוללו מפנה בשדה המערכה. קאוקג'י הוכה שוק על ירך. חברי משמר העמק נשמו לרווחה. אבל הניצחון של חברי הקיבוץ שהשתייך לתנועת השומר הצעיר, כך מגלה ספרו החדש של ד"ר עמירם אזוב, "משמר העמק לא תיפול!" (הוצאת דביר) - נמהל בטעם מר.
נס ההצלה והניצחון הצבאי אמנם שימחו רבים. גם הילדים שפונו מהקיבוץ בימי האש שבו הביתה, ועיתוני התקופה קשרו לקומץ הלוחמים, חברי משמר העמק, כתרי תהילה וגבורה. אלא שבבית פנימה ליוו את תרועת הניצחון הפומבית קונפליקט מוסרי ואמביוולנטיות. הסיפור של משמר העמק היה אמנם סיפור מופלא על קיבוץ קטן, שלא היה אמור לשרוד, ומגיניו לא היו אנשי מלחמה, אבל באותה מידה הוא היה גם סיפור על אנשים שמשנתם הפוליטית היתה דו־קיום. הם האירו פנים לשכניהם, חרשו את אדמותיהם בסמוך להם וסעדו אותם במרפאתם. והנה לפתע נשאבו השכנים הללו אל מחנה כוחותיו המזוינים של "צבא ההצלה" בראשותו של פאוזי אל־קאוקג'י, האיש שעוד ביולי 1947 הכריז כי "הקרב בין היהודים לבין הערבים הוא קרב טוטאלי... ג'יהאד..." וכי "האפשרות היחידה היא השמדה של כל יהודי, הן בארץ והן בכל ארצות ערב".
בייחוד היתה קשה לצד המנצח בקרב משמר העמק מנוסת הפליטים. בעין בלתי מזוינת, ולא מכלי שני או מדיווחים, חזו הקיבוצניקים בפעם הראשונה בהמון אדם נס מהכפרים הערביים, שמשמר העמק של פעם שכן עד אז בתוכם כאי בודד. אלפים־אלפים, על בקרם ועל צאנם, עברו דרך שדות העמק ממערב למזרח, לעבר ג'נין.
המחזה, כך העידו, היה מדהים וחברי הקיבוץ צפו בו ברגשות מעורבים: עם חלק מהבורחים קיימו החברים רק חודשים אחדים קודם לכן קשרי שכנות טובים. אחד מחברי הקיבוץ, בנימין ארנון, אף ניסה לשכנע את מאיר עמית להניח לתושבי הכפר השכן אבו שושה, ש"לא השתתפו בקרבות אלא ישבו בשקט. לא מגיע להם הגירוש הזה", טען. אבל עמית, כמו מפקדי הגיזרה האחרים של ההגנה והפלמ"ח, היה נחוש לבצע את ההנחיה שקיבל ולגבות מחיר מלא מהכפרים שעמדו בקשר וסייעו לאנשי קאוקג'י. הוא גם דאג שלכפריים לא יהיה לאן לחזור, ופוצץ את בתיהם.
"טענות נגד קאוקג'י"
עמירם אזוב, 61, נולד במשמר העמק ארבע שנים אחרי ימי הדם והאש הללו, וספרו, בניגוד לשמו המתעתע מעט, אינו עוד סיפור על מורשת קרב או גבורת ראשונים. אזוב, מחבר "הצליחה" (על מלחמת יום הכיפורים), כתב בראש ובראשונה כהיסטוריון. העובדה שגדל במשמר העמק הפכה את המסע הפרטי שלו למסע מטלטל בין גבורת הוריו והדור שכמעט איננו עוד, לבין סיפורם של "הקורבנות שברחו או גורשו". אזוב קורא להם היום "קורבנות פעילים או סבילים של הסכסוך".
