במהלך השבוע האחרון נפשתי באילת. המלון בו שהיתי הינו מלון של רשת מלונות פאתל בשם "לאונרדו קלאב". פעם קראו לו "גולדן טוליפ" אבל כנראה מישהו בשם לאונרדו השלתט על הזכויות. באותו מלון, השבוע, פוטר מתנדב אמריקאי מניו יורק על ידי סו שף ערבי מהצפון ולפי הסיפורים, הערבי השפיל אותו כשעשה זאת. יום למחרת הפוטר הגיע כדי לנקום, כרוח המוסרת האמריקאית.

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/406/888.html

מה שאני זוכר מזה אני רושם.

באותו הרגע של הרצח הייתי בדרך לחדר האוכל, שבמטבח לידו, נרצח הערבי. זה קרה כל כך מהר, וזה לא נכון מה שאומרים בסרטים, אתה לא רואה את החיים חולפים לפניך, אתה רק רואה את הרגעים המאושרים שבהם. הרגע בו נסעתי על אופניים לראשונה ללא גלגלים, שבו נהפכתי מגולם לפרפר יפהפה. עד הרגע בו הייתי מכונת הדשוט בקונטר סטרייק ועוד בלפטופ!

בקיצור, אני שומע את הירייה, בהתחלה הייתי בטוח שזה רעש כלשהו של מטוס. אבל אז אחרי איזה 3-4 שניות אני פתאום רואה את כל החדר אוכל קם ורץ ליכווני.

ואז אני פשוט הגעתי לחדר וכל כמה דקות הגיע עוד מישהו שהחדר שלו היה רחוק מידי והמלון נתן הוראות לא לזוז מהחדרים.

לסיכום, זו הייתה חוויה טובה.

אתה טרול.

גם אני רוצה

ההודעה הזאת הוגשה בחסות gir, נהנית? ספר לחברים, לא נהנית? ספר לחברים בהתלהבות

לכולם: נא להקליק על פליי ואז לקרוא את הציטוט בזמן שאתם מדמיינים בראש את הקול של מורגן פרימן כאילו הוא עושה קריינות בסוף סרט דרמתי כמה רגעים לפני שהכתוביות מתחילות לרוץ על המסך.
זה מרגש

ציטוט:

במקור נכתב על ידי Xdeal מה שאני זוכר מזה אני רושם. באותו הרגע של הרצח הייתי בדרך לחדר האוכל, שבמטבח לידו, נרצח הערבי. זה קרה כל כך מהר, וזה לא נכון מה שאומרים בסרטים, אתה לא רואה את החיים חולפים לפניך, אתה רק רואה את הרגעים המאושרים שבהם. הרגע בו נסעתי על אופניים לראשונה ללא גלגלים, שבו נהפכתי מגולם לפרפר יפהפה. עד הרגע בו הייתי מכונת הדשוט בקונטר סטרייק ועוד בלפטופ! בקיצור, אני שומע את הירייה, בהתחלה הייתי בטוח שזה רעש כלשהו של מטוס. אבל אז אחרי איזה 3-4 שניות אני פתאום רואה את כל החדר אוכל קם ורץ ליכווני. ואז אני פשוט הגעתי לחדר וכל כמה דקות הגיע עוד מישהו שהחדר שלו היה רחוק מידי והמלון נתן הוראות לא לזוז מהחדרים. לסיכום, זו הייתה חוויה טובה.

באותו הרגע של הרצח הייתי בדרך לחדר האוכל, שבמטבח לידו, נרצח הערבי. זה קרה כל כך מהר, וזה לא נכון מה שאומרים בסרטים, אתה לא רואה את החיים חולפים לפניך, אתה רק רואה את הרגעים המאושרים שבהם. הרגע בו נסעתי על אופניים לראשונה ללא גלגלים, שבו נהפכתי מגולם לפרפר יפהפה.

אני שומע את הירייה, בהתחלה הייתי בטוח שזה רעש כלשהו של מטוס. אבל אז אחרי איזה 3-4 שניות אני פתאום רואה את כל החדר אוכל קם ורץ ליכווני.

אחר כך אני זוכר שהגעתי לחדר וכל כמה דקות הגיע עוד מישהו שהחדר שלו היה רחוק מידי והמלון נתן הוראות לא לזוז מהחדרים.

היום זה רחוק ממני, זה רחוק מכולנו. אני חושב שזה שינה אותנו, עיצב אותנו. כל אחד המשיך בחייו, ג'וני מנהל איזו חנות תכשיטים בברונקס, דייב פרש לגמלאות. סנדרה התחתנה ונולדה לה ילדה מדהימה. ואני? אני לעולם לא אשכח את הקיץ ההוא. משהו בי מת אז עם הערבי. מדי פעם אני מתעורר בלילה ונבעת מהמחשבה שאני לא מצליח לזכור, אם זה קרה באמת או שחלמתי.

ערכתי קצת, מקווה שלא תכעסו.

דמיינתי את זה בתור סרט עם אדוארד נורטון בתפקיד הראשי

טוב... ערכתי הרבה, מקווה שלא תכעסו.



אני לא זוכר הרבה מאותם רגעים.

באותו הרגע של הרצח הייתי בדרך לחדר האוכל, שבמטבח לידו, נרצחה ליאת. זה קרה כל כך מהר, וזה לא נכון מה שאומרים בסרטים, אתה לא רואה את החיים חולפים לפניך, אתה רק רואה את הרגעים המאושרים שבהם. הרגע בו הכרנו בחוף הים, הפעם הראשונה שבה גרמתי לה לצחוק, הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני אוהב אותה. רק אחרי שהכרתי אותה הרגשתי שלם בפעם הראשונה בחיים שלי.

הצליל הזה של הירייה לא יוצא לי מהראש. בהתחלה הייתי בטוח שזה רעש כלשהו של מטוס אבל אז אחרי איזה 4-3 שניות אני פתאום רואה את כל החדר אוכל קם ורץ לכיווני. הרגשתי בחילה. משהו בי ידע.

ואז אני פשוט הגעתי לחדר וכל כמה דקות הגיע עוד מישהו מהמלון כדי לנחם אותי ולשאול האם הוא יכול לעשות משהו עבורי.

לסיכום, זו הייתה חוויה טובה. כל רגע בו זכיתי להיות איתה - זו הייתה חוויה טובה.

עוד קצת.



בבוקר ההוא התעוררתי לבד. אחרי שליאת עזבה בלילה הקודם, הרגשתי שאין לי למה לצאת מהמיטה. אני הסתתרתי בבית מלון הזה כל כך הרבה זמן. אני חושב שיותר מהכל אני הסתתרתי מעצמי. כשהחלטתי שאני לא מתחבא יותר, יצאתי. הקול של ליאת הדהד באוזניי. ירדתי במדרגות. מעליות תמיד הפחידו אותי. המראה הגדולה הזאת, הדקה שבה אתה יורד למטה. דקה שהיא נצח, שבה אתה לבד עם עצמך, מתבונן בבבואה ומתמודד עם החרא שלך. ואין לך לאן לברוח.

כשהיא נרצחה הייתי כבר ליד החדר אוכל. זה קרה כל כך מהר, וזה לא נכון מה שאומרים בסרטים, אתה לא רואה את החיים חולפים לפניך, אתה רק רואה את הרגעים המאושרים שבהם. הרגע בו הכרנו בחוף הים, הפעם הראשונה שבה גרמתי לה לצחוק, הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני אוהב אותה. רק אחרי שהכרתי אותה הרגשתי שלם בפעם הראשונה בחיים שלי.

הצליל הזה של הירייה לא יוצא לי מהראש. בהתחלה הייתי בטוח שזה רעש כלשהו של מטוס אבל אז אחרי איזה 4-3 שניות אני פתאום רואה את כל החדר אוכל קם ורץ לכיווני. הרגשתי בחילה. משהו בי ידע.

אני זוכר שרצתי. אני לא ראיתי את האנשים. ראיתי רק את ליאת. היא שכבה שם, וכעסתי. כעסתי שהיא הלכה ממני, כעסתי שהיא לא תחזור. כשנפלתי על ברכיי והזזתי את קווצת שיער הדבש שלה מעינייה הפקוחות, נטולות החיים, המאבטחים תפסו אותי. הם הרימו אותי ולי לא היה את הכוח להתנגד. ראיתי את הדמות שלה מתרחקת ממני לאט לאט, עד שהכל נהיה נהיה מטושטש.

אני חושב שמישהו מאיתנו היה חייב למות ביום ההוא. זאת כנראה הייתה התכנית של אלוהים. ליאת העניקה לי את החיים שלי בחזרה, ואת זה אני לא אשכח לה. ליאת העניקה לי את עצמי.