לא, הוא אינו חושב שנעשה לפליטים עוול, אבל הוא "גם יודע להשתתף בצערם, כי זה הומני, וזה אנושי". "לא היתה ברירה", הוא פוסק בתום המסע הארוך שסיים בימים אלו: "השתתפתי בצערם של אלה שברחו. השתתפתי בכאב הלב של הסוציאליסטים, שאבא שלי היה בהם, אבל הבנתי שהדילמה הזאת היתה בלתי פתירה, ושהם, הדור של הוריי, עשו זאת בלב שלם: ברגע שהכפריים הללו הפכו להיות חלק מהגוף העוין שתקף את משמר העמק - לא היתה ברירה, לא במשמר העמק ולא במקומות אחרים".
אזוב אומר כי "זה מקרה קלאסי של 'יורים ובוכים', אבל גם של צודקים, ואסור לשכוח שהצדק היה איתנו. לא היה אפשר אחרת: קאוקג'י תקף, והם - הפליטים שפעם היו השכנים של ההורים שלי, שילמו את מחיר התקיפה. אנשי משמר העמק חיים עם זה בסופו של דבר ללא נקיפות מצפון".
עם זאת, אזוב גם זוכר כיצד כמה מחברי קיבוצו התאמצו מאוד ב־1967 לאתר את שכניהם מהעבר, פליטי הכפרים, במחנות הפליטים בג'נין. "אמנם לא הייתי שם, אבל ממה ששמעתי - התקיימו מפגשים נרגשים מאוד", הוא אומר. "מה שמעניין הוא שעיקר הטענות של הפליטים, השכנים שלנו מהעבר, היו נגד קאוקג'י, ולא נגד משמר העמק. הם תפסו את עצמם במידה רבה כקורבנות שלו".
תמונות מבוימות
הסיפור על ניצחון משמר העמק והפליטות שיצר אינו עוד פרק בספר ההיסטוריה של הסכסוך, והוא רלוונטי כל כך מכיוון שמנקודת המבט הפלשתינית, "זכות השיבה" אינה עניין ערטילאי. הפלשתינים הרי אינם חדלים לקיים תהלוכות שיבה ולנפנף במפתחות בתיהם הישנים, וגם ברשות הפלשתינית נשמעים קולות הדבקים בגבולות תוכנית החלוקה (גבולות 1947), קולות שגבולות 1967 הם צעד אחד רחוק מדי בעבורם.
אזוב אומר שהתובנה שלו על בעיית הפליטים היא שצריך להסתכל עליהם כעל בני אדם. "האם זה אומר להחזיר אותם? לממש את מה שהם מכנים 'זכות השיבה'? ודאי שלא. זו תהיה טעות קשה", הוא מבהיר. "זו היתה מלחמה על ארץ ישראל. אנחנו גירשנו חלק. אנחנו גרמנו לבריחתם של חלק וחלק ברחו מתוך הנחה שיחזרו, אבל לאלה שהרימו את חרבם עלינו לא היה מקום בתוך המדינה היהודית שהיתה צריכה לקום, ועזיבתם היתה אחד התוצרים הטרגיים והבלתי נמנעים של הלחימה".
הסיפור על משמר העמק בתש"ח הוא מיקרוקוסמוס של סיפור הסכסוך כולו. המערכה שהתנהלה במשך עשרה ימים בשטח שמשתרע מאזור מושב מדרך עוז של היום ועד קיבוץ הזורע, שינתה את פניו ועיצבה את הנרטיבים של שני הצדדים בסכסוך: אזור שלם שהיה כולו ערבי ובתוכו איים יהודיים, הפך לאזור יהודי, בזכות ההתקפה על משמר העמק והקרבות שניהל הפלמ"ח במרחב הזה.
כשיצא לדרך, אזוב ידע מעט יחסית. הוא שמע מהוריו ומבני גילם על קורותיה של מלחמת האזרחים שהתחוללה בארץ בין דצמבר 1947 למאי 1948 - יום פלישת מדינות ערב לארץ ישראל. בתודעתו ובתודעת חבריו, ילדי הקיבוץ האחרים, נחרתו ונצרבו סרט הקרב שצילם יואל לוטן, שבו נראה חבר הקיבוץ הנחוש עמנואל לין מורה לאנשיו להסתער נוכח פני אויב נעלם, או התמונה שבה נראה אביו, משה אזוב, מרים משקפת מעמדתו.