תמשיכו

עשה מונולוג קיטשי בעצמך:
http://www.monologuearchive.com/

רק תוספת קטנה בהתחלה ובסוף כדי לא להרוס.



בכל יום כשאני מתעורר בבוקר אני משאיר את העיניים עצומות ואני מדמיין שהיא במרחק נגיעה. אני שולח לאט את היד שלי אל הצד שלה במיטה ואני מתפלל לאלוהים שהיא תהיה שם - שהעשר שנים האחרונות מאז הרצח היו רק חלק מחלום רע שבכל רגע אני עומד להתעורר ממנו.
כשאני מגלה שהיא לא שוכבת לצידי אני פוקח את העיניים ונזכר.

בבוקר ההוא התעוררתי לבד. אחרי שליאת עזבה בלילה הקודם, הרגשתי שאין לי למה לצאת מהמיטה. אני הסתתרתי בבית מלון הזה כל כך הרבה זמן. אני חושב שיותר מהכל אני הסתתרתי מעצמי. כשהחלטתי שאני לא מתחבא יותר, יצאתי. הקול של ליאת הדהד באוזניי. ירדתי במדרגות. מעליות תמיד הפחידו אותי. המראה הגדולה הזאת, הדקה שבה אתה יורד למטה. דקה שהיא נצח, שבה אתה לבד עם עצמך, מתבונן בבבואה ומתמודד עם החרא שלך. ואין לך לאן לברוח.

כשהיא נרצחה הייתי כבר ליד החדר אוכל. זה קרה כל כך מהר, וזה לא נכון מה שאומרים בסרטים, אתה לא רואה את החיים חולפים לפניך, אתה רק רואה את הרגעים המאושרים שבהם. הרגע בו הכרנו בחוף הים, הפעם הראשונה שבה גרמתי לה לצחוק, הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני אוהב אותה. רק אחרי שהכרתי אותה הרגשתי שלם בפעם הראשונה בחיים שלי.

הצליל הזה של הירייה לא יוצא לי מהראש. בהתחלה הייתי בטוח שזה רעש כלשהו של מטוס אבל אז אחרי איזה 4-3 שניות אני פתאום רואה את כל החדר אוכל קם ורץ לכיווני. הרגשתי בחילה. משהו בי ידע.

אני זוכר שרצתי. אני לא ראיתי את האנשים. ראיתי רק את ליאת. היא שכבה שם, וכעסתי. כעסתי שהיא הלכה ממני, כעסתי שהיא לא תחזור. כשנפלתי על ברכיי והזזתי את קצוות שיער הדבש שלה מעינייה הפקוחות, נטולות החיים, המאבטחים תפסו אותי. הם הרימו אותי ולי לא היה את הכוח להתנגד. ראיתי את הדמות שלה מתרחקת ממני לאט לאט, עד שהכל נהיה מטושטש.

אני חושב שמישהו מאיתנו היה חייב למות ביום ההוא. זאת כנראה הייתה התכנית של אלוהים. ליאת העניקה לי את החיים שלי בחזרה, ואת זה אני לא אשכח לה. ליאת העניקה לי את עצמי.

אבל אולי מחר זה יקרה. אולי מחר אני אתעורר בבוקר וכשאני אשלח את היד אל הצד שלה במיטה אני אמצא אותה לצידי ואז אני אספר לה על החלום הנורא שחלמתי בלילה. היא תחבק אותי חזק ותלחש לי באוזן: "ששש, מתוק שלי... הסיוט נגמר. אני פה" בזמן שאני אנשום לתוכי את הניחוח המתוק של הגוף שלה ושלווה מוחלטת תציף את גופי.

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://cdn.memegenerator.net/images/300x/5251063.jpg]


לא הגיע לליאת למות




בכל יום כשאני מתעוררת בבוקר אני משאירה את העיניים עצומות ואני מדמיינת שהוא במרחק נגיעה. אני שולחת לאט את היד שלי אל הצד שלו במיטה ואני מתפללת לאלוהים שהוא יהיה שם - שהעשר שנים האחרונות היו רק חלק מחלום רע שבכל רגע אני עומדת להתעורר ממנו.
כשאני מרגישה רק את הכרית הקרה, אני פוקחת את העיניים ונזכרת.

בבוקר ההוא התעוררתי בדירתי בתל אביב. הייתי אצלו בלילה לפני.
יש דברים שנשארים איתך כל החיים. הפעם ההיא בכיתה א' כשלא הסכימו לך להרשם לחוג קראטה. או בעבודה ההיא, שרצית להגיד לבוס שלך את כל מה שאת חושבת עליו אבל פשוט הלכת בשקט. פספוס הוא תחושה שלא עוזבת אותך. בלילה ההוא, יצאתי בכעס, בלי להגיד לו כמה אני אוהבת אותו.

אני זוכרת שנכנסתי לאוטו ונסעתי למלון שבו הוא שהה. גלגלצ אמרו שיש עומס בלה גוורדיה. אח"כ ניגנו את אימג'ן. אז דמיינתי... דמיינתי איך אני אגיע לשם ואחבק אותו ואנחנו נתגבר על הכל.

לא שמתי לב שהם עקבו אחריי, וכשהם נכנסו אחריי למלון הלכתי בצעדים מהירים למטבח. אחמד, הסו שף הערבי, הכיר את ההורים שלי מהתקופה שבה אבי ניהל את המסעדה בה עבד. ידעתי ששם אהיה בטוחה.

זה קרה כל כך מהר, וזה לא נכון מה שאומרים בסרטים, אתה לא רואה את החיים חולפים לפניך, אתה רק רואה את הרגעים המאושרים שבהם. הרגע בו הכרנו בחוף הים, הפעם הראשונה שבה הוא גרם לי לצחוק, הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני אוהבת אותו.

האיש עם החולצה השחורה שלף את האקדח. מוטי הגיע משומקום, כמו שהוא תמיד עושה, וזינק עליי. נפלנו על הרצפה. הרגשתי חום מתפשט על החולצה שלי. הוא אמר שהוא מבקש סליחה ושהוא אוהב אותי. והחום המשיך לזרום. הצליל הזה של הירייה לא יוצא לי מהראש.

אבל אולי מחר זה יקרה. אולי מחר אני אתעורר בבוקר וכשאני אשלח את היד אל הצד שלו במיטה אני אמצא אותו לצידי ואז אני אספר לו על החלום הנורא שחלמתי בלילה. הוא יחבק אותי חזק וילחש לי באוזן: "ששש, מתוקה שלי... הסיוט נגמר. אני פה" בזמן שאני אטבע בתוך החיבוק שלו ושלווה מוחלטת תציף את גופי.

נכון


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://24.media.tumblr.com/tumblr_mbid5zr7Nn1rzkvoto1_400.gif]

[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://media.tumblr.com/tumblr_mbjakbPIz61rvaqes.gif]

כל מה שנשאר עכשיו זה זיכרונות שרצים בראש בלופ אינסופי


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://25.media.tumblr.com/tumblr_m9xebhnywX1qkjx6to2_500.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://25.media.tumblr.com/tumblr_mba9vzxzPk1ru6drho1_500.gif]



[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://media.tumblr.com/tumblr_mbb04qxIoL1r966th.gif]

והמכתב.



טה דה דם....

כן, ברור... המכתב שהמשטרה מצאה אצלך בכיס והם נתנו לי אותו



"אני יושבת כרגע וכותבת לך בזמן שאני לא מצליחה לעצור את הדמעות. אני לא מסוגלת לקבל את זה שהאהבה שלנו מתה בגלל שטות. אני לא מסוגלת לקבל את זה שאנחנו לא נחיה את שארית החיים שלנו ביחד. אני לא מוכנה שזה יקרה. אם אין לך יותר כוח להילחם בשביל האהבה שלנו אז לי יש מספיק כוח בשביל שנינו. אתה הגבר שלי. אני האישה שלך. אנחנו אחד. אנחנו תמיד... (פה יש כתם דם של ליאת).

כמה פעמים שכבנו במיטה ו"רבנו" איך נקרא לילד הראשון שלנו? אתה זוכר מה אתה תמיד אומר לי בסוף? שמבחינתך אפשר אפילו לקרוא לילד שלנו שרמן על שם הסבא האמריקאי שלי כי שום דבר לא יוכל לעצור אותך מלאהוב את התינוק שיהיה חצי ממני וחצי ממך.

אני עדיין אוהבת אותך. בעצם אין כאן בכלל עניין של "עדיין" כי הרגשות שלי אליך הם נצחיים. אתה חלק בלתי נפרד ממני, מהנשמה שלי. אני לא מוכנה שנוותר בכזו קלות בגלל שטות. יש זוגות אחרים שהתמודדו עם דברים הרבה יותר קשים מבלי שהייתה להם אהבה כמו שלנו יש. אתה תמיד אמרת לי: "ליאת, הביחד שלנו זה החומר הכי חזק בעולם. שום התמודדות לא תוכל להכריע אותנו כל עוד נישאר ביחד" ואני מאמינה בזה היום באותה עוצמה כמו תמיד.