רק לאחר שנים, אחרי שהפך להיסטוריון צבאי, נודע לעמירם אזוב שלצד תמונות אותנטיות שוחזרו ובוימו חלק ניכר מהתמונות. עד כמה גורלית היתה המערכה על משמר העמק, ואילו השלכות היו לה על גורל צפון הארץ כולו, למד אזוב בהמשך. כבר בחורף 1948 הורגש שינוי בהלכי הרוח בקרב צעירי הכפרים הערביים שהקיפו את משמר העמק. רבים דיברו שם בגלוי על קשריהם עם "צבא הירמוך" ונערכו מגביות לקניית נשק. בחודש מארס של אותה שנה הגיעה לשיאה המלחמה על הדרכים, ואבידות היישוב היהודי הסתכמו בכ־1,000 הרוגים, שניים מהם היו חברי קיבוץ הזורע, גבריאל לאי וברנרד שיפר, שעשו את דרכם לביתם במכונית ממשמר העמק. הם נעלמו ליד אבו זריק. בלילה הביאו אותם הכפריים על גמלים לוואדי בין ההרים, על יד אבו שושה, וקברו אותם קבורה שטחית בבגדיהם. רק בחלוף שנים נתגלו גופותיהם.
גם תושבי רוביה נטלו חלק בהתקפות על התחבורה היהודית. חוליית חבלנים של ההגנה פוצצה כמה בתים בכפר, אך לתדהמתה לא מצאה שם איש. הפחד מהגמול הבריח את התושבים.
"נהיה בשר תותחים?"
בדצמבר הקימה הליגה הערבית את "צבא ההצלה" והעמידה בראשו את איש הצבא הוותיק הקולונל פאוזי אל־קאוקג'י. לקאוקג'י היה "עבר" צבאי
מתקופת המרד הערבי הגדול בבריטים (1939-1936) וגם עבר של שיתוף פעולה עם הנאצים. התבטאויותיו היו קיצוניות להחריד: "השמדת היהודים", "הכשלת תוכנית החלוקה" וגם "חיסול הציונות", אבל בעיני מנהיגים יהודים שניסו לעמוד על טיבו הוא נתפס כאדם פרגמטי שאפשר לבוא עימו בדברים.
כבר בפברואר חצו כ־1,500 מלוחמיו את נהר הירדן והתמקמו באזור ג'נין ושכם. במארס הצטרף אליהם קאוקג'י עצמו. המופתי חאג' אמין אל־חוסייני ונאמניו ראו בו יריב. הם העדיפו לעשות את העבודה מול היהודים לבד. בן־גוריון ניסה לנצל את הפיצול הזה ושלח אל קאוקג'י את אחד הערביסטים הבכירים שלו, ג'וש פלמון. פלמון ניסה להגיע איתו להבנות, אבל לא שיער שבעודו מדבר עם קאוקג'י, כבר עושות יחידותיו צעדים אחרונים לתקיפת משמר העמק שבעמק יזרעאל.
ב־4 באפריל הפגיזו תותחיו של קאוקג'י את משמר העמק. עד אז לא ידעו התושבים אש תותחים מהי. ההפגזה לא היתה מדויקת, אבל גם כך הנזקים היו כבדים. בתי האבן והעץ קרסו כאילו היו עשויים נייר. החשמל, הטלפון והמים נותקו. נקודת הטיווח המרכזית של תותחי "צבא ההצלה" היתה המוסד החינוכי, מקום משכנם של 110 בני הנעורים. בחורות נושאות ילדים רצו תחת אש והצוות הרפואי בראשות ד"ר פלומן עשה ככל יכולתו לטפל בפצועים.
גם ענפי החי נפגעו והמחזה לא היה קל לצפייה: גוויותיהם של פרות רבות, סוסים ומאות עופות מושלכים ומתבוססים בדמם. בלילה ניסו הערבים לחתוך את הגדר, אבל נהדפו. ההתקפה נכשלה. בקיבוץ פרץ ויכוח קשה בנוגע לילדים, שהדיו התגלגלו עד מחוץ לגבולות הקיבוץ. בסופו של דבר הוחלט לפנותם לאזור מבטחים. יעקב חזן, חבר הקיבוץ ולימים מנהיגה של מפ"ם, תמך. יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, התנגד בחריפות. אזוב סבור שהיה בהחלטת הפינוי טעם רב. "היא איפשרה לחברים להתרכז בלחימה והסירה דאגה מליבם. הם ידעו שהילדים נמצאים במקום בטוח", הוא אומר.
ב־6 באפריל התחדשה ההפגזה. הפעם היטיבו הערבים לכוון. עזרא מינצר, שיצא לחלוב את הכבשים בדיר, נפגע ומת. גם שמואל הילדסהיים, מכוח החי"ש, נהרג בשדה סמוך מאש צלפים. הקיבוץ החזיק מעמד, אבל קאוקג'י ותועמלניו מיהרו לפרסם ידיעות כי דגלים ערביים מתנפנפים מעל משמר העמק. הידיעות הכוזבות הללו הגיעו גם אל דוד הכהן, ממנהיגי היישוב ששהה בשליחות המגבית המאוחדת באמריקה. "חשך עלי עולמי", העיד הכהן לימים, וכשנודעה לו האמת פרץ בבכי של הקלה.
ביום רביעי נערכו הלוויותיהם של רותי ואילנה רוזנקרנץ ושל יוסף גאון. לא נישאו הספדים; הכל מיהרו - מי לעמדתו, ומי לתפקידו. בבוקר החלו חברי הקיבוץ להעביר את הילדים למערת הפלמ"ח, במעבה יער סמוך, אבל הערבים מאבו שושה פתחו לעברם באש, ואחת המורות נפצעה קשה. זה הזכיר מטווח ברווזים.
ב־7 באפריל נכנסה לתוקפה הפסקת אש בת 24 שעות ופינוי הילדים הושלם. מפקדי הפלמ"ח ביקשו להזרים כוחות למשמר העמק, אבל חיים אבינועם, סגן מפקד הגדוד, התנגד נחרצות. "מה נעשה במשמר העמק? נהיה בשר תותחים?" הטיח במפקדיו. אזוב מצא שהוויכוח היה קשה וקורע. בסופו, סירב אבינועם פקודה אך דעתו, שקיבלה גיבוי מיגאל אלון, התקבלה. יצחק שדה נשלח לזירה והגדוד הראשון של הפלמ"ח שעליו פיקד דן לנר, החל מאגף את כוחותיו של קאוקג'י ואת הכפרים הערביים.
"משמר העמק ניצל", כך למד אזוב, "מבחוץ ולא מבפנים. אנשי הקיבוץ גילו כושר עמידה וגבורה, אבל מה שהכריע את המערכה היה הכוחות שפעלו במרחב שמחוץ לקיבוץ". תחילה נכבשה רוביה פוקה, המשלט הרוכב על הקיבוץ וסביבתו במרחק כמה מאות מטרים. קאוקג'י לא ויתר ובקרב הקשה שהתפתח נפצע ברגלו אריק נחמקין, לימים שר בממשלה. "נשארנו כמעט ללא תחמושת", סיפר נחמקין, "חששתי מכניסת העיראקים. הכנתי את עצמי להתאבדות. הכנתי לי רימון וסטן. חשבתי שזה הרגע האחרון בחיי". לבסוף פינה עצמו על חמור למרפאת הקיבוץ ומשם הועבר לבית החולים בעפולה. הקרב על רוביה הוכרע. הבתים פוצצו, התושבים ברחו והפלמ"ח עזב, אבל ביום השביעי למערכה עדיין הפגיז קאוקג'י את משמר העמק.