אני אוהבת אותך. אל תתעלם מהמכתב הזה. אני מוכנה להילחם כדי שנתגבר על כל מה שקרה אבל בשביל שזה יקרה אתה צריך לעשות צעד לקראתי כמו שאני עושה כרגע צעד לקראתך.

שלך. האישה שלך. ליאת"

לא הגיע לה למות.

בכל יום כשאני מתעורר אני מביט בו. שחור, קר, מחוספס, קטלני. כמו בעליו. בכל יום כשאני מתעורר אני תוהה מתי אשב איתו לשיחה אישית ואתן לו לפתוח את פיו.
לעיתים אני נותן לו לנשק אותי בשפתיים סגורות, נהנה ומוטרד מהמגע הקר שלו ברקתי. מעולם לא היה לי את האומץ להרשות לו ללכת עד הסוף, מגעו מרפרף, נוגע לא נוגע, בשפתי, בפי, ברקתי.

בבוקר ההוא התעוררתי במיטה זרה אך מוכרת בתל אביב, כמו שקורה לי איתה לאחרונה. הוא היה לידי, חבוי, כדי שהיא לא תראה. כדי שהיא לא תתפלץ. היא עוד ישנה, מנסה להתכרבל כשאני מתחמק לא בעדינות ומתלבש, שונא את את עצמי קצת יותר בכל בוקר כשאני נוטש אותה.
הספסלים בשדרה ירוקים וחלודים, איש זקן וכלבו הולכים לאיטם, מנסים לגמוע לגימה אחרונה של אוויר וחיים לפני שיעברו לעולם שכולו לא קיים. הוא ואני מטיילים בלאט מאחוריהם, מנסים להקשיב למה שהם לא אומרים.

לפתע זה היכה בי. אולי אוכל להפוך את המיטה ללא זרה, אולי אוכל להפסיק לנשק אותו בכל לילה כשאני שטוף וויסקי מעושן ודמעות, כמו קלישאה של בוקובסקי מיוסר. אני מחליט לחזור אליה. איש וכלבו עומדים מתנשפים מהמאמץ, וכמותם גם אני, רק לא מזה הגופני. הפעם זה יצליח, הפעם אתן לה להיכנס לעמקי אותו מקום אפל שאחרים מכנים לב.

הדפיקה על הדלת מרעישה עולמות, בעיקר של השכנים. ממנה אין תשובה. הידית חורקת בקול מזמין כשאני נכנס לביתה הלא נעול. אדי מים חמים מתפזרים בדירה הלא מאווררת כמו עשן של קו 5, כשאני פותח לאיטי את הדלת למקלחת. היא יושבת ומחייכת בעיניים עצומות בתוך האמבט, ידיה צפות חיוורות וריקות מדם, בולטות בלובנן על רקע אודם המים והחרסינה הירוקה. תמיד נמשכתי למשוגעות כמו פרפר לאש. והן אהבו לשרוף אותי, ולהישרף ממני.

הוצאתי אותו מכיסי ונשקתי לו ארוכות. שאלתי אותו האם הוא רוצה לנשק אותי חזרה. בינות לקול המים הזורמים יכולתי לשמוע אותו לוחש לי בחיוב. דרכתי אותו וקירבתי אותו לפה. חייכתי תוך כדי שאני נופל לחיקה המזמין, לא שומע את רעש החרסינה המתנפצת מאחורי ראשי.

"תשקר‭,"‬ הוא אומר. "אל תספר את כל הסיפור. הישראלים, בעיקר העמותות שפועלות בקרב המסתננים פה, אוהבים שמשקרים להם‭."

פף, הארדקור.

אני לא יכולה להתחרות בזה...

אבל זה לא מורגן פרימן על רקע מנגינה נוגה בסוף סרט, זה פרק אחרון במותחן רב-מכר של רם אורן

:d

האשכול הזה.


[התמונה הבאה מגיעה מקישור שלא מתחיל ב https ולכן לא הוטמעה בדף כדי לשמור על https תקין: http://i.imgur.com/DVOQe.gif]

תוספים לפורום
קורס לטינית בלעדי לפרש, בפורום שפות ובלשנות.

אתה בטוח שהצלחת לצאת מהגולם?

מה נסגר עם העולם?