"אין לגיטימציה לשיבה"
בימים הבאים הפלמ"ח בא חשבון עם כפרים נוספים באזור. אחד מהם היה כופרין שממנו יצא אבו עלאק, ראש הכנופיה שרצח את חבר משמר העמק אברהם גולדשלגר בדרכו לעין השופט. בתדריך לקראת המבצע אמר המ"מ איתמר גולני: "הלילה 'נמגרש' את כופרין. הורסים עד היסוד, כדי שלא יחזרו", אבל כשהגיעו גולני וחבריו לכפר הוא כבר היה ריק וכל שנותר היה לפוצץ את הבתים.
צבא קאוקג'י הפסיד את המערכה בעמק מנסי. הכוחות הלוחמים היהודיים הכינו לו שם מלכודת והוא נפל לתוכה. זו היתה נקודת השבירה שלו. ב־14 באפריל החלה נסיגה רבתי בצבאו. "המראה שנשקף משולי חורשת משמר העמק היה מדהים", כותב עמירם אזוב בספרו: "מכל הגבעות והעמדות נצפתה נסיגה מואצת. איתם - האוכלוסייה הכפרית כנמלים רוחשות בין גבעות מנסי. לאט לאט נעלמו גם משם". לובקה יבזורי, מפקדו הצבאי של הקיבוץ, חגג: "כל הקטע משמר העמק־לג'ון - ריק מאויב".
כוחות הפלמ"ח ומשמר העמק, ששימש למעשה מוצב חוץ של אזור חיפה, בואכה עמק ג'נין, הנקודה המזרחית ביותר על כביש ג'נין־חיפה, ניצחו את המערכה. 65 שנים חלפו מאז, ועמירם אזוב אומר היום שכתב את הספר "בשביל הדור השני והשלישי. הסטודנטים שלי לא מבינים את משמעות המלחמה על ארץ ישראל. הם לא מבינים שזה היה פה, ממש במקום שבו הם יושבים עכשיו, בכיתה".
יש מי שיאמרו שהאמפתיה שאתה מעניק לפליטים תיתן לגיטימציה לזכות השיבה.
אזוב: "ממש לא. ברגע שנפתח חשבון, ברגע שהיד רשמה - לא היה לתושבי הכפרים סיכוי. אין בספר כל רמיזה ללגיטימציה לחזרה שלהם. עבור חברי הקיבוץ, גם עבור אלה שידם היתה מושטת לדו־קיום יומיומי, המשוואה היתה ברורה. קאוקג'י וצבאו, שאליו נלוו מקומיים ומתנדבים נוספים, תקף; אנחנו התגוננו ויכולנו לו. האחריות לתוצאות נופלת כמובן על הצד התוקף".
ותיקי הקיבוץ, שבו אתה חי עד היום, יקבלו את הספר בברכה או בכעס?
"כתבתי את הספר כבן המקום, אבל מנקודת מבט של היסטוריון. אני לא מתחשבן עם אף אחד, לא עושה חשבון היסטורי עם הקיבוץ. הם ראו את עצמם כחוד החנית במאבק על ארץ ישראל והמיתולוגיה צמחה. הספר פורס את העובדות בראייה היסטורית. הגיע הזמן לשים מאחורינו את המיתולוגיה ואת סדר היום האידיאולוגי ולתת להיסטוריונים לחקור ולספר את מה שקרה".
לדעתך, אפשר לגזור גזירה שווה, היסטורית, בין משמר העמק לבין יישובי יו"ש?
"רב המפריד בין משמר העמק למתיישבי יהודה ושומרון. אין דין ההתיישבות הציונית לפני קום המדינה כהתנחלויות שהוקמו לאחריו. אולם זה חשבון נפש אחר. מבחינה פוליטית, אנחנו רחוקים, למרות שאני חושב שאת ההתיישבות שם עושים אנשים מצוינים, ששאבו הרבה ערכים מעולם ההתיישבות הסוציאליסטי, כך שיש אולי קירבה רגשית. אבל התהום הפוליטית כה עמוקה, עד שהיא מציבה אותנו משני צידי המתרס של הוויכוח הפנימי בתוכנו".
|